שיעור בוקר 11.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1316,

מאמר "מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1316, מאמר "מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה".

אנחנו לומדים שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, זאת אומרת הכיוון שלו קבוע וכך הוא רוצה להשפיע לנבראים, וגם אנחנו צריכים לראות, ולקבל אותו בצורה כזאת שהעולם שאנחנו נמצאים בו הוא בעצמו לא משתנה, אלא רק אנחנו משתנים. התפיסה שלנו, ההרגשה שלנו, המחשבות, הרצונות, מה ששייך לאדם זה מה שמשתנה.

ולכן הכול תלוי עד כמה ולאיזה כיוון אנחנו משתנים. כי אנחנו נמצאים באור אין סוף, זאת אומרת משהו שהוא קבוע, קיים ועלינו רק לבחור לאיזה כיוון אנחנו מתפתחים, משתנים ואת זה מלמדת אותנו חכמת הקבלה.

בוא נראה.

מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ז
1990/91 - מאמר 27

"חז"ל אמרו (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.

ידוע, שהעבודה שניתנת לנו, לקיים תו"מ, הוא בכדי לזכות את ישראל, כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה", וזה לשונו "ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו חז"ל "לא נתנו מצות, אלא לצרף בהן את ישראל".

היות שהנבראים נבראו עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, מטעם שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג. והיות שזהו בשינוי צורה להבורא, שהוא המשפיע, לכן ניתן לנו עבודה, שאנו צריכים להשתוות הצורה עם הבורא. שגם אנו צריכים לתקן עצמנו, שכל מה שאנו עושים יהיה הכל בעל מנת להשפיע.

ואנו רואים, שיש בנו מעשים, שאנו עושים להשפיע, ויש מעשים, שאנו עושים לקבל. דוגמא, אנו עוסקים במצות בין אדם למקום, ומצות בין אדם לחבירו. שבדרך כלל הם נקראים בשם "מעשים דלהשפיע". וכמו כן אנו עושים מעשים של קבלה, היינו אוכלים, ושותים, וכדומה. וניתן לנו עבודה דהשתוות הצורה, היינו שאנו צריכים לעשות בעל מנת להשפיע, הן מעשים של השפעה והן מעשים של קבלה.

ידוע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות. היינו שיש אורות, הנקראים "זכרים", ויש אורות הנקראים "נקבות". ש"זכר" פירושו שלימות, ו"נקבה" פירושה חסרון. כלומר, שאין עדיין המדרגה בשלימות עם האור הזה שקבלה. היות שיש ב' מיני אורות:

א. אור של מטרת הבריאה, שזה נקרא "אור השלם".

ב. אור של תיקון הבריאה, שהוא רק לבוש לאור של מטרת הבריאה, שהיא בחינת נקבה. היינו שאין זה שלימות, אלא שזהו רק אמצעי לבוא לשלימות. ואור הא' נקרא "אור החכמה" או "אור החיים", ואור הב' נקרא "אור דחסדים", הנקרא בדרך כלל ו"ק (היינו ו' קצוות). זאת אומרת, שעדיין חסר לו את ג' ספירות ראשונות.

לכן, אם האדם משמש עם כלים דנקבה, היינו עם כלים דקבלה, זאת אומרת, שהאדם נתעורר לשמש עם כלים דקבלה בעל מנת להשפיע, אז "ילדה זכר". היינו, שמעבודה זו נולד אור החכמה, שהוא אור השלם, ואור החיים, שהוא נקרא "זכר", מטעם שאור הזה שייך למטרת הבריאה, שהבורא ברא את הכלי קבלה, הנקרא "רצון לקבל" את אור של מטרת הבריאה.

וזה שכתוב "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר". מה שאין כן אם האדם עובד עם הכלים דהשפעה, כלומר, רק במעשים של השפעה הוא יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שכלים דהשפעה נקראים "זכר", אז נולד מזה רק אור נקבה. כי אור דחסדים המתגלה על כלים דהשפעה, הוא יכול להוליד רק אור דחסדים, הנקרא "ו"ק חסר ג"ר", שזה מראה על חסרון ג"ר. והאור דחסדים נקרא רק "אור המלביש". כלומר, שבאור דחסדים באה אח"כ ומתלבש בו אור חכמה. וזה שכתוב "איש מזריע תחילה יולדת נקבה".

הזה"ק (תזריע, דף כ', אות ס') אומר וזה לשונו "בוא וראה, בשעה שהקב"ה נמצא יחד עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, והיא מעוררת תחילה הרצון אליו, ומושכת אותו ברוב אהבה והשתוקקות. אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים לבחינת זכר. וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררת אח"כ, אז הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא המלכות".

ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. ידוע, שהנבראים נמשכים ממלכות. לכן המלכות נקראת "כנסת ישראל", ש"עם ישראל" נמשכים ממלכות. לכן אומר הזה"ק, כפי שהסדר הוא למעלה, כך נמשכים לענפים הגשמיים. ולפי זה יש לפרש, בזמן שהאדם מתעורר להקב"ה, שהאדם רוצה, שה' יקרב אותו אליו, היינו שהוא רוצה להידבק בו יתברך, שזה נקרא "השתוות הצורה", היינו שהאדם רוצה לעשות את מעשיו לשם שמים, ואינו יכול, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".

היות שהאדם משתוקק לכח הזה, מטעם שיש להאדם חסרון, היינו שאין בידו את הכח, שיעשה הכל לשם שמים. אז, על ידי עבודה זו, שהוא מתעורר לבקש מה', שיתן לו הכח הזה, אז נותנים לו מלמעלה את הכח של רצון להשפיע, שהיא טבע שני. וזה נקרא "וילדה זכר", היינו רצון להשפיע נקרא זכר, שזה נקרא, שהעליון נתן להתחתון את אור דחסדים, ש"חסד" נקרא משפיע.

כלומר, העבודה של ההשתוקקות, שהתחתון מרגיש בחסרונו, זה נקרא "תפלה". היינו שמבקש, שה' ימלא חסרונו, כנ"ל. שאז מילוי החסרון נקרא "זכר". וזה שכתוב "והיא מעוררת תחילה הרצון אליו". שפירושו, שהרצון שלה, היינו המלכות, שנקרא "רצון לקבל", אליו.

