חג פסח תשפ"ה

שיעור בוקר 13.04.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 243,

מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", מאמר 924 "הנה עם יצא ממצרים"

קריין: "כתבי רב"ש" א', עמ' 243, "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי". בחוברת פסח בעמוד 100.

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א

1985/86 - מאמר 11

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

שמעתם את המאמר, הוא מיוחד מאוד, "תפילה אמיתית היא על חסרון אמיתי".

תלמיד: רב"ש אומר שתפילה אמיתית היא על חיסרון אמיתי, זו תפילה מצד האדם.

כן.

תלמיד: האם הבורא חייב לענות לו?

אנחנו מדברים על תפילה אמיתית שהיא מעוררת את הבורא לענות לו.

תלמיד: מה הנוסחה המדויקת שמחייבת את הבורא לענות לאדם?

זו לא נוסחה אלא זו הרגשת החיסרון באדם, שאז הבורא עונה לו.

תלמיד: ואם הוא מרגיש שפעם אחר פעם הוא נכשל ולא זוכה לתגובה מהבורא, מה עוד הוא צריך לעשות, מה ייתן לו כוח להמשיך עד שיתגבש בו חיסרון כזה?

להמשיך, זה ייתן לו כוח להמשיך. אם הוא רואה שהוא לא מצליח בבקשתו, שהוא לא מקבל מילוי מלמעלה על חסרונו, אז הוא חייב להמשיך.

תלמיד: תפילה אמיתית היא על חסרון אמיתי.

כן.

תלמיד: מהו החיסרון האמיתי?

החיסרון האמיתי הוא, שהוא מרגיש שככל שהוא נמצא במסלול הזה, בעבודה הזאת, זה עדיין לא הביא אותו להרגשת החיסרון האמיתי, ולכן הבורא לא עונה לו.

תלמיד: אבל אין באמת באדם, מצד הרצון לקבל, רצון להשפיע לבורא.

אין.

תלמיד: וזה החיסרון האמיתי?

החיסרון האמיתי הוא שאדם מרגיש חוסר במשהו שהוא כן יכול לבקש ולקבל תשובה.

תלמיד: כן, אבל מה שמצפים מהאדם זה חיסרון להשפיע נחת רוח לבורא.

כן.

תלמיד: וכשהוא לא מצליח אז הבורא עוזר לו. אבל מאיפה יש לו בכלל חיסרון כזה להשפיע נחת רוח לבורא, הרי זה נגד הטבע, זה נגד כל היגיון?

ודאי שזה בא מהבורא.

תלמיד: אז מה רוצים מהאדם?

רוצים מהאדם שיגלה את החיסרון הזה שהוא כן רוצה לגלות לבורא עד כמה הוא רוצה להשפיע לו, ויתפלל ויבקש ויבכה.

תלמיד: מתי אדם או איך אדם זכאי לכך שהבורא ייתן לו חיסרון להשפיע נחת רוח לבורא?

קשה להגיד מתי, באילו תנאים, אבל הבורא נותן לכל אדם להרגיש במשהו חיסרון להשפיע.

תלמיד: חיסרון אמיתי הוא תפילה?

כן.

תלמיד: במצרים אפשר להבין שהחיסרון הוא מאוד מאוד ברור, כי המצרים רוצים הפוך, ואז החיסרון יכול להתברר. אבל חברה כמו שלנו יכולה לטשטש לאדם את החיסרון, כי לחברה עצמה יש חיסרון לחיבור, להשפיע לבורא, ואדם כאילו מצטרף לזה. איך האדם יכול לפתח דווקא חיסרון מתוך התכללות בחברה שלנו?

אם יש לפניו כזאת הזדמנות להתכלל בחברה שכולה מכוונת להתקרב לבורא אז הוא חייב לבצע את זה.

תלמיד: איך נכון להתכלל דווקא מהחיסרון ולא מהמילוי שיש בכזאת חברה?

זה במידה שהוא נכלל עימם ובמידה שהוא רוצה להשקיע את עצמו בזה.

תלמיד: זה מרגיש שהוא צריך להתרחק באיזו מידה מכל הדברים הטובים שהחברה מייצרת, מהחיבור, מהגדלות, כדי לפתח את החיסרון, כי אחרת הוא טבוע בכל הטוב שיש בחברה. על מה לפתח בדיוק חיסרון?

חיסרון שהוא רוצה לקבל סיוע מהבורא שיקרב אותו לישועה.

תלמיד: זה ברור, אבל איך לעשות את זה נכון דווקא בחיבור עם החברים?

הוא צריך לראות עד כמה החברה גם משתוקקת לאותו המצב. הוא חייב לבדוק את עצמו עד כמה הוא גם משתוקק לאותו המצב ועד כמה הוא נמצא בחברה ונכלל בה, מתבטל בה, כדי להגיע איתם יחד לדבקות איתם ובבורא.

תלמיד: יש לאדם יכולת לעשות את הבירור הזה בין להתכלל מהחסרונות וההשתוקקות ולא להתמלא ממה שהחברה נותנת?

כן ודאי, כי קודם כל החיסרון שלו הוא למצוא רצון להתכלל בבורא בצורה שחוץ מזה אין לו כלום.

תלמיד: בכל מקום כתוב "ויזעקו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם". לא כתוב שכל אחד לחוד עשה את הזעקה, אלא שזאת הייתה פעולה משותפת שלהם. אם לייחס את זה לעבודה בחברה שלנו, איך לאסוף את כולם לזעקה משותפת לבורא, לא כל אחד בנפרד?

