שיעור בוקר 02.08.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1135,

"מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה.

הרב'ה מדבר על בניית הכלי. הוא אומר כך, שיש לנו חיסרון קטן שאיתו אנחנו נכנסים לרוחניות. כל עוד יש לנו את החיסרון הזה, בכלל לא מדברים על האדם, אלא מדברים על האדם מתחילת הרצון שלו. האדם הוא מהמילה "אדמה" לעליון", אהיה דומה לבורא. להידמות לבורא, כלומר מתחיל להיות רצון להשתוקק לבורא, לרצות אותו.

בעולם שלנו אנחנו רואים את הגופים, את גוף האדם שמתגלגל מאות אלפי שנים, יש אומרים מיליון שנה. לא נדון עכשיו בתקופות שהאדם יצא מהמערות, זה לא חשוב לנו. למה? כי אז לא היו לבני האדם רצונות יותר מהרצון לקיום, מזה מתחילים. אומרים שלפני 5,700 שנה בערך, מלידת אדם הראשון לפי הלוח העברי, התחיל להתעבר באדם הגשמי, זה שעומד על שתי רגליו בעולם הזה, הרצון לרוחניות, זו ההתחלה. זה עדיין לא היה מורגש אלא רק ליחידים ממש, למי שנקרא אדם והצאצאים שלו. וכך היה עד אברהם.

לאברהם הרצון הזה כלפי האלוהות היה מורגש בצורה יותר בולטת. זאת אומרת, לבני אדם יחידים בעולם הזה היה רצון לרוחניות ועליהם מספרים, על הנשמות האלה, על הנשמות שמתלבשות בגוף. נשמה נקראת "חלק אלוה ממעל", ואדם שיש לו את החלק הזה מרגיש רצון לבורא. אם אין לו את החלק הזה, הוא לא מרגיש רצון לבורא. אז לפי ההיסטוריה אנחנו רואים שהיו אנשים יחידים שלהם היה הרצון לבורא, זה אדם וכל הצאצאים שלו שהיו עד אברהם.

מאברהם הרצון הזה נעשה יותר מבוקר. אברהם גילה מתוך עצמו שיש רוחניות, וודאי שנתנו לו רצון לגלות את זה. אבל נתנו לו גם שיטה איך לגלות את הרוחניות, את האלוהות, להתקשר אליו, ובתקשורת הזאת עם הבורא לראות את כול הבריאה, ולצאת לרמה אחרת של קיום, מעל הזמן, מעל המוות, מעל ההסתרה, בניגוד למה שאנחנו מרגישים רק את העולם הזה. מאברהם והלאה האדם התחיל לפתח את הרצון לרוחניות, לפתח את החוש השישי בצורה שיטתית.

אברהם רצה בעצמו להתקרב לבורא ולא לחכות שיתגלה לו משהו מלמעלה, ואז הבורא אמר לו "אני אעשה כך שהצאצאים שלך, הילדים שלך ייכנסו למצרים". אברהם נרגע, כי הבין שמזה שנכנסים למצרים רוכשים משהו טוב, וזה מספיק כדי להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, חסרונות, כלים, הרגשת השעבוד ברצון לקבל, ומה שמרגישים בשעבוד מצרים, לא צריכים יותר מזה. הכרת הרע הזאת מביאה את האדם עד גמר התיקון בלי לטעות.

אבל אנחנו רואים שהכניסה למצרים והיציאה משם, זאת אומרת הכניסה לרצון לקבל כשאדם מתחיל, זה לא לנסוע כדי לטייל במצרים, אלא אדם שמתחיל ללמוד את השיטה, כמו אברהם ששאל את הבורא, אז הבורא אמר "תתחיל ללמוד את השיטה שלי ותראה איך הצאצאים שלך, היינו הרצונות שלך יביאו אותך למצב שייקרא "מצרים", ואז באמת תצא לגאולה, לגלות את הרוחניות".

אדם נולד עם חיסרון קטן מאוד. "אדם נולד", הכוונה שבגיל 20, 30, 40, הוא נולד, נולד בו רצון לרוחניות, זה נקרא האדם שבנו. כל היתר שבנו הוא כמו בבהמות. כשנולד הרצון לרוחניות הוא קטן מאוד. בנוסף לזה שהוא קטן הוא גם הפוך מהרוחניות. זאת אומרת צריכים כאן שני דברים, קודם כול שיהיה גדול כמו הרוחניות עצמה, וגם שיהיה בכוונה בעל מנת להשפיע כמו ברוחניות, זאת אומרת בשימוש כמו שמשתמשים עם הרצון ברוחניות. הרצון שלנו על מנת לקבל מלכתחילה הוא אגואיסטי וקטן, והוא צריך להיות אגואיסטי וגדול, ואחר כך יהפוך לעל מנת להשפיע, אלטרואיסטי, שזה נקרא רוחניות. ההיפך מהעולם הזה.