כלומר, שרצונה אליו, היינו להתדבק בו, שנקרא "השתוות הצורה", שמבקש את הרצון להשפיע, שזה נקרא "דביקות". וזה שכתוב "אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים, לבחינת זכר". ובזה יש לפרש "אשה כי תזריע, וילדה זכר". היינו שהתעוררות באה מצד האדם.

אולם זה יכול להיות דוקא, שמקודם לכן היה רצון להאדם, שהוא רוצה להתקרב לה', כלומר, שקבל התעוררות מלמעלה, שיש ענין רצון לקבל על רוחניות, היינו שיכולים לטעום טעם של תענוג בעשיית תורה ומצות. וכבר דברנו במאמרים הקודמים, שהתענוג הזה, שבקבלת השכר יש להבחין ג' בחינות:

א. שיהיה לו שכר בעולם הזה, ושיהיה לו שכר בעולם הבא. היינו שהוא מקיים תו"מ בגלל שהוא יקבל תמורה. שכר. זאת אומרת, בהמעשים שהוא עושה, אין לו טעם, אלא שהוא מקיים תו"מ, מטעם שיקבל אח"כ שכר. והוא נהנה מזה עכשיו.

ב. שהוא מרגיש טעם בעת עשיית המצות, משום שמאיר לו. והוא נהנה מזה שהוא משמש את המלך. וזהו השכר שלו. כי הוא מאמין, במה ששמע מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תענוג בתו"מ. וגם קבל קצת התעוררות מלמעלה, שהתחיל להרגיש, שיכולים לטעום טעם בעשיית תו"מ יותר מתענוגי עולם הזה.

ג. שהוא רואה מה שאמרו חז"ל על ענין דביקות "ולדבקה בו, הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום".

לכן הוא מתעורר לעבוד בבחינת משפיע, ואז הוא רואה, שאין זה בידי אדם. אז הוא מתחיל להשתוקק לה', שיתן לו את הכח, שיהא בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע. וזה נקרא, שהאדם, שהוא מרגיש, שהוא בחינת אשה, היינו נקבה, היינו שהוא שקוע באהבה עצמית, אז הוא מקבל מלמעלה בחינת זכר. והוא זוכה אז לטבע שני, הנקרא "רצון להשפיע". וזה שכתוב "אשה כי תזריע, וילדה זכר". היינו, שמלמעלה נותנים לו בחינת חסד, שהוא בחינת זכר.

מה שאין כן "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה". וזה שכתוב "וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררות אח"כ, אז הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא מלכות". כעין זה כתוב "אשה כי תזריע, מהו הטעם. למדנו, שהוא משום שעולם התחתון נמצא כעין עולם העליון, וזה דומה לזה".

ויש לפרש זה בדרך העבודה, שאם האיש מזריע תחילה, וילדה נקבה. הקב"ה נקרא איש. והאדם נקרא בחינת נקבה, מטעם שהוא נמשך ממלכות. לכן אם ההתעוררות באה מלמעלה, כלומר בזמן שהבורא מקרב את האדם, אז האדם מתחיל להרגיש את גדלות וחשיבות ה'. שהוא מרגיש אז, שאם הוא יהיה מחובר עם ה', הוא ירגיש תענוג בקרבת ה'. אז האדם מתחיל לעסוק בתו"מ, מטעם שמרגיש קצת חיות בזה. נמצא, שכל הגורם, שמחייב אותו לעסוק בתו"מ, הוא התענוג שמרגיש עכשיו מצד התעוררות של איש, היינו הבורא.

וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, וילדה נקבה". היינו מעבודה זו, שהאדם עובד מטעם שקבל אתערותא דלעילא, יכול להיוולד רק בחינת נקבה. שידוע, שבחינת נקבה ברוחניות נקראת "מקבל ואינה משפעת". שיש לפרש כאן בדרך העבודה, שאז האדם בונה את העבודה שלו על בסיס, שהוא מקבל הנאה מהעבודה הזו, וזה הוא הגורם שיעבוד.

וזה נקרא בחינת "נקבה". היינו שהאדם עובד אז על בסיס, הנקרא רצון לקבל רוחניות. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע אין לו כח, מטעם שכל הבסיס שלו בנוי על התענוג, שקבל מלמעלה, מצד אתערותא דלעילא. אז האדם נולד בבחינת נקבה, שהוא הרצון לקבל רוחניות בעל מנת לקבל. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע הוא לא יכול. וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה", היינו בחינת "מקבל ואינה משפעת".

לכן אם יש להאדם זכיה, אז מראים לו מלמעלה, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, והוא אינו יכול לעבוד בעל מנת להשפיע. לכן הוא מקבל ירידה, מטעם שעל בסיס של השפעה אין הוא עוד מוכשר לעבוד. זאת אומרת, בזמן שהוא רואה, שיש לעבוד בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו, הוא מקבל ירידה, מטעם שהוא רואה, שזה לא בשבילו.

והירידה זו גורמת לפעמים לברוח מהמערכה. ואם יש לו זכיה, אז הוא מתאושש, ומתחיל לראות, מה זה שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע. ורואה, שזה אינו בידי אדם. אז הוא מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו לצאת משליטת אהבה עצמית, שעם זה האדם נולד. ומבקש שה' יעזור לו.

וזה נקרא, שהאדם צריך לבקש על גלות השכינה. כלומר, איך לעבוד עבור המלכות שמים. והוא דבר קשה, שזה נמשך משליטת אומות העולם על בחינת ישראל הפרטית של האדם. ויש גם כן להתפלל על הכלל כולו, שכל הכלל ישראל יהיה בידם לעבוד עבור הקדושה, הנקראת "מלכות שמים". ובחינה זו שהאדם עובד עבור המלכות, זה נקרא בחינת "אשה כי תזריע, וילדה זכר". מה שאין כן "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה" כנ"ל.

לכן אין לאדם לישב ולחכות עד שיקבל התעוררות מלמעלה, אלא באיזה מצב שהאדם נמצא, הוא צריך להתחיל ולהתעורר, שה' יעזור לו.

ויש לדעת בענין התפלה, בזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, שיש להבחין בין תפלה לבקשה. כי "תפלה" נקרא, מה שהאדם מתפלל את סדר התפלות, שסדרו לנו חז"ל. ו"בקשה" הוא, מה שאדם מבקש באופן פרטי. כך מפרשים את הפירוש של תפלה ובקשה.

