שיעור ערב 08.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

יאוש מכוחותיו עצמו - קטעים נבחרים מהמקורות

כשאנחנו רוצים משהו להבין בחכמת הקבלה, היינו במערכת העולם, המציאות, פעולות הבורא, אנחנו תמיד צריכים להתחיל מהתחלה. הכוח העליון שנקרא "עצמותו" ברא את הרצון לקבל יש מאין, וכלפי הרצון לקבל הוא כבר נקרא לא עצמותו אלא "בורא", כי ברא את הרצון לקבל. ומטרתו של הרצון לקבל הזה להגיע בדיוק לצורתו של הכוח העליון.

ולכן כל העבודה שלנו, אנחנו כולנו אותו הכוח התחתון, הרצון לקבל, כל העבודה שלנו זה בסך הכול לגלות עד כמה אנחנו הפוכים מהכוח העליון, מהרצון להשפיע, מ-0 ועד 100%. ועד כמה שאנחנו מבינים את זה, אז תהיה לנו הזדמנות, אפשרות להמליך עלינו את הכוח העליון, כוח השפעה, כוח אהבה על פני הכוח שלנו ההפוך, הרצון לקבל, כוח השנאה, הדחייה, האגו הגדול שלנו. זה התהליך.

ובתהליך הזה אנחנו תמיד צריכים להיות בשתי הבחנות. מצד אחד יש לנו כוח השפעה גדול, אהבה, נתינה, "הכוח העליון" מה שנקרא. ומצד שני יש לנו כוח הקבלה, הכוח של הנברא, הכוח התחתון. ובשני הכוחות האלו אנחנו צריכים להתקדם כמו על שתי רגלים, ואנחנו צריכים להבין איך מתקדמים, איך אנחנו כל הזמן מעוררים כוח אחד וכנגדו את הכוח השני, ושוב אחד ושוב שני וככה זה לסירוגין ומתקדמים למטרה איפה ששני הכוחות האלה יותר ויותר ויותר בכל צעד ושעל, הכוחות האלו משלימים זה את זה.

מה שכן, הבעיה של המתחילים, "מתחיל" נקרא מי שעוד לא נכנס להכרה של שני הכוחות האלו בפועל שיכול לעבוד איתם לפחות בקטנות, זאת אומרת בעיבור ואחר כך ביניקה, אחר כך כבר במוחין. אז הבעיה של המתחילים שהם או נופלים לכוח אחד או נופלים לכוח השני ואז הם נמצאים כמו תינוק או בוכה או צוחק, או בוכה או צוחק, ולא יכול להחזיק את עצמו בצורה של קו האמצעי. דווקא את שני הכוחות האלה הוא משתדל לנהל אותם לטובת ההתקדמות שלו למטרה, בקו האמצעי, בין שני הכוחות האלו.

וזה גם עניין העבודה בקבוצה. אנחנו ב"איש את רעהו יעזורו" צריכים כל הזמן להחזיק את עצמנו בקבוצה, ברוח כזו שאין ימין ואין שמאל, זה טוב רק להתקדמות שלנו. אבל בעצם יש לנו עסק, פשוט אנחנו עומדים מול הכוח העליון, מול הבורא, "אין עוד מלבדו". וזה שמגדילים את ימין ושמאל ושמאל על ימין וימין על שמאל זה אך ורק כדי להתקדם עד שאנחנו נכנסים לחיבוק ולנישוק ולזיווג, שלושת השלבים האלה של ההתקרבות.

לכן היתה כאן שאלה מה הקבוצה צריכה להעביר לכל אחד ואחד? דווקא את הרגשת הביטחון, כוח הביטחון, דוגמה איך אנחנו כל הזמן נמצאים בקו אמצעי. זה הגבר, זו ההתגברות על שני הכוחות האלה, אני לא נכנע לימין ולא נכנע לשמאל, אני יודע ששני הכוחות האלה נתונים לי, מסורים לי ואני צריך על ידם כך להתקדם ולעבוד בצורה כזאת שכל הזמן אני נמצא בגובה, ואפילו שאני נופל אני מבין שאני נופל ולמה אני נופל.

יש פעולה, יש הרגשה, הפעולה הזאת נעשית מלמעלה, מפילים אותי ואני מבין למה ואיך, ואני בכל זאת שומר על עצמי למעלה מהמצב, למעלה מהדעת. ולכן ועל ידי הקבוצה אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בקו אמצעי. גם ימין וגם שמאל הם לטובתנו, ואין כאן משהו עדיף ימין על שמאל או שמאל על ימין, אלא דווקא בשניהם אנחנו מתקדמים.

אנחנו משתדלים לנהל את ההתקדמות שלנו לפעמים על ימין שמגבירים אותו, לפעמים על שמאל שמגבירים אותו, אבל תמיד זה בידיים שלנו. את המושכות אני לא מוציא מהידיים, אני לא עוזב. ואז כל רגע ורגע אנחנו רואים עד כמה יש לנו אפשרות עוד להתקדם עוד ועוד ועוד, ואז אם הקבוצה כך הולכת היא ממש מתקדמת בשמחה כי היא מבינה שכל דבר הוא לטובתם, למטרתם.

שאלה: איך מתחילים? מתחילים בזה ששומרים על שתי המושכות יחד לראות אותן כאחד ולא פעם פה ופעם פה?

משתדלים כל הזמן להבין שהכול בא מ"אין עוד מלבדו" והבורא מסדר לנו את כל התנאים. ואנחנו חייבים כל הזמן להחזיק בזה ולא לשכוח שזה בא ממנו גם ימין וגם שמאל, ואני צריך בהתאם לזה לקבל את הימין והשמאל הזה יחד. נגיד ששניים נמצאים אצלו ושניים נמצאים אצלי, ימין ושמאל, וכך אנחנו הולכים. גם רב"ש כותב על זה שמה שלימין לחבר ולי לשמאל, ושמאל לימין.

תלמיד: אז מה זה קו אמצע?

האמצע זה בסך הכול המאמץ הנכון שלי שאני מאזן את שני הקווים האלה. זה פשוט. שאנחנו בזמנים הכי גרועים מבינים שזה מהבורא, בזמנים הכי טובים שזה מהבורא, ושאני בסך הכול מזדהה עם זה והולך עם זה, ואף פעם אני לא עוזב את הביקורת שלי. שזה הכול קורה לי מלמעלה כדי ללמד אותי איך ללכת, איך להתנהג, איך להגיב, איך להחזיק את עצמי למעלה מההרגשה. אפילו במקרים שאני לגמרי לא מסוגל לנהל את עצמי נכון, לא חשוב איזה מקרים, אני בכל זאת לא עוזב את הידיעה הזאת בי, את העובדה שזה בא מהבורא והוא מנהל אותי. זה נקרא "אני יושב בם בתוך טומאתם".

שאלה: אתה אומר שצריך לקבל בשווה את שני הקוים האלה גם ימין וגם שמאל.

כן, בטח. אם אני מתקדם על ידם אז מה טוב לי ומה רע לי? העיקר זו ההתקדמות. חשיבות המטרה היא מחזיקה אותי בקו האמצעי, והמטרה היא בסך הכול תוצאה משני הקווים.

תלמיד: למדנו שצריך להעדיף את ימין, להיות בימין, לנטות כל הזמן ימינה ולא שמאלה.

נלמד את זה, לא על זה מדובר. מדובר על מה שאני מקבל מהבורא, שגם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים אני מקבל אותם בשווה. ומתוך זה שהכול בא ממנו, מ"אין עוד מלבדו", לכן אני צריך להביא את עצמי למטרה ולא חשוב לי מה אני מקבל ממנו. אם אני מפרש שזה בא ממנו, אז הדברים הגרועים ביותר והטובים ביותר נמצאים בשבילי ממש באותה רמה.

שאלה: כשאתה רוכב על הסוס יש מתחתיך חיה שאתה מכוון אותה עם שתי מושכות. מה שאנחנו רואים כאן שלפעמים יש חבר שכבר יומיים לא בדרך וכאילו ירו לך בסוס ואין לך את מי לכוון, פשוט הורידו לו את הרצון ואין לך איך לדבר איתו אפילו. איך אפשר לעזור במקרה כזה?

זה רק העניין של הקבוצה. זה דבר אחד. ודבר שני, ישנם כאלו מקרים שבאמת מבריחים את האדם מהדרך. הוא לא מסוגל ללכת על שני הקווים ואז הוא הולך על קו אחד שזו דת. הוא נופל לאיזו דת או לרחוב או לאיזה זרם דתי אם הוא לא יכול ללכת על שתי הרגלים. זה ההבדל.

תלמיד: אפשר להגיד שדבר ראשון זה תנאי שהבורא כן ייתן לאדם את הדחיפה הזאת קדימה ועכשיו אנחנו מכוונים אותו ימינה ושמאלה, אבל עדיין צריך את הדחיפה הזאת שתהיה באדם מבפנים שהבורא שותל בו?

טוב, אם אין באדם נקודה שבלב.

תלמיד: או כבתה.

את זה אנחנו עוד צריכים לבדוק. ישנם הרבה אנשים שרוצים ואין להם נקודה שבלב. גם לרב"ש היו מגיעים כאלו. אלה שאני הבאתי, אתה חושב שכולם נשארו? הרבה עזבו, יצאו, נחלשו, כאילו היו באים לאיזה חגים או למשהו. אבל זה הכול תלוי בשורש הנשמה. אם יש לאדם נקודה שבלב אז הוא כן נשאר ואין לו לאן לברוח, אלא אם כן יש פעולות מלמעלה שמכבידים עליו במיוחד, אבל אלה כבר פעולות מיוחדות.

אבל אם אדם מרגיש, כמו שאתה אומר, שהסוס מת תחתיו ואין לו מושכות, צריכים בכל זאת להסביר לו שבסך הכול זה האגו שלו קיבל עביות נוספת והוא צריך לאזן אותו. וישנם גם כאלה זמנים שהאדם לא מסוגל לעשות כלום, שהוא נכנס לחיים הרגילים שלו. למה אנחנו נמצאים בעולם הזה עם העבודה, עם המשפחה, עם כל מיני דברים? ישנם אנשים ששקועים בחיים הארציים, וזה עובר "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", וכך הוא נותן לגלים שיעברו מעליו. גם עניין הזמן זה לא זמן, אנחנו נראה אחר כך מאיפה זה נובע, אלה קליפות מיוחדות.