איך לעשות זאת? אם אדם התקדם מעט, עשה איזה צעד, רכש יותר רצון לקבל, יותר אגו ורוצה לבלוע את העולם, ואנחנו ניתן לו אפשרות לעשות תיקון שיהיה כמו ברוחניות על מנת להשפיע, אז האדם יסתפק בזה. כי הרוחניות היא שלמות, ואם הרצון הקטן שהיה לו גדל ב 10% או כפול ממה שהיה קודם, אז לעומת הרוחניות זה כלום. ואם ניתן לו על הרצון הזה כוונה על מנת להשפיע והוא ישתמש בזה, וירגיש כנגד הרצון הזה שלמות, נצחיות, רוחניות, אז הוא לא ירצה יותר להתקדם, זה יסתום אותו. לכן אי אפשר ברצון שיש לנו לתת תיקון ומילוי. ואם נתקדם קצת לרוחניות, זאת אומרת הרצון האגואיסטי שלנו יגדל, אז גם אי אפשר לתת לו מיד תיקון ומילוי, כי בדרגה יותר גבוהה הוא ייסתם. לכן צריך לרדת למצרים ולהיות ארבע מאות שנה במצרים. ארבע מאות נקרא דרגה שלימה, ארבע בחינות דרצון לקבל, עד שמגיעים ההפך מבינה. בינה היא גם ארבע מאות. רב"ש כותב שיחידות הן במלכות, עשרות בזעיר אנפין ומאות בבינה. זה ערך הפוך אורות וכלים, אז מאיפה יש לנו את המספרים האלה באותיות? יחידות לפי האורות הן בבינה, עשרות בזעיר אנפין ומאות במלכות. במלכות אלה רק אותיות ק', ר', ש', ת', עד ארבע מאות מקסימום, זה נקרא "כלי שלם".

אז הבורא אמר לו, אתה תרד למצרים ותהיה שם ארבע מאות שנה. בעל הסולם כותב שזה שהיינו במצרים מאתיים ועשר שנים ולא ארבע מאות שנה, הליקוי הזה, גרם לכל יתר הגלויות, לא גמרנו את הכלי במצרים ויצאנו לפני הזמן. עוד נלמד למה ואיך זה קורה. איך שלא יהיה עלינו להבין שקודם כל צריך לרכוש כלי גדול מאוד, בגובה, בגודל, בנפח, כמו הרוחני, ורק אז לתקן אותו ולקבל בו את התגלות האלוהות, הרוחניות, הנצחיות, השלמות. הבורא ימלא את הכלי הזה, וזה ייקרא שהשוכן נמצא בתוך השכינה, או שהשכינה נמצאת בתוך הנשמות, ואז יהיה המצב שנקרא גמר התיקון.

אבל אם נתחיל להתקדם על ידי הלימוד ונרכוש כלי יותר גדול, נראה בכל פעם את עצמנו יותר גרועים, יותר עבים, יותר אגואיסטים, ומרגישים ההפך ממה ולאן שצריך ללכת, וזה מבלבל אותנו. אנחנו שוכחים שצריך לרכוש קודם כלי. המטרה היא לגלות את הרוחניות ובמקום זה אני מגלה כמה התכונות שלי רעות וכמה אני ההפך מרוחניות, ואם נראה לי בהרגשה שלי שאני יותר ויותר מרגיש הפוך מרוחניות אז אני יותר ויותר מתרחק, הפער בינינו גדל. וככול שאדם ישתדל הוא בכל זאת לא מסוגל להסביר בכל פעם לעצמו, שבכך שהוא נעשה יותר גרוע זו התקדמות.

ההרגשה שאני ההפך מהרוחניות שולטת בנו מפני שבזמן הלמידה אנחנו מושכים אור מקיף, אור המגיע אלינו מהנשמה שלנו העומדת כבר בגמר התיקון, אנחנו כבר נמצאים שם. ועכשיו בהרגשתנו אנחנו נמצאים במצב שבעולם הזה. מהמצב של גמר התיקון, על ידי הלימוד מאיר האור למצבנו הנוכחי בעולם הזה, ואז תמיד אנחנו מרגישים את עצמנו כלפי האור המקיף הזה, אנחנו לא מרגישים אותו ממש, אלא את הפער כביכול בינינו ובינו. ואם אני מרגיש בכל פעם יותר ויותר גרוע, אז אני מרגיש יותר ויותר רחוק מהאור המקיף, כי כלפיו אני יותר אגואיסט, יותר רחוק. ההרגשה הזאת שולטת באדם, ואדם ממש נכנס לייאוש.

למה נדרשת דרך כזאת? שוב מאותה סיבה. מטרת הבריאה היא לא שתהיה בעל מנת להשפיע. הבורא לא צריך את האלטרואיסטיות שלך, מצדו כביכול תישאר אגואיסט. אבל בכלי האגואיסטי אי אפשר לקבל הרבה. ומטרתו לתת, ולתת אין סוף, ואין סוף לתת אי אפשר בכלי האגואיסטי, פשוט מאוד. כי הכלי האגואיסטי כמה שיקבל הוא מיד נסתם ולא רוצה יותר ואם הוא לא רוצה יותר הוא לא יכול יותר לגדול. כדי שהכלי יגדל בכל פעם ללא שום הגבלה ויוכל יותר ויותר להתמלאות בתענוגים, בידיעות, בהרגשת הנצחיות, בהרגשת השלמות, בהרגשת החיים, בהרגשת ההשגה, הוא צריך לרכוש חסרונות מבחוץ, כל הזמן להגדיל חסרונות. ואיך אפשר להגדיל חסרונות מבחוץ? על ידי כך שאני חושב על הזולת אני רוכש את הכלים שלו. אני מרגיש שכואב לו משהו ואני רוצה שלא יכאב, אז אני כבר רוצה, ועל ידי כך אני מושך לעצמי עוד שפע. אני רוצה שיהיה לו טוב, לרצון שלי, שקודם לא רציתי כלום, פתאום אני רוצה שיהיה לו טוב, אז צירפתי את הכלים שלו אליי, ואז הכלי שלי כבר גדל, אני יכול יותר לקבל, להמשיך לו, ובדרך לקבל. זאת אומרת, הפתרון להיות בעל מנת להשפיע נובע מרצון הבורא להיטיב לנבראיו. כי אם לא להיטיב לנבראיו הוא לא היה בורא את הטבע על מנת להשפיע. מפני שהוא רוצה להיטיב לנבראיו בצורה אינסופית, ללא הגבלה, הכלי חייב להיות בעל מנת להשפיע, כי זה עוזר לו בכל פעם לרכוש יותר ויותר חסרונות.

