שיעור בוקר 18.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכבדת הלב – הזמנה להשתוקקות לבורא

אנחנו צריכים להתרגל לזה, שזו הנקודה שממנה אנחנו מתחילים כל דבר. זאת אומרת, עד כמה שיש לנו בזה ייסורים, השתוקקות, נחיצות, דריכות, כמה שאנחנו מכוונים לזה, כמה שאנחנו יודעים לגשת לחיסרון הזה מנקודה שאין חיסרון. שאנחנו מאוד רחוקים מהחיסרון הזה ובכלל נמצאים בקצה השני, בזלזול, בכל מיני מצבים שהבורא כך מכביד את ליבנו. ואנחנו צריכים להיות מנוסים לפתוח את עצמנו בכל זאת, ולגשת בהדרגה לנקודה הזאת ולעורר אותה מהמצבים הנגדיים, שאין השתוקקות, אין שום צורך, ויש איזה זלזול וכל מיני כאלו דברים.

זה מובא בהרבה מקומות בחסידות, איך שהחברים היו עוזרים אחד לשני בזה שגם מראים זלזול, מראים אי אכפתיות כאילו לא-לוהות, לגדלות הבורא ולהכול, כדי לעורר מצד שני האחד את השני, בזה שצריכים לעבוד על זה. זה כבר לאנשים יותר גדולים, יותר מנוסים. אבל צריך כל אחד ואחד לראות עד כמה שהוא מסוגל, מוכן לעורר את עצמו מהמצב ההפוך. שנמצא בכוחות, נמצא בהוכחות, נמצא בכאלו הכנות פנימיות, שמהמצב הכי הכי רחוק גם כן בכל זאת יכול לעורר את עצמו, לקרב את עצמו, עד שממש מתחיל להרגיש התעוררות של כוח פנימי, חיים חדשים וכן הלאה.

הפער בין ממה שהוא מתחיל להתעורר להשתוקקות לבורא, לכמה שהוא מגיע להשתוקקות לבורא, הפער בין התחלת העבודה לסוף העבודה, כמה שיכול כך להעביר את עצמו בין שני המצבים הקוטביים האלו, זה חשוב. זה חשוב, וצריכים לראות שיכולים לעבוד על זה. שבכל מצב ומצב, מה שלא יהיה, אנחנו מנהלים את הנקודה הזאת של הכיוון לבורא בהשתוקקות אליו, בלעלות את אותה השתוקקות, אותה נקודת הקשר, ואנחנו שולטים על זה.

זה מאוד חשוב, תנסו כמה שיותר לשחק עם זה במשך היום. רוצה, לא רוצה, באיזו נקודה כן יכול, באיזו נקודה אני עכשיו מנסה וכן הלאה. מהנקודות הכי הכי רחוקות, שפלות, ממצבים ממש מאוד מאוד רחוקים ולגמרי לא קשורים כאילו להשתוקקות לבורא, דווקא מהם אנחנו צריכים להשתדל להביא את ההשתוקקות הזאת, למתוח את החוט הזה לבורא, ולהשתוקק בלב ונפש. יחד עם זה שבחיצוניות אנחנו עובדים ועושים כל מיני דברים אפילו לגמרי רחוקים מזה.

שאלה: בין ההתפתחות האגואיסטית להתפתחות הרוחנית משתנה רק הקצב, אנחנו מזרזים את הזמן, המצבים עצמם לא משתנים רק ההרגשה שלנו משתנה. מה זה לעבור את זה בכוח ולא בפועל?

אני עכשיו נמצא באיזה מצב, שאני חושב על העבודה שלי, או על המשפחה שלי, או על העולם, או על כל מיני דברים, לא חשוב איפה שהרצון לקבל האגואיסטי הרגיל הארצי מכוון אותי, זה דבר אחד שאני נמצא בזה. יחד עם זה, צריך להיות בי עוד רצון שהוא צריך להיות מכוון לבורא, והרצון הזה צריך להיות מכוון בכוח, בווקטור, כיוון, במשיכה להגיע לקשר עם הבורא. אז אני צריך למתוח כאילו חוט מתוך הלב שלי לבורא, זה צריך להיות יחד עם כל החיים הרגילים שלי. לחוט הזה שאני מותח עכשיו ממני לבורא, אני אחר כך צריך להלביש על זה חברה, מרכז עשירייה, וכל מה שאני הולך לקשור את עצמי עם הבורא על ידי מערכות. שזה צריך להיות עשירייה, צריך להיות זיווג דהכאה שם וכולי וכולי. אז אני צריך כל הזמן להיות בזה.

מה אתה שואל?

תלמיד: מה זה המעבר של המצבים האלה בכוח, בכוח ולא בפועל?

אני לא מבין את השאלה הזאת, לא דברתי על זה. מה זה המצבים האלה בכוח ולא בפועל? ברוחניות כוח ופועל זה משהו אחר ממה שבגשמיות. בגשמיות זה שאני עובד עם החומר הגשמי.

תלמיד: אבל בכל זאת זה מורגש, עדיין אתה עובר את המצבים האלה. איך ההתפתחות הרוחנית תשפיע על המצבים בתהליך הגשמי הרגיל?

מה זה בתהליך הרגיל? שאני אוכל, ישן, הולך לעבודה, עובד, זה רגיל? על זה איך זה משפיע? זה לא צריך להשפיע. אני צריך להיות קשור לבורא, ולהשתדל להיות עוד יותר ועוד יותר קשור. עוד יותר דרך עשירייה יותר ויותר, וזה לגמרי במקביל למה שאני צריך לעשות בעולם הזה.

שאלה: אמרת פעמיים למתוח חוט לבורא. מה זה למתוח חוט?

מה זה נקרא "השתוקקות"? השתוקקות זה נקרא כוח, הכול זה כוחות, כוח שיוצא ממני ומכוון לבורא, וקטור, ושאני בזה רוצה בצורה ישירה וכמה שיותר נחרצת להגיע אליו, לנגוע בו, לקשור שם את הקשר, ממש קשר. לקשור קשר בבורא, להיות קשור אליו, זה נקרא למתוח חוט. החוט הזה יהפוך להיות אחר כך אצלי סולם של 125 מדרגות. שכל מדרגה מתחלקת יותר ויותר, וכך אני אחיה בתוך המדרגות האלה, אני אגלה בהן פרצופים, עולמות, איזה סדר יש ביניהן, במה לעזור, אני יכול בצורה כזאת או אחרת, להרחיב את הקשר בכמות, באיכות, בעובי של הצינור.

שאלה: אבל איך ממצב רחוק ושפל אני אשתוקק פתאום בלב ונפש?

הרגל. קבוצה צריכה לתת אווירה שכולם נמצאים בזה. עד כמה שכולם נמצאים בזה אז אני נזכר בזה בכל מיני מצבים. ואני חוזר על זה, וכל פעם יותר ויותר עד שהרגל נעשה טבע שני. זה תרגיל חובה, הוא ממש למטרה, זה לא משהו צדדי, משני דמִשְני, ממש, זה כבר בניית קו הקשר.

שאלה: והחוט ממני, מצדי, הוא לא קשור למצבים שאני עובר בכלל?

קשור, ודאי. עד כמה שהמצבים שאתה עובר הם כביכול עלולים להסית אותך מהעניין הזה, אז אתה צריך לראות שהם בזה יותר מועילים. כי בזה שהם מסיתים אותך מהדרך, הם מוסיפים לך עביות. אז כשאתה חוזר עם הכוח שמושך אותך החוצה, אם אתה חוזר עימו, אז אתה מחזק את הקשר, את העביות הזאת אתה משייך כבר לחוט, לקו.

תלמיד: החוט הזה, הנטייה הראשונה, הווקטור, זה ממני ישירות לבורא?

