שיעור בוקר 25.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חוה"מ פסח תשפ"ד
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 69, מאמר "סגולת זכירה"
קריין: "כתבי בעל הסולם", עמוד 69, מאמר "סגולת זכירה".
סגולת זכירה
זכירה ושכחה - שמירה ואבידה
"בזמן הגלות - בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא - בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.
אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו.
וזה עמוק ונכבד מאד, כי זה פשוט, אשר רצונו ית' מהעובד, הוא תכלית המשובח, וידוע גם, שמה שיותר שהעבדות קרובה לטבע, משובחת היא ביותר. וזה כלל, אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה, דהיינו "טבעית ושלמה", שאז יכבה כל כח של אהבה מרעהו. ואף על גב, שעיני שכלו יראו בעליל גודל אהבה של האוהב, מכל מקום לא יתגדל אצלו, כח אהבה לגמול לו. ואדרבה, לפי הרגשת ההחלט מהאוהב, בשיעור זה יכבה לאט ההחלת רגש אהבתו לו, כי אינו ירא ממנו, כי אהבתו חלוטה לו, ואשר על כן יהיה נבלע ונשחת מדת הרוחניות, של אהבה בטבע חומר הנאהב."
מפני שאנחנו בנויים מרצון לקבל שהוא דואג לפי טבעו רק לעצמו, לכן כדי לתקן את הרצון לקבל אנחנו צריכים לבנות מערכת שלמה, שהיא תעלה את הרצון לקבל למעלה מהרצון שלו, שיוכל להיות עצמאי איכשהו, ולהרגיש מי משפיע עליו, איך משפיע עליו, בצורה שלא תלויה בטבע שלו. אחרת הוא יבצע פעולות משלו וזהו. לכן אנחנו צריכים כאן להתייחס לרצון לקבל שהוא מלכתחילה לא ראוי בכלל להשיג תכונת השפעה ולהרגיש הנותן, כי הרגשת הנותן זה להרגיש מה שמחוצה לו, ומה שמחוצה לו זאת אומרת, בתכונות ההפוכות ממה שיש לו.
שאלה: בעל הסולם אומר שככל שהעבדות יותר קרובה לטבע היא יותר משובחת. מה זה אומר?
כשהיא יותר קרובה לטבע היא יותר משובחת, כי אז הוא פועל לפי הטבע שלו, במה שהטבע מחייב אותו, ולכן אין לו כאן משהו שהוא ממציא לעצמו להתלבש באיזשהו דברים אחרים, בתכונות או בכל מיני סמלים, אלא הוא פשוט פועל כמו שהוא בעצמו.
תלמיד: העבדות הכוונה לטבע הקבלה או לטבע ההשפעה, איזה מהם?
טבע הקבלה.
תלמיד: אז אם העבדות יותר קרובה לטבע הקבלה, אז היא יותר טבעית, אבל למה היא יותר משובחת? היא הפוכה, היא מקולקלת, לא?
לא, כנראה שכאן הוא מתכוון שהאדם מרגיש את הטבע שלו. לא יודע, הוא מקבל את הטבע שלו כמו שהוא, נראה הלאה קצת.
תלמיד: הוא גם אומר שצריך לחדש את הצורות כל הזמן לרצון, כי אחרת הוא נלאה וצריך לתת לו כל פעם צורות חדשות.
כן.
תלמיד: אבל הוא נותן את הדוגמא עם הסוס שמכסים לו את העיניים וזה נשמע הפוך. לסוס אתה מכסה את העיניים, אז הוא לא רואה צורות חדשות, הוא רואה את אותו דבר כל הזמן.
בוא נראה, אתה לא מבין שאין לנו מכאן עוד מה ללמוד.
"והנה רצונו ית' "להודיע אהבתו", ויחד עם זה לתת מקום "להרחיב גבול האהבה".