וקיימת פה בעיה נוספת, כי לא מספיק שעל ידי הלימוד נגדיל את הכלים, את החסרונות שלנו, חסרונות יש בכל דבר בעולם. השאלה היא, איך נוכל לרצות את הדבר המושלם ביותר מבלי להיתקע בשבילים צדדיים עד שנראה שזה לא זה, ושוב נבחר מטרה מועדפת אחרת, ושוב נחפש פה ושם האם זה נכון או לא, כמו שאנחנו עושים בעולם הזה, נתעניין בעסק כלשהו ונגיע למבוי סתום, וכך נבזבז את כל החיים, עד שנתעייף והכול ייגמר? איך נקבע מתחילת הדרך את הכיוון הנכון ולא נפספס אלא דווקא נזרז את זמן ההתפתחות? העניין הוא שמלבד שהחיסרון יהיה גדול צריך שהוא יהיה גם מיוחד, מסוים, שיהיה לו אופי מסוים. זאת אומרת, למה להשתוקק בדיוק? ואז אם נסתכל בסוף המעשה נראה שבסופו נמצא הכלי שלנו, נשמה, גדול מאוד בכוונה על מנת להשפיע, ובמילוי האור העליון שנותן את כל הטוב והעונג וההשגה, ושלמות ונצחיות והכול.

והאור הזה בכללות נקרא בורא. איך אנחנו יכולים לקבוע בדיוק את ההילוך שלנו מהמצב הנוכחי לנקודה הסופית הזאת, ולא עם כל מיני פטפוטים בדרך, אז זה אם אני עכשיו בכל מקום, זאת אומרת בכל מצב שאני נמצא, אני אתאר את עצמי כאילו אני נמצא במצב הסופי. זאת אומרת, שאני נמצא בחיסרון, ואני נמצא בבקשה שהחיסרון יהיה גדול, ויהיה מתוקן, ויהיה ממולא עם הבורא. זאת אומרת לכוון את החיסרון שלי למצב כמו שאני במצב הסופי.

ואז אני לא אתעה ואלך בדיוק בכיוון הזה, ולא לכל מיני כיוונים אחרים לקראת איזו מטרה או מצב שונה מהמצב הזה של גמר התיקון. לכן כשאנחנו לומדים ומזמינים עלינו את האור המקיף שבונה בנו את כל החסרונות וכל התשתית כדי להתקדם, אנחנו כבר בזמן הלימוד, בזמן הפעולות שלנו, בכל דבר, בהפצה, בחיים החברתיים שלנו, אנחנו כבר מלכתחילה צריכים לחשוב איך אנחנו מכוונים את הרצון שלנו בדיוק לכיוון הנכון, שלא 'לפספס את הצפון'. וזה נקרא שאני עכשיו כבר מכוון עצמי להגיע לרצון הגדול, לגמר התיקון, שם אני אהיה באיחוד עם הבורא. ואז מתקדמים מהר.

תלמיד: מה זה יהודי?

יהודי זה נקרא מי שמשתוקק לייחוד עם הבורא. יהודי קשור למילה יחוד. יחוד זה להתייחד, להתדבק.

תלמיד: מה ההבדל בין יהודי לישראל?

ישראל זה כבר השגת המצב הזה. ישראל, ישר א-ל, שיש לו רצון לדבר הזה. ישראל זה נקרא זעיר אנפין במצב הגדלות. זעיר אנפין דאצילות במצב הגדלות נקרא ישראל, שהוא כבר משיג את הרצון הזה. בזמן הקטנות ישראל נקרא יעקב, יעקב הקטן, שעדיין דורש תיקונים. הכול מדובר על הרצון לקבל שבנשמה, אלא בכל מיני המצבים שמתקיימים.

יהודי נקרא מי שמשתוקק. ברוחניות, נגיד, אתה נקרא מקובל, אבל מה פתאום אתה מקובל, כמה פעמים היית בשיעורים, ואין לך עדיין שום קבלה מלמעלה? אין לך עדיין כלי שעל ידי המסך אתה מקבל לתוכו התגלות הרוחניות, התגלות האלוהות. הקבלה זו שיטה איך לגלות את האלוהות, את הכוח העליון ששולט, שבורא, שמנהיג ומשגיח על הכול.

