שיעור בוקר 29.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "שמעתי", עמ' 523, מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 523, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א".

אלו שתי הבחנות, או הבחנה אחת, בין צל דקדושה לבין צל דסיטרא אחרא, שהיא עומדת בפני האדם. ואם האדם מתקדם יפה, אז הוא כל פעם עולה במידת העדינות, במידת הדיוק איך להבדיל בין זו לזו, ובין שתי הצורות האלה הוא מוצא את עצמו מתקדם. כי דווקא על ידי שתיהן הוא מתקדם לקראת המטרה.

בואו נראה מה כתוב ונראה איך הבורא עוזר לנו בזה.

קריין: שמעתי ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א".

ח. מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א

"הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב').

ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו ב' צללים. והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו. כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה שום שינוי למעלה. אלא שאין למעלה שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי".

אולם, כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:

א. שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה', ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'. היינו, שהקב"ה מסבב לו כל זה, מטעם בכדי שיגלה את תפלתו, וישתוקק להתדבק בו ית'. וזהו מסיבת שרק על ידי היסורים, שהוא מקבל ממנו ית', והוא רוצה להחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו הוא עושה. לכן, כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפלה, שה' יעזור לו להוציאו ממצבו שבו הוא נמצא. ובמצב הזה עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'.

ב. כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר, ולומר שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח אותם אליו, כדי שעל ידם יהיה לו סיבה לעלות בדרגה, אז, הוא בא לידי מצב של כפירה חס ושלום. היות שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו ית'. וממילא אין הוא יכול אז להתפלל. נמצא, שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם.

והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת.

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.

אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים.

וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול. וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו.

אבל, אחר שבא לידי המצב הזה, אז מרחמים עליו מלמעלה, ונותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה. ומתחיל עוד הפעם אותו הסדר. עד שבסופו של דבר האדם מתחזק בתפלה. וה' שומע תפלתו, וה' מקרב אותו ומחזירו למוטב."

.

שאלה: אז מהי ההסתרה שאותה אנחנו רוצים?

אנחנו רוצים שהבורא יהיה נסתר ושאנחנו נשתוקק אליו, כדי להתקרב אליו בכוחות שלנו בעל מנת להשפיע, בביקורת שלנו, ושאנחנו נהיה אחראים על ההתקרבות. ואני אעשה את זה, כי זו העבודה שלי שיהיה. לכן אני דואג להסתרה כי בזה אני מוצא [את] מקום העבודה, ואם יש מקום העבודה, אני יכול לעבוד, לגלות את הרצון שלי, הנטייה שלי, ההשתוקקות שלי לבורא, ועל זה לקבל שכר, היינו רצון להשפיע. ולפי הרצון להשפיע לבורא, במידה הזאת שהבורא רוצה להשפיע והולך לקראתי, אז אנחנו נמצאים בצורה הדדית כמתחברים, ואז בונים בינינו קשר שנקרא "פרצוף".

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו דואגים להסתרה, הרי תמיד רצינו גילוי?

לא, אני לא רוצה לגלות את הבורא בצורה של הרצון לקבל שלי, אני דואג שהוא יתגלה רק בצמצום, מסך ואור חוזר. אני לא רוצה לקבל את האור בצורה ישירה, אני גם לא אקבל אותו, כי יש חוק הצמצום שנעשה עוד במלכות דאין סוף. אבל זה גם לא לטובתי, כי אני אף פעם לא אגיע להזדהות, להשתוות הצורה עימו, אני לא אגיע להידמות לו.

לכן לקבל אותו בצורה ישירה, זה כמו שהאורח יושב ליד בעל הבית ואוכל מה שבא לו, מה שבעל הבית שם לפניו הוא לוקח. זה יכול להיות תינוק, שאז המצב שלו מכסה את הדברים, או שזה יכול להיות דרגת דומם, צומח, חי, שאנחנו לא דורשים מהם איזו תגובה. אבל מדרגת המדבר נדרש שאנחנו נתייחס לבורא כמו שהוא התייחס אלינו, אז אנחנו נקרא "אדם," דומה לבורא. ולכן כל העבודה שלנו היא רק צמצום, מסך, אור חוזר, וקבלה על מנת להשפיע.

שאלה: יוצא שמדובר באדם שכבר נמצא בהשגה רוחנית?

