שיעור בוקר 05.10.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1486, אגרת ל"ד

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1486, אגרת ל"ד.

אגרת ל"ד

ערב ראש השנה תשי"ח פה מנשסתר יע"א

"לכבוד החברים שיחיו לנצח

אחרי שנתקרבתי אליכם במקום הגשמי המדומה, נקוה לקירוב הלבבות, כי זה זמן רב שלא היתה בינינו חליפת מכתבים, שהמעשה הגשמי גורם לאיחוד, כמו שאומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".

הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה.

הגם שבטח יש אחד מהחברים שעומד וצווח: תנו יד לאגודה אחת, ותולה תמיד את ההתרשלות בחברים. ומכל מקום אני לא יכול להוציא אותו מכלל החברים המתרשלים בדבר זה. ודי למבין.

ובעיקר נקוה שהשנה החדשה, שנת "שֵׁת חַי", שהקב"ה יתן לנו חיים נצחיים, כמו שכתוב: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" וכו'. ויקויים: שֵׁת חַי.

וענין ראש השנה הוא התחלה חדשה, היינו שהאדם מתחיל לבנות בנין מחדש, וזהו כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".

וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן איך שייך אחר זה לומר עוד פעם שהוא "מחצה על מחצה", הלא הוא כבר הכריע וכבר יש לו רוב זכויות? וכמו כן להיפך, אם עשה חס ושלום עבירה אחת איך שייך לומר אחר כך שהוא מחצה על מחצה? ב) איך שייך לומר שיראה כאילו הוא מחצה על מחצה, בו בזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא מלא חטאים ופשעים? ויחד עם זה מחייבים את האדם לומר וידוי, אשמנו ובגדנו ועל חטא?

והענין, שחז"ל נותנים לנו להבין את סדר העבודה. היינו שאין כאן ענין של דין ומשפט לפני בית דין של מעלה, ורק בזמן שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אזי שוקלין את העבירות והזכויות. אלא הענין שחז"ל מלמדים אותנו כאן, שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה.

ונשאלת השאלה, איך הוא יכול לרמות את עצמו ולומר שהוא מחצה על מחצה בו בעת שהוא יודע בעצמו שהוא מלא חטאים? אלא שצריכים לדעת כי ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, וזהו על דרך "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נמצא לפי זה הכלל: אם יש לאדם הרבה חטאים, אז יש לו יצר קטן שאינו גדול יותר מהיצר טוב, אלא בדיוק מחצה על מחצה. והוא בכדי שיהיה בידו להכריע.

והיות שהעבירות באות על ידי יצר הרע והמצוות באות על ידי יצר טוב, כמו שפירש רש"י: "בראת צדיקים - על ידי יצר טוב. בראת רשעים - על ידי יצר הרע", לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", היינו שלענין הבחירה הוא תמיד, ואם העבירות מ... אזי היצר הרע מתמעט, נמצא שהוא מחצה על מחצה; וכמו כן אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כנ"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול", ממילא יש לו עכשיו מחצה על מחצה. וזהו בכדי שתהיה אפשרות לאדם להכריע לכף זכות.

לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה.

ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא [מעומק הלב], כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.

אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". כי ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", כי ענין התפילה היא עיקר הכלי להשראת השכינה, כי הוא נקרא בחינת תפילה לעני.

וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה. וזה פירוש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וצריך להבין, מדוע הבטיח לנו הקב"ה הבטחה כזאת, שמשמע שזה דבר הכרחי, שמוכרח להיות אביון, וכי לא היה יותר טוב שלא תהיה מציאות כזאת בישראל?

אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה, ואם כן בזמן שהאדם זוכה לגדלות אזי אין כבר מקום לתפילה? על זה מבטיח לנו הקב"ה: "כי לא יחדל" וכו'. שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה.

וזה פירוש: "יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" [יפה עניות לישראל כרצועה אדומה בראשו של סוס לבן]. שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל.

וזה ענין שמובא בגמרא: "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ברכות ט, ב). שהכוונה היא, שהוא אדם גדול - דהיינו בזמן שהוא עומד במצב של גאולה, אזי הוא כבר נגאל מכל החסרונות, אם כן כבר אין לו מה לעשות, ויש לו אז עבודה למצוא בעצמו איזה חסרון בכדי שיוכל לתת על זה תפילה. ובזמן שהיה "סומך גאולה לתפילה", זאת אומרת שתיכף מצא מקום להתפלל, היתה לו שמחה לאין קץ, כנ"ל, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

היוצא לנו מכל הנ"ל, שעיקר הוא התפילה. ותתחזקו בתפילה, ולהאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה".

ונזכה לכתיבה וחתימה טובה.
ידידכם ברוך שלום הלוי
באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה"

שאלה: רב"ש כותב פה, "אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה." מה זה חיסרון לתפילה?

אתה לא מרגיש שיש לך משהו שהיית רוצה להשיג?

תלמיד: בוודאי שיש לי המון דברים שאני רוצה להשיג, אבל למה אני צריך להרגיש איזשהו חיסרון לתפילה? יש הרבה דברים שאני רוצה להשיג, אני צריך להתפלל לכל דבר שאני רוצה להשיג?

לא, אבל אלו השגות, אלו הדברים שאתה לא יכול להשיג בכוחות שלך, אתה יכול להעלות אותם בתפילה לבורא.

תלמיד: כי הוא כותב פה, "אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש,". בשביל להתפלל אני צריך ממש להגיע לייאוש כדי להגיע לתפילה אמיתית?

אבל הייאוש הזה הוא מגיע כדי כנראה לכוון אותך לדרך יותר נכונה.

תלמיד: כשאני רואה אנשים אחרים והבעיות שלהם לאו דווקא שלי, אז אני מתפלל שיהיה להם טוב שיצאו מהבעיות שבהם נמצאים. ויש המון חברים פה, אתה רואה שיש להם בעיות שאתה לא יודע איך הם יצאו מזה, אז אני מתפלל למענם. לא שלי יש חיסרון אני רואה שיש לו חיסרון אני רואה באיזה בעיות הוא נמצא. אז התפילה שלי עבורו לא נכונה?

