שיעור בוקר 05.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 29.11.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/6Ql7kSPp?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', הסתכלות פנימית, אותיות י"ד- כ"ב, חלק ג' אותיות כ"ג-כ"ח

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, הסתכלות פנימית, עמוד נ"ח, טור ב', אות י"ד.

אות י"ד

ערך הפוך בין השפעת האור, לבין

התלבשות האור.

"ואין לתמוה, הרי הסברא נותנת שבכלים שהם זכים יותר, צריך להתלבש האור החשוב יותר, משום שהכלי הזך, קרובה צורתו ביותר אל האור, כנודע, ואיך אומרים כאן, שכל העב קומתו גבוהה ביותר. אמנם צריכים לדעת, שענין התלבשות האור בכלים הוא ענין לעצמו, ודבר השפעת האור העליון לפרצוף הוא ענין לעצמו והמה רחוקים זה מזה, ולא עוד אלא שיש ביניהם, ערך הפוך מהקצה אל הקצה. כי זה הכלל, שאין העליון משפיע אל התחתון אלא עם דבר העב יותר, ואין תחתון מקבל האור מעליון אלא בדבר הזך יותר. וצריכים להבין זה מאוד בהיותו מפתח חשוב בחכמה."

יש לנו בעיה, איך אנחנו מקבלים את פעולת האור. האם האור פועל או נמצא במנוחה מוחלטת, וכל הפעולות שאנחנו מייחסים לאור גם הכלי עושה? או אפשר להגיד ההיפך, הכלי לא עושה כלום, אלא האור מנענע את הכלי והוא משתנה, ובשינויים שלו הוא מזמין בכלי כל מיני התפעלויות, התרשמויות, וזה נקרא שהכלי עובד, פועל. כי הוא אומר, האור משפיע על הכלי, הכלי משפיע על האור, כאילו ששניהם פועלים.

אנחנו צריכים בינתיים ללכת עם השפה הזאת, אחר כך נדבר איך להעביר אותה אולי לתפיסה אחרת. שבעצם הפעולות באות רק מהאור או הפעולות באות מהכלי. אבל איך שלא יהיה, הוא מסביר שיש פעולה מצד האור על הכלים, ותגובת הכלים על האורות. ופעולה יכולה להיות על החלק העב ביותר והתלבשות בחלק הזך ביותר מצד האור, ותגובה בהתאם לזה מצד הכלי מהחלק העב ביותר ומהחלק הזך ביותר.

זאת אומרת, בהשפעת האור על הכלי מורגש המעשה בחלק העב ביותר כי שם הפער הגדול ביותר בין האור לכלי. וככל שהפער הזה יותר גדול, כך התוצאה היא יותר גדולה, בולטת. אבל התוצאה מורגשת בחלק הזך שבכלי ששם יש יותר רגישות וקירבה לאור.

קריין: אות ט"ו.

אות ט"ו

הצמצום היה רק בבחי"ד בלבד.

"ובכדי להבין זה, צריכים להבנה יתירה בענין צמצום וקו, כי ידעת שהצמצום היה רק בבחי"ד המכונה מלכות דא"ס ב"ה, או נקודה אמצעית. והטעם הוא פשוט, כי היות. ופירושו של הצמצום הוא דבר העיכוב מלרצות לקבל, דהיינו שמעכב את עצמו מלקבל השפע מאור א"ס, וא"כ אין הצמצום חל אלא על הכלי המקבל, וכיון שאין שם כלי קבלה אחר זולת בחי"ד בלבד, לכן אין הצמצום חל זולת על בחי"ד בלבד. וכבר נתבאר לעיל שג' בחינות שקדמו לבחי"ד, אינן נחשבות כלל לכלי קבלה, אלא רק לגורמות, שעל ידי סבות השתלשלותן, מתגלה כלי הקבלה הזה, שהוא בחי"ד, ולכן אין הצמצום חל עליהן כלל, אלא על הנקודה האמצעית בלבדה, שהיא בחי"ד, כמבואר."