אתה עדיין לא הגעת למצב כזה שאתה מגלה אותו, אבל לפי הרצון שלך, לפי ההשתוקקות שלך, לפי מה שאתה רוצה להגיע אליו, לפי המטרה שאתה שם לפניך, אתה כבר נקרא מקובל, ככה זה בקבלה, ההגדרה היא לפי השמות. לכן מצד אחד "ישראל" נקרא המצב שבו מגיעים לגדלות ודבקות בבורא, ומצד אחר המילים ישראל ישר א-ל, הכוונה לכך שיש כיוון, ישר כלפי הבורא, ולכיוון הזה הולכים לצורך העתיד. בדרך כלל השמות הם או על שם המדרגה עצמה או שאני מתכוון לאותה מדרגה ורוצה להגיע אליה.

תלמיד: האם יהודי בא מהמילה ייחודי?

לא ייחודי' ייחודי זה מסוים, מיוחד, נבדל. יהודי זה מהמילה יחוד, זה משהו אחר. 'ייחוד', שהוא מיחד את עצמו עם הבורא.

תלמיד: אם בכל רגע אני צריך לקשור את עצמי עם המטרה אל הבורא ואני לא עושה את זה, אז אולי בכלל כדאי שאני לא אעשה כלום, כך יוצא שאני עושה אולי אחוז או שניים ממה שאני בכלל רוצה לעשות.

אתה אומר כך, אם אני נמצא עכשיו למטה מהמחסום, מעלי המחסום לכניסה לעולם הרוחני, ואחר כך ההליכה בעולם הרוחני עד שאני אגיע לגמר התיקון, זאת אומרת, שהדרך ארוכה. ובפרט עכשיו כשאני נמצא למטה מהמחסום אז עד שאני אגיע למחסום הדרך היא בהסתר, אני לא רואה לאן אני הולך. מה זאת אומרת אני לא יודע לאן אני הולך? הדרך היא פנימית, בתוך האדם, אין לי איזה כביש עם כמה מסלולים ואני צריך לבחור את הנתיב שלי.

הנתיבים הם פנימיים, בתוך הרצונות שלי. איך אני אכוון את הרצונות האלו, איך אני אשלב אותם יחד, איך אני אבחין בדיוק או פחות או יותר מה זו המטרה. זה כמו שאתה נמצא במדבר ואתה לא יודע כלום, ויש לך רק ניחושים לאן לפנות "בוא ניסע לשם או לשם", אתה לא יודע איך. אז אומרים לך, אתה רוצה לדעת בחושך הזה כשאתה סוגר עיניים איך ללכת, לאיזה כיוון, כמו שילדים מסובבים חבר, ואומרים לו ללכת אחרי הסיבובים, אבל איך אני אדע לאן ללכת?

אז אני צריך לעשות בפנים את המגע הזה של "אני", והמצב שאני נמצא בו עכשיו, והפעולה הבאה שלי, והבורא, זאת אומרת המצב הסופי זה שאני אהיה מאוחד יחד איתו, ושכל זה יהיה יחד כבר עכשיו. אם אני מייצב אותם יחד זה כמו שאני מכוון את הקנה בנשק שלי לכיוון נכון. זאת אומרת יש לי עין, יש קנה, ויש מטרה, וכולם בקו אחד. כך אני מאחד את כל הרצונות האלו ביחד ואז אני לא טועה.

אתה שואל מאיפה אני יכול להיות בטוח כשאני נמצא בחושך? מה זה בחושך? בערפול חושים, באי ידיעה ברורה. מי זה הבורא? את זה אני בכלל לא יודע, מתאר אותו ככה, או ככה. אומרים לי כוח עליון השולט, גדול, קטן, מי, או מה? שום דבר אני לא יודע. או שיש לי איזה סטיגמות מסבתא. זה דבר ראשון.

דבר שני, אני גם לא יודע מה מצבי. איפה אני נמצא, מהן בדיוק המחשבות שלי, אני לא יודע. אחר כך אני מגלה. אני עד כדי כך מבולבל, אולי עליי ללכת ללמוד פסיכולוגיה, כדי שאני אדע יותר עליי. אבל רואים אחר כך שזה גם לא נכון. בקיצור, מה עליי לעשות כשאני נמצא בחושך?

אז אומרים לך פשוט, "אתה כך, כמו שאתה נמצא עכשיו בחושך, כך תמשיך. אל תהיה חכם יותר ממה שנותנים לך מלמעלה. אתה צריך להסתדר בדיוק במצב כמו שאתה". זה כמו תינוק שנופל וקם, ומשתדל לעשות, שובר, וטועה, ונותנים לו משחקים שסתם ישחק, ועליהם ילמד משהו, וכך הוא גדל.

אז אתה רק תשתדל כמו תינוק. אתה רואה איך רגע אחד הוא ללא מנוחה, אחרת לא מתפתח. אנחנו כבר עצלנים. תראה את הילדים, הטבע במיוחד מכניס בהם כל הזמן חסרונות כדי שיתפתחו. אז גם אתה ככה. אתה, העיקר תעשה.