למה לא נכונה? נכונה.

תלמיד: כי אתה אומר שאני צריך להרגיש את החיסרון שיש לו?

כן.

תלמיד: אני צריך להרגיש? אני לא מרגיש, אני רואה שהוא בצרות, כואב לי שהוא בצרות. זה נקרא להרגיש אותו?

כואב זה נקרא שאתה מרגיש.

תלמיד: זה החיסרון שיש לי עבורו?

כן, שהוא מעורר בך חיסרון.

תלמיד: ואז אני מתפלל עבורו ואז התפילה עובדת בשבילו?

כן.

שאלה: מה זה בדיוק להכריע לכף זכות?

שמה שנראה לנו שאנחנו נמצאים באיזה מקום לא טוב, לא נוח, לא יכולים להצדיק את המצב שלנו, אז אנחנו צריכים כנגד זה לתקן את היחס שלנו. לא את המצב עצמו, אלא את היחס שלנו אליו, שאנחנו נראה אותו כמצב טוב, שאנחנו מתגברים ומתקרבים למצב המתוקן.

תלמיד: וזה על ידי תפילה?

כן, הכול על ידי תפילה, אין שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אם וכמו שמתואר פה, הוא עומד במקום, לא מצליח להתפלל, מה אז הפעולה שעושה כדי כן להצליח להתפלל?

בכל זאת להשתדל להתקרב לבורא ולבקש ממנו. זו בעצם הנוסחה הקצרה והאמיתית.

שאלה: מה זה מחצה על מחצה?

כמו שמובן זה חצי חצי.

תלמיד: מה זה להיות במצב הזה? איך, וגם הוא אומר פה שהאדם כל הזמן צריך לשמור על עצמו במצב הזה, אז זה כנראה משהו מאוד מדויק.

כן, זה שהוא מתחיל לספור מה יש לו בין המצוות והעבירות, כך הוא שומר את עצמו להיות באמצע?

תלמיד: כנראה שלא, כי אחר כך שהוא מסביר, הוא אומר שתמיד מובטח לאדם שתמיד יהיה לו מקום למצוא חיסרון.

כן.

תלמיד: אבל עדיין הוא מצא חיסרון, למה זה נקרא חצי חצי?

חצי חצי, זה שהוא לא מוצא בחייו מצב אחר. פשוט מאוד, הוא לא רואה שיש לו יותר מצוות מעבירות, ותמיד הוא נמצא במצב שכביכול מתחיל. וזה מה שמביא אותו להרגשה כזאת.

תלמיד: אז מה זה החצי הראשון, ומה זה החצי השני, ומה זה להיות באמצעי ביניהם?

שעד היום מה שהוא עשה אפשר לחלק לחצי חצי, חצי עבירות וחצי מצוות.

תלמיד: למה קוראים עברות ולמה מצוות בהיבט הזה?

המצוות זה שהוא מצדיק את הבורא ורואה את הבריאה בצורה שהיא הולכת להיות מלוכדת יותר ומחוברת יותר, והעבירות זה ההיפך.

תלמיד: אתמול קראנו דיברנו על המאמר בעשירייה, ועלתה השאלה הזאת שהרי אדם צריך להיות רוב הזמן בימין ומעט בשמאל רק שהוא בטוח שזה מוסיף, אז זה לא באמת חצי, אנחנו צריכים רוב הזמן להיות בימין.

כן.

תלמיד: איפה פה חצי חצי?

צריכים לקבל את המצב שמתגלה לנו שהוא תמיד מכוון אותנו להיות חצי חייב וחצי זכאי.

תלמיד: זאת אומרת, אדם צריך לחפש את הנקודה הזאת כל הזמן?

כן, כי בלי זה לא יהיה לו מקום הכרעה.

תלמיד: כי אם הוא נאמר חושב או מרגיש שהוא יותר צדיק, אז אין לו מה לבקש?

אין, אין.

תלמיד: ואם הוא יותר מרשיע, אז הוא נכנס לייאוש.

כן.

שאלה: שמענו הרבה פעמים בהוראה שכל הזמן אנחנו צריכים לקבוע את המצב שלנו, אני צריך לראות איפה חברים, מה עקרונות זה שתמיד פועל זה כנגד זה, ואם אני יכול לקבוע את המצב שלי, אני יכול להתחיל לסדר את העבודה. כתוב, ש"ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים,". ואתה אמרת לא פעם שאנחנו צריכים לייצב את עצמנו בין הרצוי למצוי, שנגיד שאפשר להגיד על הרצוי שהוא זכאי כבר, ועל הרצוי ומצוי יש לו שם כל מיני חובות מהיצר שלו שהוא לא פתר אותם בכלל.

אבל מה זה שהוא תמיד קבוע וקיים שנותנים לאדם, מקום בחירה, אז היא עדיין לא חופשיה מיצר הרע, הוא לא התעלה לאותן מדרגות, אבל עדיין הוא יכול לבחור, אפילו תלמיד כמוני, אני יכול לבחור מה הספרים אומרים, מה המורים אומרים, איך הוראת הדרך מתפרשת ולפי זה לפעול, כי יש לי לכאורה איזושהי בחירה. אבל פה כתוב כי "שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, למה הוא מתכוון?

נראה שכל עוד אדם לא מגיע לתיקון השלם שלו, אז נראה לו תמיד ששום דבר בו לא משתנה, אלא הוא פשוט רואה את עצמו שנכנס לעוד ועוד קו של עבירות.

תלמיד: הזכרת פעם שהעבודה שלנו היא סיזיפית, ככל שאנחנו נגלגל את עצמנו למעלה, נמצא את עצמנו מתחילים מחדש את העבודה?

כן.

תלמיד: כתוב, "על דרך כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"." ואז הוא מדבר על כלל, שהרבה חטאים, זה דווקא יצר קטן. איך זה שאדם מגלה שהוא מרובה בחטאים וזה מעיד שדווקא היצר שלו קטן ולא יותר גדול מהיצר הטוב? בשכל הפשוט שלי, אם אדם רואה שהוא מלא בחטאים, הוא אפילו גאה בעצמו, "איזה יצר רע גדול יש לי".