שאלה: חבר שלאורך זמן ארוך נחלש ומגיע למצבים שהוא לא פותח ספר בשיעור, החברים אומרים לו והוא לא יכול לפתוח ספר, האם זה נקרא "מזיק"?

לא, לא מזיק. פשוט אנחנו צריכים בכל מיני צורות לחשוב עליו, להתפלל לבורא עליו, להבין שזו העבודה שהבורא מביא לנו, וכך נתקדם אנחנו והוא. ואפילו שעוזב אז "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ורשעים יפלו בם", אין מה לעשות. זה כמו שכותב בעל הסולם ועוד הרבה מהם נפלו ועוד יפלו בדרך ולכל אחד יש חשבון. נראה אחר כך.

אבל בכל זאת אני מבין דבר אחד, למרות מה שלא יהיה, אדם צריך לעשות איזה חשבון פשוט, שאין שום דבר בחיים חוץ מזה. ומה שלא יקרה, אפילו שאני לא אגיע לכלום, אני לא שם תנאים לבורא, אני פשוט מכניע את עצמי ונמצא. ממשיך, אני לא יודע אם אני ממשיך, אבל לפחות נמצא. "חוץ מצא"¹.

תלמיד: מה הגבול הדק בין חבר שנחלש ולא יכול לעשות דברים, לבין מזיק? אולי זה לא גבול דק.

מזיק, אם הוא מושך אותך משני הקווים לקו אחד, זו דת. כי אם יש לו סתם חיים חילוניים אין לו לאן למשוך אותך, כולם מבינים מה זה. אם הוא מצא איזה תחליף כביכול, זה מובן. לכן אימצו את הדת. מה כל כך טוב בדת? שאתה מקבל שם ביטחון של ההמון, של הרוב, של הממסד אפילו וכולי. ולכן מקובלים תמיד היו בכאלו מצבים, שאנחנו עוד נמצאים במצב הטוב.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שיחסית לא מרביצים, לא מתנפלים, לא מאשימים אותנו במשהו, ואנחנו איכשהו כל הזמן משתדלים להיות. זה משהו מיוחד, זה דבר שלא היה קיים אף פעם. יש הרבה חוגים שהם גם ללימוד חוכמת הקבלה, ליישום חכמת הקבלה, אבל הם שייכים בכל זאת לאיזה זרם דתי. אנחנו לגמרי לא, לאף אחד ולכלום. אתה יכול להגיד שזה כמו חוג ליד האוניברסיטה או משהו כזה, אבל בכל זאת זה משהו שקיים בפני עצמו.

שאלה: אני רוצה להמשיך כי הנושא כואב. זה לא סתם שחבר לא פותח ספר, זו כבר תקופה ממושכת שהעשירייה דורשת ממנו והוא פשוט מסרב לפני כולם. זה בזמן השיעור שאתה אומר לכולם, עכשיו כולם שמים אצבע על הספר והוא לא עושה את זה, והוא מחליש אחרים.

זה ברור. אדם שמתקדם, עובר שלבים שהוא שונא את המורה, שהוא שונא את הבורא, שהוא לא מסכים לכלום, כי בזמנים שהרצון לקבל שלו עולה ונמצא למעלה, זאת התוצאה, ודאי. אני מבין את זה ועברתי את זה על עצמי.

תלמיד: אנחנו פשוט הגענו לאיזו הסכמה שאנחנו כבר לא מסוגלים לעזור לו. כי אנחנו ניסינו כבר הרבה פעמים.

אתם צריכים להמשיך להתפלל.

תלמיד: גם להתפלל כבר לא מסוגלים.

לא נכון, זה מגיע מהבורא שאתם תתפללו. אם הוא נמצא בכל זאת, הבורא מביא אותו לפניכם שאתם תתפללו. איך אתם אומרים ככה "לא, כבר זהו", מי אמר לכם כך להחליט?

תלמיד: לא אמרו, פשוט שמענו שכמה פעמים מנסים לעזור לחבר, ואפילו העשירייה מקבלת החלטה שיש מבצע עזרה ומוציאים אותו מהבית.

לא צריכים שום עזרה, רק תפילה.

תלמיד: שחבר לא מגיע פיזית אז באים אליו הביתה להביא אותו.

תפילה חייבים להמשיך. הוא לא מגיע פיזית?

תלמיד: היו מקרים שהוא לא הגיע כמה ימים.

גם לך היו מקרים שלא הגעת, אז אל תהיה חכם וצדיק. אתה חייב לראות שזה בא מהבורא. ובמקרים כאלה הוא בכל זאת מעמיד לפניך את הבעיה.

שאלה: שמענו מהדוגמה עם החמור שהמשא נופל ופעמיים עוזרים לקום ואחרי זה מפסיקים, אז למה זה מתייחס?

זה לא מתייחס לזה שאתה צריך להפסיק, זה בתנאי שאתה בפועל עוזר לחבר ואתם יחד עובדים. אבל אם הוא מגיע באפיסת כוחות או שהוא נמצא בבית במיטה ולא יכול לקום, חייבים בכל זאת להתפלל. תכניסו אותו לתפילה הקבוצתית שלכם, אם בכלל אתם מסוגלים להתפלל בעשירייה שלכם. אבל אם כן, למה לא להתפלל עבורו? הבורא לא מוחק אותו, אי אפשר למחוק אף אחד. אלא אם כן הוא מזיק כמו שאומר לנו רב"ש. מזיק זה משהו אחר. אז אתה חייב להתרחק ממנו, לסתום אותו כך שיש ביניכם קיר, אבל זה רק בתנאי הזה. אבל אם הוא מסכן ואין לו כוחות, איך זה לגמרי לעזוב? לא.

שאלה: לפני זה אמרת "הכול חוץ מצא", משפט שאני מכיר אותו הרבה זמן אבל ביחס לשיחה הזו עכשיו זה התחדד לי. מה הגבול של אדם שהוא כן נמצא במקום של "הכול חוץ מצא"?

שהוא עדיין נמצא. הוא לא יכול לעשות שום דבר, אין לו כוחות לכלום, הוא מגיע ומתיישב, ואפילו מראה סימנים שהוא מזלזל, כי אנחנו מבינים איך האגו בוער בו ועד כמה הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו ומרוגז בכל, זה הרצון האגואיסטי שכך עובד. אבל אם הוא בפועל ממש לא מזיק לחברים שלו בדיעבד, אנחנו חייבים לתת לו מקום ואיכשהו בצורה עקיפה לגרום לו שיחזור לחיים.

שאלה: המצב הזה שמיואש מכוחותיו עצמו, זה החלטה של אדם או תוצאה?

לא, זה הבורא. בכלל מיהו האדם? האדם סך הכול צריך לעבור את כל המצבים האלה, ימין, שמאל, אמצע, ייאוש, נופל, עולה וכל הזמן להיות במודעות שזה מה שהבורא עושה עימו והוא בעצמו כלום. אתה מכיר קרסולה עם סוסים קטנים מעץ, שאתה מושיב שם ילד והילד דוהר [מסתובב] עם הסוס? זה בדיוק אנחנו, ממש ככה. הקרוסלה מסתובבת ומסתובבת, והילד מחזיק, זה אנחנו.

שאלה: איך אדם יודע שהוא מגיע למצב הזה, איך זה מרגיש? כי כל פעם היצר הרע מקדים ואומר לעצמו שיש עוד משהו לעשות?

אז בסדר גמור, זה הבורא נותן לי ואני כל הזמן צריך להתחזק ולהגיד, זה בא ממנו ואיך אני יכול להיות למעלה מזה, כי זה בא מהבורא. ואיך אני יכול להיות יחד עם החברים כדי להשתמש בעליית האגו הזו ולהיות למעלה ממנו.

אלה דברים מאד יפים. תשתדלו כל הזמן לא לעזוב, כי זה בא מהבורא ואתה נמצא עימו בקשר וכל הזמן הוא נמצא בך וזה מה שהוא מסובב לך, כי האגו שלך נמצא בידיים שלו בלבד. אז אם אתה מרגיש את זה שזה הוא שמסובב לך כל פעם ככה וככה וככה, אתה תתחיל לדבר עמו, אתה תתחיל להיכנס לדו שיח ממש, ומתוך זה תבין את הטבע שלך מה שהוא רוצה ממך, איך אתה יכול להגיב אליו, איך הוא כל הזמן בחזרה מדבר אליך ואז מתחילה להיות שיחה.

והקבוצה צריכה רק לחזק אותך, לתת לך סביבה כזאת, שאתה לא תיפול מהקשר שלך עם הבורא. אבל הקשר תמיד צריך להיות פנימי ואפילו שבאות לך מחשבות כאלו, שה' ישמור מה שנקרא, ממש נורא. לא חשוב, אתה יודע שזה בא מהבורא והוא ששולח ואתה צריך כך להגיב. אתה יכול יחד עם זה לעשות פעולות מגונות, כי אין לך ברירה, הוא מראה לך עד כמה שהוא יכול לשלוט עליך, ואתה בכל זאת ממשיך להיות קשור עימו. זה נקרא "אני ה' נמצא בם בתוך טומאתם". תנסו זה מאוד יפה, זאת ההתפתחות.

אחר כך תצטערו שכבר עברתם את זה. אחר כך אין דבר כזה. צדיקים גדולים כותבים כמה הם רוצים לחזור לאותם מצבים שהיו בחושך ובחוסר הבנה והם מבינים עד כמה שאז היה להם קשר עם הבורא, שעכשיו הם צריכים להתגבר ולבטל את השכל, ניסיון גדול ווותק שגם מקלקל אותם, ואחר כך יש עבודה לבטל את הדעת, את הידיעה.