זה קורה לנו בהתכללות שלנו, בחיבור שלנו, בהתקרבות בינינו יחד כולנו, במידה שמבינים את המצב של המטרה, שאז ההתכללות בינינו ועם הבורא נעשית ככלי אחד, וכך מתקדמים.

תלמיד: אני רואה שהחברים משתוקקים לבורא, אני משתדל בכל דרך להתכלל ברצון הזה. איך להרגיש את הרגע שבו הצעקה המשותפת מתפרצת מאיתנו ומגיעה לבורא?

אנחנו פשוט צריכים לחיות בזה, בלצעוק לבורא, כל אחד מתוך ליבו, וכולנו יחד מהלב המשותף שלנו.

תלמיד: בתחילת המאמר רב"ש כותב, האדם לא חושב על הכוונה שתהיה בעל מנת להשפיע. איך רוכשים כוונה דעל מנת להשפיע?

על ידי זה שאנחנו לומדים את פעולות הבורא כלפי ישראל ועד כמה נחוץ לנו לשנות את היחס שלנו לבורא, לכוח העליון, ואם אנחנו ממש שקועים בזה, אז לאט לאט אנחנו נכללים יחד מהרצון להשפיע לבורא.

תלמיד: רב"ש מדבר על שלוש יראות, הוא אומר ששתי יראות ראשונות אחת מעונש העולם הזה ושניה מעונש העולם הבא, הן שתיהן לתועלת עצמית. והיראה החשובה, הוא כותב "שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל". כדי שנוכל להתקדם ליראה השלישית, שהוא אומר שבה מתחילה הגלות, כי הגוף מתחיל להתנגד, כדי שנוכל להתקרב לזה בצורה פרקטית. אם אני עושה פעולה להשפיע לחברים ואני מזהה תועלת עצמית בפעולה, אז ברור לי שזו אחת משתי היראות הראשונות. אבל אם אני לא מזהה תועלת עצמית בפעולה הזו, האם עליי לחטט ולחפש את התועלת עצמית?

בשביל מה אתה עושה את הפעולה?

תלמיד: הפעולה היא כדי להשפיע לחברים לרכוש כלי שבו הבורא יוכל לשפוך את האור. שאני עושה את הפעולה, אני לא מזהה איזו התנגדות מסיבית מצד הגוף, או לחילופין אני לא מזהה שאני עושה את זה לתועלת עצמית, אני נמצא בחוסר ראייה. האם יש צורך בנקודה הזו לנסות לחפש את התועלת העצמית, או לוותר, להגיד עשיתי פעולה ומה שתהיה הכוונה תהיה הכוונה.

כן, אבל לא השגת את מטרת הפעולה.

תלמיד: כנראה שלא.

אז צריך להמשיך הלאה.

תלמיד: להמשיך באותה פעולה, או לעשות עוד פעולה ועוד פעולה עד שהמטרה תושג?

איזה פעולות אחרות יש לך?

תלמיד: לפי הבנתי, רק להשפיע לחברים, אין קשר אחר לבורא. מצד אחר, כשאנחנו מחפשים להגדיל את היראה לה', יראה מה' שהוא גדול ומושל בכל, לרצון לקבל זה לא משהו טבעי, הוא מבחינתו גדול ומושל בכל הרצון לקבל. איך אנחנו עוזרים אחד לשני להגדיל את חשיבות הבורא או את הפעולות שלנו, שיהיו מתוך יראת ה' ולא לתועלת עצמית, שהחשיבות תהיה יותר גדולה מהרצון לקבל. איך לעשות סביבה כזו שהחשיבות הבורא פשוט תקפיץ אותנו למעלה?

טוב, אני שומע.

תלמיד: כשהתחלנו לקרוא את המאמר עלתה בי שאלה, מה זה לשמש את הבורא? איך אני קם כל רגע עם כל מה שהוא מסביר לנו, עם כל מה שמתחולל מסביבנו, עם כל הבירורים ומברר שאני משמש את הבורא?

לפי הכוונה.

תלמיד: איך אני כל רגע מכוון את עצמי לבורא כך שאני יודע שהקשר עם החברים, שאני קורא את המאמר ושכל מה שאנחנו עושים פה, לא משנה מה, אני מכוון לבורא? איך אני מברר את זה בתוך עצמי שבאמת הפעולות שלי מכוונות לבורא?

תשאל את עצמך.

תלמיד: אני שואל את עצמי כל רגע, אבל מה אני עושה עם השאלה ומה התשובה?

זה עדיין לא התברר, אז להמשיך.

תלמיד: אבל החיסרון קיים כל רגע. כי אתה כל הזמן מרגיש שכל מה שאתה עושה זה עדיין לא מספיק, אתה רוצה עוד ועוד, מה הפתרון?

הפתרון הוא להגיע לחסרון הנכון.

תלמיד:, מה החיסרון הנכון?

שאתה חייב לקבל עזרה מהבורא.

תלמיד: ממש לבקש שייתן לי את העזרה שאני אהיה מכוון אליו כל הזמן?

כן, ככה פשוט.

תלמיד: ואיך אנחנו עוזרים אחד לשני בעשירייה ובכלל בחברה שזו תהיה הכוונה, שאנחנו נהיה בתפילה לזה?

בדוגמה.

תלמיד: בדוגמא אחד לשני.

כן.