אין לו במה להתגאות, כי זה שהוא רואה את עצמו מלא בחטאים מצביע על הריחוק שלו מהבורא.

תלמיד: אבל הוא כותב שזה כלל - הרבה חטאים מעידים על יצר קטן. אז ככל שאני מתקרב לבורא היצר שלי גדול יותר?

כן, הוא יותר גדול ומתוקן.

תלמיד: לגבי סידור התפילה, האדם חייב להרגיש את החיסרון ולהיות כל הזמן בהכנת הלב, לא להרפות ולא לברוח ממערכות. כשתלמיד מסדר את התפילה שלו, הוא חייב לראות שהוא כאגודה אחת עם העשירייה, לדמיין שהוא מחבק אותם, מכניס אותם ללב, מחזיק בהם חזק ואז לסדר תפילה, או העיקר שתצא ממנו תפילה?

מה זאת אומרת, העיקר? ודאי שזה העיקר, אבל מתי זה יכול לצאת?

תלמיד: אם הוא לא מתפלל ממצוקה, מחוסר אונים, אלא כמו שאנחנו מסדרים תפילה בהכנה לשיעור, בסוף שיעור, האם חשוב שיצייר שהוא קודם כל אגוד עם החברים?

כן, כי בלי זה לא תהיה לו נקודה בסיסית אמיתית.

שאלה: כתוב, שבראש השנה אדם צריך לבנות מחדש את בניין הקדושה ולכן עליו להיות מחצה על מחצה, חצי חייב, חצי זכאי. זה ביחס למצבים הקודמים שהיו לו או ביחס למצבים הבאים שלו? כי אם אני צריך לבנות הכול מחדש, אין לי עדיין לא חטאים ולא זכויות, אלא עליי לבנות את הכול מחדש.

מדובר על מה שיתגלה מרגע זה והלאה.

תלמיד: על מה עליי לעשות תשובה, אם אני צריך למחוק את העבר? אני צריך לעשות משהו עם העבר?

לפי איך שמתגלה הרגע הנתון אני צריך להסיק מסקנה באיזה מצב אני נמצא כלפי הבורא, ולמצב הזה לשייך את כל הפעולות שלי. כך שאין לי שום דבר אחר, מלבד זה שאני מתחבר עם החברים ולוקח אותם יחד איתי למטרת הבריאה, מושך אותם, ובצורה כזו מצדיק את פעולות הבורא.

תלמיד: ומה עם המצבים שהיו קודם כראש השנה, גם אותם עליי לעבד לעשות בהם תשובה, או רק במצבים החדשים?

לא, אבל הם היסוד, הבסיס למה שאני מרגיש עכשיו.

תלמיד: חצי חייב וחצי זכאי בכל פעולה, אפילו אם נראה לי שזו מצווה, גם שם אני יכול למצוא שאני חייב. האם זו המשמעות של מחצה על מחצה, או שכל מעשה אני יכול לקבוע אותו כעבירה או כמצווה?

כל פעולה.

שאלה: כתוב, "מבטיח לנו הקב"ה, כי לא יחדל, שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה." מהי ההבטחה הזו, אני לא מצליח למצוא את ההבטחה הזו?

מה כתוב?

תלמיד: "שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון." אני רואה שזה האתגר הכי משמעותי בדרך, למצוא את החיסרון. ופה הוא כותב שיש הבטחה "שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה", איפה מוצאים חיסרון?

מוצאים את החיסרון בזה שרוצים להגיע לתיקון השלם, ואז בדרך מתגלים חסרונות.

תלמיד: אם רוצים להגיע לתיקון השלם זה מצוין, זה חיסרון. אבל אם לא רוצים, אין רצון, הבורא עושה תרגיל, והכל נהיה מעורפל, מה שהיה פעם מאוד חזק, האדם עכשיו צריך למצוא את החיסרון הזה בעצמו.

אז מה?

תלמיד: איך מוצאים את חיסרון הזה, איך מחדשים אותו, איך מרעננים אותו?

על ידי כך שאתה נמצא עם האחרים וכולם מחפשים איך להגיע לתיקון השלם.

תלמיד: המקום היחידי שמעורר חיסרון, זה שיעור בוקר. חוץ מזה, כל יתר הזמן קשה עד בלתי אפשרי לעורר חיסרון לרוחניות.

נכון, ואז?

תלמיד: אני מנסה להבין, איפה אני יכול לחיות בחיסרון הזה, אחרת את כל יתר הזמן אני זורק לפח. הקב"ה מבטיח לאדם, "שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון," איפה המקום הזה?

המקום הזה, הוא בחיים שלך. תמצא בין הרצונות, הכוונות והתשוקות שלך את הכיוון הנכון למטרת החיים ותראה אם אתה נמצא בחיסרון לזה או לא?

תלמיד: הוא כותב ש"ענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה", מהי הבחינה של עמידה בעבודה?

שאין לו לאן לזוז. שוב, חוסר בחיסרון.

תלמיד: שוב חוזרים לחיסרון. נשמע ממה שרב"ש כותב, שזה שלב הכרחי בדרך שהאדם יגיע למצב הזה.

אני חושב שרוב הזמן אנחנו נמצאים כך.

תלמיד: זה מצב שכדאי לזרז אותו, לא כדאי להתעכב בו, נכון?

נכון.

תלמיד: אז אם אנחנו נמצאים שם רוב הזמן, מה אפשר לעשות כדי לזרז את הזמן, כדי לא להיות בו?

איך לבנות את עצמנו, את העקרונות שלנו, של כל אחד וכולנו יחד, שלא נעמוד באף מקום ללא נטייה קדימה.

תלמיד: זאת שאלה, גם אני שואל אותה.

מה אתה יכול להגיד על המצב הזה?

תלמיד: הייתי רוצה להשתחרר מהמצב הזה מהר. האדם מגיע כדי להשתחרר, אבל נראה שהוא בא לבחינת עמידה וממשיך לעמוד באותו מצב, כחומר ביד היוצר. מגיע לשיעור לצורך העניין ומקבל התעוררות, מקבל חיסרון, וכך שוב ושוב, אבל החיסרון כביכול לא מתפרץ פה, כאילו יש איזו סתימה כזו.

