שיעור בוקר 15.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/IbXRvl3z?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "בענין אהבת חברים - ב'"

שמענו מאמר מספר 2 על עניין החברה.

מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו. מתוך שהכוח העליון רוצה להיטיב, הוא ברא מישהו כדי להיטיב לו. המישהו הזה, כדי להרגיש את ההטבה, חייב להרגיש אותה ממצב שנגדו, ההפך מההטבה. מפני שהבורא רוצה להיטיב הוא בורא רצון להטבה הזאת, וזה כל הנברא. מה שיש בנברא זה רצון לקבל שיש בבורא. הרצון הזה צריך לאט לאט להתגלות בנברא כדי לאט לאט לקבל מה שיש בבורא. למה לאט לאט, ולמה מצורה הפוכה? כדי להרגיש ולהבחין כל פרט וטעם שיש בנתינה. כלומר חייב להיות קודם חיסרון בדיוק לְמה שיש בבורא, והחיסרון הזה חייב להיות מפורט, מורגש בתוך הנברא בכל פרטיו. וככל שהוא יהיה יותר מורגש ומפורט בתוך הנברא קודם קבלת ההטבה, לפי זה כשיגיע מילוי הוא ירגיש בו תענוג.

אבל יש עוד בעיה. אם הרצון לקבל ממלא את עצמו בצורה ישירה, אם הרצון לקבל יקבל את המילוי בצורה ישירה, אז המילוי לא יהיה מורגש כמילוי, כי הוא ינטרל את הרצון. הרצון יעלם מזה שיתמלא וגם המילוי לא יהיה מורגש, ואז הבורא כביכול לא עשה כלום, אלא ברא שני דברים מנוגדים שאחד מנטרל את השני.

זה מה שאנחנו מרגישים גם כאן בעולם הזה. אנחנו מרגישים רעב ותיאבון, מתחילים למלא את עצמנו, הרעב והתיאבון הולכים ופוחתים, ולפי זה מפסיקים להרגיש תענוגים באוכל. מי שרוצה להרגיש תענוגים לזמן יותר ממושך, הוא מתחיל מדברים שהם לא כל כך טובים, אבל מפני שהרעב והתיאבון גדולים, אז הוא יכול להוציא תענוגים גדולים. אחר כך הוא מתקדם למנות יותר טובות, מפוארות, כי אפילו שהתיאבון הוא פחות הוא יכול להמשיך בתענוגים. אבל בכל זאת הוא מגיע למצב שהמילוי הטוב ביותר כבר לא יהיה מורגש בו כמילוי כי התיאבון נפסק, כבה.

אי אפשר בצורה כמו שאנחנו רגילים אליה למלא את הכלי, וודאי שהבורא לא התכוון לזה, זה ידוע. הוא חייב למלא את הכלי בצורה כמו שזה אצלו. רק אצלנו בעולם הזה אנחנו רגילים שיש רצון ויש מילוי, ובאמת זה רק באזור הקטן מכל המציאות שנקרא "העולם הזה". כוונת הבורא ודאי שזה יתמלא כמו שזה מתמלא בו כשזה רק על ידי הנתינה, שהכלי לא מוגבל.

חייב להיות כלי שלא מוגבל בקבלה, שזה כלי שכל הזמן בכוונתו להשתמש בכלים חיצוניים, לחבר לעצמו כל פעם עוד ועוד חסרונות, ואז בחסרונות האלה להשתמש כבחסרונות של עצמו, וכך להתמלא ולהתענג ללא שום גבול. זה נקרא אצלנו "על מנת להשפיע", ואנחנו לא מבינים בכלל את הפטנט הזה, לא נמצאים בטבע הזה. ויש עוד בעיה, שאם הבורא יתגלה כמקור התענוגים, אז הוא יקלקל לנו את התהליך להגיע לחיסרון הנכון, כי אנחנו נרצה רק לקבל את התענוג מהמצב שלנו.

שוב, יש צורך לברוא את הכלי בצורה נכונה, ואז למלא אותו במה שיש. על האור, על ההטבה, על המילוי, אין שום בעיה. הבעיה רק בכלי, איך להכין את הכלי שבהחלט הוא יהיה בלתי מוגבל, לא יכבה את התענוג, כלומר לא יכבה את החיסרון, ויוכל להתמלא בכמות ובאיכות עד הגודל כמו הבורא. ולא רק להתמלא, אלא מדובר על זה שהכלי הופך להיות בכוחות, בהשגות, ביכולות, כמו הבורא.

לפי החוק שהתענוג מורגש רק במקום החיסרון, התהליך חייב להיות ממצב שכנגדו בכל הפרטים. זאת אומרת, אם הכלי ברוחניות הוא כלי שכל הזמן מצרף לעצמו חסרונות, אז צריך לברוא את הכלי מלכתחילה כך שלא יוכל לצרף לעצמו חסרונות. כלומר צריכים להגיע לכלי שהוא רוצה רק להיות מכונס בתוך עצמו. ואנחנו לומדים בכל התהליך מלמעלה למטה, שמתחילים לברוא את הכלי, מגיעים לשבירת הכלים, ואחר כך לערבוביה שלהם, לנפילה העמוקה ביותר שלהם שרק יכולה להיות, ולבסוף מגיעים למצב שהכלי לגמרי חושב רק על עצמו ולא מבין מה זה לצרף חסרונות נוספים. ומכאן אנחנו מתחילים את העבודה שלנו, מכאן אנחנו בעצם מרגישים את עצמנו.

לפני זה לא הרגשנו את מציאותינו, הכלי לא הרגיש את החיסרון המנותק מהבורא, ולא הרגיש אותו כמו שאנחנו מרגישים את עצמנו, בני אדם שחיים בצורה מנותקת מיתר המציאות, שום דבר. רק מעכשיו והלאה יש בכלי הרגשה עצמאית, שקיים אני ללא שום חסרונות מסביבי. מה זאת אומרת "האני"? "האני" נקרא שאני לא מרגיש שום חיסרון שיש משהו מחוצה לי. אם הייתה לי הרגשה שיש משהו מחוצה לי בצורה שאני מרגיש עוד חסרונות של אחרים, ואת החסרונות האלה הייתי מרגיש כחסרונות שלי, אז לא הייתה לי הרגשת האני. זו ממש הרגשה הפוכה מהבורא, שממנה אנחנו חייבים להתחיל כדי להרגיש בכלי את כל עמקות החיסרון, שבלעדיו לא יהיה מילוי.

התיקון שאנחנו אומרים על הכלי הזה, הוא שאני צריך להגיע ליכולת לחבר לכלי הזה חסרונות שהם חיצוניים לי עכשיו, כי עכשיו אני מרגיש את האני, ולחבר אותם ללא גבול. ואז כל פעם כשאני מחבר חסרונות נוספים והם הופכים להיות לחסרונות שלי, יש לי אפשרות להשגה של התענוג בעמקות, בגודל, בכל הפרטים שיש בתענוג הזה, וביכולת אינסופית ללכת וכל הזמן להתמלא, שזה נקרא "לחיות חיים נצחיים". כי החיים מורגשים מזה שיש חיסרון למשהו, תשוקה ומילוי, עוד תשוקה ועוד מילוי. ואם החיסרון נגמר, אז האדם מת. גם בעולם שלנו הוא מת בגלל שנגמר החיסרון שלו וגם ברוחניות, זה אותו דבר, זה אותו טבע.

