שיעור הקבלה היומי٢٥ سبتمبر ٢٠١٩(בוקר)
שיעור בוקר 25.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
רב"ש ג', עמ' 2050 ראש השנה
ראש השנה זה כאילו תחילה חדשה. אנחנו צריכים לעשות חשבון, כך נהוג לפי המנהגים שלנו לעשות חשבון על מה שהיה ולבנות איזו תכנית, ולכוון את עצמנו, פנינו, לעתיד.
העתיד שלנו צריך להיות יחסית ברור. אנחנו צריכים לארגן, להכין מקום לגילוי הבורא. בזה אנחנו עושים נחת רוח לו. המקום הוא הרצונות שלנו שמתחברים ובונים כלי לגילוי הבורא. לכן, אנחנו צריכים לראות כמה אנחנו מתקדמים לזה. איפה אותו המקום. הבורא נקרא "מקום" כי הוא מתגלה ברצונות שלנו המחוברים נכון, לכוונה אחת, לנטייה אחת.
כשאנחנו שוב ושוב בודקים האם פנינו לזה, האם אנחנו דואגים לזה, האם יש לנו מקום משותף שאנחנו מכוונים לכאן, מקום שנקרא "שכינה", שעיני כל מכוונים אליה, האם זה כך קורה?
עכשיו, לפני הכנס הגדול, שיהיה מאוד מיוחד בבולגריה 2019, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו שוב. ודווקא לראות שזאת שנה חדשה. מצד אחד השנה כאילו איזו מחוגה, כמו שהיה, אבל מצד שני חדשה וברמה חדשה. והרמה הזאת באמת חדשה, כי אנחנו כולנו, כל הכלי העולמי שלנו, רוצים להתרכז למקום אחד. זאת אומרת לרצון אחד לגילוי הבורא בכל החיבורים בינינו. העיקר שאנחנו נדאג להיות כולנו מחוברים בנקודה אחת. ושם נגלה את הבורא.
להכין שטח, להכין צלחת, להכין את המקום. וכאן אנחנו יכולים להבין למה כתוב "מצוות שבין אדם למקום", "מצוות שבין אדם לחברו", עד כמה זה שייך, קשור זה לזה. זה העיקר. האם יהיה קשר בינינו כמו שאנחנו רוצים שיהיה קשר בינינו לבין הבורא? האם נגיע להתכללות, לדאגה הדדית שנקראת "אהבה" שבאמת תכסה על כל הפשעים, שהבורא בכוונה מעורר ומגלה כדי שתהיה לנו אפשרות לבנות את עצמנו בנטייה נכונה אליו? זאת העבודה שלנו עכשיו לקראת הכנס, ובאמת שתהיה לנו בזה שנה טובה.
קריין: מאמר "ראש השנה" ב"כתבי רב"ש" כרך ג'ף עמ' 2050.
ראש השנה
"על פסוק "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה". עיתים לטובה ועיתים לרעה. כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמן על הארץ, שצריכה להם הכל לפי הארץ.
עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מרובין, לסוף חזרו בהם, לפחות מהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ, שאינה צריכה להן. ופירוש רש"י: שלא בזמן, היינו לפני הזריעה, שאינו צריכה להם ביערות ובמדבריות (ראש השנה י"ז ע"ב).
להבין את הנ"ל על דרך המוסר, יש לפרש, "ראש השנה" נקרא תחילת יצירתו של האדם, היינו כמו שאמרו חז"ל שמכריזים על הטיפה חכם, טיפש וכו' (נדה ט"ז ע"ב). "גשמים", היינו כוחות הגשמיים שלו, זאת אומרת אם יהיה לו מוח קטן או גדול, לב קטן או לב גדול, רצון קטן או רצון גדול, וכדומה.
ואם האדם הולך בדרך הטוב, כשנתגדל להוסיף עליו אי אפשר, היינו לעשות לו מוח ורצון יותר גדול, מטעם שכבר נקצב לו בעת יצירתו, אלא שכל שכלו וכל מרצו משתמש בהם רק במקום הקדושה והצורך. וזה כבר מספיק לו להגיע לידי מדרגה שיוכל לזכות לגילוי אור ה', ולהדבק בו באמת, ולקבל כחלקו בעולם הבא.
ואם להאדם בתחילת יצירתו הוקצבו לו מוח גדול ורצון חזק, אבל אם אינו הולך בדרך הטוב והישר, אזי הוא משמש בהם שלא לצורך, כענין שהקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמן על הארץ שאינה צריכה להם.
ואם כן לא מועילים לו כל הכוחות הטובים שנתנו לו בזמן יצירתו, היינו שהיה יכול להיות בקי בש"ס ופוסקים, ולא יזכה לשלימות הנרצה, הנקרא דביקות בו יתברך.
היוצא מזה, שאין להאדם להתרעם אם הוא אינו בעל כשרון כמו שאר חבריו, כי לא זה הקובע, כי העיקר הוא להיות צדיק, ורק אז הוא מנצל את כל הכוחות שלו שילכו למטרה האמיתית, ולא משחית את כוחותיו לבטלה, אלא כוחות יגיעתו מתחברים ונכנסים להקדושה."
זה העיקר. זאת אומרת, עד כמה שאדם מכוון את כל מה שיש לו למטרה. יכול להיות שאין לו הרבה כוחות טובים במוח, בלב, חלש אופי, כל מיני תכונות כאילו לא יכול להגיע למימוש, לתיקון, אבל זה לא אומר שום דבר. אנחנו לא מבינים עד כמה העבודה הנכונה במקום הנכון דווקא זה מה שעושה את ההבדל בין המומחה לבין לא מומחה, לאדם הפשוט. המומחה פשוט יודע בדיוק איפה לעשות ואיך לעשות. במאמץ קטן הוא עושה את השינויים הגדולים ביותר.
לכן, אנחנו רואים לפעמים באנשים גם בעולם הזה, שאנשים מוגבלים במשהו מהלידה, יש להם איזה חוסר בתפקוד שלהם, הם בוחרים לעצמם איזה עסק, מקצוע, משהו כזה שמצליחים שם דווקא במיוחד. יודעים מראש עד כמה הם מוגבלים, ועד כמה הם צריכים אז לגייס את הכוחות, יוצרות לכיוון הנכון, אז הם מצליחים יותר מאחרים.
לכן הכול תלוי עד כמה אנחנו, כל אחד ואחד ו"איש את רעהו יעזורו" מאתר את המקום איפה שאנחנו צריכים לגלות את הבורא. בכוחות הדלים שלנו נהיה מרוכזים לשם ונמשכים לזה ואפילו שיש לנו כוחות חלשים מאוד לחיבור, לייצב את עצמנו נכון, אבל אם אנחנו מבינים את חולשתנו, אנחנו כן יכולים, יחד עם זה, לסדר אותנו נכון ואז נצליח.
ובמיוחד שאנחנו עכשיו פועלים בלחבר את כל האנשים שלנו, כל הקצוות, כל הזנבות, כל היחידים איפה שהם, כי דווקא חשוב רוב מניין מרוב בניין. זאת אומרת, זה עניין של הדור האחרון, כמה שיותר אנשים מתחברים יחד, הם יכולים לעשות את העבודה מה שעשירייה אחת, אפילו שתהיה גדולה כמו עשירייה של רבי שמעון, לא בזה מגיע תיקון העולם. אלא דווקא על ידי היחידים, הקטנים, שלא מסוגלים, לא מבינים, לא מרגישים, עם כוחות הקטנים, הם, הם כשמתחברים יחד, מייצבים, מייצרים אותו השטח, השכינה, המלכות איפה שמתגלה הבורא.
לכן, אנחנו צריכים, כמו שהוא כותב "היוצא מזה, שאין להאדם להתרעם אם הוא אינו בעל כשרון כמו שאר חבריו, כי לא זה הקובע," את ההצלחה שלו "כי העיקר הוא להיות צדיק,", להשתוקק ליצירת המקום לגילוי הבורא. ורק אז הוא מנצל את כל הכוחות שלו שילכו למטרה האמיתית, ולא משחית את כוחותיו לבטלה, אלא כוחות יגיעתו מתחברים ונכנסים להקדושה."
שאלה: מה זה נקרא "דבקות עם הבורא"?
דבקות בבורא זה לפי השתוות הצורה, השתוות התכונות. הוא כולו משפיע, אף אתה משפיע.
תלמיד: האם זה אומר לצאת מעולמות הטומאה לעולמות הקדושה?
מה זה ייתן לך? מה אתה יודע בעולמות? למה אתה שואל דברים שאין לך שום קשר אליהם? תשאל משהו לעניין. מה אתה רוצה לדעת שזה יכוון אותך נכון לעשייה? מה זה עולמות? אני לא יודע.
תלמיד: תודה.
תברר בדיוק את השאלה לפני שאתה שואל. יש לך דחף לשאול, זה נכון. אני לא נגד זה. רק שזה יהיה יותר ברור.
שאלה: שמעתי בהקדמה למאמר שאנחנו עכשיו צריכים בעבודה לקראת ההכנה לכנס להגיע להתקשרות שנקראת "אהבה".
