שיעור בוקר 26.06.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 148,

הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אותיות י"ט-כ'

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם", בעמוד 148 את ההקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות".

אני מקבל בזמן האחרון אי-מיילים שמהם ברור לי שהחברים שלי, תלמידים שלי, לא כל כך מבינים מהו הטבע של האדם, הטבע של היצר הרע, האגו שלנו, עד כמה שהוא מורכב, איך שהוא יוצא, יכול להיות שכביכול מהבורא, ומתפתח ואנחנו נמצאים בהתפתחות שלו בעולם הזה כבר אלפי שנים. ועכשיו מגיע זמן שאנחנו צריכים להתחיל לתקן אותו באמת ובצורה כללית, בהרבה אנשים יחד, מה שלא היה אף פעם בכל הדורות הקודמים.

וכדי להבין את זה יותר אנחנו צריכים שוב לחזור על האות י"ט ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של בעל הסולם, ולהשתדל להבין יותר. כי מה שאני שומע, מהשאלות שאני מקבל מהחברים, מובן לי שעדיין לא מובן לנו עם מה אנחנו צריכים לעבוד, איך אנחנו מגיעים לתכלית, איך אנחנו מגלים את הבורא, איך אנחנו זוכים להיכנס לעולם העליון, לעולם הרוחני, לעולם הנצחי, במה זה תלוי.

אז לכן חשבתי שלפחות נחזור על האות הקודמת, אנחנו הגענו לאות כ' בהקדמה ל"פנים מאירות ומסבירות", אז לפחות אות אחת אחורה. בואו אנחנו נחזור ונראה עד כמה שאנחנו נוכל להבין את העניין. נקרא לאט לאט, ואתם תשאלו, רצוי לפי הזרימה שלנו בטקסט, עד כמה שנוכל להיכנס לזה, נשתדל להבין ואחר כך להגיע לתיקונים.

קריין: בספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"", עמוד 148, אות י"ט.

אות י"ט

"והיינו שאמרו ז"ל (ב"ב י"ז), הוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המוות, שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו. תראו כמה תפקידים יש כאן ליצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המוות, מה הוא עושה? "יורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו.". זאת אומרת, יש עליו הרבה תפקידים, לא סתם להפריע לנו במשהו, הוא נמצא כמי שהכי פעיל בכל הבריאה. "והוא, כי ב' קלקולים כוללים נעשו בסבת החטא של עצה"ד," האדם הראשון, המבנה הזה שנקרא אדם, ודאי שזה עוד לא אנחנו, ולא העולם שלנו, זה מבנה מיוחד רוחני שהוא היה כולו בעל מנת להשפיע במצב שנקרא "גן עדן", כולו בהשפעה, כולו בדבקות בבורא, ואז הוא נפל על ידי פעולה שהתרחשה עליו מלמעלה, מהבורא שעשה לו בכוונה, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע". ואז האדם הזה נופל מגובה של גן העדן עד למה שנקרא "העולם הזה", ונעשו כתוצאה מזה שני קלקולים בתוך האדם והסביבה. מה הם? "קלקול הא', ה"ע עולה ומקטרג, כי אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד, וקנה בבנין גופו, כלי קבלה דחלל הפנוי, נעשה מחמת זה, שנאה והרחקה, בין אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם, ובין גוף האדם." נעשה כאן הקלקול הראשון, כך הוא קורא לזה, ש"אחר שנתפתה ואכל מעצה"ד,", זאת אומרת, קיבל על מנת לקבל תענוג ובזה נפרד מהבורא, אז "קנה בבנין גופו", בכל הרצון שלו, "כלי קבלה דחלל הפנוי" נעשה בו רצון לקבל בעל מנת לקבל. ו"מחמת זה," נעשתה לו "שנאה והרחקה, בין אור החיים" שזה האור העליון, כוח ההשפעה, כוח האהבה, והכול בנוי על אהבת הזולת, על השפעה לזולת מחוצה לרצון, שקיבל מלכתחילה מהבורא, לבין הרצון לקבל של האדם. זאת אומרת, התרחקו, המילוי, האור שהיה בתוך הרצון שלו, מהרצון "ודומה למה שאמרו ז"ל, כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור א'," הבורא והאדם, הנברא הזה, כבר נפרדו זה מזה כי נעשו לגמרי הפוכים לפי הרצון, לפי הכוונה, לפי המטרה, לפי כל התשוקה. "כי ענין הגאווה, נובעת מכלי קבלה דחלל הפנוי," זה רצון לקבל שבאדם שהוא ריק, לכן נקרא "חלל פנוי" ומתוך זה יש לו הופכיות הצורה מהבורא, גאווה, "שכבר אור העליון נתרחק ונפרד משם, מעת הצמצום ולהלן," מפני שיש הופכיות ביניהם "ועד"ש בזוהר הק', שהקב"ה שונא את הגופות שבנינם אך לעצמם. וע"כ פרח ממנו אור החיים" מה שהיה במבנה הזה שהבורא ברא שנקרא "אדם הראשון" בגן עדן, שהיה מלא באור העליון על מנת להשפיע, כי הבורא מלכתחילה ברא אותו בצורה כזאת, עכשיו הוא התקלקל, נעשה בעל מנת לקבל והאור העליון אז מהופכיות הצורה בין האור לרצון של האדם, האור הזה הסתלק מהרגשת האדם וזה הקלקול הראשון שנעשה. זה מה שהוא כותב "ע"כ פרח ממנו אור החיים והוא קלקול א'."