זאת אומרת, אומנם הכלי נמצא כבר מבחינת שורש א', ב' ו-ג', אבל ההרגשה שהוא מקבל ומנוגד לאור נמצאת בבחינה ד'. ואנחנו מדברים רק ממה שקורה בתוך הכלי, איך הכלי מגיב. לכן רק בבחינה ד' יש לנו תגובה, יש לנו צמצום כמו שאנחנו אומרים, מפני ששם מתגלה היחס הזה, הניגוד בין האור לכלי. אומנם כל הבחינות הקודמות הן כולן רצון לקבל, אבל בהן הרצון לקבל עדיין לא מגיע להרגשה שהוא נמצא בניגוד לאור, ולכן הוא לא יכול לבצע את התגובה הזאת, צמצום א'.

קריין: אות ט"ז.

אות ט"ז

האור כולו נסתלק, משום שלא היה כלי קבלה

אחר חוץ מבחי"ד.

"ולפיכך כיון שמיעטה את רצונה מבחי"ד, נסתלק האור מג' הבחינות הקודמות גם כן, משום שאין שם עוד כלי קבלה אחרים, שיחזיקו בתוכם האור, ואפילו האורות השייכים לג' הבחינות הקודמות, מחויבים, ג"כ להתקבל בבחי"ד, כי אין להן כלי קבלה בבחינתן עצמם, כמבואר, וע"כ כיון שהסתלקה מלקבל בבחינה ד' נעלם תיכף כל האור."

האורות שבונים את ג' הבחינות הקודמות זה עדיין אור ולא כלי. כי כלי נקרא מי שמרגיש שמקבל ונהנה או סובל. אחר כך תהיה הרגשה נוספת בתוך הכלי, ממי מקבל, ממי נהנה או ממי סובל. ואם אין מישהו שמגלה זאת אז לא נקרא שיש נברא. ולכן על ג' הבחינות הקודמות אנחנו מדברים אך ורק כשהגיעה בחינה ד', והיא מגלה שיש לפניה את ג' הבחינות הקודמות.

ולפני שבחינה ד' מגלה שהיא נמצאת ומקבלת, והיא מקבלת ומרגישה את עצמה כקיימת מפני שיש ג' בחינות לפניה, אז אנחנו לא מדברים על ג' בחינות, הן כאילו אינן. זה כמו שאם לא שמים איזו מחיצה בדרכו של האור, והאור נתקל בה, אז אנחנו לא מגלים את האור. נגיד כשהאור נכנס דרך איזשהו חריץ לתוך החדר, מפני שיש אבק באוויר אנחנו רואים שהאור נתקל בו, ואז אנחנו רואים שיש כאן קרן אור. ולפני שמישהו מגלה זאת גם היה אור, אבל אף אחד לא גילה אותו. או למשל יש חדר לגמרי לגמרי סטרילי, ללא אוויר, ללא כלום, אז אנחנו לא יכולים לגלות שיש אור. אנחנו צריכים לרסס משהו, ואז נראה שיש קרני אור.

כך זה במקרה שלנו, אם אין מלכות שמגלה שיש אור לפניה, ושהאור הזה הגיע אליה ובנה אותה שהיא תרגיש אותו, אז אין את ג' הבחינות הקודמות. בלי מלכות אין ט' ראשונות. כי מי ידבר על ה-ט' ראשונות, אלא מתוך השגת המלכות בהן, בגורמים שלה. ולכן אנחנו מדברים רק על מלכות. ואם נעשה צמצום במלכות, אז הצמצום הזה פועל גם על ט' ראשונות ודאי. כי היא רוצה לצמצם בעצם את קבלת האור, ולצמצם את קבלת האור, זאת אומרת לצמצם גם את היחס שלה לאור עצמו, מאיפה הוא מגיע, למה הוא מגיע. את כל הפעולות שלו שגורמות לרצון שלה היא מצמצמת על ידי הצמצום.