אהבה זו צורת התקשרות, התכללות בין החלקים השבורים. שאם הם מתקשרים למעלה מהכוחות שמפרידים אותם, דוחפים אותם זה מזה, אז הקשר שהם קושרים זה אל זה נקרא "אהבה". זה סוג קשר. זו לא מילה כמו בעולם הזה. אם אחד מרגיש שהוא רחוק מהשני, דוחה, אפילו עד ששונא אותו, ולמרות זאת רוצה להתקשר אליו, כי המטרה שמשיגים על ידי התקשרות היא יותר חשובה מכוחות הדחייה שיש בו, אז ההתקשרות הזאת נקראת "אהבה". זאת אומרת, אין אהבה ללא שנאה, ללא דחייה.
זו הגדרה אחרת מהחיים שלנו. בחיים שלנו, יש לך איזה נטייה הורמונאלית, או איזה הרגל או משהו, וזה נקרא "אהבה". זה לא נכון. זו צורה אגואיסטית פשוטה, וכאן זה נגד האגו שלך. שאתה דווקא מתקשר נגד האגו בצורה שבפנים יש לך דחייה עד השנאה, ולמעלה מזה אתה מתקשר, מפני שמטרת ההתקשרות היא בשבילך הופכת להיות חשובה יותר ועוזרת לך להיות מקושר, למרות שבפנים אתה מרגיש דחייה, אז זה נקרא "אהבה".
זאת אומרת, הרגשת האהבה היא הרגשה שתמיד חייבת להיות כוללת, כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה". אחרת זו לא אהבה. נטייה אחד לשני טבעית זאת לא אהבה. אהבה יכולה להיות רק כנגד הטבע, כנגד הרגש שאני בונה לעצמי מערכת שלימה שכדאי לי להיות קשור לזולת, למרות שהוא דוחה אותי, אני דוחה אותו. שאנחנו לא יכולים להיות יחד בשום צורה. שאני לא יכול להסתכל עליו, אני לא מסכים עימו, איך שזה מתגלה בכל מיני אופנים, ועל פני זה אני רואה שאם אני אהיה קשור אליו אני אהיה קשור לבורא. אז הוא הופך להיות בשבילי כצינור הקשר עם הבורא. ואז היחס שלי אליו בגלל שאני רוצה להגיע לקשר עם הבורא, להשפיע לבורא, אז היחס הזה נקרא "אהבה".
תלמיד: איך עכשיו בפעולות שאנחנו מתחילים לעשות, לדוגמה היום, קבוצת איטליה הכינה את ההכנה לשיעור, או כל דבר שאנחנו עושים עכשיו בהכנה לכנס, בצורה משותפת כלל עולמית, איך אנחנו מכניסים את הכוונה הזו, את הנטייה הזו שתתפתח בנו אהבה?
קודם כל, יש כאן עניין של פעולות, כמו שכתוב שההרגל הוא יביא טעם, נעשה טבע חדש. מה זה טבע חדש? שמה שלא היה לי נוח, רגיל לעשות, על ידי זה שאני מרגיל את עצמי, אז הרצון לקבל שהוא עושה כמה פעולות חוזרות, הוא מתחיל לגלות בזה איזה טעם.
זאת אומרת, היה בזה צורך. היה בזה איזה מקור התענוג, אבל זה היה נסתר ממני. על ידי זה שאני עושה פעולות, הפעולות האלו הן מגלות, הן מביאות לי טעם. איך זה קורה? כי אני משקיע כוחות לעשות פעולות ללא תשלום מה שנקרא, ללא תענוג והמאמצים האלו, היגיעה היא בונה את הכלי, ואני מתחיל להיות יותר רגיש אז עוד קצת ועוד קצת, למרות שאנחנו לגמרי אדישים זה לזה, לך עכשיו תחשוב על איזושהי קבוצה, כרמיאל נגיד, צ'ילבינסק, קישינב, איטליה ועוד, אין לך הרגשה לזה על ידי זה שאתה חוזר יותר ויותר, ההרגל נעשה טבע שני, ואתה מתחיל להרגיש שהקבוצות האלה קשורות אליך, שהן לא רק קשורות, שאתה תלוי בהן והן תלויות בך והבורא מתגלה דווקא בתפר, החיבור שביניכם, עד כמה שהייתה דחייה ומעל הדחייה אתם בונים חיבור, בלי להרוס את הדחייה. אתם רוצים להשאיר אותה ומעליה להביא את החיבור, צריכים ללמוד איך עושים את זה. עביות זו הדחייה וזכות זה החיבור מעל הדחייה, אז מתוך זה יש לך כבר רשמו דעביות, רשימו דהתלבשות, אחר כך בא על ידי המאור שמארגן את זה, יש לך כלי ובו מתגלה הבורא ומיעוט הרבים הם שניים.
אפילו אם יש שני חלקים כאלה מנוגדים, הפוכים, רחוקים, שנואים זה על זה וכן הלאה, למה שנואים זה על זה? כי כמו שהיו קודם באדם הראשון, כמו שהיו באדם הראשון מחוברים יחד והיו ממש צמודים ועוזרים ופועלים מאוד קרוב, סמוך זה לזה, על ידי השבירה יש ביניהם עכשיו ניגוד זה לזה.
אם שני השכנים נגיד יוצאים מהבניין והולכים כל אחד לדרכו, נוסעים למקומות שונים אז מה יש ביניהם? שוכחים זה על זה וזהו, אבל אם זה במשפחה, שהיו קשורים זה לזה ומתרחקים? זאת אומרת סימן שאנחנו לא יכולים להתחבר עם איזה קבוצה, שיש עכשיו שנאה בינינו, זה מפני שאנחנו היינו באדם הראשון כנראה שקרובים זה לזה, ואז אנחנו צריכים להבין שדווקא על כל הפשעים האלה חייב להיות כיסוי אהבה, ומתוך זה תיהיה לך עוצמת הגילוי הבורא, כך בונים את הקשר וכך בונים את הכלי החדש, המתוקן זאת אומרת, דאדם הראשון.
תלמיד: איך בתהליך הזה להיות כמו אותו מומחה שיודע איפה להשקיע, ולא מפזר את הכוחות שלו במקומות שלא צריכים בהם?
אנחנו עכשיו צריכים כל הזמן לחשוב איך אנחנו מגיעים לחיבור כזה, שבאמת הדאגה על זה שאנחנו נהיה מחוברים, היא תהיה העיקר, עד כמה אני דואג, בזה אני בודק את עצמי. עד כמה שאני מוכן להגיע לחיבור, לכנס, לגילוי הבורא בתוך החיבור, לחשוב על זה, הכול במחשבה יתבררו, אין כאן יותר מזה.
שאלה: איך אנחנו יודעים שכיסינו את השנאה באהבה? איך אפשר להבין שהצלחנו בזה?
עד שבורא לא מתגלה אתה לא יכול לדעת, ודווקא כשאתה מתאמץ, אז החושך עוד יותר ועוד יותר, כמו החושך לפני הזריחה, ואז בא עמוד השחר, ולפני זה חושך יותר גדול, זה כדי שאתה עוד יותר ועוד יותר תתחבר עם החברים, ותביא תשתית לגילוי הבורא.
תלמיד: עכשיו אנחנו דנים בזה שאם אנחנו רוצים להתחבר עם קבוצות, צריכים להתגבר על שנאה לאהבה, מה זה אומר לאהוב?
לאהוב זה נקרא להרגיש את השני כמו את עצמו, כי אנחנו צריכים להתחבר ברגשות הפנימיים האלו, למעלה מהטבע שלנו, למעלה מהעולם שלנו, למעלה מהמשפחות, למעלה מכל מה שיש כאן, מה ששייך לרוחניות, לכלי אחד, לרצון אחד שצריך להיות כלי לגילוי בורא אחד, אז כך אנחנו צריכים לתאר לעצמינו את החיבור שלנו. עניין רגשי, שצריכים כל הזמן לחשוב עליו, ממש להסתובב סביב זה יותר ויותר, לא לעזוב את זה, לחזור לזה, אתה תרגיש איך זורקים אותך מזה ושוב אתה חוזר, כאן עניין הרגש בעצם בלבד, השכל רק עוזר קצת לכוון את הרגש.
אנחנו רוצים לגלות את הבורא, רצוננו לראות את מלכנו, זהו ולכן אנחנו עושים, וזה הזמן הנכון, אנחנו מקבלים התעוררות לזה, הרצונות שלנו בכל העולם, הכלים האלו הם מוכנים לזה, יחסית כל אחד ואחד, כשנאסוף אותם יחד אנחנו נגלה, לא חסר כלום, רק בעצם לשים תשומת לב בזה ולעורר חברים. אפילו שאתה לא רואה, מלכתחילה אנחנו צריכים לדאוג שכל החברים יהיו בנטייה לזה, ולכן לבנות כל מיני תהליכים, תעסוקה בזה.
סך הכול איך אני מרגיש כלי אחד לגילוי הבורא, הבורא לא יתגלה בעשירייה, אנחנו מאוד חלשים, אם אנחנו נפזר את העבודה שלנו לכל הכלי שלנו הגדול להרבה עשיריות, כמה יש לנו בעולם, מאות עשיריות, אז בזה אנחנו כן נצליח, גברים, נשים, ממש כולם.
שאלה: הרב"ש כותב העיקר הוא להיות צדיק, מה הוא מתכוון, מה זה צדיק?
"העיקר להיות צדיק", "צדיק" זה מושג מורכב, רב שכבתי, מתחיל בזה שאדם בכל כוחו מצדיק את הבורא, מצדיק אותו, מה שעושה ה' הכול לטובה, זהו. זה כאילו עממי, מה יש בזה, אבל מתחילים מזה. אחר כך צדיק יותר זה כשאתה הולך למרות שאתה כבר מתחיל לעורר את העביות ולהשתדל לקשור אותה לאותה קביעת המצב שהבורא הוא צדיק. זאת אומרת בצורה כזאת אתה מגיע להכאה ולזיווג ולבניית הכלי.