ולכן כתוב, "כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה". אם זה בא ביחד עם הלימוד בסופו של דבר זה גורם להתפתחות. ואם אתה תשב ותחכה "עד שאני אהיה חכם, ואז אני אעשה איזה מעשים", אז אתה אף פעם לא תהיה חכם בלי לעשות קודם את המעשים ללא שכל, כמו ילדים. והדרך שלנו עד המחסום, עד הכניסה לרוחניות, כך היא נקראת "זמן ההכנה". "מכִינֶה", כמו ילדים, ממש כך אנחנו צריכים להתפתח.

תלמיד: אם ישראל זה ארבע בחינות רוחניות, אז איך מתבטאת הבחינה הרוחנית של ישראל מבחינה גשמית?

אנחנו בקבלה לומדים רק על בחינות רוחניות. ישראל, אברהם, ארץ ישראל, עם ישראל, כל אלו שאנחנו קוראים עליהם בתורה, כל ההיסטוריה שלנו, כל זה קורה בתוך האדם, כל זה הבחנות בתוך האדם. ואתה שואל, מה עם זה שבעולם שלנו יש לנו גם אותם דברים, רק בגשמיות, מצרים, ישראל, ירדן, ירושלים, בית המקדש, אנשים והכול.

ברוחניות יש לנו "נשמה", בנשמה הזאת יש כל מיני חלקים, ארבע בחינות, ארבע דרגות, שנקראות "דומם", "צומח", "חי", "מדבר". או מדבר שבאדם, בנשמה הזאת, באדם הראשון, זה נקרא אדם, אחר כך יש שם חיות שנקראות מלאכים, נפשות, רוחות וכן הלאה. נלמד את זה. זה הכול בנשמה. ואנחנו לומדים על הנשמה.

איפה אנחנו מתחילים להתבלבל? מזה שאנחנו קוראים לחלקים בנשמה שלנו, בשמות של חפצים מהעולם הזה.

ברוחניות אין שמות. אפשר לקרוא לכל הדברים האלה במספרים, אבל במספרים מאוד קשה. אז אני צריך לסכם עם כל המקובלים על אלף ואחד מספרים שככה אני קורא לכל חלק וחלק בנשמה. אז מקובלים שחיים בשני העולמות, קל להם לקבוע את השמות של החלקים בנשמה לפי הענפים שלהם בעולם הזה. העולם הזה נברא כתוצאה מהנשמה.

יש לנו נברא יחיד. יש בורא, והבורא ברא נברא, הנברא הזה נקרא "אדם הראשון" או "נשמה". האדם הראשון הזה התחלק לשש מאות אלף חלקים ואחר כך לעוד מיליונים ומיליארדים חלקים. כל חלק באדם הראשון התחלק, אז יש סך הכול 600,000 חלקים עיקריים, שגם הם התחלקו. כל חלק שהתחלק נקרא "נשמה פרטית".

הנשמה הפרטית הזאת גם בנויה כמו נשמה כללית וגם מתחלקת בתוכה לכל מיני חלקים. יש בין הנשמה הזאת לעולם הזה מרחק של עולמות בי"ע – "בריאה", "יצירה", "עשיה". זה מרחק שנקרא 6,000 שנה. למה שנה? יש 2,000 מדרגות בכל עולם, סך הכול 6,000 מדרגות, שנקראות "שנים".

אז הנשמה שלך שנמצאת באדם הראשון נופלת למצב של העולם הזה. והנשמה הזאת מתחילה להתגלגל אלפי שנים, עד שמגיעה למצב שאתה כבר מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב. נניח שאתה מתחיל להרגיש משנת 2002. עד כאן התגלגלת בלי להרגיש את זה, היו רק תענוגים גשמיים. ומעכשיו והלאה אתה רוצה גם תענוג רוחני, אתה עוד לא יודע מה זה אבל אתה כבר רואה שאתה רוצה.

עכשיו אומרים אם תשתמש בחכמת הקבלה כמו שצריך, משלוש עד חמש שנים, אתה תוכל להגיע למחסום. ואחר כך, אחרי המחסום אתה תצטרך לעלות את המדרגות כדי להגיע לגמר התיקון. מה זה גמר התיקון? שאתה תגיע בדיוק לאותו מצב שבו נמצאת הנשמה שלך, במקום שהיא הייתה. אבל אתה צריך להגיע למצב של גמר התיקון בזמן שאתה נמצא בחיים בעולם הזה. זאת אומרת, את כל הדרך אתה צריך לעבור תוך החיים שלך, "תוך החיים" הכוונה עכשיו תוך גלגול אחד. אם לא תספיק הפעם, תתגלגל ותעשה עוד פעם. תהיה לך יותר הכנה ואולי תעבור בפעם הבאה, אם לא אז עוד פעם. אבל את הדרך מהנקודה שבלב עד גמר התיקון חייבים לעבור במשך החיים.

כשמקובלים נמצאים במקום כלשהו בעולם הרוחני, אם בדרך וכל שכן בגמר התיקון, הם כותבים לנו ספר. כשאנחנו קוראים את הספר כאן בעולם הזה, אנחנו מעוררים על עצמנו אור מקיף מלמעלה. מאותו מקום שממנו הספר הזה נכתב מגיע אור עליון עד המחסום, ומהמחסום ומטה מגיע עליי כבר אור מקיף. מפני שהאור לא יכול לעבור למטה מהמחסום, אז הוא עומד מעל המחסום ומאיר לי, שנמצא למטה ממחסום, כאור מקיף. ואז אני נמצא במצב שלי, ומזמין על עצמי אור מקיף. זה כל העניין שהם כתבו לנו ספר, אחרת לא היו כותבים.