ולכן כמו שהאור מסתלק מתוך המלכות, מתוך הרגשת המלכות, כך הוא מסתלק גם מתוך ההכרה שלה בט' ראשונות. הן לא קיימות, "אין שום אור שמגיע אליי, אני לא מקבלת את זה, אני לא מכירה בזה", זה בעצם מה שקורה במלכות. והיא לא צריכה לעשות כאן עבודה מיוחדת על ט' ראשונות, ברגע שהעבודה נעשית על הרצון לקבל שבמלכות, האור מט' ראשונות מסתלק מאליו.

העבודה על ט' ראשונות לא צריכה להיות כאן מפני שבט' ראשונות אין רצון שלה שהיא צריכה להתנגד לו.

אות י"ז

באור הקו, לא היו אלא ג' הבחינות הראשונות.

"והנה אחר הסתלקות האור מחמת הצמצום, חזרה והמשיכה אור מא"ס ב"ה בבחינת קו, שפירושו הוא שיעור קטן של האור, שאין בו אלא ג' הבחינות הראשונות של הרצון לקבל, ואין שם בחי"ד, כמבואר לעיל. (ח"א פ"ב אות ב' ד"ה המשיך עש"ה) ולפי המבואר, שאין כלל בחינת כלי קבלה בג' בחינות הרצון הראשונות, יש להקשות כאן, איך אפשר כאן שיתקבל אור בלי כלי קבלה, שהרי בג' הבחינות הללו, עדיין אין שם בחינת קבלה, ובחי"ד שהיא בלבדה כלי קבלה לפרצוף הרי איננה כאן בבחינת הקו."

אם מלכות לא מגדירה את האור, לא מגבילה אותו, לא עושה חשבון בין ט' ראשונות לעצמה עד כמה היא משתווה אליהן או לא, אז אין עדיין הגבלה ואז האור מסתלק כמו שבא בבחינה ללא גבולות, בבחינה חופשית, בצורה חופשית. לכן כמו שהיתה התפשטות האור לפני הצמצום, גם היתה הסתלקות האור אחר הצמצום. מה שאין כן, אם מלכות הולכת לקבוע את היחס שלה לט' ראשונות, לתכונות האור מתוך עצמה כל פעם בצורה מבוקרת, מוגדרת, אז נעשה הקו.

"קו" נקרא קו המידה, שהמלכות מודדת עד כמה היא מסוגלת להיות שווה לאור, עד כמה היא בעצמה יכולה להידמות לט' ראשונות. היא מקבלת את ה-ט' ראשונות בתכונתן ובונה מתוך עצמה ט' תחתונות, זאת אומרת ט' ספרות בחזרה, מה שנקרא "אור חוזר". מהרצון לקבל שלה היא מקבלת על עצמה את הצורות של ט' ראשונות, את יחס המשפיע אליה, ובצורה כזאת בונה בחזרה את יחס ההשפעה אליו.

לכן יוצא שמלכות דאור ישר הופכת להיות לכתר דאור חוזר, ויסוד דאור ישר זה חכמה דאור חוזר וכן הלאה. בפעולות שמלכות עושה כלפי המשפיע היא בדיוק מעתיקה את פעולת המשפיע אליה, ובאותה עוצמה שהיא מסוגלת לעשות בחזרה כך היא עושה, והעוצמה שלה היא לא יותר מקו דק, לעומת העיגול.

המשפיע מוכן לתת לה ללא גבול, יש לו כוח להשפיע ללא הגבלה. מה שאין כן, כוח לחזור על פעולת ההשפעה מצד המלכות הוא רק צינור קטן, צר, שהיא מסוגלת לעשות גם מתוך הרצון לקבל העגול הבלתי מוגבל שלה. ואז העבודה של הבורא כלפי הנברא היא בעיגול ועבודת הנברא כלפי הבורא היא בקו.

קריין: אות י"ח.

