שיעור בוקר 26.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו',

עמ' 404, דף ת"ד, "עשר הספירות של עולם הנקודים",

אותיות י"ג – ט"ז

קריין: אנחנו לומדים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', דף ת"ד, 404 אות י"ג.

מה שאנחנו לומדים במיוחד בחלק הזה, זה עניין הפרסא. איך אנחנו יכולים להסביר לעצמנו מה זאת פרסא? שפעם אני נמצא במלכות ופעם אני נמצא בבינה, פעם בשליטת המלכות, פעם בשליטת הבינה, או שזה קורה מלמעלה או שאני מעורר את זה בעצמי.

איזה תיקונים זה יכול להביא לי כשאני מעלה את עצמי לדרגת הבינה מתוך המלכות, או ההיפך, כשאני מוריד את עצמי מדרגת הבינה לתוך המלכות, הכול לשם התיקון, ועל ידי זה אני מתקן את המלכות עד שהיא ובינה יהיו שניהם מחוברים ומביאים אותי לדרגת הכתר? נחשוב על זה, בוא ניגש לחומר.

קריין: אות י"ג דברי האר"י.

אות י"ג

"והמשכיל יבין, מזה, מ"ש כי כל יציאת אורות מחודשים ועולמות נוספים, אינו אלא על ידי צמצום אור. כי כן היה צמצום הא"ס להוציא א"ק, וא"ק להוציא הנקודים הוא האצילות. וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים, ואסור להוציאו בפה, כי זה מקום גבוה."

קריין: אות י"ג אור פנימי.

פירוש אור פנימי לאות י"ג

"אורות מחודשים ועולמות נוספים אינו אלא על ידי צמצום אור: כי אין חידוש נעשה בהעולמות אלא בסבת חידוש כלים, אבל בהאור אין שום השתנות לעולם, וכמו שמאיר בראש הקו כן האור מאיר בסוף העשיה. וענין התהוות הכלים, הוא כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ט' "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי שצמצום והסתלקות האור הוא עצם מציאות הכלי. וטעם הדבר, כבר מובא באורך, בחלק ד' בהסתכלות פנימית אות נ"ח.

צמצום הא"ס להוציא א"ק. זה נתבאר בהסתכלות פנימית חלק ד' דף רס"ח אות ס"ג, עיין שם.

קרוב אל ביטול המלכים. זה נתבאר לעיל דף רל"ז אות ז'. ובאו"פ שם אות ת. וכבר נתבאר בדף שצ"ח ד"ה צמצום דבר ההשואה שבין צמצום הא"ס להוציא הא"ק, שה"ס קו הראשון שהאיר הא"ס לתוך מקום הצמצום, ובין צמצום הב' שהוא צמצום נה"י דא"ק, ששניהם הם בחינת הסיום וההפסק לאורות אצילות. אלא ההפרש הוא, כי נקודת ההפסק שנעשה על ידי צמצום א' לנקודת הסיום רגליו דפרצוף א"ק, היה בעולם הזה, כי רגלי א"ק מסתיימים בעולם הזה. בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. וצמצום הב' עשה מקום הסיום והפסק האצילות דס"ג, שנקודת ההפסק החדש הזה מכונה פרסא, והוא ג"כ הסיום רגלין דכולהו פרצופי אצילות הבאים אחר פרצוף הס"ג, כי כל כח המחודש בהעליון שולט בהכרח גם על התחתונים ממנו. והוא מקום החתך וההפסק שבין עולם האצילות לג' עולמות בי"ע."

בעצם אין כאן כל כך חידוש, מעכשיו והלאה הכול יהיה תלוי בעבודת הפרסא. הפרסא היא מקשרת לנו מצמצום א' לצמצום ב'. זאת אומרת, היא עוזרת לכלים להיות בקטנות, לתקן את עצמם בקטנות, ואחר כך בגדלות. היא מחלקת את פעולות הנבראים העתידיים ללהשפיע על מנת להשפיע, דרגת הבינה, וללקבל על מנת להשפיע, דרגת הכתר.

דרגת הבינה ודרגת הכתר, כך אנחנו אומרים, אבל בעצם זו המלכות שמתאימה את עצמה לבינה, ואז זה להשפיע על מנת להשפיע, וכשהיא יכולה להביא אחר כך את עצמה לדרגת הכתר, זה לקבל על מנת להשפיע.

קריין: אות י"ד.