מה הם כותבים בספר? הם כותבים בספר מה שהם רואים בדרגה הזאת שבה הם כתבו את הספר. אבל הם לא יכולים לכתוב מה שהם מרגישים, כי לרגש אין שפה. "אני מרגיש שטוב לי", לך תסביר מה זה טוב. צריכים אלף ואחת מילים וגם השני יתאר את זה לפי ההבנה שלו, לפי הכלים שלו. איך אנחנו יכולים לתאר איזה מצב רוחני ככל האפשר יותר מדויק, כדי שאנחנו נזמין עלינו אור מקיף בצורה יותר נכונה, יותר קרובה אליו?

לשם כך המקובלים לוקחים מילים מהעולם הזה, הם לוקחים מילה ומדביקים אותה למה שהם רואים ברוחניות, וכך הם כותבים. אצלם בספר מופיעה איזו מילה, נגיד הם כותבים "בית המקדש". אצלם בית המקדש נקרא כלי מיוחד שנמצא בדרגת בינה באיזה מקום.

אנחנו מבינים שבית המקדש זה בניין בירושלים. אבל אם אתה מתכוון בזמן הלימוד, ורוצה באמת להבין מה זה נקרא בית המקדש, מה זה ברוחניות בית המקדש, כי אתה לא משתוקק לטייל בירושלים, אלא להגיע לראייה אמיתית מה זה, אז במידה שאתה משתוקק לראות את בית המקדש הרוחני, מה זה בפנים, בתוכי, איזה הבחנות, מה זה נקרא להרגיש את המצב הזה, אז אתה מזמין את האור המקיף דווקא מנקודת בית המקדש, שהמקובל כותב, אליך, שאתה נמצא למטה ממחסום וקורא את הספר.

אתה מבין עכשיו כמה לא פשוט לקרוא ספרים בקבלה. אבל בזמן שאתה קורא, אתה ממש מושך מלמעלה כוח עליון שמתקן אותך.

תלמיד: האם ההקבלה בין מה שנכתב בספר לבין העולם הגשמי, היא רק בגלל שעיקרון בעליונים זה חוק בתחתונים.

זה לא זה. העיקרון הוא "ענף ושורש". מה שאתה רואה בעולם הזה למטה ממחסום, מה שלא יהיה, כל הנפח שנקרא העולם הזה, כל מה שיש בעולם הזה, הכול ירד מהרוחניות. וכל האובייקטים שאתה רואה כאן, כל הדומם, צומח, חי, מדבר, לכל דבר יש שורש ברוחניות. אנחנו נמצאים בעולם הזה ואנחנו קוראים לאיזה דבר "עץ", לאיזה דבר "כיסא", לאיזה דבר "אדם", לאיזה דבר איזו חיה, לא חשוב מה.

תראה כמה מיני מינים וסוגים יש בעולם הזה, רק בציפורים, בחיות, באיזה צמח, איזה דברים. אז לכל הדברים האלה יש למעלה שורש. אנחנו לוקחים כאן מילה, שם של הדבר וקוראים בשם הזה לשורש. כי בשורש אין שם, ברוחניות אין שמות. רק בעולם הזה אנחנו המצאנו שפה, ברוחניות לא צריכים שפה. מה נקרא רוחניות? רוחניות נקרא רצון מגולה, מילוי מגולה.

אם אני מגיע לרוחניות, אני כבר לא צריך שפה, כי אני פשוט מרגיש מה זה. אני מרגיש אותך, אני לא צריך מילים. ההרגשה שלנו משותפת, אנחנו ביחד, בפנים. אתה ברצון שלי עם המילוי שלי, אני ברצון שלך עם המילוי שלך. לכן אנחנו לא צריכים מילים. זה כאילו יש לנו טלפתיה, קשר במחשבה, קשר ברצון, בלי מילים, בלי להוציא את זה במילים, בלי שהמילים האלה יכנסו דרך האוויר לאוזן שלך, מהאוזן שלך לשכל שלך. אין דבר כזה ברוחניות. ברוחניות זה מהרצון שלי מבפנים, ישר לרצון שלך, וההיפך. לכן אין מילים.

רק אנחנו צריכים מילים, כי אנחנו לא נמצאים ברוחניות בקשר בינינו. בגלל שכל אחד אגואיסט, אז הקליפה האגואיסטית מבדילה בין אחד לאחר. אבל אם אנחנו שוברים את הקליפה האגואיסטית הזאת, זה נקרא שמקבלים מסך ויכולים להתקשר אז ללא האגואיזם בצורה ישירה, בחיבור בינינו, באהבה, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שזה הכלל ברוחניות, אז לא צריכים שום מילים.

איך בכל זאת בשבילנו הם יכולים להביע את מה שמרגישים ללא מילים במילים? אז המקובלים לוקחים מילים מהעולם שלנו ומשתמשים בהן, אחרת לא היה להם מה לכתוב, לא היה להם מה לעשות. כי מה שהם מרגישים ברור להם, אין להם בעיה בתקשורת. לכן הם המציאו לנו שפה שנקראת "שפת הענפים". אנחנו כענפים מהרוחניות, עוד לא הגענו לשורשים כמו שהם נמצאים בחיבור ביניהם ועם הבורא. לכן כדי לעזור לנו למשוך אור מקיף, הם כותבים על מה שקורה ברוחניות במילים.

