שיעור בוקר 26.11.2025 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.09.2020

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/nyZ5qWXA?activeTab=downloads&mediaType=video

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "אמונה למעלה מהדעת", נקרא קטעים נבחרים מן המקורות,

אנחנו שוב ושוב צריכים לחדש את המגע שלנו בינינו ובינינו לבין הבורא, אנחנו רואים מיום ליום עד כמה הבורא מחדש "מעשה בראשית" מה שנקרא, זאת אומרת, מגלה יותר ויותר מעשה בראשית שזה נקרא, שהרצון לקבל שברא עד כמה הוא יותר ויותר בולט בחיים שלנו, למרות שאנחנו כבר שומעים ומבינים אולי במקצת שצריכים להתעלות מעליו, צריכים להתחבר למעלה ממנו שייקרא "אמונה למעלה מהדעת", ייקרא "כלי רוחני", שבו נתחיל להרגיש מגע עם הכוח העליון.

אבל אנחנו רואים עד כמה יום יום הבורא מעלה לנו את הרמה הזאת של האגו שלנו, של הריחוק בינינו, ולא רק בינינו אלא גם בכל העולם, ואנחנו ממש מתדרדרים במימדים של כל האנושות מיום ליום יותר ויותר. וזה באמת תהליך שמתאים לדור האחרון שאליו אנחנו מיועדים, שבו אנחנו מוכרחים לעשות קשר בינינו, מוזמנים לבנות קשר בינינו, ומתוך הקשר הזה לעשות ממש מגע, היכרות של כל האנושות עם הכוח העליון.

יום יום הבורא נותן לנו תנאים חדשים, מצבים חדשים, כל פעם גרועים קצת יותר מאתמול, כמו שאנחנו עם הילדים, כל פעם נותנים להם איזה בעיות קטנות שכך יתגברו ויגדלו, כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו, לכן לא להתייאש אלא דווקא להבין. אנחנו כבר אנשים ויש לנו ניסיון בחיים, לרובינו יש ילדים ואפילו נכדים, ואנחנו מבינים שבצורה כזאת אנחנו רק צריכים לגדול.

לכן להגיד תודה לבורא על המכשולים שהוא מסדר לנו יום יום, לראות בזה את הטיפול שלו, להשתדל להתחבר למעלה מההפרעות. ואם אנחנו יכולים להתחבר למעלה מההפרעות אז דווקא לראות למה זה כך, מה פתאום הצלחנו? כי באמת הבורא נותן את ההפרעות כדי שנראה שאנחנו לא מסוגלים ואז נבקש ממנו שהוא יהיה השותף שלנו. כי אנחנו כמו ילד קטן שרוצה משהו ונניח הוא לא מגיע לאיזה מקום גבוה, אז הוא סוחב את הגדול כדי להראות לו שהוא רוצה משהו מגבוה, והגדול, הגבוה מביא לו את מה שהוא מבקש.

כך אנחנו צריכים לזהות בחיים שלנו בכל מצב ומצב בקשר בינינו שאנחנו לא מצליחים, שזו דווקא הצלחה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים, כי אז זה המקום שאנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו להיות בקשר, שהקשר בינינו יהיה מוצלח עד כדי כך שהבורא יוכל להתגלות גם בהתקשרות בינינו.

כך אנחנו צריכים להשתדל לראות בכל דבר בחיים, ואז אם אנחנו בצורה כזאת ניגש לכול רגע ורגע בחיינו, נראה שדווקא הבורא נותן לנו כאלה הזדמנויות, רק אנחנו קודם אולי לא כל כך שמנו לב אליהן, לא מרוכזים בהן. עכשיו כשאנחנו מבינים שבכל רגע בחיים הבורא נותן לנו הזדמנות להתקשר בינינו ולראות שהקשר הזה הוא לא עד כדי כך מוצלח, אז אנחנו מבקשים ממנו שיחבר אותנו ויגלה את הקשר עד כדי כך שאנחנו נוכל בקשר הזה להזמין אותו שיתלבש בנו וכך נתקדם. וזה שהבורא מתלבש בנו, ככוח השפעה על פני כוח הקבלה שבינינו, זה יקרא "גילוי האמונה למעלה מהדעת". ולזה אנחנו מצפים.