איך אני שנמצא כאן בעולם הזה כאני, מתחיל לתקן את הכלי שלי, שתהיה לי יכולת לחבר לעצמי כל פעם חסרונות נוספים? הכלי שלי בנוי כהאני שבו אני יכול לקבל כל מיני תענוגים, והם נעלמים. אני מקבל עוד פעם תענוג ועוד פעם הוא נעלם, עוד פעם מקבל ועוד פעם הוא נעלם, כי המילוי מדכא את החיסרון, מנטרל אותו, ממש שוחט אותו. אז אני כל פעם רץ לתענוגים ומבטל אותם, רץ ומבטל אותם, וכך אני כל הזמן בריצה הזאת. ובריצה הזאת אני חייב להיות במשך זמן, זאת אומרת במשך מספר פעולות, זה נקרא "זמן", עד שאני בודק את כול הכלים שלי. יש לי 613 רצונות בסיסיים, ואותם אני צריך לבדוק.

אני בודק אותם אם אני יכול למלאות אותם או לא. בדרגה הנמוכה ביותר בדרגת דומם, צומח, חי ומדבר, זה נקרא שאני רץ אחרי תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות. במשך הגלגולים אני עושה את זה, עד שאני מגיע למצב שכאילו מימשתי את כול הרצונות שלי בבדיקה הזו ומתייאש מזה.

מגיע רצון נוסף. הרצון הנוסף הזה, הוא לא בנוי כמו הרצונות הקודמים שבהם אני ניסיתי למלאות את עצמי וכל פעם המילוי דיכא את החיסרון, ואז החיסרון נעלם והמילוי נעלם, אלא עכשיו פתאום יש לי כבר חיסרון אחר. והחיסרון הזה אומר לי, שאם אני לא אחבר לעצמי חיסרון חיצון והוא יהיה כחיסרון שלי, אז אני בטוח לא אגיע להנאה בלתי פוסקת. אז אני ממשיך באותו מרוץ שהוא כבר ברור לי בתרי"ג החסרונות שלי, ובתת ההכרה הוא ודאי ברור לי.

אנחנו עדיין לא מבינים את ההתפתחות הזאת, זה יהיה מובן לנו אחר כך. אבל איכשהו בתת ההכרה אני מבין שהמרוץ הזה הוא ללא מוצא, ואני לא משיג בו בסופו של דבר כלום. ואם אני אחבר חיסרון זר שלא מתפתח בי, והחיסרון הזר הזה יהיה כמו חיסרון שלי, אז מה שאני ארגיש בחיסרון הזר הוא לא יכבה. התענוג שאני משיג בחיסרון הזר לא ידכא את החיסרון כי החיסרון הזה הוא לא שלי, אני קיבלתי אותו, אני קניתי אותו, אני חיברתי אותו על ידי דבק מיוחד שאני מתייחס אליו כמו לשלי. זאת אומרת, אני בזה יוצא מגדר האני וכאילו חי בתוך החיסרון הזר הזה, וזה מקנה לי יכולת להרגיש בו את החיות, החיים.

ואם אני כל הזמן נמצא בחסרונות כאלו ומילויים, אז אני יכול כל הזמן להרגיש חיים שמתפתחים ונמשכים, וכל פעם בתהליך הזה אני יכול לעלות עד אין סוף. ומה זה עד אין סוף? עד כמה אני יכול בעמקות ובכמות לחבר לעצמי את החסרונות הזרים האלו, וזו הרגשת חיים נצחיים, שלווים ושלמים.

איך אני עושה את זה? ההרגשה הזאת שיש שיטה אחרת לקבל את התענוג, לקבל את החיים, כי הרגשת תענוג בתוך חיסרון זו הרגשת החיים שלנו, ההבנה הזאת באה אלי אחרי עשרות גלגולים אולי. ובסופו של דבר החיסרון הנוסף הזה, ההבנה הנוספת הזאת היא חדשה, והחיסרון הנוסף להתחבר עם משהו זר נקרא "נקודה שבלב". ואילו הושיטה איך להתחבר עם הרצונות הזרים נקראת "חכמת הקבלה". זאת אומרת, זו באמת חכמה איך אני יכול לרכוש יכולות כאלו, חסרונות כאלו, רצונות כאלו שאיתם אני מרגיש מילוי נצחי שלא פוסק.

איך אני יכול לגלות שזה אפשרי, שזה בהשיג ידי? אז מייעצים לנו אנשים שכבר הגיעו לזה, לקבלה האמיתית של החיים, להרגשת המילוי הבלתי פוסק, הנצחי והמושלם, ובגלל זה הם נקראים "מקובלים". הם אומרים שיש כאן את כל האפשרויות לפנינו, לידינו, אם אנחנו נתחבר עם עוד כמה אנשים, כמות קטנה של אנשים שגם בהם יש אותם רצונות, ואם כל אחד יקבל מהשני את הרצונות שלו ויתחבר לרצונות של החברים הזרים האלו, אז בהם הוא ירגיש את החיים הנצחיים שלו.

בתחילה הרעיון הוא לא מורגש ולא מובן באני שלי. בצורה תיאורטית אפשר להסכים עם זה, אבל לממש את זה אין לי שום כוחות. כדי להדביק לעצמי עוד חסרונות נוספים מחוץ לי, אני צריך נחיצות, אני צריך להילחם נגד האני שלי שלא מבין את זה. רק הנקודה שבלב, הרצון הקטן החדש הזה, הוא מסכים לזה ואומר לי שיכול להיות שזו השיטה.

זאת אומרת אני מתחיל את הדרך מזה שמספרים לי על הרעיון הזה, אבל לממש אותו אין לי שום אמצעים. אז אותם מקובלים אומרים לי שיש לי אמצעי. הדבק והרצון להתחבר ולהבין בכלל מה קורה מחוצה לך, שם באמת הכלים של החיים שלך שבהם אתה מרגיש את החיים כשאתה יוצא מהאני שלך וכאילו חי בתוך החסרונות של האחרים, או שמעביר אותם אליך, לא חשוב איך לתאר את זה. כי ברוחניות אין מקומות, לכן אין בעיה איפה הכלים שלי מפוזרים, כי אם אני מחובר אליהם, אז הם שלי, זה כמו איזשהו ממד וירטואלי, כך גם המרחקים, ואם זה נמצא אצל מישהו, אין דבר כזה, אם אני מחובר, זה שלי.

אומרים המקובלים שאת כל האמצעים תקבל מאותו כוח עליון שברא אותך בצורה כזאת. יש לו הכול, והוא רק מחכה שתבדוק את כל המצבים שבהם אתה נמצא ותרצה להחליף אותם. זאת אומרת שתכיר את הכלי שלך ותכיר את הכלים האלו שאתה הולך להתחבר איתם. ואחר כך אם אתה באמת רוצה ויודע שזה חסר לך, אז תבקש ממנו ומיד תקבל.

אפילו אם לא תבקש, אלא אם החיסרון שלך וההבנה שלך שזה מה שאתה רוצה יגיעו להבנה ולמידה מספקת, אז מיד תגלה כוחות ויכולות לעשות את הפעולה. והפעולה נעשית מיד בעצמה, אתה רק צריך לגלות את ההבנה שלה, את היכולת שלה, את הנחיצות שבה.

למה? כי מלכתחילה מדובר על זה שזורקים אותך למצב המושלם כנגד הבורא כדי שאתה תוכל להגיע למקומו, אז עכשיו זה בדיוק מה שאתה צריך לעשות, להבחין את הכלים ומילואם, ומהצורות ההפוכות לרצות את הצורות השלמות. זאת אומרת, ברגע שתרצה, אין זו אגדה, מיד זה יתממש.