זה נכון. למה?

תלמיד: אין רצון.

כי אתה לא מחבר את עצמך לשותפים שלך, ואז יוצא שאתה שקוע בחיסרון שלך.

תלמיד: איך אני יכול לקנות מהם חיסרון?

תציע להם, מה יש לך לתת להם, ומה אתה יכול לקבל מהם. ואז תראו באילו החלפת חסרונות, רצונות, אתם יכולים להיות.

תלמיד: אני מבין את המילים, אני הולך לעבוד בעשירייה, ושוב נפגש באותם המפגשים, אבל אני באמת לא יודע בפועל איך לקנות מהם חסרונות.

אמרתי לך איך, אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: הרב"ש כותב פה גם באותו כיוון, "צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". זה גם מצב שפוגש אותנו הרבה בדרך, לפחות ממה שאני חווה, הרצון הוא מאוד ערמומי. אנחנו שומעים שאנחנו צריכים להגיע למצב של צומת בדרך שבה מגיעים לייאוש, וממנו מתפרצת התפילה. איך בצומת הזה דווקא תתפרץ התפילה, ושלא נגיע חס ושלום למצב כמו שרב"ש כותב, "עד שהאדם מסוגל להאמין כי אין הקב"ה שומע תפילה"?

אנחנו צריכים תמיד להשתוקק לגילוי החיסרון. כי אם אין בנו חיסרון, אם הוא לא מתגלה, אז אנחנו אפס, דומם. עכשיו השאלה היא, איך אנחנו יכולים להיות כל הזמן בהגברת החיסרון, איך נוכל לעשות את זה? כאן זאת כבר העבודה של כל אחד ואחד כלפי החברה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות כלפי החברה כדי לקנות מהם חיסרון?

אתה צריך לכבד אותם עבור החיסרון שנמצא בהם, עבור אותה המטרה שהם נמשכים אליה, ואז בהתאם לזה אתה תהיה דבוק אליהם, ותרצה להיות איתם יחד בתנועה להשגת אותו חיסרון.

תלמיד: בזה שאני אשתדל לכבד אותם ואת החיסרון שלהם, האם בפעולה הזו, במאמץ הזה, אני ארכוש מהם חיסרון?

כן.

שאלה: מה המשמעות של תפילה אמיתית במאמר? מה מבדיל בין חיסרון אמיתי מחסרונות אחרים של האדם?

תפילה אמיתית היא על חיסרון אמיתי. אנחנו צריכים כל הזמן לבקש את החיסרון האמיתי הנכון שיתגלה בנו. ואז בכל הפניות שלנו, מכל אחד עבור עצמו, עבור האחרים, יחד כולם, כך אנחנו יכולים להשיג את החיסרון האמיתי, הנכון.

שאלה: אני מרגישה יותר ויותר התרחקות מהבורא כתוצאה מזה שאני רואה בעצמי עוד ועוד חטאים. מה אני עושה לא בסדר? מה לשנות?

צריכים לשמוח בזה שהבורא מגלה את החטאים, כי בלי גילוי החטאים אנחנו לא יכולים להגיע לתיקונם. ולכן אם מתגלים החטאים, אז אדרבא, זה טוב יותר, זה אומר לי שאני מתקדם בלראות את האמת ובסופו של דבר להשיג את התיקון שלי.

שאלה: נניח שזכיתי להגיע להרגשה הזאת של להצטער בצער החבר ואני מצליח להתפלל על זה, אבל אני רואה שהמצב של החבר מחמיר. איך להתייחס למצב הזה?

כנראה שהכוחות שלך בתפילה לא מספיקים.

תלמיד: ואם אני נעזר בעשירייה אבל עדיין רואים שהמצב לא משתפר?

צריכים לחפש איך אנחנו יכולים להגביר את התפילה.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא עניין של הבורא, זה כוח החברה שעומד פה מול הדבר הזה.

כן, קודם כל.

תלמיד: אי אפשר לתרגם את זה למילים כי זה עניין של הרגשה. אבל מה הוא אותו כוח של החברה שיכול לשפר את המצב הזה?

זה אותו כוח בנטייה לתיקון, שהוא מושך עימו את הרצונות הפרטיים של כל החברים, מחבר אותם יחד, ומעמיד אותם, את החיסרון המשותף הזה, מול הבורא.

תלמיד: נניח שהחברים יושבים ומרגישים יחד באותו רגע הרגשה משותפת, שרוצים שהבעיה של החבר תיפתר. איפה התוספת הזו בכוח?

אני לא יודע מה זה שהבעיה של החבר תיפתר.

תלמיד: החבר נמצא במצוקה, בבעיה, זו יכולה להיות בעיה בבריאות, בפרנסה, במשפחה, ועוד.

החברים בעשירייה לא מרגישים את זה, או כן?

תלמיד: הם מרגישים ורוצים שהמצב ייפתר.

ומזה יוצאת התפילה שלהם.

תלמיד: כן, אבל זה עדיין לא עוזר.

סימן שהתפילה לא סגורה.

תלמיד: כלומר ההרגשה עוד לא חדה מספיק.

כן.

שאלה: הרב"ש כותב בתחילת המאמר שאנחנו צריכים להיות כאגודה אחת, ושהלב שלנו יהיה לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמי. הבורא מביא לנו כל הזמן חסרונות, אנחנו צריכים רק לגלות אותם כל הזמן, למשוך אותם, להעיר אותם בתוך עצמנו. מה זה שאני גורם לכך שהלב שלי בתוך העשירייה יהיה עבור הבורא?

אם אני מרגיש את החיסרון של החבר או את החיסרון של הקבוצה, אז אני צריך למשוך את עצמי לאותו החיסרון ולהשתתף בו בכל לב ונפש.

תלמיד: כלומר התפילה שלי מתחילה בזה שאני רוצה שהחיסרון של אותו חבר יהיה כחיסרון שלי, שאני ארגיש מעומק הלב את החיסרון שלו כמו שהוא החיסרון שלי.