ושני אלה, הם שני הפכים, כי כשנודע אהבתו, יש לה צורה מחויבת, כמו אהבה טבעית ושלמה. ואם כן אפס מקום לעבודה - "להרחיב אהבה". כי האוהב הנאמן השלם, אינו מרוצה מתשלום גמול של הנאהב בעד אהבתו. כמ"ש: "אם צדקת מה תתן לו". ואדרבה, שבהיות הנאהב מרגיש שיש רצון לאוהבו באיזה גמול ועבודה, נעשה אותו מקום חסר. כי ע"כ בשיש רצון לגמול, משתנה אהבתו, בהחסר השבת הגמול. ואם כן, האהבה אינה חלוטה, ואם כן אינה שלמה וטבעית, אלא תלויה בדבר, שבהבטל הדבר בטל האהבה, בסוד "חידה שלם ואין שלם".
וידוע בעליל, שאין ארור מתדבק בברוך, כמ"ש: "יהב חכמה לחכימין", והעבדות בהוספת והרחבת השלימות, לא שייכת כלל לבעל חסרון, אלא לעובד שלם ממש. - ולעובד השלם, לכאורה אין לו מקום לעבודה כנ"ל.
וזה סוד "הזכירה", דרך משל: לאומר לנאהב לו הא לך שק מלא אבנים טובות, להכרת אהבתי, שבאופן זה מתאמץ הנאהב, לספור בדיוק נמרץ, סכום אותם אבנים טובות, כדי לגלות האהבה בלב עצמו גם כן. ובאופן זה אין עצם האהבה משתנית כלל בחסרון עבודתו לספרם, כי בין כך ובין כך כבר ברשותו הם.
אבל להשבת איזה גמול לאוהבו, ממשמש ביותר באבנים הטובות, כדי לזכות ולגלות נגד עיניו תמיד, מדת גדלו הנעלה של האהבה.
ובדרך זה רגשי האהבה משתלחים ובאים תמיד בלי הרף, מזה לזה, ופרין ורבין, וה"עצם לא ישונה".
וזה ענין אימוץ בצירופים השונים, הגם שהמהות אחת היא, אבל כדי שלא יאבד וישחת אפילו ניצוץ קטן מהיכולת להתגלות "בכחות ההעלם שמצוי תמיד בחומר", לכן נותנים לעיניו בכל פעם צירוף חדש, שעיני החומר לא ראו אותו מעודו, ובזה החומר טועם טעם חדש, ונותן שכמו לסבול ולחזור לכל פעם ותמיד, כמו בריבוי סעודות שמרוצה החומר להכפיל אותה הצורה הרבה פעמים, או זווגים, כי הוכן בעדו "טעם חדש תמיד"."
אני לא יודע מה לעשות. זאת אומרת מה הוא אומר, שאם אנחנו חוזרים על אותן הפעולות, אבל אין חוזרים, כי הרצון שלנו כל הזמן מתחדש ולכן מתוך זה אנחנו מגיעים להבחנות חדשות, טעם חדש תמיד.
"ובזה תבין שיתוף החומר בגוף ונשמה, כי בסגולת החומר הנשרש ב"שכחה", ועוד רעה יותר בכיבוי כל מין של אהבה חלוטה כנ"ל, בזה עצמו נותן מקום לנשמה, לעבודה מחויבת, דהיינו לחזור ולשנות בכל פעם בצירופים חדשים, דאם לא כן, יגיע הפגם גם לנשמה. מחמת המסכה הנסוכה בשורשי החומר כנ"ל. ואף על גב, שעצם האהבה בשלימות הגמור, עם כל זה, כמו מכוסה מחמת החומר היא, ועל ידי זה שחוזר ושונה בדרך עבדות מחויב כנ"ל, התוספות מרובה על הקרן, ומתרחב גבולי האהבה בענין נפלא.