תלמיד: אם נלך מהסוף, כדי לקבל חיסרון צריכה להיות צעקה כלפי הבורא. כדי להגיע למצב של צעקה, אדם צריך לשנוא את המצב שהוא קיים בו, ושזה גם ייראה לו דחוף ונורא. וזה נגד הטבע, כי הטבע של אדם זה לתת הצדקה למצב שלו, אני עושה ככה, כי ככה זה טוב. מאיפה תיוולד אצלנו צעקה וראייה כזאת שלראות את המצב שלנו היום רע עד כדי כך שאנחנו צריכים לצעוק לבורא?

זה יבוא מתוך הלימוד שלנו ומתוך רצון הלב בזה שאנחנו נכללים בינינו כולנו בלב אחד, ואז מהלב האחד אנחנו מתפרצים בצעקה.

תלמיד: כשרב"ש נותן את כל הדרכים האחרות שיש בהם כאילו שכר ויש בהן הצדקה, לעשות ככה, או אם תעשה ככה תקבל ככה, את זה קל לנו להבין שזו לא דרך האמת. אבל יש משהו אחר שאין לנו נגיעה בו, אנחנו צועקים לבורא ומבקשים ממנו משהו שאנחנו לא מכירים, חוץ מההרגשה שיש בזה אמת. איך אוספים כוחות לבקש משהו בצעקה, כמו שכתוב, "טוב לי מותי מחיי" ועוד כל מיני תיאורים.

אם אני כל הזמן חושב על מטרת הצעקה, באיזה מצב אני צריך להיות כלפי הבורא ובאיזה מצב הבורא צריך להיות כלפיי, אז ברור שכאן צריכה להיות פתיחה כללית של האדם ושל הבורא.

תלמיד: איך זה צפוי להיות מורגש בנו המצב הזה?

המצב הזה מורגש בנו שאנחנו מגלים את הבורא ונכללים בו בצורה שלא נשאר בנו שום חסרון שהוא לא מתמלא מהבורא.

תלמיד: התפילה של יציאת מצרים ו"תעל שוועתם" זו תפילה על חיסרון בלבד, לצאת מאהבה עצמית ורק לרצות את תכונת ההשפעה, אבל לא שימלא אותי בתכונת ההשפעה, שאני אהיה באהבה, שאני אוהָב את חברים אבל רק על החיסרון, זה נכון?

תפילה על החיסרון או תפילה שהיא כבר מגלה את החיסרון ומקבלת בו את התוצאה.

תלמיד: והתוצאה היא חיסרון. זה מה שאני לפחות מבקש, לא יודע מה תהיה התוצאה, זה כבר הוא ייתן, אבל אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו רוצים חיסרון, יותר נכון חיסרון להשפיע, חיסרון שלא רוצים שום דבר שיחזור אלינו, רק להיות בדאגה לתכונת ההשפעה, שהיא תשרה בינינו, רק את זה מבקשים. בגלל זה גם יוצאים אחרי זה למדבר וכן הלאה.

אתה חושב שזו פעולה נכונה, סופית?

תלמיד: לא סופית אבל זה השלב. בסוף המאמר נאמר, "נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

כן.

תלמיד: לסיום, תפילה היא רק על חיסרון ולא שיבוא שום מילוי, שום דבר שיחזור אלינו, אנחנו רוצים להיות בתפילה כמו להשפיע על מנת להשפיע, בלי שום רצון לחזרה לעצמנו. לא משנה איך נקרא לזה, כי אנחנו לא יודעים מה זה, אבל להיות במצב כזה. זה העניין?

כן.

תלמיד: יש לי על זה עוד שאלה אם אפשר. אפשר להשיג את זה בחברה? אנחנו יכולים לתת דוגמאות לזה או אחד לאחר, או שזה משהו שבין אדם לעצמו אחרי כל המשחקים האלה בינינו?

כן.

תלמיד: אפשר להשיג את זה בחברה?

כן.

תלמיד: מה זו דוגמה של חיסרון? איך אני נותן לחברים דוגמה לחיסרון?

אתה משתוקק להגיע לבורא מפני שזה מגלה בך חיסרון, ויותר מלהשפיע נחת רוח לבורא אתה לא רוצה כלום.

תלמיד: וכלפי החברים? בזה שאני נמצא בזה, זה כבר ייתן את הדוגמה מעצמו, או שיש איזו דוגמה חיצונית שאני יכול לעשות?

לא.

תלמיד: אני רואה שכל העולם צועק, גם אנחנו צועקים לבורא, ואני לא רואה כמה הוא עוזר לנו. מהם התנאים לצעקה אמיתית שכולם מדברים עליה? צועקים צועקים, ואנחנו לא רואים שהבורא עוזר בשום דבר.

מהי הצעקה הזאת? זה משהו שאדם צריך להגיע אליו באופן פרטי, באופן כללי? כי אפשר לצעוק עד מחר, אנחנו לא רואים שהבורא עוזר. מהם התנאים לכך שתהיה צעקה אמיתית?

אלו התנאים של החיסרון שכולם, פחות או יותר, יגלו אותו, ומתוך החיסרון הזה יתקשרו זה אל זה, ויעזרו זה לזה בגילוי החיסרון מכל אחד ומכולם יחד.

תלמיד: האם בשביל לצאת ממצרים צריך צעקה או שאפשר לצאת גם בלי צעקה? מהי הצעקה הזאת? אני עדיין לא מבין מה זו הצעקה הפנימית, מהי הנוסחה לצעקה כזאת, ולמה היא גורמת לבורא לענות?

אנחנו צריכים להתכלל על מנת להשיג חיסרון שיזכה לתגובה, לתשובה מהבורא.