מי שלא נמצא במגע עם הבורא בעל מנת להשפיע, הוא לא נקרא "אדם" הוא נקרא "חי", "בהמה". אנחנו מדברים על דרגה שאנחנו רוצים לעלות אליה. איזה תכונות, איזה יחסים, איזה רצונות אנחנו צריכים לגלות כלפי הבורא, ואיך לבנות את הגישה הזאת בקשר בינינו. כי הקבוצה היא בעצם ההכנה, לכן הבורא שבר את הכלי של האדם ונתן לנו הזדמנות להרכיב אותו בחזרה, כדי שנלמד איך להתייחס אליו.

שאלה: בסוף המאמר הוא אומר, שאם האדם לא מתאמץ מספיק בתפילה, הוא נופל בהסתר כפול. אז מהות העבודה בתפילה, זה לשייך את כל מה שהוא עובר לבורא?

בוודאי, דרך החברים, דרך הקבוצה. כי בשבילו להתייחס לקבוצה ולהתייחס לבורא, זה בעצם אותו הדבר, כי אחרי כל חבר עומד הבורא. ולכן למה כל המציאות כך מחולקת לקבוצה ולבורא? כדי שיהיה לנו מקום לעבוד בצורה יותר ברורה, יותר גלויה, וכך אנחנו צריכים לעשות. אבל היחס בסופו של דבר לבורא ולקבוצה, זה אותו היחס, ממש אותו היחס.

שאלה: בהבחנה השנייה כתוב, שזה נחשב כפירה להבין שהכאב שמגיע מהבורא זו סיבה לעלות מדרגה. למה זו כפירה?

הבורא שולח לנו כל מיני מצבים. כל מה שיש לנו, מהמצב הכי פשוט עד המצב המורכב, הכי רחוק מרוחניות, ועד המצב שהוא ממש רוחני, כל הדברים האלה אנחנו מקבלים כתוצאה מהשפעת הבורא עלינו, "אין עוד מלבדו". ולכן אנחנו צריכים לעצב את עצמנו מולו, ולברר מה הוא עושה, מה הוא רוצה מאיתנו. בטוח שהוא רוצה שמעל המצבים שאנחנו מקבלים ממנו, וללא ספק ממנו בלבד, אנחנו נתקשר אליו.

קודם כל שנקבל את זה בכוח, שנקבל מראש שמה שמקבלים, זה מגיע מהבורא. ושנית, שמה שאנחנו מקבלים, זה כדי שזה יקדם אותנו. אם כך, אז אני צריך להשתדל דרך הקבוצה להתקשר, לראות לפניי את הבורא, ואני צריך להשתוקק שהבורא הזה יראה לי כטוב ומיטיב.

וכל הזמן לעבוד על שניים, שמה שיש סביבי בכלל בכל המציאות זה הבורא, והוא מתייחס אלי כטוב ומיטיב. וכשאני בצורה כזאת מתייחס אליו, אני צריך לראות איך אני מתקרב אליו. ולהתקרב זאת אומרת, יותר ויותר מסכים עם מה שאני מקבל ממנו, גם בהרגשה וגם בהבנה, גם במוח וגם בלב שלי, הוא שורה ושולט.

ואז יש לי קבוצה, שיעורים, כל מיני פעולות שאנחנו עושים, ואז אני צריך לראות איך אני מתקדם אליו יותר ויותר, גם בהבנה וגם בהרגשה.

וכל פעם אני יכול לראות את הבורא שהוא רחוק ממני, שלא פועל כטוב ומיטיב, וזה לא הוא בלבד, אלא עוד כל מיני כוחות ובכלל הוא נסתר, ויש סביבי כוחות זרים, שונים. ואני דווקא בשני מצבים האלה, כשיש עלי הרבה כוחות שונים ורעים שמבלבלים אותי, אני צריך להרכיב מזה רק דמות אחת, כוח עליון אחד בלבד שהוא טוב ומיטיב.

זו העבודה שלנו סך הכול, כל פעם לרכז את עצמנו בפוקוס כזה, שלפניי יש רק כוח אחד טוב ומיטיב. אבל איך אני עושה את זה? [כשאני] כל הזמן משנה את עצמי, מעלה את עצמי לדרגת השפעה יותר גדולה, ליתר דרגת חיבור עם החברים, ואז בזה ארגיש את הבורא שבאמת "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב".

שאלה: מה עוזר לאדם לעבור מסוג אחד של גילוי לשני?

אני רואה בכל צורות ההסתרה משחק הבורא איתי, ואני לא שוכח את זה. איך אני לא שוכח? אם אני נמצא בחיבור עם החברים, כל אחד מאיתנו לפי הכלי הפרטי שלו, ואנחנו קשורים בינינו בפרצוף, אז כל אחד כביכול מהווה ספירה מסוימת ואז יוצא שאני שקשור אליהם זה מכוון אותי, זה מזכיר לי שאני צריך להיות מכוון ל"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב". וכך אנחנו עוזרים זה לזה.