איך לרצות? כלומר אני צריך עכשיו, כשאני נמצא בהאני שלי, והרעיון הזה להתחבר עם הכלים הזרים, אומנם שם החיים שלי, אבל בשבילי הוא רעיון לגמרי זר, לא מובן, כי אני חי בתוך רצון אחד ושם אלו רצונות אחרים, אז איך אני יכול לשכנע את עצמי שאני צריך לחתוך את עצמי מהחיים האלו? אומנם הם לא שווים כלום ואני באמת בועט בהם, ורואה שזה כך ממש, אבל אין לי כוחות בתוך האני לחיים ההפוכים, לטבע ההפוך, זה כבר הטבע של הבורא.

אז אומרים לי, אתה צריך רק לקבץ, להגיע למצב שהרצון שלך יהיה לצאת מזה באיזו צורה, איכשהו, להגיע למאמצים, לסכום של ההתנסויות. אתה מנסה לעשות את זה, משתדל, כמו ילד, שעוזרים לו, מתחשבים במידת ההתפתחות ובחוסר הכוחות, ולפי ההשתדלות, לפי הדרגה שלו עוזרים לו, מתחשבים בזה, וכך הוא גדל.

מה זאת אומרת הוא גדל? הוא עושה מאמץ, כמו ילד, אבל מקבל קצת יותר מהמאמץ שלו כדי לגדול. מתחשבים בחוסר ההתפתחות שלו, כי את חוסר ההתפתחות שלו אנחנו כאילו עשינו, אנחנו חייבים להשלים. כך הבורא, הכוח העליון מתייחס למה שאנחנו משתדלים לעשות. ואם לא מצליחים זה לא חשוב. אנחנו לא מצליחים כי הוא בנה את המצב הזה בפער בין הכלים הפנימיים שלי, בין האני שלי, לבין הכלים החיצוניים שלי, שאני צריך כאילו לדלג מעליו. יש מחסום ביניהם, ואני צריך לעבור מהכלי שלי לכלי חיצון, זר.

את ההשתדלות הזאת, אומרים המקובלים, אתה יכול לעשות בחברה. החברה צריכה להבין שאם כל אחד ייקח את החסרונות מאחרים, לא חשוב כמה אנשים, יכולים להיות שניים, מיעוט הרבים שניים כתוב, אז אם כל אחד ייקח חיסרון זר, אז בו הוא ירגיש כלי עם מילוי נצחי, הוא כבר יקבל מזה איזו השוואת צורה לבורא. איזו השוואה? השוואה בכלי אחד. אחר כך יחבר לעצמו עוד כלי אחד, ויהיה שווה לבורא בשני כלים וכן הלאה.

כמה כלים אני צריך כדי לגמרי להגיע להשוואת הצורה לבורא, למדרגה הטובה והגדולה, הנצחית והמושלמת ביותר? אומרים לי שיש שש מאות אלף כלים שהם נקראים "אדם", ואתה יכול לחבר את הכלים האלו לעצמך עם המילויים, ואז תרגיש מציאות אחרת. גם מהכלי הראשון אתה כבר מרגיש מציאות אחרת מה שמחוצה לך שאף פעם לא הרגשת, איזו מידת נצחיות ושלמות, אבל כשאתה מחבר את כל הכלים אליך, אז אתה מרגיש ומגיע לדרגה ויכולת של הכוח העליון לגמרי בצורה שווה.

זו המטרה שלך כשאתה נמצא בחיים האלו, בגלגולים, שלפי תכלית הבריאה ולפי תכנית הבריאה אתה חייב לבצע. והאני שלך כל הזמן יראה לך עד כמה אתה נמצא במרוץ שכל פעם מנטרל את עצמו וממש מוחק את עצמו, הורג את עצמו, שוחט ממש, עד שתתייאש מספיק ותעשה את הפעולות האלו.

הפעולות צריכות להיות ברצף כזה שאתה את כל הדרך חייב לעשות מהתחלה, זאת אומרת מהמצב הנגדי, מהרגשת האני, עד הרגשת גמר התיקון תוך החיים הבהמיים האלו באיזה גלגול אחד. מה זה באחד מהגלגולים שהוא יהיה הגלגול האחרון? יש לנו מאמר של רב"ש שם הוא מסביר, עד כמה האדם צריך להתגלגל עד שמשלים את דרכו.

עכשיו אנחנו מבינים שכל המטרה וכל העבודה הן בתוך החיים האלו, והכול מושג רק על ידי התחברות הכלים הזרים להאני שלי. ואז הסביבה, החברה, כל האנושות הופכים להיות המעבדה שלי שבה אני מבצע את כל העבודה. ולכן מובן למה אני זקוק לכל האנשים ולמה אני נמצא במצב כזה. ובהחלט "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שעל ידי חיבור החסרונות הזרים אני בונה כלל, כלי כולל לתורה, לכל האור ולכל המילוי, שאז זה ייקרא החיים שלי. החסרונות האלה נקראים הגוף שלי והמילויים נקראים החיים שלי.

הרב"ש כתב, הצורך לאהבת חברים מהו? להתחבר עם הכלים הנצחיים. מהי הסיבה שבחרת דווקא בחברים האלו? ומדוע החברים בחרו בי? זאת אומרת, חייבת להיות עבודה הדדית בעזרה הדדית לכל אחד לרכוש כלים חיצוניים. אנחנו שומעים את זה בצורה אחרת, במילים כמו על מנת להשפיע, כל מיני דברים כתובים, אבל זה לא חשוב, התוכן הוא אותו דבר. אז למה אני בחרתי בחברים האלו? כי כאשר הם יעזרו לי בעבודה הזאת, הם יכולים להקל לי להתחבר לחסרונות חיצוניים. והם בוחרים בי כי גם לי יש אותה מטרה.

האם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו לחברה? ודאי שכן, כי זה מרומם אותי, זה עוזר לי להבין, להכיר, לרומם את החברה, את המטרה, מעל האני שלי. הרגשת שליטת האני שלי נקראת "העולם הזה". הרגשת מציאותי בכלים החיצוניים ובמילואם זה נקרא הרגשה מציאותי בעולם הרוחני, בעולם הבא.

המעבר בין להרגיש את עצמי בכלים פנימיים שלי לעומת כלים חיצוניים, המעבר הזה נקרא "מעבר המחסום". אני יכול לעשות את זה רק בתנאי שאני נתמך על ידי החברה לגלות רצון, הבנה, נחיצות לזה בצורה מספקת, כדי שמלמעלה יבוא הכוח וימשוך אותי דרך המחסום הזה מהאני לכלי חיצון.

אחר כך בכל פעם כשאני מחבר כלי חיצון, אני לא מחבר אותו מכלי חיצון מספר אחת לכלי חיצון מספר שתיים, ממספר שתיים למספר שלוש, אני לא חי רק מחוצה לי, אני מחבר את הכלים החיצוניים האלה לעצמי, להאני שלי. האני שלי מתחיל פתאום לגדול, חיברתי אליי כלי חיצון אחד, ואני נמצא בכלי החיצון האחד הזה. עכשיו האני שלי גדל יותר, וכנגדו אני מגלה כלי חיצון מספר שתיים ועובד כדי לחבר אותו גם אליי ככלי חיצון. בהתאם למידה שאני רוכש כלים חיצוניים, במידה שאני מיועד לרכוש כלים חיצוניים, האני שלי גדל, כי כל פעם אני מדביק את הכלים החיצוניים כנגד האני. האני הוא כאילו הקליפה, כוחות הנגד לשיטה הזאת לחבר כלים חיצוניים, וכלים חיצוניים הם הכלים הקדושים שבהם אני מרגיש את החיים. "קדושה" זה נקרא נבדלים, אחרים ממה שבאני. "קדוש" זה נקרא נבדל.

