שיעור בוקר 29.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו בשיעור בנושא "הכול מושג בכוח התפילה", נקרא קטעים נבחרים מן המקורות. נמשיך בקטע מספר 24, כותב הרב"ש.

"צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע"."

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

שאלה: הרב"ש כותב כאן שעלינו לראות שאנחנו גרועים יותר מאנשים אחרים על מנת להרגיש שאנחנו זקוקים לעזרה מהבורא, אבל לא תמיד אתה רואה את זה שאתה גרוע יותר, איך אתה יכול?

האגו שלנו תמיד עובד כך, זה נכון.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לעשות כך שנרגיש את עצמנו גרועים יותר בלב?

אם אדם משקיע כוחות ורוצה להיות מחובר לאחרים הוא מקבל מהבורא יותר הארה שכשהיא מגיעה אליו הוא מרגיש את עצמו הפוך מהאור שמאיר לו, ולכן הוא מרגיש את עצמו הכי גרוע.

תלמיד: כלומר זו תוצאה מהעבודה, מההשקעה?

ודאי, כן. אם אדם לא עובד על עצמו ודאי שהוא מרגיש את עצמו כצדיק. אז בדרך כלל הוא אומר "תסתכל על אחרים, מה אתה רוצה ממני?". ואם הוא עובד חזק כדי להתחבר, כדי לגרום תיקון, אז הוא מרגיש את עצמו שהוא הנכשל והאחראי על הקלקולים וכן הלאה.

שאלה: כתוב ש"צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה", מה זה אצלנו לברוח ממערכה?

לעזוב את העבודה, להפסיק להאמין שזה מגיע לנו מהבורא בכוונה כדי שאנחנו נתקדם לחיבור בינינו ומתוך חיבור לתפילה לבורא. זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: וזה קורה בצורה אוטומטית כשהאדם לא נותן עבודה, הוא פשוט מתדרדר?

שום דבר לא קורה בצורה אוטומטית. אם זה שייך להתרוממות הרוחנית, להתפתחות הרוחנית, בכל דבר אנחנו צריכים להשקיע. כי אנחנו בונים מהרצון לקבל צורת האדם, מבנה של השפעה.

שאלה: צריך שיהיה לנו לב שבור כדי שאנחנו נהיה קרובים לבורא, מה שובר לאדם את הלב?

זה שהוא מגלה שהלב שלו שבור, שכל הרצונות שלו הם אגואיסטיים והוא לא רוצה לעשות שום דבר טוב מהטבע שלו, והוא צריך כל פעם התגברות שאין לו כוח לזה. וצריך אז מתוך מה שהוא רואה, עזרה של הסביבה והשפעה מלמעלה מהבורא, שאז הוא יוכל לצאת מאותו הבור שבו הוא כל פעם מגלה את עצמו יותר ויותר בעומק.

שאלה: מתי נקרא שאדם נמצא במערכה?

מתי שהוא שייך לקבוצה שלו והקבוצה שלו שייכת לקבוצה עוד יותר גדולה עולמית, וכשהוא מרגיש את זה כך, כבר הוא נמצא במערכת. ועכשיו, האם בתוך המערכת הזאת הוא מתקדם עם המערכת, זאת אומרת עושה פעולות שיקדמו את המערכת גם לתיקון?

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שצריכים להתפלל לחיסרון משותף ולפעמים לחיבור בינינו. האם כשאנחנו מדברים על להתפלל לחיבור בינינו אנחנו מתכוונים לחיסרון משותף, או שיש משהו בחיבור מעבר לחיסרון המשותף?

אנחנו רוצים לגלות בחיבור בינינו חיסרון משותף ומתוך החיסרון הזה להתפלל לבורא. אלו הפעולות הנכונות, בינינו להתקשר כדי להגיע לחיסרון המשותף, ומאתנו לפנות לבורא, ואז הבורא בטוח עונה. כי זו מערכת, אם אנחנו לא מארגנים את היחס שלנו נכון, אז אנחנו לא מפעילים את המערכת.