אבל אם אנחנו רק קוראים מילים, אז אנחנו נשארים רק במילים, אנחנו נשארים באיזה דבר מדומה, ואז נדמה לנו מצרים, ארץ ישראל, והכול נשאר רק כאן בעולם הזה, זה נקרא פשט. אנחנו לא מושכים אורות מקיפים ואנחנו לא קשורים למציאות הרוחנית שמשם יכולים לבוא אורות. אתה רואה את התוצאה, לומדים תורה אלפי שנים, לומדים טוב וחזק, ואתה יכול לעבור בבני ברק ולראות הרבה אנשים שלומדים עכשיו בלילה, אבל הם לומדים בצורה כזאת שלא מושכים אורות והם לא יודעים את זה.

אם אתה לומד, ומהעולם שלך, כשאתה קורא מילים, אתה רוצה להידמות, להתעלות למצב שאין מילים, שהקשר הוא בלי מילים, אז אתה מזמין את הכוח שיעזור לך להגיע לזה. הכוח הזה נקרא "אור מקיף".

אתה יכול לקרוא על זה בתחילת תלמוד עשר הספירות, בחלק א' שנקרא "הסתכלות פנימית", שם הוא כותב על זה.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הזמן במקביל על שני מצבים, א' הוא מצב אין סופי שכאילו הנשמה שלנו נמצאת פה בגמר תיקון, ואנחנו מדברים על תהליך ההתפתחות באדם באופן כרונולוגי של הרצון. האם יש איזו נקודה שאני יכול לחבר את שני הדברים האלה ולהבין אותה?

עדיין לא הבנתי.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על העולם הרוחני עוד לפני שאנחנו מדברים על העולם הזה, אנחנו יודעים שיש שם אין סוף, משהו שלא נתפוס אותו בכלל. איך אפשר לדבר על התפתחות באופן כרונולוגי של משהו?

אתה אומר שאנחנו מדברים על העולם הרוחני שיש בו מצב שנקרא אין סוף, ואיך יכול להיות ממצב אין סוף שמשהו יתפתח? אין סוף הכוונה כנראה שזה הכול. אז יש כנראה באין סוף איזה חיסרון, ליקוי שהוא חייב תיקון. לכן משם מתפתח הלאה התהליך כדי לתקן ולהשלים את הליקוי הזה.

באין סוף חסר רק דבר אחד, כוונה על מנת להשפיע. בשביל לרכוש כוונה על מנת להשפיע, אין סוף, מלכות דאין סוף עושה את כל הסיבוב הזה. היא יורדת מאין סוף עד העולם הזה, ומהעולם הזה עולה בחזרה. בירידה מאין סוף לעולם הזה היא רוכשת עצמאות, ניתוק מהבורא ויכולה להיות עצמאית. כשהיא עצמאית, לאט לאט היא רוכשת כוונה על מנת להשפיע, והכוונה הזאת צריכה להיות מצדה. ואז היא עולה בחזרה לאין סוף ועומדת באין סוף לא בביטול כלפי האלוהות, אלא כעצמאית וכקובעת, ואז היא מגיעה לדרגת הבורא. היא קיימת ומגיעה לדרגה שהיא כמו בורא לכל דבר. זאת מטרת הבריאה, להיטיב לנבראיו, ואי אפשר לעשות את זה בצורה אחרת.

תלמיד: לפי מה שאתה אומר, שני מקובלים שנפגשים הם לא מדברים?

המקובלים לא צריכים לדבר מפני שזו הרגשה. הרוחניות נקראת רצונות ערומים. מה זה ערומים? כמו בלי גוף. נגיד שאתה ואני כבר בלי גוף, נפטרנו מהגוף שלנו ברוך ה' ונמצאים ככה חופשי, אתה נשמה ואני נשמה. אז אין לך פה ואין לי אוזן לשמוע ממך וגם לך ממני, אז מה נעשה?

מה זה נקרא להיפטר מהגוף? להיפטר מהגוף זה נקרא לזרוק את האגו, להיפטר מהאגו שמפריד בינינו. כי אם אני חושב על עצמי, זה נקרא אגואיזם, אז אני מושך אליי, ואתה שחושב לעצמך מושך אליך, ובזה אנחנו נבדלים אחד מהשני. אם הכוונה הזאת נופלת, אז אנחנו אחד. אנחנו לא מבינים מה זה אחד, אין לנו הבנה לזה. "ואהבת לרעך כמוך" זאת אומרת, לא שאני וגם רעי, אלא אני מצרף את הרצון שלו אליי, והוא נעשה ממש הרצון שלי.

תלמיד: איך זה נראה באופן מעשי?

באופן מעשי זה נראה פשוט מאוד, שאין הבדל בין הרצונות שלך לרצונות שלי.

תלמיד: אבל אני ואתה הולכים ברחוב.