יוצא שכשאני מגיע לדרגת הבורא, אז גם האני שלי גדל לדרגתו, וגם הכלים החיצוניים האלו שחיברתי הם בגודל, בנפח, בעוצמה כמוהו, ואז גדלתי בשני הכלים. האני הוא גדול מאוד, ואני ממש מוכן לעמוד נגדו ולהתחבר לכל הכלים החיצוניים האלו. ואז יש לי שני סוגי כלים, באחד אני מחזיק האני שלי, מצמצם אותו ביד, ודווקא על ידו, במאבק עימו, אני מתחבר עם הכלים החיצוניים. האני הזה נקרא "לב האבן", שגם אותו אחר כך באיזו פעולה הופכים לכלי חיצון. כשאני מקבל עליו כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאני עכשיו גם מקבל אותו ככלי חיצון.

יש לי כביכול כלים כפולים, גם כלים חיצוניים שאנחנו מכנים אותם ט' ראשונות, שם יש גלגלתא עיניים ואח"פ דעליה, וגם את הכלי הפנימי, האני שלי, שהיה כלב האבן ועכשיו התקדש וגם נעשה באותה צורה כמו כלי חיצון. זה נקרא גמר התיקון המושלם ולזה אנחנו חייבים להגיע. ואיך להגיע? על ידי התכללות בחברים, על ידי עזרה הדדית מהחברים, זה האמצעי היחיד.

לכן, מה זה "בענין אהבת חברים", מה זה "מטרת החברה", מה הם כל המאמרים האלו? אלו בעצם עצות, הסברים פשוטים קצרים ומעשיים ביותר, שרק את המעשים האלו אנחנו חייבים לבצע בעולם הזה, בגלגול הזה. כך אנחנו צריכים לראות את המאמרים. אם לא מממשים את מה שכתוב כאן, אז החיים האלו הם לא מנוצלים, פשוטו כמשמעו ממש.

תלמיד: איך אפשר להכווין יותר את העבודה הזאת שאני עושה עם החבר? איך אני רוכש את החיסרון שלו? והאם אני יכול לעשות את זה דרך אדם אחד, או שבעצם כל אדם הוא משמש בשבילי מדרגה אחרת כדי למלא רצון יותר מתקדם?

התחלת העבודה מתחילה מהסכמה שיש נגיד ביני ובינך כשני אנשים שרוצים להגיע למטרה. המטרה היא להרגיש חיים נצחיים, פשוט מאוד. להרגיש אותם אני יכול אם אני אהיה בתוך הכלי שלך ואתה תהיה בתוך הכלי שלי, נחליף את הכלים. לא שאני זורק את עצמי, אלא אני מחבר את הכלי שלך אליי, ואתה מחבר את הכלי שלי, את החסרונות שלי אליך. ואז יש בינינו הסכמה שאנחנו עוזרים אחד לשני בזה.

מתוך זה אתה כבר מבין איך אנחנו יכולים לקרוא ליחסים בינינו - "אהבה". מוזר כל פעם מה זו אהבה, האם זה כשאני אתן לו כל מיני מתנות וגם הוא לי? לא. "אהבה" היא כשאנחנו מרגישים תלויים אחד בשני לצורך רכישת החיים, ממש חיים, ולא מה שיש לנו כאן בעולם הזה, אלא חיים נצחיים.

אז אני מתחיל להרגיש עד כמה אני תלוי בך. מה זה בך? לא שאתה חי או מת, או מרגיש את עצמך טוב או חולה או משהו כזה, לא. אני מתחיל להיות תלוי בחיזוק שלך, עד כמה אתה תראה לי בחזרה את הדוגמה איך אני צריך להיות כלפיך. כי אני נגד האני שלי לא יכול להילחם, אבל כשאני רואה עליך איך אתה מוכן להתחבר ולקבל ממני את החסרונות שלי ולעבוד בהם כמו בחסרונות שלך, אז הדוגמה הזאת מדליקה אותי. מתוך זה אני צריך אותך, מתוך זה אני אוהב אותך, כי אתה עוזר לי לרכוש משהו שהוא מושלם ונצחי, ומה יכול להיות יותר.

ואתה, כשאתה מראה לי את הדוגמה, אתה בעצמך לא מרגיש כך שאתה כל כך רוצה, שאתה כל כך נחרץ לזה, כמוני, אבל אתה עושה את זה כדי להדליק אותי, ועושה את זה בצורה מלאכותית. אני לא יודע שזה מלאכותי, אני יכול להגיד, ובכל זאת אני מתפעל מזה, כמו שאנחנו מתפעלים מפרסומת. יוצא שאתה נותן לי ביגיעה שלך פרסום, משהו שהוא לא אמיתי בך, אבל אצלי הוא הופך להיות אמיתי, ואותו דבר אני עושה לך. זה נקרא שאנחנו עובדים למעלה מהדעת שלנו. בינתיים זה נקרא למעלה מהדעת שלנו, אחר כך נראה שזה הופך להיות ממש לכלים.

זאת אומרת, השכל שלנו וההבנה שלנו כולם הם עדיין לא בזה, אנחנו נמצאים עוד אגואיסטים בתוך עצמנו, לא מבינים את השיטה הזאת בכלל. אבל בואו נתחיל לשחק אותה. כמו ילד שמסתכל על הגדול ועושה כמו קוף ממש כמו הגדול, לא מבין כלום, אלא ככה עושה. זה אפילו מצחיק שהוא רוצה לעשות אותו דבר, הוא לוקח משהו, הוא לא יודע מה בכלל, מה הסיבה, למה זה, שום דבר, אבל עושה את זה. אם אנחנו נשתדל לעשות כך את הפעולות, כאילו שאנחנו נמצאים כבר בהחלפת הכלים, הדבר הזה יגרום לכל אחד רצון להיות בזה. אומנם אין לנו את זה, אבל נרצה את זה. כשכבר נרצה את זה, כנגד זה יבוא אלינו הכוח העליון ויבנה לנו את היכולת.

אנחנו בעצם בצורה כזאת רק מכינים את הכלים, כשכל פעם אנחנו צריכים לרכוש כלים שהם יותר גדולים ממה שיש לנו. הוא מתאר את זה ב"זוהר", ב"ספרא דצניעותא", שהיה איש כפרי אחד שהיה אוכל רק גרעיני חיטה. זה היה שלו, הוא היה ממש בעל השדה, היה זורע והיה אחר כך מקבל גרעיני חיטה ואוכל אותם. פתאום הוא בא לעיר ורואה שיש לחם, סופגניות, לחמניות, עוגות, אלף ואחד דברים. מאיפה זה? מהחיטה. הוא לא ידע על זה מקודם, אלא הוא מקבל חוכמה שיכול להגיע אפילו לדברים כאלו.