תלמיד: אנחנו יושבים פה הבוקר בחג פסח, האם אנחנו מגיעים לצעקה הזאת פה, או שרק מדברים גבוה גבוה אבל לא מגיעים לצעקה הזאת. כמו ששאלתי בהתחלה, מה התנאי היסודי להגיע לצעקה הזו שאנחנו כל כך רוצים כדי לצאת ממצרים?

התנאי הוא שהלב של כל אחד יהיה בתוך הצעקה, בהרגשת החיסרון, עד כמה הוא רוצה להשתתף בחיסרון הזה ולהביא אותו לבורא.

תלמידה: האם אנחנו יכולים לקצר ולזרז את העבודה שלנו?

כמובן שיכולים. בהתאם לרצון שלנו, למאמצים שלנו.

תלמידה: בעבודת העשירייה, איך נכון לעבוד כדי להגיע ליראה שכוללת בתוכה הכול?

אנחנו לומדים את זה כל הזמן. כעיקרון העבודה בעשירייה מורכבת, כמו כל התורה, מפעולות פשוטות. אנחנו צריכים להתחבר, כלומר כל אחד צריך לגלות את הרצון שלו. אנחנו צריכים לחבר את כל הרצונות האלה ולהעלות לבורא. הבורא עושה את כל היתר.

תלמיד: במאמר יש בירור על ג' סוגי היראות, שבסוף מוביל לצעקה הנכונה. לפני היראה השלישית יש הרבה התעסקות של האדם כביכול בגשמיות, שלא ימותו בניו וכולי, ושמענו שמייעצים לנו שהגשמיות של החבר היא רוחניות בשבילי. בבירור הזה של ג' יראות בינינו, במה זה עוזר שאני לוקח את הגשמיות של החבר ודואג לה במקום לחבר? איך זה עוזר לו לעלות ליראה יותר גבוהה?

אתה נכלל בזה בעבודה עימו, בעבודה אחת עימו.

תלמיד: יש מה להתעסק בבירורים האלה בינינו כדי להתעלות ליראה יותר גבוהה, שהוא רב ושליט?

קשה להגיד, מפני שאתם יכולים להסתבך בזה.

תלמיד: חבר שאל אותך קודם מה התנאי לתפילה נכונה.

כן.

תלמיד: אמרת שהתנאי הוא שהלב של כל אחד יהיה בצעקה, בהרגשת החיסרון, עד כמה הוא ירצה רוצה להשתתף בחיסרון הזה ולהביא אותו לבורא. האם אני יכול לעזור לחבר להביא את החיסרון שלו לבורא?

אם אתה תצטרף אליו ואתם יחד תגיעו לאותו החיסרון, אז ייצא ששניכם עובדים על חיסרון אחד, שניכם גם מתחברים, וחיסרון כזה ודאי שעולה לבורא.

תלמיד: אז בסופו של דבר, כל העשירייה צריכה להגיע לחיסרון אחד משותף ואותו להעלות לבורא.

כן.

תלמידה: אם הבנתי נכון הגלות זה הייסורים. זה אומר שמעל הדעת אני עובדת, ואין התקדמות, ואז יש הרגשת גלות. כל פעם שעבדתי, עשיתי, התאמצתי, והרגשתי ייסורים זה כי לא הצלחתי, האגו שלי לא קיבל את מה שהוא רוצה. זה מה שגיליתי כל הזמן. הפעמים היחידות שהרגשתי חיסרון, כאב, צעקה כזאת כמו שמתואר, היה קשור בחיסרון של אחרים. כשראיתי את החברות שלי עובדות על הלב שלי, מנסות לקרב אותי, מתאמצות, והלב שלי מסרב.

ומה עושים? כשאת בוכה, את מרגישה צער של מי מעורר בך?

תלמידה: את הצער שלהן, של החברות, של החברים, שמתאמצים, שמוותרים, שממש אין להם שום דבר אחר שחשוב, ואני רואה מבפנים איך אני הפוכה. וזה כואב לי, זה המקום היחיד. או כשאני רואה חברים משתדלים להתחבר, ומתגברים. אני זוכרת שהייתם הולכים למדבר, ואנחנו היינו מסתכלות מרחוק, זה המקום היחיד שבו אני זוכרת ממש צעקה. כאילו אני לא צריכה כלום, אל תיתן לי כלום, רק שזה יהיה להם, זה המקום היחיד. אין שום חיסרון אצלי שיכול להביא לי צעקה כזאת.

כן. יפה.

תלמידה: אז כשיוצאת תפילה כזאת, אני לא בוחרת אפילו את התפילה. עכשיו איזו תפילה, איזו פעולה, איך ממשיכים?

צריכים עוד יותר לבטל את עצמך, ואז חסרונות יותר גדולים יוכלו להתלבש בך, אבל זה בדרך. זה בדרך.

תלמיד: מה ההרגשה הנכונה? מצד אחד עשינו הכנה לפסח, הרגשנו את כל החסרונות, ואתמול עשינו פה סדר, ועכשיו כולם פה, ויש הרגשה של שלימות. מה נכון להרגיש בחג הפסח, את החיסרון שהיה לפני או עכשיו כשאנחנו בתוך החג להרגיש כאילו לא חסר לי כלום. יש את החברים, יש לנו עוד מעט תפילה, יש סעודה, עשינו סדר, והכול מרגיש שלם.

מה ההרגשה הנכונה, להמשיך להרגיש את החיסרון בחג, או שבחג יש מקום להרגיש שהנה עכשיו בורא סידר לנו הרגשה של שלימות, בוא נכנס לפשטות הזאת, לשלמות הזאת?

אבל תשאל את הלב שלך, מה חסר לו?