תלמיד: העבודה שלנו להתחבר בכלי הכללי בכל העולם, לעשירייה אחת.
כן.
תלמיד: והאדם, העשירייה שלו וכל העשיריות לפי מה שהבנתי, הכול דרך העשירייה אבל פה בבני ברוך אנחנו 32 עשיריות צריכים גם להתחבר לעשירייה אחת?
מה זה נקרא להתחבר לעשירייה אחת?
תלמיד: לא יודע, להרגיש ככלי אחד, כעשירייה אחת.
להרגיש, כן, אז מה זה שייך, או שאתה רואה כאן את 32 העשיריות או שיש לך בישראל עוד 30 עשיריות או שיש לך בכל העולם עוד 300 עשיריות.
תלמיד: כי אנחנו פה נמצאים כל הזמן ביחד.
מה זה נמצאים, גופים?
תלמיד: כן.
זו בעיה שאתה מסתכל על גופים?
שאלה: אין משמעות אם נעשה פה ישיבת עשיריות, שתי עשיריות ביחד, כדי להתקרב יותר?
אני לא יודע איך להגיד לכם? לא נראה לי שכל מיני פעולות פיזיות עם העשיריות כאן ושם ועוד יכולות לעזור, זה צריך להיות הכול במחשבה וברצון ובבירור הפנימי אבל בצורה בלתי פוסקת, כל הזמן אני נמצא בזה.
שאלה: כל אחד אוהב ורצה להרגיש צדיק, וכדי להיות צדיק הוא אולי מתכנס יותר בעצמו כדי להרגיש שהוא לא צריך להתמודד עם עביות. אז האם נכון לומר שבזה שאנחנו עכשיו משתדלים לצאת לכל הכלי העולמי זה דווקא באמת יותר עבודה של צדיק מאשר להתכנס ולהישאר בתוך הנקודה שלנו בעשירייה?
למה?
תלמיד: אם אני נשאר בעשירייה אז קל לי יותר להיות, להרגיש שאני צדיק, אני לא צריך להתמודד.
אתה לא יכול להמשיך בעבודה הרוחנית שלך אם אתה נשאר בעשירייה בלבד, אתם מיציתם את כול היכולת להיות קשורים זה לזה ונכנסים לשגרה בחזרה עד שכל הטעמים נעלמים. לכן הגיע השלב שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד הרבה בעשיריות ואז בעבודה הזאת אפילו שהיא עבודה קטנה, אבל מפני שהיא נעשית בשטח רחב היא תיתן תוצאות. אין מה לעשות, כך מסדרים אותנו, אתם תראו עד כמה שזאת ההצלה ובאמת דרך להתקדמות, יכול להיות אחר כך שאנחנו נצטרך לצרף לזה גם את המעמד שלנו שוב להיות יותר מכונסים לעשירייה הפרטית.
שאלה: האם ההתרחבות לכלי העולמי גם צריכה לבוא בעבודה במחשבה כמו שאמרת קודם?
במחשבה, ודאי, איך עוד? אז איך אתה תרגיש שאתה שייך להם והם לך? בסופו של דבר האדם מברר את עצמו כי חוץ מהאדם אין בריאה ומה שנראה לו שיש עשיריות, מאות עשיריות, מיליארדי אנשים וכן הלאה, זה הכול הוא רואה, הוא מסתכל בתוך עצמו, אין לו במה יותר להסתכל, בסופו של דבר אתה מברר את עצמך רק כל הזמן הרזולוציה הזאת, הדיוק הזה עד כמה שאני יכול לברר, ואתה לא מסוגל.
אם יש שתי נקודות והן מאוד קרובות זו לזו, זה נראה לך נקודה אחת. צריכים להגדיל את הרזולוציה הזאת, את הדיוק, ואז אתה רואה שזה שניים, שלושה, ארבעה. אז לכן כאן נתנו לך [מצב] שאל תחשוב יותר על עשירייה אחת, אתה לא מסוגל יותר להיכנס בה ולחטט בה, אתה צריך עכשיו להרחיב את הכלי שלך, ואז יראה לך שזה כול הכלי העולמי.
תלמיד: לא, כי עכשיו צריך להיערך לתבנית עבודה חדשה, משום שעד עכשיו העשירייה הייתה משהו מאוד פיזיולוגי, הכול בגופים. איך נערכים לזה?
אנחנו צריכים להבין שאם פעם אני הרגשתי את הכלי לגילוי הבורא כחברים שלי מבשר ודם, שיש להם לכולם אופי, חיים גשמיים, אני מרגיש אותם, אני רואה אותם, נושם ממש, מריח, אני רואה אותם כבני אדם, עכשיו אני עולה לרמה אחרת של הכלי לגילוי הבורא, שהכלי הזה הוא יותר רוחני, הוא יותר מופשט, רב גווני ומאוד מאוד שונה, אני לא אוחז אותם כמו שחברים שלי שאני יושב איתם, אוכל, שותה, לומד איתם וכן האלה. זאת אומרת אנחנו עלינו עכשיו לדרגה אחרת של בירור.
תלמיד: מה הדגש עכשיו? צריך לאחוז יותר במחשבה?
שלפחות כמו באותו הקשר שהיה לי בעשירייה שלי הפיזית, יש לי עכשיו קשר, כמעט אותו קשר, בעשירייה הרוחנית שלי, שהיא כוללת בתוכה אולי מאות חברים שלי מכל העולם.
תלמיד: ואני צריך לדאוג להם למה?
שאנחנו כולנו נהיה ברצון אחד, בכוונה אחת, בנטייה אחת למרכז שלנו ששם כל הלבבות שלנו הקטנים יתחברו ללב אחד גדול. הרצון. חיבור הרצונות.
שאלה: מאז שהתחלנו לדבר על החיבור כעשירייה אחת של כל הכלי העולמי, זה כאילו מתחלק אצלי לשתי קבוצות. קבוצה אחת שאני יכול להסתכל על המסכים ובאולם לימוד ויש לי איזה קשר שפעם אחת אפילו בחיים חיבקתי את הבנאדם הזה או ראיתי אותו, ישבתי לידו בשיעור בוקר, או בכנס בחו"ל היינו ביחד, ואז יש לי איזה יכולת לפתח רגש או דאגה לחיבור איתו. אבל עם רוב החברים בכלי העולמי, לא היה לי אף פעם שום קשר. איך לפתח דאגה למשהו שלא היה לך אף פעם קשר איתו, לפחות בעולם הזה?
אני לא חושב שזאת ההפרעה, אני לא חושב. קודם כל אנחנו באמת מקבלים קשר עם כל החברים שלנו, תראה מה שקורה, אני לא ראיתי אף פעם בפיטר כמות כזאת של אנשים, ועוד בכמה מקומות, תראה מה שקורה היום. עד כמה שיותר ויותר אנשים מתחילים להתעורר.
תראה קישינב הזה, מאיפה יש שם אנשים? סנטיאגו, היא קבוצה בכלל גדולה. ברלין. אנחנו לא נרגיש את החברים האלה כמו שהחבר אומר, אלא אנחנו נרגיש אותם כי הם בלי פרצוף, בלי אופי, אלא רק אותה הנטייה לבורא תהיה מורגשת בי. רק הנטייה של כל אחד ואחד.
אם בעשירייה אז אני מתאר לעצמי אותך, את החברים, כל מיני אנשים שכל אחד מהם הם דמות, הם נפח, משהו אנושי, אני לא צריך את זה. אבל קשה לי בעשירייה שלי לעלות לדרגה אחרת של התקשרות.
מה שאין כן בעשירייה הזאת שאנחנו עכשיו בונים, שאלה מאות אנשים, אפילו אלפים, שם אני בסופו של דבר ארגיש את האופי של נטייה לחיבור ודרכו לבורא. זה ישר ממש, מאדם לעשירייה הכללית ולבורא. תבינו שהכלי הזה שהוא עכשיו במקום העשירייה שלי הטבעית שהייתי בה נעשה מורכב נניח, מאלף עשיריות, אז העבודה שלי נעשית הרבה יותר קלה והדיוק שאני יכול לטפל בחיבור בינינו הוא פי אלף יותר קל. זאת אומרת כאילו אני מגדיל את העדשה פי אלף, ואז אני מתחיל לראות את הדברים, מתחיל להרגיש אותם.
אם אני מתחבר לכלי הזה שהוא פי אלף יותר, כמה הבחנות יש לי? העבודה היא הרבה יותר יפה, טובה, מדויקת בכמות ובאיכות. באיכות היא יותר רוחנית. כי אני כבר לא יכול להסתכל על כל אחד ואחד על האופי שלו ועל ההתנהגות שלו. אני לא מזהה את זה, אני לא יכול לזהות את זה בכלל, העיקר בשבילי זה שכל אחד ואחד יהיה מכוון למטרה המשותפת שלנו עם כולם.
תלמיד: האם אתה יכול ללמד אותנו את הטכניקה, שאתה לוקח נקודה שבלב שמסתובבת במערכת ללא פרצוף, ללא שום אופי אפילו אתה לא מכיר את הבן אדם, לא יודע שהוא קיים, אתה לוקח עדיין ומנצל את ההשתוקקות שלו לבורא?