סדנה

איך אנחנו צריכים בכל רגע ורגע בחיינו להשתדל לצייר לעצמנו מצב כזה שאנחנו משתדלים להתקשר ולא יכולים, פונים לבורא שיעזור לנו, שיקשור נכון בינינו. הקשר יהיה מוצלח אם אנחנו מרגישים שבלעדיו אנחנו לא מסוגלים ואיתו אנחנו כן מגיעים לקשר, והקשר הזה הוא קשר של השפעה הדדית, על פני הקבלה שבכל אחד ואחד, זה נקרא "כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה", "אמונה למעלה מהדעת". ואנחנו מצפים שבקשר הנכון הזה שבינינו, תהיה לנו רמת בינה, כי אנחנו מתקשרים בהשפעה הדדית, על פני רמת מלכות, על פני האגואים שלנו, וכך אנחנו ממש בונים מקום שהבורא יכול להתגלות בנו ולשמוח מזה. זו המטרה שלנו.

*

איך אנחנו יכולים להיות שמחים מזה שאנחנו לא מוצלחים, שאנחנו לא מצליחים בחיבור, בהתקדמות בקשר בינינו, בשום דבר לא מרגישים את עצמנו מוצלחים, ואיך אנחנו יחד עם זה שמחים מזה, ממש מתמלאים בשמחה, כי זה מקום הפנייה שלנו לבורא. איך דווקא חוסר ההצלחה בכוחות עצמנו מביא אותנו לשמחה גדולה, לפנייה לבורא ולהצלחה אמיתית?

*

איך אנחנו ניגשים לפעולה רוחנית שהיא חיבור בלבד, בצורה כזאת שאנחנו בטוח צריכים בסופו של דבר לדרוש את הבורא שיעשה את החיבור על כל פרט ופרט, אחרת החיבור שלנו לא מצליח, לא נכון, כי רק על ידי עזרה מלמעלה, מהבורא אנחנו יכולים להתחבר בשני דברים מנוגדים, שני רצונות לקבל. איך אנחנו יכולים לחבר ביניהם? אלא רק שהבורא יהיה בינינו, שייתן לנו את כוח החיבור, צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני דברים כאלה.

אנחנו צריכים תמיד תמיד, לבקש שהוא יהיה בינינו, שיחבר בינינו, שישרה בינינו, שישלוט בינינו, ואנחנו רק צריכים לעזור אחד לשני, כולנו יחד לשמור על זה שכולנו מכוונים אליו, מצפים ממנו שיעשה את החיבורים.

איך אנחנו כולנו מחזיקים זה את זה כדי לפנות לכוח העליון, כי בו אנחנו תולים את כל התקווה שלנו, איך אנחנו עוזרים זה לזה, "ערבות" מה שנקרא, איך אנחנו מממשים?

*

איך אני מגלה את הבורא גם בחוסר הצלחה, במצבים הגרועים ביותר, כמו במצבים הטובים ביותר? "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי.".¹ איך זה קורה, שמצד אחד אני נמצא במצב חשוך, נורא, מפחיד, בחוסר אונים, בחוסר הצלחה, בחוסר תקווה, ויחד עם זה אני מרגיש שזה בא מהבורא, שבזה הוא מוביל אותי קדימה? איך יכולות להיות שתי הרגשות כאלו כל כך מנוגדות יחד, "גם כי אלך" כך, "לא אירא רע, כי אתה עימדי"? שאני מרגיש שאתה בזה איתי?

*

האם אנחנו יכולים להיות בהרגשה של צלמוות, של מוות, חוסר אונים וחוסר תקווה, ויחד עם זה בהרגשה שזה בא מהבורא, ובזה אנחנו יחד עימו דווקא מחוברים שם בכאלו רגשות, מצבים חשוכים? איך אנחנו מוצאים אותו שם?

*

עכשיו כשהעולם נמצא עוד ועוד יום יום בירידה גדולה, איך אנחנו יכולים להתכלל מאותה הירידה, מאותו פחד, מאותו חוסר אונים שיש לאנשים בעולם? הם באמת לא יודעים בשביל מה ולמה, מאיפה זה מגיע ומה יהיה מחר, הם כבר ממש מאבדים את העשתונות, הם מוכנים לכל מיני מצבים וכל מיני פעולות. אנחנו רואים שהם לא יודעים מה לעשות, איך לשמור על עצמם, איך להחזיק את עצמם כדי לא להתפוצץ ולא לצאת ממש משליטה עצמית. וזה עוד לא סוף הדרך, אנחנו רואים את זה. ומי יודע עד מתי זה יכול לבוא.

איך אנחנו צריכים להתנהג גם בינינו וגם עם העולם, ואיך אנחנו צריכים בתפילה שלנו לראות את העולם, באיזה מצב? איך אנחנו רוצים לראות את העולם במצב יותר טוב על פני כל אותן הצרות המתגברות?