תלמיד: כן, בהחלט חסר לו. אני יכול לבחור לראות שעכשיו אנחנו פה, ויש חטופים, ויש הרבה צרות בעולם. ואני יכול לבחור להרגיש שהנה, הבורא סידר לי רגע של שלמות, שעכשיו הוא רוצה לשמח אותנו, ולתת לנו את ההרגשה איך זה מרגיש שהכול שלם לרגע אחד. אני מרגיש שמגיע לחברה הזאת להרגיש את הדבר הזה, ושאני נמצא בזה באמת.

לי אין מה ענות על זה. "וחילצת נפשי".

תלמיד: שלשום, ראינו שיעור מ 2008. באותו שיעור היו חברים גדולים ששאלו, ואני לפחות הרגשתי שהם שאלו מחיסרון אמיתי, ומבורר. גם אז הייתה קבוצה, היה כלי עולמי ואמרנו שמזרזים את הזמנים. אז אולי גם הזמן החשוב עכשיו, אולי גם פעם היה איזה משהו דומה.

אז מה נשתנה אצלנו? במה אני שונה מאבא או מכל חבר אחר שהיה לפני עשרים שנה עם כזה חיסרון מבורר להגיע, ומצא את הדרך?

זה חיסרון מבורר רק כשאנחנו יחד, בקבוצה כאדם אחד מגיעים למצב שמקבלים מלמעלה התלבשות של אור הבורא שמביא אותנו להרגשה שנקראת "יציאה ממצרים".

תלמיד: עכשיו ענית לחבר, תשאל את הלב שלך. וכשאני מברר עם עצמי, אני יודע שהכתבים של רב"ש, בעל הסולם, הרב, אומרים לנו שצריך לבקש משהו שאנחנו לא מרגישים. אבל בתוך הלב אני מרגיש רק רצונות של האגו. הוא רוצה ככה, רוצה ככה, ומבקש כאילו משהו שאני לא רוצה. אז איך זה באמת כמו שכל החברות שאלו, איך זה יתלבש בלב שלי באמת, שאני ארגיש שזה חיסרון שלי, ולא משהו שמבקשים ממני לבקש?

תשתדל להיות קשור עם ליבם של החברים, ואז תרגיש מה מתגלה מתוך הלב הכללי.

תלמידה: חיסרון זה כשמשהו חסר, אם אני מצליחה להחזיק בביטול ובבקשה, אז מה החיסרון שלי?

כלום.

תלמידה: אז אני מצרפת אלי כלים חדשים, ואני רואה שאני לא יכולה להתבטל. זו תוצאה של החיסרון שלהם, החיסרון האמיתי שלי?

כן.

תלמידה: הביטול הזה מכריח אותי לעבוד בשדה של התפילה עם החיסרון שלי או שאני צריכה להחזיק את תשומת הלב רק על החיסרון שלהם?

על החיסרון הכללי, המשותף.

תלמידה: ובשבילי זאת העביות שלי?

כן.

תלמיד: חיסרון אמיתי זה דבר שקיים ואתה מצטרף אליו, או שזה משהו שאתה מייצר ממך?

חיסרון אמיתי זה מה שמתגלה במלכות דאין סוף. זה לא שייך לאדם בלבד.

תלמיד: אז איך מגיעים לחיסרון אמיתי?

חיסרון אמיתי זה כלפי הבורא, והאדם צריך להיות מכוון אליו ברצון להשפיע לו, וברצון לקבל ממנו.

תלמיד: היכולת של האדם להשיג, להגיע לחיסרון האמיתי, מה החלק של האדם בזה?

להיות במאמץ.

תלמיד: והבורא נותן לו את זה?

הבורא בכוונה מסדר לו כאלה תנאים שבדיוק מותאמים לאדם כדי להגיע לחיסרון השלם.

תלמיד: אז מצד האדם הוא רק צריך בקביעות לתת מאמץ?

כן.

תלמיד: הבורא, לפי מה הוא סופר לך את המאמצים, מה נחשב עבורו למאמץ?

הבורא, אני לא יכול להגיד. אבל אנחנו לומדים את זה לפי התגובות.

תלמיד: איזה תגובות, למה להיות רגיש?

תגובות בדרך, כשאנחנו הולכים עם החיסרון שלנו יותר ויותר, וככה אנחנו נכללים זה בזה, ועם הבורא.

תלמיד: חיסרון אמיתי זה האדם משיג, או העשירייה משיגה?

חיסרון אמיתי משיג האדם שמעורר את החיסרון, ובדרגות פחותות יותר הקבוצה משיגה את החיסרון.

תלמיד: שמעתי מקודם שהאדם צריך להיות בתוך הצעקה. מה זה אומר להיות בתוך הצעקה?

שהחיסרון שיש בליבו יהיה מורגש בכל הפעולות שלו.

תלמיד: כשצפינו בשיעור איתך מ-2008, בעצם שמענו ממך את אותו דבר. אם מסתכלים עשרים שנה אחורה, ועכשיו אנחנו ב-2025, נחזור ל-2020, אני שואל את עצמי אם נשב פה גם ב-2050 עם אותם עקרונות. מה באמת משתנה, איזה שינוי אתה רואה שחל בנו, ולאן אנחנו הולכים?

אתם הולכים למי שמכוון את ליבכם.

תלמיד: לא הבנתי.

אתם הולכים למטרה, ובדרך שהלב שלכם מכוון.

תלמיד: אנחנו הולכים למי שמכוון אותנו, אל הבורא.

יכול להיות.