זה שאנחנו אומרים שלמעלה אין לב, אין ראש, אין עיניים, לא מרגישים אותנו או משהו, זה פשוט כי כך אנחנו מדברים כבני אדם, אבל באמת אנחנו נמצאים במערכת שהיא כמו מחשב. אתה עושה נכון אתה מקבל תגובה, אתה לא יכול לבצע, להפעיל את הפעולה הנכונה אתה לא מקבל תגובה או שמקבל תגובה לא נכונה. אבל זה עובד לפי התכנית, שכל הכלים השבורים חייבים להתחבר ביניהם ולהביא את עצמם שוב לאיחוד, לחיבור כמו לפני השבירה, ואין כאן מי שמצטער, מי שבוכה, חוץ מהאדם האומלל הזה.

תלמיד: מבחינה רגשית להתפלל לחיסרון משותף הרבה יותר קרוב מאשר להתפלל לחיבור. אני מוצא לפעמים שלהתפלל לחיבור זה כאילו משהו לא טבעי, למרות שאני מאוד מבין שכלית מה שאתה אומר, זה מאוד מקובל ומאוד ברור מערכתית. אבל עדיין התפילה איכשהו יוצאת לכיוון של חיסרון משותף ולא "בוא נתחבר" ואז מזה נגיע לחיסרון משותף. האם זה בסדר או פה צריך משהו לעבוד?

מתוך הרצון האגואיסטי שלנו אנחנו רוצים להרגיש את החיסרון ולבקש. מתוך הרצון הרוחני שצריך להתעורר בנו אנחנו רוצים להיות בהודיה, ובפניית הודיה לבורא. פחות להרגיש את עצמנו אומללים, מסכנים, ויותר להרגיש את עצמנו שאנחנו בכוח יכולים לפנות לבורא ולהודות לו מכל הלב.

שאלה: איך אני יכול לזהות את התשובה שמגיעה מהמערכת ושזה לא איזה שקר של האגו?

זה לפי הכנת הכלים שלך, כמה שאתה עובד על הכלים, כמה שאתה עומד להרגיש בהם את התגובה, התשובה. השאלות שלך הן בעצם אותם המקומות שבהם שאתה מקבל תשובה. שאלות ותשובות, שאלות ותשובות זה מה שיש לנו עם המערכת העליונה. ואם אתה לא מזהה שום דבר, סימן שהשאלה שלך, הפנייה שלך עדיין לא מגיעה למצב שאתה יכול לזהות את התשובה, התגובה.

שאלה: איך האדם יכול להיות בטוח שהוא עד כדי כך זקוק לעזרת ה'?

זה על ידי הקבוצה ותפילה, אין לנו יותר אמצעים. הכול צריך להגיע מלמעלה, מהבורא, אבל לעורר אותו אנחנו יכולים רק על ידי הקבוצה. אין יותר, האמצעי הוא פשוט.

שאלה: שאלה ביחס לטקסט שאומר שהבורא יכול להעניק לאדם או עזרה גדולה או עזרה מועטה. במה זה תלוי, בחיסרון שלנו או בתפילה, במה תלויה עזרת הבורא?

זה תלוי בכמה שאנחנו פונים למעלה ובזה מגלים את הכלי שלנו לקבלת התשובה. צריך להיות מ"ן כדי לקבל מ"ד, אחרת זה לא יקרה. אנחנו פשוט לא נזהה אותו, לא נרגיש אותו.

