שיעור בוקר 12.08.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תפקיד עם ישראל

קריין: אנחנו בשיעור "כלי מחזיק ברכה לישראל", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא.

"כלי מחזיק ברכה לישראל", זאת אומרת איפה אותו הקשר, אותו הכלי, אותו המעבר בינינו לבין הבורא, שאנחנו דרכו, דרך האדפטור הזה, דרך המעביר הזה, מתקשרים לבורא ומחזיקים את הכוח העליון שמגיע ממנו, ויכולים להשתמש בו כדי לקדם את עצמנו בעלייה לעומתו, כלפיו.

אז אלו שהם נקראים "ישראל", "ישר א-ל", לא חשוב מאיזה מין, גזע ולאומיות, זה ברור שכל באי עולם בסופו של דבר צריכים לעלות, אז אלו שיש בהם כבר עכשיו נטייה הם נקראים ישראל. אלו שאין להם עדיין נטייה לזה נקראים אומות העולם, ללא שום קשר לאיפה הם ומי הם. ולכן אנחנו שאוספים כאלו אנשים שיש בהם כיוון לקראת התיקון עצמו ותיקון העולם כל אחד, אנחנו רוצים לגלות את הכלי הזה שבו אנחנו מקבלים ברכה מלמעלה, שיהיה לנו כוח על ידו לעלות.

בואו נראה מה כותבים על זה הגדולים.

קריין: ציטוט מס' 1 מתוך בראשית י"ב.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

(בראשית. יב, א-ג)

על ידי זה שאברהם יוצא מהרצון שלו, מארצך, "לך לך מארצך", למצב שאני אראך, שם אתה תוכל לגדול ולהיות בדרגה אחרת לגמרי. כך גדלים, רק מזה שאתה מתעלה מרצון לרצון. אנחנו בהתאם לזה צריכים גם לשאול את עצמנו, האם אנחנו מוכנים לעזוב את הרצון הנוכחי, שבסך הכול פועל בנו בצורתו הנוכחית, וכן להשתדל להחליף אותו לרצון יותר גבוה. מצד אחד זו דאגה כלפי כל האנושות, אבל כלפי הבורא זה כדי להביא את כולם אליו. וכל פעם להשתדל לעדכן את הרצון הזה.

אז "לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", זאת אומרת תמיד יש לנו מקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו שזה נקרא הבית, ואני צריך ללכת למקום שהבורא מראה לי, "אל הארץ אשר אראך". "אשר אראך" את זה צריכים לראות, תמיד זה מהרצון שלי לרצון של העשירייה, בדיוק כל פעם אנחנו צריכים לעשות את הפליפ פלופ הזה הלוך חזור בהלוך חזור כאילו. לא הלוך, אני לא חוזר למה שהיה קודם. אלא למה שהגעתי בעשירייה של אתמול והתחברתי איתה, קניתי בזה בית, זה כבר "ארצי", ולמחרת, זאת אומרת ברגע הבא אפילו, אני צריך להיות מוכן לעזוב את זה לרצון יותר גדול, לעשירייה שלי יותר מחוברת, מלוכדת. וכך אני כל פעם אני מטפס עליה והולך מרצון לרצון, מארץ לארץ.

לכן הרצון שלנו הוא נקרא ישראל, ישר א-ל. זאת אומרת שהוא אף לא במקום אלא תמיד הוא בשינויים. ורק בזה אנחנו רואים את הקיום שלנו, בזה שהרצון כל פעם משתנה. משתנים התפיסות שלנו, היחסים שלנו, הכול נמצא בשינויים, אין רגע דומה לחברתה, וכך זה כל הזמן כל הזמן. ודווקא בזה אנחנו מרגישים את עצמנו שיש לנו חיים, חיוּת. לא מחזיקים שום דבר שקיים יותר מרגע, "רגע באפו", רגע, לא יותר מזה. אחרי זה אני כבר נמצא בדאגה לָמה יותר.

שאלה: פעם ראשונה שאני שומע אותך אומר מהרצון שלי לעשירייה. אתה אמרת כל הזמן להתבטל ועכשיו פתאום יש רצון שלי?

כן. אני מגיע מהרצון שלי הפרטי להתכלל בעשירייה, עד שאני מקבל את רצון העשירייה כמו שלי. וברגע זה אני צריך לראות את העשירייה שנמצאת כבר בדרגה יותר גבוהה. ומהעשירייה הקודמת, שזה הפך להיות לאני, אני עכשיו הולך לאני היותר מתקדם.

תלמיד: אבל יש משהו שהוא שלי?

אין כלום.