אות י"ד

"והנה אחר הצמצום והפרסא הנזכרים, נמצא האורות שם רבים מאד במקום החזה." אורות הכוונה "רשימות". אחרי צמצום ואחרי הזדככות יש הרבה רשימות. "והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין." בראש דס"ג. שאחרי הזדככות של פרצוף נקודות דס"ג, כולן עולות לראש דס"ג. "וזה תבין ממ"ש בענין או"א שנחלקו לב' כל אחד ואחד: אבא וישראל סבא. ובינה ותבונה. והמשכיל יבין כי כן היה כאן. כי שם ע"ב של א"ק שהם המוחין שבגלגלתא מלגאו, ושם ס"ג שהוא מאזן ולמטה עד הטבור בפנימיותו ולא בבחינת האורות היוצאים לחוץ, אלא אורות הפנימים עצמם של א"ק, הנה הע"ב שהוא דכורא, שהם המוחין שלו, נזדווג עם הטעמים של הס"ג, שהם מן אח"פ הפנימים, שהם השרשים אל האורות והענפים היוצאים לחוץ, ואלו הטעמים של ס"ג הפנימים נוקבא, ונזדווגו יחד."

הוא רוצה להגיד, אנחנו גם נלמד עוד מעט, שבס"ג יש לנו התחלקות לטעמים ונקודות. בטעמים יש לנו אור הע"ב, ג' דהתלבשות, ובנקודות יש לנו רק אור החסדים. ולכן בס"ג ההתחלקות הזאת לטעמים ונקודות, לע"ב וס"ג, זה בעצם נותן לס"ג, מקנה לס"ג כוח מיוחד, יכולת מיוחדת לטפל במלכות ולהביא אותה לכתר.

קריין: אור פנימי י"ד.

פירוש אור פנימי לאות י"ד

"והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין וזה תבין וכו'. או"א שנחלקו לב': ענין המ"ן כבר נתבאר לעיל דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן עש"ה. ואין צורך להכפיל הדברים. וענין או"א שנחלקו לב' כבר נתבאר בדף שצ"ז ד"ה או"א אל ישסו"ת. עש"ה. גם ע"ש ד"ה מזדווגים או"א. כי אי אפשר להכפיל כל זה. ושם תמצא כי ב' זווגים נעשו לצורך ע"ס דנקודים: הא' היה על ידי עלית נה"י דא"ק, הכלולים מבחי"ד ומבחי"ב יחד, למ"ן לטעמים דס"ג ומשם לנקבי עינים דראש הס"ג, שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש ס"ג לב' בחינות ראש וגוף: גו"ע נעשו לראש, ואח"פ יצאו לחוץ, בבחינת גוף כמ"ש זה לעיל דף שצ"א באו"פ ד"ה שערות. ודף שצ"ב ד"ה שבהם כלולים. עש"ה. כי אותה התחלקות דגלגלתא ועינים ואח"פ לא נעשה בעצם הראש דס"ג, אלא בבחינת ע"ס דשערות. ע"ש. אמנם אין הראש דס"ג יכול להשפיע לתחתון הימנו זולת ע"י פרצוף זה של השערות כי כל כח שנתחדש בהעליון שולט בהכרח על התחתון ממנו, כנודע." מפני ששערות יצאו מהס"ג, ס"ג משפיע עליהן, אבל השערות בעצמן לא משפיעות על הס"ג. אבל ס"ג מתלבש בפרצוף החיצון הזה שנקרא "שערות" כדי להשפיע הלאה, לעוד יותר חיצוניים. "ולפיכך כל האורות המושפעים לתחתונים יוצאים ע"י הזווג שנעשה בנקבי העינים ומקבלים מבחינת האח"פ דשערות, והמה מוכרחים להתחלק אל גו"ע ואח"פ כמו הע"ס דשערות.

והקומה שיצאה ע"י עלית מ"ן לנקבי העינים, כבר נתבאר שם שהוא רק קומת הז"א, וחסר ג"ר. והוא נקרא ישסו"ת, משום שנשאר שם בחי"ב של התלבשות, כמו בהפרצופים הקודמים. והוא מתחלק לב' בחינות: גו"ע לבחי' ראש, ואח"פ לבחי' גוף. ומקום שלהם הוא מחזה דס"ג ולמטה, אשר הראש שהוא בחי' גו"ע, מתפשט מחזה עד הטבור דס"ג, והוא לבדו מכונה בשם ישסו"ת. והאח"פ מתפשט מהטבור ולמטה והם הג"ר דנקודים.