שימו לב עד כמה אתם בעצמכם גם מסוגלים להגיע למצב הנכון. נניח שהנהלת "בני ברוך" פונה אליכם כדי שתענו על משוב "איך היה הכנס ומה קורה ומה אתם חושבים, מה אתם רוצים?". כמה אנשים ענו? כ-25% ממשתתפי הכנס. בכנס היו נניח 6,000 משתתפים ו-1,600 אנשים בסך הכול ענו. אז אם אנחנו כך עונים על מה שמבקשים מאיתנו, אז למה שמלמעלה יעשו אחרת? אם אנחנו מצפצפים על כל מה שאומרים לנו "בואו נתחבר", "בואו נעשה כך וכך", אז איפה התגובה הנכונה שלנו? מהבורא אנחנו דורשים, אבל מעצמנו אנחנו עושים בהתאם לזה? אנחנו לא נקבל כך תשובה גם מלמעלה, מה אתם חושבים.

נדהמתי לראות שבסך הכול היו בכנס 6,000 משתתפים ושלחו לכולם את הבקשה לענות, ורק כ-25% ענו. זאת אומרת, אנחנו אוהבים לקבל, לתת לא יכולים, אפילו להשתתף שזה בסך הכול כמה דקות לעשות משהו במקלדת. אז בהתאם לזה גם מלמעלה מזלזלים בנו, כי אנחנו מזלזלים בפעולה כללית שלנו, כל אחד חושב שהוא יותר חכם והוא לא חושב שזה חשוב. אם הוא לא חושב שזה חשוב, אז למה הוא בעצמו חשוב? אתם חושבים שסתם כך דברים נעשים? שיש לכם שכל לחשוב מה יותר חשוב ומה פחות, כדאי או לא כדאי? הדברים שמזמינים אותנו להשתתף כולנו יחד הם הכי חשובים להתקדמות הרוחנית, ובאמת אני מצטער לראות את התוצאות האלה.

שאלה: איך לתאר את המצב הבא שאליו אנחנו צריכים להגיע כדי לעשות את זה במאמץ משותף?

זהו, צריכים לעשות במאמץ המשותף, על זה עכשיו דיברתי. שלעשות מאמץ משותף, בזה הפעולה היא משותפת. היינו יחד בכנס, היינו מחוברים במשהו, עכשיו רוצים מאיתנו איזו תגובה על זה? "לא, זה כבר הלך, לא חשוב לי, כבר היה". כל אחד מזלזל, וזה מאוד מאוד חמור.

שאלה: אם הסכמתי עם המצב, עם זה שהוא מגיע מהבורא, וממתין לזה שיחלוף המצב הזה, גם זו בריחה?

כן, אם אני לא נותן שום תגובה נכונה על מה שמתרחש בי, אומנם ודאי שמה שמתרחש מגיע מהבורא, אז אני יכול לחכות עד גמר התיקון, שום דבר לא יקרה. זאת אומרת, אני מעורר עלי כל מיני תגובות שליליות מפני שאני לא משתתף לפי המנוע שמתקתק ומקדם את כולנו לגמר התיקון, אבל אני אצטרך לבצע את זה. אם בכל רגע אני לא מבצע מה שמוטל עלי, אותה התעוררות שמגיעה אליי מצד הטוב הופכת להיות ליותר ויותר שלילית, רעה אני מרגיש בה יותר. וכך עד שאני רואה ייסורים גדולים שהם מחייבים אותי לתקן את היחס שלי.

שאלה: איך מגיעים לחיסרון רוחני? כי אפילו כשפונים לקבוצה אני גם צריך חיסרון, אם אני כמו אבן, אז איך אני יכול להגביר את החיסרון שלי?

בקבוצה אנחנו צריכים לעורר זה את זה, בקבוצה חייבים לעשות את זה. אין ברירה, צריכים, "איש את רעהו יעזורו" על זה כתוב הרבה. איפה מה שאתם קראתם? כאילו שאף פעם לא קראתם שום דבר על זה. חייבים אנחנו אפילו בצורה מלאכותית לעורר את לב החברים לחיבור, להתחמם, להתקשר, להתקרב. "חבר" מהמילה "חיבור". מי שמשתוקק לחיבור הוא נקרא "חבר".

תלמיד: התפילה שלנו קשורה לרצונות או לחסרונות של העשירייה ואיך לחבר את החסרונות האלה או הרצונות, אל העשירייה?