כן.

תלמיד: מהפרט ישר לבורא.

ישר לבורא.

תלמיד: ואיפה העשירייה פה?

חכה, חכה. אתה לא יכול סתם לעשירייה, עשירייה זה דבר לא טבעי. זה כאילו מה יש לי מזה? אתה צריך תמיד למשוך אותם בצורה כאילו מלאכותית, נזכר בה, נזכר. אם אתה זוכר בסדר, אבל יבואו זמנים שאתה תראה עד כמה שזה לא פשוט וקשה. למה? כי אתה תצטרך כל פעם לתת דין וחשבון בשביל מה אתה צריך אותם. כי העשירייה זה נושא לגילוי הבורא, אבל המטרה היא גילוי הבורא.

תלמיד: מה זאת פניה לבורא שלא דרך פניה לחברים?

זאת פניה טבעית, שהאדם משתוקק. אין לי מה להגיד, אני לא רואה שיש כאן בצורה טבעית נטייה לעשירייה לאף אחד. זה יכול להיות בכל קבוצה אחרת, קבוצת כדורגל, קבוצה באיזה משחקים, באיזה דברים, אבל לא שיש בי.

תלמיד: זו פניה טבעית אבל דמיונית?

לעשירייה זאת לא פניה טבעית.

תלמיד: לבורא.

לבורא? לבורא כן, עם זה הגעת. עם זה הגעת לחכמת הקבלה, הנקודה שבלב שהתעוררה לך איתה הגעת לחכמת הקבלה. זה נקרא שהבורא מעורר אותך ומביא אותך למקום הטוב, ואומר "קח לך". זאת אומרת, הוא מסדר לך את המקום, עשירייה, מורה וכן הלאה, ואתה צריך לקחת את זה. זה לא שזה מתעורר עם הנקודה שבלב, זה כבר שלב הרבה יותר מאוחר.

שאלה: ניתן להגיד שהבורא מעורר לי את המחשבה עליו מהנקודה הנמוכה הזאת, ודווקא ההתעקשות להעביר את זה דרך העשירייה, היא הנקודה הרוחנית שעד אז זה רק הבורא מעורר והדרישה הלא טבעית הזאת שאמרת דרך העשירייה?

אנחנו מגיעים למצב שאין לנו בררה, אנחנו רוצים להשיג את הבורא, אז אנחנו מגיעים למקום שבו מסבירים לנו שחובה להיות מקושרים לעשיריות, חובה, אף אחד לא רוצה, לא מלמדים אותנו שכך וכך אתם צריכים להיות מקושרים, ואתם חייבים להיכנס לזה בכוח ואין בררה אחרת לא תשיגו ועד שאתה משכנע את עצמך שאין בררה, ואתה עושה את זה בכוח, לוקח זמן. אחר כך אתה מתחיל לאט לאט על ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר לפי המאמצים שלך שאתה לא רוצה לתת מאמצים אבל אתה נותן, לכן זה נקרא מאמץ, ואז בזה אתה בכוח מושך המאור המחזיר למוטב. הוא משפיע ומביא לך הרגשה, גם הרגשה שהחברה נחוצה במקצת וגם הרגשה שלהשתוקק לבורא אתה מתחיל להרגיש שזה נעים.

מאיפה זה בא? מתוך זה שהמאור המחזיר למוטב משפיע. מאיפה הוא משפיע? מזה שאני עשיתי פעולות. למה עשיתי פעולות? מתוך קנאה, תאווה, כבוד, עשיתי פעולות כאלה וזה השפיע עלי, לאט לאט. כמה שנים זה לוקח? יכול להיות עשר, יכול להיות עשרים שנה, כמה שנים קיימת הציוויליזציה האנושית? כמה אלפי שנה. כמה שנים לפני זה התפתח הטבע של כדור הארץ והטבע בכלל של היקום? מיליארדי שנה, אתה מבין? צריכים להבין שעכשיו הצעדים שאנחנו נעבור הם יהיו הרבה יותר מהירים.

שאלה: ואם זה הפך להיות טבע שני, זאת אומרת שאתה לא יכול להפריד בין העשירייה לבורא, אז לנסות לפנות ישירות לבורא?

לא לנסות, אתה תמשיך בצורה כזאת שהעשירייה תהיה ממש כחיים שלך הרוחניים בלתי נפרדים מהחיים שלך הגשמיים, במקביל, ואתה תראה עד כמה שזה יבוא בעליות וירידות.

תלמיד: אבל לא להמשיך ישירות לבורא.

לא, ישירות לבורא, זה מתוך זה שאנחנו משתוקקים לבורא, אז אנחנו חייבים להוכיח לעצמנו שזה דרך העשירייה, לזה מגיעים דרך עשירייה. את זה צריכים להוכיח, זה לא שאדם רוצה את זה. כי דרך עשירייה זה נגד היצר הרע, זה נגד האגו שלנו. איך אנחנו נרצה? אנחנו יכולים לרצות את זה בקבוצת כדורגל, שיש איזה פרס, איזה דלי כזה יפה שנותנים שם למי שמרוויח, זה בדרך כלל משהו כזה, ואז אני יודע שלהגיע לדבר הזה אני צריך להיות בקבוצה מגובשת.

אבל כאן יש יצר רע בדרך, האגו בדרך, הוא לא נותן לי לראות את הדברים האלה, שרק דרך הגיבוש אני מגיע. כעבור הרבה זמן אני מתחיל איכשהו להסכים עם זה, להשתכנע בזה. אחר כך אני מתחיל להבין שזה כך, אחר כך אני רואה שזה כך, אני בעצמי רוצה שזה יהיה כך. לאט לאט, אלו שלבים, אחר כך, כשאני כבר רואה שזה באמת מגיע דרך החיבור אז אני מתחיל לעבוד בעד החיבור ונגד החיבור. זאת אומרת שאז מגיעים כוחות האגו, שהם מפריעים, מקשים. כך זה בדרך. אבל זה שאתה אומר שאתה כל כך קשור לעשירייה, אל תדאג, זה עוד ישתנה לההיפך, תלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה. הכול לפנינו.

שאלה: אמרת קודם שחשוב מאוד להרגיש ניגודיות בין רצוי למצוי, שאנחנו נרגיש נגיד פער בין המצב בעשירייה ואיך הוא מרגיש את עצמו, כמה זה רחוק אחד מהשני. מה זה הדבר הזה? שהאדם משתוקק לבורא, אבל הוא מרגיש בפועל משהו אחר, שהוא לא רוצה אותו ועובר את המצב הזה.

בבת אחת הוא לא יכול, זה בכל זאת קורה או בשני זמנים או בשתי ההבחנות.

תלמיד: עוד אמרת שחשוב לנהל את העניינים האלה, אדם בעצמו צריך לנהל אותם.

אני לא זוכר בדיוק על מה התכוונתי. היית צריך לקפוץ אז מיד ולשאול.

תלמיד: אז מתחיל את הדרך עם פנייה פרטית, כאמצעי, אפשר להגדיר את זה ככה, כאמצעי, כחומר דלק?

כן.

תלמיד: אם יש כבר איזושהי אחיזה בעשירייה ומגיעות הפרעות, אז שוב משתמש באותו חומר דלק?

בדרך אתה תראה באיזה דלק אתה תשתמש, אני לא יכול להגיד לך. אין לזה תשובה. העיקר זו המטרה, ואיך להגיע אליה אתה בוחר כל פעם אולי אמצעי אחר.

שאלה: איך להידבק אליו לאחר שהוא מתרחק?