אתם יכולים בינתיים לדון ולשאול אם זה מובן או לא מובן, אבל בצורה מאוד קונקרטית, לא לבלבל את החברים.

שאלה: בעל הסולם מדבר על שנאה ופירוד. מה ההבדל ביניהם?

שנאה זה הרגשה, פירוד זה מצב.

שאלה: למה זה מוביל את הכלי להתמלא בהכרח ביצר הרע, בשנאה לברואים?

הופכיות.

שאלה: כתוב פה ש"הקב"ה שונא את הגופות", זה הנברא מרגיש שבורא שונא את הגופות או שזה מצד הבורא?

הבורא נמצא בהופכיות הצורה לגופו של אדם, לרצון לקבל, וזה נקרא "שנאה".

שאלה: הוא כותב שהבורא אומר לכל המתגאה שאנחנו לא יכולים להיות יחד באותו המדור. מה זה התכונה הזאת, גאווה?

גאווה זה הרגשת הרצון לקבל שעומד ודורש מה שכביכול מגיע לו. "מגיע לי מילוי", זה נקרא הגאווה.

שאלה: הבורא יצר מערכת מושלמת, שם שם את אדם והכניס לו שם כשל מובנה, הביטוי הזה, ואחר כך מצפים מאיתנו לתקן את זה, כל הסבל הזה, איך אפשר להצדיק דבר כזה כאקט של אהבה והשפעה של הבורא לנבראים שלו?

סוף מעשה במחשבה תחילה, זה לא באמצע שאתה מקבל מכות, והמכות האלה אתה מקבל כדי להתקדם, ואם אתה מתקדם ומבין אז אתה מרגיש שהמכות הן לא עליך, אלא על הרצון לקבל שלך, כדי דווקא להפריד ממך את הרצון לקבל שלך, וכך אתה מתקדם.

שאלה: כתוב פה "אור החיים הנצחי דנפח ה' באפו של האדם," זה הכלי קבלה שלנו, דרך האף? לְמה זה משויך? הרי חוכמה זה עיניים? מה זה הכלי שהוא ברא?

זה מה שכתוב. הבורא מילא את האדם באור העליון מלכתחילה.

שאלה: אתה יכול להסביר את הפעולות של היצר הרע, מה שהסברת בתחילת השיעור, "שיורד ומסית, ועולה ומקטרג, ובא ונוטל נשמתו.".

זה מה שאנחנו נצטרך ללמוד. את זה הוא אומר לנו כמשפט שהולך ומברר.

שאלה: מה המשמעות של אכילה מפרי הדעת?

אכילה זה נקרא שאני יכול לקבל בעל מנת להשפיע אם זה בגן עדן. אז מותר ליהנות בעל מנת להשפיע, שאתה יכול לקיים בעל מנת להשפיע, מכל פרי הגן חוץ מפרי עץ הדעת טוב ורע, שאותו אתה לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. יש לך כאלה רצונות ששייכים ללב האבן, ורצון לקבל כזה שאי אפשר לתקנו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז אקט של אכילה זה אקט של לקבל?

אכילה זה לקבל, אבל בעל מנת להשפיע, אז בבקשה, תאכל, תיהנה, כי בזה אתה עושה תענוג לבעל הבית, לבורא. איפה שאתה מסוגל לעשות את זה בבקשה, אז אתה מגיע להשתוות הצורה, לדבקות.

שאלה: איך לתקן את הגאווה?

על זה אנחנו נדבר. שאלה נכונה, לעניין באמת. הבחור הזה הוא רציני, הוא רוצה את זה, אבל נדבר על זה.

שאלה: כתוב "עולה ומקטרג". על מה מקטרג? שאין לו את תכונת ההשפעה?

אנחנו עוד נלמד. אני לא יכול לפתוח את הנושא, כי יהיו מתוך זה אלף שאלות. אלא כך הוא עובד, עולה, יורד, מסית, ואנחנו נלמד איך הוא עושה את זה ומה אנחנו בהתאם לזה צריכים לעשות. העבודה שלנו עכשיו היא להבין את האגו שלנו, את היצר הרע שבנו, מה הוא עושה בנו, מה אנחנו צריכים לתקן. לזה אנחנו עכשיו רוצים להגיע.

שאלה: למה אנחנו בהפכיות הצורה לבורא?

למה אנחנו הפוכים מהבורא? מפני שהוא כולו רצון להשפיע, ואנחנו כולנו רצון לקבל. כל אחד בשלו, וכולנו יחד.

תלמיד: מהי המטרה של הרצון לקבל שאנחנו לא יכולים לתקן?

המטרה של הרצון לקבל היא לתת לנו עצמאות, שאנחנו נהיה מול הבורא, נגד הבורא, הפוכים מהבורא, וזה נקרא שאנחנו עצמאים. יחד עם זה הבורא רוצה שלא רק נהיה עצמאים, אלא נגיע למצב כמוהו כי זה המצב הכי גבוה, לכן אנחנו צריכים על העצמאות שלנו לקבל מה שנקרא "לבוש" של השפעה, של אהבה כמו הבורא. יוצא, שאנחנו כוללים שני חלקים, החלק הראשון זה הרצון לקבל שלנו שהוא הפוך מהבורא, והחלק השני, החיצון, הלבוש שהוא דומה לבורא. וכך האדם נקרא שכלול משני החלקים האלו.