כל מה שיש לנו, מה שעובר עלינו, לראות כתוצאה מטיב החיבור שלנו בעשירייה, או לטובה, או לרעה, אבל זה הכול תוצאה מטיב החיבור. אין לנו שום דבר ששייך אפילו לדרגות דומם, צומח וחי בכל אחד ואחד בצורה פרטית, אלא זה הכול תוצאה מדרגת המדבר שאנחנו מזלזלים בה או מצליחים בה. ככה זה בכל מה שיש.

לכן אם יש לאדם אילו בעיות, צרות, מהקטנות ביותר ועד הגדולות ביותר, זה נקרא שבמשהו הוא מפספס בעבודה החברתית. כתוב כך, אם אני מכניס יד לכיס ורוצה להוציא משם דולר אחד ובמקום דולר אחד אני מוציא שני דולר, גם זה נקרא עונש, כי אני רציתי רק אחד ומצאתי שניים, אז זה כבר לא לפי הרצון שלי. עד כדי כך הרצון של האדם צריך לקבל בדיוק את המענה הנכון אם אדם מתקיים בצורה נכונה. זהו. גם לכיוון כביכול הטוב וגם לכיוון הרע, לא חשוב לאיזה כיוון אלא לא לפי הרצון.

תלמיד: לכאורה אני צריך לראות את החברים שלמים, אז איך אני יכול להתפלל עבור החבר?

גם זה נכון ויחד עם זה אני יכול להרגיש בי מה אני יכול להוסיף לחבר. ואני לא יכול להוסיף לו למשהו שבו אני צריך לראות בי תכונות, רצונות, אבחנות, שאני יכול להוסיף לו כדי להביא אותו למצב יותר מתוקן. כי במידה שאנחנו מתחברים, כמה שאני חשבתי על החבר שהוא מושלם, אבל הוא לא מושלם מפני שאני לא מחובר אליו, במידה הזאת הוא עדיין לא מושלם. ולכן כך אני מתייחס אליו, מה אני יכול להוסיף לו כדי לקדם אותו לתיקון. וזה לא שהוא לא מתוקן, אני יכול להרגיש אותו כל פעם שלם, אבל הבעיה בי שאני לא מחובר אליו ולכן בזה מצבו הוא עדיין לא נמצא בגמר התיקון.

תלמיד: האם זה נכון לומר שגם אם אני מבקש עבור החבר אני בעצם באופן בלתי ישיר מבקש תיקון של עצמי גם כן.

וודאי. כי אני לא רואה את החבר, אני רואה את העתקה שלי. אני לא רואה את החבר ממש לפניי. אף אחד מאיתנו לא רואה את העולם, כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות, אנחנו רואים רק את עצמנו. הפרויקציה, השלכה שלנו על האור העליון המופשט, מהדרגות העליונות ביותר עד הדרגות התחתונות ועד הדרגה שלנו, זה הכול פרוייקציה של הרצון שלנו האגואיסטי על פני האור העליון. כמו על המסך. כשאנחנו מקרינים את האגו שלנו על האור העליון אנחנו רואים את העולם הזה. זאת אומרת מה העולם הזה עם כל מה שמתרחש בו? זה סך הכול הפנימיות האגואיסטית שלי שעדיין אני לא תיקנתי אותה, לכן נקרא "כל הפוסל במומו פוסל".

שאלה: במאמר 24 שקראנו כתוב "ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו". למה זה שיותר גרוע יש לו פריבילגיה אצל הבורא מזה שמתאמץ כל היום ומתפלל?

אם הוא מתאמץ אז הוא רואה את עצמו יותר גרוע. כי סך הכול עלינו לגלות את מידת השבירה שבנו ולפי זה אנחנו ראויים לתיקון, זה פשוט.

תלמיד: יוצא מכאן שלא כדאי להתאמץ כי אז אני יותר גרוע.