איך אנחנו הולכים יחד ברחוב? אתה הולך ברחוב בסן פרנסיסקו ואני בפתח תקווה. מה שייך הריחוק הגשמי לקשר רוחני? אין את המרחק הזה ברוחניות. ההרגשה הפנימית שבאדם כלפי אחרים או כלפי הבורא היא נקראת רוחניות. אם הוא מתקשר, אם הוא מתקשר לכוח העליון הזה, אז במידה שהוא מתקשר לבורא, הגוף שלו מיד מתחיל להיות לא מורגש כביכול. לא שלא מורגש, אלא הוא לא מפריע לו, זה יותר נכון. עד כדי כך שכשהוא נפטר מהגוף הזה, הוא לא מרגיש שהוא מת, הוא מזדהה כבר עם הנשמה.

לפי זה, אם נמצאים בתקשורת כזאת, אז ודאי שלא צריכים מילים. הוא כותב על זה ב"מאמר לסיום הזוהר", שיש לימוד "מפה לאוזן" ו"מפה אל פה". מפה לאוזן זה נקרא שיש שתי דרגות למורה ולתלמיד. ומפה אל פה זה כשיש כבר קשר כזה שפשוט יש מעבר ללא שום הגבלה בין שניהם, ואיזה מילים יש? אין מילים. בעל הסולם כותב גם במכתב האחרון ב"פרי חכם", שיש שפה לעליונים ושפה לתחתונים, הוא כתב את המכתב הזה בארמית במיוחד. תקרא במקומות האלה ואולי תראה משהו.

אבל ודאי שלא צריכים שום מילים. איך הנשמות שנמצאות מחוץ לעולם הזה? בכלל אין שום צורך בשפה. גם בעולם הזה אם שני אנשים מרגישים אחד את השני, קשורים יחד, אז כמה מילים הם צריכים? הם מבינים אחד את השני בלי מילים. שפה היא מתוך חיסרון בקשר הפנימי, לכן בנינו לעצמנו כזה אמצעי תקשורת, לא יותר, זה מדבר על החיסרון שלנו.

אומרים על מישהו שיש לו שפה מפותחת, והוא כזה מיוחד. למשל לפושקין יש 300,000 מילים במילון שלו. זה נכון, הוא יכול להביע יותר רגשות בצורה יותר מדויקת, אבל זו גשמיות יותר עמוקה ממה שאפשר רק לדמיין.

תלמיד: כשאני קורא ספר ואני מושך אור מקיף, האם נוצר כלי כדי לקבל אור מקיף?

כשאתה קורא ספר נוצר כלי על ידי אור מקיף, ואתה קורא ספר מלכתחילה מפני שיש לך כלי. אתה לא ניגש סתם. אתה יושב כאן עכשיו בארבע בבוקר, איזה משוגע יבוא לכאן סתם בלי רצון לשבת בארבע בבוקר ולשמוע מה שאני מדבר? כמה אנשים כאלה יש? כלומר יש לך מלכתחילה חיסרון. נתנו לך מלמעלה חיסרון שהוא מזיק לך יותר מאשר השינה במיטה, ואז אתה בא לכאן. אתה מתכוון לקבל בחיסרון הזה מילוי שהוא יהיה יותר מהמילוי מהשינה. כך הגוף שלך עשה חשבון, ואז הוא הביא אותך לכאן. כבר מלכתחילה יש חיסרון, אבל זה חיסרון ככה סתם, אתה עוד לא יודע מה.

על ידי שאתה קורא ושומע, ולאט לאט מדמיין את עצמך איכשהו במצב הרוחני, מה זו רוחניות, אז האור המקיף שפועל עליך כבר בונה לך כלי לעצמו, הוא בונה כבר תבנית שהצורה של הכלי תהיה בדיוק אליו. מה זה צורה של הכלי? תכונות, כוונות, רגשות, כל מיני מחשבות, גישה לכל מיני דברים, הוא כבר בונה בך צורה. הצורה הזאת שהוא יבנה בסופו של דבר, לאותה צורה אנחנו קוראים האדם. סתם רצון לקבל כחומר גלם זה לא אדם, זה רצון לקבל. מה שאחר כך יהיה עם הרצון לקבל על ידי כל האור שיפעל עליו עד הסוף, וייתן לו צורה סופית מכל חתיכת החמר הזו, כמו שבונים עם פלסטלינה, זה ייקרא אדם.

תלמיד: האם הוא ישנה את התכונות שלי?

הוא משנה את התכונות. מה זה משנה? התכונות שלך כולן יישארו, אבל הן יקבלו צורה, זה נקרא שהוא ישנה. לא יהיו לך תכונות חדשות, ולא יורידו ממך אף תכונה, כל מה שיש בך זה טוב אם תקבל עליו תיקון על מנת להשפיע, והרע במצב הנוכחי הוא שאין תיקון וכולו על מנת לקבל. חוץ מזה כל תכונה ותכונה תגדל ממש לעוצמה גדולה מאוד.

אתה כמו זרע שיש בו הכול אבל צריכים התפתחות בגודל וצריכים התפתחות באיכות. אבל יש ברשימו שבך הכול, כל הנתונים. חסר רק אור מקיף שיפעל וייתן הזנה ותיקון לטיפה הזאת, לא יותר. האור בונה את הכלי, ויש כבר רשימו שממנו הכלי הזה גדל.

(סוף השיעור)