שיעור בוקר 02.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/YnLj83Bc?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה"

"מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה". מדברים על מה שקורה בתוכנו, בתוך הנשמה שלנו, במילים שבדרך כלל אנחנו רגילים לדבר בהן, על הגוף שלנו, ויוצאת לנו תמונה מאוד מאוד מבולבלת, והמילים הן חסרות טעם. יראה, פחד, כבוד, כל מיני כאלה מילים שאין בהן בדיוק את הפירוש הנכון לאדם שעדיין רואה גוף, ולא רואה דרכו את הנשמה.

לכן, אם נדבר רק במילים של קבלה שלא מדברת על הגוף הביולוגי והחלקים שלו והרגשות שמרגישים בני אדם בעולם הזה, אז יוצא לנו הכול פשוט. יש רצון לקבל, והרצון לקבל הוא תמיד יישאר רצון לקבל. את העצמאות שלו הוא יכול לקבוע רק על ידי הכוונה. אם הכוונה שלו היא טבעית שבאה לו מהאור, שהוא מושפע מהתענוג, אז הכוונה שלו היא כדי ליהנות. ואז הוא עובד עם הרצון לקבל כדי ליהנות.

אם הוא רוצה להיות עצמאי, יש לו רק אפשרות אחת, להיות דומה לבורא בכוונה ההפוכה, זאת אומרת, לקבל כדי להנות. סך הכול אין יותר מעשים ואין יותר כוונות.

לכן, כשמדברים על רצון לקבל שצריך להחליף את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מדברים על פחד, חרדה, יראה, בעצם על כל מיני רגשות כביכול לא נעימים בעולם הזה אצלנו בגופים שלנו.

ברוחניות זה מתפרש אחרת, יראה זה כבר יראה אחרת, איך אני אעבוד עם הרצון לקבל שלי כך שהוא יפחד, אני כבר מתייחס אליו כמו לצד שלישי, כמו מהצד. זה הכלי שנתנו לי, איך אני מביא אותו למצב שהוא יפחד לקבל, יפחד לעבוד עם הכוונה שלו על מנת לקבל, וירצה לעבוד עם הכוונה על מנת להשפיע? זאת אומרת, אדם שרוצה להיות עצמאי, במה הוא יכול להיות עצמאי? בזה שמתייחס למה שנתנו לו, לכלי שלו, בצורה עצמאית מהכלי. הוא לא מזדהה עם הכלי הזה ונדבק אליו כמו אדם בעולם הזה, שרוצה – את זה אני רוצה. חושב – על זה אני חושב. הוא לא מבדיל בין מה שהוא מרגיש או בין מה שהוא חושב, לבין שזה לא הוא אלא הכלי שלו שכך חושב ורוצה.

יש מודעות, ויש מה שמרגיש, ומה שהוא חושב, כביכול אדם יוצא מעצמו ומסתכל על עצמו מהצד. בזה נמדדת העצמאות, העצמיות של האדם - עד כמה הוא יכול לראות את עצמו מהצד, גם במצבים הטובים, גם במצבים הרעים.

הוא צריך לבקר בצורה האובייקטיבית, לראות עד כמה הוא כן מסוגל או לא מסוגל לראות את עצמו מהצד, ולא להיות מושפע ממה שעובר עליו. ואם אחרי כל הבדיקות האלה הוא יכול באמת להתחשב רק במטרה, ובהתאם לזה באמת לקבוע כל פעם את ההחלטה שלו, את הצעד הבא שלו, אז בזה הוא נעשה עצמאי. ואז הוא חושב על הגוף, "אני רוצה עכשיו שהגוף יפחד, שיקבל מידת ייראה כך וכך, מידת האהבה כך וכך".

בשבילו כל המידות האלה, כל האמצעים האלה ככוחות, הם כי הוא רוצה שהנשמה שלו, הכלי שלו ירכוש כדי להתקדם הלאה. ואז המילים האלה לא מתפרשות אצלנו בגופים שאני מפחד או אני אוהב, אלא הן מתפרשות כתכונות שהוא בהכרה, ובביקורת תבונתית באמת רוצה להוסיף לעצמו. שוקל כל פעם מה כדאי לו לרכוש, מה כדאי לו לעשות. זאת אומרת, הבעיה שלנו היא להיות עצמאים מעצמנו.