אחר כך הוא מסביר מה המשל, זה לא מובן מלכתחילה מ"ספרא דצניעותא". כשאנחנו נמצאים באיזשהו מצב, נגיד שכל החיים אתה יודע שיש את הקרקר הזה, חוץ מהקרקר הזה אתה לא הכרת שום דבר, לא נתנו לך אף פעם שום דבר במשפחה שלך, אז איך תגיע לחיסרון חוץ מלקרקר לאיזו עוגה? האם יש לך חיסרון לעוגה הזאת אם לא טעמת אף פעם? אפילו אם תראה אותה, אתה לא תדע מה זה, תשחק בכדורגל עם העוגה הזאת. איך לעשות חיסרון לזה? טועמים. כי יש לנו רצון כללי לחיות, לקבל תענוגים, אז מתוך הרצון לקבל הכללי הזה אני צריך לטעום, ואחר כך מזה מגיע אלי חיסרון, רשימות, אבל רק למה שאני טועם, לעוגה מסוימת. אולי אחר כך תהיה עוגת קרם ועוד משהו. אז כל פעם אני קודם צריך לטעום ואחר כך לקבל טעם, חיסרון, ומהחיסרון אני עובד. זה נקרא "למעלה מהדעת".

יש לי חיסרון רק לקרקר, ואם אני רוצה לאכול, אז אני לא מבין שחוץ מקרקר יש עוד משהו לאכול. אז אומרים לי "אם אתה רוצה חיים יותר משלך, אז אתה צריך לטעום קודם ואחר כך לראות". זאת הפעולה שאנחנו צריכים לעשות בחברה, זה נקרא שאתה הולך לרכוש מדרגות יותר ממה שאתה נמצא בהן.

אצלנו בחברה אנחנו מסודרים כך שאנחנו מסתכלים על אחרים ואומרים, "תראה מה יש בטלוויזיה, איזו פרסומת, גם אני רוצה את זה". יש בנו קנאה, תאווה וכבוד, תכונות כאלו, וכשהן פועלות, אז אנחנו מתפעלים מדברים שאין לנו להם שום חיסרון. אבל "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם", מהמדרגה שלו למדרגה יותר עליונה.

בחיים שלנו זה מסודר כך, שמתוך הכרחיות להרגיש את החיים פיתחנו לעצמנו מערכות כאלו, שכל פעם יש לפנינו כאילו חיסרון חדש, "קח את זה, אולי תרגיש יותר חיים", ו"קח את זה, אולי תרגיש יותר חיים", כי אחרת היינו מתים. תראה מה קורה עם האנשים שמתחילים להרגיש שאין להם ממה ליהנות, או שהם מתחילים עם סמים או הורגים את עצמם שזה אותו דבר, כי צריך להתנתק מהרגשת החיים האלו אם אין עוד תענוגים.

אנחנו בנינו לעצמנו בעולם הזה מערכת שכל פעם יש עוד משהו להשיג. אבל אם אנחנו כבר מגיעים למצב שלא מסוגלים יותר להיות בזה, או רוצים לצאת מזה בכל זאת מסיבה אחרת, ולא חשוב איזו, אז אנחנו צריכים לעשות לעצמנו פרסום נוסף, אחר. במקום מה שכל החברה עושה לעצמה, עלינו לעשות לעצמנו פרסום של כלים חדשים, חסרונות חדשים. לא שאני ארצה עכשיו עוד טריק שלא היה לי קודם ואומרים לי שזה כדאי. זה לא כדאי לי, והאמת שאני הולך עכשיו להשיג דבר שלא היה אצלי קודם, ולא שאני מפתח חיסרון לדבר הזה, אלא הקנאה, התאווה והכבוד כלפי החברה הם בעצם מפתחים לי את החיסרון.

זה לא חיסרון בתוך האני שלי, כי האני שלי לא נהנה בצורה אמיתית ממשהו שקיבלתי, למשל מאיזו מדליה, כי מה יש לגוף שלי מהמדליה, מזה שאני שם על עצמי חתיכת מתכת, או מתעודה על הקיר, אלא אני ממלא בזה גם כלים חיצוניים, קנאה, תאווה וכבוד, כלים אנושיים. הם לא נמצאים בי, כי אם לא הייתה חברה, אם לא היו בחברה הכלים האלו, אז גם לא הייתי יכול למלאות אותם.

כבר מזה אנחנו מרגישים שאנחנו עובדים בכלים חיצוניים, לא באני שלי שזה בהמה, אלא החברה מייצרת לי כל פעם חסרונות נוספים שנמצאים בחברה, וכשאני ממלא אותם מחוץ לאני שלי, אז אני מרגיש תענוג. אבל זה נגמר, כי זה בלתי אפשרי כל הזמן להתקדם. אני צריך כבר כלים חיצוניים מעבר לכלים האלו שבחברה, ואלה כלים שבצורה אחרת באים אלי, כאלה שבהם הרצון לא נעלם על ידי המילוי.

יש שיטות איך לעשות זאת אחרת, כלומר להרגיש את החיים. לא לתת לכלי ליהנות, אלא אם יש לך כלי, אז תן לו חצי, תשאיר את החיסרון. אנשים כאלה, אם הם יכולים להחזיק את עצמם, וזה חינוך מיוחד, אז הם יכולים להישאר ככה כל פעם בהרגשת החיים, שהם רוצים משהו, יש להם בשביל מה לחיות, והם מבינים שבצורת הגבלה כזאת הם שומרים על עצמם, על הרגשת החיים. מתוך זה הגיעו כל השיטות הפונדמנטליסטיות שאומרות, "אסור לנו לנהוג כמו האמריקאים, אנחנו נחיה בצורה אחרת. אנחנו נחזיק בזה, ובזה אנחנו בהחלט רואים את הדרך להרגיש את הרגשת החיים ללא מרוץ, אלא בצורה אחרת". זאת אומרת, האנושות כל הזמן ממציאה לעצמה פתרונות, ככל שזה אפשרי לעת עתה.

תלמיד: למה אנחנו צריכים את הגוף הבהמי בשביל העבודה הזאת?

לא את הגוף הבהמי אנחנו צריכים. תתאר לעצמך שזה לא גוף בהמי. יש לך רעב, תיאבון, שאותו אתה ממלא, אז רעב זה כלי רוחני, והאוכל שאתה ממלא את הבטן גם בו יש תענוג. ביסודם גם הם רוחניים, זה גם כלי וגם אור.

איפה הרצון? הרצון לא נמדד בנפח. לפעמים אתה רעב, אבל אתה לא יכול לאכול כי אתה נגיד עצבני, או מתוח, או משהו אחר. אנחנו יכולים על ידי שכנוע להגיע למילוי, למרות שלא קיבלנו מילוי. הדברים האלה לגמרי רוחניים. רק יש לנו הרגשה שאנחנו נמצאים במין מציאות כזאת ואנחנו קוראים למציאות הזאת, "מציאות חומרית".

נדמה לנו שיש לנו גוף מוצק עם חסרונות בפנים, אבל באמת יש לנו רק חסרונות, והגוף הזה מתואר לנו כך בדרגת הרצונות האלו. לא צריכים להתייחס אליו, כי בסופו של דבר אנחנו חיים בחסרונות והם העיקר בשבילנו, הגוף בעצמו הוא כביכול מלווה.

אני לא יכול להסביר מה זה הגוף הזה. זאת אומרת, צריכים לצאת ולראות מהצד, ואז רואים עד כמה הדברים האלו הם שקריים. זה לא שקר, אלא זו הרגשת המציאות בדרגה שלנו.

תלמיד: החיים שלנו הם בעצם אשליה.