כן. אתם צריכים פשוט לחשוב על זה. אין כאן שום טכניקה מיוחדת, שום פטנט כזה שאתה יכול באיזה סיבוב להוציא את הנקודה הזאת ולהשתמש בה, אלא רק בתשומת לב. רק בתשומת לב, אתה צריך להעלות רגישות לזה. שהתעסקת עם מים, אז כמה יש לך הבדלים במים וכל מה שקשור לגוף האדם שנמצא בתוך המים, לעומת מישהו שהוא סתם נכנס? זה הכול מתוך ניסיון. ומתוך הניסיון באה החכמה.
אנחנו אפילו לא יודעים איזה יוצרות, רגשות, מחשבות יש לנו שהם עובדים במאמץ שלנו להתחבר, ואז הם מתחילים להבחין שם בכל מיני מרכיבים. רק מאמצים, שום דבר חוץ מזה. אבל כל הזמן להיות דרוך לזה, ואתה סביב החברים שלך אתם תרגישו, זה הכלי הרוחני. אתם לא מבינים מה קיבלתם עכשיו. אתם קיבלתם הזמנה לעלייה לדרגה הרוחנית ממש. כי בעשירייה זה הכול טוב ויפה אבל אתה לא יכול להתנתק מהחשבונות החומריים, וכאן כן. נותנים לך את זה בפועל.
שאלה: עם התחלת השנה החדשה, איך אנחנו יכולים לגלות את הכוונה הנכונה לגבי החיבור?
החיבור שלנו החדש הוא נקרא שנה חדשה. אנחנו לא הולכים לפי ראש השנה שבלוח השנה, זה לא חשוב לנו. דיברנו על זה גם אתמול, כמה פעמים כבר דיברנו, לא אכפת לי מה חוגגים בחוץ, אכפת לי שאני עכשיו נמצא בתהליך שהוא בשבילי תחילה חדשה. זה נקרא ראש השנה. אז בשבילנו ראש השנה זה היום, זה אתמול או זה כנס שאנחנו רוצים להגיע לקראתו ולעלות לדרגה אחרת של חיבור. זאת תחילה חדשה. לכן צריכים לעשות חשבון. לא יכולנו קודם לעשות את זה מכל מיני סיבות, עכשיו אנחנו כן רוצים לבצע קשר.
שאלה: אתה אמרת שאנחנו חלשים, וכתוב בכתבי רב"ש שהמאמצים מתחברים ביניהם ונכנסים לקדושה. איך את המאמצים החלשים שלנו אנחנו יכולים לחבר ולהיכנס לקדושה?
זה בזכות החיבור, אנחנו נעשים חזקים. רק בזכות החיבור. תראו כמה אתם, כמה קבוצות גדולות יש כאלה בעולם? תראו, סנטיאגו וניו יורק, מה קורה שם ומה קורה כאן. אני שמח לראות אתכם בצורה כזאת, כוח גדול. יש גיבור בכמות וגיבור באיכות.
אנחנו, בדורנו במיוחד, הגבורה שלנו, ההתגברות שלנו היא רק על ידי הכמות. לכן אתם רואים, הייתה עשירייה, קיבלנו פקודה, תעלו לכמה עשיריות. לכמה? לכמה שאתם יכולים. תצרפו כל האנשים שיש לכם. אם אתם מסוגלים להתקשר בקילו אחד של כוח, או שאתם רוצים בניוטונים למדוד את זה, אני לא יודע באיזה שמות, אבל אם אתם מתחברים יחד יש לכם כוח עצום רק כמות.
אנחנו נמצאים בגמר תיקון ולקראת גמר תיקון הכמות חשובה יותר מהאיכות, מהאינדיבידואליות. לכן אני רואה בזה ממש עזרה גדולה, טיפול גדול מאוד מלמעלה שהמערכת מתגלה ומזמינה אותנו לעבוד בשטח.
שאלה: על מה מתגברים בחיבור כזה?
בחיבור כזה מתגברים על הפיזור. אני צריך להחזיק לפניי את ההרגשה שלי, שבה אני מחבר את כל הכלי העולמי ועימו אני עובד. וכל הזמן אני צריך ככה להרגיש, זה העיקר. זאת אומרת שאני כל הזמן, כל הזמן רואה את כל החברים שלי, ולא "כל הפוסל במומו פוסל" שנראה לי שהם כולם מפוזרים אלא הם כולם מחוברים והם נמצאים כולם בנטייה להתחבר יותר ויותר עד שהבורא יתחיל להתגלות, ואני צריך גם לחשוב על זה שהם נמצאים כבר בגילוי הזה, רק אני לא מגלה שהם נמצאים בזה. וכך כל הזמן להיות בנטייה לזה.
שאלה: בעשירייה יש לנו גילוי הרע, ויש לנו הרגשה שהחבר לא בסדר, אני רוצה להתגבר ולהצדיק אותו, אין לי קשר איתו ישירות, מה לא בסדר?
איזה קשר אתה צריך? ודאי שאין לך קשר. והקשר שהיה לך קודם עם העשירייה שלך זה היה קשר גשמי, בהמי, זה לא אותו קשר שצריך להיות. עכשיו רוצים להעלות אותך לקשר יותר רוחני. ולא קשר שאתה מרגיש את החבר בזה שאתה יושב, אוכל, מכיר אותו לפי עבודות בשטח. לא, לא צריך ולא שייך. איך אתה יכול להכיר בכלל יותר אנחנו גם לומדים שיותר מעשירייה בכלל אתה לא יכול להרגיש. אתה תצטרך להרכיב אותם, את כל האלפים לפניך כעשירייה אחת. אתה עוד תראה עד כמה שזה ייתן לך יכולת, גם ידרבן אותך, ילחץ עליך, שאתה תתייחס אליהם כמו לכוחות רוחניים.
וכך בעשירייה אתה לא יכול לצאת לרמה כזאת. אנחנו פשוט צריכים לזרום עם מה שנותנים לנו. תאמינו לי שזה לא בא לי כאילו ואז אני מפיל את זה עליכם. אתם תראו עד כמה שזה דבר מחויב ומגיע בזמן, מלמעלה, מהטיפול העליון. רק אתם עכשיו יותר מרגישים, יותר מודעים לזה שאנחנו נמצאים בטיפול כזה. קודם זה לא היה כל כך ברור לכם, לא הייתם שמים לב, עכשיו כן.
מפני שנתתם את כוחות החיבור בעשירייה ועכשיו כשאומרים לכם, תעלו לרמה אחרת של חיבור, אז אתם מתחילים להבחין מה פתאום, בשביל מה, למה, טוב לנו ככה, אני מחזיק בזה, גם כתוב כל הזמן על עשירייה, ומה קורה עכשיו. אל תדאג, אתה לא יוצא מהעשירייה שלך, למרות שמעביר עכשיו תשומת לב לעשירייה כללית.
שאלה: לשם עבודה בעשירייה פיסית רשמתי את הנוסחה הבאה. אנחנו צריכים לנסות להתחבר, להרגיש את השנאה והדחייה, לאחר מכן ייאוש, ועל זה להעלות תפילה לבורא. כשאני מנסה לחבר את הכול לעשירייה אחת, המובן הזה של שנאה, של דחייה, הנוסחה משתנה?
מה הכוונה הנוסחה? נוסחה של חיבור, לא, לא משתנה. הכול תלוי במאמץ שלי. את מה שאני רואה, אני רואה את התכונות שלי שקודם אני ראיתי את התכונות שלי בעשירייה, עכשיו אני רואה את התכונות שלי בהרבה מאוד עשיריות, או אפילו לא עשיריות, אלא בקהל גדול. זאת אומרת, אני עכשיו רואה את עצמי ברזולוציה, בקנה מידה, בחדות ראייה, ואז חדות ההבחנות שלי עולה יותר, וכך אני מתקדם.
זאת אומרת מה שראיתי קודם, עכשיו אני רואה פי כמה וכמה. עכשיו אני רק צריך כמו שאני רואה במקום משקפיים במשקפת, אז עכשיו אני צריך לראות מה אני רואה בדיוק, איפה כאן המקומות, איפה כאן התכונות וכן הלאה. אבל זו העבודה. אז עד כמה שאנחנו עכשיו עולים לחיבור, זה מגדיל את כלי הקליטה שלנו פי כמה וכמה, ואנחנו אם כך באמת הרבה יותר קרובים להרגיש, להבין, לאבחן כל מיני תכונות שלנו ושל הבורא, ואיך לקרב אותם זה לזה.
שאלה: האם תחושת הדחייה והשנאה שמתעוררת כשאנחנו רוצים, מנסים להתחבר בעשירייה פיסית, מצפה לנו בדרך גם בעשירייה שעליה אנחנו מדברים עכשיו?
פחות. כי בעשירייה פיסית אני רואה ונפגש עם אדם, ואז מפריע לי כל מיני תכונות ובעיות שלו. מה שאין כן בעשירייה הרוחנית, אני באמת נתקע כבר בהתנגשויות אנטגוניזם ברמה יותר רוחנית, יותר עניינית. אנחנו צריכים בזה לבדוק את עצמנו עד כמה שכולנו מבינים את המטרה, מבינים את החיבור, מבינים את הבורא בצורה אחידה. יותר או פחות כל אחד, זה מילא, אבל שהמושגים האלה הם יהיו בהסכמה כללית.