*

איזה הבדל, שוני יש בין שאני מתעורר מהשינה ובין המצב שאני נכנס לשיעור? מה הם המצבים האלה שאנחנו עוברים מזה לזה לפני השיעור, ממצב שאני קם, מתעורר, מתעורר גשמית, ועד מצב שאני כבר מתעורר רוחנית ונכנס לשיעור? כל אחד שייתן את ההתרשמות שלו.

*

מה משפיע עלי יותר, כשאני שומע חברים או כשאני שומע מקורות?

*

ממה אני יותר מתעורר מהשינה לקראת השיעור, שאני כבר מרגיש את עצמי מוכן להיכנס לשיעור? ממה אני מתעורר יותר? מה מכוון אותי, מה מאפס אותי?

*

כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו רואים שדווקא יותר ויותר אני מתפעל מהחברים. כמו שכתוב, "קבלתי מרבותיי, יותר מחברי ועוד יותר מתלמידיי". זאת אומרת מכולם, אבל דווקא מאלה שקרובים אלי יותר אני מתפעל ביותר. מה עוד חסר לנו כדי להיכנס לשיעור?

איך אנחנו יכולים נכון להיום להגדיר, אולי לתת הגדרה, מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שזה הכלי הרוחני? מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שזה הכלי הרוחני שלנו?

*

בואו נחבר בינינו עכשיו תפילה, מה שאנחנו חושבים, לא לדבר על זה. בואו נחבר תפילה בתוך העשיריות, שאנחנו מתפללים עבור האנושות שהיא תבין מה המטרה של כל המצבים האלו שאנחנו כולנו עוברים. שאנחנו כראש כלפי האנושות כגוף, רוצים שהם יתכללו קצת ממטרת השינויים האלה, ממטרת הבריאה, לאן אנחנו מגיעים, למה אנחנו מרגישים שאנחנו מידרדרים, מה קורה לנו. אנחנו רוצים שהאנושות תסתכל על הדברים האלה בצורה יותר בוגרת, עם כוונת הבריאה, שהיא תקבל מאתנו במקצת.

איך אנחנו רוצים לפנות לאנושות, לא במילים, אלא מה היינו רוצים למסור להם? כל עשירייה מארגנת כזה מסר לאנושות.

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב שאנחנו מתקשרים לבורא, וכל מה שיש לו, כל מה שיש בו אנחנו מעבירים לכל האנושות, פשוט כמו בצינור? אנחנו רק מקשרים את הבורא לאנושות, שמה שיש בו ייכנס לאנושות, רק לזה אנחנו רוצים לסייע. ואנחנו בלי רגש, בלי שכל, בלי השגה, בלי הבנה, בלי כלום, רק להיות המעבר בלבד, כצינור.

בואו נחשוב, האם אנחנו מוכנים לזה, מסוגלים לזה ומתפללים שכך זה יקרה. הכול בעל מנת להשפיע לבורא ולאנושות, לשניהם, ולנו שום דבר. בואו נתאר לעצמנו מצב כזה.

*

איך אנחנו נרגיש את זה יום יום, כשאנחנו שומעים עד כמה מיום ליום המצב של העולם מתדרדר ונעשה יותר ויותר מסוכן, עד כמה הסבל גובר? האם אנחנו צריכים לחכות חס ושלום לסבל יותר גדול אם אנחנו מתייחסים לעולם באהבה? איך אנחנו צריכים לקבל כל יום ויום את המגמה הזאת שבינתיים נמשכת?

*

איך יחד עם זה שאנחנו מרגישים את הצער של כל האנושות ומצטערים יחד איתם, אנחנו יכולים להצדיק את הבורא, שוודאי שהוא שגורם למצב הזה? איך כשהולכים בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי, איך אנחנו יכולים להצדיק את הבורא בכל המצבים הגרועים ביותר שיורדים לאנושות?

*

מתוך זה שאנחנו מבינים, במשהו מרגישים שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, וודאי שזה הכול לטובה, איך יחד עם זה אנחנו לא נותנים לעצמנו להירגע מזה שאנחנו יודעים שזה הכול לטובתנו, אלא נתכלל עם כל האנושות, ודווקא זה שהם לא מרגישים ואנחנו כן מרגישים זה יגרום לנו ליתר כאב, ליתר חיסרון, להעביר להם כמה שיותר את ההיכרות עם הבורא דרכנו, מפני שזאת התרופה לכל המכות?

איך לא ניתן לעצמנו להירגע מתוך זה שאנחנו מבינים ומכירים את התהליך שעוברים, שזה לא ירגיע אותנו, אלא נתכלל עם הסבל של כל האנושות שלא מבינה בזה וסובלת, ועוד יותר מזה נתכלל עם הסבל של הבורא שרוצה לרפאות אותם אבל לא יכול בלעדינו, כי קבע אותנו כמעבר, ואנחנו נכללים מהחיסרון של האנושות ומהחיסרון של הבורא יחד ובונים מזה צינור?