החיים שלנו הם אשליה וודאי שאשליה. כתוב, "אז היינו כחולמים".¹ אז רואים שקודם היינו חולמים. שהעולם הזה והמציאות שלנו היא בעצם דרגה אחרונה ולגמרי כביכול נעלמת מכל יתר הדרגות הרוחניות, שגם הן נעלמות בתוך המדרגה היחידה שיש שם שנקראת, "הוא ושמו אחד". הבורא והנברא נמצאים בקומה שווה, בדבקות שנקראת "זיווג ללא פסיק" ורק זה קיים. חוץ מאין סוף, כל יתר המצבים הם כאלה שהכלי מרגיש מתוך עצמו, מתוך חוסר הרגשה, מתוך חוסר השגה, מתוך חוסר יכולת להרגיש את המצב האמיתי שלו.

נגיד שאני נמצא ללא הכרה, אחר כך אני קצת מתעורר, עוד קצת מתעורר, עדיין מטושטש, וככה אני חוזר למציאות הנורמאלית. אני פותח עיניים, רואה שאני נמצא עכשיו בבית חולים, עובדים עלי ואני תוהה, איפה הייתי קודם. כך מתגלה לאדם שכל הדרגות והמצבים שהוא היה בהם לפני גמר התיקון, אלה מצבים שהוא הרגיש בפנים כמידות חוסר הכרה.

תלמיד: במשך השיעור כשאנחנו מאזינים לך, מסתכלים עליך, איך אני יכול להתחבר לכלי של החבר, איך אני עושה את זה?

במשך השיעור אתה מקושר אלי ואין לך אפשרות להתחבר עם חברים אחרים, זה נקרא "השיעור". אתה צריך להיות רק בכוונה שעכשיו אתה עם כל יתר החברים מקבלים הזנה ממקור אחד, רוצים יחד להיות לכלי משותף, שכולם יקבלו אותה הכנה מהשיעור, ואחר כך תוכלו להתחבר ביניכם בצורה מעשית, כשאחד עושה מאמצים בחיבור יתר עם האחרים. אבל בשיעור כמעט ואין מאמצים כאלו. יש רק כוונה אחת, אם נתחבר עכשיו יחד, וכאילו נחיה יחד כלפי מקור אחד שממנו עכשיו מקבלים, אז זה יאחד אותנו ואחר כך יעזור לנו באמת בפועל לעשות את הכלי.

אני נתתי דוגמה איך מתחברים אחד לשני. תאר לעצמך אם אדם יוצא ומתחבר עם קבוצה וכל אחד בקבוצה מתחבר עם אחרים, אז כשאני מתחבר עם מישהו הוא כבר מחובר עם האחרים, אז בהתגברות אחת אני כבר משיג כלי שהוא פי כמה ממה שיש בקבוצה, ועם כולם זה פי כמה.

והאמת, כדי להגיע לדרגה אפילו הגדולה ביותר, לא צריכים מספר גדול של אנשים. לרבי שמעון היו עשרה, שם היה כל אחד כנגד תכונה עליונה. אבל לא חשוב כמה, העיקר שהאנשים האלו נמצאים איתך באותה דעה, כמו שהוא מספר כאן מה התנאי, למה בחרתי בחברים האלו, מה הצורך לחברים וכן הלאה. זאת אומרת, הם חייבים להנות גם לך, זה נקרא "חבר". "ואהבת לרעך כמוך", "רעך", זה נקרא שהוא באותו ראש איתך.

תלמיד: נניח שאנחנו ארבעה אנשים, ואני איכשהו מנסה לחבר אלי את החסרונות שלהם והם גם, האם זה רוחני?

אם אדם משתדל נגד רצונו לצאת מעצמו ולהתחבר לרצונות של האחרים, שהם באותה דעה להגיע לחיים רוחניים, זאת אומרת להתחבר בחזרה גם עימו, זה נקרא שהוא נמצא בקשר עם החברים. ואז מתוך הנקודה הזאת אנחנו צריכים לקרוא מה השיטה מייעצת לנו לעשות ובדיוק לציית לה.

אני מסתכל עליו, ומה אני צריך לעשות? אני רואה חבר, בחור יפה, מה הלאה? אני צריך להתחבר אליו, לאהוב אותו, בסדר. הוא אותי גם כן. אמרתי כמה מילים, אבל מה עלי לעשות הלאה? ואז הם אומרים לנו אחד אחד, פעולה אחרי פעולה מה עלינו לעשות. איך להגיע למצב שבהחלט הכלי שלו יהיה בנוסף לכלי שלי, שאז כבר יהיו לי שני כלים, ואחד כנגד האחר בתוכי. הכלי האחד יהיה מלכות, האני, והכלי השני שחיברתי אותו ממנו יהיה ט' ראשונות. וביניהם המחסום שעברתי יתהפך למסך, ואז יהיו לי שני חלקים. למטה זה הגוף שלי, האני, אחר כך מסך, ולמעלה מה שקיבלתי ממנו, כלי נוסף. ואז יש לי פרצוף עם ראש ותוך ומסך באמצע. ואם אני לא אתחבר עם מישהו? אז לא יהיה לי. אני אשאר רק במלכות שלא יכולה שום דבר לקבל לתוכה. הציור הוא מאוד פשוט.

תלמיד: אם רוצים להוציא מהמאמר הזה את ההוראה כמו שאתה אומר, אחד לאחד מה צריך לעשות, האם זה אומר לגלות את האהבה שיש לו להחברה?

הייתי מוציא מהמאמר, "שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו". זאת אומרת אני צריך להראות לכולם מה עליי לעשות, להראות לכולם שאני משתדל באהבת הזולת.

אבל אהבת הזולת זה לא סתם "חבר'ה, אני אוהב אתכם". אלא אני צריך להראות בזה שהמטרה מחייבת אותי, לא שאני צריך את זה לעצמי, אלא אני בעצמי לא רוצה אבל המטרה מחייבת אותי. אני רוצה לפתח את גדלות הבורא, שהוא מחייב אותי. גדלות הבורא זו המטרה, להגיע לזה. לפי זה אני הולך לשיטה שנקראת אהבת הזולת. אהבת הזולת מקנה לי כלים לחיים הנצחיים.

אני צריך להראות את זה לכל החברים, ומי שלא מראה לי את זה בחזרה הוא לא חבר שלי, אני חייב לגרש אותו מהקבוצה. אני צריך להשאיר סביבי, ברצון האגואיסטי הטוב, רק את אלה שיכולים לענות לי על מה שאני מראה להם. לכל היתר אין מקום לידי. זה נקרא לבחור כל פעם קבוצה יותר טובה, חברה יותר טובה, מה שבעל הסולם כותב בבחירה חופשית.

וכל פעם אני צריך לבדוק. יכול להיות שלמחרת אני צריך שוב לעשות איזו בקורת, ובוודאי לעשות בקורת כל רגע. ולא רק בקורת אלא מבנה שונה. או שאני חייב לשנות את החברים האלו כל פעם בהתאם לדרגה יותר ויותר גבוהה, זאת אומרת להכרה יותר ויותר חזקה בכוונה, בחשיבות וכן הלאה.

הוא כותב, "שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת", מי שלא מראה את זה לחברה, לא מראה את זה לחבר שלו, והחבר שלו בחזרה לא עונה לו בזה, אז פשוט אין שום אמצעי אחר להתחיל את העבודה ובכלל להתקדם.

תלמיד: יש פה שני דברים, להשתדל באהבת הזולת וגם להראות שאתה עושה את זה מטעם המטרה.