שאלה: עוד דבר. זה כבר הפך לסוג של מסורת לפני שיעורי הערב, לעשות התקשרות משותפת של עשירייה עולמית. החלטנו להשתדל שלא לתרגם את זה לשפות, ולנסות להרגיש אחד את השני למרות פערי השפות. אבל אתמול אחד החברים העלה שאלה, איך להזמין את הבורא להתאספויות כאלה בינינו, של העשירייה העולמית הגדולה?
אני לא יודע. אני לא נמצא בזה. אבל נעים לשמוע שאתם משתדלים להיות בקשר, ורוצים שהבורא יתגלה כדי שילווה אתכם. איך לעשות זאת? אני לא יודע. אתם במאמצים, בטוח תצליחו. באמת כל העקרונות כבר מובנים לכם, רק צריכים לממש.
שאלה: איך אנחנו נחווה ונרגיש את ההרגשה החדשה הזאת של החיבור מעל הפירוד, מעל השנאה, מעל כל ההבדלים בינינו? איך אנחנו מבטאים את הרגשת החיבור הזאת אחד כלפי השני? איך נבטא את זה? מה צריכים, כדי לעשות את זה?
הרגשת החיבור הזאת, היא צריכה להיות למעלה מהכול. היא צריכה בעתיד הקרוב להתחיל לכוון אתכם, לנהל אתכם במקומי. זה צריך להיות המנהל הכללי שלכם, החיבור הזה ביניכם. ובינתיים זה לעשות מאמצים, כדי לבנות את הנקודה הזאת.
שאלה: את העקרונות אפשר להתחיל למשש. לפי חמש שנים אני עברתי לקבוצת מוסקבה, לפני כן הייתי בקבוצה של שלושה חברים, ופתאום הייתי בקבוצה של מאה חברים, וזה נהייה לי הרבה. עכשיו לאט לאט אני טופס את עצמי במחשבה שבמשך השיעור אני יכול לשבת ולחשוב על זה שלחבר אחת כואבת הרגל, השני בבית חולים. ואני מתחיל להרגיש שהם קרובים אלי, אני ומתחיל להרגיש אותם.
אבל אם לוקחים בחשבון את זה שאנחנו עובדים בעשירייה אחת, בעשירייה שלי נגיד, עכשיו נופל עלינו כזה שטח עבודה שכאילו במבט ראשון לא ריאלי, וקצת מורח אותי. השאלה, האם יישמר אותו עיקרון, האם אני אוכל לשבת ולחשוב כך מבלי לכלול את עצמי, בזה שכל הבעיות האלה פתאום יצליחו למצוא בי מקום. אני מקווה שככה זה יהיה, אבל בכל זאת במה להתרכז, מהו התפקיד של הקבוצה הקטנה שלי, ואיפה צריך להיות המיקוד שלי מרוכז יותר עכשיו?
אתה צריך להשתדל שתיבנה בך תבנית ששם כל הכלי העולמי נמצא בך, ובתוכו מתגלה נטייה אחת, רצון אחד, מטרה אחת, תשוקה אחת שבה מתגלה הבורא. אמנם שזה כלי גדול מאוד וכלול מהמון פיקסלים, אבל סך הכול זו תמונה אחת. ולכן זה לא קשה. זה עובר לרגש, ומה שקיים ברגש כבר הופך להיות לדבר מאוד פשוט, שאני מרגיש שזה כך.
לכן כמה שאנחנו נעשה מאמצים בחיבור, אתם תרגישו שאת זה אפשר להשיג, שאת זה אפשר לבנות בתוכנו. ואני מקווה שבזמן הקרוב, ממש בקרוב, אנחנו נגיע למצב שבהרגשת הכלי הכללי העולמי, אנחנו, כל אחד, קודם כל יתרחק עוד יותר מ"האני" שלו, והוא ירגיש ששם הוא מתבטל בתוך הכלי הכללי הזה הגדול, ואז במידה הזאת הוא גם יהיה יותר קרוב לגילוי הבורא לפי התכונות.
שאלה: איך החברים בעשירייה יכולים להגביר השתוות הצורה, כדי להתקרב להיות כאיש אחד בלב אחד?
עד כמה שכל העשירייה היא עושה עכשיו עבודה, מאמצים כדי לצאת לכלי הכללי, לפי זה כל אחד ואחד ירגיש את זה. ככה זה. להשתדל כמה שיותר בכל עשירייה. דברו יותר איך שאתם מחוברים עם הכלי העולמי, עם כל הקבוצות, לפחות הקבוצות באמריקה הלטינית, אחר כך עם אירופה, ככה, עוד יותר, ועוד יותר להיות כלולים איתנו, עם כולנו.
השלב שאנחנו עכשיו עוברים, זה שלב מהותי חדש. זה לא סתם בכמות שאנחנו רוצים עכשיו להיות מחוברים כמה אלפים יחד, וקודם היה לי מספיק אפילו להיות הקבוצה שלי, של אפילו חמישה אנשים נגיד. יש כאלה קבוצות. לא, העניין הוא שההתכללות בקבוצה הגדולה הזאת היא שלמעלה מההבדלים אנחנו באים לקשר רוחני, מעל זה שאני מתקשר לגופים.
קודם הייתי מתקשר לחברים שלי כמו לגופים, עכשיו אני מתקשר לחברים שלי כמו לרוח, שיש להם נטייה. זה אחרת לגמרי. טוב, מיום ליום זה יהיה לנו יותר ברור.
קריין: מאמר.. בעמוד 2052 "תפילת ראש השנה".
תפילת ראש השנה
"בתפילת ראש השנה אנו אומרים, "אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". וצריך לשאול, אם הוא לא שוכח מה', מהו ענין התאמצות.
ובתפילת "עזרת אבותינו" אנו אומרים, "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו".
וצריך להבין, מהו פירוש שמיעה למצוות ה'. צריך לומר, אשרי איש שעושה, או ששומר את מצוותך, ולא שישמע למצוותך. וכן מהו דברך, ומהו תורתך. מהו פירוש דיבור ומהו תורה. וכן מהו ישים על לבו, איך שמים תורה ודיבורים על הלב. וכן למה צריכים לשים על הלב ולא במוח.
וכן מה זה שבתפילת ראש השנה אנו אומרים "מלכויות, זיכרונות, ושופרות". וחז"ל אמרו, "מלכויות, כדי שתמליכוני. זיכרונות, שיעלו זכרונותיכם לפני. ובמה, בשופר". איזה קשר ואיזה סיבה הוא שהשופר יגרום למלוכה ולזיכרון.
וכן ראש השנה נקרא "יום הדין". ומהו חדש אלול, וענין חזרת וסידור התפילה לפני ראש השנה.
והענין הוא, כי בעיקר אסור לשכוח אף רגע מהבורא יתברך. ואיך זוכים לזה, על ידי זה שהאדם מתאמץ כל פעם ביתר רוח, וביתר שאת ועוז, על ידי זה זוכים לבחינת "זכירה". לכן הנוסח היא דרך עצה.
וכמו כן, "אשרי איש שישמע למצוותיך", היינו שיש בחינת עשייה ובחינת שמיעה, שענין "שמיעה", היינו שזוכים לשמוע מפי ה', שזהו נקרא אתדבקותא רוחא ברוחא, שהוא בחינת דביקות, היינו ששומעים את נותן התורה.
והוא מפרש שהעצה לזכות לזה היא "שתורתך ישים על לבו". ולא במוח, שהוא השכל, כי השכל הוא רק משמש לאדם, שהוא רק כוח חיצון. כך האדם נקרא הלב, כמו שכתוב, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
"ודברך", היינו שהאדם צריך להאמין, שכל הדבורים, שהאדם מוציא מפיו, הוא רק בכוח ה', שזה נקרא "דברך". ואם האדם מאמין בזה, אזי בטח לא ידבר דברים בטלים, ושקר, ורכילות, ולשון הרע - על ידי זה שהמאור שבה מחזיר את הרע שבלבו לטוב, אזי הוא זוכה לשמיעת התורה.
וענין מלכויות זיכרונות שופרות, זכרונותיכם שתעלה לפני, היינו כל כוח הזיכרון, שיש בכם, יהיה רק לפני, היינו לפני ה'. זאת אומרת, עבור ה'.
ויש קבלת עול מלכות שמים, שזה בראש השנה, כי יום זה הוא התחלת החדש, אזי צריכים סידור חדש, היינו קבלת עול מלכות שמים. וזה יכולים לשכוח. לכן הוא אומר, זיכרונות, שצריכים לזכור תמיד את הקבלת עול מלכות שמים. והעצה, שלא לשכוח, הוא השופר. ומה השופר נקרא בחינת יופי דרבי יוחנן, שופרא דאדם הראשון, ויופי נקרא..."
שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא אומר, "בעיקר אסור לשכוח אף רגע מהבורא יתברך."?
אני לא יודע. דבר עם כל אחד, הוא יגיד לך. מה זה לא ברור?
תלמיד: לא.
למה לא?
שאלה: מה הכוונה? אני צריך לזכור כל הזמן שיש בורא לעולם, בכל מעשה שאני עושה?
לא רק מכל מעשה, אלא בכל רגע ורגע שאתה רוצה להיות באותו רגע מחובר למקור החיים, אז אתה צריך לחשוב על מקור החיים, שמשם אתה מקבל את כל הפקודות, הבחנות, נתונים. הכול משם. ועד כמה שאתה עם הצינור הזה שמחובר בלבד, ולא עם אף אחד אחר, רוצה שדרך הצינור הזה אתה תדע מה אתה מקבל, ואיך אתה צריך להתנהג בהתאם לזה שיהיה לך קשר עמו "רגשי", "בהבנה", "בהדדיות", "בדבקות" מה שנקרא, ולא סתם שאתה נפעל ואתה לא יודע מאיפה. את זה אתה רוצה שיהיה או לא? אתה רוצה להרחיב את הקשר שלך עם אותו מקור שמנהל אותך, לא? לא בא לך?
