שיעור בוקר 02.07.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "חיסרון לגדלות הבורא"

אין גבול לחיסרון לגדלות הבורא. זה ממש הנושא שמלווה אותנו, דוחף אותנו, מושך אותנו בדיוק למטרה. אנחנו ממשיכים את זה גם היום. ונקווה שהלימוד שלנו יהיה כבקשה, תפילה לעזרה לחברנו מקבוצת סנט פטרבורג שה' יעזור לו לרפואה שלמה.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "חיסרון לגדלות הבורא". קטע מספר 5 מתוך "כתבי רב"ש ג', מאמר "עבדו ה' בשמחה".

"הזהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח."

(רב"ש - ג'. מאמר 42 "עבדו ה' בשמחה")

הבורא נתן חיסרון. החיסרון הזה הוא חיסרון כללי. איך אני לאט לאט מברר בחיסרון הזה אותם האופנים שהם מועילים לי להגיע למטרה? החיסרון לבורא לא מקדם אותי לבורא, כי זה מגיע מהרצון לקבל שלי, מהאגו שלי. איך אני מפתח חיסרון לחיסרון, שחסר לי להשתוקק לבורא? לא להגיע אליו. אפילו לא להידבק בו. שאני שמח מזה שאני משתוקק אליו. אז איך אני מפתח חיסרון שאני שמח מזה שאני משתוקק אליו? שזה כבר ממלא אותי?

כביכול יש לי רגש של אהבה, וזה ממלא אותי. אני חי מזה. לא צריך שום דבר חוץ מזה. רק שיהיה עוד יותר ועוד יותר נטייה לזה, חיסרון לזה. שאפילו אם משהו כואב לי, חסר, אבל יש לי שמחה מהחיסרון, שמחה מיצירת הכלי, ואני דואג לזה שיהיה לי יותר ויותר.

סדנה

איך אני מפתח בי חיסרון לגדלות הבורא, לאהבת הבורא, לחיבור עם הבורא, לנטייה לבורא, שאני אף פעם לא משיג, אבל אני חי מתוך זה שחסר לי? דברו ביניכם.

*

קריין: קטע מספר 6 מתוך בעל הסולם "שמעתי" קע"ה, "והיה כי ירחק ממך".

"וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.

ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".

כסף, שיש לו כיסופין בכללות.

וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים."

(בעל הסולם. שמעתי. קע"ה. "והיה כי ירחק ממך")

איך אני במשך היום במחשבה ובמעשה מעורר את העשירייה שלי, כל חבר וחבר בעשירייה לעבודה, להתעוררות, לדבקות? איך עשיתי את זה אתמול? מה אני מתכוון לעשות היום, כשרק זה חסר לי? עד כמה שאני מעורר אותם וכך אני מתקדם? אני בעצמי נמצא כאילו בעגלה, והם סוחבים אותה, או עוד כל מיני תיאורים, אפשר להגיד, אבל בכול אני תלוי בהם, כמה שהם מתקדמים.

אז איך אני מעורר את העשירייה שלי במשך כל היום, יום יום, להתקדם לדבקות ביניהם ולדבקות בבורא? זה נקרא "להתקדם בעבודת ה'". איך אני משפיע עליהם? בואו נתחלק מתוך ניסיון, ומתוך תוכניות אחד עם השני, נלמד אחד את השני. כי הכול תלוי, סך הכול, בהצלחה משותפת שלנו.

במשך היום, כל אחד ואחד יספר לאחרים איך הוא מתכוון לעורר אותם? לברר את הלבבות שלהם לחיבור, לייחוד ביניהם ולבורא? בצורה פשוטה, גלויה. "אני מתכוון כך וכך לעשות כלפיכם" ולהמשיך. ואתם יכולים לעזור אחד את השני בכל הסיפור הזה.

*

אם יש למישהו איזה רעיון חדש אז שיספר לכולנו, חוץ מהרגיל, כל הפעולות הרגילות שאנחנו גם יכולים לשמוע כל אחד מהשני.

*

איך אני מעורר בחברים שמחה מהשתוקקות לגדלות הבורא? שאם יש לי השתוקקות לגדלות, ולבורא ואין לי, אני לא השגתי כלום, אבל יש לי לזה חיסרון, רעב, הרגשת חוסר, ריקנות, מהלב הריק אני שמח לזה. אני מפתח ככה את הכלי כדי שהבורא ימלא אותו, שאני אגיע לסאה.