על ידי האמצעים. חברה, לימוד, כל מיני פעולות, מחשבות. ככה זה. הדבקות בבורא זה דרך השתוקקות, והשתוקקות כמו שהתחלתי עכשיו את השיחה שלנו. שהשתוקקות זה שמכל המצבים, אפילו הכי רחוקים, אתה רוצה לעורר אותך לבורא, ואתה מנסה עד כמה שאפשר. אני חושב עכשיו על איזה אוטו חדש שאני עומד לקנות, יכול לקנות. ואני בוער בפנים ויש לי התעניינות בזה, ואני כולי בזה עם כל המחשבות, הרצונות. אני ממש נמצא במאבק, בספק את זה לקנות או את זה לקנות, או ככה, או ככה. יחד עם זה דווקא, אתה מבין מצב פנימי כזה, מתוח, יחד עם זה אני צריך לחשוב על השתוקקות לבורא. איך יכול להיות שזה לא מוחק את זה? בינתיים זה כאילו נמצא, זה גונב ממני. או השתוקקות לבורא ואז אני נמצא במחשבה אליו, יש לי ראש אחד כאילו, ויש לי את המחשבה על העסק, על האוטו, על כל מיני דברים, לא, אומרים בשני לבבך, בשני יצריך.

שאלה:ואם ההשתוקקות נעלמת? הרי השתוקקות זה הדבקות אליו.

השתוקקות זה לא דבקות. אבל כן, היא נעלמת כדי שאתה כל הזמן תחדש אותה.

תלמיד: מה זו אהבת חברים? מה אני צריך לתת להם?

אתה צריך לתת להם את הכול. אתה צריך להתמוסס בהם. להתדלדל. ככה, כמו שאתה משהו זורק למים וזה שם מתמוסס, כך אתה צריך בתוך החברים. עד שאתה לא מרגיש את עצמך, אתה מרגיש במקומך אותם. גם השתוקקות לבורא בעצם יש לה אותו הטבע. ההרגשות האלה הן מביאות אותך לתפיסה הזאת החדשה.

שאלה: זה לא ברור, איך מחזיקים את שני המצבים האלה יחד, מה שאמרת בשני יצריך, בשני לבבך, ולא מתמוססים בתוך אחת מהם?

בוא נתחיל איכשהו לנסות לעשות את זה ואחר כך תדבר. אני לא רוצה לדבר בצורה כזאת, מעורפלת, שאין עדיין לנו שום רשימות מזה.

שאלה: שמעתי ממך שצריכים להתחבר בכוח, אם זה נכון, מה זאת אומרת?

בכוח, זאת אומרת שלא רוצה אבל אין ברירה ואני עושה. אתה מגיע לעבודה, אין לך שום רצון, אתה עייף, מרגיש לא כל כך טוב, לא בא לך וכן הלאה, אבל אתה מגיע. בכוח אתה מגיע, באין ברירה, חייב. אז ככה מתחילים. לכן זה נקרא עבודת ה' מצד האדם, שהוא לא רוצה. יפה מאוד, לכן הבורא לא סתם ברא יצר רע.

תלמיד: אם הבנתי נכון, צריך להיות בכוח בגלל שאנחנו רק בוחרים את הסביבה שלנו, והבורא בוחר את החברים שלנו בעשירייה.

נגיד שיש לנו בזה איזו בחירה.

שאלה: אם אני מנסה לסכם מה לימדת אותנו היום שצריך לעשות זה, בתוך הלב כשמשתלטת עליו גשמיות להכניס בכוח השתוקקות לבורא גם כן.

ודאי. זה לא היה ברור משיעורים קודמים? טוב, אז אנחנו מדגישים את זה.

שאלה: אתה יכול להגדיר מה זה בדיוק החוט הזה שאני קושר ממני לבורא?

זה הכוח של ההשתוקקות שלי שמכוון אליו, ממני, מהלב שלי, אליו. מי זה "אליו" אני לא יודע, אבל יש נניח איזה אובייקט, הבחנה רוחנית, שאני יכול להגיד כך אני מתאר את הבורא ואז אני קושר את עצמי אליו. אחר כך אנחנו נתחיל לחשוב מה זה "אליו", עם מי אני מתקשר, זה הכוח הטוב והמטיב, אני יכול באמת לקשור את עצמי אליו? על ידי מה, השתוות הצורה, איזו השתוות צורה יש ביני לבינו?

החוט הזה הוא חוט אינסופי, ישנו איזה קשר, אבל קשר שהוא ברא, הוא בנה אלי ואז אני כביכול מתקשר אליו. אבל אני לא מתקשר, אם אני רוצה שיהיה קשר ושארגיש שאני מתקשר אליו, אז אני צריך להיות באיזו תכונה קטנה דומה לו, איך אני יכול להיות, איך אני יכול לעשות את זה?

כאן אני צריך להבין שאני חייב לרכז את כל הכוחות שלי לחיבור עם העשירייה, ועל ידי העשירייה אני מצמצם את עצמי. אתם יודעים מה זה קמרה אובסקורה? הפוטו קאמרה שפעם עשו מארגז שאתה מכניס לשם את הראש מסתכל ורואה בדרך כלל הפוך, אבל זו הפוטו קאמרה העתיקה.

מה קורה, איך הגיעו לזה? דבר פשוט, אם יש קיר שעושים בו חור קטן, וממול ישנו איזה קיר אחר, גילו שדרך החור שבקיר אפשר להעביר קרן אור לקיר ממול (ראו שרטוט מס' 1). קרן האור פוגעת בקיר ממול בקו ישר, היא לא עוברת בצורה מעוגלת, אין דבר כזה, וכשהיא פוגעת בקיר ממול היא מגיעה הפוך. זאת אומרת, את מה שאתה רואה מצד אחד של החור שבקיר תראה על הקיר ממול בצורה הפוכה. זה דבר אחד של הגילוי. דבר שני, עד כמה שהחור בקיר קטן יותר אז הצורה שתהיה על הקיר ממול, מספר 2 לעומת מספר 1, תהיה ברורה יותר.

מהו החור שבקיר? זו העשירייה. עד כמה שאתה מעביר את עצמך דרך העשירייה אתה מתחיל לקבל מהעולם הזה או הפוך מהעולם הבא, אתה מתחיל לקבל איזו התרשמות, שאתה לא יודע איפה ומה. לכן אנחנו משתדלים לבנות את העדשה הזאת, העשירייה הזאת. אחר כך אנחנו גם רוצים לעשות מסביב לחור שבקיר עדשה, לא חור שמעביר סתם את האור אלא אנחנו רוצים לרכז את קרני האור האלה יחד. וכך אנחנו מגיעים למצלמה, לפוטו קאמרה.

אני רוצה להגיד שהעיקרון הוא פשוט, צריך משהו שמרכז לך את הראייה. אתה בפנים נמצא מחולק, מורכב מעשר הבחנות, ה-ו-י-ה, אם אתה נכנס לה-ו-י-ה מסודרת, אז אתה בדיוק מתחיל להיות חלק מהמערכת ומתחיל להרגיש את המצב שנמצא מחוצה לך.

בגשמיות אתה רואה את מה שאתה מצלם ומה שמצטלם, וברוחניות אתה לא רואה את זה. כל עוד אתה לא בונה את העדשה, היינו קבוצה, אין לך אפשרות לראות את התמונה מהצד השני.

שרטוט מס' 1

שאלה: בדוגמה הזאת, איפה אני, איפה הבורא ומה זה החוט שאני קושר אליו?

אין כאן בורא, יש כאן בניית העדשה, בניית העשירייה. ברגע שישנה עשירייה, עדשה, ואתה נמצא אחרי העדשה הזאת כאחד שמשתתף, אתה מלכות לעומת ט' הראשונות, אתה רואה אותם שהם מעבירים לך את ידיעת הבורא, הרגשת הבורא.