תלמיד: בא לי. פשוט דיברת קודם שצריך לעורר את העביות בעשירייה אחרת אין לך עשירייה.
הגענו למצב כזה, כך נראה לי, אני לא יודע, אנחנו נמצאים בשלבים כאלה שעוד לא הלכו לפנינו, אין לנו מה לקרוא על מצבנו. אין.
תלמיד: מה זה נקרא עביות?
לכן אנחנו מקבלים הזמנה להרחיב את הכלי שלנו עד הכלי העולמי, במקום עשירייה או כמה עשיריות תרחיב את הכלי שלך עד לגמרי. במקום עד לגמרי, כדי שיהיה לנו קצת יותר ברור, יש תחנה בדרך, אנחנו אומרים אירופה. יש לנו עשירייה נניח אירופאית שהיא בבל, מלא שפות, הרוסה, בלגן, בעיה, כל העולם מסתכל על זה כמקור של הצרות העתידיות המתקרבות, אז אנחנו ניקח את זה כהדגמה של המצב העולמי. זה הכול.
תלמיד: יש גם מקרים שלא מתחברים בין הקבוצות, כל מיני צרות כמו שאתה אומר.
זה לא חשוב.
תלמיד: זה נקרא עביות?
עביות בינתיים, זה כל דבר שמפריע לי להרגיש את כולם כאחד.
תלמיד: כשקורים דברים כאלה זה דבר טוב, זה חיובי, זו התקדמות כשרואים תקלות.
לראות תקלות זו התקדמות, בטח, כן. כי אתה יכול לראות אותן רק לפי גובה הרצון האגואיסטי שלך שמברר לך מי הוא.
שאלה: אפשר להסביר מה זה מלכויות זיכרונות שופרות?
אלה דרגות בבירור, עוד נדבר על זה. אני לא רוצה להעמיס סתם בפרטים. המושגים שלנו, שאנחנו מדברים על חיבור, אני לא רוצה להוסיף עליהם כי אין עכשיו צורך.
קריין: מאמר "בשופר תחדש".
בשופר תחדש
"מי מכריח את הקדוש ברוך הוא שלא יכול לישב על כסא הרחמים בלי תקיעת שופר, ודווקא על ידי תקיעת שופר הוא יכול לישב על כסא רחמים." זאת אומרת, ישנה פעולה שבעזרתה אנחנו יכולים להמתיק את הדינים. הפעולה הזאת היא פנימית בנו, היא נקראת "שופר", ככה זה. אין שום קשר לקולות שמוציא השופר, אלא למצב הפנימי.
"תכלית הבריאה - להטיב לנבראים. וכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, מוכרח להיות ענין בחירה. לאחר הבחירה הוא זוכה להתגלות.
ענין צמצום - כדי שיהא מקום בחירה.
ענין מסירות נפש - משום שאין לו מה לתת להקדוש ברוך הוא רק את נפשו. ואז הוא ראוי לקבל את כל התענוגים, משום שכל כוונתו רק להשפיע, משום שרוצה לבטל את עצמו לה'.
ויש דין ודברים למעלה, אם כבר מותר לתת לו את התענוגים. ונתנו לאדם תענוגים גשמיים, בכדי שיוכל להתקיים. אבל תענוגים רוחניים לא נתנו לו, וזה נקרא מדת הדין, היינו צמצום זה נקרא דין, ויחד עם זה נקרא "יום טוב".
להאדם יש ב' כוחות:
א. להשפיע, היינו רחמים,
ב. לקבל, נקרא דין.
"זה היום תחילת מעשיך". ה' רוצה להשפיע את ההתגלות, יש שם בחינת דין, אם מותר לקבל את ההתגלות. ונקרא יום טוב, מטעם שאז מאיר ההתגלות. וזה על ידי ה' יושב על כסא, היינו שמגלה את עצמו לתחתונים. וכדי שיוכל לקבל אז זה ההתגלות, הנקרא "דין". ובחינת קבלה הוא צריך לעורר את מדת השפעה, הנקרא רחום.
הקדוש ברוך הוא יושב על כסא דין, היינו שמגלה את עצמו להתחתונים.
ורחום היינו שהאדם צריך לעסוק בבחינת להשפיע, היינו מתי אגיע למעשי אבותי, היינו שהקריב את עצמו לה' יתברך, שהיא כולה להשפיע.
וענין, שהאדם צריך לזכות, הסדר עבודה, שמלכות תקבל עול מלכות שמים זיכרונות שופרות, היינו שהאדם ייתן את הכלי הטוב, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב", "טוב עין הוא יברך". ובמה - בשופר, כמו שכתוב במדרש, בשופר תחדש מעשיכם, היינו בשופר. כסא דין, היינו צר שאי אפשר שיקבל, ומדת הרחמים נקרא הרחבה."
את זה רב"ש כתב לעצמו כדי אולי לדבר על זה אחר כך או לכתוב מאמר יותר ארוך, מבורר.
שאלה: אתה יכול להסביר את הקשר בין צמצום לבין בחירה, שעניין צמצום הוא כדי שיהיה מקום בחירה?
בטח. הבורא מצמצם את עצמו ונעלם מהרגשת האדם וכך לאדם ישנה בחירה להאמין אם הבורא קיים או לא.
תלמיד: מה זה מסירות נפש שיכולים לתת רק את נפשו, על מה רב"ש מדבר?
שהאדם מוכן לתת את כל מה שיש לו כדי להיות בהשפעה ובדבקות בבורא.
תלמיד: זה נקרא לתת את נפשו?
כן.
תלמיד: הוא גם מדבר על רחום, מה זה ענין רחום?
רחום זה רחמים, שהבורא יחד עם זה שמגלה את העביות, הריחוק, השוני בין הטבע שלו לבין הטבע שלנו, נותן גם הכנה שנוכל להתגבר על הפער שבטבע.
תלמיד: הוא אומר שנתנו לו תענוגים גשמיים אבל לא נתנו לו תענוגים רוחניים וזה נקרא מידת דין, אני לא כל כך מבין מה הקשר?
זה שיש לאדם תענוגים גשמיים זה נקרא "מידת הדין". כשיש התגברות הרצון של האדם על מנת לקבל זה נקרא מידת הדין. כנגד זה גם מצד הבורא יש מידת הדין לא לגלות לאדם שום דבר עד שהוא לא יכסה את מידת הדין הזו ברחמים, שיבוא אור חסדים ויכסה את כל העביות.
תלמיד: אם אדם מקבל תענוגים גשמיים, מצד הבורא זה נקרא מידת הדין?
אנחנו לא מדברים מצד הבורא אנחנו מדברים מצד האדם.
תלמיד: אני לא מבין למה אם האדם מקבל תענוגים גשמיים ולא מקבל תענוגים רוחניים זה נקרא מידת הדין?
כי הוא נמצא תחת השפעת התענוגים ולא יכול לצאת למעלה מהם, לכן זה נקרא "דין".
קריין: מלכויות זכרונות ושופרות.
מלכויות זכרונות ושופרות
כ"ב אלול תש"ך
"ראש השנה (ד' ט"ז ע"א, ל"ד ע"ב): אמר רבה, אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זיכרונות, שופרות. מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם. זיכרונות, כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר. ובדף ט"ז, הלשון "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה".
ויש לשאול דמכאן משמע, על ידי השופר הוא יזכור אותנו, והלא אין שכחה לפני כסא כבודך, וכמו כן מה הענין שיהא זיכרון לטובה, והלא מדרך הטוב להטיב.
וכמו כן יש להבין את המאמר חז"ל, "אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם, כאלו עקדתם עצמכם לפני".
גם כן יש לשאול, ובלי תקיעת התחתונים הוא שוכח את עקידת יצחק, שדווקא על ידי מעשינו אנו מזכירים אותו, ונחשב אז הזכות של העקידה, כמו שאנחנו בעצמנו נעקדים לפניו, ומה יש להקדוש ברוך הוא מזה שאנו נעקדין לפניו.
וכמו כן את המאמר חז"ל, אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו. אלא למה מריעין, רחמנא אמר, "זיכרון תרועה". אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן.
בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, אם שפרתם מעשיכם, הרינו נעשה לכם כשופר הזה. מה שופר זה, מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, בחדש השביעי (מדרש רבה אמר פרשה כ"ט).
הנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובשביל כוונה זו ברא הקדוש ברוך הוא יש מאין את הרצון לקבל תענוגים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה סוד הצמצום, שהוא סוד ההסתר. ואז יש מקום לעבודה ובחירה, שהאדם יקבל עליו את התורה ומצוות, בזמן שאינו מרגיש את העונג שבהם.
ואחר כך כשגמר את עבודתו, שזהו על ידי הסתגלות במעשים דלהשפיע, היינו שאינו רוצה לקבל שום תענוג, אלא כל כוונתו הוא אך להשפיע לה', היינו כל מה שיש ברשותו, הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא, היינו אפילו החיים שלו, שהוא כל היקר, כי "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו", גם את הנפש הזה הוא מוכן לתת להקדוש ברוך הוא.