וזה אמרו "אחר הצמצום והפרסא נמצא שם האורות רבים מאד במקום החזה והועילה עליתם שם, לצורך מ"ן" כלומר, אחר שיצא הישסו"ת מנקבי העינים, וירד ונתפשט ממקום החזה עד הטבור, כנ"ל, הרי נתרבו שם האורות במקום החזה. וכבר ידעת אשר הפרסא כלולה מב' הבחינות: בחי"ד, ובחי"ב, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. עש"ה). ונתבאר שם שפעמים יורדת הבחי"ד מתוך הפרסא, ואז נבקע הפרסא ומתבטל הגבול. והנה התפשטות הישסו"ת ממקום החזה עד הטבור גרם לירידת הבחי"ד מתוך הפרסא. כי נעשה למ"ן להטעמים דס"ג ואז נזדווג ע"ב הפנימי שבתוך הראש דטעמים דס"ג, (כנ"ל דף שפ"ט ד"ה והע"ב ע"ש). עם הראש דס"ג הנק' אח"פ משום שאור אזן מלובש בגלגלתא דס"ג (כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג דיליה) ע"ש. וע"י זווג הזה דע"ב וס"ג, חזרה וירדה ה"ת מנקבי העינים דס"ג למקום הפה, דהיינו המלכות של ראש, כמו שהיה בתחלה, ואז נעשה הזווג בפה דראש על הבחי"ד אשר שם, ויצאה קומה חדשה עד הכתר מפה דראש הס"ג ולמעלה, ומשם ירד אור החדש הזה אל הישסו"ת שבמקום החזה, והוריד גם את בחי"ד שבבחינת נקבי העינים שלו שהוא במקום הטבור, הורידה למקום הפה שהוא המלכות דראש שבסיום הג"ר דנקודים, ונתחברו משום זה, הג"ר דנקודים, שהם ממקורם אח"פ דיסו"ת, עם הישסו"ת שבחזה שהוא גו"ע שלהם, ונעשו ביחד לבחי' ע"ס של ראש אחד בקומת כתר, כי עתה נעשה הזווג על בחי"ד שירדה למלכות שבסיום ג"ר הנקודים. וז"ס אור חדש דבקע לפרסא, שמביא הרב לאח"ז.

והנה נתבאר היטב ב' הזווגים שהיו לצורך הנקודים, שמזווג הא' יצא רק בחינת הקטנות של הנקודים, דהיינו רק קומת הז"א וחסר ג"ר. והזווג הזה נעשה בנקבי העינים, שהוציא אח"פ דראש הס"ג לבחינת גוף, ועד"ז יצאו בהקומה שיצאה משם, שנקראת ישסו"ת, ג"כ ב' בחינות: ראש וגוף, על בחינת נקבי העינים שלו. שמנקבי העינים ולמעלה נקרא ישסו"ת, ונקודת הטבור הוא בחינת נקבי העינים האלו, ששם מסתיים הישסו"ת. ומנקבי העינים ולמטה, שהוא מטבור ולמטה, נתפשטו האזן חוטם פה של הישסו"ת, והם הג"ר דנקודים. ותדע שאע"פ שאור חדש שיצא מזווג הא' הזה הוא מחוסר ג"ר, עכ"ז הוא עצמותם ועקרם של אור הנקודים.

וזווג הב' שנעשה לצורך הנקודים המשיך הג"ר והמוחין אליהם. וזווג זה נעשה על ידי שני פרצופים: ע"ב וס"ג, כנ"ל. וע"י זווג הזה חזר ונתחבר הפירוד שנתהווה מחמת צמצום נה"י ועליתם לנקבי העינים, דהיינו הגו"ע והאח"פ שנפרשו זה מזה, לראש וגוף, שע"י זווגם דע"ב וס"ג חזרו ונתחברו, ונעשו שוב לע"ס דראש אחד. כי הורידו ה"ת מנקבי העינים למקום הפה כמתחלה, ואז נבקע הפרסא שהוא מקום הסיום החדש הנעשה להס"ג במקום החכמה דע"ס המסיימים, שהוא מקור הטבור, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא, ע"ש). ועתה נתבטל הגבול החדש הזה, כי כמו שירדה הבחי"ד מנקבי העינים למקום הפה בראש הס"ג כן ירדה הבחי"ד ממקום הטבור והפרסא למקום הסיום רגלים דא"ק כמתחלה."

ככה זה בביטול צמצום ב'.

שאלה: אם אנחנו מדברים על ירידה מלמעלה למטה ועלייה מלמטה למעלה, ואנחנו מדברים שהשורש שלנו זה נשמת אדם הראשון, אני יכול להבין שיש יכולת להגיע לנשמת אדם ראשון ולתאר מה קרה מלמעלה למטה. אבל איפה הדבר הזה או מי זה הדבר הזה שנמצא במקום לפני שהיה בכלל איזה חלק מהרצון לקבל השבור כביכול שעושה את התיקון?

אנחנו לא מדברים על זה, אתה מתקדם יותר מידי.

תלמיד: אם אני לוקח את זה לגשמיות אני כאילו הולך לפני המפץ הגדול, לפני שהיה בכלל בן אדם, וחווה איזה תהליך של כל ההתקדמות האנושות.