תלמיד: זה מה שאני אומר, איך אני עושה את זה?

אתה עוזב את עצמך, זה כתוב "לך לך מארצך", לא שאתה סוחב את הרצון שלך, תצא ממנו. אל מה? אל "הארץ אשר אראך", זאת אומרת בזה שהבורא מראה לך.

תלמיד: אתה מוכן להסביר לי איך עושים את זה?

אתה רוצה עצה?

תלמיד: תמיד אני רוצה עצה.

תבקש למות.

תלמיד: למות? ואז מה? אני מת, אין כלום.

תבקש למות.

תלמיד: דיברת על זה כמה פעמים, אתה יכול להסביר?

כי אז אתה מרגיש שאתה עוזב את הרצונות שלך, את כל מה שיש לך מעצמך. מה זה מארצך? חוץ מרצונות יש לך עוד משהו? לא. תצא מהם. איך לצאת? תמות, לפחות תצא.

תלמיד: הבורא לא מביא אותך למצב כזה שאתה כאילו מת?

וודאי שכן, אבל למה לך לחכות?

תלמיד: אתה אומר עכשיו בואו נתאבד וזהו, נגמור את הסיפור.

לא, זה לא נקרא התאבדות. זו מסירות נפש הראשונה.

שאלה: מה זה אומר שהמברך מברכך ומקללך מקלליך?

שכל מה שאתה תעשה כדי להגיע לרצון, לארץ אשר אני מראה לך זה יהיה מבורך. ואם לא תוכל לעשות את זה, אתה תגלה שאתה בזה ההיפך, מגיע לאכזבות, לקלקול, לקללה. זאת אומרת יהיה ברור לך, הבירור הוא דווקא בזה.

אבל לצאת מהרצונות אפשר רק שאתה פשוט "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו", כול זה אין, לא מוח ולא לב, מוחא וליבא אין. אני הולך, אז איך אני הולך? לכן אני אמרתי למות, פשוט, אין לי כלום. הרצון הזה לצאת ממה שהוא האדם, זה הרצון הראשון שהוא זז לכיוון ארץ ישראל.

תלמיד: כשאדם מבקש למות, לבטל את הרצון שלו, פנימית הוא רק גדל, לא?

יש בזה שמחה גדולה, כשמגיעים כבר למצב כזה שאתה מתאר לעצמך שאתה יכול לקבל מוות בשמחה, מוות פיזי גם כן, בשמחה. זו נקודה כזאת התחלתית, היא קטנה, עדיין גשמית, אבל זה כבר משהו מיוחד. זה לא שאנשים מתאבדים, לא, אלא זה מתוך נקודה שבצורה כזאת אני מרגיש שאני נדבק בבורא. אבל לא בצורה שאני נדבק שאני מקבל שכר, אלא, אין מילים. נעבור.

שאלה: מה יכול לגרום לי לרצות למות ברצון שלי?

שהתעלות רוחנית יותר חשובה מהחיים הגשמיים. פשוט מאוד. אנחנו מדברים על רצונות, אתה כל הזמן נמצא במשקולות מה יותר ומה פחות.

תלמיד: איך אפשר לרצות שהשפעה ורוחניות זה יותר חשוב, באמת לרצות לצאת מהרצון?

כן. תזרוק את החיים שלך על צלחת אחת של המשקולות ותראה מה יש לך בצד השני.

תלמיד: זה לא עובד.

זה עובד.

תלמיד: רק חשבון וזה עובד?

לא, מתוך החשבון מגיע המעשה, שאתה מרגיש שאתה נמצא בזה.

שאלה: מניסיון, אין שחרור יותר גדול מההרגשה הזאת שציינת.

אני משתדל להעביר להם את זה שאיכשהו יחושו.

תלמיד: כי האדם בכלל, כל הנבראים בעולם, ההתמודדות עם המוות זו ההתמודדות הכי קשה שיש. וכשאתה מגיע למצב כמו שציינת שאתה מבקש, זה שחרור, זו שמחה מדהימה.

בעבודה שלנו מה אפשר להוסיף מעל זה? ברגע שאתה מגיע לזה מה אתה צריך להוסיף מעל זה?

אחרי זה לפתוח עיניים כבר במצבים שישנם אחרי זה. זה רק בהשקעה בחברה, לדחוף אותם לבורא, אין יותר. רק להשקיע ולהשקיע בהם יותר, מעצמך אין לך כלום, אתה רק נקודה שאתה דוחף אותם קדימה.

תלמיד: אז הדגש לתת בעשירייה גדלות.

זה אתה, הרצון שלך כבר בהם. זהו. הגעת למיתה, אתה נמצא בהם.