וזהו עבודה דמסירות נפש, שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו אחר כך כל התענוגים שהוכן עבורו, ולא יהיה במתנת המלך שום פגם של בושה.
מה שאין כן לפני זה, היינו מטרם שהאדם הגיע למדרגת מסירות נפש, אלא שיש בו רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו, שורה עליו בחינת צמצום ודין. היינו שהדין הוא שלא יכולים לתת לו, משום שהאדם יקבל זה בכלים דרצון לקבל.
אלא לאחר שהאדם השיג הכלים דהשפעה, הנקרא בחינת רחום, כמו שאמרו חז"ל, "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז הקדוש ברוך הוא יכול לתת לו כל התענוגים שהכין בשבילו.
ובזה נבין, הגם כי יותר מהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, מכל מקום אין הקדוש ברוך הוא משפיע לאדם, הגם שברצונו להשפיע מטעם הנ"ל, שיהיה פגם במתנת המלך. כמשל מהעשיר, שבאופן בלתי ישר הוא משפיע לעני בזיון. וכל תפילתנו ועבודתנו הן לתקן את מעשינו, בכדי שיהיה לנו כלים לקבל את שלימות התענוגים."
אנחנו רואים שאת הדברים האלה רב"ש כתב לעצמו בינתיים, על חלק מהם בטוח דיבר אחר כך ואולי רצה עוד להרחיב, אבל זה מה שמצאתי במגירות שלו. מתוך זה מורכב כל כרך ג' מכתבי רב"ש. כתבים כאלה שכתב על פיסות נייר.
שאלה: אנחנו מדברים הרבה על מידת דין אבל מה זו מידת רחמים?
גילוי הרצון לקבל השבור, כך בפשטות, בצורה כללית ביותר, זה נקרא "מידת הדין". זה שמתגלה מידת הדין, מה אפשר לעשות עימה? זאת אומרת, צריכים שתתגלה גם מידת הרחמים. "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", "כוח הרע ככוח הטוב". מלאך החיים, מלאך המוות. בסך הכול האדם צריך להיות בין שני כוחות. ומתוך שני הכוחות האלה שפועלים עליו לסירוגין כך הוא מתחיל להשיג את הבריאה, פעולות הבורא, "כיתרון אור מתוך החושך".
לכן, ישנם שלבים שמקדמים את האדם על ידי שמעוררים בו צורות כאלו וכאלו, דין ורחמים, נניח. ישנם שלבים שנותנים לאדם אפשרות בעצמו להמשיך רחמים על גבי הדין. ישנם שלבים אפילו שנותנים לו להמשיך דין על הרחמים, שהוא בעצמו מושך את מידת הדין, זה כבר לא הדין שבא מהבורא מלמעלה, אלא הוא בעצמו, "אני מעורר את השחר", הוא מחפש את העביות, כי על ידי העביות יוכל אז להיות קשור לבורא יותר מקודם. ישנם שלבים, אבל תמיד אור וחושך, דין ורחמים.
כשאנחנו מדברים על תיקון הנשמה, זה כבר לא סתם דין ורחמים, יש י"ג מידות, שהפרצוף מתחלק לי"ג חלקים והוא כבר מתחיל לעבוד עם י"ג המידות האלו. ויש בתוך הפרצוף תהליכים שנקראים "ראש השנה", "יום כיפור", "פורים", "פסח" וכן הלאה.
יש הרבה צורות התקשרות בין דין לבין רחמים. וכל זה כדי לברר לגמרי את כל הכלים עם התהליכים שנמצאים בהם, אלה מחזורים למיניהם, בעולם שלנו אנחנו רואים את התוצאות האלו, יש לך "יובל", משבוע והלאה. כל זה, זו התקשרות מידת הדין ומידת הרחמים, ששני הכוחות האלה פועלים בטבע.
תלמיד: איך האדם יכול לגלות את כל ההתקשרויות האלה?
רק על ידי זה שהוא נכנס ביתר כוח, ביתר קשר עם החברים בקבוצה. רק על ידי זה, ואז הדברים האלה יתגלו לפי הסדר.
תלמיד: זאת אומרת, לפי הרחבת הכלי הוא יכול לגלות מה זה רחמים?
אז יתגלה מה שצריך. הוא אפילו לא יודע לקראת מה הוא הולך. הוא הולך רק לקראת חיבור כדי לבנות מקום לעשות נחת רוח לבורא שיתגלה. המגמה היא אחת ובדרך הוא מגלה את כל יסודות הבריאה.
שאלה: נראה שבתחילת השיעור ניסית לכוון אותנו למשהו ועברנו על זה הלאה לסדר היום.
לא. למה, מה שעכשיו אנחנו מדברים זה לא שייך?
תלמיד: יש שם צינורות, שופרות. יש מין הרגשה כאילו דלגנו על משהו מאוד חשוב. דברת כאילו נגמר העידן של העשירייה הקטנה שלי שבה אני מכווץ, ועכשיו צריך לעשות איזו התרחבות של הכלי.
מפני שבשדה הראיה שלך אתה לא יכול להחזיק את זה וזה וזה יחד. מה לעשות? אז ככה יוצא לך.
תלמיד: אני מבין את זה. אבל נראה כאילו יש משהו מאוד משמעותי שאנחנו צריכים לעבור לתוכו עכשיו. אני זוכר שאמרת בעבר שכל העבודה שלנו היא בהתכווצות ובהתרחבות. לפעמים אנחנו נכנסים פנימה, פנימה לקשר פיזי, ולפעמים אנחנו צריכים לראות כלי גדול, בורא גדול.
נכון, כך זה בטבע שלנו. כל אחד ואחד עובר את זה בחיים שלו. לפעמים הוא שם לב לזה, ולפעמים לזה. אז מה?
תלמיד: האם אנחנו צריכים לתרגם את השינוי שאנחנו הולכים לקראתו גם לדברים פרקטיים, בהתנהלות?
פרקטית ביותר.
תלמיד: נראה כאילו השגנו הרבה רווחים בעבודה בעשירייה בשנים האחרונות. מצד שני יש גם הפסדים, כי אני מרגיש פחות קשר עם החבר שיושב שם ושם, ולפעמים כבר לא זוכר איך קוראים לו.
אז עכשיו הגיע הזמן שתכיר אותם יותר. אבל תכיר אותם, את החברים שיושבים כאן, בקשר לעבודה שלך כלפי הכלי העולמי.
תלמיד: יכול להיות שאנחנו כבר לא צריכים לשבת ביחד באותו שולחן ולהחזיק חזק בשולחן?
אתם צריכים להמשיך בעשירייה כדי לדעת איך מתוך העשירייה אתם מתקשרים לעשירייה הכללית. אתם לא זורקים את העשירייה. אבל האדם בנוי בצורה כזאת שהוא לא יכול להחזיק כמה דברים באותה חשיבות. אני לא יכול, וכשאנחנו מדברים עכשיו על החשיבות של הכלי הכללי, אז ודאי שבינתיים החשיבות של העשירייה נעלמת משדה הראייה שלך.
אם אני מסתכל על משהו אחד, על נקודה אחת, ופתאום אני מסתכל על נקודה יותר רחוקה, הנקודה הזאת נעלמת. וכשאני מסתכל על עוד משהו, אז הנקודות האלה נעלמות. מה אני אעשה? זה רק דוחף אותי לחבר את כל הנקודות האלו יחד, ולקראת זה אנחנו הולכים.
תלמיד: אנחנו צריכים לדבר על איך לממש את זה בצורה פרקטית, מה המשמעות של העבודה הזאת?
אני עכשיו רוצה רק דבר אחד, שתיבנה בי הרגשה שיש כזה מקום שנקרא כלי עולמי. מקום זה נקרא ברצון שלי, שיש כזאת צורת רצון שאני יכול לקרוא לה הכלי העולמי. ואז, במקום הזה, אם אני מכבד אותו, מחבר אותו, עובד עליו, ממש מגלה כלפיו תשומת לב, אהבה והכול, אני מתחיל לגלות שבמקום הזה, בפנים נמצא הכוח העליון. את זה אני רוצה לפתח בי.
ומה שעברנו בעשירייה, אל תדאג, זה לא נעלם ובכלל אנחנו לא עוזבים את זה. אלא פשוט אני לא יכול להיות בפוקוס, אני נמצא בפיזור, בפיצול, כשאני מסתכל, אני לא יכול להסתכל על זה. בהמשך נוכל לקשור הכול יחד, והעשירייה שלך לא תיעלם.
תלמיד: העשירייה הכללית הזאת זה מאוד מופשט.
זה מה שאני רוצה, שאתם תדאגו שזה לא יהיה מופשט. מה זה מופשט או לא מופשט? האם יש לי את ההרגשה הזאת או אין לי את ההרגשה הזאת. המורה בבית הספר סיפר לי על ברזיל. אנחנו רואים עכשיו על המסך את קבוצת ברזיל, הוא דיבר ודיבר איך זה ואיך זה, על השפה ועוד ועוד. זה לא נתן לי שום דבר. ידעתי שיש כזאת חתיכת אדמה על פני כדור הארץ שכך היא נקראת, זה הכול.
מאז שהייתי שם כמה פעמים כבר יש לי מזה איזה מושג. הייתי בכמה מקומות, דיברתי עם אנשים, עשינו כמה כנסים. למרות שאצלם עכשיו אביב ואצלנו סתיו, ואצלנו זה ככה ואצלם זה ככה, בכל זאת יש לי בפנים תבנית, צורה, שאם אני אומר "ברזיל" אז יש לי איזו צורה רגשית פנימית כשאני אומר "ברזיל".