לא מדובר על האנושות. אנחנו מדברים על המבנה שמתהווה מהאור והכלי, דרך ד' בחינות דאור ישר והתפשטות כל היחסים בין האור לכלי, ואיך האור והכלי בונים ביניהם רשת קשר.

תלמיד: את זה אני מבין. מי הוא זה שמגלה את המבנה הזה?

מי זה?

תלמיד: כן, מי שכתב את זה הוא גילה את זה?

הוא גילה את זה.

תלמיד: יופי. אבל בעיקרון הוא לא נמצא שם כי הוא מתחיל רק משבירת אדם הראשון.

למה?

תלמיד: כי אין נשמות לפני שבירת אדם הראשון.

למה אין לפני ואחרי? אין כאן עניין של לפני ואחרי. אתה עולה לזה אז אתה נכלל בזה. אתה יוצא מזה אז אתה נופל מזה. זה עניין של השגה, זה לא זמן, אין זמן.

תלמיד: אם אני נכלל אני נכלל מתהליך שכבר היה מלמעלה מלמטה.

מה זה "כבר היה"? אין זמן.

תלמיד: בלי זמן. מדובר על תהליך, שלבים, נגיד שזה לא לפי זמן.

איך זה אם זה לא לפי זמן?

תלמיד: זה בדיוק מה שאני שואל.

לכן אני אומר, על זה אל תדבר במושג הזמן. אין זמן, יש תהליך.

תלמיד: איך אני יכול לראות תהליך שבעצם נוצר לפני שנוצרתי?

הוא כל הזמן קיים. גם עכשיו.

תלמיד: הוא כל הזמן נוצר מחדש?

כן, הוא כל הזמן מתקיים. זה לא שהיה אתמול והיום לא נמצא. אבל לא זאת הבעיה, הבעיה היא בהבנת מה שכתוב כאן. איכשהו, לפחות בצורה כללית.

שאלה: מה זה מקור הטבור?

טבור, טבור דא"ק. מקור הטבור, שסביב הטבור יש לנו כמה הבחנות. יש טבור הכללי שבטבור דגלגלתא, יש טבור שעוד מעט נדבר עליו שזה טבור דנקודות דס"ג, ששם זו הפרסא. אבל כך זה נקרא "מקור הטבור".

שאלה: מה זה מ"ן? כתוב "כי נעשה למ"ן לטעמים דס"ג". מי נעשה למ"ן, מה זה אומר?

מ"ן זה מי נוקבין שמלכות עולה לבינה ודורשת מהבינה תיקונים.

שאלה: ישסו"ת ואבא ואמא זה פרצופים שיוצאים בדרך כלל באצילות אז למה כבר בנקודים הוא מדבר עליהם?

הם כבר נמצאים גם בנקודים. ג"ר דבינה, ז"ת דבינה, ימין ושמאל, אבא אמא, ישראל סבא, תבונה. ההתחלקות למעלה אבא ואמא, למטה ישסו"ת, ימינה אבא וישראל סבא, שמאל אמא ותבונה. בחלוקה הזאת לארבעה חלקים, בינה כבר מתקיימת בנקודים.

שאלה: אני מבין את הנושא של הצמצום שהאור מסתלק כדי להכשיר את הכלי, אבל מה זה פרסא?

פרסא זה הגבול. עד כאן, עד הפרסא מותר לך להשתמש בכלים, למלאות אותם באורות בעל מנת להשפיע ולמטה מפרסא אסור, לא יהיה לך כוח. זאת אומרת ישנה איזו שליטה חיצונה שאף פעם לא תיתן לך כוח להשתמש ברצונות שהם למטה מפרסא. ברצונות האלו האגואיסטיים, אתה לא יכול להשפיע נחת רוח. רצונות לאכול, לרקוד, לבלות, כל מיני רצונות אגואיסטיים, אפשר לעשות בהם גם נחת רוח גדול מאוד לבורא, אבל אתה לא מסוגל. ולכן עומד שם גבול ואומר "עד כאן". זה נקרא "פרסא".

אבל אחרי שאתה מוכן לרכוש כוחות נוספים, אז אתה יכול להשתמש ברצונות האלו. אבל לא כמו קודם כשאתה זללת, רקדת, עשית חיים, טיולים, על מנת לקבל. לא. עכשיו אם אתה רוצה להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, אז אומרים לך "רק בחלקים קטנים שאתה מעביר מלמטה מפרסא ללמעלה מפרסא", רק בצורה כזאת אתה תוכל לטפל בהם, לתקן אותם. זה תיקון גדול מאוד, בלי זה לא היינו יכולים אף פעם להשתמש בכלים דקבלה.