קריין: ציטוט מס' 2, מתוך בעל הסולם, מאמר הערבות, אות י"ט.

"לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל. שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים."

(בעל הסולם. "הערבות", י"ט)

אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא כותב כאן על האבות, שפתאום קיבלו, הייתה להם קפיצה. לא היו זקוקים להקדם של התורה כמו שאצלנו, התורה המעשית, שאנחנו נמצאים בעשיריות, בכל מיני דברים. מה פתאום אברהם הבין את זה? מה פתאום הוא ידע על זה? מאיפה הוא השיג את זה?

אנחנו נמצאים במערכת שהיא כולה חוקים. אם אני לא נכלל בעשירייה, לא מתבטל כלפיה. כלפי מה אברהם התבטל? כלפי הפסלים שלו? על מה מדובר? מה פתאום התגלה לו הבורא? באיזו צורה התגלה? באיזה כלי התגלה? או לאדם הראשון, וכל אלו עשרים דורות מאדם עד אברהם.

מאברהם והלאה הוא הקים את הקבוצה. שם כבר הם התחילו לעסוק מרמת הבבלים, זאת אומרת מהרמה הגשמית, מהשבירה, מהחורבן, מכל מה שיש להם שם ברצון לקבל על מנת לקבל, האגואיסטי ממש, למרות שיחסית אולי הוא היה אחר, קטן, לא כמו אצלנו, מבולבל פחות יכול להיות. אבל איך הגיעו לזה המקובלים בלי הקדם של המעשים שבתורה, כפי שהוא כותב כאן. מעשים שבתורה, שאנחנו נמצאים בעשירייה.

אין חכמות. החוקים הם לא משתנים. אז כאן יש לנו שאלה. איך בכל זאת הם השיגו? אנחנו נדבר על זה. קשה לנו עכשיו את זה להבין. נגיד שהם קיבלו איזה ככה צ'ופר, מקדמה קיבלו ככה, כדי להמשיך. אנחנו נבין את זה אחר כך. עוד נתקדם ונבין. אבל אנחנו רואים שהפעולה ההכרתית הראשונה שעשה אברהם זה מיד התחיל לחבר את כל בני בבל שהגיעו אליו. שזה "על כל פשעים תכסה אהבה".

פשעים מגולים, רואים, מרגישים. צריכים לברר אותם. הם עוד יתגלו במשך העבודה המשותפת, אבל יש על מה להתעלות. זה העיקר. בלי שבירה אי אפשר להגיע לעבודה הרוחנית ולהשגה הרוחנית. גם אצלנו. לכן אנחנו עוברים כל כך הרבה שבירות, שזה הכול הכנה כמו שאנחנו לומדים אתכם, גם גלות מצרים. זה הכול הבורא אמר לאברהם כשהוא ביקש, "במה אדע כי אירשנה"? במה אני רוכש? במה אני מקבל את הירושה? במה אני מגיע לגמר התיקון? "אז אל תדאג. אני כבר דאגתי מראש, שהדרך הזאת תהיה כזאת שיגיע לך רצון לגמר התיקון. דרך מצרים, דרך קבלת התורה, דרך שימוש בתורה במדבר, ואחר כך בארץ ישראל שתתחיל לשמש את זה, שזה מלהשפיע על מנת להשפיע, שזה במדבר, שזה עוד לא כל כך נורא. אבל כשאתה מתחיל לקבל על מנת להשפיע, שם זה עסק אחר לגמרי. אתה מגיע למשהו לבנות, זה מיד נשבר. בית המקדש הראשון. אתה מתרחק מזה, נופל לבבל. בונה בית מקדש השני, גם נחרב. מגיע לשנאת חינם, כבר יש לך צורה הפוכה מהבורא, שנאת חינם. שהיא מגיעה מהכלים השבורים, כמו שאנחנו לומדים מעולם הנקודים.

ורק אחרי זה, שעובר עוד זמן, כמו שכתוב בכתבי האר"י שמאלף שש מאות כבר אפשר לעסוק בחכמת הקבלה, להתחיל את העניין של החיבור. זה בעל שם טוב כבר חידש. לא חידש, אלא החיה את זה, את עניין הקבוצות, החסידות מה שנקרא, להגיע לדרגת חסד. זה נקרא חסד, דרגה ראשונה הרוחנית. וכך מתקדמים.

אז אנחנו נמצאים היום אחרי כל ההכנות, כמו שאומרים מקובלים. שאנחנו לא צריכים לדאוג לאותם המצבים כמו שאבותינו, בלי הקדם סולם של מעשים שבתורה, אלא אנחנו צריכים כל המעשים האלו כדי דווקא בהם לגלות את הקשר, עד גובה של בית המקדש השלישי. מוחין דיחידה.