לא. ככל שאתה מתאמץ אתה תראה את עצמך יותר גרוע, בצורה יותר אמיתית ואז יותר זכאי לתיקון. מתגלה הקלקול שכבר נמצא בך.

תלמיד: אבל הרב"ש כותב שזה שיותר גרוע, שמרגיש שהבורא צריך לתת לו עזרה, תפילתו מתקבלת כאילו יותר מהאחר, יותר מזה שכרגיל מתפלל, משתתף, למה זה ככה? למה אני שמתאמץ ובא לשיעורי בוקר ועושה, אני אקבל אחריו?

כי אתה לא זקוק לתיקון כמו החבר שלך.

תלמיד: יש אדם שלא זקוק לתיקון?

לפי ההרגשה שלו.

תלמיד: זה לא רק לפי ההרגשה, זה גם לפי איך שהוא מתאמץ, איך שהוא מבצע את הדברים.

נכון, לפי החיסרון של האדם. כמה שהוא עבד על החיבור, על ההשפעה ורואה שהוא לא מספיק מצליח בזה אז לפי זה יש לו חיסרון לחיבור, להשפעה ולכן הוא זקוק לעזרה מלמעלה.

תלמיד: זה בידיעה הברורה של אותו אדם שהוא מתאמץ ולא מצליח ואז הוא זקוק ליותר עזרה?

נגיד שכן.

שאלה: האם האדם בכלל מסוגל לרצות את מה שהוא באמת צריך במדויק לתיקון?

אם האדם נמצא בחברה נכונה, הוא מקבל את החסרונות האלו לתיקון מהחברה ואז הוא מרגיש בדיוק מתוך המערכת החברתית שלו מה חסר לו. ואם הוא משתתף עם החיסרון הפרטי שלו עם החסרונות של הקבוצה אז כולם משלימים לכולם ויחד מעלים את החיסרון המשותף לבורא ואז מצליחים בכול. רק בצורה כזאת צריכים לעבוד.

שאלה: לכל חבר יש חיסרון משלו, בקשה משלו, אנחנו מנסים לאחד ביניהם ולומדים שבסופו של דבר צריכים להגיע לדאגה כלפיי הבורא ולבקש לעשות לו נחת רוח, לדאוג לו. איך מגיעים מהכיוונים השונים, מהפרטים השונים של החסרונות, לאחד?

זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". שבמידה שאני לומד מהחברים שאנחנו צריכים להגיע לאהבה בינינו, לחיבור בינינו, למרות שבאף אחד מאיתנו אין אהבה, אלא ההיפך, אנחנו מגלים כל פעם עד כמה אנחנו נמצאים בריחוק ואפילו בשנאה זה לזה, כמו בתלמידי רבי שמעון בעלי הזוהר, אבל כשאני מסתכל עליהם והם עליי ואנחנו לומדים יחד לפי המקורות, ומבינים שאנחנו צריכים להגיע למצב ש"על כל פשעים תכסה אהבה", מאיפה אנחנו ניקח את האהבה? הפשעים מתגלים, הם ישנם בכולם עוד מהשבירה. אם כך אני יכול לפנות לבורא ולבקש שתהיה לי אהבת חברים, אין לי, שתהיה לי. בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע למצב שנתקרב זה לזה, נבקש מהבורא, הכול בכל זאת צריך להיגמר בבקשה, בתפילה.

תלמיד: אהבת החברים זה משהו נעים, טוב לי איתם, אני אוהב אותם, אני מוכן לעשות להם משהו, אבל איך מגיעים מזה לכך שאנחנו מתכללים בחיסרון של הבורא ועובדים בשבילו?

מלכתחילה אני הולך להתחבר עם החברים, רק כדי להשפיע בזה לבורא, פשוט מאוד. זה כמו שיש משפחה, לאימא יש הרבה ילדים, והיא מבקשת מהם שישחקו יפה זה עם זה, שלא ירביצו ולא יצעקו זה על זה. אז כדי לעשות נחת רוח לאימא אנחנו צריכים להתקרב ולשחק יפה זה עם זה.