ויכולים להסביר זה, כי מה שחז"ל תקנו, האדם צריך לומר זה בפה. כלומר, אפילו שהוא לא מתכוון, שה' ישמע את מה שהוא אומר בנוסח התפלה, גם כן נקרא "תפלה". מטעם שאנו אומרים, מה שהם אמרו, ולהם היה זה דברים קדושים. דוגמא, האדם אומר אחרי תפלת "שמונה עשרה" תפלה "ונפשי כעפר לכל תהיה". בטח האדם אינו רוצה שה' יקיים את תפלתו.

אבל האדם אומר זה בנוסח התפלה. וזהו מטעם סגולה. כלומר, בתור סגולה, מה שהוא אומר "ונפשי כעפר לכל תהיה", יכול לעזור אפילו על פרנסה, וכדומה. וזהו מטעם, שכל התפלות מה שחז"ל תקנו, הכל הם בחינת שמות הקדושים, שזה הוא סגולה לכל, היינו לכל דבר זה מועיל.

והפירוש המילים, מה שהאדם חושב, שזהו לפי מה שהאדם חושב, הוא צריך לדעת, שהתפלות האלו הם למעלה משכלנו, אלא הכל הוא שמות הקדושים. ואנו משתמשים אותם בתור סגולה, שע"י יש לנו קשר עם הבורא. לכן כל התפלות צריכים לומר בפה, היות בלב אין אנו מבינים. לכן כשאומרים זה בפה, יש לנו קשר עם מה שהם אמרו. היות מה שהם אמרו, הכל היה עם רוח הקודש, והם מיוסדים על בחינת שמות הקדושים.

כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל. הגם לפי המקובל, בזמן שרוצים להתפלל על החולה, הסדר הוא, שבשמונה עשרה, בזמן שאומרים "רפאנו ה' ונרפא", וזהו מטעם שאין הכלל יכול להבין רק לפי פירוש המילות. אבל לפי האמת, הוא אמר, יכולים להזכיר את החולה, שה' ישלח לו רפואה, אפילו בברכת "ולמלשינים", מטעם שכל הברכות של שמונה עשרה הכל הוא שמות הקדושים. לכן הוא אמר, זה שאנו אומרים את התפלות, מה שהם אמרו, יש לנו קשר עמהם, היינו עם התפלות שלהם, היינו עם הכוונות שלהם יש חיבור.

מה שאין כן בקשה, זהו מה שהאדם מרגיש, מה שחסר לו. זהו דוקא בלב, היינו שלא חשוב מה שהוא אומר בפה, כי "בקשה" פירושו, כנ"ל, היינו מה שחסר להאדם על זה הוא מבקש, וכל החסרונות של אדם אינם נמצאות בפה אלא בלב. לכן לא חשוב מה שהאדם אומר בפה, אלא ה' הוא יודע מחשבות. לכן למעלה שומעים רק מה שהלב דורש ולא מה שהפה דורש, מטעם הנ"ל, כי אין הפה בעל חסרון, שצריכים למלאותו.

לכן האדם שהולך להתפלל, צריך לעשות הכנה לתפלה. והכנה זו מהי. כמו שכתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל" (שבת י'). שמביא שם, שענין הכנה, כל אחד ואחד עשה הכנה לפי הבנתו. ויש לפרש, שענין הכנה, שכל אחד עשה, הוא בכדי לדעת מה לבקש. כי האדם צריך לדעת מה לבקש. כלומר, שהאדם צריך לדעת מה חסר לו.

זאת אומרת, שיש להאדם לבקש על הרבה צרכים, אבל מדרך העולם הוא, שמבקשים לדבר הנחוץ לו ביותר להאדם. כדרך העולם הוא, בזמן שהאדם יושב בבית אסורים, כל דאגותיו הם, שה' יוציא אותו מבית האסורים. הגם שיש לפעמים, שהאדם אין לו פרנסה, וכדומה, מכל מקום אין האדם מבקש אז מה', שיתן לו פרנסה גם כן, הגם שהוא נצרך לזה. מטעם היות עיקר היסורים הוא בזה שנמצא בבית הסוהר, לכן האדם מבקש על הדבר שהוא מרגיש שנחוץ לו ביותר. היינו במה שהוא מרגיש יותר יסורים, על זה הוא מבקש.

לכן כשהאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לעשות הכנה, ולבדוק את עצמו, ולראות, מה שיש לו ומה שחסר לו. ואז הוא יכול לדעת על מה לבקש מה', שיעזור לו, וזה שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". שענין "עומק" פירושו, שהאדם נמצא בתחתית שאפשר להיות, כמו שנאמר "בשאול תחתיות", היינו שהחסרון שלו הוא למטה, שהוא מרגיש, שהוא נמצא למטה מכל אדם.

היינו, שהוא מרגיש, שהוא כל כך רחוק מקדושה, יותר משאר אנשים. כלומר שאין אף אחד, שירגיש את האמת, איך שאין להגוף שלו שייכות לקדושה. לכן אלו אנשים שלא רואים את האמת, איך שהם מרוחקים מהקדושה, ממילא הם יכולים להיות שבעי רצון מעבודתם בעבודת הקודש. מה שאין כן הוא סובל מהמצב, שבו הוא נמצא.

לכן האדם הזה, שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רוצה לראות את האמת, אז האדם הזה יכול לומר "ממעמקים קראתיך ה'". היינו, מעומק הלב. וזה נקרא "תפלה מעומק לב" מצד המקבל. כלומר, שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רואה את חסרונו.

אולם בזמן שהאדם מכין עצמו לתפלה, הוא צריך לעשות תשומת לב על המשפיע. וזהו הכי קשה. היות שיש כלל, שכל דבר, התלוי באמונה, אין הגוף מסכים לזה. והיות שהאדם מתפלל לה', הוא צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". ואפילו שהאדם אינו ראוי שה' ממלא את משאלותיו.

וזהו כמו שאנו רואים בתפלה שבין אדם לחבירו. שמדרך העולם הוא, שמי שהולך לבקש איזו טובה מחבירו, צריך להיות ב' תנאים:

א. שיש לחבירו מה שהוא רוצה. שאם יבקש ממנו, הוא יכול לתת לו, מטעם שיש לו לחבירו.