היציאה הזאת מתחת לשליטת הגוף, להרגיש אותו כדבר זר מחוץ לי אפשרי רק לאדם שמקבל מלמעלה נקודה שבלב. כי בנקודה שבלב הוא מקבל תשוקה, השתוקקות לאלוהות, לבורא, לעליון, הנקודה הזאת זה מה שנקרא "חלק אלוה ממעל", זאת נקודה מהעולם העליון. ואז האדם שהוא כולו מעולם הזה, התחתון, שמקבל איזו נקודה מהעולם העליון, כבר יש לו פיצול פנימי והוא יכול אז לראות את עצמו מהנקודה הזאת, להסתכל על עצמו ואז לקבוע איזו התנהגות, אילו תכונות הוא יכול להוסיף לעצמו כדי להיות בטבע העליון.

אי אפשר להיות סתם עצמאיים, לצאת מהגוף ולראות אותו מהצד אפשר רק אם אנחנו מסתכלים עליו מהנקודה שבלב. אם אני יוצא מהגוף ומסתכל עליו מהצד בצורה פסיכולוגית, אני בסך הכול לא יוצא מהגוף, אני מבקר אותו מאותו רצון לקבל שלי, כמו שעושים את זה פסיכולוגים, רופאים, או עושים בכל מיני מדיטציות למיניהן שזה לא יוצא מגדר העולם הזה. זה בסך הכול איזה מין תחכום בלנצל את הרצון לקבל בצורה עוד יותר אפקטיבית, מועילה.

איך אני יוצא מגופי לנקודה שבלב? הגוף שלי זה הלב שלי, הלב שלי הוא כל הרצונות שלי, כל התשוקות, כול מה שנקרא "אני".

הנקודה שבלב היא חלק מהנשמה האלוהית. איך אני מזדהה במקום עם החיים שלי, הלב שלי, הרצונות שלי, עם הנקודה הזאת הנמצאת בתוך הלב? לשם כך אני צריך לרכוש תיקון שנקרא כאן "אמונה". אמונה היא כוח מיוחד הנותן לי אפשרות להיות מנותק מהרצונות הבהמיים בעולם הזה, מהרצונות של מין, משפחה, אוכל, מנוחה, כסף, כבוד, מושכלות, ולהשתייך רק לרצון הקיים בעולם העליון. בעולם העליון מעבר למחסום קיים רק רצון אחד, להשתוקק להיות בתוך הבורא, בדביקות איתו, בקשר איתו, להיות כמוהו, להידמות לו, להשפיע לו. בקצור במילה אחת, אליו, רצון אליו. אמונה נקראת כוח שאני מקבל מלמעלה, ודאי לא מעצמי, אני לא יכול לעשות מאמץ כלשהו שעל ידיו ארצה את הבורא במקום את כל התענוגים בעולם הזה. אבל על ידי מאמצים שאדם עושה בחברה, בקבוצה, בלימוד, בכוונה לרכוש את כוח האמונה הזה בא מלמעלה אור הנקרא אור חסדים. והוא, אור החסדים נותן לאדם כוח להיות מנותק מכל מיני תענוגים הנמצאים בעולם הזה אותם הוא מרגיש דרך גופו, דרך הבהמה שלו, ובמקומם להשתוקק לאלוהות. הכוח הזה הוא באמת כוח שנותן עצמאות, כוח אור דחסדים, כוח הבינה. לכן בינה נקראת חירות, חירות ממלאך המוות, כלומר, חירות מלהיות קשור עם הגוף שלנו שחי ומת.

אז העיקר הנדרש לנו בתחילת הלימוד הוא לחשוב איך נוכל לרכוש את כוח האמונה. לכן כתוב "צדיק באמונתו יחיה". הכול נמדד לפי כוח האמונה, לפי מידת היכולת להתנתק מכל מה שיש סביבך, להסתכל על זה בצורה לגמרי אובייקטיבית, צדדית ולשייך את עצמך לרצון הקיים רק בעולם העליון. אם אדם רוכש את הכוח הזה מעל הרצונות הנמצאים בו הוא מיד נכנס להרגשת העולם העליון. ואז מלבד אור החסדים, אור האמונה, הוא מתחיל כבר לקבל גם את אור ההבנה, אור החכמה, אור ההשגה, ומתחיל להרגיש את הבורא, את המערכת העליונה, את המנגנון הרוחני, ורואה איך הוא עובד עליו ועל כל יתר הנשמות וגם על העולם שלנו ועל כל הפריטים שיש בו, דומם, צומח, חי ומדבר. ואז הוא מתחיל להרגיש ולהשיג את ההנהגה וההשגחה העליונה. במידה הזאת הוא כבר הופך שותף של הבורא, וכל זה בזכות כוח האמונה שרוכש.