שאלה: אני לא סובל מההסתר אלא להיפך, יש פה רוגע, קשר עם העשירייה. האם עלי לרכוש חיסרון לגילוי?

בזה שאנחנו רוצים לגלות את הבורא, אנחנו לא מגלים אותו בכלים דקבלה, ולכן הוא נשאר בהסתרה, אלא אנחנו מגלים אותו בכלים דהשפעה שלנו, שאנחנו עושים מעצמנו אותו דמות המשפיע, הבורא. ולכן זה נקרא שאנחנו מעלים אור חוזר, ולפי מידת האור החוזר, כמה שאנחנו יכולים להידמות לבורא, אנחנו מקבלים את ההשפעה שלו. ולכן זה לא כמו שאנחנו יכולים אולי לחשוב בכלים דקבלה שלנו, באגו שלנו, שאנחנו מגלים את הבורא. "גילוי הבורא" זה נקרא, שאני מייצב את דמות הבורא מהרצון שלי, על ידי הכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: מתוך המאמר לא לגמרי ברור, האם אנחנו יכולים או לא יכולים, למנוע את ההסתר הכפול על ידי תפילה, או שזה בהכרח צריך לקרות?

אנחנו חייבים כל פעם לעבור תקופות הסתרה, כי אין גילוי ללא הסתרה, זה לא יכול להיות שאנחנו נגיע לאיזה גילוי. אז מה זה נקרא גילוי? איך יכול להיות אחד ללא השני? איך יכול להיות אור ללא חושך? החושך נשאר והוא נמצא בתשתית של האור, ודווקא על ידו האור מתגלה. לא יכול להיות טוב בלי רע, אלא הרע מעורר אותנו להגיע למה שנקרא, "טוב."

תלמיד: הוא אומר שבהסתר הכפול, אני מאבד לגמרי את תחושת הבורא, וכותב לנו שעלינו לצאת מזה רק על ידי תפילה, כאילו שההסתר הכפול הוא לא רצוי.

ודאי שהבורא לא רוצה להישאר בהסתרה והוא רוצה שאנחנו נגלה אותו, שאנחנו נגיע אליו לחיבור, לחיבוק, לדבקות, לנשיקה, לכל מיני צורות הקשר. בוודאי, אבל שצורות הקשר הן כולן צריכות לגדול מהסתרה, ובפיקוח ובמאמץ שלנו.

שאלה: כתוב שיש תרופה ידועה בהגברת התפילה.

כשאנחנו כל פעם יותר ויותר מתחברים בינינו בקבוצה ומהקשר בינינו אנחנו יכולים לחבר את הרצון שלנו, הבקשה שלנו המשותפת, שתהיה יותר ויותר עוצמתית לבורא, ואז בהתאם לזה הדרישה שלנו עולה והתגובה שלו.

שאלה: כתוב בקטע, שאדם, זאת אומרת הנברא מתרשל, אבל זה מגיע מהבורא, לָמה משייכים לנברא התרשלות?

כי הנברא לא נתן מספיק הכנה כדי להפעיל עכשיו את התפילה, הפנייה שלו לבורא. הכול תלוי בהכנה, בעבודה בעשירייה, בידיעת המטרה, בכל מיני דברים שאפשר. אין יותר מתפילה, כל העבודה שלנו שם מגיעה לסיכום.

שאלה: אנחנו תמיד אומרים שאתה לא יכול לשנות את עצמך, רק האור, רק הבורא יכול לעשות את השינוי.

נכון.

תלמיד: אז איך הבורא מצפה שאוכל להגיד שהכול בא מלמעלה, מאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב?

אתה צריך להגיד את זה אפילו שאתה לא מבין ולא יודע ולא מרגיש.

תלמיד: מה זה אומר להגיד כשאתה לא מרגיש את זה?

תגיד, תגיד עכשיו, הכול בא מהבורא.

תלמיד: בפה?

בפה, כן. תגיד במשך היום אלף פעם ומחר נדבר.

תלמיד: אמרת לי את זה פעם וניסיתי.

אמרתי לך כבר הכול, אבל אתה לא שומע. ויותר גרוע, אתה לא מבצע את מה שאני אומר לך, ואז אתה מראה לפני כולם עד כמה אתה כמו קיר ולא רוצה לקבל שום עצות.

שאלה: במצב של הסתרה כפולה אין לי מה לעשות, אני פסיבי, אני אפילו לא יכול לרצות. מה קורה במצב כזה?