אתה יכול לשאול, אני רואה אותם או אני רואה את הבורא? אתה רואה בהם את הבורא.

תלמיד: את החוט, את ההשתוקקות, אתה בונה אליהם? מה לעשות עם ההשתוקקות, לאן אתה מכוון אותה?

השתוקקות לבורא, העדשה זה הם. רק תבין שלבורא אין כלום, אין דמות, אין שם ואין שום ביטוי חוץ ממה שאתה מרגיש דרך העשירייה.

תלמיד: ברור, אז מה אתה עושה עם ההשתוקקות הזאת להיות שייך אליו?

אתה מממש את זה דרך עשירייה, אחרת איזה מימוש יכול להיות?

תלמיד: את החוט אתה קושר לעשירייה?

זה עשר ספירות, איפה אתה יכול לראות עוד משהו חוץ מעשר ספירות? אתה בהם נמצא, מוגבל, זה הבית שלך, זה החיים שלך, זה הנשמה.

תלמיד: איך אתה הופך אותם להיות העדשה שלך, שדרכם אתה מתחיל להסתכל על המציאות?

שאני כמלכות והם כט' ראשונות.

תלמיד: אבל מה בפועל אני עושה?

מתבטל כלפיהם, כי בצורה כזאת אתה בטוח מבטל את עצמך כלפי הבורא.

שאלה: בדוגמה שנתת עכשיו, מה זה אומר לבנות את דמות הבורא בעשירייה בכוח?

לבורא אין דמות, לא צבע, לא ריח ולא שום צורה מהצורות שיכולות להתגלות בחושים שלנו, בחמישה חושים שלנו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. לא יכול להיות, לא קיים. זה כוח שמתגלה, לפי כמה שאנחנו יכולים להתחבר בינינו, הוא מתגלה שנמצא. אנחנו מפתחים אותו כמו שמפתחים צילום. לכן צריכים לבנות תשתית כדי שאנחנו נגלה אותו.

כמו שדה מגנטי, מאיפה אתה יודע שיש? יש לך מגנט שהוא יכול להסתובב ולהראות לך שיש כאן איזה כוח, אז המגנט הזה מראה לך איך פועל השדה ולאיזה כיוון יש לו כוחות, כי המגנט בעצמו מסתובב בתוך השדה. אז אתה לא מכיר את הבורא, לא יודע מי הוא, מה הוא, אתה צריך שיהיה לך איזה מצפן, משהו, איזה מכשיר שיגלה אותו. המכשיר שיגלה אותו הוא עשירייה. כל המכשירים שמגלים איזה תופעות הם צריכים להיות דומים לאותן התופעות במשהו, הפוכים או דומים זה לא חשוב.

אנחנו בונים מגנט שהוא יכול להסתובב, ואז לפי איך שהוא מסתובב אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בשדה מגנטי, ואז ברור לי שאני נמצא בשדה כוח. איך אני בונה את המכשיר הזה? אומרים עשירייה. בעשירייה, בדיוק בקשר איתם, אתה יכול לכוון את העשירייה הזאת, כי אתה הופך להיות הקטן, המשרת, המועיל, הנעלם שם, על ידי זה דווקא אתה מסובב אותם לפי הרצון שלך. זה כלפי עצמך ודאי, מה שכל אחד מהם עושה זה העניין שלו. וכך אתה מגלה שאתה דרך העשירייה נמצא בקשר עם הבורא.

תלמיד: בעוד שעתיים אנחנו נצא לרחוב כל אחד לעיסוקיו, מה זה אומר להיות עם העדשה הזאת במשך היום, מה אני בונה, איפה היא?

כמה שהקבוצה היא יותר צמודה זה לזה לקראת מטרת הבריאה, לקראת הבורא, בהתאם לזה היא יכולה להיות יותר בפוקוס, לראות יותר ויותר בצורה ברורה את הבורא, לגלות יותר ויותר אותו. היא לא מגלה אותו, אלא היא מגלה את התכונות שלה למעלה מהאגו שלה, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, וככה היא מגלה את דמות הבורא שבה, שהוא בעצמו לא קיים, רק הם הופכים להיות לאותו המכשיר שמגלה אותו.

תלמיד: איפה ההשתתפות האישית שלי במכשיר הזה?

אתה חייב לרכז אותם יחד לחור כמה שיותר קטן, ואז כך אתה תראה את הבורא.

תלמיד: אני כתוצאה מזה צריך להרגיש את האינטראקציה הזו עם הבורא דרך אותה עדשה ממקדת?

כן, היא עדשה מרכזת, תנסה. אני עושה חור קטן מאוד ואני רוצה להסתכל דרך החור הזה על העולם, או שאני עושה חור בתוך דף נייר. אם אני יודע לסגור אותו טוב, חזק אז אני מתחיל לראות את הדברים בצורה יותר ברורה, אני לא אצטרך משקפיים.

אני מרכז את כל תשע התכונות של החברים, תשע ספירות, על ידי, כלפיי, אני מרכז אותן יחד כאחד, ואז בצורה כזאת אני רואה את התוצאה. התוצאה היא שתשע תופעות, למרות שיש ביניהן אגו, אני ברצון שלי, בנטייה שלי מבטל את האגו שביניהן ומרכז אותן למושג אחד. לפי כמה שאני מצליח אני רואה את הבורא, מזהה אותו, אני עושה אותו.

שאלה: לפי מה שאמרת עכשיו, אני רוצה למקד את אותן תשע הספירות, לרכז אותן. אני מתחיל מהבורא, מהחיסרון אל הבורא ולאחר מכן בחוט הזה שדיברת עליו אני מתחיל לתפור את החברים בתפילה, בבקשה. ואז אני כאילו משתדל איכשהו לסגור את הדבר הזה, אבל כל פעם זה נפתח, אתה מנסה שוב לקשור ושוב נפתח הקרע הזה.

נכון.

תלמיד: מנסה לתפור אותו, לסגור ואתה רוצה כאילו, מבקש מהבורא שהוא יסגור את הקרע הזה?

כן, כי כאן קורה הדבר שמקדמים אותך משני הכיוונים, (ראו שרטוט מס' 2) מצד אחד אתה מתחיל מנקודה אחת, נותנים לך יותר ויותר הגברת הרצון לקבל, את הכוח הזה נותנים לך מצד אחד, ומצד השני על ידי זה שיש לך התנגדות אז אתה יכול לפתח יותר ויותר את כוח ההשתוקקות ואת כוח האיחוד. ואז כלפי מטה יש לך עביות וכלפי מעלה יש לך השגה, כרגיל כמו שלומדים.

שרטוט מס' 2

תלמיד: אנחנו מתחילים מהבורא, מהחיסרון הזה?

כן.

תלמיד: כמו שאמרת, החיסרון האישי פרטי שלי ואז דרך החברים אני מתחיל כביכול דרך איזה פילטר לשנות אותו, לתפור את התפר הזה שבין החברים אז איך בחלק השני של החוט הזה שהבורא יקשור את החלק השני של החוט ויסגור את התפר הזה?

אז בשביל זה אתה צריך להיות קשור לחברים, אתה צריך להיות נמצא בהם, עוזר להם, מטפל בהם, אוהב אותם, מחבק אותם, הופך אותם לגוף אחד על ידי החיבוק שלך ואז בהם אתה מתחיל לראות את זה.

תלמיד: האופן שבו התפר הזה מהודק בינינו, כי אפשר לתפור את זה פעם אחת, אפשר לעשות כמה תפרים על זה, כמה ההידוק הזה משפיע ואיזה תפקיד הוא משחק בינינו?