אנחנו מקבלים כל הזמן רצון לקבל יותר ויותר גדול, הפכיות מהבורא יותר ויותר, ואנחנו צריכים להתגבר ולבקש מהבורא שייתן לנו לבוש, כוונה על מנת להשפיע על הרצון לקבל, כדי שנהיה יותר ויותר דומים לו.

שאלה: איך מתגלה הטוב והרע בעשירייה ואיך לעבוד עם זה?

עד כמה שהעשירייה הופכת להיות לאחד, היא מתחילה להשיג את עץ הדעת טוב ורע.

שאלה: הבורא נותן לנו, אנחנו מקבלים, אבל אנחנו בונים את הכוונה בעל מנת להשפיע. הדיפול הזה מובן. אותו הדיפול מתפשט ביחסים שלנו בין החברים?

אנחנו יחד עובדים בחיבור בינינו, העיקר בשבילנו זה חיבור, "על כל פשעים תכסה אהבה". אפילו שאנחנו לא כל כך מבינים את הטבע שלנו, העיקר בשבילנו זה להיות כל הזמן מחוברים. ואז הבורא כל פעם ירחיק בינינו ויסדר בינינו כל מיני מריבות, כל מיני בעיות, ואנחנו נצטרך כל פעם להתחבר, להתחבר ולהתחבר, ומתוך החיבור להראות לבורא שאנחנו כמוהו אחד, הוא אחד ואנחנו אחד, ו"חד מקבל חד" כמו שכתוב.

שאלה: למה במצבנו גם יצר הרע נסתר מאיתנו?

אנחנו צריכים לגלות אותו, ודאי. זה ברור שלכל אדם ואדם שבעולם, אם אתה מדבר עליו שהוא רע ויש לו יצר הרע, הוא לא מסכים עם זה. הוא לא מסכים, זה עוד צריכים לגלות. זאת אומרת גילוי היצר הרע בכל אחד מאיתנו דורש מאיתנו עבודה גדולה, הסכמה עם זה. אנחנו לא מגלים את היצר הרע בנו מפני שאנחנו לא מסוגלים לסבול אותו.

אם היצר הרע היה מתגלה בנו יותר ממה שאנחנו מסוגלים לסבול, היינו בורחים ממנו, היינו הורגים את עצמנו רק כדי לא להיות בו. אלא דווקא כמה שאנחנו רוכשים את היצר הטוב על מנת להשפיע, מתקדמים לבורא, במידה הזאת יכול להתגלות בנו יצר הרע. לכן "כל הגדול מחברו", שהוא יותר גדול בהשפעה, "יצרו", היצר הרע שמתגלה בו, "גדול ממנו". אנחנו צריכים להיות ממש בהשפעה, באהבה כדי לגלות את היצר הרע שלנו הגדול.

לכן אנחנו צריכים לשמוח בזה שאנחנו מגלים בתוכנו רמות יצר רע יותר ויותר גדולות. אנחנו מתחילים לראות עד כמה הוא גדול ואנחנו שונאים אותו יחד עם זה, ומבינים יחד עם זה עד כמה הוא הכרחי כדי שאנחנו נגדל.

שאלה: כניסה ויציאה של האור מכשירים את הכלי. מה קרה פה שביציאת האור הנשמה לא מיד ביקשה תיקון?

אני לא יודע, מאיפה אתה לוקח את זה?

תלמיד: כתוב שהאור הסתלק ואז התגלתה גאווה, והגאווה הזו לכאורה לא מאפשרת לאור לחזור. מה קרה בנקודה הזאת שהגאווה הייתה כמו שסתום שלא מאפשר יותר יחס לאור?

כדי שאנחנו נתגבר על זה, שאנחנו נבקש תיקון על הגאווה, על הרצון לקבל שלנו. זה השסתום, שאנחנו נפתח אותו, נפתח דרך לאור.

תלמיד: ולא הייתה שום הכנה בנשמה הזאת שכזה דבר יכול לקרות?

זה בכוונה נעשה, הקלקול הזה נעשה בכוונה שכנגדו אנחנו נפתח, נכיר ונעשה תיקונים, והתיקונים האלה יהיו על חשבוננו.

תלמיד: אז אנחנו חייבים לקבוע בינינו החברים שכל הפרעה, מה שלא יהיה באותו רגע, זה בכוונה עשה לי עכשיו העליון?

ודאי. אלא מה אתה חושב, שאנחנו עושים קלקולים? לא קלקולים ולא תיקונים, שום דבר אנחנו לא עושים, אנחנו רק צריכים ביניהם כל פעם למצוא את הדרך הנכונה ולבקש.

תלמיד: הבושה היא זו שפעלה שם?

נראה. עד כאן. אתם צודקים, כל אחד בשאלה שלו, אבל אני נמצא מול אלף שאלות, אז תבינו אותי. תנו לנו להתקדם.

שאלה: האם בסעיף הזה אנחנו שומעים על בריאת הרצון ולא קלקול איך שאנחנו מבינים את זה במילה היומיומית?

לא, מה ששומעים בחכמת הקבלה זה לגמרי לגמרי לא דומה, לא מתאים לשפה שלנו. אלו קלקולים על מנת לתקן, שהבורא מלמעלה עושה בנו, מסדר בנו כדי שאנחנו דווקא נתקן ונתקרב אליו. כל קלקול וקלקול הוא בתוכו גם כן מחזיק את התיקון.