כן.

תלמיד: אני שואל, איך אנחנו מגיעים למצב כזה בעבודה, שנרגיש את החסרונות האלה, איך אנחנו מציפים את החסרונות אחד של האחר? לדוגמה, אתמול עשינו ישיבת חברים, הייתה ישיבת חברים מאוד מרוממת, מחברת, הרגשנו מצב מיוחד, גם בעקבות השיעור שהיה לנו אתמול. איך מתוך ישיבת החברים הזאת, שבה כל אחד העלה חיסרון למצב החדש שהוא רוצה שיבוא אלינו לטובה, אנחנו מעלים תפילה שלא תהיה בשבילי, שתהיה בשביל כל העשירייה, שזו תהיה תפילה משותפת אמיתית?

אילו נתונים צריכים לזה?

תלמיד: הרגשנו בישיבה שכל הלבבות שלנו, כל דיבור של חבר, הכול נושב לכיוון אחד, ואז העלנו תפילה. ואומנם הכול נושב לכיוון אחד, אבל עדיין כל אחד מבטא את התפילה בצורה אחרת. איך בסופו של דבר מגיעים לתפילה שתהיה באמת כאחת? אני לא יודע איך להגדיר את השאלה הזאת, אני מרגיש לפעמים שהתפילה היא כמעט מושלמת, אבל עדיין לא, כי אני מאמין מאוד שאם התפילות שלנו היו שלמות לחלוטין, כבר היינו מקבלים מהבורא את מה שצריך. אבל ההרגשה היא בסופו של דבר שאנחנו עושים ישיבת חברים, מעלים חיסרון המשותף, כל אחד את החיסרון שלו, ואנחנו באותו כיוון, אבל זה עדיין לא שם. אז אני שואל, מה עוד אנחנו צריכים לעשות בעבודה בינינו כדי שהחיסרון המשותף יהיה ממש בנקודה הזאת שהבורא יענה לנו, שנרגיש, הנה אנחנו עולים לעוד מדרגה, עולים עוד יותר למעלה?

צריכים כל פעם לחדש את התפילה.

תלמיד: זה מה שאנחנו עושים, אנחנו כל יום מחדשים את התפילה, ואנחנו מרגישים כל יום שזה כמעט שם. קראתי את המאמר הזה גם אתמול, וחיכיתי לשאול אותך, גם בעקבות ישיבת החברים שעשינו אתמול, לגבי ההרגשה הזאת שאתה יוצא מישיבת חברים ואתה שמח, הכול בסדר, אבל אתה מרגיש שאתה עדיין לא שם, אתה עדיין לא מגיע לנקודה שאתה אומר, כולנו ביחד יכולים לעלות יד ביד למדרגה הבאה. אולי הבורא עושה שזה יהיה כך?

ודאי שהבורא עושה, ועושה את זה כדי שאתם תתחברו ותבואו אליו בדרישה, כמו שעושים אנשים שנמצאים בהפגנה, והם צריכים להביא את החיסרון שלהם למנהלים. בצורה כזאת זה צריך להיות.

תלמיד: בתקופה האחרונה אנחנו עושים סדנאות בזמן החברתי בשיעור. אני מרגיש שזה מאוד פותח את הלבבות, מעורר אותנו גם לתפילה. חוץ מהזמן החברתי, יש את שיעור הבוקר, אנחנו מקבלים חסרונות משיעור הבוקר, והשאלה איך מעבירים לעצמנו את הסגנון הזה, את צורת העבודה כמו סדנאות במשך היום, כדי שבאמת נמשוך את החיסרון משיעור הבוקר. אולי לעשות מפגשים עם יותר סדנאות, בירורים?

אתם צריכים בסך הכול לקבל בשיעור בוקר התרשמות שאיתה אתם ממשיכים את היום.

תלמיד: הרבה פעמים נתת לנו עצה להכין את עצמנו נניח לשיעור צהריים ולקרוא את המאמר. הזמן הוא יחסית מוגבל, לכן אנחנו לא יודעים מה קודם, להכין את עצמנו בקריאת המאמר או לעשות בירורים, סדנאות, כי שתי האפשרויות טובות. תמיד יש את ההתלבטות הזאת, את החיסרון המשותף, מה לעשות קודם. לפעמים אנחנו מצליחים לשלב, כי יש מאמר קצר בצהריים. השאלה איך בעבודה שלנו במשך היום אנחנו ממשיכים את הכוח הזה שמקבלים משיעור בוקר, האם להמשיך לקרוא מאמרים של הצהריים, או להמשיך סדנאות?

לפי מה שתחליטו. בטוח שלא לפי אף דעה מבחוץ, אלא אתם תחליטו יחד - מה חשוב לנו היום.

שאלה: איך להרגיש את הכאב של החבר ככאב שלי?

ככל שאני קרוב יותר אליו כך אני מרגיש יותר מה שיש לו, מה שיש ברצון שלו.

תלמיד: אם אני לא מרגיש את הכאב של החבר ככאב שלי אז התפילה לא תהיה שלמה?

זה אומר שעדיין חסר לי קשר עם החבר.

תלמיד: זאת אומרת, היא לא תיענה?

כן. יהיה משהו, אבל אולי לא לכיוון המטרה שלנו, אלא לכיוון התיקון בינתיים, בדרך.

תלמיד: נניח שהחבר חולה במחלה, אבל אני לא יכול להרגיש את הכאב שלו עד לעומק הכאב. אני יכול להבין אותו, אבל אני עדיין לא מתכלל בשלמות עם הכאב שלו, זאת אומרת, אם אני אבקש את הבריאות ואת הרפואה השלמה זה עדיין לא מהמצב של חבר.

כן.

תלמיד: איך להגיע למצב של חבר?

אתה לא צריך להיות חולה כמוהו כדי לבקש עבורו, מספיק שאתה רוצה להקל על מצבו.

שאלה: בעל הסולם כותב שבתפילת ראש השנה אומרים, "ויעשו כולם אגודה אחת כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא." איזה חלק מהלב אנו מתקנים כשאנחנו כאגודה אחת?