במצב כזה אתה דבוק לעשירייה ומתבטל כלפיהם בלי לב ובלי מוח, לכן אתה מקבל כזה מצב, הסתרה כפולה, שאין לך ברירה, אלא רק לשייך את עצמך לעשירייה כמה שאתה מסוגל, זה הכול. תשתדל ותראה שגם בזה ודווקא במצבים כאלו, שאתה לא משייך להם לא שכל ולא רגש אלא פשוט במה שאפשר, אתה דווקא מרוויח.

תלמיד: צריך ממש כמו חמור, כמו איזו חיה?

תעשה ונדבר.

שאלה: למרות המאמצים שאנחנו עושים כדי להתכלל בחיבור בעשירייה, אנחנו מגלים שאנחנו יותר אגואיסטים מאשר קודם. האם אז מותר להתפלל על עצמנו כדי להיתקן?

זה שאני מרגיש היום יותר גרוע מאתמול זה דווקא טוב, זה גילוי הרע שהיה גם אתמול, אבל אז לא ראיתי אותו ועכשיו אני רואה, ולכן יש לי סיבה יותר להתפלל לבורא, מצוין, התקדמתי.

שאלה: המצבים חוזרים על עצמם ואנחנו שוכחים אפילו שנייה אחרי הכנס, כמה כוח יש לחיבור. איך מקצרים את זמן השכחה הזה?

רק על ידי חיבור בינינו, בכך שאנחנו רוצים להזכיר זה לזה איך אנחנו צריכים להיות מחוברים, איך אנחנו צריכים לעזור זה לזה וכן הלאה. הכול כתוב, רק אסור לשכוח וחייבים כל הזמן לחדש.

שאלה: מה אמורה להיות ההתנהגות שלנו במצב של שפלות?

שפלות זה כבר מצב. אנחנו צריכים להבין שבכל מצב שלא יהיה אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו כמה שאפשר, ומאיתנו לבורא להיות מחוברים כמה שאפשר, ולהרגיש את גדלות החברה כמה שאפשר, וגדלות הבורא כמה שאפשר. זאת אומרת, להתאמץ בחיבור בינינו ובחיבור עם הבורא. וזה שאנחנו נמצאים במצב הכי גרוע, בסדר גמור. אם אנחנו נמצאים בקבוצה אנחנו יכולים להזכיר זה לזה. אף אחד מאיתנו לא יזכור, אף אחד מאיתנו לא יוכל להתרומם, אבל על ידי כך שאנחנו נמצאים באיזה חיבור בינינו בעשירייה, כולנו יכולים להזכיר אחד לשני, איפה אנחנו נמצאים? באיזו עבודה? למה מתקדמים? מי מנהל אותנו? [וזה] אם אנחנו קשורים בינינו. לכן כל העבודה שלנו היא לדאוג שהקשר בינינו לא ייפסק.

שאלה: כותב רב"ש במאמר, "כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפלה," למה הוא קושר כאן את המושגים האלה הסתרה וייסורים? מה זה להתפלל מתוך ייסורים?

אם אנחנו מתפללים לא מתוך ייסורים זה נקרא שתפילתנו היא "הודיה", שאנחנו מודים, אומרים תודה לבורא. אבל תפילה אמיתית זה גילוי החיסרון, שהנברא מבקש מהבורא שהבורא יתקן משהו. זה עיקר תפקיד הבורא, שאנחנו מבקשים והוא מתקן. והוא נהנה מזה שאנחנו פונים בצורה כזאת אליו. אז אנחנו צריכים לחפש איזה בקשות, איזה חסרונות אנחנו צריכים להעלות אליו שהוא יתקן.

תלמיד: אני מבין מזה שאני מרגיש ייסורים בגלל שאני לא מצליח להתחבר או לא מצליח להתקרב, זה מייסר אותי ואני מעלה תפילה?

כן. זה טוב.

תלמיד: ומה עם יתר הייסורים?

את יתר הייסורים אנחנו גם יכולים להעלות לבורא אבל זו שאלה, האם אלה ייסורים אגואיסטיים שרחוקים מחיבור, מבקשה לחיבור ואז הם לא מועילים. אני לא מפענח אותם נכון.

שאלה: הכול כתוב אז מה בדיוק הרשות שניתנה לנו בעבודה?

שתבצע מה שכתוב.

שאלה: רב"ש במאמר הולך ממש לפי הסדר. לגלות את התפילה, אחר כך לחזק אותה ולהכפיל את עוצמתה. איך להתקדם בשלבים האלו? יש הרגשה שאנחנו נתקעים.

תשתדלו להתקדם עד שתקבלו תגובה מהבורא. ומזה תלמדו.

סדנה

מה עכשיו למדנו, איך אנחנו צריכים להתייחס למצבנו? איך לתקן אותו על ידי תפילה לבורא?

*

(סוף השיעור)