אבל בקיצור, כל הזמן להחזיק שמה שיש בי במוחא וליבא זה מהבורא, זו הסביבה, השדה שהקבוצה מייצבת והאדם שכל הזמן מחזיק בשני קוים ואני בקו האמצעי מחזיק את זה. בשני קוים ימין ושמאל ואני חייב להרגיש שזה הכול בא מהבורא. תנסו לגלות בכם את הנקודה הזאת שאתם מתיישבים על החמור הזה, על הסוס הזה, זו הכרחיות שכבר מגיעה לכולנו.

שאלה: נניח אני נמצא בעשירייה שבכל אחד מהחברים אני רואה גבר במסירות ובדוגמה. ואחד הגברים עוזב את המערכה, מה היחס לעבודה שלי לעשירייה, לבורא?

קודם לא ראיתם שהוא עוזב שהוא מדבר לא לעניין ועוד משהו?

תלמיד: ראינו בתקופה האחרונה היחלשות, אבל פתאום הפסקה טוטאלית ויוצא.

צריכים לברר אם זה באמת או זה עניין של מצב רוח, עניין של הזמן. אם באמת הוא החליט, אז בכל זאת להגיד לו שאנחנו מסגולים לקבל אותך בתנאים שלנו. אנחנו לא מייצבים מין תקופת ניסיון בחזרה, כל מיני דברים כמו, "אז אתה יכול לבוא פעם בשבוע, פעם בחודש", לא. כרגיל כמו שזה נהוג אצלנו, אתה רוצה, כן, אתה לא רוצה, לא. או שיש אצלנו חוגים ששם באים פעם בשבוע לכל מיני קמפוסים.

תלמיד: אין כאן שאלה של לחזור או לא, אלא הוא יצא ומה היחס שלנו בעשירייה לדבר הזה?

כלום, מה אתם יכולים לעשות? אתם יכולים לעשות ישיבת קבוצה לעשות "שבעה" עליו. מת מה לעשות? לא מרגיש יכולת להתקדם בשני קווים. שוב אני אומר, רק תבינו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, קו אחד וקו שני, שני קווים ואנחנו באמצע ביניהם, בקו האמצעי בצורת סגול. כך אנחנו מתקדמים, אין לנו [עוד] דרך רק כך, אנחנו משתמשים בשני הכוחות שבטבע ועושים מזה קו אמצעי.

תלמיד: אותו אדם היה דוגמה של עבודה בשני קווים, מבחינת העשירייה אפילו מבחינתי. אנחנו אמורים לעבוד בשני קווים אז איך בכל זאת להתייחס לזה?

אנחנו רוצים לבנות מזה קו האמצעי. ולא חשוב איזה קו פועל, אנחנו מבינים שזה מגיע מהבורא ושהוא נותן לנו את העבודה הזאת. ואני צריך להשתדל כל הזמן להיות מאוזן "שאין עוד מלבדו טוב ומטיב". אני נמצא בבלבול, אני נמצא במצב שאני לא מבין מה קורה לי וזה נכון. זה מפני שאני מחליף מצב, מדרגה. כשאני עולה ממדרגה למדרגה, אז בין המדרגות יש שם ניתוק ושוב ההרגשה.

זה כמו חללית, שיושבים אנשים שמפעילים אותה מהקרקע ואז בזמן שהחללית מגיעה לאיזה גובה, לאיזו מהירות, שגומרים את החבילה הראשונה של הדלק ועוברים שלב ראשון, אז אין קשר איתם ורק אחר כך מתחיל להיות קשר שאפשר כבר להתחיל לדבר ואיכשהו להתחיל לסדר את הטיסה. אבל בהתחלה לא, כי מעבר ממצב למצב הוא תמיד נופל לאין סוף, הוא תמיד נופל לאותה נקודת אין סוף. ושוב מתחילים לדרגה הבאה, שוב לאין סוף ושוב לדרגה הבאה. זה כמו שאצלנו בלידת האדם, יש כאלה דברים יש כאלה מצבים.

אתם צריכים לדאוג רק לדבר אחד, אם יש בקבוצה שלנו בעשירייה שלנו, ידיעה וביטחון וכוח שאנחנו נמצאים יחד, אוחזים יחד בקשר בינינו, אז בזכות הקשר הזה אנחנו מגיעים למטרה, אז רק בזה להחזיק. ואם מחזיקים אם לא מחזיקים, כמו שאתם היום זה לא מספיק, אין קשר. אין כאן אף עשירייה כל כך חזקה שהיא יכולה ממש להיכנס לרוחניות, אחרת זה כבר היה מתממש.

שאלה: כולם בקבוצה מסוגלים לעבוד בשני קווים?

סך הכול קבוצה יכולה לעבוד בשני קווים. לא כולם, אבל סך הכול קבוצה כן.

תלמיד: כי נראה שבכל שלב שמתקדמים, כשאתה פותח יותר, רואים שאנשים נחלשים ועוזבים.

כשאני פותח יותר?

תלמיד: ככל שמתקדמים, ככה זה נראה.

מה לעשות, אני לא יכול לא להתקדם. זאת אומרת, לא שאני מתקדם, אני לא יכול לא לקדם אתכם, אני חייב להעביר אתכם לרוחניות כמה שאפשר יותר מהר.

תלמיד: אמרת שאחר כך אנחנו עלולים להצטער שהחמצנו, שפספסנו משהו מהעבודה.

לא, אם נכנסים לרוחניות הכול מובן מה שקרה. האדם לא מצטער על זה. מצטערים אבל על משהו אחר מדובר.

שאלה: למה מתוך אהבה של הבורא אלי, הוא נותן לי לשנוא אותו דרך שנאת חברים. למה הוא עושה לי את זה?

כדי לתת לך מקום שאתה תאהב אותו, למרות שאתה מרגיש ממנו רע.

שאלה: הגעתי למצב שאפילו קשה לי לישון קשה לי לקום בבוקר. אני בא לכל השיעורים. אני אפילו ברגע של השיעור יכול להרגיש קצת התלהבות, אבל למחרת אפילו בזום אני כבר לא זוכר כלום מהשיעור. יש לי הערכה אליך, אבל החומר עצמו כאילו כבר נהיה לי כלום.

אני אגיד לך מה שיהיה, אם אתה לא תמצא עשירייה שאתה נכלל בה ואיתה אתה מפליג, אז ככה תגמור את החיים, במקרה הטוב. במקרה הלא טוב, אז תצא לחיים הרגילים, או תיפול לדת.

תלמיד: אני לא רואה כרגע את עצמי לא נופל לדת ולא עובר לחיים הרגילים. זה לא נראה לי, זה בכלל לא מושך אותי, אבל אני לא נמשך לכלום. גם מה זה עשירייה נכונה?

שהיא תחזיק אותך במקרה כזה, בחולשה כמו שעכשיו ולא תיתן לך ליפול. אלא כל פעם תיתן לך איזה דרייב, מצב רוח, דלק.

שאלה: איך העשירייה צריכה לעשות את זה?

על ידי זה שאתה קצת תתפעל ממנה.

תלמיד: איך אני יכול להתפעל מהעשירייה, כי בינתיים כרגע הם נראים לי אנשים רגילים?

להיכנס יחד איתם לכל מיני עבודות פיסיות, כי דרך כל מיני פעולות כאלו פשוטות אתה תקבל מהם גם הערכה לחיים רוחניים.

תלמיד: אבל אנחנו כבר שנים עושים המון פעולות פיסיות.

אתם לא עושים כלום, אתם לא עושים כלום למה שדורשים. אל תגיד לי מילים שברוחניות אין מהן שום רושם.

תלמיד: אבל אנחנו מתעסקים בהפצה, אנחנו עושים דברים ביחד.

אתם מתעסקים כן, אז מה. בזכות זה אתם עדיין קיימים בדרגת מת, אחרת גם זה לא היה.

תלמיד: שנים אני עובר את זה, ועכשיו אני מרגיש את זה כאילו יותר חזק, ברמות שזה חוסר שינה. מה עכשיו אני צריך לעשות? להגיד לעשירייה "בואו נלך לעשות הפצה" וזה יפתור לי את הבעיות?

לא הפצה. מי אמר לך על הפצה, אני אמרתי מילה כזאת? זה אתה כל הזמן דוקר לי כך באף, נותן לי, הפצה, הפצה, אנחנו עושים.

תלמיד: אמרת פעולות. איזה פעולות?

פעולות של חיבור בקבוצה, דווקא פנימה ולא החוצה.

תלמיד: כמו מה למשל?

אני לא אתן לך שום משל, אנחנו קראנו את זה אלף פעם.

תלמיד: אני לא יודע מה לעשות, אני רוצה למשוך איתי את העשירייה.

תמצא מה שכותב הרב"ש על פעילות בקבוצה וזהו, אני לא מדבר על זה יותר. אם לא תמצאו קשר ביניכם, שהקשר הזה ייתן לכל אחד הרגשת ביטחון ודחף קדימה בהתקרבות לאחרים, ולקנא בכל אחד ואחד, זה לא יקרה. זה יקרה בעוד עשר שנים, חכה, תמשיך עוד עשר שנים. זה יקרה גם כן, אבל באריכות הזמן.

שאלה: נניח שחבר נחלש בעשירייה מסוימת, האם יש מקום לשתף את כל העשיריות, נניח לשלוח איזו הודעה שקטה כזאת "תחשבו עליו" "תתפללו עליו" משהו כזה, או שאין מקום לזה?

יש מקום, אבל תלוי באיזה מצב הוא נמצא. אם זה מקרי, פתאום כך, אז אל תבלבל את כולם. אבל בסך הכול צריכים להשתדל להרגיש בכל עשירייה ועשירייה מה קורה עם כל חבר וחבר. העשירייה צריכה לדאוג. ואם יש מישהו שהוא קצת נחלש, קצת משהו, מיד משלימים.

תלמיד: אתן דוגמה. בעשירייה מסוימת יש חבר ספציפי שנמצא יותר בקשר עם חברים מעשיריות אחרות. ביומיום שלו הוא עובד איתם, עושה איתם הפצה, מחלקות, לא משנה מה. יש מצב לפזר את השם שיחשבו עליו יותר, שכולם יתפללו, יחשבו, ישפיעו עליו, מאשר לשמור את זה רק בעשירייה פה?