תלמיד: אבל מה באמת משתנה, איפה לחפש את השינוי כל הזמן, מפסח לפסח? כי העקרונות הם אותם עקרונות, המקורות אותם מקורות, החברים אותם חברים. איפה השינוי? איפה להסתכל ולראות האם אני מתקדם יותר ויותר, ולאן?

בכל צעד ושעל אתה רוצה בדיקה, והכוונה נכונה. אני לא יכול לענות על זה.

תלמיד: מה אני בודק, מה אני בודק כל הזמן?

בכל רגע ורגע אתה יכול לבדוק עד כמה החיסרון שלך מכוון למטרה הסופית.

תלמיד: ואיך אני רואה שינוי בזה מפעם לפעם?

זה לפי השינוי בחיסרון שלך.

תלמיד: אתה אמרת "כי חילצת נפשי". "כי חילצת נפשי" זה אומר שאני מרגיש שיש פה חיסרון הרבה יותר גדול ממה שאני הגעתי, במיוחד עם כל החברים שהגיעו מהכלי העולמי, ובטח הרבה נשים נמצאות בתוך הכאב הזה. אז למה אומרים "כי חילצת נפשי", ולא נפשם, או נפשנו?

כך אדם מרגיש שיש לו עכשיו חיסרון בלבו, והוא הולך עם החיסרון הזה קדימה, ומטרתו למלא את החיסרון הזה.

תלמיד: אז זה מתוך ההרגשה של החיסרון של החברים?

כן ולא. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.

תלמיד: כלומר עד כמה שהכאב שלי יהיה לכאב שלהם אז זה "כן"?

כן.

תלמיד: בשיעורים שראינו מלפני עשרים שנה, ראינו שיש לנו אותן שאלות, אותם חסרונות. ומאז ועד היום קיבלנו כל כך הרבה מתנות. קיבלנו את המקום הזה, קיבלנו הרבה מורים, הרבה תלמידים חדשים, מסכים, נראות, מערכת הפעלה, השמע, הראיה. התקרבנו אחד לשני בצורה מטורפת. שומעים הרבה חסרונות מכל החברים. איך בעזרת כל החסרונות שיש עכשיו לחברים, איך כארגון אנו יכולים להתקרב לתפקיד כמו של משה כלפי כל העולם הזה? להוציא את כל העולם הזה, ולהביא את השפע ואת האור הזה לכולם. איך אנחנו יותר מתקרבים לתפקיד הזה?

תשתדלו להגיע לכלים דהשפעה, ואז בהם תרגישו את העולם אחר, ואז תראו לאן הבורא לוקח אתכם. זה מה שאני יכול להגיד. לפניכם יציאה ממצרים, יציאה מהרצון לקבל על מנת לקבל שלנו, ושנתעלה מעליו לעל מנת להשפיע. הפעולות האלה מאוד קרובות לנו, רק צריך לתת מאמץ. מצד אחד זה לעזור לחברו, כל אחד לחברו, ומצד שני להיות בטוחים שאנחנו מגיעים לזה בדרך.

תלמיד: אני רוצה להסתכל על זה רגע כמו על מתמטיקה אם אפשר. יש פה שלושה גורמים, ששניים מהם נעלמים. אחד אתה יודע מהו, ושניים נעלמים. כלומר לאדם יש חיסרון, והוא תמיד יכול להגיד מה החיסרון שלו. שתיים, חיסרון של החברים. ושלוש זה חיסרון של הבורא, או לא חיסרון אלא הרצון להיות כמו הרצון של הבורא, ושני אלה נעלמים.

החיסרון של האדם, הוא יכול להגיד לעצמו מה חסר לו כל רגע, אבל החיסרון של החברים נעלם, והחיסרון של הבורא, נעלם. איך אפשר לייצב מערכת כזאת? אתה תמיד אומר שצריך שניים ברורים, ואז כשמבודדים אחד, אפשר לפתור את הבעיה.

לפי המתימטיקה אתה הצודק, אבל לפי הרצון שאדם מרגיש, יש כאן באמת בעיה. הייתי אומר שהפתרון הוא בזה שלא בשכל מתקרבים לפתור את הבעיה, אלא כשאנחנו מייצבים את עצמנו ברגש פנימי וחזק להגיע לחיבור. כי בחיבור לא חשוב של מי הרצון, לא חשוב של מי הפעולה, ומה התועלת ממנה, אלא חשוב רק דבר אחד, שכל אחד תומך בחברו. עוד מעט נגיע לפתור את הפתרון הזה, ואז יהיה לנו ברור לאיזה חופש אנחנו מגיעים.

תלמיד: מתוך התמיכה הזאת בחבר, מה האדם אמור להרגיש, למה לשאוף להרגיש מתוך התמיכה בחבר?

מתוך תמיכה בחבר האדם חייב להרגיש שאין לו יותר חסרונות, אין יותר כלים שהוא רוצה למלא אותם, אלא הכול נמשך לתיקון הכללי.

תלמידה: איזה מאמצים חסרים לנו?

אם אדם לא מרגיש חיסרון גדול בלב, הוא חייב ככל האפשר להתחבר עם החסרונות של החברים עד שירגיש שיש בליבו חיסרון יותר ויותר.

תלמיד: עכשיו החברים דיברו על השיעורים מלפני עשרים שנה, חמש עשרה שנה. הרגשה שלהם, זו הרגשה שאלו אותן שאלות. אצלי ההרגשה אחרת. פעם היו לפינינו הרבה דברים חיצוניים לעשות, טלוויזיה, נסיעות, כנסים גדולים, וכו'. והיום ההרגשה שלי שהשאלות הרבה הרבה יותר פנימיות, עם המון רגש, אנחנו רואים איך החברים בוכים, בוכים גם בפנים.