זה שאתה משתדל באהבת הזולת, זה יכול להיות בצורה כזאת שאף אחד לא רואה. מה הוא אומר? "שרואה שחבירו משתדל", זאת אומרת החבר שלי חייב להשתדל להראות לי שהוא מתעסק בביטול עצמותו ובאהבת הזולת. חבר צריך להראות לי את זה, שאני אראה את זה ממש בצורה אפילו בולטת, ממש מעבר למה שאדם עושה סתם.

אנחנו צריכים בצורה כזאת להראות את הפעולה שלנו אחד כלפי השני. למה להראות? כי באמת בפנים אין לי כלום, אני בפנים לא יכול בזה לעסוק, אין לי חיסרון לזה. אני צריך להראות את הדבר הזה בצורה חיצונית, ולהראות בצורה חיצונית זה בכוחי.

תלמיד: מה להראות?

להראות שאני עוסק באהבת הזולת ובביטול עצמי.

תלמיד: למה?

כי מזה אתה תקבל ממני התרשמות, אצלך זה יהיה אמתי ואצלי זה רק משחק. יש אצלנו שחקן, כשהוא עולה על הבמה ובוכה, גם האולם בוכה. האם מבפנים אכפת לו? באותו זמן קצת, אבל הוא עושה את זה לפי סטופר, עכשיו הוא בוכה, בעוד שתי דקות תהיה סצנה אחרת והוא יצחק. שינסה לא לצחוק או לא לבכות בזמן שצריך, יזרקו אותו מהעבודה. גם אצלנו, מי שלא בוכה ולא צוחק בזמן הנכון כלפי החברים, צריכים לזרוק אותו מהקבוצה.

לאף אחד מאיתנו אין רצון לדברים שלא רואים, לעוגה במקום קרקר, אז בואו נשחק כאילו שיש לנו רצון לעוגה. זה כמו שמראים בטלוויזיה איזה משקה חדש, אני לא יודע כלום, אבל אני מסתכל על השחקן, ולאדם הזה אולי בכלל לא אכפת והוא לא מרגיש את הטעם, אלא רק כדי שישלמו לו כסף, אבל הוא שחקן טוב, כי אני מסתכל עליו וגם אני רוצה, זה נקרא שחקן טוב. כך אני צריך לראות את החברים, ולא אכפת לי שאני יודע שהם משחקים, אני אקבל מזה רצון, למה? כי יש לי קנאה, תאווה וכבוד, שלוש הנטיות מעל הבהמה שלי שעל ידן אני בכל זאת רוצה מה שיש לשני. הוא מראה לי שיש לו תענוג, ומתוך זה גם אני רוצה אמצעי שיהיה לי אותו תענוג.

תלמיד: ממה יש לו תענוג?

אם הוא מתעסק באהבת הזולת, בחשיבות המטרה, אז סימן שהוא רואה בזה תענוג. ואם גם לי יהיה רצון, צורך לאהבת הזולת ולמטרה, אז אהיה כמוהו בהתרוממות ובחיות. זה מה שאין לבהמות, קנאה, תאווה וכבוד, ואנחנו לא משתמשים בזה בחברה. לא מזמן אמרתי שאנחנו צריכים להיות בתחרות, לא הבינו אותי, הסתכלו עליי, תחרות? זה יפה? מה זה תחרות? לכן כולנו ככה.

תלמיד: לגבי זיהוי החסרונות אצל אחרים, דרך איזה פרמטר אני מסתכל? מה אני רוצה למלא?

יש סיפורי חסידים מאוד יפים שמבטאים דברים כאלה. למשל קבוצת מקובלים שבקושי היו להם כמה גרושים, אספו את כל הכסף שלהם והזמינו כליזמרים שינגנו להם דברים יפים. באים הכליזמרים האלה, כולם אוהבים רק לשתות ולא לעשות כלום, כל המוזיקאים הם כך, וכולם כאלה ללא שום עדינות נפש. מי שמתעסק במוזיקה הוא ההיפך מזה, זה תמיד ככה, הם גסים. מסופר כך בכל מיני סיפורים. אז למה אתה לוקח אנשים שרק תמורת כסף הולכים לבצע לפניך ניגונים שאתה בוכה ומתרומם מהם? מי הם ומה הם? זה לא חשוב מי הם ומה הם, אלא אתה נותן להם כמה פרוטות, והם עושים את הדבר שממנו אתה מתפעל עבור המטרה שלך. זה העולם הזה שכך זה נוהג בו, כמו פרסומת שאנחנו קונים.

אתה יכול לקחת כמה אנשים חיצוניים שיעשו לך את זה בחברה. זה לא יהיה בדיוק, כי אין להם בפנים שום הכנה, שום נקודה שבלב, אבל בצורה מלאכותית כך אחד מתפעל מהשני. כתוב "ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו", אבל למה החבר צריך להראות לו שהוא משתדל? תעשה בהצנע לכת, תעשה כך שלא יראו. לא, הוא צריך להשתדל להראות את זה. "ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו".

תלמיד: האם הביטויים הם דרך הפרמטרים הגשמיים שאנחנו מכירים בחיים, למשל לתת לו במה, כבוד?

לא חשוב במה, אין בזה שום הגבלה. תתפעל מהחבר שלך לקראת המטרה, ולא חשוב במה זה יהיה, על ידי איזה אמצעים.

להיפך, אם אתה לא מתפעל ממישהו, והוא הורס לך אפילו את המעט שיש לך לקראת המטרה, אז תתרחק ממנו, הוא לא נמצא בקבוצה שלך. כל שכן אנשים שעושים דווקא, מבטאים את זה, או רוצים להראות את עצמם שהם לא, לכן זרוק אותם לגמרי, שלא יהיו בשדה הראייה שלך. כך צריכים לבנות את החברה.

תלמיד: אמרת שאין רצון לדבר לא ידוע. קצת קשה לי לקבל את זה, הדבר הכי פחות ידוע שאני רוצה לרכוש בחכמה, בידע, אותה תורה שמדברים עליה, היא הדבר הכי הכי לא ידוע שיש בעולם.

זה בדיוק כך. אנחנו צריכים עכשיו לפתח רצון ללא רצון, כך זה נקרא. רצון לזה שאין לי רצון אליו. לכן אנחנו מדברים על איך אנחנו עושים את זה. אומנם בעולם שלנו זה יותר קל, אנחנו כבר מלומדים בזה, אבל זה כמו שבעולם שלנו עושים פרסומת למשהו חדש. אז הם אומרים למשל על משקה שעולה כך וכך והטעם בו כך וכך, אבל אצלם זה יותר. הם עושים השוואה שמתוכה אתה יכול להבין שמהמשקה החדש תהנה יותר. מהמשקה הקודם כבר הפסקת ליהנות, או יש לך ממנו כאבי בטן, אבל המשקה החדש מושלם. הם עושים כל מיני השוואות.

הבעיה שלנו היא שבאמת אין לנו השוואות, ואנחנו מנוגדים לזה, לא רוצים ולא רואים, לא מן הסתם זה נקרא נסתר. אם היה נגלה ששם יש יותר תענוגים ממה שיש לי עכשיו, אז אין לי שום בעיה. אבל אני צריך לעבור מחסום, אני צריך לקנות כלים חיצוניים כשהם חיצוניים, אחרת אני קונה רצון ומצרף אותו אלי.