תדאגו לעשירייה, תפסיקו את השטויות האלה, לעוד עשיריות, עוד משהו. כל עשירייה שתדאג לעצמה, שמה שיש לה שזה יהיה חזק בפנים, סגור ומחזיק כל אחד ואחד. ואז שהבורא יוכל להעביר אליהם כל מיני מצבים הקשים ביותר, כדי לקדם.

תלמיד: ברגע שאנחנו שומרים את זה לעצמנו, זה איכשהו נבלע שם.

אני לא יודע, אני אומר לך מה שצריך לעשות, תקרא מה שאומר הרב"ש, זהו. אני לא הולך לפי מה שאתה רוצה או מה שאתה חושב, אני אומר מה שצריך להיות. יש עשירייה, זהו, אין יותר. קודם כל בעשיריות שיהיה סדר. במקום לעשות מה שחשוב אתם בורחים לכל מיני פעולות צדדיות, מה קורה שם בעשיריות אחרות, איך הוא קשור. לא אכפת לי מה שקשור, אכפת לי איך העשירייה מחזיקה את עצמה כעשר ספירות, כפרצוף, כיחידה אחת, שהבורא יכול להתחיל להתגלות שם מנפש דנפש.

שאלה: בשבועות הקרובים הבאים עלינו לטובה, הכול נהיה מאוד אינטנסיבי. יש הרבה פעילויות שאנחנו עושים לקראת הכנס, בהפצה. כאילו קורה שיותר ויותר מיום ליום יש פחות ופחות זמן פנוי להתעסק גם פנימית, במחשבות אפילו על העשירייה הלוקלית שלך, ואתה יותר טרוד בדברים שקשורים לכנס ולהפצה. והכלי העולמי מתחיל להגיע, מתחילים להיות עשירייה אחת, הכול נהיה דיפוזי כזה, העשירייה המקומית מתפרקת. אם זה מה שקורה במציאות, מה ההכוונה לתקופה הזאת בשביל לשמור את הדאגה הזאת ואת המקום של העשירייה האורגנית שלך, בלי שעכשיו דווקא בתקופה זאת יברחו לנו חברים בין האצבעות?

אלה תירוצים. הבורא מסדר לכם כאלה תנאים כדי שתתחזקו, זה הכול. זה מה שצריך לדעת, שכל מה שקורה זה אך ורק תנאים שאנחנו מעליהם צריכים להתחזק. שום דבר לא בא סתם, אלא הכול מחושב מלמעלה. חברים מחו"ל נופלים, אצלנו יש כל מיני בעיות, ועוד הווירוס הזה ועוד משהו, לא חשוב מה, אנחנו צריכים להתחזק בינינו, לקשור בינינו עוד יותר קשר. נעשה, יהיה טוב, לא נעשה, יהיה בהתאם לזה.

כאלה טענות אני לא רוצה לשמוע. יש כוח אחד שמנהל את הכול, ולא אכפת לי מה הוא עושה. סך הכול זה בא ממנו, אני חייב עם זה להתמודד, ולהמשיך עם כל התנאים שמשתנים לאותה המטרה. אין לי ברירה ואין לי בעיה ואני לא בוחר. כל מה שעושה ה' הכול לטובה.

אתם מדברים כאילו שאני לא עברתי את זה, כאילו שלא עשיתי עברות, לא מצוות, ולא כך הייתי נזרק, ולא כך הייתי נזרק, כאילו שאני איזשהו שק קמח, אני לא יודע מה, או עם זבל לא עם קמח, שעומד ולא פועל עליו כלום. כל הזמן צריך לחדש את חשיבות המטרה, כל הזמן צריכים להתחזק, כל הזמן צריכים להשתדל להחזיק, אין ברירה. חשיבות, כל הזמן חשיבות, כל רגע, כל רגע רק חשיבות. ואם אתם מחדשים את זה אז כל רגע אתם כבר עוברים מדרגות, אמנם עדיין זה לא בא להרגשה מציאותית פנימית.

קריין: אנחנו קוראים קטעים בנושא "יאוש מכוחותיו עצמו", קטע מספר 4 מתוך רב"ש - ב', "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה".

"אסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות. וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".

(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

הוא כותב לכם, אז מה עוד אתם רוצים ממני? הרב"ש זה הכול.

שוב.

"אסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות. וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה. לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".

(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

מתי שהעולם חשך בעדו, אז מגיע האור ומסייע. ואיך יכול להיות שהאדם יחזיק ללא עשירייה? יחידים, אני אומר לכם אלה יחידים. אני לא מתאר לעצמי שיש כאן מישהו יחיד שיכול לבצע את זה ביחידות ללא עזרה של הקבוצה. זו בעיה, בעיה גדולה מאוד. אלא אם כן "בא אליו אליהו" מה שנקרא ומלמד אותו. כמו שאומר האר"י לתלמידיו ש"אם תהיו מחוברים אז אני אבוא ואלמד אתכם" אפילו אחרי הפטירה. אלו דברים שחייבים אנחנו להבין.

אין לנו שום הכבדת הלב, אין לנו כלום, מקדמים אותנו בדרגות ממש מאוד יפות, קטנות, בהדרגה. אין לי מה להגיד.

מה אתם חושבים על הקטע הזה?

שאלה: זה בדיוק מה שרציתי לשאול, כי הרב"ש מדבר פה על החושך מחיסרון לתכונת ההשפעה.

לאט לאט זה מגיע.

תלמיד: כן, אבל חברים שיוצאים, הם לא יוצאים מתוך ייאוש מהחיסרון לתכונת ההשפעה.

אני לא מדבר על חברים שיוצאים, זה לא אכפת לי, יוצאים אז יוצאים. הם נפלו מהעגלה, אז מה?

תלמיד: האמת שלא ברור למה זה חושך בלקבל כזו מתנה "חיסרון לתכונת ההשפעה". במה חושך פה?

חושך מזה שאתה לא יכול להשפיע. ובדרך כלל החברים שעוזבים הם גם לא היו בפנים, לא היה להם מה לעזוב, הם לא הרגישו שכאן נמצא משהו שיקר להם בחיים. מה הם קיבלו במקום אחר שאליו עברו? אדם שעובר, ממה, מהרצון לקבל, מהרצון להשפיע, ממה? מה הוא מוצא שם? ביטחון. הוא לא מבין שכאן אין לו ביטחון כדי שהוא דרך הקבוצה ירכוש את הביטחון הזה מהאור העליון, מהבורא, מכוח ההשפעה. ומכוח הקבלה ודאי שלא יהיה כאן בטחון, שילך למקום אחר.

קריין: קטע מספר 5, מתוך רב"ש - ב', "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו. וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה. ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

כך זה עובד.

שאלה: דיברת על זה שאדם שנמצא כאן ולא מקבל ביטחון.

זו בעיה של קבוצה.

תלמיד: כן. נגיד שהוא לא מקבל בטחון והוא עוזב ועובר ללמוד קבלה במקום אחר, שם הוא מקבל ביטחון, כמו שאמרת, מכוח הקבלה. אם אני נזכר באיגרת של רב"ש, הוא כותב שמאנשים שהיו ליד בעל הסולם מהם הכי צריכים לשמור מרחק. ואז הוא מצייר כמו עיגולים, חילונים, מזרחי, חרדים, חסידים, ואלה שהיו קרובים ליד בעל הסולם מהם הכי צריכים להיזהר.

פעם היינו קבוצה קטנה, והיום, ברוך השם, יש קבוצה בינלאומית גדולה עם המון המון אנשים. ככול שיש יותר תלמידים שלומדים איתנו, יש גם יותר תלמידים שמפסיקים מתישהו ללמוד איתנו.

ודאי.

תלמיד: זה טבע הדברים. מה שאני מרגיש, אולי אני טועה, שבתקופה האחרונה יש איזה סוג של מציאות חדשה שלא הכרנו בעבר. אם יש לנו קהילה גדולה של תלמידים ותלמידות ומשפחות שלומדים אצלנו בבני ברוך, בעצם אני רואה שלאט לאט נבנית על ידנו קהילה דתית של אנשים שעוברים ללמוד קבלה אצל מורים אחרים לקבלה, שהמאפיין המשותף, המכנה המשותף שהם נמשכים לדתיות. ובעצם ליד קהילת בני ברוך מתחילה להתהוות איזו קהילה קטנה של "למדנו בעבר בבני ברוך קבלה, לא היינו מסופקים מזה, מצאנו מורים אחרים לקבלה וזה עושה לנו טוב, ואנחנו מתהווים כאיזושהי קהילת לוויין, קהילה שכנה". איך אתה רואה את התופעה?

אני רואה את זה כאנשים שלא מסוגלים להצטייד בסבלנות עד שמקבלים ביטחון מ"על מנת להשפיע", באמונה למעלה מהדעת, לכן הם הולכים לדת. מאיפה בכלל הגיעה דת? מאותם המקובלים שהיו בעבר, לפני אלפי שנים, שלא יכלו להחזיק בזה. אנחנו יודעים זאת מהבעיה של החטאים בבית המקדש הראשון, אחר כך בדרך נגד בית המקדש השני, עד שיצאו לגמרי מאהבת הזולת. במיני תהליך כזה זה גם קורה בכל דור ודור, כי הטבע הוא אותו הטבע.

לכן אנשים שלא מסוגלים להרגיש, להבין, להשיג את הביטחון ב"על מנת להשפיע" שאז הם דבוקים בבורא, ולא חשוב לי מה שקורה, אני דבוק בו ולמעלה מדעתי אני כך הולך, אם הם לא יכולים, הם נופלים לתוך זה שאנחנו חייבים להיות בטוחים בזה שמה שאנחנו עושים זה נכון, באגו שלנו. מזה הם מייצרים איזו צורת דת, דת רגילה עם כל מיני האופנים שלה. כך זה עניין של דתות, אמונות למיניהן, פעולות למיניהן, גם מנהגים, כמו שרב"ש היה אומר על כל הדברים האלה "מנהגים". ככה זה.