שאלה: נאמר שהבורא שונא את הגופים שהם קיימים רק עבור עצמם. איך בורא יכול לשנוא את הגופים אם תכונתו היא אהבה חלוטה?

הבורא נמצא באהבה חלוטה וכלפיו כולנו נמצאים בדבקות. אלא אנחנו צריכים להביא את עצמנו, לפי ההרגשה שלנו, לזה שאנחנו לא נמצאים בדבקות אליו מפני שאנחנו מקולקלים, הפוכים ממנו. אבל זה אנחנו שמרגישים כך, ולא שכך זה נמצא בעיניו. אנחנו עוד נברר את זה.

שאלה: מה ההבדל בין גילוי הרצון לקבל לבין גילוי היצר הרע?

הרצון לקבל זה סתם רצון לקבל. כשהרצון לקבל על ידי האדם מתקבל כרע, אז נקרא גילוי יצר הרע. הכול נמדד כלפי האדם ולא כלפי הבורא או מן הסתם משהו.

תלמיד: יש איזה מצב כשאנחנו בקבלה שזה מעורר את היצר הטוב?

אם זה על מנת להשפיע אז הרצון לקבל הוא טוב. אנחנו מדברים רק על הרצון לקבל, רק מתוך הרצון לקבל. אם אני משתמש בו לנתינה כמו אורח כלפי בעל הבית אז זה טוב. אם אני משתמש בו לקבלה, זה רע מפני שזה מרחיק אותי מבעל הבית.

קריין: עמוד 148 טור ב'.

"וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'."

אנחנו לומדים שסך הכול יש לנו בפרצוף הנשמה 320, ש"ך ניצוצין. 8 כפול 4, זה שמונה מלכים, אנחנו לומדים את זה. מהם אפשר לתקן רק מה ששייך לט' ראשונות חוץ ממלכות, שזה 320 פחות עשירית מזה שזה 32, נשאר לנו 288. 288 חלקיקים מהרצון לקבל, מה שנקרא "ניצוצין", אנחנו כן יכולים לתקן. אבל מה ששייך למלכות עצמה אנחנו לא יכולים לתקן, זה ניתקן בגמר התיקון. אחרי שאנחנו מתקנים את הכול זה ניתקן מעצמו מתוך התכללות של 32 בתוך 288. זה עניין אחד.

עניין שני, שיש לנו שש מאות אלף נשמות. למה זה נקרא שש מאות אלף הרי זה הרבה יותר? אלא ככה זה נקרא מפני שאנחנו מדברים על החלקים שהם נמצאים בתוך זעיר אנפין, שיש לו, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שש ספירות, ולכן אנחנו סופרים כל אחד במאה אלף, זה שש מאות אלף.

את כל המספרים האלה יש לנו בזוהר, ויש לנו כרך נוסף לזוהר ששם לקחנו מכל ספר הזוהר, מכל הכרכים את כל המספרים האלו ושם אתם יכולים בקיצור לראות מאיפה זה נובע ולמה זה ככה.

נקרא שוב קלקול ב'.

"וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין, שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל," זאת אומרת מה שהיה אפשר לתקן מט' ראשונות חוץ ממלכות היה מתוקן, ועל ידי חטא אדם הראשון כל הכלים המתוקנים האלה נפלו בחזרה לעל מנת לקבל, לקליפות. "שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה." כמו שאנחנו לומדים, וכמו שאנחנו רואים פירות. אם אתם לוקחים תפוח ותקלפו אותו, תוך זמן קצר הוא כבר מתקלקל, מיד כשאתם מורידים את הקליפה הוא מתחיל להתקלקל. זאת אומרת חייב להיות מגן, קליפה חייבת להיות על הפרי כדי לשמרו מהמזיקים. "כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל." אפילו אותם הכלים שהיו בקדושה חייבים לעבור קלקול, כדי דרך הקליפות לשמור על עצמם, קליפה שומרת על הפרי, זה דבר אחד. ודבר שני, הקליפה גם מגדלת את הכלי, עושה את הכלי, את הפרי יותר גדול.

שוב.

"וקלקול ב', הוא ירידת רפ"ח ניצוצין," שהיו כבר במערכת הקדושה ונפלו שוב לעל מנת לקבל. "שכבר היו מחוברים במערכת הקדושה, כנ"ל, שעתה, כדי שלא יחרב העולם," כדי לשמור עליהם, לשמור על הרפ"ח האלה, אמנם היו בקדושה ועכשיו נפלו לקליפה, אבל גם בקליפה הם יכולים להיות בצורה מיוחדת, עטופים בקליפה כמו תפוח בקליפה שלו ואז הקליפה שומרת על הפרי. לכן גם אנחנו כשגדלים, אנחנו נמצאים בעל מנת לקבל, ברצון האגואיסטי, אבל הוא שומר עלינו. רק במידה שאנחנו יכולים להיות בעל מנת להשפיע, אנחנו לאט לאט כביכול מקלפים מעצמנו את הקליפה. "שעתה, כדי שלא יחרב העולם, נמסרו וירדו, למערכת הס"א והקלי'. כי מאחר שאין מערכת הקדושה יכולה, לפרנס ולכלכל את האדם ובני העולם, מסבת השנאה, שנתהוה בין הקדושה והכלים דחלל הפנוי, כחוק ההפכים זה לזה, כנ"ל, שאין אני והוא יכולים לדור במדור א'. ע"כ נמסרה הרפ"ח ניצוצין למערכות הס"א, כדי שהמה יכלכלו ויקיימו את האדם והעולם, בכל משך זמן גלגולי הנשמות בהגופים בס' ריבוא לדור, ובאלף דור, עד גמר התיקון. ובזה תבין, למה המה מכונים בשם קליפות, להיות ערכם, כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי, לשמרה מכל טינוף והיזק, עד שתבוא הפרי, לידי האוכלה, שבלעדה, היה הפרי נשחתה, ולא היתה באה למטרתה. כן אתה מוצא, אשר הרפ"ח ניצוצין נמסרו לידי הקליפות, כדי לכלכל ולהכשיר את המציאות, עד שיתחברו וישיגו למטרתם הנרצה, כנ"ל."