אות י"ח

ביאור זווג דהכאה.

"והענין הוא, כי היות וכל עיקר הצמצום, הוא רק מצד הנאצל, וכלל לא מצד המאציל, על כן אין האור העליון מקפיד כלל באותו צמצום, שעשתה הנקודה האמצעית, ונבחן משום זה, שהאור העליון יורד גם לבחי"ד, אלא שבחי"ד מעכבת אותו על דרכו, שלא להופיע בתוכה, משום הצמצום הקודם השורה על בחי"ד, מטרם ביאת האור הזה. וענין זה, מכונה בספרים, בשם "זווג דהכאה", היות והדבר דומה, לשני דברים, שהאחד רוצה לעבור ולפרוץ את הגדר והגבול שעשה השני, אמנם השני מזדקף לנגדו בכל תוקף, ומונע אותו מהשיג גבולו, שנמצא כל אחד מכה על גבולו של השני. וכן נדמה לב' דברים קשים: כי טבע הנוזל, שמניח דבר אחר לכנוס ולהתערבב בתוכו, וכן דבר רך, מניח עכ"פ לדבר אחר לכנוס מעט ולדחקו על קליפתו העליונה במשהו, משא"כ ב' דברים קשים, אין מניח האחד את חברו, שידחוק אותו מגבולו אפילו משהו ולפיכך הדברים הקשים הפוגשים זה בזה, המה מכים זה על זה, שהפגישה בעצמה עושה בהם הכאה. כן תבין ענין התפשטות האור העליון מא"ס ב"ה, שדרכו למלאות גם את בחי"ד דהיינו כמות שהיא בא"ס ב"ה, וע"כ האור יורד באמת להתלבש בבחי"ד, אלא כח הצמצום של בחי"ד מעכב אותו, ואינו מניחו לירד לתוכה. ועל כן מובנת הפגישה הזו של האור העליון עם כח הצמצום, בשם זווג דהכאה, כלומר, שכל אחד מהם, מפריע ומעכב על דרכו וחוקו של השני, כי אור א"ס חוקו למלאות בחי"ד ובחי"ד עצמה חוקה לדחות את האור העליון לא לקבלו, כמבואר."

הטבע הרוחני והגשמי הפוכים זה מזה, ולכן יש ביניהם מכה, ביטוש, כשני דברים מנוגדים. למה דברים מנוגדים צריכים דווקא להתחבר, אחד צריך לתת מקום לשני, הרי הכלי הוא תוצאה מהאור ונבנה בארבע בחינות דאור ישר כדי לקלוט את האור, אז איפה יש כאן ניגוד?

הניגוד הוא דווקא לא בין האור לרצון, האור לא פוגע ברצון, הוא לא מכה ברצון, הוא נכנס ברצון ממש בתוך העטיפה שלו, בתוך כלי הקבלה שלו. אין בעיה לאור להיכנס לתוך הרצון, אלא אם הרצון מחליט שהוא לא רוצה לקבל את האור בצורה הטבעית הזאת, שהם מתאימים זה לזה בצורה אידיאלית. כי האור ברא את הרצון, אז הוא בדיוק ממלא כל הרצונות שבתוך הרצון, עם כל האופנים והצורות שיש שם.

אלא אם הרצון מחליט שהוא לא רוצה לקבל את האור, מפני שהוא רוצה לקבל צורה של האור בעצמו, אז יש כאן כבר התנגשות. זאת אומרת, ההתנגשות באה דווקא כסיבה לחיבור חדש, שיתחברו לפי השתוות הצורה, ולא לפי שאחד ממלא את השני. הם צריכים לבנות כלי חדש לא כדי למלאות את הרצון הטבעי שבכלי, אלא דווקא כדי למלאות את הרצון של הנותן. זאת אומרת, הכלי מגלה את הצורה החדשה של החיסרון שלא היה קודם בבריאה.