אמרת שיש היום הרבה יותר עבודה פנימית, ושאנחנו צריכים להגיע לדרגת השפעה ואז הכול יתברר, זה נכון.

האם אני זה שרוצה להגיע להרגשה לתכונת השפעה, או אנחנו? מה אני רוצה, שאני אגיע או שאנחנו נגיע לתכונת השפעה? ואנחנו זה עשירייה או כל הקבוצה שלנו?

טוב, זאת שאלה לכולם.

קריין: נעבור למאמר "הנה עם יצא ממצרים" זה מאמר 928, נמצא בספר פסח בעמוד 293 או בכתבי רב"ש, א', עמוד 243.

הנה עם יצא ממצרים

""הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה עין הארץ".

יש לומר, שהסטרא אחרא אומרת, הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים, היינו כשיצאו משליטת המצרים, הנה כסה את עין, היינו ראיית הטוב שיש בארציות, היינו ברצון לקבל.

לכן הסטרא אחרא מפחדת, שעל ידי זה, שה' עוזר לעם ישראל, הם יכולים לבטל את כל ישותנו, כמו שאמרו ז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". אם כן בטח שהם יכולים לבטל את כל הקליפות."

זאת אומרת היציאה ממצרים מבטלת את כול הקליפות.

תלמידה: איך ייסורי האהבה שאני מקבלת בחסרונות של הקבוצה הופכים לתשובה מאמונה, או לאמונה?

על ידי החיבור איתם.

תלמידה: האם אפשר לומר שהאמונה זה סוג של סובלימציה מאהבה?

כן, אפשר להגיד כך.

תלמיד: כתוב פה "הקליפות מראות את הטוב שיש בארציות".

כן.

תלמיד: למה הקלפיות מראות לנו את הטוב שיש בארציות?

כדי למשוך אותנו לדרכם.

תלמיד: אז מה נעשה?

נתמודד. ככל שנברר מה באמת טוב ברצון להשפיע, אז בהתאם לזה נתרחק מהרצון לקבל.

תלמיד: כדי שנעמיק את הבירור.

כן.

תלמיד: האם כשהצעקה היא משותפת אני ואנחנו הופכים לאחד?

כן. יוצא לנו שבמידה שאנחנו נצטער על המצב הכללי שלנו, בהתאם לזה אנחנו נתקדם ליציאה .

תלמידה: המצב של הצער המשותף שבו אני ואנחנו הופכים לאחד, האם למעשה זה הפתח לתכונת ההשפעה, התחושה ולא המעשה?

כן, אבל זה לא פשוט.

תלמיד: אפשר לייצב את זה?

איך?

תלמיד: זאת השאלה. גם מתואר במאמר, כשזה קורה זה מורגש. האם אפשר לייצב את זה, אם יש קשר בין זה לתכונת ההשפעה שהבורא נותן?

אנחנו צריכים להשתוקק להתקרבות בינינו, להבנה הדדית, לכל מה שאנחנו עושים, ומתוך זה נגיע ל"כאיש אחד בלב אחד", לרצון אחד.

תלמיד: אמרת שבחיבור חשוב רק דבר אחד, שכל אחד תומך בחברו. מה זה לתמוך בחבר?

לתמוך בחבר זה להשתדל לראות שאתם הולכים בשביל אחד ואוחזין זה בזה.

תלמיד: האם כל הזמן להדגיש את הכיוון המשותף?

כן. אחרת מה הוא חבר? חבר מזה שאתם מחוברים ורוצים להתחבר בעתיד. חבר זה ממילה חיבור.

תלמיד: איך כשאנחנו הולכים על אותו שביל - מוציא אותנו מהרצון לקבל? אמרת שלצאת מהרצון לקבל זה רק בחיבור, ואת החיבור משיגים כשכל אחד תומך בחברו.

כן.

תלמיד: איך שעצם התמיכה מאפשרת לנו לצאת מהרצון לקבל? הרבה אנשים תומכים אחד בשני בכל מיני דברים. למה דווקא התמיכה ברצון המשותף היא זו שמוציאה אותנו מהרצון לקבל?

כי על ידי העבודה ברצון המשותף כל אחד מושך את חברו לרצון להשפיע.

תלמיד: אבל אנחנו רואים שלאדם אין רצון להשפיע. קוראים על זה אבל אין לאדם מבפנים רצון להשפיע.

אתה צודק. אמרתי, על ידי זה שכל אחד תופס את חברו, אז מתגלה לפניו רצון להשפיע לחברו.

תלמיד: כלומר עצם העבודה ברצון לתמוך בחבר, מזה נולד בי הרצון להשפיע.

כן

תלמיד: יש מצב כללי של יציאה ממצרים, מעבר ים סוף. אבל שמעתי ממך שיש מצבים של לקבל על מנת להשפיע ולהשפיע על מנת להשפיע, זה מרוחק מאיתנו. מה בצורה ברורה ניתן לבצע כדי מהיום למחר להפוך ליותר טהור, יותר אוהב, יותר קרוב לחבר?

כך בדיוק לפעול. לבדוק את עצמך כמה אנחנו יכולים להיות קרובים יותר לחברים.

תלמיד: בכנות, אני לא יודע להרגיש את החיסרון של אנשים אחרים. איך מקובל מטפח רגישות כזו שהחיסרון הזר יהפוך לחיסרון שלי, יש דבר כזה?

רק דרך הבורא.