קריין: קטע מס' 25, כותב הרב"ש.

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

שאלה: באנלוגיה לאימא וילדים, אצלנו האימא יחסית אכזרית כי היא לא נמצאת וכאילו כותבת מכתבים ואנחנו צריכים להיות ילדים טובים. למה זה ככה?

אימא נותנת לנו אפשרויות אופטימאליות כדי שאנחנו נתקדם. היא לא מרביצה יותר מדי ולא אוהבת יותר מדי, כדי להביא אותנו לקו האמצעי בדרך הכי קצרה מכאן ועד גמר התיקון. אם היינו רואים איך הבורא מתייחס אלי, אליך, אלינו, היינו רואים שזה היחס הנכון ב-100% בכל נקודה ונקודה שבה אנחנו נמצאים. ומה שנראה לך בעיניים האגואיסטיות שלך, מה לעשות? אתה עדיין לא רואה כלום. כשתגדל אתה תראה עד כמה הבורא הוא צדיק ואתה רשע.

שאלה: קראנו בקטע שאנשים רוצים לברוח מהעבודה אבל לא יכולים כי לא מקבלים סיפוק משום דבר אחר. מה זה אומר לא לקבל סיפוק, איך אנחנו מגיעים למצב הזה?

אנחנו יכולים להגיע לסיפוק רק בתנאי שאנחנו נמצאים בעל מנת להשפיע כי ברצון לקבל אף פעם לא יהיה סיפוק, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". רק ברצון להשפיע, שאנחנו רוצים להשפיע לאחרים אנחנו יכולים כל פעם להיות בתהליך הזה, בפעולות כאלו, ולפי זה יהיה לנו סיפוק כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: לכל אחד מאיתנו יש כל מיני סיפוקים בכל מיני דברים קטנים. האם אנחנו לא צריכים להתייחס לסיפוקים האלה, כלומר להמשיך עם זה?

זה מלווה אותנו בחיים הגשמיים, לזה אנחנו לא מתייחסים. ודאי שאנחנו צריכים את כל הדברים האלה, שיהיה לנו ממה לחיות, אבל המטרה הרוחנית מעמידה לפנינו סיפוק רוחני, שאליו אנחנו צריכים להגיע.

שאלה: יציאת מצרים קורית רק פעם אחת בדרך או שבכל מדרגה ומדרגה היא חוזרת על עצמה?

רק פעם אחת.

שאלה: אז אני צריך להתאמן להרגיש את החיסרון של החברים כדי שאוכל להתפלל עבורם, אבל כשאנחנו מתפללים אני צריך לתאר לעצמי את החברים? האם נכון לעבוד ככה?

כשאני מתפלל עבור החברים, אני יכול לתאר אותם כביכול שהם נמצאים כבר בדרגת התיקון. בכלל, כל העבודה שלי קודם כל צריכה להיות שאני מתחבר אליהם ואני רואה אותם מתוקנים, ואז כשאני מתייחס אליהם, משייך את עצמי אליהם, אני רואה את עצמי כקטן המתחבר לגדולים ובצורה כזאת אני יכול להתקדם. זה מה שכותב רב"ש, אחד לפני האפס או אפס לפני האחד, וכן הלאה.

קריין: 26. כותב הרב"ש:

"צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

שאלה: אני מרגיש שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות בעבודה, עשיתי את המיטב שאני יכול, אבל במיוחד אחרי הכנס אני מרגיש שאני שבור לרסיסים. אני ממש נגעל מעצמי. איך אני יכול לצאת החוצה מתוך השנאה העצמית הזאת?

בשביל מה? למה אתה רוצה לצאת מההרגשה הזאת? כדי להרגיש טוב?