אם האור מעורר בתוך הכלי הרגשת ניגוד במשפיע והמקבל, לא בתענוג והרצון, אלא במשפיע והמקבל, אז מתחיל להיות ביניהם יחס שמביא אותם לצמצום, להכאה ולהיווצרות כלים חדשים שונים לגמרי מהכלים הטבעיים. בדומה לאורח ובעל הבית, הקשר בין בעל הבית לבין האורח הוא, שהוא בא מבעל הבית לאורח, האורח מפסיק את הקשר הזה ובונה אותו, או מעליו קשר חזרה ממנו לבעל הבית.

זאת אומרת, הוא רוצה להיות המשפיע כמו בעל הבית, ואז הוא מגלה באין ברירה שלזה הוא צריך לקבל. לכן אנחנו מתקנים קודם את הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, שכר ועונש, תכונת בינה שזה בעצם כל צורת המשפיע שהרצון לקבל רוצה לקבל על עצמו, תכונת בינה שמלכות רוצה להתלבש בה, ואז מתוך זה שהוא רוצה להשפיע, אבל אין לו במה להשפיע, אז היא מגלה שיש לה לקבל ובזה להשפיע לבעל הבית.

לכן הפעולות מהתחתון לעליון נעשים מצמצום א' והלאה, הן פעולות שכולם כולם בהכאה ביניהן, שלא בצורה ישירה יש כאן זרימת רצונות ותענוגים, אלא בצורה ההפוכה, עד כמה שנברא מגלה את יחס הבורא אליו הוא חייב לעשות על זה, הוא רוצה לעשות על זה צמצום והכאה, ואז רק אחרי זה הוא מבצע פעולת השפעה הפוכה, זאת אומרת כנגד פעולת ההשפעה מבעל הבית, מהבורא.

לכן זיווג דהכאה היא תוצאה מהכרת הרצון שבנברא, מהכרת השפע שנמצאת לפניו ומהכרת עצמו כמקבל לעומת הבורא כנותן. לא יכול להיות שתהיה הכאה אם לא יתנגשו שני היחסים האלו, בין תענוג לרצון בצורה טבעית ישרה ובין בעל הבית והאורח, הנותן והמקבל, בורא ונברא.

ששני היחסים האלו יהיו מקבילים הם יתבהרו בתוך הנברא, ואז תגיע הכאה ביניהם, שהוא מכה ביחס הישיר בין התענוג לבין הרצון, ורוצה להגיע ליחס הפוך, שהוא הנותן ובעל הבית מקבל. זאת אומרת, ההכאה היא בסדר הטבעי של התפשטות התענוגים לרצונות, להעלות אותם לדרגת גילוי היחס של הנברא לבורא.

אין לנברא יותר כלים, אפשרויות להביע את היחס שלו לבורא, אלא בזה שהוא מפסיק לקבל וגורם להכאה בינו לבין הנותן, שזה דבר חמור, צמצום א' חמור שבחמורות. ואחר כך הוא רק מפתח את הגישה החדשה שבסופה הוא חוזר לצורת הקבלה שלו כמו שהיה קודם, אחרי שהוא בטוח שיש לו בזה הכאה ביחס ישיר. הכול נבנה רק על היחס החוזר שלו לבעל הבית.

תלמיד: האם לאדם יש כוח לצמצם את עצמו או חלק מרצונותיו, או שזיווג דהכאה הראשון הוא כשעוברים מחסום?

גם אחרי המחסום אין זיווג דהכאה, כל שכן לפני המחסום. אחרי המחסום גם אין זיווג דהכאה, אחרי המחסום אדם נמצא עדיין בשכר ועונש, הוא רוכש כלים דהשפעה. זה לא זיווג דהכאה, הוא משתתף בהכאה, הוא עובד נגד הרצון שלו באמונה למעלה מהדעת, אבל אין כאן זיווג עדיין.