*

שאלה: מה זה נקרא להיות צינור? איך עשירייה נכנסת למצב של להיות צינור ומעבירה לאנושות כל האור?

זה מה שעכשיו אנחנו דיברנו, שנכללים מחיסרון של הבורא ומחיסרון של האנושות ורוצים לספק מילוי לשני החסרונות האלו יחד, ואז אנחנו כצינור. כי אנחנו לא קיימים, יש בנו רק יכולת להתכלל משניהם, לחבר את שני הצינורות האלה, שבא לנו מצד האנושות ובא לנו מצד הבורא ואנחנו באמצע עושים את הקשר הזה. ודרך הקשר הזה, מה שיש מהאנושות עובר לבורא, ומה שיש מהבורא עובר לאנושות.

אין לנו יותר אלא חסרונות מהאנושות. אנחנו צריכים לקבל אותם ולתקן אותם, לעטוף אותם באור חוזר שלנו, באמונה למעלה מהדעת. אנחנו מקבלים מהם את החסרונות, עוטפים אותם בעטיפה שלנו המתאימה לבורא, וכך מתקשרים לבורא. אחר כך מקבלים מהבורא את המילוי כלפי האנושות, מקבלים אותו באותו החיסרון שהעברנו לו, וכך מעבירים לאנושות ואנחנו ממש באמצע. משתדלים שלא יהיה לנו לא מזה ולא מזה, רק נכללים גם מזה וגם מזה ובזה אנחנו בונים את עצמנו.

נשאר לנו ודאי כל החיסרון, כל הכלי של העולם, וכל המילוי של הבורא שהבורא נותן לעולם עם כל התיקונים שלו, זה הכול נשאר לנו. אמנם הכול נמצא בנו, אבל אנחנו מתייחסים לזה כמו לתפקיד שלנו, לא לעצמנו. לכן בזה אנחנו ממש נמצאים רק מכוונים לתפקידנו. את זה בעצם אנחנו צריכים לעשות.

שאלה: איך נכללים מהחיסרון של הבורא?

אנחנו צריכים בעצמנו להשתדל בכל המצבים שהוא מעביר לנו בצורה אישית, [לראות] עד כמה שהוא רוצה שאנחנו נגדל ושאנחנו נהיה כפנים שלו, כהצגה שלו כלפי האנושות. זה נקרא "ויהי ה' ה' עליך", שאנחנו מעבירים לכל האנושות את צורת הבורא, את כל היחס שלו, דוגמה, מיהו, מהו, הכול. את היחס של הבורא לכל הנבראים אנחנו צריכים לקבל ממנו ולהעביר לכל האנושות. הבורא בעצמו, זאת אומרת האור העליון, לא יכול להתלבש בכל הנבראים אלא רק כשאנחנו מקבלים אותו באור חוזר שלנו, באמונה שלנו, וכך אנחנו מסוגלים להעביר אותו אליהם.

שאלה: דיברנו בסדנה על העבודה שלנו לעלות מעל ההפרעות למעלה מהדעת, וגם דיברנו על האנושות ואיך להביא להם את הפיתרון. אתה יכול להסביר קצת יותר את הקשר בין שני המצבים האלה, העבודה שלנו והאנושות?

צריכים לעבוד גם עם האנושות, גם עם הבורא, גם בינינו, בכל אלו צריכים לעבוד. אפילו לא בזה אחר זה, אלא להשתדל שזה יזרום ויזרום יחד לכל הכיוונים בכל מיני הבחנות. כמו בגוף שלנו כל המערכות עובדות יחד, ויחד עם זה ישנן פעולות שהן מתקיימות לפי קודם ונמשך. אז כך להתקשר בינינו שנעבוד, זה מגיע מלמעלה, אנחנו צריכים רק להשתדל.

היום אנחנו מדברים בפעם הראשונה בעצם, אם אפשר כך להגיד, על הקשר שלנו עם הבורא והנבראים, שצריכים בפועל להשתדל להיות יותר קשור לשניהם. שאין לנו סיבה להתקשר לבורא אלא מתוך זה שאנחנו מביאים לו כלי מהעולם. כי תראה מה שהבורא עושה, תראה איך הוא מעורר את כל האנושות בצורה שכולנו מרגישים שמשהו קורה.