ב. שיהיה לחבירו לב טוב. אחרת יכול להיות, שיש לחבירו מה שהוא מבקש, אבל אין חבירו רוצה לתת לו, משום שחבירו אינו בעל רחמים.

כמו כן בין אדם למקום, גם כן צריכים להיות אלו ב' תנאים, כמו שאמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "ישראל קדושים הן. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו, ואינו רוצה". ויש לפרש זה על דרך העבודה. יש לו להבורא לתת מה שהוא רוצה, היינו שהאדם מבקש, שה' יקרב אותו, ויתן לו את הזכיה, שישמש אותו. כלומר, שהאדם רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. אז מאמין, שיש לו להקב"ה את הכח לתת להאדם את הרצון להשפיע.

אבל הקב"ה אינו רוצה. מטעם שה' רואה, שעדיין אין האדם מוכשר לזה, מטעם שעדיין אין לו רצון אמיתי לזה, היות שהאדם חושב, שכבר נתן הרבה תפלות לה', שימלא את רצונו של האדם, ויתן לו את המילוי, שהוא הרצון להשפיע.

אבל מטעם "כיתרון האור מתוך החושך", אין עדיין האתערותא דלתתא של האדם בשלימות, אלא האדם עוד צריך לתת יגיעה, בכדי להבין את המתנה הגדולה שהוא מבקש מה', הנקרא "רצון להשפיע". וזה נקרא "יש לו, ואינו רוצה לתת". אבל האדם נקרא "קדוש", משום שהוא מבקש מה', שיקח אותו בתור עבד ה'.

ויש לפעמים, שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, וה' יתן לו טעם בתורה וטעם בתפלה. שאז, אם יהיה לו טעם מתיקות בתורה ועבודה, אז האדם מוכן להיות עובד ה'. אבל סתם ללמוד ולהתפלל ולקיים את כל תרי"ג מצות בכל פרטיה ודקדוקיה, בזמן שאינו מרגיש טעם בזה, האדם אומר שאינו יכול.

לכן הוא מבקש מה', שימלא את רצונו. זה נקרא אצל הבורא "ישראל קדושים הן. יש רוצה, ואין לו". שפירושו, שה' רוצה לתת להאדם את טעמי תורה וטעמי מצות, אבל "אין לו". היינו שאין הדברים האלו אצל ה' בכלים דקבלה, שתהיה אפשרות ליתן זה להאדם בכלים דקבלה של האדם.

וזה הוא "לא יכול ה' לתת לו". מטעם, שאין לו להקב"ה כלים דקבלה, אלא אצל הקב"ה הכל בכלים דהשפעה. והיות שהאדם רוצה, שה' יתן לו הכל בכלים דקבלה של האדם, מטעם, כי האדם טוען, שהוא רוצה להנות מתורה ומצות, ובשביל זה הוא מבקש מה', שימלא חסרונו, זה נקרא אצל הקב"ה "רוצה לתת להאדם, מה שהאדם מבקש, ורוצה לתת מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אבל מטעם שהאדם מבקש, שה' יתן לו הכל בכלים דקבלה של האדם, זה אין לו להקב"ה". אלא אצל הבורא יש לו רק הרצון להשפיע.

לכן, הגם שאין האדם יכול לקבל מהבורא, אבל מכל מקום הוא נקרא "קדוש", מטעם שרוצה לעסוק בתורה ומצות. לכן, כשאדם הולך להתפלל, צריך לעשות הכנה מקודם, בכדי לדעת על מה להתפלל."

שאלה: הוא כותב ב-1319 טור ב', שהאדם מבקש על מה שהוא מרגיש יותר ייסורים¹. השאלה, איך להרגיש ייסורים מזה שאין לאדם השפעה, עד כדי כך שיכול לבקש את זה?

זה שאין לי ייסורים זו עובדה, אני לא מקבל חיסרון מהבורא. אבל אני לא מבקש שיהיה לי חיסרון כזה. האם אני חייב לגלות חיסרון לחיסרון?

תלמיד: ואם אדם מגלה חיסרון לחיסרון, זה יביא לו ייסורים מזה שאין לו כלים דהשפעה?

אז כנראה שכבר כן.

תלמיד: למה?

במידה שחסר לו.

תלמיד: אבל לא חסר לו.

אבל אם הגיע לחיסרון כזה שחסר לו.

תלמיד: אז זאת השאלה, איך מגיעים לחיסרון כזה שחסר לו השפעה באופן שיהיו לו מזה איזשהם ייסורים?

זו כבר שאלה, איך משיגים חיסרון שאנחנו בעצם לא צריכים אותו כדי להשפיע?

תלמיד: השאלה, אם מזה שאדם מבקש שיחסר לו השפעה, הוא יכול לפתח את החיסרון הזה עד כדי כך, שזה יביא לו ייסורים וממש תפילה?

אם הוא רואה שהוא לא יכול בלי זה להגיע למטרת הבריאה, למשהו חשוב, ובלי שהוא מגיע לכלים דהשפעה הוא לא מגיע אפילו לדרגת החברים שלו, אז כנראה שמזה יש לו ייסורים, ויהיו לו ייסורים וכך הוא ידרוש ויבקש.

תלמיד: אז על מה צריכה להיות עיקר תשומת הלב שלו כדי להתקרב לאותם ייסורים, על מה שאין לו חיסרון לזה, או על כמה זה דבר גדול וחשוב?

כמה זה דבר גדול וחשוב וזה משהו שנעתק ממנו, אלא שאותו דבר שחסר לו, זה באמת הדבר הכי גדול, הכי חשוב.

תלמיד: אז האדם צריך להיות כל הזמן בתשומת לב כמה לא חסרה לו השפעה ולהצטער על זה?

כן, כנראה.

תלמיד: אבל כך הוא מרוכז בתוך עצמו, באין לי, ואין לי ואין לי.

כן, אז מה עושים?

תלמיד: לכן שאלתי, אם העבודה שלנו היא דווקא להעריך את הצורה הזו של השפעה.

אנחנו צריכים להבין מה באמת חסר לנו, ואם אנחנו מסוגלים להגיע לחיסרון כזה, או שעלינו רק להתפלל. אז להתפלל זה אומר, שיהיה לנו חיסרון לחיסרון. איך אנחנו משיגים את זה?