שאלה: כותב בעל הסולם, שאין את הרגשת החיים בבריאה. מהו קלקול הב'?

את זה אנחנו נלמד קדימה. אנחנו רק לומדים עכשיו מה קורה עם הרצון לקבל, איפה הוא היה ואיפה נפל, אבל לא את ההמשך. לא למהר.

שאלה: מה ההבדל בין מערכת הקליפות והכלים דחלל הפנוי?

כלים דחלל הפנוי זה רצון לקבל בלבד, חלל. הקליפה, זה שרוצה להשתמש ברצון לקבל הזה בעל מנת לקבל.

שאלה: למה הוא מתכוון בזה שכתוב "כדי שהעולם לא יחרב"?

שיהיה תיקון העולם. אחרת הכול יישבר, הכול נשבר, כולו על מנת לקבל ואין שום תועלת מכל הבריאה, ואיך יכול להיות. לכן כל הדברים האלה שעכשיו נראים לנו כקלקולים, רצון לקבל, קליפה, חטא עץ אדם הראשון, נפילה מהגובה הרוחני לעומק הגשמי, כל הדברים האלה הם כולם חלק מהתיקון. אמנם הם נראים לנו כקלקולים, קלקול א', קלקול ב', זה הכול בסך הכול דרך לתיקון. אין שום דבר בכל המציאות אלא רק תיקונים.

שאלה: מה זה ניצוץ? מה זה קליפה? איך הקליפה מגינה על הניצוץ? ממה היא בדיוק מגינה?

הכול יתברר לך, אל תשאל בבת אחת את כל הדברים האלה, זה יתברר, גם ניצוצין. יש לך רצון לקבל, בתוך הרצון לקבל יש לך ניצוץ, והניצוץ מכוון את הרצון לקבל לתיקון.

שאלה: אחרי שהוגדר בקלקול א' שהס"א מקטרג ומקלקל בכל מיני אופנים, יוצא שבקלקול ב' הפקידו בידי החתול לשמור על השמנת מפני טינוף וכולי. לא ברור לי מה זה הטינוף והדברים האחרים שצריך להישמר מהם.

אני לא יודע, אני לא קופץ למה שעוד לא למדנו.

חברים, אני רוצה שאתם תבינו איך ללמוד. אתם כבר אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון בחיים, אתם לא מבינים שאתם לא יכולים בכיתה א' לשאול מה שיהיה בכיתה ב'. זה לא ניתן. וחוץ מזה, מה שאתם שואלים, אם אני עכשיו אענה לאחד אז אחרים לא יבינו על מה מדובר, אני חייב ללכת עם כולם יחד. אז תעזרו לי בבקשה בשאלות שלכם, ולא שאני אצטרך להגיד לכל אחד שהוא לא בסדר. בואו מלכתחילה נבין איך יחד נלמד את ההקדמה. אני בכוונה חוזר אחורה, כי ראיתי אתמול שאנשים לא הבינו על מה דיברנו. אני לא רוצה לעבור בצורה מהירה ולא רוצה לקפוץ למה שעוד לא למדנו, אלא אנחנו נלמד מה שכתוב כאן ואז נתקדם. אז תסלחו לי אם אני לא עונה לכם.

שאלה: למה הקליפות לא נחשבות לכלים מקולקלים, ומה יכול להיות יותר גרוע?

אין דבר יותר גרוע מקליפה, כי קליפה זו כוונה על מנת לקבל שזה הפוך מהבורא. אבל אם היא מתגלה בתוך הכלי, סימן שהכלי כבר היה מקודם עם הקליפה, רק שעכשיו זה נגלה ואנחנו צריכים לתקן. ככה זה בכל אחד ואחד מאיתנו.

אם אני עכשיו מגלה בי איזה רצון לקבל אגואיסטי, אסור לי להגיד שאני עכשיו נעשה יותר אגואיסטי. לא, זה לא נכון. אני הייתי כך גם קודם, רק הרצון הזה היה נסתר ועכשיו הוא נגלה מפני שאני יכול לתקן אותו ולכן הוא נגלה. יש לי עוד הרבה רצונות מקולקלים, אגואיסטים, שעוד לא נגלו. כמו שבעל הסולם כותב, "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי קלקול שלא נגלה הוא באפס תקווה, כי מי יודע מתי הוא יתגלה ואני אוכל לתקנו. לכן זה שמתגלים בנו רצונות מקולקלים, אנחנו דווקא צריכים להיות בשמחה, כי זה מגיע לנו עכשיו כדי לתקן. אבל מלכתחילה הכול מקולקל בנו רק אנחנו לא מרגישים את זה.

שאלה: אתה יכול בבקשה לחדד את העניין הזה, שרפ"ח יורדים מקדושה, שבעצם רפ"ח זה לא פרצוף שלם, מה זה אומר?