אני מבין שאין להם את הכוח הזה. הנקודה שבלב הייתה מספיקה רק כדי לבוא לכאן, להתעניין במקצת ויותר מזה הם לא יכולים להרגיש את זה, הם צריכים חיזוק. חיזוק באגו שלהם, ברצון לקבל, את זה אנחנו לא נותנים בכוונה. כלום. או שאתה דבוק לבורא או שאתה נופל, אחד משניים. אבל לתת חיזוק בזה שאתם מתפללים ועושים מצוות, ואנחנו שייכים לקהילה גדולה ממש, וכל העולם מאמין במשהו, ובסך הכול אנחנו גם שייכים לכל היהדות העממית ונמצאים בתוכם, זה כבר נותן לאדם ביטחון גדול. זה כמו שאתה רואה בכל התהלוכות האלה בחוץ, שיוצאים עם הדגלים, ככה זה. אנחנו קוראים לזה פנאטיות, אבל באמת זה מביא לאדם ביטחון, בשביל מה, למה אני חי. זה חשוב מאוד לאנשים.

רק אנחנו מבינים שהדרך שלנו היא ליחידי סגולה. יחיד סגולה זה נקרא "קו אמצעי". סגול, סגולה, ג' קווים. וכך אנחנו צריכים להמשיך. לפחות כך אני ממשיך. כל עוד אני קיים, בני ברוך יתקיים בצורה כזאת. אחר כך, מה שיקרה, יקרה, הא-לוהים גדול. זה מה שיש לי להגיד.

לכן אני לא מתפעל שעוזבים. למה אתם לא מתפעלים שבאים אנשים? מאיפה הם באים? נותנים להם איזשהו בירור. אבל "אלף נכנסים לחדר אחד יוצא להוראה", אז עדיין אין לנו את זה שמאלף שבאים אחד נשאר שבסופו של דבר ילך עד הסוף. אין. אז תירגעו. חוץ מזה איזה אנשים אלה? אני לא רוצה להעביר עליהם ביקורת, אבל מלכתחילה גם באופי שלהם, כמו שהיו נראים ממש בעין הרגילה, רואים שהם לא אנשים עם חיפוש פנימי. אלה אנשים שהיו מחפשים מסגרת חזקה, כמו צבא, שזה היה נותן להם ביטחון, ש"ככה אני עובד, ככה אני עושה". רובם הם כך. ואז הם יוצאים, כי אז הם יודעים, "אני צריך כך וכך לעשות מהבוקר עד הלילה ולמחרת, והכול נרשם בפנקס שלי שאחר כך אני עושה חשבון, מגיע לבורא "איפה מה שמגיע לי?"" ככה זה.

שאלה: בכל אלה שיוצאים ובכל מה שדברנו עד עכשיו בשעה האחרונה, איך אני רואה בורא במצבים האלה?

בזה שהוא מסדר לך את הכול. הבורא מסדר את הכול. גם אלה שיוצאים, גם אלו שנשארים, הכול בזכותו, הכול בחסדי ה'.

תלמיד: אז למה אני כועס עליהם?

אני לא כועס. רק אנשים שעדיין לא נמצאים במצב שהם מרגישים שבזה פועל ה', הם שואלים והם נמצאים בספיקות וגם בהם מתעוררות כל מיני מחשבות. זה דווקא בגלל שהם לא מקושרים עם כוח עליון ומבינים את דרכו. לכן זה קורה.

קריין: קטע מספר 6, מתוך "משיבת נפש", אות מ'.

"מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר, היא מלחמה ארוכה מאד, ועיקר הכנעתו הוא על ידי התחזקות. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אופן, כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמאמר רבותינו ז"ל: "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדין בחוש מי המנצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדיין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה. וכל זמן שאין אנו מייאשין עצמנו ממלחמה הזאת, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה לה' ית', הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הנצחון."

(משיבת נפש. אות מ')

שוב.

"מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר, היא מלחמה ארוכה מאד, ועיקר הכנעתו הוא על ידי התחזקות. שבכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו, יהיה חזק מאד לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אופן, כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה," אבל אצלנו זה קורה הפוך. אדם בעצמו מתחיל עוד יותר ויותר לייאש את עצמו, "בשביל מה ולמה, מה זה ייתן לי", וממש מקלל את הבורא על הבריאה. "כי כל זמן שהאדם אינו מייאש את עצמו ומחזק את עצמו להתחיל בכל פעם מחדש איך שהוא, הוא נקרא נוצח את המלחמה, כי אי אפשר להאדם בעצמו לנצחו, כמאמר רבותינו ז"ל: "ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו","

אנחנו צריכים להיות בתשומת לב פנימית. מה שעובר במוח, מה שעובר בלב, הלב נמשך לכל מיני דברים, המוח חושב על כל מיני דברים, זה הכול הבורא מכוון. אבל אני יכול לבקר את זה. אני יכול להגיד, אני לא רוצה את זה או כן רוצה את זה. ואפילו במקרה שאני נגיד גונב, ואין לי ברירה ואני רואה שאני בכל זאת גונב, ויחד עם זה אני מבין שאני לא מסכים עם זה אבל אין לי ברירה הוא עושה, שם אתם תגלו אותו. דווקא במקרים כאלה, שאתם מאוד לא רוצים, מאוד לא מסכימים עם מה שהוא עושה ועושה ואתם לא, אתם תראו עד כמה זה מקום הפגישה. שם ורק שם נמצא הבורא בעצמו.

"רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדין בחוש מי המנצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדיין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה. וכל זמן שאין אנו מייאשין עצמנו ממלחמה הזאת, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה לה' ית', הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הנצחון."

(משיבת נפש. אות מ')

תראו עד כמה הפסוקים האלה מדברים על אנשים מיוחדים. הם מסוגלים בפנים לעשות בירור ולעמוד כנגד עצמם בצורה דואלית כזאת, את זה אני רוצה מפני שזה הבורא רוצה, וכך הוא מעביר לי את הרצונות והמחשבות, וזה מה שאני לא רוצה וכנגד זה הייתי פועל. כבר על ידי זה הוא בונה צמצום, מסך, אור חוזר, אחד על השני.

שאלה: האם המקובל גם מסכים וגם לא מסכים עם הבורא?

וודאי.

תלמיד: עם מה הוא מסכים?

זה גילוי כזה?

תלמיד: לא. אבל מתוך הבירור הוא רואה שהבורא פועל ומפעיל אותו דרך האגו.

הבורא מפעיל אותי. הוא זורק אותי ממקום למקום, ממצב למצב, אני לא יודע ממה בעוד רגע. אבל אני רוצה לבקר אותו. האם אני מסכים עם מה שהוא עושה בי או לא? מה זה נקרא "לעשות צמצום מסך ואור חוזר"? אני קודם כל צריך להיות מודע במה אני נמצא, שהוא מייצב לי את דעתי האגואיסטית ואיך אני יכול להיות למעלה מזה. להתעלות למעלה מהטבע, בעצם הפעולות האלה מיועדות לזה.

תלמיד: ואין שום דבר מוחלט כאן. זה תמיד נע בין חוסר הסכמה להסכמה איתו.

אדם צריך להיות כבעל ניסיון. ואז מתוך זה הוא כבר מתחיל לייצב את עצמו למעלה מזה. מה שהבורא עושה, הוא למעלה ממה שהבורא עושה, זאת אומרת למעלה מהאגו שלו, ואז למעלה מהאגו הוא מתחיל כבר לבנות את הקשר שלו עם הבורא, כלי.

תלמיד: מתי חוסר הסכמה מועילה לדרך, באמת?

באותו רגע. הבורא מסובב לי כל מיני דברים ואני מודע שזה בא ממנו ואני לא מסכים עם זה, והוא יכול להביא אותי למצב שאני בכל זאת הולך ועושה ואני יחד עם זה לא מסכים עם מה שאני עושה. זה סכיזופרניה רוחנית.

שאלה: אז המלחמה היא גם נגד הבורא.

"נצחוני בניי". וודאי.

תלמיד: וכלי הנשק זו התפילה או העשירייה?

זה כול המכלול יחד. הוא כותב באיגרת א', "המלחמה הזאת.." עד כמה היא יפה.

תלמיד: אפשר לשאול ככה, העשירייה יכולה לתת ביטוח לחבר נגד הבורא?

כן. זה נקרא "נצחוני בניי". מה זה "נגד הבורא"? הוא פועל עלינו בשני קווים כדי שאנחנו כל הזמן נמצא אותו כמפעיל את שניהם. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לעלות מהרמה האגואיסטית למעלה מהדעת.

תלמיד: לגבי המושג "גונב". כאילו נשמע שכדאי אפילו לגנוב כי שם אתה מגלה את הבורא.

אני לא רוצה לדבר דברים כאלה, כי זה יבלבל אותך. לגנוב לא כדאי. זה עוד רחוק. גניבה ברוחניות, בקדושה זה הגונב מהקליפה.

שאלה: היום הסכנה הכי גדולה זה להידבק בווירוס. יש כל מיני ווירוסים. ככל שיש יותר תלמידים ותלמידות ב"בני ברוך" "קבלה לעם", כך יש גם יותר תלמידים לשעבר ותלמידות לשעבר שלמדו ב"בני ברוך", "קבלה לעם".

בטח.

תלמיד: לעיתים מדובר באנשים או במשפחות שלמדו כאן במשך שנים ארוכות. כל שבוע, פחות או יותר, יש לנו חבר או חברה נוספים שמחליטים ללמוד קבלה במקום אחר. אני מסתכל קדימה מבחינת תהליכים. אז יש את קהילת תלמידי ותלמידות "בני ברוך" בארץ ובעולם, וככל שהיא גדלה, בעצם מתהווה לידה קהילה נוספת של תלמידי ותלמידות "בני ברוך", "קבלה לעם" בארץ ובעולם לשעבר, שבחרו להמשיך ללמוד קבלה, רק אצל מורים אחרים.

בסדר. שמענו את זה כבר.

תלמיד: יכול להיות שבגלל שאנחנו מכירים אחד את השני שנים רבות, תתחיל תופעה שתלמידים לשעבר שמצאו להם מורים חדשים ונפלאים שעושים להם טוב בנשמה שלהם, יזמינו אותי שאני עדיין לומד כאן ב"בני ברוך", לבוא ולהתרשם מהאוצר החדש שהם גילו. איך אתה ממליץ לי להתייחס כתלמיד "בני ברוך" כדי לא לתפוס איזה ווירוס הרוחני?