אולי דווקא תישאר בהרגשה הזאת, ואתה רק תגיד לעצמך "אני עכשיו מרגיש איך הרצון לקבל שלי, האגו שלי סובל. אז שיסבול, אני לא רוצה לשנות אותו, שיסבול. ואני אתנתק ממנו ומחוצה לו אני אהיה וארגיש את עצמו בטוב. ושאני אסתכל עליו שהוא סובל, אני רק נהנה מזה".

תלמיד: אז אני צריך להפריד בין הנקודה שבלב לבין הרצון לקבל?

ודאי.

תלמיד: ואני הנקודה שבלב והרצון לקבל יכול לסבול? הוא יכול לסבול אבל אני, הנקודה שבלב, יכול להיות בהכרת תודה לבורא?

כן, ודאי. אני מודה לבורא על זה שנתן לי להרגיש שהאגו שלי הוא רע, ואני מרגיש בו רע, ושדווקא על ידי ההרגשה הזאת הרעה אני מתנזר ממנו, מתרחק ממנו. ואז אני כבר רואה את עצמי מחולק לשניים - זה הרע שלי, ואני רוצה להיות מחוצה לו בזה שאני אבנה את הטוב. ואז אתה מתחיל לאט לאט לבנות את הפרצוף, שיהיה לו ראש, תוך, סוף. ככה זה, פרצוף של נשמה.

תלמיד: אני רוצה להגיד משהו. אם אין קשר רוחני, אם אין עדיין השגה בבורא, אז מה הטעם לחיות חיים כאלה? בשביל מה לחיות בכלל אם עוד לא השגתי השגה רוחנית או אם אני לא יכול להשיג?

נכון, יפה מאוד. זאת אומרת יש לך מחשבות עכשיו טובות, שאתה חייב להגיע להכרת הבורא, להשגת הבורא, להרגשת הבורא. יפה מאוד. מי עושה לך את זה? הבורא נותן לך את ההרגשה הזאת, אז אתה צריך להודות לו. לא להיות שקוע בתוך הרגשות שלך כמו ילד קטן שקיבל איזו מכה ואז הוא בוכה ובוכה הוא לא יכול לצאת ממנו.

אדם גדול כבר מבין שקיבלתי מכה כן, אבל אני חייב לטפל בזה, אני חייב לפנות לרופא או משהו. צריכים קצת יותר להפסיק לבכות ולהתרומם למעלה מהמצב. נקווה שנתחיל לראות אותך שוב שמח כמו שהיה פעם.

קריין: נעשה אולי איזו שאלת סדנה מסכמת לחלק?

צוות תוכן כתב, מה זה נקרא שהעשירייה מגלה כלי לפנייה לבורא שמוכן לקבלת תשובה ממנו?

זאת אומרת, לפי שהעשירייה מרגישה את עצמה לקבל תשובה מהבורא, אז היא מתוך זה מגבשת את השאלה ופונה אליו. בואו נעשה סדנה כזאת.

סדנה

איך אנחנו יכולים עכשיו מכל הכלי שלנו העולמי לפנות לבורא ולדרוש, לבקש, להתחנן לפניו? עם מה פונים? אחרת זה נראה שהבורא כלפיכם זה כאילו שלא נמצא, כאילו שלא קיים. אתם לא מרגישים אותו, אז לא פונים אליו וכאילו שהוא לא נמצא במציאות. אבל אנחנו צריכים לגלות אותו. אז באיזו צורה לגלות אם לא על ידי זה שכל הזמן פונים, מנדנדים כמו שהתינוק כל הזמן פונה ככה לגדול ומנענע אותו.

אז אנחנו צריכים כל הזמן להיות בשאלות, בבקשות, בתפילות לבורא. בצורה כזאת אנחנו נעורר אותו להתחיל להתגלות בנו. איך עושים? במה אנחנו פונים אליו? כל קבוצה וקבוצה שתביא את הפתרון, תביא לנו את המשפט אחד שאנחנו פונים לבורא.

*

(סוף השיעור)