שאלה: כל המבנה של א"ק והתהליך עם נקודים והצמצום ב' הכול מובן, רק הפרצופים של השערות לא מתיישבים לי בסכימה.

שערות זה פרצוף שמתלבש על הפרצוף הקודם, שהשם לא יבלבל. יש פרצוף נוסף. אני, נניח כלפיך מתנהג בצורה מיוחדת, זה נקרא שאני בניתי כלפיך פרצוף שערות. אני בעצמי צמצום א' רוצה להתנהג כלפיך צמצום ב', אז אני כך עושה.

תלמיד: האם כל פרצוף מפותח יותר נקרא פרצוף שערות כלפי הפרצוף הקודם, כי הוא מתלבש עליו?

לא כלפי הפרצוף הקודם. כל פרצוף עליון שרוצה להשפיע לתחתון, אם הוא משפיע רק בזה שהוא מוריד מעוצמתו קצת כלפי התחתון, נקרא שהוא עושה זיווג, רק בדרגה פחותה ממה שהייתה לו. יוצא לו רשימו אחרי הזדככות המסך שלו, ואז הוא עושה זיווג ומוליד את התחתון. זה לא נקרא שערות. כי הרשימו שנעשה זיווג, הוא רשימו מתוכו, הוא מוליד מהבטן שלו, מעצמו. היה ד' בגלגלתא נעשה ד'/ג' ממנה אחרי הזדככות הוא מוליד ע"ב. זה לא שערות.

כשיש לנו פרצוף ס"ג, צמצום א', ב' דהתלבשות, ב' דעביות, משהו מאוד רציני והוא רוצה להוליד התנהגות מיוחדת למישהו מיוחד, הוא לא מוליד אותו באמת מעצמו, אז הוא עושה כלפיו זיווגים מיוחדים, מלאכותיים. למה מלאכותיים? כי זה לא החיסרון שלו, זה חיסרון שלקח מנה"י דא"ק, ולכן הוא מתייחס לפרצופים הבאים בצורה שזה לא ס"ג אלא שערות דס"ג. וס"ג בעצמו אין עליו שום הגבלה, הוא בכלל צמצום א', הוא כולו חסדים, לא אכפת לו כלום, תביא לו ג"ר דחכמה לא חשוב לו.

מה שאין כן, כלפי התחתונים הוא צריך עכשיו להתנהג בצורה יותר קטנה, מוגבלת, כדי לחנך אותם, כדי לסדר אותם. לכן הוא עושה מעצמו פרצוף שנקרא "שערות", סוער, זאת אומרת, "סוער" הוא מקטין את עצמו וסובל מזה שהוא מקטין את עצמו, היה רוצה לתת לתחתון את הכול, אבל לא יכול כי התחתון מוגבל, פגום. נניח אדם חולה אז צריכים להביא לו אוכל מיוחד.

וזה מה שהוא עושה. יחס כזה לתחתון נקרא "שערות". סוער, היה רוצה יותר אבל התחתון לא מסוגל. זה תמיד מהעליון לתחתון, שתחתון מקבל פחות ממה שהעליון יכול לתת לו. זאת אומרת, זו לא דרגה כמו ע"ב שמקבל מהגלגלתא וס"ג מע"ב, אלא הרבה פחות מזה.

תלמיד: אז נקודות דס"ג זה בעצם פרצוף השערות?

נקודות דס"ג זה לא שערות. נקודות דס"ג זה פרצוף שיוצא בהזדככות של פרצוף ס"ג. זה שייך לס"ג. השערות לא שייכות לס"ג, זה פרצוף נוסף שמתלבש על הס"ג כדי שס"ג דרך הפרצוף החיצון הזה, ממש חיצון שהתלבש בו, משפיע על הפרצופים הבאים. הוא בזה נמצא בפנים כס"ג, הוא משפיע על מה שיוצא ממנו בצורה ישירה, זה נקרא מ"ה עליון וב"ן עליון, בצורה ישירה. אבל לאותם התחתונים שעכשיו מתגלים כתוצאה מנה"י דא"ק, מנה"י דגלגלתא, ס"ג צריך להתייחס אליהם בצורה מסוימת, כמו לקטנים. זאת אומרת, יש לך איזה פרופסור שמתייחס לסטודנטים שלו בצורה שרק מקטין את עצמו קצת ונותן להם. ויש לו גם נכדים ואיך הוא מתייחס אליהם, "טה, טה, טה", כמו לנכדים. זה נקרא שערות.

שאלה: למה בטבור, שכל פרצוף מזדכך, אין מצב סוער כזה שהוא לא יכול להשפיע מתחת לטבור?