אנחנו נלמד את זה. זה עניין גדול. רפ"ח הם אותם החלקים מסך כול הפרצוף שניתן לנו לתקן במשך הזמן עד גמר התיקון. בגמר התיקון יהיה מתוקן גם ל"ב האבן. אז 288 חלקים שאנחנו יכולים לתקן בשש מאות אלף נשמות פרטיות ב"ששת אלפים שנה" מה שנקרא, אנחנו מתקנים אותם ואז מגיעים לשלב האחרון ששם אנחנו מתקנים את ל"ב האבן, ל"ב, 32 חלקים אחרים. ו-288, רפ"ח, פלוס 32 שבסוף מתקנים, אנחנו מגיעים ל-320, לכל החלקים המקולקלים שהיו שיהיו מתוקנים.

לאט לאט, עוד מילה ועוד מילה, עוד דקה ועוד דקה, אתם תשמעו את הדברים האלה, ולאט לאט זה יצטבר לידיעה ברורה.

שאלה: יש כל כך הרבה פרטים בסעיפים האלה, מה העיקר שהעשירייה צריכה להוציא מזה?

הבורא ברא פרצוף, עשר ספירות, שנקרא "נשמה", כך הוא נקרא. והפרצוף הזה הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, זאת אומרת בעל מנת להשפיע. זה נקרא שהפרצוף הזה נמצא בדומה לבורא, לכן הוא נקרא "אדם". הפרצוף הזה, חוץ ממנו אין כלום, רק הבורא והפרצוף הזה.

כדי להעביר את הפרצוף הזה לדרגה שהוא מבין, מרגיש, נמצא בהתמצאות איפה הוא נמצא, באיזה עולם, באיזה מקום, עם מי ומה, שלא יהיה כמו טיפת זרע, אלא יהיה כאדם גדול שיגדל והכול, הבורא צריך להעביר אותו כל מיני תהליכים. ולאט לאט הטיפה הזאת שהבורא ברא, שזה נקרא בתחילה "פרצוף הנשמה", תרכוש ידע, רגש, ותהיה דומה לבורא ממש לכל דבר. לשם העתיד שלו, הדומה לבורא, הוא נקרא מלכתחילה "אדם", רק לא אדם, אלא "אדם הראשון".

זה מה שאנחנו לומדים. איך נולד הרצון לקבל שלנו מהבורא, איך הוא גדל על ידי השפעת האור שקיבל מהבורא. איך האור בכוונה עשה לו כך שכל האור שנכנס בו התהפך לעל מנת לקבל, שהוא ירצה את כל מה שיש בבורא רק בעל מנת לקבל. ועל ידי זה הוא מתנתק מהבורא, נופל מהדרגה הזאת לעל מנת לקבל, ואיכשהו מהדרגה הזאת הנמוכה ביותר מתחיל לאט לאט לעלות ולעלות על ידי זה שמקדש את עצמו, זאת אומרת עושה מעצמו דומה לבורא. זה מה שאנחנו לומדים.

אז כאן בעל הסולם מסביר לנו בצורה כללית איך זה נעשה. מסביר לנו שיש שני קלקולים ואיך אנחנו מתקנים אותם.

תלמיד: איך אנחנו בעשירייה עולים ומתקנים?

אנחנו לא יודעים מה שאנחנו עושים בעשירייה, אנחנו פשוט מבצעים מה שהמקובלים אומרים לנו. איך אתה יכול להסביר לתינוק למה הוא מוצץ, בשביל מה הוא מוצץ, איזה עיכול זה עושה, איך הוא גדל, איך הוא מבין? אתה יכול להסביר את זה לתינוק? ודאי שלא. לכן אנחנו מקבלים את הדברים האלה בצורה מאוד מאוד קטנה, מוגבלת, הדרגתית. עד שלאט לאט גדלים, ובהתאם לזה מבינים יותר, מבינים יותר וכך גדלים.

לכן בהרבה מקרים אני צריך להגיד שאני לא עונה על השאלות האלה, שאני לא רוצה לשמוע דברים כאלה, כי זה מפריע לנו לגדול בצורה הדרגתית.

שאלה: באיזשהו שלב אתה בכל זאת מפסיק להיות תינוק וכן מבין. איך אתה עושה את המעבר הזה?

אתה תלמד לפי מה שאנחנו לומדים, בלי קפיצות, אלא עם שאלות הדרגתיות. תרשום את כל השאלות שלך ותראה שלאט לאט אתה מקבל תשובות על כולן.

שאלה: מה מערכת הסטרא אחרא עושה, היא נותנת תענוגים לכלי למרות שהוא בעל מנת לקבל?

כן, כי אחרת לא יגדל.

תלמיד: איזה אור זה שממלא את על מנת לקבל?

אור הנפש, האור הקטן, אבל בכל זאת גדל בינתיים.

שאלה: איך המנגנון הזה של מדור הקליפות שומר על הכלי, מה תפקידו, איך הוא עושה את זה?

הוא נותן לרצון לקבל, אפילו שנמצא בעל מנת לקבל, תענוגים כמו שאתה רואה בעולם הזה. אנשים מקבלים תענוגים, גדלים, מתבשלים כך, וזה בינתיים. עד שמגיעים לייאושים ואין להם מה לעשות, אלא רק לבקש תיקונים.

שאלה: מפני מה מגינה הקליפה, ומה הוא הפרי והאכילה ברוחניות?