אני הייתי ליד הרב"ש. והיו כמה כאלה מקרים. זה היה לא כמו עכשיו, הזמן היה מאוד שונה. ומה שכן, הוא היה מאוד מאוד דואג שיהיה ניתוק. כי ווירוסים באמת עוברים ממקום למקום, ואין כאן שאלה.

אתה יכול לראות האם במה שאדם עוסק זה רוחני או גשמי, לפי היחס. אם אני עוסק ברוחניות, לא אכפת לי שום דבר מה שקורה עם האחרים. שום דבר מה שקורה אי שם. אתם שואלים, אני לא יודע מי ומה. אתם אומרים לי "הולכים". שילכו. לאן הם הולכים? "הם מתאספים". "אצל מי"? "אצל כל מיני כאלה", אני לא יודע. לי אישית, אתם מרגישים עלי שזה ממש לא מפריע, לא משפיע עלי. הבורא יסדר את הכול. אבל אני ממליץ לכם לשמור על עצמכם.

"קדושה" זה נקרא שאני לא מושך אף אחד. לכל אחד ישנה בחירה חופשית. הבורא נמצא מעלינו ואני לא הולך עכשיו כמו במלחמות דת, ללכת ולקדש עוד חלקים וחלקים מעם ישראל, שחס ושלום, הם טועים ומה קורה להם, וכן הלאה. כל מיני דיבורים יפים. מתוך האגו הגדול כך חושבים שהם צדיקים.

לכן לפי זה אפשר לראות. מי שבאמת כוונתו לשמים הוא לא ילך למשוך ולפרסם בצורה כזאת ש"אצלנו יותר טוב, ואצלם יותר רע". זה לא מהקדושה. זה כבר בטוח שלא מהקדושה.

אבל ישנם אנשים שהדרך שלנו היא לא בשבילם. ולכן כשבאים לכאן ואחר כך נופלים, אני מסתכל עליהם כמו על דברים שהגוף פולט, שלא צריך אותם. זה הכול. אם הם צריכים משהו חוץ מדבקות בבורא, חוץ מרוחניות, חוץ מדבקות ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, אלא עוד משהו מסביב, זה קליפה.

אתה יכול להגיד, "לא. אבל לא קליפה". נכון. יש עולמות של קליפות. יש הרבה עיגולים. אבל בכל זאת, זו קליפה. חוץ משאני דבוק בו, בנקודה אחת, חוץ מזה אין שום דבר. אתה יכול להגיד "כן, אבל האדם חלש. הוא צריך סביבה גדולה כמה שיותר וכולי". אני אומר לך, העיקר זו נקודת הדבקות. האם היא קיימת והיא כל הזמן, או שאני חושב על פעולות חיצוניות, על הקהילה, על כל מיני דברים ולא על הנקודה, נקודת הדבקות. זאת השאלה.

ולכן באמת מי שמגיע זה קומץ קטן של אנשים. כמה אלפים מכל האנושות, וזה מספיק. מספיק. כל היתר יקבלו במקיף מהם. ולי לא חבל על אף אחד. אדרבא, שימצאו את עצמם. בדרך כלל הם אנשים שאוהבים לראות בפעולה שלהם, מעשה. מה לעשות? לא כולם יכולים להיכנס לתוך נקודת הקשר הפנימית. לא רוצים, לא יכולים. הכול יבוא. הכול יבוא לשלום.

אבל אתם תצטרכו עם זה להתמודד. אמנם נקווה שעד שאתם תישארו לבד ותצטרכו עם זה להתמודד, כבר העולם יהיה בצורה אחרת ויהיה קצת שונה. השקר יתגלה יותר כשקר והאמת כאמת.

שאלה: למדנו שהבורא תמיד מפעיל אותנו ותמיד אנחנו צריכים להיות בהסכמה עם מה שקורה לנו. האם להיות בהסכמה גם כשיש לנו התנגדות, מה זה להיות בהסכמה עם הבורא?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאני מסכים עם כל דבר שהוא עושה בי. יחד עם זה שאני מאוד מפחד, ושונא את המצבים האלה, ומתבייש, כמו שרב"ש כותב, במחשבות הפעוטות שלי, המלוכלכות וכן הלאה, אבל יחד עם זה, אני דבוק בו. הוא חייב לעבור אותי דרך כל אותו הרצון לקבל האגואיסטי שברא בי. חייב לבטוח בי בכול. ולכן הקבוצה חייבת להיות בנויה כדי לסבול את כל הדברים האלה שעוברים על כל אחד ואחד.

ולא כל כך להתבייש, ולא כל כך לטייח את הדברים האלה. אנחנו לא צריכים להידמות לאנשים בחוץ. אנחנו צריכים להבין שזאת הבריאה. זה האגו, אין יותר גרוע ממנו. כול מה שמתגלה, מתגלה ממנו.

קריין: נקרא את קטע מספר 7, מתוך רב"ש ב', "מהו אם בלעו את המרור לא יצא בעבודה".

"הגם שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(רב"ש - ב'. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

שאלה: איך מסדרים תפילה כשיש את אי ההסכמה הזאת?

כשאדם לא מסכים עם הבורא?

תלמיד: כן.

אז איך אתה יכול לפנות אליו? זאת אומרת, שיש לך בכל זאת איזו אמונה, יסוד שזה בא ממנו, רק אתה לא מסכים.

תלמיד: לחלוטין. מה שאמרת, במדויק.

יופי. מה עושים? או שאתה עוזב אותו והולך לעשות חיים משלך, אתה שוכח שזה בא ממנו, אלא רוצה לזרום בזרמי החיים כדי אתמול, ואז אין לך שום טענה אליו, גמרנו. נפסק הקשר עימו. או שאתה רוצה להשאיר קשר עימו, ואפילו לחזק, ואפילו להתקרב. יש לך שתי אפשרויות או לרדת לגשמיות, לארציות, לבהמיות, או להתקרב ללכת לקראת הא-לוהות, אחת משתיים. אם אתה רוצה ללכת לקראת הא‑לוהות, אתה צריך עכשיו לדרוש כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה.

כי אז אתה תבין מה שהוא עושה וגם כשתבין מה שהוא עושה, זה לא יעזור לך כל כך. כי אתה מתקרב לבורא לא על מנת להבין אותו ולא על מנת לשנות אותו, אלא על מנת לשנות את עצמך, להיות למעלה מחוסר הסכמה עימו, באמונה למעלה מהדעת. ואי ההסכמה שלך עם הבורא שאתה עכשיו אומר, זה כבר מדרגה רוחנית שאתה צריך לעלות עליה. שאתה לא מסכים אבל מקבל ואתה רוצה כך להיות. זה נקרא כבר "אמונה למעלה מהדעת".

שאלה: אם אני נלחם עם הרצון שהביא לי הבורא, האם אני עדיין צריך להסכים עם זה שהוא נתן לי את זה וזה הכי טוב בשבילי כרגע?

אתה לא צריך להילחם נגד הרצון, אתה צריך להילחם נגד הניתוק שלך מהבורא. מעניין, מה ישתנה ברצון אם אני על ידו דווקא, על פניו אתקשר יותר למקור שלו, לבורא. מה יהיה?

תלמיד: לי נראה שהרצון הוא נגד חיבור.

אני לא יודע. אני ילד קטן אימא אומרת לי, אתה חייב לעשות כך וכך ואני אומר לא רוצה. מה אני אעשה? אז אני רוצה להתקרב לאימא ולהבין את הרצון שלה ואת השכל שלה, את הרגש שלה, למה היא עושה את זה. לא על מנת שאני אסכים מתוך השכל שלי והרגש שלי, אלא על מנת להיות יותר קרוב אליה.

תלמיד: כן, אבל מה אם אימא אומרת לי לגנוב מהחברים.

אני לא מאמין. יכול להיות שכן, יכול להיות שכך נראה לי, אז אני אתקרב לאימא ואז אני אדע מה זה כן ומה זה לא. ויכול להיות שכן, אם זה באמת רצון של אימא אז אני צריך ללכת ולגנוב. ואז אני רואה שאני גונב מהאגו שלי.

תלמיד: בקטע הזה דובר על להתפלל ולהתפלל ועוד פעם להתפלל.

זה תמיד בכל קטע.

תלמיד: בשנים האחרונות היו אנשים שהעלו כנגדך טענה, למה אתה לא מלמד אותנו להתפלל מסידור התפילה.

כן, אני זוכר את זה, כן. צעק כאן אחד.

תלמיד: וגם שמעתי לאחרונה מתלמידים ותלמידות לשעבר, שעברו ללמוד אצל מורי קבלה אחרים. שמה שנתן להם נחת רוח וסיפוק, זה שסופסוף הם לומדים עכשיו במקומות אחרים, איך להתפלל.

איך הם לומדים?

תלמיד: זה מה שרציתי לשאול. כי פה גם מדובר על להתפלל.

אני לא יודע. תפילה זה עבודה שבלב, מלמדים עבודה שבלב? בבקשה. לזה אנחנו קוראים איך להפעיל את הלב, אבל להתפלל לפי הסידור? תתפללו לפי הסידור, תקראו תהילים בבקשה. האם בזה אתם מעוררים את הלב שלכם, או בזה אתם מרגיעים את האגו שלכם שקבלתם מה שהאגו רצה, ביטחון, איזו הרגעה.

המטרה שלי בלימוד זה לתת לאדם חוסר שקט ולא רוגע, כי ברוגע הוא לא מברר שום דבר. וזה מה שנקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" ששם יודעים איך להתפלל, איך לעשות כל מיני דברים, נטילת ידיים, ברכות, כל מיני, אני לא נגד. אני שואל האם זה לא מכסה את התשוקה פנימית לקשר עם הבורא? האם האדם נרגע? כאן הבעיה.

זה כל העניין של המקובלים הם תמיד היו נדחים מהקהל, ואין מה לעשות. כי זו שיטה אחרת של החיים, יחס [אחר] לחיים, יחס למה שקורה. אז מצווה, מצווה זה שאני מתעלה עם הרצון לקבל שלי בעל מנת להשפיע, זה הציווי.