זו כל העבודה שלנו, זו כל העבודה ב 125 מדרגות, אין חדש, זה כל הזמן רק עבודה, עבודה לאותו הכיוון ובדרך יש כל מיני שינויים קטנים, צמצום א', צמצום ב', עביות כזאת, תנאים כאלו, כאלו, זה מתגלה אבל סך הכול העיקרון הוא אותו עיקרון.

שאלה: בגדול אהבת חברים זה להמליך את הבורא על החברים? תראה כמה זה קשה.

אתה ראית תמונות שהם לא בפוקוס ושהם מצטלבים כך לפוקוס, הם מתחברים יחד?

תלמיד: כן.

ראית דבר כזה? אז אנחנו צריכים לראות את זה כך שהבורא והחברים הופכים להיות כאחד כי זה כלי וזה הצורה שבתוך הכלי שמתגלה, ממש אותו דבר ואחר כך אתה רואה שאין חברים, זה סתם ככה דמויות שנתנו לי כדי שאני אדע איך לחבר, להצליב אותם, קודם בצורה גשמית כאילו שקיים העולם המדומה ואחר כך הצורה הרוחנית יותר אבל הכול דמיון, אין חוץ מנקודה שבלב שלי והבורא.

תלמיד: אז להמליך את הבורא על החברים כאילו שבסוף?

להמליך על החברים בצורה כזאת שבהם הוא קיים.

תלמיד: אז אולי כדאי יותר להזכיר שבורא הוא מערכת?

בורא הוא לא מערכת, הוא כוח ייחודי, כוח אחד יחיד מיוחד שמתגלה בתוך המערכת, כלפינו, שאנחנו יכולים לתפוס אותו בצורה כזאת.

תלמיד: זה לא בוא וראה?

כן, אתה מגיע ואתה רואה כי אתה לא יכול אחרת אבל אתה אומר שלא הוא.

עוד נדבר על זה, אנחנו עכשיו לקראת הכנס כל הזמן נעבוד על זה. איך בכל זאת אנחנו מכינים את העשירייה כדי לגלות את הבורא? אנחנו רק צריכים להודות על הדוגמה הזאת שהזכיר לי אתמול חבר מקייב, הוא שלח לי מכתב על זה. בכלל יש לו דוגמאות מאוד יפות שהוא שולח לי.

שאלה: כשאני מסתכל על החברים מה זה נקרא לראות את התכונות, מה זה נקרא לקחת מהם תשע תכונות?

אני לא לוקח, אני מחבר אותם יחד, בסך הכול היחס שלי לתשע התכונות האלה, בורא בי, בונה בי יכולת לזהות אותו. אם אני לא הייתי מתחבר לשמונה בחינות חכמה, בינה וכן הלאה עד היסוד, שאני המלכות והבורא זה כתר, לא הייתי מגלה, מזהה את הכתר.

תלמיד: מה זה נקרא שאני הופך את החברים שלי לתכונות?

אתה רואה חברים, פרצופים? זו בעיה.

תלמיד: מה זה נקרא שאתה מסתכל על החבר ואתה רואה בו תכונה ולא רואה בו פרצוף?

כשאתה הולך להתחבר איתם, אתה לא מתחבר מהפרצופים, איך אתה מתחבר לפרצוף? אתה מתחבר לנטייה שלו, לאותה המטרה, לכן הוא נקרא חבר. עם מה אתה מתחבר? חבר זה חיבור, למה אתה מתחבר בו?

תלמיד: אז אני יכול לראות את זה בתור שאני מתחבר לנטיות שלהם, שזה התכונות?

כן, להשתוקקות לבורא, כולם מכוונים לכתר. ואתה נכלל בהם האחרון מהמלכות נכלל כך לכתר דרכם ואז אתה מגלה אותו.

תלמיד: את הנטייה שלהם אני מצליח לזהות. פשוט אני לא תופס מה זה נקרא שהנטייה היא תכונה?

לא, נטייה היא לא תכונה. נטייה היא עדיין כוח ללא ביטוי אבל כשאתה מתחיל לקשור אותם יחד עם העביות שלך זו הופכת להיות תכונה. אתה רוכש את התכונות האלה, שאתה רוצה עם העביות שלך להתחבר אליהם, אז אתה מבטל את הנטיות שלך כדי לקבל את הנטיות שלהם.

הנטייה שלך בסופו של דבר היא רק הרצון לקבל האגואיסטי, אתה חייב לבטל אותו כדי להתחבר אליהם, לקבל מהם מה שיש בהם כלפי הבורא. ואז בצורה כזאת אתה רוכש, ורוכש, עוד ועוד הבחנות כלפי הבורא שלהם, עד שאתה מתחיל לזהות אותו. אז בדרך אתה מבטל את האגו שלך, את הדעות שלך, את הנטיות שלך, הכול, ומקבל הכול מהם. וזה סך הכול אתה מגלה שנותן לך את דמות הבורא.

קריין: קטע 34, אז אנחנו קוראים בקובץ קטעים בנושא "הכבדת הלב הזמנה לבניית השתוקקות לבורא", קטע מס' 34, מתוך רב"ש - ג'. מאמר "ענין היסורים - ב".

"על ידי היסורים מתרקם אצלו הרצון האמיתי לקבל אור פני מלך חיים. וזה נקרא יסורים של אהבה, שאין ביטול תורה. והוא משום שכל כמה שהוא מרבה בתורה, כך הוא מרבה בהיסורים. נמצא שאין בהם ביטול תורה, משום שהלומד התורה נולדים לו היסורים. נמצא אם אין לו תורה אין לו יסורים. וזה כאמור נקרא יסורים של אהבה, כי אין בהם ביטול תורה. וזה נקרא "את אשר יאהב ה' יוכיח". כי בכדי שיהיה להאדם יסורים האלו במה שלא מוצא את ה' בתורה, לא כל אדם זוכה שיהיו לו יסורים מזה. ולכן נאמר, "אשרי הגבר אשר תיסרנו ה'". ואת היסורים האדם צריך לקנות כדי שיהיה לו רצון וחשק אמיתי, כי דווקא בהרצון האמיתי מתגלה בבחינת יסורים, שאין להאדם כלי אחר להשיג את התענוג, אלא על ידי הרצון הזה."

(רב"ש - ג'. מאמר 409 "ענין היסורים - ב")

זאת אומרת לא צריכים לפחד מייסורים. הייסורים הם דווקא מסמלים לנו את דרגת העביות, שעליה אנחנו מגלים אחר כך את דמות הבורא, אם אנחנו מכוונים אותם נכון. אם אנחנו יכולים להתעלות מהם בהשתוקקות לבורא. זאת אומרת עד כמה שאותם הייסורים הגשמיים, היינו ברצון לקבל, ייסורים רוחניים, ייסורי אהבה.

אז מה שהוא אומר, "ואת היסורים האדם צריך לקנות כדי שיהיה לו רצון וחשק אמיתי," זאת אומרת זה ייסורים שהם מתוקים. כמו אותה הדוגמה של הילד והילדה. שמשתוקק אליה, אז אומרים לו, "בוא נשכח את זה". לא, הוא לא רוצה לשכוח. אבל אתה סובל. "אני ניהנה מזה". איך אתה ניהנה אם אתה סובל? ככה זה. אנחנו מוכנים לשלם הרבה על ייסורים כאלו, ייסורי האהבה. סביב זה כל התרבות, כל העבודה הפנימית של האנושות. משתוקקים לזה. לא מבינים שזה לא נותן כלום, אבל בינתיים איכשהו ממלא אותם.

שאלה: למה כשאני מרבה בתורה אני מרבה בייסורים? מה הסיבה?