איך אני שמח מזה שיש לי חיסרון עוד יותר גדול, עוד יותר גדול? כמו שכותבים ברומנים, שמשתוקקים לאהבה שם, בחור, בחורה, יש להם תסכול מזה שהם רחוקים זה לזה. מגדלים את הכלי. מסתפקים בעצם בזה שיש כזה חיסרון. נהנים מזה שיש חיסרון. כמה יש לנו על זה שירים ויצירות מתענוג, מחיסרון לאהבה.

אז איך אנחנו בונים את זה, איך אנחנו מעריכים את זה בעשירייה שיש לנו חיסרון לבורא, לגדלות? איך אנחנו מעריכים מאוד את החיסרון הזה. שמחים בו ממש.

*

כתוב שבמה שאנחנו מתמלאים זה ממסך ואור חוזר. מה זה מסך ואור חוזר שבו הכלי מתמלא? מה זה נקרא מילוי שזה מסך ואור חוזר, שמזה אנחנו מתמלאים?

*

קריין: קטע מס' 7, מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה".

"קו ימין, היינו שלימות, שאין בו שום חסרון. ומה עליו לעשות בזמן שהוא עוסק בבחינת הימין, הוא לתת שבחים והודאות לה', ולעסוק בתורה, ושאז הזמן לקבל את המאור התורה, היות שנמצא במצב שלימות הנקרא, שהוא איש שיש לו ברכה ואין לו חסרונות. וממילא אז הזמן לשרות עליו בחינת ברכה, כמ"ש ש"ברוך מתדבק בברוך". אולם על רגל אחת אי אפשר ללכת, פירוש, על קו אחד אין האדם מסוגל להתקדם, היות שיש כלל, "אין אור בלי כלי", כלומר, "אין מילוי בלי חסרון". והיות בקו ימין הוא בבחינת השלימות, אם כן אין לו מקום להתקדם, שיהיה לו צורך שה' ימלא את צרכיו, כי אין לו שום צורך. לכן האדם מוכרח אז להשתדל לראות את חסרונותיו, בכדי שיהיה לו מקום לתת תפלה, שה' ימלא את חסרונותיו. וזה נקרא, שהאדם צריך להמציא כלים ריקים, שהקב"ה ימלא אותם עם שפע עליון, שזה נקרא, ברכה. ואם אין כלים ריקים, היינו חסרונות, אם כן במה הוא יכול למלאות אותם."

(רב"ש - ב'. מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

אפשר להגיד שכל העבודה שלנו זה לספק איש לרעהו את החסרונות. לכן יש צורך בשבירת הכלים, שכל אחד ואחד יכול לעורר את השני וזאת לא תהיה התעוררות משלו שזאת התעוררות אגואיסטית אלא התעוררות אחרת, חיצונה, ואז כל אחד שיקבל התעוררות מהחבר, הוא יכול כבר להפוך אותה להתעוררות האמיתית. לכן שבירת הכלי היא הכרחית, מפני שאין אנחנו יכולים מעצמנו להמציא כלים, רק כשמתרשמים, מקבלים, מתפעלים מהחברים.

*

מה הבדל בין אם הרצון לקבל מתעורר מתוכי, כך עולה מתוכי, ואני מרגיש שאני רוצה, לבין שאני מקבל את זה מהחבר בכל מיני צורות? מה הבדל בין החסרונות האלה משלי לבין מהחבר, ואיך אני יכול להגדיל אם כך ולהכין לעבודה חיסרון משלי וחיסרון מהחבר?

*

קריין: קטע מס' 8, מתוך כתבי רב"ש א', מאמר "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו".

"כתוב "אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבות עשיית המצות, שה' צוה לנו. ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצוה, ולכוון שזה יהיה בעמ"נ להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפלה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפלה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודכאון, שלא היתה לו היכולת לתת תפלה על השחור. והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאין כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא. "אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו" 1988)

איך אני מכין את עצמי מהערב, שאני אקום מחר בבוקר [ואהיה] מת, עייף, ללא רוח חיים, ללא חשק, כבדות בכל העצמות שלי, בגוף מרגיש חולשה וסחרחורת, והראש כולו ממש מלא איזה ערפל, לא יכול להתרכז בשום דבר, אבל עכשיו אני מכין את עצמי שהמצב הזה יהיה לי לשמחה, להתחלה החדשה, לזה שדווקא ציפיתי לזה. וזו ההתחלה הכי נכונה להתחיל את היום.

איך אני מהערב כבר נמצא בהכנה, בציפייה, כמו לדבר טוב ונעים, שאני אקום בהרגשה כזאת של חוסר אונים, חוסר כוחות ומזה אני אתחיל את היום שלי. ממש ארגיש בזה הכנה, אהבה מהבורא ולא ארצה יותר, דווקא ההיפך, שתהיה כזאת התחלה ומזה אני אתחיל.