אותו חלק שקשור עם כל יתר הלבבות.

שאלה: מהמכתב הבנתי שהתקרבות פיזית תורמת לאיחוד הלבבות. האם ניתן להגיע להתקרבות ואיחוד בעשירייה ווירטואלית, או שהתקרבות גשמית פיזית היא שלב חשוב והכרחי בדרך?

לא. לפי מה שאנחנו מבינים, אומנם אין לי כרגע הוכחות מהשטח, אבל צריכים לקוות שאנחנו נתחבר נכון על ידי המאמצים שלנו ואז זה ישפיע על כולנו.

שאלה: כתוב, "כי בעניין התפילה קטן וגדול שווים". יש לנו שיטה שבה לומדים איך להעלות תפילה למעלה, דרך העשירייה, יש מערכת שלמה, אבל האם תלמיד חדש ומקובל ענק יגיעו לאותה תוצאה?

לא.

תלמיד: אז במה הם שווים?

בזה שכל אחד רוצה להגיע להעלאת מ"ן לבורא ומצידם בבקשתם הם שווים. אבל איך הבורא מקבל אותן הבקשות ומעלה אותן הלאה, זה כבר לא העניין שלנו.

תלמיד: אז מובטח לקטן שהוא באמת יגיע עד למדרגה עליונה כמו מקובל גדול? בכל בקשה?

יכול להיות. זה כוח התפילה, כי בתפילה כולם שווים.

תלמיד: בכל תפילה או שיש תנאים בגובה מסוים של התפילה, מהנקודה ההתחלתית?

יש כאן הרבה תנאים, אני לא רוצה סתם לזרוק מילים.

שאלה: יש עשיריות בחברה שלנו בכל העולם, שממש מורגש בהן שיש אהבה ודאגה בין החברים. יש מין חום כזה ששורה על העשירייה. לא צריך לדבר על זה, מרגישים. ויש עשיריות שהעבודה היא מאוד מכנית כזאת. באים, יושבים בשיעור, אומרים מה שאומרים, קוראים, אבל לא בהכרח יש את החום הזה, מין דאגה כנה כזאת מתוך הלב. אולי אתה יכול לתת לנו הכוונה מה גורם לעשירייה כן להיות במצב של חום ודאגה ומה חסר לעשירייה שאין לה את זה? האם יש איזה אלמנט ספציפי או משהו להתמקד בו?

כן. לכל עשירייה חייבת להיות דוגמה פנימית שלה, מה נקרא "רצון משותף", "מטרה משותפת" ואיך אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי להשיג את זה. זאת אומרת, לא שמשיגים את זה, אבל לתאר לעצמנו מה זה צריך להיות, ולחפש במקורות איפה מדברים על מצבים כאלו מיוחדים, חדים, מכוונים בצורה מדויקת למטרה.

תלמיד: מורגש שאם יש את החום הזה בעשירייה, האדם לא עוזב את הדרך, הוא פשוט בבית. העשירייה היא הבית שלו, הבית הפנימי שלו. ואיפה שאין את זה, אז אין איזו מחויבות, אני יכול להיות ואני יכול גם לא להיות.

כן.

תלמיד: החברים מחייבים אותי באהבה ובדאגה שלהם להיות. אפילו בן אדם שההשתתפות שלו חלקית מרגיש שהוא שייך לעשירייה כששורה הקשר הזה. וכשאין קשר, מאוד קשה לאנשים אפילו להחזיק בדרך, כי העבודה נהיית מאוד קרה, אפילו מאוד מנוכרת.

מאוד קשה להעביר את ההרגשה הזאת לחברים כשאין את זה בעשירייה, וזה מאוד כואב כי אין בהכרח על מה לדבר עם החבר, ואיך להחזיק אותו בדרך כדי שימשיך.

אני מבין מה אתה אומר, אבל ככה זה, ממשיכים.

שאלה: בעניין החיסרון. האם החיסרון שאני מקבל מאחרים נמצא בהם ועובר אלי או שמעצם ההתקשרות עם החברים אני מעורר בי חיסרון רדום?

מאיפה בא לך החיסרון?

תלמיד: זה מה שאני מנסה להבין, איפה הוא נמצא? לא מאיפה הוא מגיע, אלא החיסרון אמור להתעורר בי, או שהוא נמצא בחברים, איפה החיסרון?

בך.

תלמיד: בי. אז מעצם ההתקשרות עם החברים אני מעורר בי חיסרון שקיים בי?

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר "לקבל מהחברים חיסרון"?

שידליקו בך את החיסרון, זה נקרא "לקבל".

תלמיד: ואיך בזמן השיעור אני מקבל מהחברים חיסרון?

זה בהרגשה. אני לא יכול להגיד איך, כי זה בהרגשה.

תלמיד: אני עכשיו שומע מקורות, זה יכול לעורר בי חיסרון. אני שומע את הרב, זה מעורר בי חיסרון. איפה החברים? אני לא צריך פה חברים.

אבל הם דיברו, הם נמצאים לידך, כולכם עובדים. אולי עכשיו בשיעור עדיין לא, אבל בשיעור הקודם כן, וכן הלאה. זאת אומרת, אתה נמצא איתם בבירור החיסרון המשותף.

תלמיד: אז זה בזמנים שהם לא שיעור, לפני שיעור, אחרי שיעור, בהתקשרויות בינינו?

כן.

תלמיד: ובזמנים שאנחנו לא בקשר פעיל, לצורך העניין כשאנו יושבים פסיביים ולא מדברים בינינו, לא מתקשרים, כי אין בינינו התקשרות כרגע. כולנו מוכנים לשמוע אותך, לקבל ממך ומהמקורות. אז איפה פה תוספת החיסרון, איך אני מעורר חיסרון דרך החברים במהלך השיעור?

אתה שומע מה שהם מדברים, והחיסרון שלך מתעורר מזה.

תלמיד: אבל אם הם לא מדברים עכשיו, אלא יושבים ומקשיבים לך.

בכל זאת יש בהם כל פעם חליפת חיסרון, כל הזמן החיסרון שלהם משתנה, ואתה רוצה להיות שייך לזה.