הסיבה שאם אתה באמת מרבה בתורה, אז אתה בזה מגדיל את הגילוי עד כמה שאתה הפוך מהאמת. אז ודאי שיש לך מזה ייסורים. נותנים לך הרגשה שאתה לא נמצא במקום הנכון. יש אנשים שהם לומדים תורה ונותנים להם הרגשה שהם נמצאים במקום הנכון. ואין להם ייסורים, אלא תענוג. אתה הרגשת את זה פעם, היית יהודי מסודר. היום אתה עבריין. כמה שאתה לומד תורה, אתה מרגיש שזה מביא לך צרות. איך זה יכול להיות? אז התורה מראה לך את האמת, לא את השקר, ולכן אתה נמצא בייסורים.

תלמיד: איזה סוג של ייסורים אני מקבל? איזה סוג של ייסורים קורים לי כתוצאה מלימוד תורה?

שאין לך את מה שאתה רוצה.

תלמיד: זה נקרא ייסורים?

כשאין לי מה שאני רוצה, זה לא ייסורים, למה?

תלמיד: איזה סוג של ייסורים, בגוף?

ייסורים זה נקרא כלפי הרצון לקבל, שהוא רוצה משהו לקבל ואין לו. אז לפי גודל הרצון שרוצה לקבל משהו, הוא מרגיש שאין לו, וזו הרגשה שנקראת "ייסורים"

תלמיד: בכל מקרה, אם אני לומד תורה באמת, אז יש ייסורים. ואם אני לא לומד תורה, אז אין ייסורים?

ייסורים בהמיים, כן. כשאתה לומד תורה יש לך ייסורים שאין לך אהבת ה', כי המאור מחזיר למוטב. המאור מאיר לך עד כמה אתה לא נמצא בקשר עם הבורא.

תלמיד: כשהתחלתי ללמוד קבלה באמת התחלתי לראות שיש לי רק צרות. זה די הרחיק אותי. שמתי לב ממש, לומד קבלה, חוטף מכות.

תלוי מה אתה מחפש, תענוג או אמת.

שאלה: מה זה אומר?

מה לא ברור? אתה מחפש תענוג, או אתה מחפש אמת?

תלמיד: אני מחפש גם.

גם, גם זה לא הולך.

תלמיד: גם אמת, אבל לא ייסורים. מי רודף אחרי ייסורים?

"לא עד כדי כך, קצת אני מוכן, אבל".

תלמיד: נכון. זה קטע קשה לי מאוד שאתה צריך לחיות עם זה. השאלה אם הייסורים האלה עוברים?

אתה צריך לשלם, לשלם על השגת הבורא. ולשלם זה שאתה צריך להבין שאתה פועל כאן נגד האגו שלך. וכול עוד אתה לא מתקן את האגו שלך יהיו לך ייסורים. אתה אוהב את האגו, אתה לא רוצה להפטר ממנו. אתה אוחז בו, אתה לא עוזב אותו.

ואומרים לך, כמו לילד קטן, תעזוב, יהיה לך כל כך קל. תעזוב, תראה איך יהיה. "לא, לא, לא, רק לא זה". אז לכן יש לך ייסורים. זאת אומרת הייסורים האלה, בסופו של דבר מגיעים אליך כדי לשכנע אותך שצריכים להפטר מהאגו ואז לא יהיו ייסורים.

תלמיד: ככל שאני מתקדם בשנים, האם באמת הייסורים יגדלו?

מתקדם לקראת המוות, כן, או מה?

תלמיד: אני לא יודע. אתה אומר תגלה את הבורא.

אני לא יודע לקראת מה אתה מתקדם.

תלמיד: הולכים לכיוון של גילוי הבורא. רוצים. ככל שהשנים מתקדמות, עשר, עשרים שנה, האם הייסורים יורדים? או שיותר ויותר ייסורים.

הייסורים הופכים להיות ליותר איכותיים.

תלמיד: מה זה אומר?

איכותיים, כבר לא סתם רע לי. אלא אני מזהה למה רע, מאיפה הרע, מי שולח לי את הייסורים האלה, למה אני צריך אותם, מה אני צריך לעשות איתם, איך אני צריך להפוך אותם כמנוף להתקדמות. אני מתחיל לעבוד איתם. אני מתחיל להתייחס אליהם אחרת. אבל בלי ייסורים לא יכול להיות שום דבר, כי אז אתה לא מרגיש שאתה חי. הרגשת החיים זה הרגשת הייסורים. במידה קטנה, לא חשוב באיזו, אבל זו הרגשת הייסורים.

מה זה ייסורים? שחסר לי משהו. אם אני לא מרגיש שחסר לי משהו, אני מת. חי, זה הרגשת החיסרון. עכשיו השאלה, איך לחיות באמת, להרגיש חיסרון אינסופי, איך אפשר? מביאים לך ידיעה שאפשר להרגיש חיסרון אינסופי וליהנות מהחיסרון הזה. כמו שאנחנו עכשיו מדברים על השתוקקות, על השתוקקות. מה זאת אומרת? אני משתוקק לבורא וניהנה. כבר מלמדים אותך שייסורים, ייסורי אהבה, הם מתוקים.

תלמיד: אפשר לקרוא לזה במילה אחרת במקום ייסורים? ייסורים נשמע לי נורא הזוי.

לא.

תלמיד: רק ייסורים?

חכמת הקבלה לא מטשטשת דברים. יש לנו פיזיקה, זה הרגשת החוסר, זה הכול. יכול להיות שהיום זה יחסר לך ואתה סובל, ומחר יחסר לך אותו דבר ואתה ניהנה.

תלמיד: מקובלים גדולים כמו הרב"ש, או בעל הסולם, בדרגות שלהם גם הרגישו ייסורים?

בטח.

תלמיד: איך הם הרגישו ייסורים?

איך, אני לא יודע. אני מקווה שאתה תרגיש אותם.

תלמיד: איך הייסורים האלה התבטאו אצלם?

כייסורים.

תלמיד: אבל איך, איפה זה נגע בהם?

יש הרגשה שזה ייסורים, ויש לי יחד עם זה ההכרה, בשביל מה ולמה ומאיפה. מה זאת אומרת? זה הכול תלוי בחשיבות המטרה. אני ביקשתי שיעשו לי ניתוח כמה שיותר מהר. אנחנו רואים כאלה אנשים. הכול תלוי במטרה.

קריין: ציטוט מס' 35, מתוך רב"ש א', מאמר "מי מעיד על האדם".

"צריך לעשות כל המעשים של תורה ומצות, בכדי שיביאוהו לידי הכוונה בעמ"נ להשפיע. ואח"כ, כשכבר יש לו הבנה שלימה, כמה שנחוץ לו לעסוק בעמ"נ להשפיע, ומרגיש כאב ויסורים מזה שאין לו הכח הזה, אז נקרא, שיש לו כבר על מה להתפלל תפלה על עבודה שבלב. כי הלב מרגיש את מה שחסר לו. אז על תפלה זו באה עניית התפלה. היינו, שנותנים לו מלמעלה את הכח הזה, שהוא כבר יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. כי אז יש לו כבר אור וכלי. אבל מה יכול האדם לעשות, שאחרי כל היגיעות שטרח ויגע, ומכל מקום עוד לא הרגיש חסרון, מזה שלא יכול להשפיע, לבחינת כאב ויסורים. אז העצה, לבקש מה', שיתן לו את הכלי, המכונה "חסרון מזה שלא מרגיש", והוא בבחינת מחוסר הכרה, שאין לו שום כאב מזה שלא יכול להשפיע."

(רב"ש א', מי מעיד על האדם)

שאלה: בין ההשתוקקות לבורא, לבין הרצון להשפיע לו, יש מרחק גדול. מזה שאדם מאוד רוצה לגלות את הבורא ולהשפיע לו, איך מגיעים לרצון להשפיע לו?