זה שאתם קשורים לכל מיני אנשים שעזבו, זה לא טוב. זה שהם קשורים אליכם כי הם רוצים להציל נפשות, אצלם זה ברור שיש רווח גדול "שאני אמשוך לאמת", כמו שהם חושבים. זה ברור לי אני הייתי שנים, שנים גם בצד השני. אבל זה שאתם קשורים זה לא טוב.

אתם בזה כל אחד ממש פוגע בנשמה. אחרי זה תעשו מה שאתם רוצים, אבל ככה זה. אני לא מבין במה יכול אותו אדם להסביר לכם איך צריכים להתפלל. מה זה בשבילו להתפלל, קח סידור תתחיל [לקרוא] כל מילה ואיך, את זה חיברו לעמך אנשי כנס הגדולה, מקובלים גדולים שלפחות יהיה להם דרך פעולות כאלה קשר למשהו.

אבל לאנשים שהולכים לבד, אני לא אגיד לאף אחד איך להתפלל. הוא צריך למצוא לעצמו כל מיני פסוקים, כל מיני דברים. כשאני קורא מאמר בעל הסולם או רב"ש, בשבילי זאת תפילה. שאני לוקח איזשהו פסוק מתהילים, אני לא מסתכל אם הוא נמצא באיזשהו סידור שם או לא, או בפסוקי דזמרה או במשהו שם, לא. אלא הוא עונה על תשוקת הלב שלי, אז בשבילי זו תפילה.

זו עבודה מלוכלכת מה שעושים האלה שחושבים שהם צודקים עכשיו, שנמצאים באיזשהו מקום מיוחד. במה מיוחד? שלימדו אותם איך לעשות עם הידיים והרגליים אילו פעולות רוחניות?

תלמיד: הרבה פעמים שמעתי שאלות מאנשים שאומרים, אם המטרה זה שיהיה חיבור בין כולם מעל כל ההבדלים, אז למה ב"קבלה לעם" לא מתחברים עם קהילות נוספות שלומדות קבלה ממורים אחרים שמלמדים קבלה. כי ברור שכל קהילה שלומדת קבלה יש לה את המורה שלה, את הספרים שלה, את הרעיונות שלה וזה בסדר גמור, ושכל אחד ימצא את המקום שקרוב לליבו.

הן מתחברות?

תלמיד: אין לי מושג. אני רק אומר שיש טענה כלפינו. אם אתם אומרים שבסופו של דבר צריכים להגיע לחיבור מעל כל ההבדלים, אז למה בין קהילות לומדי הקבלה השונות, לא רואים שהן מתחברות מעל כל ההבדלים.

כי עדיין לא הגענו למצב שאנחנו יכולים להתעלות מעל האגו שלנו. כן, אני לא מתנגד שיבואו לכאן אנשים בבקשה, איזו קהילה ששם לומדת, כמה עשרות אנשים, אנחנו נמצא מקום בשבילם שיבואו, בבקשה. אבל השאלה שוב, לפי איזה סגנון.

אני למדתי לפי הסגנון של הליטאים, אצל רב יצחק זילברמן בירושלים, והייתי בקהילה חרדית ברחובות, חרדית ממש, גם חזרתי בתשובה, גם למדתי שם שיעורי גמרא, שולחן ערוך הגדול וכן הלאה. אחר כך אמרתי אני חייב ללמוד חכמת הקבלה, לא יעזור לכם כלום, אני הולך לחפש. אז הם מצאו בשבילי את האיש החרדי הזה, ירושלמי מאוד מכובד. היה לו גם "כולל" וישיבה, הבן שלי למד שם בישיבה איזה חורף אחד ולמדתי אצלו. אחר כך, עזבתי. לא היה לרוחי, לא יכולתי ללמוד בצורה כזאת. חיפשתי עוד משהו.

אני חושב שכל אדם צריך לחפש. ולכן אני לא מתנגד, שאנשים הולכים ומחפשים, רק לא להיות פנאטיים. יש הרבה דרכים למקום. יש כאן מקום ויש ועוד עשרים, או שלושים מקומות, בבקשה. אני לא אמרתי על אף מקום נדמה לי, לא שמעתם ממני שהוא רע, או משהו, לא. אני גם לא יודע בדיוק מה שהם עושים שם, כי לא איכפת לי, שיעשו מה שיעשו. אחר כך, הבורא יסדר את הכול. העיקר, שמתעניינים, זהו.

אז למדתי קבלת הגר"א אצל הרב זילברמן זכרונו לברכה. אחר כך, למדתי קצת עוד בכמה [מקומות] כאלה, כמה שיעורים פה ושם. ראיתי שזה לא בשבילי. למדתי לפי הרמ"ק, וראיתי שזה לא בשבילי, אבל למדתי, נכנסתי ואולי שנה למדתי את זה. כי עד שהגעתי לרב"ש, זה היה כבר אחרי ארבע, או חמש שנים שקראתי, למדתי כל מיני דברים.

אני חושב שהעיקר שכל אחד יתעסק במשהו שהוא חושב שטוב לנשמה שלו, שיחפש את הכוח העליון שמנהל אותו בקיצור, זהו. את זה סך הכול אדם צריך למצוא בחיים, והכול יבוא בשלום.

תן זמן לכל הדברים האלה. ראיתי אפילו על אותו אורי זוהר, איך שאצל רב זילברמן הזה חזר בתשובה והיה נגד וצועק "מה פתאום, זה הכול זה שקר". אחר כך, ישב למד גמרא בשקט. התהליך הזה הוא תהליך ידוע. אני הבנתי את זה. אבל אתם צריכים אולי עוד לברר, אני לא יודע. אני משאיר את זה חופשי באוויר. אני את עצמי הצלתי.

שאלה: מכל הבירורים האלה איך דווקא מחזקים את הנקודה שבלב?

מזה היא מתחזקת. כי בסופו של דבר אני מגיע למצב, שאני חייב להיות מסור לבורא, לכוח עליון ואני חייב לגלות אותו, לגלות בזה שאני רוצה לא להפריע לו להשפיע אלי, כאילו שאני מפריע. להיות בהסכמה, להיות בנתינה, בנטייה הדדית, "אני לדודי ודודי לי", זה הכול. סך הכול היהדות זה דבר מאוד פשוט.

תלמיד: אבל איך הנקודה שבלב דווקא הופכת להיות יותר מסורה לחברה, יותר מסורה לבורא מיום ליום, איך להרים אותה כל הזמן באוויר?

כמו שדיברנו היום במשך כל כך הרבה זמן, על ידי זה שאדם צריך בכל מצב ומצב להחזיק שמה שיש בו ומתרחש בו, זה בא מהבורא. ואחרי כל הרצונות וכל המחשבות שלו עומד הבורא. ואני רוצה לבקר אותו ולהשתדל לפחות לקבוע את הנקודה הזאת, שהוא מנהל אותי גם עכשיו. ואני צריך יחד עם זה לבדוק, עד כמה כביכול המחשבות והרצונות שאני מכיר, שעכשיו עוברים דרכי מסכימים עם הדעה הזאת, שהוא עושה את זה או לא.

שאלה: אתה יכול להרחיב על הנקודה הזאת שהתחלת לגעת בה היום? לא כל כך הבנתי מה בדיוק קורה כשנמצאים בתוך טומאה, במחשבות מגונות, הכול בזוי, במעשה הזה שהוא מרגיש שהוא מתנגד לפעולה הזאת? מה העבודה כאן?

אני נמצא בבירור שמה שאני עכשיו רוצה, לגנוב נגיד, זה הבורא מחדיר בי, ואני רוצה לגנוב, ואני אמנם מבין שזה לא טוב ולא נכון אבל אני נניח לא מסוגל להתנגד לזה ואני מבקש מהבורא שייקח ממני את זה, אבל יחד עם זה אני מרגיש שאני לא מסוגל ואני הולך לגנוב בהרגשה שלמה ממש שזה הבורא עושה לי את זה, ללמד אותי עד כמה אני לא שולט בעצמי אלא נמצא בידיים שלו. נגיד מקרה כזה.

תלמיד: אבל הבורא לא לוקח את זה ממך, פעם אחרי פעם אתה ממשיך לגנוב ואתה רואה שאתה פשוט גנב, אין משהו אחר?

לא, מתוך זה יש לי כבר יחס אחר לזה. יחס אחר. תנסה מה שאני עכשיו אמרתי, תעבור על זה נכון, ואתה תראה שבפעם הבאה אתה תהיה כבעל ניסיון, אתה לא תתייחס בצורה כזאת, יהיה לך כבר יחס בקומה אחרת.

תלמיד: לאן האדם שואף, מה התכלית של מצב כזה?

אני שואף להיות עם הרצון האמיתי הפנימי שלו, שמה שהוא מחדיר בי זה יישאר כקליפה ואני אהיה בכוונה הפנימית שלו. אצלי זה יקרא "אמונה למעלה מהדעת". צריכה להיות דעת, ואז אני אהיה באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: עוד קצת בעניין הבירור של חברים שעזבו בשנה האחרונה.

מה יש לכם מזה אני לא מבין? אני פתאום רואה שזה כל כך אקטואלי, זה כל כך מרעיש את כולם, מה כל כך קרה? בעל הסולם כותב שיפלו ועוד אלפים יפלו בדרך. מה השאלה?

תלמיד: בכל זאת אנחנו רוצים להחזיק את החברים וללכת בדרך.

זו קטנות דעת. אני מתנגד לזה, זו קטנות דעת שאתם חושבים שאתם כולכם תגיעו. לא, אז מה? מה הבעיה? אנחנו נמצאים בידיים של הכוח העליון, אנחנו צריכים לעשות מה שאפשר, אבל מי שכן ומי שלא, מה לעשות עם זה?