אחרי תשעה באב, זה בסדר.

שאלה: סביב מה אנחנו מתחברים בעשירייה?

אנחנו מתחברים בעשירייה סביב ההרגשה והמחשבה המשותפת שאנחנו בונים כולם. לא סביב אף אחד.

תלמיד: ומהי המחשבה המשותפת הזאת? מה המטרה?

הכול להגיע להשפיע נחת רוח לבורא. וזה דרך זה שאני משפיע בשווה לכל החברים. אני צריך לאזן את היחס שלי כלפי העשירייה בצורה כזאת שאני מסתכל על העשירייה, והיא כל הזמן נמצאת בתנועה. ואני רוצה לקבוע בתנועה הזאת מצב שבתוך העשירייה, במרכז, יתגלה הבורא. זו העבודה שלי. לא פשוט. אתה מבין באיזו פלטה, באיזה יסוד אני נמצא, רעוע. וכל הזמן אני צריך לגלות את השוויון בלב ובמוח איתם, כדי אז בשוויון אני מגלה את הבורא. זו העבודה.

לכן רק אם אנחנו מחזיקים זה את זה ועומדים על השטח הזה הרעוע, אנחנו יכולים להגיע למצב שבמסירות נפש, שאני מחזיק באחרים, שאני דואג להם שהם לא יפלו, ולי לא חשוב אני, וככה כל אחד, אז אנחנו מגיעים להשפעה הדדית, וזה שבינינו אז מתגלה שקט, שלווה ובורא.

תלמיד: אז כל אחד רוצה שהחברים יגיעו לאהבה?

כל אחד לא רוצה, כל אחד פועל כך. זה כמו מטפסי הרים שכל אחד צריך להיות אחראים על אחרים.

תלמיד: אז כל אחד פועל כך שכל החברים שלו יגיעו לאהבה חלוטה לבורא?

דרך החברים, דרך זה שאתה דואג להם. זאת אומרת, אתה אז מודה לבורא למה הוא נתן לך. אתה מודע ומודה מה הבורא עשה לך, שהוא הכין לך כזה אמצעי שדרכו אתה סוף סוף מתחיל לראות איך אתה יכול להיות מכוון אליו, בדאגה אליהם, במסירות נפש ממש מוחלטת. ואז אתה מגיע אליו, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

תלמיד: אז לכל אחד יש שתי בקשות לבורא, בקשה אחת למות ברצונות לעצמי ובקשה שנייה?

להתכלל בחברים כדי להיות ממש להבטיח להם את החיות, את החיים, את המצב. ואחר כך לבורא, שכל זה יש לך מה להציע לו, מה להציג לו.

תלמיד: אז להיות צינור בין הבורא וחברים.

כן, שיהיה כך.

שאלה: בהקשר לכנס, יש הרגשה של דרישה מאוד גדולה לחיבור בקבוצה, בליכוד, והחברים שלפחות מאז שאני בקבוצה בשנתיים האחרונות, חברים שהיו בשיעורי בוקר הם עוסקים בהכנה לכנס. מתוך החברים האלה אנחנו מאוד דואגים לחבר אחד ספציפי שלא יוצר קשר בשיעורי בוקר, אז איך נוכל להשתמש במה שדיברת עליו עכשיו במסירות נפש?

תבקשו מכל הכלי עולמי, אולי מישהו כן יכול למצוא אליו גישה. בואו אנחנו נחשוב יחד עליו, ובלי לפנות אליו אפילו, נראה איך שזה ישפיע. שלא ירגיש את עצמו נוח שחושבים עליו, וירגיש אפילו שמושכים אנחנו אותו ושהוא מרגיש התחייבות בכל זאת כלפינו וזה כדאי לו בעצמו וכן הלאה. בואו נחשוב, קודם כול נחשוב עליו. תכתבו לנו לכולנו. ותכתבו לו שאתם צריכים אותו, שהוא יכול לבוא ולעזור, שהשתתפות שלו היא מאוד חשובה. אם כן, כן, ואם לא, לא.

יש הרבה כאלו שנופלים בדרך, אמנם שכל פעם זה צער חדש אבל אין ברירה, זו העבודה שלנו היא כמסננת. אתה יודע כמה עברו דרכי תלמידים? נמצאים עכשיו אני לא יודע, לפחות אולי נמצאים באיזה מקומות, גם לומדים משהו. אבל יכול להיות שירדו לספה ולטלוויזיה, אני לא יודע שם.

(סוף השיעור)