זה מהעשירייה, כל הדברים האלה תדרשו מעשירייה. אין תשובה אחרת, אין. אם אתה רוצה לדבר על הבורא, רק דרך עשירייה, פשוט אחרת זה לא עובד.

תלמיד: איך דרך העשירייה מגיעים לרצון להשפיע לבורא? לפחות שיהיה כאב שאתה לא יכול להשפיע לבורא.

תתכלל בהם ותמצא. אין לי תשובה. תתכלל בעשירייה ותמצא את כל הפתרונות.

תלמיד: כותב בעל הסולם, טרם שהאדם חושב על הבורא, הבורא חושב עליו.

אני לא יודע. אז מה, מה יש לי מזה שהוא חושב עליי?

תלמיד: איך אדם מעורר מעצמו שהבורא יחשוב עליו ושהוא יחשוב עליו?

גם דרך העשירייה בלבד. אין לך קשר אחר עם הבורא. הבורא לא קיים, אין דבר כזה "בורא". עד כמה שאתה מייצב אותו שיהיה מכוון אליך.

תלמיד: עד כמה שאתה יותר מתמוסס בחברים, עד כמה שאתה דואג להם, כך אתה מעורר את המחשבה של הבורא על האדם?

כן.

שאלה: יש תענוג יותר גדול מתפילה?

לא. אין אמצעי יותר. רק תפילה.

שאלה: מתוך העבודה שלנו בתוך העשירייה, במאמץ לחיבור מתגלה היצר הרע. אני מגלה על עצמי, בכל אופן, כמה שאני אגואיסט יותר ויותר. איך מהמאמץ בחיבור נולד לי כאב לחיסרון להגיע לתכונת ההשפעה?

תתאמץ. יש לך מאמץ לחיבור. אתה עושה מאמץ. אתה רוצה להתחבר.

תלמיד: ואז אני מגלה כמה אני דואג רק לעצמי, ובסופו של דבר הכול מהול בכוונה על מנת לקבל.

אז מה?

תלמיד: מתוך העבודה הזאת במאמץ לחיבור, שאני מגלה שאני יותר אגואיסט, איך מפה בא לי כאב שחסרה לי תכונת ההשפעה?

תתאמץ יותר ויותר ואתה תתחיל להרגיש שאת זה חסר לך. אתה תתחיל לראות שהחברים עוסקים בזה ושאתה לא רואה עכשיו, נראה לך שהם ככה פסיביים בזה. אתה תתחיל לזהות שזה לא כך, אלא "עיניים להם ולא יראו", "כל הפוסל במומו פוסל". בגלל שאתה לא רוצה להשפיע, אתה לא רואה שהם משפיעים.

תלמיד: אני נמצא בתוך איזה כלא שאני לא יודע באמת מה זה להשפיע. אני יודע שאני לא רוצה להיות בכלא, אני לא יודע מה זה להיות ברצון להשפיע. איך פתאום יבוא לי חיסרון לדבר הזה? מבחינה לוגית זה לא מסתדר לי.

במאמץ פיזי, נפשי, פנימי, איך שאתה רוצה. אבל במאמץ כזה. אין לי יותר מה להגיד. אתה נמצא כאן כמה שנים, בטח שמעת.

קריין: ציטוט מספר 36 מתוך רב"ש א', מאמר "תפילת רבים".

"העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים. זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג. אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל." 

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

זה הכי בטוח. אם הוא מבקש עבור הכלל, אז זה לא לעצמו. אם הוא עובד על הכלל שממנו ייהנה הבורא, זה גם לא על עצמו. בצורה כזאת שיש בינו לבין הבורא עשירייה, אדם יכול כאן לעשות באמת פעולות והכנות לעל מנת להשפיע. הכול נמצא לפניו, הכול גלוי, והכול נמצא ממש בפועל. אין שום בעיה. אם אתה מבקש עבורם, אם אתה פועל דרכם, אז הכול מתקבל.

קריין: ציטוט מספר 37, מתוך רב"ש א', "תפילת רבים".

"אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח. והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'. "

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

שאלה: מה זה בורא?

בורא זה כוח השפעה ואהבה שמתגלה באדם בתכונות המתאימות לזה. יש בטבע כוח השפעה ואהבה, אם אפשר כך להגיד שהוא קיים, והוא מתגלה בטבע ההפוך לפי השתוות הצורה.

תלמיד: הבורא לא ברא אותנו עם התכונה הזאת.

הבורא לא ברא אותנו, הוא ברא את יצר הרע.

תלמיד: אז איך יצר הרע יכול לגלות אותו אם אין לו את התכונה הזאת?

יצר הרע יכול לסדר לעצמו כוונה על מנת להשפיע כמו של הבורא ואז לפי ההשתלבות בכוונות כך זה יתגלה. בגלל שיש ביצר הרע דבר הפוך מהבורא, ויש לו גם דבר הדומה לבורא, מפני שיש ביצר הרע שתי צורות הפוכות, לקבל ולהשפיע, כך הוא יכול לגלות את התכונה החיצונה שזה הבורא.

תלמיד: אז במה הוא מתגלה? באיזו צורה?

הבורא מתגלה בצורת כוח ההשפעה שרוכב על פני היצר הרע, הרצון לקבל.

תלמיד: לא הבנתי.

כל דבר מתגלה רק בצורה ההפוכה אחרת אין גילוי. חייב להיות קונטרסט בין השחור ללבן נגיד, אז אם יש לך לבן, על פניו יכול להתגלות שחור. לכן הבורא שהוא כולו כוח השפעה כך הוא רוצה להתגלות כלפינו, אז הוא ברא את כוח הקבלה שזה הרצון לקבל שלנו ועד כמה שאנחנו יכולים להחשיב את כוח ההשפעה אנחנו מגלים אותו על פני כוח הקבלה.

שאלה: לגבי בקשה עבור חברים, אם יש לחברים השתוקקות איך אני יכול לבקש עבורם, במה לעזור?

אתה יכול לעזור לחברים במה שהם רוצים להתקדם לגילוי הבורא. אתה מבקש מהבורא עבורם. איך אתה יכול לבקש עבורם מהבורא? מפני שאתה עדיין לא מרגיש שהחברים ואתה ממש אחד, שהחברים הם לא חברים אלא הם התכונות שלך רק הם נראים לך מבחוץ, שהם רחוקים ממך, הפוכים ממך, בזכות זה שאתה מרגיש שהם הפוכים, רחוקים, אתה יכול לבקש מהבורא שייתן להם כוח, שייתן להם מילוי, שיתקן אותם. אבל בעצם אתה מבקש עבור עצמך, וכך אתה מתקדם לאט לאט.

זאת אומרת, הבורא ברא עולם שהוא אשליה, הוא ברא עולם הפוך כביכול, ואנחנו יכולים אז לתקן את עצמנו בלי לחשוב שזה אנחנו. ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים לאמת, לתכונה שלו. תחשבו על זה, אין לי מילים כל כך על כל דבר.

שאלה: לגבי התרגיל שנתת היום, שמעתי שיש לו כמה אופנים, למתוח חוט, להסתכל דרך החור כדי לראות את מרכז החיבור.

זאת פשוט דוגמה איך אנחנו תופסים את המציאות. אנחנו עושים חור קטן מאוד. איך אתה עושה בצילום? אתה מצלם, וככל שהצמצם יותר קטן, הצילום יותר חזק ויותר ברור. איך זה יכול להיות? תפתח את העדשה ותרחיב? לא. דווקא ההיפך, כמה שזה יותר צר יש לך דיוק יותר גדול.