נגיד שיש לך רצון לאיזשהו משקה ואתה נותן לי לטעום, בעולם שלנו אתה יכול להראות לי, אתה יכול לתת לי טעימה, ואילו כאן לא. כי אם אתה נותן לי טעימה ממשהו מהעולם הבא, מהרוחניות, מה שאני מקבל בכלים זרים, אז אני מתחיל לצרף אותם להאני שלי, האני שלי מתחיל להתנפח והכלי החיצון נעלם, הוא התהפך לכלי פנימי, ולא הרווחתי בזה כלום. עכשיו הכלי הפנימי הזה שהתנפח התמלא לרגע קט, ושוב אני לא ארגיש שום מילוי כי התענוג יבטל את החיסרון, וארגיש את החיים שלי עוד יותר בחושך. כדי לשמור שהכלי הזה יהיה דווקא חיצון ולא פנימי, אני צריך שהוא יהיה בהסתרה, שהתענוגים שאני מקבל שם לא יהיו מגולים לי עכשיו, לפני שאני רוכש את הכלי ככלי חיצון דווקא.

מה שסיפרתי קודם, בחרתי לספר כך שיהיה מובן, אבל יש כאן עוד דברים שאם נרד רמה, אז נראה עד כמה יש שם עוד דברים לא מובנים.

תלמיד: יש אחד שיכול להרצות, הוא יכול לעשות הרבה דברים, קל לו לעשות את זה, ויש אחד שלא יכול.

יש לי אנשים בקבוצה, אחד קופץ, צוחק, בוכה, מתפרץ מכלום. זה אני. יש שני שעליו לא רואים אפילו שיש לו חס ושלום, צרות בחיים, או ההיפך, כמעט ולא. קשה לו לבטא את זה כלפי החברה. אז אתה שואל מה לעשות?

פשוט מתוך ההכרה, אנחנו מתחילים להרגיש אחד ומתחילים להרגיש את האחר, מתוך זה איכשהו אנחנו קוראים אותם, מה שנקרא.

תלמיד: כשאמרת שאם למשל אתה מתקדם, והחבר הוא לא בדיוק מתקדם כמוך, אתה צריך לבחור חברה יותר טובה. האם אתה חוזר ותמשיך הלאה?

אם אני מגלה היום ברצונות שלי הבאים, שאני רואה שבאמת יש חברה יותר טובה, שמושכת אותי, שאני מתפעל ממנה יותר לקראת מטרת הבריאה, לקראת מטרת החיים שלי, אז אני אישאר עם החבר'ה שלי? מה יש שם? מכינים איזה אוכל טוב, או חפלה או איזה בידור, או מה? בשביל מה לי להישאר עם מישהו. הרצון קובע איפה אתה נמצא. אם הרצון שלי עכשיו מבטא את עצמי, מתבטא, ומתפעל בחברה אחרת, אז ודאי שאני אעזוב את החברה הקודמת.

בשביל מה אני אקשור את עצמי לשם, כי התרגלתי אליהם, ככה אני אשאר? אתה יצאת פעם מגן הילדים, מבית הספר, ומהצבא, החלפת כל פעם חברה, איך אפשר אחרת. אני, אם הייתה לי קבוצת תלמידים יותר טובה מאשר כאן, הייתי ודאי בורח. אני אומר ברצינות, בלי ספק. בשביל מה לי לסחוב כאלה שלא רוצים. אני אסחוב כאלה שרוצים יותר. אתה חייב להתייחס לזה בצורה בריאה. מה יש כאן, איזה רגשות, אני לא מבין, זיכרונות מסבתא? אני ממליץ לך להיות בזה גבר. חשיבות המטרה, בכל זאת, עושה את הכול.

תלמיד: לא שאני בוחר, אני תמיד יוצא מתוך הנקודה שהאחריות שלי. נגיד שאני יכול לפנות אליך ונגיד יש חבר מסוים שבתפיסה שלי, לא נראה שהוא יתכלל בי. אז תמיד צריך ללכת למקום אחר?

החוק הוא פשוט. תשמע מה שאומרים לך. אלה אנשים שכבר עברו את זה, יש להם ניסיון. זה ניסיון של אלפי שנים, ועשרות קבוצות ומאות קבוצות, אנחנו אפילו לא מכירים כמה, ממש התקדמו ועשו את זה בדרך הזאת. ואין לך מנוס, אין לך שום אמצעי אחר. תעשה כמוהם אחר כך תהיה חכם. מה הם אומרים? אתה צריך לבחור אנשים שמהם אתה מתפעל למטרה שנראה לך שזו מטרת חייך. ותמיד זה כך. אם אני רוצה להיות פרופסור במשהו, אני צריך לבחור חברים שהם גם באותה הדרך. או עבריין, גם באותה דרך. זה לא חשוב.

תלמיד: איך אני לא מפספס פה ומטעה את עצמי? אולי אני לא רואה מספיק טוב?

אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אם אתה מציית בדיוק למה שאומרים לך בכלים שלך, זה מספיק. רק תעשה מה שהם אומרים. לא דורשים ממך יותר ממה שיש לך. אבל במה שיש לך, תעשה מה שכתוב. ומה שכתוב אתה מסוגל לעשות, אתה מסוגל להראות לאחרים שאתה מתפעל מהמטרה. בשבילם כל דבר שאתה תעשה, יהיה אמת, יהיה מקובל כאמת. כמו שאנחנו מתפעלים מפרסום.

תלמיד: אני מבין שכל אחד מקבל מהחברה אהבת הזולת אבל מה זה שאתה מקבל מהחברה שנאת עצמותו. מה זה עצמותו?

אמרת שלקבל אהבת הזולת זה לא כל כך קשה, אבל לשנוא את עצמו זה קשה. ובאמת זה הפוך. כי לשנאת עצמו אני יכול בהחלט להגיע אפילו בלי חברה. אני פשוט רואה שכל פעם אני הולך בחיים שלי ועל ידי הטבע שלי, והתכונות שלי, אני נכלל, נכנס כל פעם לסיבוך. מסתבך כל פעם יותר ויותר כל פעם. ואז אני מתחיל ממש לקלל את עצמי, ואני שונא את עצמי, ואין לי מה לעשות.

באים אלי אנשים, אומרים לי, תראה, אני נמצא בחוסר ביטחון. ואחר אומר, אני נמצא ההיפך, אני נמצא בביטחון מופרז. אני יכול להיות משוגע, לקפוץ מקומה שניה, שלישית, וכן הלאה. בן אדם מרגיש שיש לו תכונות שאם היה מאזן אותן, היה מצליח יותר. זה נקרא שנאה עצמית, שיש לי משהו שמפריע לי לעצמי.

תלמיד: איך זה עוזר לי להגיע למטרה?

בהתאם למטרה שאני רוצה להגיע אליה, אני עכשיו מודד את עצמי בכל תכונה ובכל חלק שבי, כלפי המטרה, ואני מתחיל לגלות שאין לי שום דבר מתאים לזה, אבל בלי להשיג את זה אין לי חיים. איך אני הורג את עצמי, איך אני מחליף את עצמי למשהו אחר? זה נקרא שנאת עצמי. אז לאט לאט ככל שאתה מגלה את השנאה הזאת, במידה שאתה מרגיש את הטבע שלך, אתה בתוך הטבע שלך מתחיל להרגיש שהכוח העליון עשה לך את הטבע, ואז יש לך למי לפנות. אתה בא אליו כבר בדרישה, "חביבי, מה קרה?".

(סוף השיעור)

---

1. תהילים קכ"ו.↩