תלמיד: כנראה אם אנחנו מתפעלים מכך שהדבר חשוב לאחרים.

זאת אומרת אם אנחנו מסתכלים על החברים ורואים שאצלם זה דבר חשוב, אז לפי טבע של רצון לקבל, אני גם רוצה שיהיה לי. נכון?

תלמיד: כן.

אפילו שאני לא צריך את זה. זה כמו שדקרו לי עין אחת ואני מבקש שיעקרו לו שתי עיניים, משהו כזה. זאת אומרת, אפילו שאין שום חיסרון לזה אבל מתוך שאנחנו כולם באים מכלי אחד שזה אדם הראשון, אז מה שיש בכל אחד, יכול להיות שאני גם אקבל רצון כזה. אני יכול לעבוד על זה ולקבל גם חיסרון שיש למישהו אחר. ואז אני אבקש יותר ויותר ולפי זה אתחבר למילים כאלו ולאנשים כאלו שהם יעוררו אותי לרכוש כלים דהשפעה.

תלמיד: אז אם אסכם את העבודה שלנו פה, זה להעריך את החברה, ולהתפלל שיהיה לנו חיסרון?

כמה שיותר להיות קרובים לחברה, ולא חשוב באיזה מצב אני רואה אותה, אלא אין לי ברירה, אני חייב להיות יותר קרוב לחברה. ומאידך, אני צריך להשתדל לקבל מהחברה את העקרונות שלהם, את המטרות שלהם ולהיות דבוק בה. כי החברה זה כמו סירה שעל ידה אני מגיע לחוף מבטחים.

תלמיד: מהו תפקיד התפילה בזמן שהאדם עושה עבודה של התקרבות לחברה?

תפקיד התפילה, שהחיסרון הזה ישפיע על הבורא והבורא יסדר לי מקום בתוך הסירה הזאת שזו הקבוצה, ואני יחד איתם מגיע. לבד אף אחד לא יכול להגיע, אני חייב יחד איתם. אז כבר התפילה שלי הופכת להיות יחד עם התפילות שלהם ואנחנו איכשהו מגיעים, מתקרבים.

שאלה: אומרים שכאשר אני מכין את עצמי לתפילה, אני צריך לתת תשומת לב למשפיע. איזה תשומת לב אני צריך לתת?

אתה צריך להיות בטוח שהמשפיע רוצה להשפיע, אוהב להשפיע, יש לו מה להשפיע, מה שלא תבקש יש לו הכול, וכל הדברים האלה צריכים להיות בך כהכנה.

שאלה: זאת אומרת שכאשר אני פונה לבורא, אני כבר באמונה שלמה שכל מה שאני מבקש ממנו, הוא ייתן לי, אם זה באמת חסר לי.

אם תפנה נכון, תקבל.

שאלה: הוא אומר שבתפילה יש סגולה ואומר שיש גם בקשה. מה ההבדל בין שניהם?

בתפילה יש תפילה, זאת אומרת בקשה. התפילה ביסודה בנויה מבקשה, אם לא הייתה לנו בקשה, אם לא היה לנו חיסרון לא היינו מתפללים, לא היינו פונים. זה הדבר העיקרי שבתפילה. עוד בתפילה יש חלק של הודיה, ברכות על כל מיני דברים שעל ידם אנחנו מעוררים את עצמנו לבקשה. העיקר זה בקשות. אבל אנחנו מעוררים את עצמנו על ידי זה שיש לנו עסק עם כוח חנון, רחום, ארך אפיים, רב חסד ואמת, ועוד ועוד ולכן יש לנו למי לפנות.

אנחנו מבינים ומקבלים את זה מהקובלים, מהמורים שלנו, שאם נפנה נכון נקבל. עכשיו השאלה, מה זה נקרא פנייה נכונה? אז אומרים לנו שיש כאן כמה תנאים. צריך שתהיה עשירייה, חיבור, מטרה אחת, השתוקקות, קביעות, דברים שאנחנו צריכים לאט לאט לאסוף אותם ולעלות לבורא, וכך לראות עד כמה זה משפיע ולתקן את עצמנו. לפי מה שאנחנו מרגישים - הוא עונה לנו, לא עונה לנו, איך עונה, וכך אנחנו מבצעים עימו אפילו דו שיח וכך מתקדמים.

ואני מתחיל ללמוד אותו, זה כמו בעולם שלנו, שאני לומד אדם שאני נמצא עימו בקשר. איך לדבר עימו, מה לעשות כדי להשיג את מה שאני רוצה, וכך אנחנו מתחברים בינינו, כי זה הדבר החשוב ביותר ואחרי זה אנחנו פונים לבורא.

כשאנחנו כבר כעשירייה פחות או יותר, קבוצה שמוכנה לוותר כל אחד על האגו שלו כדי להתחבר עם האחרים, כי הבורא שומע את הכלל, עד כמה האנשים יכולים לוותר על עצמם, לבטל את האגו שלהם כדי להתחבר ולפנות אליו, כי "חד מקבל חד", והבורא הוא אחד לכולם. אם אנחנו רוצים להיות קרובים אליו, אז אנחנו גם צריכים יותר ויותר להתחבר לאחד מצד הנבראים.

וכך אנחנו באים לאט לאט לבירורים ולתפילה יותר ויותר עוצמתית. וכדי להראות לנו איפה אנחנו עוד לא מטפלים נכון, אז אנחנו מקבלים סימנים כמו, ירידות, אכזבות וכן הלאה. זה האור העליון, שזה כוח הבורא, שמראה לנו שאנחנו נמצאים בצורה הכי רחוקה ממנו.

שאלה: כתוב "לכן אם יש לאדם זכיה", אז הוא רוצה בכלל לעבוד בעל מנת להשפיע.

מעצמו.

תלמיד: מלמעלה כמובן מעוררים אותו.

כן, זה ברור.

תלמד: ואז הוא רואה שלא מצליח, הוא מקבל ירידה כי הוא רואה שלא יכול, ואז אם הוא לא בורח מהמערכה ושוב אומר, ,אם יש לו זכיה", אז הוא מתאושש ומתחיל להגיע לתפילה אמיתית.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, רב"ש משתמש פעמיים במושג "אם יש לאדם זכיה". אנחנו תלויים בזכייה או שזו עבודה?