לכן אנחנו צריכים בינינו להצטמק, להתחבר בצורה כזאת כמה שיותר להיות אחד. ואז בצורה כזאת אנחנו תופסים את המושג של "אחד" בנו. מצלמים אותו, את הבורא.

תלמיד: אז התרגיל הוא לנסות כל היום להסתכל על כל פרט במציאות, כל תופעה, כל מה שקורה לי בפנים ובחוץ, כמה שיותר דרך החור המשותף הזה, החיבור שלנו, מרכז העשירייה.

כן, אבל להסתכל מהלב.

תלמיד: נניח בלב, איפה צריך להיות בפנים הפרינט הזה של תמונת הבורא?

לא, גם הצמצם הוא לבבות.

תלמיד: בדוגמה הגשמית, באנלוגיה הזאת, יש במצלמה את הלוח עם האמולסיה. מה זה בפנים איפה שנצרבת התמונה?

זה רגש לזהות את האהבה, את החיבור. בסך הכול אנחנו תופסים את כוח החיבור. הוא מצטלם בנו, ממנו אנחנו נהנים. בסך הכול מה שאנחנו משיגים, זו השגת הדבקות, השגת החיבור, השגת הערבות, השגת האיכות, שהאיכות חייבת להיות משני הצדדים ההפוכים כשהם מתחברים. אנחנו לא יכולים לתפוס תופעה אחת, הנבראים יכולים לתפוס רק שתיים, אחת על פני השנייה, בקונטרסט בין שתיהן ובצורה הפוכה. בדיוק כמו בפוטו קאמרה.

תלמיד: רצינו לתת דיווח קצר על תחילת ההכנות לשבוע הכנסים שלנו.

בבקשה.

תלמיד: אתמול אחרי ישיבת החברים הייתה פגישה של צוות תוכן. יש צוות תוכן רחב שקם לקראת שבוע הכנסים הזה ואנחנו נפגשנו גם עם ההנהלה החברתית וגם עם הצוות החברתי. הסיבה שלא פתחנו את זה לכולם הייתה מפני שאתמול היו הרבה מפגשים חברתיים של הרבה קבוצות בעולם ובישראל, לכן הייתה לנו פגישה מצומצמת. החל משבוע הבא הפגישות האלה יהיו פגישות כלליות של כולם.

אולי לפני שנספר קצת מה מצפה, הייתי רוצה שהחבר שלנו יגיד כמה מילים על שבוע הכנסים הזה.

תלמיד: האמת שכבר אמרנו, אנחנו רוצים שהכנס בישראל יהיה הפעם כנס פנימי של כל הכלי העולמי, שלא יהיה רק לאנשים שבאים לאיזה ערב.

פנימי הכוונה שכל הכלי העולמי מצטבר, מצטמק, מתחבר לעשירייה אחת.

תלמיד: כן, הוא יתחיל מהכנס בערבה שיהיה בחמישי שישי ושבת, הגברים יהיו בערבה, הנשים יוכלו להיות פה במרכז או במרכזים שלהם בארץ. אבל מכל העולם יוכלו כבר להגיע מיום חמישי, אפילו לפני זה אם זה מסתדר מבחינת טיסות וכן הלאה, אנחנו נארח פה, ואחר כך ביום ראשון שני כבר יהיו הכנות.

אולי, זה עוד לא סגור, אבל יכול להיות שנעשה כנס לנשים במשך כמה שעות במהלך יום ראשון, ואחרי זה אנחנו נכנסים לכנס הגדול של שלושה ימים שהוא השיא, ובסוף לכל האורחים שיגיעו אלינו מחו"ל יהיה טיול מיוחד ביום שישי לירושלים, מי שעוד יישאר יוכל ליהנות מהטיול הזה.

אבל הרעיון מבחינת הכנס שאין הפרדות, זה לא יהיה איזה ערב לפה, ערב לשם, חוץ מהערב האחרון שיוצא ב-27 לחודש, יום חמישי בערב, שאליו נזמין את בני המשפחה והחברים. זה כבר יהיה סוף הכנס הפנימי ואז נוכל את כל הטוב שרכשנו, את כל האהבה והריכוז שהשגנו בינינו לתרגם לפעולה אחת מרוכזת של הפצה, נביא אלפי אנשים ביחד שיבואו ויהיו איתנו ויחוו את הטוב הזה.

מעבר לכך אנחנו נפתח את ההרשמה לא רק לכל החבילה הזאת אלא גם לחלק ממנה. אני יודע שיש אנשים שאולי מפאת אילוצים, "אנוס פטור" מה שנקרא, יוכלו לבוא רק לכנס ערבה או רק לחלק השני, אבל מבחינתנו הכנס הולך להיות שמונה ימים מרוכזים ואנחנו באמת מצפים עכשיו לבנות את התוכן הזה ביחד כולנו ועל זה החבר ירחיב.

תלמיד: נשארו לנו 97 ימים עד הכנס, ואנחנו רוצים להכריז על 97 הימים הנותרים כעל ימים שבהם כולנו, לא רק בישראל, לא רק בפתח תקווה, אלא כולנו, כל הכלי העולמי, ביחד נבנה את התוכן שיהיה בשבוע הכנסים הזה.

היות וזה כנס של הקבוצה שלנו וזה כנס של התלמידים, אין פה שום קרקס או הנחיות שיווקיות, בעצם התוכן הפנימי שאנחנו ניצוק לתוך הדבר הזה הופך להיות המרכז. אנחנו רוצים להתכלל בדיוק כמו שנעשה בכנס מולדובה ובעיקר בכנס אירופה, שהקבוצה בעצמה תעלה את החיסרון, תעלה את הנושאים וביחד איתך נברר ונבנה תוך כדי השיעורים את התוכן של הכנס ולא בהנחתות כאלה מלמעלה של מה צריך להיות.

לטובת הדבר הזה חשבנו אתמול שיהיה הכי נכון להקדיש שעה בשבת בבוקר כדי לתת לכל החברים אפשרות להתכלל. זה בעצם הזמן היחיד שכולם פנויים מהכול ומרוכזים ונוכל ביחד לייצר הכנה, הכנה שתועבר פעם אחת ממוסקבה ופעם אחת מצ'ילה ופעם אחת מצפון אמריקה וכך בעצם נבנה כנס שהוא כנס של כולנו ולדבר הזה היינו מאוד רוצים ללכת.

בעצם זאת הייתה יריית הפתיחה, אז ביום שבת בבוקר אנחנו רוצים להזמין את כולם, אנחנו נתחיל את ההכנה המרוכזת הכללית ונקווה שגם יהיה לנו חומר לימוד ונתחיל להתעסק עם כל מה שהתחלנו לדבר היום בשעה הראשונה, מתוך זה אנחנו נבנה את התוכן.

תלמיד: דבר נוסף, אנחנו לא רוצים לבטל או להקטין את כנס אוסטרלאז'יה, אנחנו כן חושבים שהוא צריך להיות איזו תחנה חשובה באמצע, בדרך. אנחנו חושבים שחשוב מאוד שהכנס הווירטואלי הזה שיהיה בדצמבר, יהיה כאיזו תחנה ברורה וחזקה בדרך לכנס הגדול, שלא יהיה בלבול כאילו זה לא קיים.

כן, אבל בכל זאת הנושא של הכנס הגדול בפברואר בישראל זה הנושא של מרכז העשירייה, זה כלל העניין. אנחנו צריכים להקדיש ולהכין לזה חומר, להכין לזה את כל תשומת הלב שלנו, להבין עד כמה מרכז העשירייה זה מרכז המציאות. כולנו עשירייה אחת ושם, סביב זה מסתובבת כל המציאות, שם זו נקודת היציאה לעולם הרוחני ונקודת המפגש עם הבורא, הכול במרכז העשירייה.

(סוף השיעור)