ובזה תבין ענין "דור שלישי יבא להם בקהל ה'". כי בדור הראשון היתה קליפת מצרי, כמו צר לי המקום, כי הגם שהאוהב והנאהב בשלימות הנרצה, אבל חסר להם מקום להתפשט ולהתרבות, כי הנשמה, מחמת יניקת החומר מחוייבת לגלות האהבה אפילו בחומר. ולזה אין עצה אלא לגלות אהבתו לעינים, בעבודה גדולה, בכח גדול, כי החומר אין לו שום שפה אחרת, זולת הרגש, לכן בשיעור הרגש אהבתו מוצאת את עצמה מחוייבת בהשבת גמול בעבודה נעלית בכח גדול, אשר ע"כ כשהנשמה מרגשת אהבתו השלמה החלוטה, בלתי תלויה בשום דבר, נופל עבודת החומר לגמרי, ד"לא שדי אינש זוזי בכדי [לא נותן אדם כסף בחינם]", שזה חוק בטבע גשמי, (למען נתינת מקום כנ"ל), ולכן בעת הזאת מתאמץ החומר בתודתו ובריבוי הכנעה, לפי הרגש שלו, דהיינו, בחוזר ושונה ומודה ומשבח, וכפי הנ"ל שהחומר נלאה בצירוף א' בטעם א', שזה גורם לו מיעוט הרגש, וממילא מיעוט התודה, עד שנכלה בעדו עבודה הקטנה הזו גם כן. וכיון שנשאר בלי עבודה, ורואה באהבה חלוטה, הוא נותן מכסה קליפת מצרי מצר עליון.
אחר כך בדור השני, היתה גם כן ממש אותה הקליפה, כמו בדרא קדמאה, ועוד נוסף קליפת אדומי, דהיינו, שלא לחזור ולשנות אפילו כלל, כמו שנוהג בדור הראשון, שהיה לו על כל פנים סבה יפה לגלות הרגש מההודאה.
אבל "דור שלישי יבא להם בקהל ה'", כי בדור השלישי נגלה המקום הזה, דהיינו, שבבחינת עתיקא קדישא היה מכסה הארון לבחינת כפורת, שהורגש ב' אלו ביחד, דהיינו, שנתינת מקום לגילוי עבודה תיכף מגלה בשיעור גדול אור האהבה, שמאז והלאה, ידע בטוב, שמניעת השבת גמול, מונע אור אהבה, ולכן חותר והולך, עד שמוצא בחינת השבת גמול, בהיותו אפילו במצב השלימות, כי צריך בעל כורחו לפתור החידה משלם, ואין שלם. ומאז והלאה הוא כלי מוכן לעבודה.
ואין להקשות, שיש מקום לעובד השלם, לעבוד בגופים אחרים להשלימם, כי אין זה שלימות בטבע, כי הטבע מחייב לגלות, השבת הגמול בעצמו ממש, כדי שלא יהיה תלוי בדעת אחרים, ושמא לא ימצא וד"ל. מה שאין כן במוצא בעצמו עבדות, הוא משרת לפני אלקים תמיד, לא יחשה, ובשיעור הזה אור אהבתו גם כן בתמידות דלא פסיק כנ"ל."
אני חושב שקטעים כאלו מבעל הסולם הם נדירים, אבל הם לא לקריאה בהתאספות בחג ובקהל גדול.
שאלה: הבנתי שאנחנו צריכים את הקליפה של מצרים ואחר כך יש פה עוד כל מיני דוגמאות לקליפות, כדי שאחר כך בזמן שיש אהבה, יהיה מה להגדיל את האהבה על פניה.
כן.
שאלה: מה זו העבודה הזו, למה צריך את הקליפה כדי להגדיל את האהבה?
כי על ידי הקליפה אנחנו יכולים להתקשר לאהבה ועל ידי האהבה אנחנו נמשכים לגלות את כול המבנה הזה, גם קליפה וקדושה.
תלמיד: למה אם אין קליפה שאפשר על פניה להגדיל את האהבה, לא ניתן להגדיל את האהבה?