תלמיד: איך אני כאילו עולה על הגל הזה של חליפת החסרונות הזאת?

מתבטל, מתבטל כלפיהם.

תלמיד: יש עוד דרכים לעורר בי חיסרון לרוחניות?

קודם כל את זה. אני נמצא בחברה, שסוגרת סביבי את הכול במעגל, ומשפיעה מתוך החיסרון הכללי שלה עליי, ולפי זה אני כל הזמן מתגלגל.

תלמיד: אז כדי לספוג יותר חיסרון מהחברים, לעורר את עצמי יותר, זה תלוי בכמה שאני מעורר אותם או לא?

זה תלוי בכמה שאני מבטל את עצמי כלפיהם.

תלמיד: ומה החובה שלי כלפיהם, כדי לעורר אותם?

להשתתף בחיסרון המשותף שלכם, ולעלות לדרגה הבאה.

שאלה: פעם סיפרת לנו על תרגיל שרב"ש נתן לך בסעודה, שכשאתה אוכל משהו טעים תנסה להרגיש את הטעם הזה בחבר, ולא לקבל את תענוג בך. האם אפשר לעשות אותו דבר גם כשאנחנו יושבים בשיעור הבוקר, לנסות להרגיש בכלים של החבר את המאמר, את מה שרב אומר, את ההתרשמות?

זה לא פשוט, מאוד מאוד לא פשוט.

תלמיד: האם כדאי לנסות, האם זה כיוון נכון?

לא כדאי. בינתיים אתם לא תצאו מההזיות, ויהיה נדמה לכם שאתם כבר נמצאים בכזאת הרגשה.

שאלה: נראה כאילו יש במאמר הזה עומק של אוקיינוס, ואנחנו צפים על המים. יש לי בעשירייה חברים גדולים, אני באמת חושב שהם גדולים, ועכשיו פתאום אני מסתכל עליהם וזה כאילו שאני נמצא בג'ונגל של יצר הרע, שהולך ונהיה יותר ויותר גדול.

מה זה "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"? רב"ש נתן את זה כתשובה על מחצה ומחצה, הוא אמר "אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול". מה המכניזם הזה שהפרס על זה שעשית מצווה, זה קח עוד חתיכה של יצר הרע, יותר גדולה מזו שהייתה לך?

שיהיו לך כלים למה שקיבלת עכשיו.

תלמיד: אנחנו צריכים להתכלל בינינו, להתחבר ולהיות כאגודה אחת, אבל אם אתה קולט שהחברים שלך גדולים, ואתה חושב עוד קצת מה זה גדול, שגדול זה מי שיש לו יצר הרע גדול והוא מתגבר עליו. הוא לא סתם גדול. אז איך אתה יכול להתכלל עם חבר שיש לו יצר הרע שאולי גדול משלך?

כן.

תלמיד: גם מה שהחבר שאל, גם על זה חשבתי, אתה בא לשיעור עם חבילה קטנה, קולט קצת, מבסוט קצת, אבל כל אחד פה שומע את השיעור אחרת, כי הוא בא עם החבילה שלו, אפילו שאנחנו בעשירייה אחת. איך באמת מגיעים לאגודה אחת, איך אנשים שונים, נהיים אחד, מה הם מחליטים לעשות, איך לחבר את היצר הרע ביחד, מה מתחבר שם?

אתם רוצים להתחבר יחד ברצון אחד, ובזה אתם משיגים כלי חדש שכלול נניח מעשרה כלים פרטיים.

תלמיד: פעם הייתי תוהה למה יש חברים שלומדים עשרים שנה, שלושים שנה, ועוד שואלים אותך, מה זה להתחבר. בבקשה תדייק לנו שוב מה זה בדיוק להתחבר, מה בדיוק מתחבר פה? זו שאלה שהתשובה היחידה שיכולה לבוא לזה, זה רק להיות במין תפיסה של אין עוד מלבדו, הבורא מנענע את כולנו איך שהוא רוצה , ולנו תכלס אין הכרה, אין לנו שום פעולה בזה. מה זה החיבור הזה שמחברים חלקים שונים, מה מתחבר שם? אנחנו אומרים מילים יפות, לפתוח את הלב, לחבר את הלבבות, ומה?

שאלה: כשאנחנו יושבים בשיעור פיסית, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מתקנים את הקשרים בינינו. כשאני לא מרגיש את החיסרון של החבר, ויכול להיות שיש לו כל מיני בעיות, כלכליות, חומריות, גשמיות, האם אני חייב לעבוד עם הרגשות שלי, להפעיל בושה נגיד, ולא לחכות שזה יבוא בתהליך שהבורא יפתח לי את זה, אלא אני כבר חייב להפעיל את הכוחות האלה בתוכי? ואם כן, אז באיזה אופן?

זה שאני רוצה להתחבר עם החברים שלי, ובחיבור בינינו למצוא מקור חדש של אנרגיה שיקשור אותנו יחד, שיגלה בנו תכונות חדשות, ויחייב אותנו לעשות צעד משותף קדימה כפי שלא היה בעבר, זה מה שאני רוצה להשיג.

תלמיד: אני עכשיו יושב בשיעור ואני רוצה להתחבר עם המקור הזה, ויש את החסרונות של החברים שלי. האם עליי להתנתק מכל מיני עניינים פרטיים ולהתכלל ברצון משותף, לגלות שם את הבורא?

כמובן. הרצון הזה צריך להיות בכלל לפני השיעור.

תלמיד: אבל הגשמיות של החברים היא הרוחניות שלי, ויכול להיות שיש להם בעיות.

לא כדאי להביא את זה בחשבון, כי זה יסיח את דעתך.

שאלה: דיברנו על חיסרון חדש. ביטול עצמי, היכולת עצמה להתבטל, איך לקשור אותה לבורא כדי בצורה מקסימלית לעכל ולהתחיל לעבוד עם כוחות חדשים בעשירייה? האם יכול להיות ביטול לפני ביטול כסוג חדש של חיסרון?

יכול להיות. תתבטל.