תלמיד: אני רוצה לשאול כדוגמה לעתיד, לא אכפת כרגע לשאול על מישהו שעזב. כשאני רואה את התהליך, אני רואה שיש איזה רגע שחבר פתאום מקבל איזה וירוס, פתאום הוא מתנגד לחברים או אין חשיבות או שהוא מתנגד לרב, והיה איזה רגע שהוא יכול היה לבקש מחשבות מהעשירייה שיוציאו אותו מההכבדה, והוא לא עשה את זה, ואז זה הולך ומתגבר ומתגבר עד שהוא בחוץ. אני שואל על הרגע הזה, האם זו בחירה חופשית של האדם ליפול עכשיו על הברכיים מול העשירייה ולהגיד אני צריך עזרה? נראה שברגע הזה האדם יכול היה לבוא ולבקש עזרה והוא לא ביקש.

זה לא פשוט. אנחנו לא יודעים מה קורה. אנחנו לא יודעים את חשבונות הבורא. על זה אל תשאל, ואל תיכנס לזה כי זה לא עניינך. זה לא עניינך, אתה צריך לעשות מה שמוטל עליך לעשות. אתם צריכים להחזיק בקבוצה תמיד, כמו שכותב רב"ש, התלהבות, התרוממות רוח, ביטחון וכן הלאה. את זה אתם צריכים להחזיק בקבוצה מה שלא יהיה, בלי סיבה נראית לעין כמו שאתה אומר עכשיו או עם סיבה, זה לא חשוב. זה שאתם לא מחזיקים אז בגלל זה יכול להיות שזה קורה. אבל אם באמת היתה תמיכה הדדית קבוצתית ובכוח ההתחברות הנכונה זה לא יוצא, אני לא חושב. כשצריכים לגרש את האדם מגרשים אותו.

זה כל העניין של השבירה, של החורבן שהתרחש אחרי חורבן הבית, ולהחזיק בזה קשה מאוד. אבל עכשיו אנחנו נמצאים במצב שאנחנו משתדלים להקים את כל התנועה הזאת מלמטה למעלה. ולכן יש כל מיני חברות, כל מיני קבוצות שהן מסתתרות אחרי השם "קבלה", כמו שהיה גם עם ברג, עם כל היתר, כל אחד נדמה לו שעושה משהו.

אנחנו צריכים להיות דבוקים למקור ולא לדיבורים שאיזשהו רב, אני או מישהו אחר כך אומר או כך אומר. אתה חייב פשוט להיות דבוק למה שכתוב, למה שאומרים רב"ש ובעל הסולם, זה הכול. אין לנו יותר עוגן, אין לנו יותר גלגלי ההצלה.

שאלה: עם אלו שעוזבים הכול ברור, אבל לי קשה עם האנשים שרשומים בעשירייה אבל אינם קשורים אליה, איך כוללים אותם?

לכל אחד יש תקופות כאלה וכאלו, אנחנו מקווים שהם ישתדלו. אני רק רוצה לשאול אתכם דבר אחד, עכשיו אנחנו נמצאים לפני הכנסים, אנחנו יכולים לחייב את כל אלו שרשומים בעשיריות שהם יבואו לכנס המדבר ולכנס הגדול או לא? הם באים בטוח כולם?

תלמיד: מה זה לחייב?

לחייב כי אנחנו חברים, כי אנחנו יחד נמצאים בהתקפה, לכן אנחנו מחייבים, מה זאת אומרת? יש איזו התחייבות הדדית שבה אנחנו נמצאים, אתה לא באת סתם לקורס באוניברסיטה. אנחנו לומדים את זה ממה שכותבים מקובלים עד כמה הקבוצה צריכה להיות סגורה, לחייב את החברים שלה לפעולה הדדית, קבוצתית.

הם באים בטוח או לא? אתם פרסמתם להם את החובה הזאת או לא? אלו שלא מגיעים לשני הכנסים הם מבינים שאין להם יותר מקום לבוא לכאן?

תלמיד: לא בצורה חדה.

אני לא אומר בצורה חדה, אני אומר בצורה שזה בטוח צריך להיות כך, אם אין לאדם את הווירוס הסיני הזה. אלא אם הוא בריא, אני לא מבין איזה מניע יכול להיות, שהוא נשאר בבית ולא איתנו יחד בפעולה הדדית, גם בכנס הזה וגם בכנס ההוא. אז בבקשה ספרו לכולם. מי שלא מגיע הוא לא מגיע בכלל, אם הוא מזלזל בפעולה חברתית כזאת אין לו כאן מקום. חדשים יכולים להגיע אבל אלו לא, נופל אז נופל. אז בבקשה תשמרו על עצמכם, זה מקום לבירור, האם האדם איתנו או לא. ואם לא, בסדר.

ויכול להיות שיש כאן צורך לבנות איזו קהילה בצד של אלו שבאים, לומדים פעמיים בשבוע, כמו בקמפוסים שלנו ברחבי המדינה. שיהיה גם כאן בערב או מתישהו, בבקשה תעשו. כי ישנם חברים כאלו, אבל שהם ידעו שהם לא נמצאים בקבוצה, הם לא פועלים. כלפי הכנסים האלה אני לגמרי רציני.

שאלה: החיוב הזה להגיע לשני הכנסים זה מתייחס לגברים כאן?

כאן, לעשיריות שכאן.

תלמיד: לא לקבוצות ישראל, נניח?

קבוצות ישראל זה עניינך.

תלמיד: בסדר.

אני לא חושב שזה בסדר.

שאלה: מה זאת אומרת?

שום דבר לא אמרתי.

תלמיד: כי אני יודע בוודאות שלפחות 10% 20% מהגברים, כנראה לא יגיעו לכנסים. הם לא מרגישים את הנחיצות הזאת.

כן, אני מבין.

תלמיד: אז מה לעשות?

לא לעשות כלום. עליהם אין חובה.

שאלה: גם פה יש בכל עשירייה שניים שלושה חברים, שהמסגרת שלהם לא מלאה.

מחויבים לבוא לכנסים, אתה שמעת? מחויבים או עפים החוצה. ברוך ה' אני שומע עכשיו שיש הרבה מקומות איפה שהם יכולים ליפול, שיפלו שם.

תלמיד: כל מי שרוצה לקבל התפעלות, יש חבר שמוכן לבוא גם מסין, שבועיים מראש, כדי להיות בהסגר כדי להיכנס לכנס, אז שילמד. אני חושב שחבר כזה שמוכן לבוא להיות בהסגר שבועיים כדי להיות בכנס. אז החברים פה שיכולים לבוא בקלות, שיחשבו פעמיים.

נכון.

שאלה: אני אגיד את זה יותר ברור. חבר שלנו מהונג קונג, היה רשום להגיע יותר קרוב לכנסים. הוא שינה את הכרטיס שלו והוא יוצא מחר, הוא צריך להיות שבועיים בהסגר בדרך במעבר וב-25 לחודש יוצא ישר לכנס הגדול.

אין מילים. על מה אנחנו דנים לעומת כאלו נשמות. זה באמת דבר גדול.

אני דואג לאנשים שנמצאים לא בסין בדיוק, אלא סביב סין. יש שם גם בעיות, יכול להיות שיאסרו להם להיכנס לישראל בצורה חופשית. כל הבעיה היא שאי אפשר לגלות מיד את הוירוס באדם, אפילו עם מדחום עם כל הדברים.

ה' ישמור, זה מעניין מאוד שאנחנו בדיוק נופלים לתקופה הזאת. מעניין.

אני לא יודע מה לקרוא. אנחנו נמשיך את זה אולי, כל יתר הדברים יכולים רק לטשטש במה שאנחנו כבר נמצאים.

תלמיד: בהמשך למה שחבר הזכיר כמה פעמים, אולי כדאי לקרוא אגרת ט"ז של רב"ש, עם אנשי מזרחי "השפעת הסביבה". יש שם כמה נקודות.

בוא נעשה, בסדר. אנחנו עברנו עם רב"ש גם דברים לא פשוטים.

קריין: קטע מספר 8 מתוך אגרת ל"ד בעל הסולם.

"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו. וז"ש הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו [בהכאה אחר הכאה], עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת. ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו"

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

כאלו קטעים ארוכים, יש כמה מעברים. צריכים לעבד אותם יותר.

קריין: קטע מספר 9 מתוך אגרת נ"ז בעל הסולם.

"לא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאלה: הבוקר היה מפגש בזום עם החברים בסין שלא יכולים להגיע לכנס. חבר ארגן את זה וקבוצת לוס אנג'לס והרבה חברים התחברו מהכלי העולמי. מצד אחד חבר סיני ומצד שני מה אני או אנחנו צריכים להתפלל עליו במצב כזה? האם ממש להתפלל נגיד שהבורא ישנה את הגזרה וכן יוכלו להגיע. או שיש תפילה?

לא. אנחנו לא צריכים לתת פקודה לבורא מה לעשות, לשנות את הגזרות וכל מיני דברים.

תלמיד: למה חבר סיני כזה צריך להתפלל?

רק על ידי החיבור שלנו, שאנחנו מתעצבים יותר ויותר, מייצבים את עצמנו יחד כולנו סביב כדור הארץ, רק על ידי זה אנחנו נזכה שהבורא כבר יתייחס אלינו בדרגה יותר עליונה. אנחנו בזה מעלים את עצמנו, בחיבור יתר בינינו, אנחנו מעלים את עצמנו ובהתאם לזה האור שפועל עלינו פועל ביתר שאת.

תלמיד: ואז נזכה לתרגילים יותר רוחניים.

כתוצאה מזה, כול מה שיקרה, יקרה. אבל בטוח שיקרה יותר טוב ממה שעכשיו. רק על ידי חיבור אנחנו מזמינים את פעולת המאור עלינו. זו הפעולה יחידה מצדנו שיכולה להיות ואנחנו בזה מחייבים את המאור לפעול עלינו ביתר כוח ומה שיקרה, יקרה. אני לא יודע מה ולא חשוב לי מה. זה נקרא שמעלים את עצמנו למעלה מהדעת לדרגה יותר גבוהה וזה מה שחייבים לעשות.

לכן להשתדל להיות כמה שיותר קרובים, כמה שיותר צמודים, כמה שיותר מחוברים, בזה מגיע המאור ומתקן את הכול. איך? זה עניינו. לאיזו צורה? זה עניינו, אני רק צריך להזמין את הרפואה.

(סוף השיעור)

---

1. כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא (תלמוד בבלי, פסחים פ"ו ע"ב)↩