תדברו על ההרגשה הזאת מה שיש בערב כשאני הולך לישון, איך אני מצייר לעצמי את המצב כשאקום, ואחר כך איך אני מתעורר לאט לאט, מתאושש, מגיע לשיעור, אחר כך במשך היום וכל הדברים האלה עד שעות הערב, וכבר הולך לישון ושוב נכנס ליום החדש, "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד"¹ שמתחיל מהלילה, מחושך.

אני נהנה מזה שאני אקום בחושך.

*

קריין: קטע מס' 9, מתוך רב"ש ב', "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בַּכְּרִי, בעבודה".

"התיקון, שהאדם הולך בקו שמאל, הוא, כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול, ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה. אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שאין לו שום ניצוץ, שירצה לעבוד להשפיע, ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפלה. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל על דוד, שאמר "אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי", שהפירוש, שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר, הנקרא שחור, שהוא בחינת חושך. כלומר, שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך. ומתפלל עליו, שה' יאיר לו את פניו, וממילא הוא מרויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך, אז יותר קל לתקן אותו. ומב' קוין, היינו ימין ושמאל, מולידים קו ג', שהוא בחינת קו אמצעי, שזהו מה שאמרו "הקב"ה נותן בו רוח ונשמה". כלומר, שאח"כ, היינו לאחר שהאדם גומר את העבודה בב' קוין, ואז כבר מגולה אצלו כל הרע, שזה בא לו, מטעם שאלו ב' קוין, הוא בחינת "ב' כתובים המכחישים זה את זה", והאדם רואה, שאין לדבר סוף מהעליות והירידות, לכן הוא נותן אז תפלה אמיתית, שהבורא יעזור לו כדי לקבל את הרצון להשפיע."

(רב"ש - ב'. מאמר 10 "מהו, שהמלך עומד על שדהו, כשהתבואה עומד בַּכְּרִי, בעבודה" 1991)

בעולם שלנו מה שמעורר אותנו זה אור היום וברוחניות מעורר אותנו דווקא החושך, "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד". למה ברוחניות אנחנו מתעוררים מהחושך ולא מאור היום כמו בגשמיות.

*

תלמיד: בעקבות המאמצים והתפילה של החברים, במשך היום נעשה שינוי, הופיעה תקווה, הזדמנות, סיכוי ובקשה מכולם לא להרפות. יש פתאום הזדמנות ושיפור ותודה רבה לכולם על החיבור, על התפילה, על הפעולה של החברים הגדולים שגם בצורה פיזית עוזרים, גם במחשבות, לרופאים שלנו, לכולם. תודה רבה לכולם.

תודה ובעזרת ה' אנחנו מקווים להיות יחד כולנו עם החבר החולה, יחד בכנס הקרוב ושהכול יסתדר. [צריכים] להמשיך בתפילה כי באמת זה הבורא מסדר לנו כדי לחבר בינינו ולא לאבד את החבר. מצוין.

תלמיד:האמת פשוט היה ממש איזה שינוי נדיר שלמרות כל הקשיים והמצב המאוד קשה של החבר, בגלל האופן שבו כולם נכללו בתפילה הזאת, אני הייתי בתורנות והרגשתי איך כל זה קורה, איך הכול משתנה. הכול היה סגור בפנינו, לא נתנו לנו להיכנס לשם, לא היה את הציוד הדרוש בבית החולים, אחרי זה הביאו את הציוד, אחרי זה ראש המחלקה עצמה ליוותה את החבר דרך כל הפרוצדורות, לא זזה ממנו לרגע. והיא אמרה "עוד הכול יכול להשתנות, אין שום דבר כזה רע שלא יכול לחזור לקדמותו".

לכן אנחנו יודעים במה אנחנו עוסקים והמצב של החבר זה החיבור בינינו, עכשיו אנחנו צריכים להתחבר כמו שלא התחברנו מעולם, לא רק כדי שהוא יבריא אלא כדי שאנחנו נהפוך לאותו הכוח העוצמתי עבור כל האנושות. אנחנו יכולים ונעשה את זה. והבריאות של החבר, הכול עוד יכול להשתנות כך שמחר הוא יקום על הרגליים, יצא מבית החולים, והכול יהיה בסדר גמור. אז אנחנו מקווים לתוצאה הטובה ביותר מהסיטואציה הזאת.

צריכים לבטוח בה' שייתן רפואה שלמה. נמשיך היום בקשר בינינו ובדאגה המשותפת עוד יותר ויותר אחרי אתמול, לא להרפות את עצמנו. זה ניתן לנו כדי להתחזק ולהשאיר את הקשר ולהגדיל אותו.

(סוף השיעור)