אותו הדבר אני רוצה שיהיה לי על הכלי הכללי העולמי. אתה אומר "אבל אין לי", זה נכון, אבל על ידי התעמקות, התאמצות, על ידי עוד ועוד מאמצים לראות אותם מחוברים יחד ונמצאים יחד, אתה בזה מרכיב את נשמת האדם הראשון. זה לא משהו שהוא איזה דבר צדדי אלא זה מה שאנחנו צריכים שיהיה לנו, אנחנו צריכים להגיע להרגשה הזאת.
דרך הרגשת הכלי העולמי הזה אתה מגיע להרגשת הבורא, כי גם את הבורא אתה לא מרגיש כ"הוא", אלא אתה מרגיש "שמו", זאת אומרת שהוא מתגלה לך בתוך הכלי העולמי הזה באיזו צורת קשר בכלי העולמי. פעם היה מספיק להיות בקשר עם חבר אחד, חברותא, זה היה מספיק וכבר היית יכול להגיע לאיזו הרגשת גילוי הבורא, אחר כך עשירייה בימי רבי שמעון. אבל היום זה לא ילך, אתם יכולים לשבת בעשירייה, רק בעשירייה וזה לא יקרה. אלא הגיע פתאום הזמן שאין ברירה, אנחנו חייבים לעלות לדרגה יותר גבוהה. למה? קיבלנו פקודה, ככה. אני אומר לך בשיא הרצינות, אין לי שום מושג, אני רק יודע שכך צריך לעשות, בצורה ברורה זה כך התגלה.
תלמיד: אם אף פעם לא היית בברזיל כמו שסיפרת, מאיפה יש לך נקודת אחיזה? במה?
יש לי רשימו, מה זאת אומרת? אנחנו פועלים לפי הרשימות שנמצאות בכל אחד ואחד עד גמר התיקון, אני רק צריך למשוך את המאור. ולכן המאמצים שלי שאני רוצה להתקרב, להתחבר עם כל הכלי העולמי, המאמצים האלה, דרך הכלי הזה אני מזמין עלי את המאור המחזיר למוטב ואז שרשרת הרשימות שלי מתחילה להתגלות ואני מתחיל לעבור את המצבים. שומעים את זה או לא? ככה זה, טוב ששאלת.
תלמיד: איך תיבנה בי אותה התבנית הפנימית שאתה מדבר עליה?
היא נמצא בך ברשימות, עכשיו אמרתי לך, היא נמצאת בך ברשימות. זה שעכשיו אתה מקבל את זה רק כפקודה ותעבוד על זה, אמנם אין לך עדיין אבל אתה תעבוד על זה, בזה שיש לך אמונת חכמים ואתה מאמין למורה שאומר לך כך לעשות, תעשה ואתה תראה איך שתתחיל לקבל רגשות על דברים שקודם לא ידעת עליהם בכלל.
קריין: ב"שמעתי ז'" הוא כותב,
"ע"י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני, לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה."
תלמיד: ולמה צריכים להרגיל את עצמנו עכשיו?
רק לראות לפנינו את הכלי הכללי העולמי.
תלמיד: מה זה אומר?
זה אומר שיש בעולם הרבה מאוד אנשים שקשורים למערכת שלנו, ואנחנו כולנו רוצים להרגיש אותם יחד, במיוחד בלהכין את הכנס הקרוב ולהשתתף בו.
תלמיד: האם אני חלק מארגון בין לאומי, מרגיש הרבה אנשים איתי?
זה לא ארגון בין לאומי, אתה יכול להגיד כך גם כן, אלא זו הרוחניות, זה קשר בין הרצונות של הרבה אנשים. או אל תגיד אנשים, זה כבר ממש לא אנשים, הם חלקי אדם הראשון, רצונות כאלה שהם נמצאים בנטייה להתחבר. אל תסתכל על הגופים הפיזיולוגים, אלא רצונות שמרגישים את עצמם מנוגדים, רחוקים, שאין קשר ביניהם, כתוצאה מהשבירה, וכולם מתחילים לנוע זה לקראת זה ולא יודעים איך. רק מזה תיוולד תפילה, שעל ידי התפילה הזאת, על ידי הבקשה, על ידי החיסרון הזה הבורא יאיר לנו, יחבר אותנו ויתגלה בנו.
שאלה: אפילו בעשירייה אתה לפעמים שוכח מהחבר ופתאום בא חבר ואומר לך משהו על החבר והמידע כאילו רץ בעשירייה מהר.
אתמול לדוגמה פגשתי חבר שאחראי על אפריקה, ופתאום דרכו אני מרגיש את אפריקה. או דיברתי עם חבר מאיטליה, ואני מרגיש דרכו את איטליה. כמה זה חשוב שחברים שנמצאים במגע מטעם תפקידם עם הקבוצות החיצוניות, יעבירו לנו כמו דו"ח שבועי או מידע על מצב הקבוצות, אתה חושב שזה יעזור לתהליך הזה?
אני לא יודע, שזה לא יבלבל אותנו. יש אנשים שמטפלים בקבוצות מתוקף תפקידם אז יש להם הרגשה מיוחדת בזה, אבל זה לא שייך ליכולת להרגיש את הקבוצות. אני חייב לעשות כל מיני פעולות. אלו, מה שנקרא בורד, אני לא יודע עדיין מי הם ומה הם בדיוק, הם צריכים לפרסם הרבה חומר, לא הרבה בכמות אלה שיהיה חומר איכותי, שדרכו אנחנו נרגיש שאנחנו קשורים לכלי העולמי ונמצאים איתם בקשר, מרגישים אותם בעבודה משותפת, ויודעים מה קורה שם. אנחנו צריכים להיות בעניינים. אני עדיין לא מרגיש מהבורד הזה מספיק תועלת, אני לא מרגיש. אם תגיד "אנחנו התחלנו לעבוד", יכול להיות, אני לא מרגיש תוצאות, נקווה שיהיה משהו, אבל אין לנו זמן.
תלמיד: מה הבורד צריך להביא לכלל החברה?
הרגשת הכלי העולמי בכל מיני צורות.
תלמיד: גם בצורה של מידע פשוט?
בצורה של מידע, מה קורה שם, מה קורה כאן, כל מיני דברים, אבל בצורה כזאת שלא יבלבל, זה לא פשוט. אני מוכן גם להיות מעורב בזה. אולי כבר עשו הרבה עבודה אבל אני לא מרגיש את זה. ואתם יוצאי אירופה נמצאים כבר שנים כאן, ומה התועלת? לא הרגשנו דרככם קשר עם אירופה, צריכים קצת יותר להתאמץ.
שאלה: מה הקשר בין אנשים פיזיים שחיים בעולם ולומדים איתנו לבין אותה הרגשת כלי עולמי שאתה רוצה שנרגיש?
קשה להגיד. זה כמו שאתה מרגיש נגיד את הקשר עם אדם הקרוב אליך, יש לך דמות פנימית שלו שאתה יודע לספר עליו לעצמך, לאחרים, שכך הוא חי בך, ויש קשרים פיזיים שאתה יכול להגיד, "כן, אני נפגשתי עימו". דמות פנימית חייבת להיות, צורה פנימית צריכה להיות בתוכנו מהכלי העולמי, ועם הדמות הזאת אנחנו צריכים לעבוד עד שהדמות הזאת תהפוך ממש לפרצוף.
תלמיד: בעולם שלנו נהיית בי דמות מזה שאני נמצא הרבה זמן באינטראקציה עם אותו אדם, הוא קרוב אלי ואני מרגיש איזו קירבה פנימית, ואז נבנית דמות. פה יש הרגשה שזה משהו קצת אחר. כי אתה רוצה להרים אותנו, ככה אני מרגיש, לאיזו הרגשה של משהו הרבה יותר עמוק, רוחני של קשר בינינו שנקרא כלי עולמי, ואנחנו מושכים אותך לנדבר בטלפון עם ההוא, שיחה עם זה, בוא נראה מה קורה לו בבית.
גם זה לא מיותר, אבל צריכים לעשות יותר קשרים ועבודות משותפות כאלה בינינו, ולקראת הכנס זה דווקא מקום נכון. מתוך זה שעבדתם בעשירייה ויש לכם איזה ניסיון בהתקשרות, ומתוך זה שאין לכם התקשרות בכלי הכללי, אתם יכולים להרגיש מה חסר. אני בזה לא יותר מומחה מכם.
תלמיד: הרי גם בעשירייה, זה לא שאני עכשיו נוגע פיזית בחבר ואז יש לי קשר איתו, יש לנו איזה חיפוש פנימי אחרי מהות פנימית של עשירייה.
אז תעשו את זה ככה, כן.
תלמיד: זה לא עשרה גופים, נכון? אני פשוט מנסה לחשוב מה הצורה הנכונה שבה אנחנו צריכים לבנות בנו מודל של הכלי העולמי. האם זה עכשיו שיחות טלפון שאני מנהל עם חברים מקבוצות שונות בעולם ומזה תבוא הרגשה, או שזה איזשהו מצב שאני משתדל מאוד במאמצים משותפים שלנו לתאר מה זה, בלי שאני מבין, ונבנית מהשפעת המאור על הרשימו איזושהי הרגשה של המצב הבא?
אני לא יכול להגיד לך בדיוק, גם זה וגם זה צריכים, אבל במידה. יותר, זה המאמץ הפנימי.
(סוף השיעור)