כי שם עומד צמצום. ופרצוף שהצמצום עוצר אותו, זו החולשה שלו אז הוא מפסיק לקבל בעל מנת להשפיע. כאן זה יחס של שני פרצופים, שהעליון צריך להקטין את עצמו במאוד מאוד כלפי התחתון, ואז הצמצום הזה, לא להתבלבל עם צמצום א' וצמצום ב', זה שמצמצם את השפעתו לתחתון יותר מהרגיל זה נקרא "שערות". אין דבר כזה אחר.

קריין: אות י"ד.

אות י"ד

"והנה אחר הצמצום והפרסא הנזכרים, נמצא האורות שם רבים מאד במקום החזה." "רבים מאד" זה ד' וב'. ד' מהגלגלתא רשימות וב' מהס"ג. "והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין. וזה תבין ממ"ש בענין או"א שנחלקו לב' כל אחד ואחד: אבא וישראל סבא. ובינה ותבונה. והמשכיל יבין כי כן היה כאן. כי שם ע"ב של א"ק שהם המוחין שבגלגלתא מלגאו," , "ושם ס"ג שהוא מאזן ולמטה עד הטבור בפנימיותו ולא בבחינת האורות היוצאים לחוץ, אלא אורות הפנימים עצמם של א"ק," כי זה אור דחכמה ואור דחסדים, הכל שייך לצמצום א'. "הנה הע"ב שהוא דכורא, שהם המוחין שלו, נזדווג עם הטעמים של הס"ג, שהם מן אח"פ הפנימים, שהם השרשים אל האורות והענפים היוצאים לחוץ, ואלו הטעמים של ס"ג הפנימים נוקבא, ונזדווגו יחד."

כרגיל הוא קופץ קצת קדימה, חוזר אחורה, בלשון שלו, בהסבר שלו. יתר המקובלים כתבו עוד יותר גרוע למתחילים. לא כותבים למתחילים, מה לעשות. גם ככה זה טוב.

קריין: אות י"ד.

פירוש אור פנימי לאות י"ד

"והועילה עליתם שם לצורך מיין נוקבין וזה תבין וכו'. או"א שנחלקו לב': ענין המ"ן כבר נתבאר לעיל דף שצ"ו ד"ה מ"ה וב"ן עש"ה. ואין צורך להכפיל הדברים. וענין או"א שנחלקו לב' כבר נתבאר בדף שצ"ז ד"ה או"א אל ישסו"ת. עש"ה. גם ע"ש ד"ה מזדווגים או"א. כי אי אפשר להכפיל כל זה. ושם תמצא כי ב' זווגים נעשו לצורך ע"ס דנקודים:" זה שהיה לכל פרצוף זיווג בראש שמתפשט לגוף, כאן יש שני זיווגים בירידת הפרצוף דנקודים. "הא' היה על ידי עלית נה"י דא"ק, הכלולים מבחי"ד ומבחי"ב יחד, למ"ן לטעמים דס"ג ומשם לנקבי עינים דראש הס"ג, שזה גרם שם התחלקות הע"ס דראש ס"ג לב' בחינות ראש וגוף:" בגלל צמצום ב', העליון כדי לעשות זיווג על רשימות דתחתון הוא מחלק את עצמו לחצאים. את הראש מחלק לגלגלתא ועיניים ואח"פ, ונראה מה שיהיה עם הגוף. "גו"ע נעשו לראש," גלגלתא עיניים דראש דס"ג נעשו לראש. "ואח"פ יצאו לחוץ," לא משתמש בהם ליצירת הפרצוף החדש "בבחינת גוף. (כמ"ש זה לעיל דף שצ"א באו"פ ד"ה שערות. ודף שצ"ב ד"ה שבהם כלולים. עש"ה.)"

"כי אותה התחלקות דגלגלתא ועינים ואח"פ לא נעשה בעצם הראש דס"ג, אלא בבחינת ע"ס דשערות. ע"ש. אמנם אין הראש דס"ג יכול להשפיע לתחתון הימנו זולת ע"י פרצוף זה של השערות כי כל כח שנתחדש בהעליון שולט בהכרח על התחתון ממנו, כנודע. ולפיכך כל האורות המושפעים לתחתונים יוצאים ע"י הזווג שנעשה בנקבי העינים ומקבלים מבחינת האח"פ דשערות," זה נקרא שערות דיקנא. "והמה מוכרחים להתחלק אל גו"ע ואח"פ כמו הע"ס דשערות." גם שערות דיקנא מתחלקים לגלגלתא עיניים ואח"פ.