ואז את כל המחשבות והרצונות הנמצאים בגופו, את כל הכוחות הגופניים האלה שעל ידי כוח האמונה התנזר מהם כביכול ונדבק להשתוקקות לבורא, הוא מחזיר והם עומדים כבר לרשותו כדי לסייע להתקדמות הנשמה. כוח האמונה שרכש נקרא "משה רעיא מהימנא", הרועה הנאמן, כי הכוח שלו הוא אמונה. וכשאדם גורר את כל רצונותיו אחרי הכוח הזה להתקדמות לרוחניות זה נקרא שהוא באמת גורר את כל הצאן שלו, כל העם שלו, כל רצונותיו לאותו התהליך. כמו שכתוב בכותרת המאמר שלנו "מהו, רועה העם הוא כל העם", ואז כל העם, כל רצונות האדם, מצטרפים לאותו התהליך ומסייעים להתקדמות.

תלמיד: אם הבנתי נכון, יראה, יראת שמים או אמונה שלמה, הן כבר מעבר למחסום?

ב"הקדמת ספר הזוהר", לא ב"הקדמה לספר הזוהר" שכתב בעל הסולם, אלא ב"הקדמת ספר הזוהר" עצמה, שהיא הכרך הראשון של הזוהר שכתב רבי שמעון, יש מאמרים הנקראים "פקודין אורייתא", פקודות התורה. פקודות הן חוקים. תורה היא בעצם אוסף החוקים הרוחניים, יש עולם רוחני המתנהג לפי חוקיות מסוימת, ויש בו תר"ך חוקים. ואדם המתקן עצמו ויכול לקיים כל חוק וחוק זה נקרא שהוא עושה מצווה. מה זו מצווה? ההתאמה שלי לחוק הרוחני הקיים במציאות. בחלק הראשון של הזוהר רבי שמעון מסביר את חוקי המציאות הנקראים חוקי התורה, חוקי האור. תורה, הכוונה אור. בארמית זה נקרא פקודין, פקודות. החוק הראשון הוא יראה, הוא מסביר שם איך יראה מתפרשת ליראה בהמית ויראה אלוהית, בהתחלה אדם מפחד על גופו, על ממונו, כלומר מכוון כלפי עצמו, לתוכו. ואחר כך כאילו מחוצה לו לבורא. הוא מתחיל כבר לפחד האם הוא משפיע מספיק לבורא, איך הוא יכול, האם הוא אוהב אותו או לא. כלומר, מתחיל לצאת מהכלים שלו ורוכש כלי חיצון שהוא כבר דאגה לחיצון, ואז הכלי שלו נעשה בלתי מוגבל.

ומפני שאדם נבנה מרצון לקבל הדואג רק לעצמו רבי שמעון מסביר שם שהמצווה, המדרגה, התכונה הרוחנית הראשונה, שאדם חייב לרכוש היא יראה. לעבור את כל היראות הבהמיות, קודם לעצמו ואחר כך כבר יראה אלוהית כלפי הבורא, האם אני נותן לו, האם אני אוהב וכן הלאה. ואז ביראה הזאת שהיא כבר כלי מתלבשת אהבה. אהבה זו הפקודה השנייה. אמרנו שהיראה עצמה היא אור חסדים, אור, מצב, הרגשה, שאדם מנותק מהרצון לקבל שלו. פשוט התנתק ממה שיש לו למטה מהמחסום. ובזה הוא מתחיל לרכוש יכולת להרגיש מה שיש למעלה מהמחסום.

ובהרגשה הזאת, ככול שיש לו באמת עכשיו השתוקקות לא לעצמו אלא כלפי הבורא, הוא מתחיל להרגיש את הבורא. הרגשת הבורא היא הרגשת העולם העליון. כי מה זו הרגשת העולמות? עולמות מהמילה העלמות, הסתרות, מידות הרגשת הבורא נקראות עולמות, מידות. אם הגעתי למצב שאני מרגיש אותו כולו, את כל כולו זה נקרא שהעולמות נעלמים, והגעתי למצב הנקרא עולם אין סוף, אין גבול, אין הגבלה, אין עולמות. לפני זה אני כביכול פוסע בדרגות של עולמות עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק, ואין סוף. אדם שרכש את היכולת להרגיש רוחניות, לדאוג לרוחניות ולא לגשמיות, להיות בכל ליבו למעלה מהמחסום ולא למטה ממנו, אז מלבד התמלאותו באור החסדים הוא מקבל כבר את הרגשת הבורא, הנקראת "אור חכמה". ואז נקרא שיש לו לא סתם אמונה אלא אמונה שלמה, כמה שיש לו אור חכמה בתוך אור חסדים משמעו שהוא יותר ויותר שלם. המטרה שיהיה לו אור אמונה עד כדי כך גדול שבתוכו יתלבש אור החכמה במלואו, כמו שהיה באין סוף לפני צמצום א'.