שאלה: דיברת על הנחיצות לברר את החיסרון המשותף בעשירייה בין החברים. אבל בטקסט כתוב שהתפילה היא הכלי העיקרי להשראת השכינה. איך עלינו לברר את החיסרון בצורה כזו, שהתפילה שלנו, שהחיסרון יהפוך לכלי להשראת השכינה?

אנחנו רוצים למצוא כזה רצון, כזו השתוקקות משותפת, כזו כוונה משותפת, שבה כולנו נתמקם ולא נרצה שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: האם מה שחשוב שלא נרצה שום דבר אחר, כלומר זו נקיות הבקשה?

כן.

תלמיד: מה צריכה להיות הנקיות של הבקשה? האם זו מחשבה אחת לכולם?

זו ראייה של המצב שלנו במטרה הסופית.

תלמיד: איך כל החברים יחד יכולים באותו אופן לראות את מצבנו בשלב הסופי?

אנחנו יכולים לראות ולהרגיש את זה מתוך כך שכולנו מעוררים השתוקקות לבורא, והוא כבר בהתאם לזה מעצב אותנו.

תלמיד: איך היית מתאר את המצב של המטרה הסופית שאותו כולנו צריכים לתאר יחד באותו אופן?

אני הייתי מתאר את זה לעצמי כרצון אחד לכולם, מצב אחד לכולם.

שאלה: האם היצר הרע מגלה לאדם את החיסרון, או שזה הבורא?

הבורא.

תלמיד: אבל עם מצב כזה אדם לא יכול להתמודד לבד, הוא רק מרגיש את זה כרע.

הוא לא יכול להתמודד במצב אחד עם המצבים שלו, בכל מצב הוא זקוק לבורא.

תלמיד: האם את אותו חיסרון האדם יכול להעלות לבד לבורא, או שבהכרח חייבים להיות אנשים אחרים?

הוא וגם אחרים יחד.

תלמיד: בדרך כלל אנחנו מעלים חיסרון של חבר לבורא כדי שהוא יקשור אותנו במדרגה אחרת. אבל יש פחד שהמצב של האדם ישתנה והכלים האגואיסטיים שלו יתמלאו, למשל הוא יתרפא או ימצא עבודה. איך לעבוד עם זה?

אנחנו לא מביאים בחשבון את כל תופעות הלוואי האלה. המטרה שלנו היא להרגיש מחוברים בהשתוקקות אחת שבה מתגלה הבורא.

תלמיד: איך לרצות להגיע לתפילה אחת? אני מבין שזה מאוד קשה.

זה לא מאוד קשה. להתחיל קצת מרחוק, ולאט לאט לצמצם את שדה הראייה כך שהבורא יהיה במרכזו.

תלמיד: יוצא שאנחנו לא אמורים לצפות לחיסרון מופשט בעתיד, אלא לעבוד עם אותם חסרונות שהוא מגלה עכשיו.

כמובן. בכל רגע נתון אתם יכולים לגלות אותו.

תלמיד: קראתי שכתבת, שהבורא מגלה לנו מצב שבו נצטרך כל הזמן לחשוב עליו ולבקש ממנו שישנה לנו את המצב. האם עלינו לבקש שהוא ישנה לחבר את מצבו או שלא?

כמובן שצריכים.

שאלה: כתוב "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כאשר תבוא לשם, שאל בשלומו של רב ברונא אחי במעמד כל החבורה, שאדם גדול הוא ושמח במצות. פעם אחת סמך גאולה לתפילה ולא הפסיק צחוק כל היום". מה זה להסמיך גאולה לתפילה?

גאולה לתפילה אלו שתי פניות לבורא, שאנחנו רוצים שיתקיימו שניים, שניים כאחד.

תלמיד: תפילה בדרך כלל היא על חיסרון.

כן.

תלמיד: וגאולה היא מילוי. איך אתה מצמיד את התחושה של המילוי לפעולה שמבקשת למלא חיסרון? האם המילוי מגיע עם התפילה?

תנסו לעבוד על זה ותראו שזה אפשרי.

תלמיד: האם התשובה תבוא מיד עם תפילה?

תנסה לעשות מה שאני אומר לך, ולא מה שאתה רוצה להגיד.

תלמיד: אז מה בדיוק לרצות?

מה הייתה השאלה?

תלמיד: הוא אומר "סמך גאולה לתפילה ולא הפסיק צחוק מפיו כל היום". האם הגאולה מגיעה מיד עם התפילה?

סמך, זאת אומרת קירב את הגאולה לתפילה.

תלמיד: התפילה היא בדרך כלל על מילוי, אבל פה הוא אומר שהמילוי מגיע מיד, האם הוא מקבל את התשובה מיד?

מיד, לא מיד, מה זה חשוב.

תלמיד: כלומר סמוך, קרוב.

כן.

שאלה: מאיפה מגיע אותו הרע שמתגלה בנו?

הוא מגיע מתוכנו, הוא סמוי בנו.

תלמיד: שמעתי אותך אומר שהרע שאנחנו מרגישים מגיע מאדם הראשון, האם זה נכון?

כן, שם הוא התגלה.

תלמיד: נכון שהרע מגיע מהכלל, אבל אני חווה אותו בצורה מאוד אישית. איך אנחנו עובדים אתו?

כמו שאתה מרגיש. אם אתה מתקן את היחס אליו, אז זה יתוקן מהפרט אל הכלל.

תלמיד: האם זה נכון שאנחנו צריכים להיות כמו הצדיקים שמנסים לתקן את הרע מאדם הראשון?

כן. כל אחד ואחד רוצה לתקן את הרע שהוא יכול לגלות, שמתגלה בו.

שאלה: אני קם בבוקר, מתכנן את היום וקול פנימי בתוכי מתחיל לשאול אותי, מי זה, את מי אתה מהנה, מה הכוונה שלך. מה זה הרגש הזה? זה משהו חדש אצלי. על כל מעשה שאני עושה משהו בפנים מתחיל לשאול אותי, מה הכוונה שלך, מי נהנה מזה. משהו מופעל אצלי.

אתה צריך להגיב לרצונות ולכוונות שלך.

(סוף השיעור)