זכייה זה מהמילה "זָכות", אדם מקבל איזו עזרה, וזו יכולה להיות תמיכה מלמעלה, שמעוררים אותו על ידי התעוררות צדדית. יש לבורא כל מיני כוחות שמעוררים את האדם ואדם מתעורר, מתאושש וקם לתחייה.

תלמיד: נכון שהכול מלמעלה, מעוררים אותו וכולי, אבל בסוף צריך להיות שהחיסרון בא מצידו, שהוא בוחר בזה.

זאת השאלה, מה זאת אומרת חיסרון מצידו. מלכתחילה אין באדם שום חסרון נכון, אז בהדרגה הוא עובד על זה שמקבל עוד ועוד חיסרון מהחיבור עם הסביבה, ודווקא מהסביבה. לא שיש בסביבה, כך אנחנו אומרים, ש"יש בסביבה", אבל בסביבה אין כלום, יש ביחס האדם לסביבה, ועל ידי היחס הנכון שלו לאט לאט כשהוא מתייחס לסביבה הוא מוציא מהיחס שלו לסביבה את כוח ההשפעה.

תלמיד: צריך להבין את המושג הזה, "אם יש לו זכייה מלמעלה" אז יקרה כך וכך, זאת אומרת אם הוא כבר הגיע למצב, להזדככות כזאת שהוא יכול לעבוד במדרגה הזאת, כן?

כן.

תלמיד: זו לא איזו זכייה בלוטו.

לא, זה ברור שהזכייה היא רק בדרך, ככל שיקבל יותר עצות, רצונות, והבחנות מלמעלה.

שאלה: מה ביחס הנכון של האדם מוציא מהסביבה כוח השפעה?

אם הוא רוצה כוח השפעה ומבין שאין לו אז הוא צריך לפנות לבורא, ולקבל את זה הוא יכול רק דרך הסביבה.

תלמיד: הוא כתב כאן "בזמן שהאדם מכין עצמו לתפלה, הוא צריך לעשות תשומת לב על המשפיע. וזהו הכי קשה". איך האדם צריך להכין את עצמו נכון לתפילה?

כותב על זה בהרבה מקומות, צריך להשתדל להתקרב לבורא, במה? עד כמה שהוא נמצא ברצונות או בתכניות להשפיע, עם זה הוא פונה לבורא ומבקש עזרה.

תלמיד: איך להפוך את הקושי בהכנה להכנה קלה?

לדבר עם החברים ולעשות תפילה יחד, זה סך הכול מה שהנבראים מסוגלים לעשות וזה מה שמועיל.

תלמיד: הוא נותן דוגמה של פרנסה, זאת אומרת למרות שאין לו פרנסה והוא צריך, הוא מתפלל לצאת מבית הסוהר, הוא מרגיש מעומק הלב שמה שמרחיק אותו זה הפרנסה אז איך הוא מתפלל על לצאת מבית הסוהר?

הוא משתדל יחד עם החברים, מדבר על זה, מברר את זה האם באמת זה חיסרון או לא כל כך.

תלמיד: למרות שהוא מרגיש מעומק הלב שמה שמרחיק אותו כרגע זה מה שיש לו בהכרחיות? כשהוא נותן דוגמה של פרנסה, האדם מרגיש שמשהו חסר לו בהכרחיות, זה מה שמרחיק אותו מהבורא?

יכול להיות שכן.

תלמיד: במצב הזה איך הוא יכול להתפלל לצאת מבית הסוהר?

לא יכול, הוא קודם צריך הכרחיות.

תלמיד: אז על מה הוא מתפלל?

על הכרחיות.

שאלה: להסביר. הוא נתן פה את הדוגמה שאם אדם נמצא בבית סוהר, אפילו שיש לו בעיה של הכרחיות, לצאת מבית הסוהר יותר חשוב לו מאשר הכרחיות. אז על זה אני חושב שהחבר שואל.

אם יש לו את זה.

תלמיד: יש לו גם בעיה בהכרחיות, אבל את ההכרחיות הוא שם בצד, יותר חשובה לו היציאה. אז כשהוא נותן פה את הדוגמה של הפרנסה ובית הסוהר, בית הסוהר נותן השלכה לרצון לקבל או שבאמת הוא נותן פה השוואה בין הכרחיות להכרחיות של האדם, שיש משהו יותר חשוב שעליו הוא צריך להתפלל?

כן, צריך לבחור בהכרחיות האמיתית.

שאלה: כתוב שהבורא מעורר תחילה את האדם ואז האדם מתעורר לרצות להשפיע מזה שהוא רוצה לקבל טעם בהשפעה. והבורא עורר את כולנו, לכן הגענו לעשירייה. אני לא מבין איך מזה שאנחנו ביחד, כולם מחפשים טעם בהשפעה? כי בסוף הוא אומר שלבורא אין כלים דקבלה, כפי שאתה רוצה לקבל בכלים דקבלה טעם.

שוב, הוא אומר אתה מבקש משהו שלבורא אין - כלים דקבלה, והבורא לא יכול לתת לך. ואנחנו כולנו בהתחלה באים עם רצון לקבל טעם. איך מזה שאנחנו בעשירייה כולנו באים בהתחלה עם החיסרון לטעם, מפתחים משהו חדש שלבורא אין?

תלמיד: אנסה להבהיר שוב, כתוב בסוף המאמר שאדם שרוצה לקבל טעם בעבודה, הוא רוצה להרגיש בכלים דקבלה שלו את מה שהוא מרוויח, והבורא אפילו אם רוצה לתת לו, לא יכול כי הבורא בא מצד השפעה.

כן.

תלמיד: את כולנו הוא עורר תחילה. הוא העיר את הנקודה שבלב, הוא נתן לנו חיסרון להגיע לפה.

כן.

תלמיד: ואנחנו באנו. איך מהחיבור בינינו יוצא חיסרון חדש, חיסרון לקבל טעם בהשפעה? איך אנחנו מגיעים לחיסרון חדש שעליו הבורא כן יכול להיענות לנו?

כשאנחנו מתחברים?

תלמיד: כן. כי אם אני מחבר אחד ועוד אחד ועוד אחד יוצא חיסרון גדול לקבל טעם בהשפעה. אבל כתוב בסוף שאת זה הבורא לא יכול לתת.