כי הקליפה זה מה שחסר לציור האהבה כולו.
תלמיד: למה לא ניתן פשוט להגדיל את האהבה בלי גבול?
אין דבר כזה בלי גבול, כי אתה צריך קליפה כדי לצייר את צורת האהבה בצורה השלמה.
שאלה: מהי התופעה בטבע שלא ניתן להגדיר אהבה אם אין כנגדה קליפה?
אנחנו רואים שבכל צורה שאנחנו מגלים בטבע יש שני דברים, דבר והיפוכו. ולא יכולים לדבר על איזו תופעה אם אין כנגדה תופעה הפוכה.
תלמיד: איך אפשר להיעזר בעיקרון הזה בזמן שאנחנו נמצאים רק באסוף חסרונות, רק לאסוף את הקליפות, לאסוף דברים שלעתיד לבוא שמי יודע אפילו מהם?
אנחנו לא יכולים לעבוד עם אף הבחנה אם אין לנו משהו כנגדה.
שאלה: בעל הסולם מתאר פה עד כמה נחוצות לנו כל ההבחנות הקודמות. והם גם כותבים בהרבה מקומות, שאנחנו אוספים את כל הכלים, כדי שאחר כך יהיה לנו מה לעמוד וכן הלאה, בלי מום וכן הלאה. איך אפשר לקבל כוח מזה שהיום אנחנו עושים עבודה שתשרת אותנו לאורך כל הדרך עד מדרגות האהבה?
אנחנו בכל זאת עובדים כמו שמכוון אותנו בעל הסולם, וכל דבר אנחנו מגלים מהיפוכו, ולא אחרת, אחרת לא היינו מרגישים את זה. "כיתרון אור מתוך חושך", כי גם את האור אי אפשר להרגיש אם לא מגלים את החושך. ולכן כך אנחנו מגיעים לגילוי הבריאה כולה בצורה שלמה.
אנחנו אפילו לא יכולים לתאר שאם לא היינו בצורות הפוכות, לא היינו מגלים את מה נמצא עכשיו לפנינו. לכן הגילוי הרוחני מתכוון לכך שתהיה לנו תוספת גדולה בגילוי הגשמי. אין מה לעשות, אנחנו גם רואים את זה מכמה דוגמאות
שאלה: הוא כותב שיש פה כלל "אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה, ... אז יכבה כל כח של אהבה מרעהו." מה הכלל הזה, למה ככל שמרבים באהבה כלפי האחר, בצד השני האהבה הולכת ונכבית?
כי אין לו מקום לגלות את האהבה, כי הכול מתמלא בשלמות מצד אחד.
תלמיד: איך נותנים לאחר מקום לאהבה?
על ידי זה שהבורא נסתר. כך הוא עשה.
תלמיד: למה זה לא מעורר להחזיר ולהגביר את האהבה? למה כשאחד נותן אהבה, זה לא מעורר באחר צורך לאהוב בחזרה?
כי צריכים להגיע קודם להבנה ולרצון.
תלמיד: בין החברים, איך צריכים לפעול, מה צורת היחסים הנכונה, לפי הכלל הזה?
בין החברים אנחנו צריכים לגלות את האהבה בכל וכל. זאת אומרת, לכל הכיוונים, ובכל מידה.
תלמיד: אבל אם פועלים בנטייה לאהבה חלוטה, לצורך העניין, בין החברים, לאיזו תגובה צריך לצפות בכלל, שתגבר האהבה בין החברים או שהיא דווקא תלך ותכבה?
אני לא יכול להסביר את זה אולי, אבל אם אנחנו נמשכים לחיבור השלם בינינו, וכל אחד מסוגל להשלים את היחס שלו לחברים, אז אנחנו מגיעים למצב שכולנו, גם נותנים מקום לכולם, וגם משלימים את כולם.
תלמיד: מה זה לתת מקום לאהבה?
חיסרון.