"והקומה שיצאה ע"י עלית מ"ן לנקבי העינים, כבר נתבאר שם שהוא רק קומת הז"א, וחסר ג"ר." א' דעביות. "והוא נקרא ישסו"ת, משום שנשאר שם בחי"ב של התלבשות, כמו בהפרצופים הקודמים." יש לו משהו מבינה. "והוא מתחלק לב' בחינות: גו"ע לבחי' ראש, ואח"פ לבחי' גוף. ומקום שלהם הוא מחזה דס"ג ולמטה," עד הטבור, "אשר הראש שהוא בחי' גו"ע, מתפשט מחזה עד הטבור דס"ג, והוא לבדו מכונה בשם ישסו"ת. והאח"פ מתפשט מהטבור ולמטה והם הג"ר דנקודים.

וזה אמרו "אחר הצמצום והפרסא נמצא שם האורות רבים מאד במקום החזה והועילה עליתם שם, לצורך מ"ן" כלומר, אחר שיצא הישסו"ת מנקבי העינים, וירד ונתפשט ממקום החזה עד הטבור, כנ"ל, הרי נתרבו שם האורות במקום החזה." ב' וד' הרשימות האלה. "וכבר ידעת אשר הפרסא כלולה מב' הבחינות: בחי"ד, ובחי"ב, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא. עש"ה). ונתבאר שם שפעמים יורדת הבחי"ד מתוך הפרסא, ואז נבקע הפרסא ומתבטל הגבול. והנה התפשטות הישסו"ת ממקום החזה עד הטבור גרם לירידת הבחי"ד מתוך הפרסא. כי נעשה למ"ן להטעמים דס"ג ואז נזדווג ע"ב הפנימי שבתוך הראש דטעמים דס"ג, (כנ"ל דף שפ"ט ד"ה והע"ב ע"ש). עם הראש דס"ג הנק' אח"פ משום שאור אזן מלובש בגלגלתא דס"ג (כנ"ל דף ש"צ ד"ה וס"ג דיליה) ע"ש. וע"י זווג הזה דע"ב וס"ג, חזרה וירדה ה"ת מנקבי העינים דס"ג למקום הפה, דהיינו המלכות של ראש," ביטלו צמצום ב', "כמו שהיה בתחלה, ואז נעשה הזווג בפה דראש על הבחי"ד אשר שם, ויצאה קומה חדשה עד הכתר מפה דראש הס"ג ולמעלה, ומשם ירד אור החדש הזה אל הישסו"ת שבמקום החזה, והוריד גם את בחי"ד שבבחינת נקבי העינים שלו שהוא במקום הטבור, הורידה למקום הפה שהוא המלכות דראש שבסיום הג"ר דנקודים, ונתחברו משום זה, הג"ר דנקודים, שהם ממקורם אח"פ דיסו"ת, עם הישסו"ת שבחזה שהוא גו"ע שלהם, ונעשו ביחד לבחי' ע"ס של ראש אחד בקומת כתר, כי עתה נעשה הזווג על בחי"ד שירדה למלכות שבסיום ג"ר הנקודים. וז"ס אור חדש דבקע לפרסא, שמביא הרב לאח"ז."

עכשיו אנחנו עוצמים עיניים לדקה ומבקשים שאת מה שלמדנו נשכח ולא נבין, אלא רק שזה ישפיע עלינו לקבלת כוח השפעה. חיבור בינינו, כוח השפעה הדדי, קרבה לבורא.

*

זאת אומרת אפילו שהבנתי משהו, לא חשוב לי. לא את זה אני צריך.

קריין: טור א', דף ת"ו, פסקה אחרונה.

"והנה נתבאר היטב ב' הזווגים שהיו לצורך הנקודים, שמזווג הא' יצא רק בחינת הקטנות של הנקודים, דהיינו רק קומת הז"א וחסר ג"ר. והזווג הזה נעשה בנקבי העינים, שהוציא אח"פ דראש הס"ג לבחינת גוף, ועד"ז יצאו בהקומה שיצאה משם, שנקראת ישסו"ת, ג"כ ב' בחינות: ראש וגוף, על בחינת נקבי העינים שלו. שמנקבי העינים ולמעלה נקרא ישסו"ת, ונקודת הטבור הוא בחינת נקבי העינים האלו, ששם מסתיים הישסו"ת." זה בטבור דס"ג או טבור דא"ק. "ומנקבי העינים ולמטה, שהוא מטבור ולמטה," הכללי "נתפשטו האזן חוטם פה של הישסו"ת, והם הג"ר דנקודים. ותדע שאע"פ שאור חדש שיצא מזווג הא' הזה הוא מחוסר ג"ר, עכ"ז הוא עצמותם ועקרם של אור הנקודים."