וכאן יש סכנה, שאנחנו יכולים להתגאות שבטח אנחנו מבינים בשביל מה ולמה, ולבורא יש תמיד כוונה טובה, בסופו של דבר יצא טוב ואני ממתין, ומה שיהיה יהיה. חס ושלום, כאן יכול להיות ממש מקום מכשול גדול מאוד, שאנחנו נסבול מזה שהבורא לא יבצע דרכנו את כל התהליך. אנחנו צריכים להיות כבר מוכנים לזה, הזמן עושה את שלו, בדרך נלמד את כל היתר.

שאלה: כמה לקחת חלק בהפצה ובעבודה הקבוצתית, ובכמה זה מחזק את בניית התפילה לבורא?

ההפצה צריכה לתת לנו את כל ההבחנות, איך אנחנו פונים מהחסרונות של הקהל לבורא. שאין לנו באמצע שום דבר חוץ מלהעביר את החסרונות האלה, להיות מקושרים בין החסרונות של העולם לבורא. אבל לקשר זה נקרא לעטוף אותם בצורה נכונה באור חוזר שלנו, זה נקרא להיות המעבר. זה לא סתם להיות איזה קונקטור, אלא שאנחנו מעבדים חיסרון של הנבראים בחיסרון של הבורא, מתאימים את שני החסרונות האלה יחד. כאן זה חיסרון לקבל וכאן זה חיסרון להשפיע, ואיך אנחנו באמצע עושים את האדפטר הזה, המעבר, שמרצון להשפיע של הבורא יהיה קשר לרצון לקבל של הנבראים, שהם הפוכים ורחוקים מקצה לקצה, ואיך אנחנו ככוח הבינה, שרוצה רק להיות בהשפעה, יכולים להתקשר לכתר ולהתקשר למלכות, וכך אנחנו עובדים. צריכים ללמוד את העבודה הזאת, זה נקרא עבודת ישראל.

שאלה: בחיים הגשמיים שלנו אנחנו יכולים לצפות ללילה לפי השעון, הוא מגיע כל יום. האם בחיים הרוחניים אנחנו יכולים לצפות לחושך שיגיע, או שהוא כל פעם מגיע בצורה בלתי צפויה?

אני אף פעם לא מצפה לחושך, כי בשביל מה לי. אני מכין את עצמי שמכל המצבים אני אגלה את הבורא כדי לעשות נחת רוח לו. אז כשאני נמצא בחושך אני לא חושב שהוא נהנה מזה. זאת רק יכולה להיות הכנה לעבודה, אבל לא המצב הרצוי.

תלמיד: אם הוא נהנה מהעבודה באחוריים, אז גם אני אמור ליהנות ממנה, אם אני רוצה להשיג אהבה אז אני גם צריך להשיג שנאה?

לא, לא נכון, אני משתוקק תמיד לטוב, לא לחושך ולא לשנאה. אלא ביחס שלי להשיג את הטוב אני מגלה את הרע, ואני מבין שגילוי הרע הוא עוזר לי יותר גלות את הטוב, את האור. אבל לחושך, לרע, אנחנו אף פעם לא משתוקקים. זה נגד מטרת הבריאה, אני בזה הפוך מהבורא. אבל זה שמתגלה כך אני מבין שזה הכרחי, זה אמצעי למצב שלי כנברא להרגיש הפוך, הפכיות, וההפכיות הזאת מביאה אותי אחר כך לבירור.

תלמיד: אנחנו תמיד נעים בשתי רגליים, אני יודע שצד שמאל זה משהו שהולך להגיע, האם זה מגיע כמו בחיים הגשמיים לפי הזמן?

לא, אני לא מתכוון לזה בכלל. אני בכל מדרגה ומדרגה מתכוון לעשות מקסימום נחת רוח לבורא, וזה קורה רק בתנאי שאני משתוקק לגילוי שלו שיתגלה כמה שיותר לנבראים. אם אני מקבל את זה על עצמי וחושב בצורה אישית, אז יכולים להיות שם כל מיני חשבונות. אבל אם אני חושב איך אני מגלה את הבורא לכולם אין לי שום שאלה בזה, אלא עד כמה שיתגלה יותר, והוא כבר ידע איך להתגלות. אני צריך לבצע את התפקיד שלי, להשתדל לגלות אותו לכל הנבראים.

לחושך בשום צורה אני לא נמשך. אחר כך אנחנו נראה איך אנחנו מעוררים את השמאל בכוונה, בכל מיני מדרגות, זאת כבר עבודה. אתה כמוסיקאי מבין שיש מז'ור ויש מינור וצריך להיות קשר ביניהם, אבל זה אחר כך. זה כדי לעורר ולקדם את הזמנים, נראה, זה עוד לא, עוד לא עכשיו.

---

1. תהילים כ"ג, ד'.↩