אלא מה הוא כן נותן?

תלמיד: זה מה שאני שואל, איך אנחנו מבקשים משהו שהוא כן יכול לתת?

מה הבורא כן יכול לתת? לפי התפילה שלנו הבורא יכול לתת טעם בהשפעה. אם אנחנו מבקשים, אז הוא יכול לתת את זה. שנרצה להשפיע לא בגלל שזה טעים, אלא כי תהיה לנו נטייה לזה.

תלמיד: קודם כל הבקשה באה מתוך רצון לקבל ואם זו לא בקשה נקייה, טהורה, היא לא יכולה לצאת לפועל. קשה לבטא את זה במילים, אתה יכול לצעוק עד מחר שאתה רוצה השפעה אבל זה לא אמיתי.

אז איך לעשות את התפילה האמיתית? ככל שאנחנו נמצאים יחד ומשתוקקים להיות כאיש אחד בלב אחד, על ידי זה הבקשה שלנו נעשית יותר מחודדת ומכוונת למטרה. זה רק על ידי העבודה שלנו, על ידי החיבור שלנו.

שאלה: הטעם בלקרוא תפילות ולהגות אותן בקול רם הוא על מנת שהלב ישמע וירצה?

כן.

שאלה: במאמר רב"ש מדבר על ההבדל בין התפילה לבין הבקשה והוא מדבר על זה שיש את התפילה שכתבו החכמים שלנו שיש בה את השמות הקדושים ויש בזה סגולה. ברור מהמילים שלך שמה שיותר חשוב זו התפילה והבקשה שעושה העשירייה.

איזה תפקיד יש לתפילות שנכתבו על ידי החכמים בדרך שלנו, כמה אנחנו צריכים להקדיש לזה?

אנחנו עוד נגיע לזה, בינתיים אנחנו מכינים את עצמנו לזה. אבל אחר כך אנחנו נקרא את התפילות של המקובלים ונראה עד כמה הם היו בדרך מכוונים למטרה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שעשירייה צריכה להקדיש את עצמה בצורה מוחלטת לרוחניות, להבדיל את עצמה בנושא הזה מכל האנושות וכל הזמן לפתח את החיסרון הנכון לגלות את הבורא?

זה נכון, אבל מה זה נקרא לנתק את עצמה מהכול? זאת השאלה, עד כמה אנחנו צריכים להיות יחד בחיבור אחד כדי להשיג את המטרה.

שאלה: בתחילת השיעור קראנו שאנחנו כל הזמן יוצאים מהרגע הנוכחי לרגע העתידי ובגלל זה אנחנו מאבדים את הכול. מה מיוחד ברגע הנוכחי שנקרא "כאן ועכשיו", המוכנות שלו?

כן. אנחנו צריכים לעבוד לפי מה שאנחנו מרגישים עכשיו, כי זה מה שאנחנו מקבלים מהבורא בטוח ועל זה אנחנו צריכים קודם כל להגיב.

שאלה: אמרת שאנחנו לומדים את הבורא בעבודה שלנו, בתפילה שלנו, בתגובה שלו, איך אנחנו עושים את זה? מה זה אומר שאנחנו לומדים את הבורא בתגובות שלו?

על ידי זה שאנחנו הולכים בדרך, עוברים כל מיני מצבים, אנחנו יותר ויותר משתדלים להכיר את הבורא, מי נמצא מלפנינו, זה טבעי שזה כך.

תלמיד: לגבי התפילה שהעשירייה בונה, דיברת על תפילת המקובלים, אנחנו כל יום כותבים תפילה כעשירייה, וכשעושים את זה כל יום זה הופך למשהו אוטומטי, ושיגרתי. איך לחדש את התפילה, ולהוסיף אליה משהו חדש, קשר נוסף, אולי קשר עם החכמים?

כדאי לעשות את זה במשפט אחד. כל יום אני צריך לרכז את מה שאני מרגיש שבא לי מהבורא במשפט אחד, ובמשפט אחד אני צריך לענות לו.

תלמיד: אתה מתכוון משפט אחד מכל העשירייה?

מכל אדם.

שאלה: בהקדמה לשיעור אמרת שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הכיוון שלו קבוע, והוא רק רוצה להשפיע לנבראים. אז איך אנחנו יכולים להידבק באור הנצחי הזה, באור העליון, ולנצל את כל המקרים שאנחנו קוראים עליהם במאמרים, איך הם יבואו לידי ביטוי בקשר בינינו בתוך העשירייה?

בעצם בשאלה שלך אתה כבר נותן את הפתרון. אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, להידבק לחברים, ומתוך הדבקות בחברים להרגיש את עצמנו נמצאים ממש בתוך כלי חדש שנקרא "עשירייה", ובה אנחנו כבר יכולים לתאר לעצמנו את כל אותן פעולות שצריכות להתממש בכלי הכללי. העיקר בשבילנו להגיע לעשירייה.

שאלה: במאמר רב"ש נותן דוגמה מתפילת שמונה עשרה, שבה האדם אומר שנשמתי תהיה כעפר, והוא ממשיך שבטוח שאדם לא באמת רוצה שנשמתו תהיה כעפר. אז מה הכוונה כאן כשהרב"ש מדבר על הנושא הזה שנשמתי תהיה כעפר?

כעפר לכל תהיה, שאני לא ארגיש את עצמי באגו שלי, בגאווה שלי יותר מהדבר הפחות ביותר בעולם. אני צריך להוריד את הרצון לקבל שלי לדרגה הכי נמוכה. אני לא יכול להפטר ממנו, אבל לבקש מהבורא להשתוקק לזה שאני רוצה לבטל אותו ככל האפשר, לזה אני צריך להשתדל להגיע.

תלמיד: האדם אומר אחרי תפילת שמונה עשרה "ונפשי כעפר לכל תהיה" והרב"ש כותב פה, "בטח האדם אינו רוצה שה' יקיים את תפלתו." מה זאת אומרת שאדם אינו רוצה שה' יקיים את תפילתו?

אנחנו לא יכולים לדרוש מהבורא, לבקש מהבורא שהנשמה שלנו כאילו תהיה כעפר, כי זה הדבר הכי נמוך, והכי גרוע. אבל אנחנו צריכים להשתדל להגיע לזה, אחרת אנחנו לא יכולים למדוד שום דרגה רוחנית במערכת.