תלמיד: ביראה בהמית הוא מפחד על עצמו בעולם הזה, מפחד מעונשים בעולם הבא, כל מיני דברים כאלה, האם זה משהו שיועיל או יזיק לדרך?

אדם המתחיל ללמוד, ותלוי כמה הוא משקיע בלימוד ובכל מיני אמצעים שצריכים לעזור לו להתקדם, בסופו של דבר מגיע למצבים שהוא מתחיל לפחד מכל מיני דברים יותר מהאדם הרגיל. מתחילים להכיר לו מה נקרא "פחד". אדם רגיל החי בעולם הזה נמצא בדרגת רגישות הרבה יותר נמוכה מאדם המתחיל ללמוד קבלה, זאת אומרת מי שמתחיל ללמוד איך באמת לבנות כלי ולקבל בו את התגלות האלוהות, התגלות הבורא, צריך להיות כלי הרבה יותר עדין ממה שיש לנו בעולם הזה, אנחנו קוראים לזה "החוש השישי", החוש בו אנחנו מרגישים את מה שמעבר למחסום ונקרא "מסך ואור חוזר", לאדם רגיל אין אותו, זה חוש כדי שנרגיש את העולם שיש סביבנו, אבל נקרא "העולם הנסתר", העולם העליון.

לכן אנחנו עוברים על ידי הלימוד שלנו, ו"לימוד" הוא גם עבודה בקבוצה, בין החברים, וכל שאר הדברים, מצבים מאוד לא נעימים לבהמה שלנו, לגוף שלנו, עד רעדות, פחד, דחייה, אי נעימות, בושות, כל מיני דברים. וכל ההרגשות האלה בסופו של דבר מאפיינות את ההתקדמות שלנו לפקודה הראשונה הנקראת "יראה". עד שאדם לא עבר באמת את כל מיני סוגי היראה הללו שעליו לעבור משורש נשמתו, ולכל אחד זה בצורה קצת אחרת אבל לכל נשמה הכללים הם אותם כללים, אין מה לדבר על כך שהוא בכלל ראוי, מוכן להיכנס לרוחניות. הדברים האלה באמת דורשים מהאדם לעבוד על עצמו, להכיר את עצמו, אפשר להגיד במילה אחת שזה מה שבאמת מאפיין את ההתקדמות.

תלמיד: אם אדם עובר סוג של יראה בהמית, פחד, רצון לאיזה פרס כזה או אחר, האם אפילו זה קשר לבורא, או להגיד שזה קשר שנבנה לא נכון ולנסות לצאת ממנו?

אני לא רוצה להיכנס לפרטים שיש כאן בדרך, כי אנחנו מדברים על מצב הנמשך בדרך כלל כמה שנים. אדם שמתקדם וצריך לעבור כל מיני אופני פחדים, חרדות, ייאושים, עובר אותם בעצם במשך השנים הראשונות. בוא נגיד שבשנה וחצי הראשונות כשהוא רק נכנס ללימוד הוא לא מרגיש כלום, אחר כך הוא מתחיל להרגיש את ההרגשות הלא נעימות האלו, וגם זה נמשך כמה שנים ובהתאם לעוצמה שהוא באמת משקיע בהתקדמות, יכול להיות שהיא תהיה יותר מהירה ויכול להיות שהוא ימרח זאת לכמה שנים.

כל זה מפורש בהרבה מאמרים, אבל כל הדברים העוברים עלינו ומורגשים אצלנו כביכול כרגשות לא טובים, לא נעימים, הם כדי שנבנה כלי של אמונה. הם עוזרים לנו להתנתק מהגוף, לראות אותו מהצד, אם הייתי כל כך נהנה מהגוף אף פעם לא הייתי יכול להתנתק ממנו, דווקא מזה שהוא סובל אני מתחיל לראות אותו מהצד, אני כאילו רוצה להחליף אותו, כמו חולה הרוצה להחליף חלק כלשהו מגופו, התייאש ממנו עד כדי כך שהוא לא יכול להסתדר איתו, הוא כבר חושב איך אפשר לעשות זאת. מחשבות כאלו מגיעות לאדם וזה מה שבאמת נותן לו אפשרות להיות עצמאי מהגוף המקולקל.

(סוף השיעור)