תלמיד: וכשאדם נותן לחברים אהבה לכולם יש מקום, וחיסרון לאהבה?
הם צריכים להשתדל, לעבוד על זה, ולגלות.
תלמיד: אני צריך לגלות בהם חיסרון לאהבה, ולתת להם מקום לאהבה?
כן.
תלמיד: איך לתת לחבר מקום לאהבה?
להראות שאתה אוהב אותו, ושאתה מצפה גם ממנו, להרגיש את אהבתו.
תלמיד: ואם אני נותן לו אהבה, לפי הכלל, זה לא אמור לגרום לכך שכוח האהבה של רעהו ייכבה?
לא. דווקא כך אנחנו מגיעים למצב שהאהבה גדלה בלי גבול, והיא בלתי פוסקת.
תלמיד: תודה.
צריכים לעורר את הדברים האלה, ולראות עד כמה הם בלי גבול. ממש בלי גבול.
שאלה: במלכות אין סוף אנחנו לומדים שהנברא מרגיש את הבורא, ויש לו בושה מהיחס של האהבה שיש כלפיו. אז האם נכון להבין שבתהליך הבריאה נוצרו הקליפות כדי שהנברא יוכל לממש את האהבה החוזרת כלפי הבורא?
כן. הכול לצורך העליון.
שאלה: אם אין יראה לאבד את האהבה, האדם מזלזל בנותן האהבה.
כן.
תלמיד: איך נותנים אהבה לחברים או לחבר כל הזמן, בלי לאבד את האהבה שלו, ובלי להגיע לזלזול מצידו?
אנחנו צריכים לארגן בינינו כאלו יחסים.
תלמיד: אנחנו מחויבים כל הזמן לתת אהבה לחבר בלי להפסיק, אבל כשעוטפים אותו באהבה, הוא מצידו כי אין לו יראה לאבד את האהבה הזו, אז הוא לא שם לב, והוא מזלזל, ולא מתייחס.
להמשיך ולהמשיך. ככל שהשני מראה זלזול וזלזול, כי בכל זאת יש כאן חוקיות, רק אנחנו צריכים להגיע אליה, ואז תראה אותה.
תלמיד: מה החוקיות הזו?
שבסופו של דבר אתה עובר איזה גבול, והחבר מתחיל להבין את האהבה שלך, ולהגיב אליה.
שאלה: במאמר מדובר על כך שאין שום דבר גשמי, אלא רק רגשות. אבל יחד עם זה המקובלים לא מתארים לנו רגשות, חסר לנו תיאור של הרגשה. יש לנו מילים פשוטות כמו ביטול, אהבה, אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים. כשאנחנו מדברים על כל מיני דברים שהם על פני השטח זה בסדר, אבל על דברים שהם יותר עמוקים זה חסר. אתה אומר שכל אחד צריך להרגיש, אבל למה אי אפשר לתאר את ההרגשה, לא להעביר, אבל לפחות לתאר?
אני חושב שזה כדי לא לבלבל אנשים, לא לבלבל. כתוב כל כך הרבה על האהבה, שזה יהיה מיותר.
שאלה: הוא אומר פה "וזה סוד "הזכירה", דרך משל: לאומר לנאהב לו הא לך שק מלא אבנים טובות, להכרת אהבתי, שבאופן זה מתאמץ הנאהב, לספור בדיוק נמרץ, סכום אותם אבנים טובות". מה זה מבחינתנו ה"אבנים הטובות" האלה שאנחנו צריכים לספור ולהעריך אותן?
אלה גרעיני אהבה. תמציות כאלו.
תלמיד: שמרגישים מהחברים, מהבורא, ממי?
מרגישים מחברים, ואז על ידי זה שמתחברים יחד, מרגישים בזה גם את שותפות הבורא.
תלמיד: זאת אומרת, שצריך ללמוד להעריך יותר, וממש להתעמק בכל גרעין של אהבה שמרגישים מהחבר?
כן.
(סוף השיעור)