שאלה: שמעתי בתחילת השיעור שאמרת שהאור העליון קבוע במנוחה מוחלטת, והכול תלוי באדם לאיזה כיוון וכמה הוא משתנה. ובמאמר כתוב שאדם מבקש "אבל הקב"ה אינו רוצה. מטעם שה' רואה, שעדיין אין האדם מוכשר לזה." אז מצד אחד מדובר פה שיש מערכת חוקים שלא משתנה, ומצד שני על מערכת יחסים, וזה לא מסתדר.

איזו מערכת אנחנו צריכים לבנות בינינו כדי שהיא תהיה ביחס עם מערכת החוקים הנוקשה העליונה, כדי שהבורא כן ירצה?

אנחנו צריכים לבנות בינינו מערכת קשר "כאיש אחד בלב אחד". יותר מזה לא צריכים, בזאת אנו מתקנים את השבירה, מחזירים את עצמנו להיות כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת להיות ברצון אחד. אמנם זה רצון מורכב, אבל למרות שהוא מורכב, הוא בכל זאת נמצא בנטייה להתחבר עם הבורא.

שאלה: מה ההבדל בחיסרון שרוצים לראות דווקא "מעלות חברו ולא חסרונו", לבין חיסרון שאני צריך להגיע למצב של אהבה, לראות את החיסרון שלו, ולמלא אותו?

אם מתחילים לעבוד על החסרונות, אפילו שהם נראים לגמרי לא קשורים זה אל זה, אבל אחר כך אנו מגלים שזה תלוי בזה. תנסו לקרב ביניהם, למצוא משהו משותף לכמה חסרונות, ותראו שהם בכל זאת נובעים מדבר אחד. אנחנו רואים את העולם דרך הרצון לקבל, והשאלות הן כדי להביא אותנו לראות את העולם דרך הרצון להשפיע.

שאלה: בשיעורים קודמים שמעתי שצריכים להתפלל כל היום, ולהיות בדיאלוג מתמיד עם הבורא. איך אפשר לעשות שהדיאלוג המתמיד הזה תמיד יבוא מהחיבור עם החברות, כי אני לא נמצאת כל היום עם החברות, עם העשירייה?

אני מתאר לעצמי שאני נמצא עם החברים שלי בדיאלוג. אומנם שאני לא רואה אותם, ולא שומע אותם, אבל יש לי כאלו מחשבות שאני מחבר אותם בכל מיני צורות, ובזה אני מייצב לעצמי איזו חברה דמיונית. ואז בחברה הזאת אני הולך ומברר כל מיני מקרים שיכולים להיות ביני לבינם, וככה אני מתקדם בבירורים שלי.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב "שזכות היא מלשון הזדככות על דרך שאמרו חז"ל, לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את עם ישראל". מה זה הזדככות?

הזדככות זה כשהכוונות על מנת לקבל לאט לאט מתהפכות לכוונות על מנת להשפיע.

תלמיד: ומהו צירוף עם ישראל באמצעות מצוות?

עם ישראל אלה אותן קבוצות שרוצות להתחבר יחד כדי לקבל וליישם את חוקי ההשפעה.

תלמיד: הוא כותב פה "שההזדככות זה על דרך שאמרו חז"ל". מה הקשר בין הצירוף באמצעות מצוות לבין הזדככות?

על ידי זה שאנו מקיימים את חוקי הטבע הרוחני העליון, שהוא השפעות למיניהן, על ידי זה אנחנו יותר ויותר מתקרבים לקיום תורה ומצוות, משמע לחוקי ההשפעה.

שאלה: האם על ידי זה שאנחנו מדברות אחת עם השנייה, ומשתדלות לנסח את התפילה, אנחנו יכולות להתקרב מספיק כדי לבקש צורך להשפיע, או שצריך לבקש מהבורא על זה בנפרד?

על ידי דיבור ביניכן, אם אתם מכוונות לפי המאמרים של הרב"ש, אתן בטוח מתקרבות לקיום הנכון.

תלמידה: איך אפשר להכין את עצמנו, לכוון את עצמנו נכון כדי שנוכל להגיע להתקרבות כזאת?

תנסו ונראה, פשוט מאוד. תנסו לקרוא את מאמרי רב"ש, ולכוון אותם לתוך העשירייה.

שאלה: שמעתי שאמרת עכשיו שהאדם צריך לייצב בתוכו חברה דמיונית, וככה להתקדם בבירורים. מה זה אומר לייצב חברה דמיונית, איך עושים את זה?

דמיונית? אני לא יודע איך אמרתי. אבל הוא צריך לתאר לעצמו שהוא נמצא בסביבה שצריכה להגיע להשפעה הדדית בפנים, בין החברים, או החברות, ובהתאם לזה הם יכולים להתייחס לבורא.

לא יכול להיות יחס לבורא, אלא כתוצאה מהיחס ביניהם. ועל זה אנחנו צריכים ממש לעמוד חזק, ולהבין שזה החוק. רק לפי מידת הקשר בינינו, אנחנו יכולים להתקשר לכוח העליון.

תלמידה: זה אומר לדמיין את החברות מהעשירייה גם כשאני לא איתן, ולנהל איתן בירור במחשבה?

בטח, מה זה חשוב אם פיזית את איתן או לא?

תלמידה: כי כשאני מבררת עם החברות במפגש פיזי, אני שומעת מה הן באמת אומרות וחושבות. ככה אני כאילו חושבת מה הן היו עונות לי ככה, או אומרות לי, וזה פחות אמיתי.

אני אומר לך משהו אחד, ואת עונה לי במשהו אחר.

שאלה: דיברת לפני כמה רגעים על בקשה לבורא שהנשמה שלנו תהיה כעפר. מה זה אומר שהנשמה שלנו צריכה להגיע לדרגה של עפר?

זאת אומרת שאין לה שום זכויות. שככה נראה את עצמנו, בצורה נכונה כלפי מטרת התיקון. שלצערנו אין לנו עדיין שום זכות, ואנחנו צריכים להשתדל להתקשר בינינו, ולהבין מה עוד חסר לנו כדי להיות כאיש אחד בלב אחד, זה התיקון.

(סוף השיעור)

---

1. במה שהוא מרגיש יותר יסורים, על זה הוא מבקש↩