קליפה מגינה על הרצון לקבל כדי שלא יקבל על מנת לקבל, דווקא, שזה יהיה לרעה. והיא מחזיקה את הרצון לקבל שהוא יקבל קצת משהו כדי להתקיים ולהגיע לרצון על מנת להשפיע, ירכוש את הכוונה לעל מנת להשפיע, ואז הוא יוכל להתחיל לקבל בעל מנת להשפיע. זה נקרא ש"קליפה שומרת על הכלי". אנחנו כולנו גדלים על ידי הקליפות, צריכים לכבד את הקליפות, זה כוח מיוחד של הבורא שפועל בצורה כזאת, שמטפל בנו.

"והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים," קצת האור שנשאר לו, אפילו במקצת "הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה," ." בואו נלמד מה זה נקרא "הסיטרא אחרא", מה זה הרצון לקבל על מנת לקבל. הרצון לקבל בעצמו, הוא לא רע ולא טוב, זה חוק הטבע. אלא בגלל שהוא על מנת לקבל בהפוך מהבורא, הוא נקרא "צד אחר" "סיטרא אחרא". ומה קורה אז? "וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו, אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה."

שוב.

"והנה קלקול הב' הנזכר, ה"ע ובא ונוטל נשמתו, רצוני לומר, גם זה החלק הקטן של נשמה, הנשאר לו להאדם, בבחי' זיעה, של חיים הקודמים הרי הס"א עושקתה, על ידי אותה ההשפעה בעצמה, שהיא משפעת לו מהרפ"ח הניצוצין, שנפלו לגורלה. ולהבינך את זה, צריך לצייר היטב תמונת הס"א כמות שהיא, בכדי שתוכל להשכיל כל דרכיה, וכבר הראיתי לדעת בפמ"ס בענף ו' דכל חלקי המציאות מעולם התחתון, המה ענפים נמשכים משורשם, כמו חותם מחותם, מעולם העליון, והעליון מגבוה הימנו, והגבוה, מגבוה על גבוה וכו'. ותדע, שכל הבחן שיש מהענפים על השורשים, הוא רק ביסודות החומר שבהם לבד, כלומר שחומריים שבעוה"ז, המה יסודות גשמיים, והחומריים שבעולם היצירה המה יסודות רוחניים, דהיינו מבחי' רוחניית היצירה, וכן כל עולם ועולם מבחינתו," זאת אומרת שבמבנה כל העולמות, כל המדרגות, מהבורא עד העולם הזה, ניבנות לפי תבנית אחת, עשר ספירות, לא תשע ולא אחת עשרה. בכל החלקים שבכל פרצוף ופרצוף אין שום הבדל, כל ההבדל הוא רק בחומר. החומר, הוא הרצון לקבל, יותר או פחות, אבל העיקר זו הכוונה, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, ועד כמה הכוונה הזאת רוכבת על הרצון לקבל. "|אמנם המקרים והתהלוכות שבהם, יש להם ערך שוה, מכל ענף לשורשו, כמו ב' טפות מים, השוות זו לזו, וכמו הנחתם ששוה צורתו בכל וכל להחותם, שממנו נחתם. ואחר שתדע זה, נבקש את זה הענף, שישנו להס"א העליונה בעוה"ז, ואז נדע על ידו, גם את שורשו הס"א העליונה."

זאת אומרת אם יש לנו את כל המדרגות שבאות מהבורא עד העולם הזה, אז גם אנחנו מהעולם הזה יכולים להבין איכשהו את המערכת הזאת של כל המדרגות.

"ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה. ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך. להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי. והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים." זאת אומרת, אנחנו חייבים שיהיה לנו תענוג, בלי זה אנחנו לא יכולים לגדול. תראו את הקטנים, ילדים, חיות, כולם גדלים רק על ידי התענוג. ואם אנחנו לא נותנים תענוג, הכול מפסיק לגדול עד שהוא מת. זאת אומרת חייב להיות תענוג, רק יש כאן הבדל בדרגת האדם, כי אנחנו צריכים תענוג של חיבור ולא תענוג של פירוד. ואת זה הוא הולך להסביר לנו. "אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו," מה הוא אומר לנו? אם אנחנו לא עושים את קבלת התענוג בפרודה, אנחנו בזה מגיעים למצב של מוות.

תקרא בבקשה מ "אמנם"..

"אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך. דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולד עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי. ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא," כי בעצם תענוג זה טוב, אם הוא מקדם אותו להשתוות הצורה. אבל תענוג שמרחיק אותו מהשתוות הצורה, מביא אותו למיתה. "ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה, כאמור."

שאלה: איך אני יכול להחליף תענוג שאני מכיר בגשמיות, בתענוג שאני לא מכיר ברוחניות, ועם הכוונה לתת, איך אני עושה את זה?

אתה הולך לעשירייה, משתדל להיות מחובר איתם בכל לב ונפש, ובזה אתה משיג תענוגים רוחניים לאט לאט.

שאלה: כל הפרטים שאנחנו שומעים במאמר, איפה זה קורה בתוך האדם?

זה קורה בתוך האדם, בתוך הרצון של האדם, והוא ירגיש את זה. אתה תרגיש שזה נמצא בך.

שאלה: מה ההבדל בין מערכת הסטרא אחרא והקדושה, האם זה עניין של כוונה?

רק הכוונה, על מנת לקבל או על מנת להשפיע. רק הכוונה, לא הרצון, אלא הכוונה שעל הרצון.