"וזווג הב' שנעשה לצורך הנקודים המשיך הג"ר והמוחין אליהם. וזווג זה נעשה על ידי שני פרצופים: ע"ב וס"ג, כנ"ל. וע"י זווג הזה חזר ונתחבר הפירוד שנתהווה מחמת צמצום נה"י ועליתם לנקבי העינים, דהיינו הגו"ע והאח"פ שנפרשו זה מזה, לראש וגוף, שע"י זווגם דע"ב וס"ג חזרו ונתחברו, ונעשו שוב לע"ס דראש אחד. כי הורידו ה"ת מנקבי העינים למקום הפה כמתחלה, ואז נבקע הפרסא שהוא מקום הסיום החדש הנעשה להס"ג במקום החכמה דע"ס המסיימים, שהוא מקור הטבור, כמ"ש לעיל (דף ת"ג ד"ה הפרסא, ע"ש). ועתה נתבטל הגבול החדש הזה, כי כמו שירדה הבחי"ד מנקבי העינים למקום הפה בראש הס"ג כן ירדה הבחי"ד ממקום הטבור והפרסא למקום הסיום רגלים דא"ק כמתחלה."

קריין: אות ט"ו, דברי האר"י בדף ת"ה.

אות ט"ו

"ואז אלו האורות שמטבורו ולמטה, שעלו במקום החזה, היו שם בבחינת מיין נוקבין אל הנוקבא, שהם טעמים דס"ג. ועל ידי מ"ן אלו היה הזווג הנזכר. ועל ידי זווג הזה הולידו אור חדש, וירד זה אור החדש ובקע האי פרסא. כי הרי למעלה ממנה במקום החזה יש עתה אורות רבים מאד, ואין כח במקום לסבלם, ונבקע הפרסא, ויורד האור דרך שם מהטבור ולמטה, וממלא כל אותו המקום שהיה ריקן מזה האור הנולד החדש. וז"ש בפרשת בראשית דף ל"ב דשאיב מעילא ויהיב לתתא."

אות ט"ז

"אכן האור שהיה מתחלה למטה ועלה למעלה, נשאר אח"כ תמיד למעלה בחזה ולא ירד בפרסא. אמנם להיותם שם למעלה והם דחוקים שם, הוציאו מהם ענפים לחוץ דרך העינים, והם הם הנקודים שנתפשטו מחוץ א"ק מן הטבור עד סיום הרגלים. וזה עיקרם. אמנם גם אותו האור החדש שירד בפנימיותו דרך הפרסא, גם הוא בוקע הכלי והגוף של א"ק ומאיר בנקודים האלו, הן דרך גומות השער והן דרך הטבור והיסוד, נמצא כי זה האור החדש בוקע שתי בקיעות: א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק."

ואז זה כבר שבירה. איך מקטנות עוברים לגדלות.

קריין: שוב אות ט"ז.

"אכן האור שהיה מתחלה למטה ועלה למעלה, נשאר אח"כ תמיד למעלה בחזה ולא ירד בפרסא. אמנם להיותם שם למעלה והם דחוקים שם, הוציאו מהם ענפים לחוץ דרך העינים, והם הם הנקודים שנתפשטו מחוץ א"ק מן הטבור עד סיום הרגלים. וזה עיקרם. אמנם גם אותו האור החדש שירד בפנימיותו דרך הפרסא, גם הוא בוקע הכלי והגוף של א"ק ומאיר בנקודים האלו, הן דרך גומות השער והן דרך הטבור והיסוד, נמצא כי זה האור החדש בוקע שתי בקיעות: א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק."

את כל זה לומדים אחר כך בצורה רחבה מאוד, איך מתבטל צמצום ב'.

קריין: אות ט"ז למטה.

פירוש אור פנימי לאות ט"ז

"שתי בקיעות א' דרך הפרסא, וב' דרך דופני כלים של א"ק: כי בקיעה הראשונה נעשה לצורך הנה"י דא"ק בעצמם, כי הפרסא היתה מגבלת ומסיימת את האצילות דס"ג שלא ירד שום אור עוד מהפרסא ולמטה, והיו הכלים דזו"ן שבנה"י האלו ריקנים מאור, ועתה ע"י הזווג הב' דע"ב ס"ג נתבטל הגבול הזה דפרסא, כנ"ל בדבור הסמוך, ואז חזרו ונתפשטו האורות הנמשכים מהזווג הזה אל תוך הכלים דזו"ן אשר שם. שזהו בקיעה א'. והבקיעה השניה נעשה לצורך הנקודים, דהיינו דרך הטבור והיסוד שאותם האורות דזו"ן דא"ק הפנימי האירו להע"ס דנקודים. כמ"ש להלן."

קודם כל עושה זיווג על עצמו, לצורך עצמו, וכשמתייצב, עושה זיווג לצורך התחתון. אנחנו עוד נלמד את זה. זה בינתיים רק כדי שהאוזן תשמע.

(סוף השיעור)