תלמיד: הייתי רוצה שזה לא יהיה כמו בחלום, שאתה מתבשל בקבוצה ופתאום משהו קורה. נראה שלא אני שולט על התהליך הזה. ודאי שאנחנו מתפתחים וזה מורגש, האם אני גם יכול איכשהו גם לנהל את התהליך, את עצמי, לעשות משהו שהוא מעבר לכוחות של עצמי?

לא. את זה יכולה לעשות רק הקבוצה או הבורא.

תלמיד: איך אני יכול קצת יותר לשים את עצמי תחת השפעת החברה ממה שעשיתי אתמול או לפני עשר שנים?

על ידי זה שאתה מבטל את עצמך.

תלמיד: אתה רואה את השיעורים האלה או הישנים וזה לא שאתה רואה שהקבוצה התרחבה אלא הפכנו להיות יותר קומפקטיים, יותר מרוכזים, גם הכלי העולמי. אותם הפנים, אותה אנשים, אותו רב, אותם מקורות, אבל נראה שאני אולי מפספס משהו. אנחנו מוגבלים בחיים שלנו בזמנים, מה יהיה עוד עשר, עשרים שנה. מה המקובלים עושים כדי שהם יספיקו בגלגול הזה לעשות משהו רציני?

גם אנחנו נספיק.

תלמיד: יציאת מצרים זו פעולה או תוצאה?

גם וגם. שמגיעים לזה, זו תוצאה מהמאמצים, אבל כשמבצעים את זה, אז זו פעולה.

תלמיד: אז מה זה נקרא לבצע יציאת מצרים?

בינינו זה להתקרב לכוח להשפיע המשותף בינינו, שלא רוצים שום דבר, חוץ מ-רוצה להשפיע לחברים

תלמיד: יציאת מצרים זה משהו שהאדם עושה, או משהו שכולם עושים, איך בפועל עושים יציאת מצרים?

זה משהו שכולם עושים. כולם, זאת אומרת קבוצה גדולה.

תלמיד: אז מה המאמץ שכל אחד צריך לעשות כדי שנקיים פעולת יציאת מצרים?

הוא צריך לעשות מה שאנחנו עושים.

תלמיד: אתה מרגיש אותנו עכשיו עושים פעולה, שאנחנו דופקים עכשיו על יציאת מצרים?

אני חושב שבימים הקרובים עד סוף שבוע פסח אנחנו כולנו נרגיש עד כמה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל שלנו ורוצים להתכלל זה בזה ברצון להשפיע.

תלמיד: אז על מה אנחנו צריכים לשים דגש כל אחד?

על זה שהוא רוצה להיות מחובר לחברים רק כדי להשפיע להם.

תלמיד: וממה צריך להיזהר כדי לא לפגום בפעולת יציאת מצרים?

לא ליפול שוב לרצון לקבל.

תלמיד: אז איך אנחנו מחזיקים את עצמנו כמו מגנט מעל הרצון לקבל?

על ידי החיבור בינינו אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל.

תלמיד: החיבור הוא זה שמחזיק אותנו מעל הרצון לקבל?

כן.

תלמיד: איך אני יכול להימצא במצב האמיתי שאני בודק שמתקרב לחברים ושאני לא משקר לעצמי, מה אני יכול לעשות, להיות בתפילה עם כל החברים של העשירייה שלנו או יש עוד איזו פעולה?

לא, זה מספיק. אם אתה תעשה חיבור עם העשירייה בצורה נקייה, זה יהיה מספיק כדי לצאת ממצרים.

תלמיד: למה כתוב שעם ישראל יצא ממצרים?

מה אתה רוצה שיהיה כתוב, שברח?

תלמיד: כל הסיפור הוא על עם, על איזשהו כלל, ואנחנו לומדים שדווקא אין דבר יותר אישי, פנימי, מהקשר, מהיציאה של האדם כלפי תכונת ההשפעה, אז למה מתארים את התהליך הזה כתהליך כללי?

אלא מה הם צריכים להגיד, על אותה עשירייה שהיא הייתה במצרים, איך היא ברחה משליטת פרעה?

תלמיד: היציאה לתכונת ההשפעה, לקשר עם הכוח העליון, למה הוא מתואר כמשהו כללי, ולא פרטי?

אני לא יודע בדיוק למה אתה מתכוון.

תלמיד: סיפור התורה של יציאת עם ישראל ממצרים מתאר את היציאה של האדם לעבר תכונת ההשפעה, שזה הדבר הכי אישי של האדם. למה הם דווקא בחרו לתאר את זה בצורה כזאת, כללית?

לא הבנתי. מה היה בבחירה שלהם?

תלמיד: אני לא יודע, אבל כך מתארים את זה. מה הם מסתירים, מה הם דורשים מאיתנו בתיאור הזה דווקא?

הם מגלים את הרצון המשותף שלהם, שכל אותם אנשים שנמצאים תחת הרצון לקבל, זה נקרא "בשעבוד מצרים", הגאולה שלהם רק כדי לצאת מאותו רצון.

תלמיד: מה זה להתחבר לעשירייה בצורה נקייה?

זה שאתה מתחבר לאותו מקום שאתה יכול למלא אותו, בעשירייה.

תלמיד: מה הכוונה, זה החיסרון שלי המיוחד שאני מוסיף לעשירייה?

אתה מגלה בעשירייה חיסרון שאתה בדיוק יכול למלא אותו.

תלמיד: מה זה לגלות בעשירייה חיסרון?

להרגיש.

תלמיד: איך מגלים? אם אני מגלה אוצר באדמה זאת אומרת אני צריך לחפור.

אני לא יכול להגיד, תנסה לגלות את החיסרון הזה.

(סוף השיעור)