שאלה: ועכשיו מה לעשות שהתענוגים שבלעדיהם לא ניתן להסתדר, איך להפוך את אותו הדבר הזה שיגן?

אם התענוגים האלה הם לטובת העשירייה, בטוח שאתה בונה קליפה ששומרת עליך. אני נותן לך עצה פרקטית. תדאג שכל מה שאתה עושה יחזק את העשירייה, ואז בטוח שאתה תשמור את עצמך בתוך העשירייה ותגדל יחד איתם ולא יקרה לכם שום דבר רע. אף קליפה לא יכולה להזיק לך ולהם, רק לחשוב על שלמות עשירייה.

שאלה: הטיפה האחרונה שמגיעה עם התענוג זה אותו הקרע שאחרי החיבור?

הטיפה האחרונה שמגיעה ומרעילה את האדם ומביאה לו מוות, זו הטיפה שכבר מנתקת אותו לגמרי מהעשירייה, מהבריות, ומשאירה אותו לבד. הכול נמדד אך ורק לפי החיבור שבינו לבין העשירייה ומכל העולם.

שאלה: האם במדרגות הרוחניות, המקובל צריך לעבור את כל שלושת השלבים בכל מדרגה של העבודה עם הקליפה, או שאיפשהו הוא מתגבר?

זה לא חשוב. אנחנו צריכים פשוט לעבוד על החיבור בינינו ולכוונה על מנת להשפיע לחברים, ודרך החברים לבורא, זה הכול. אל תחשוב מדי, כל הדברים האלה באמצע אתה תגלה. מאיפה בעל הסולם יודע את זה? מתוך זה שעשה ככה וגילה, ואז הוא כותב מתוך הגילוי. אנחנו צריכים גם כך לעשות ונגלה את זה. מתוך זה שאנחנו עכשיו נדע בשכל שלנו מה לעשות, מזה לא יהיה כלום, זה רק כדי לחזק אותנו לעשות, להגיע לחיבור.

"והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל."

זאת אומרת, כמה שאנחנו יותר ויותר עוסקים ברצון לקבל אנחנו לא עוברים מעליו, כאילו עוברים והולכים, אנחנו יותר ויותר מגדילים אותו והוא קובר אותנו יותר ויותר. "ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי. והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל. והיינו שאמרו שהמלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת. אשר חרבו של מלאך המוות, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל."

ובזה הכול נגמר. אם האדם לא מתקן את עצמו אז ככה מנתקים אותו מהחיים, מהקדושה לגמרי.

לא מדובר כאן על החיים שלנו הגשמיים, דרך אגב, אלא על החיים הרוחניים. הוא כותב את זה בצורה כזאת כאילו שאנחנו מתים. "מתים" הכוונה, מתנתקים מההשפעה, מהבורא, מהרוחניות שהייתה קודם ועכשיו מתנתקים. ולא שייך לגמרי לחיים הבהמיים שלנו. זה לא שייך, אתם יכולים להישאר בחיים איך שאתם, ועל זה לא מדובר. לא לתאר את זה כחיים הגשמיים שאדם כך עושה.

שאלה: מכל הקטע נשמע שגם כל העניין שהקליפות מגנות עלינו, רק לכל "בני ברוך", מי שלומד את חכמת הקבלה. כאילו קרה משהו אחר, הצלחנו לצאת מהפצע הזה שהולכים ומגרדים אותו, יש לנו הזדמנות אחרת.

ודאי, זה נקרא "יחידי סגולה", שאנחנו נמצאים במצב מיוחד ומטפלים בנו, נמצאים בטיפול מיוחד וצריכים להיזהר לא ליפול ממנו.

תלמיד: אז מה קרה לנו, שעליו אנחנו כן צריכים לעבוד ולא על הרצון לקבל?

זה לא בגלל שאתה כזה יפה או חכם, אלא בגלל שיש תפקיד לנשמה שלך.

שאלה: אז אנחנו צריכים לעבוד על התפקיד.

כן, תפקיד לנשמה סך הכול.

אות כ'

"ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל ג"כ בנין גופו של אדם להיותו מותאם מצד היצירה, בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו, ממערכת הקדושה. כי כל פעולה מאושרה, ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים, מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא, והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא, מגרעת או העדפה. וע"ד שאומר בשיר היחוד. מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת. והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה. אמנם בעבור האדם, ממערכת הקדושה למערכת הס"א, בסבת הספחת הנוסף בבנינו, ע"י העצה"ד, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום, משפע של קיום המושפע מרשות הס"א. כמו שאנו מוצאים בעצם לוז עיין בזוהר במד' הנעלם תולדות וכן סניא דיבי וכו'," [וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל.]

"ולפיכך, מחויב האדם, לקבל כלכלה לתוך גופו, יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל, מתחברים בכל תביעה, העולה מהגוף, וע"כ מקבל הגוף בשבילם, אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, וע"כ נשאר חלקיהם בגוף, בבחי' מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אח"כ להפליט לחוץ. ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, וע"כ הולכים ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק. והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעצה"ד."

אנחנו נסיים כאן בינתיים, אחרת יהיה לכם בלבול. ונמשיך מחר, בעזרת ה', מאות כ', מהתחלה. אם יש לכם זמן תקראו כמה פעמים אפילו את אות י"ט שאנחנו עברנו היום.

(סוף השיעור)