הזיווג יכול להיות אך ורק בתנאי שהנברא מקבל. אין קשר אחר בין נברא לבורא אלא בזה שהנברא מקבל. או שמקבל מהבורא לעצמו, או שמקבל מהבורא כדי להשפיע לו בחזרה. כמו ילד שמקבל מאמא, כמו אחד שמקבל מהשני, זה לא חשוב באיזו כוונה הוא מקבל, אלא זה מדבר על קשר שמשהו עובר מאחד לשני. מה שאין כן, בתיקון תכונות ההשפעה אין שם עדיין שום יחס כזה של זיווג, ישנה רק ההכאה.

אות י"ט

ביאור האור החוזר.

"והנה מכח הפגישה וההכאה הנ"ל הנעשה בבחי"ד, נולד ויצא אור חדש, בדומה לאור השמש הפוגש על פני המראה, דהיינו על זכוכית הצבועה בצבע מעבר השני, שמתוך שקוי השמש אינם יכולים לעבור דרך המראה, משום הצבע המשוח עליה מהעבר השני, הנה משום זה, חוזרים קוי השמש משם לאחוריהם, ומולידים שמה בהיקות אור. כן מתוך, שהאור העליון נפגש בכח הצמצום שבבחי"ד המכונה "מסך", הנה נבחן, שהמסך הזה החזירהו אל שורשו. אמנם, אין זה ענין של העלמה, אלא אדרבה, חזרת האור העליון מבחי"ד ולמעלה, היא נבחנת לאור חדש מיוחד, העולה על האור העליון ומלביש עליו, ומחזיק אותו בתוכו. והוא נבחן משום זה, כמו בחי' כלי המקבל את האור העליון."

על ידי זה שהנברא מקבל מהבורא, לא מתגלה בדיוק פעולת הבורא לנברא, מתגלה ההנאה שיש לו מזה, אבל הפעולה עצמה לא מתגלה. זה כמו ילד שמקבל מאמא ונהנה, יש לו יחס לתענוגים, לא יכול להיות לו יחס לאמא, כי הוא לא מבין מה היא עושה כדי להביא לו את התענוג. אז יש יחס לא למשפיע אלא לתענוג בלבד. הוא יכול לטעום בתענוג הזה תענוגים נפלאים למיניהם, אבל היחס רק לתענוג ולא לנותן התענוג.

בתענוג עצמו חסר מרכיב מאוד חשוב, המרכיב העליון מה שנקרא. אנחנו אומרים שיש שם רק אור הנפש ולא נרנח"י. הנברא כשמתחיל לחקור ממי הוא מקבל, מה היחס של המשפיע אליו, איך המשפיע בנה אותו, באיזו כוונה, ומה הוא עשה בו כדי שהוא ירגיש את התענוג הזה, כשמתחיל לחקור את פעולות המשפיע, וכדי לחקור אותן הוא צריך להידמות לפעולות האלה כדי להבין אותן, אז ההבנה הזאת, השגת המשפיע, מביאה לנברא תוספת גדולה מאוד של תענוג. כי דבר אחד הוא לקבל משהו וליהנות, ודבר שני הוא ליהנות ממי שאתה מקבל, שהנותן הוא פי מיליארד דרגות יותר גדול ממך.

אם אנחנו מקבלים רק את ההארה ונהנים ממנה בלבד בניתוק מהמקבל, זה נקרא תענוג בהמי, גופני, גשמי. חשוב לי התענוג ולא חשוב לי הנותן. אני לא יכול להכיר אותו, ובאמת אני לא מכיר אותו בכלל. מה שאם כן, אם אני רוצה להכיר את נותן התענוג הזה, אז כבר מגיע לי לפנות אליו, להבין אותו, להגיע להשגתו, למדרגתו, ואני חייב להיות בגובה שלו כדי להכיר ממי אני מקבל. זה לא כמו ילד קטן מאדם גדול, הוא לא יכול להעריך אותו. רק אם הוא מגיע לאותה הגדלות הוא מעריך ממי הוא מקבל.

הנברא חייב לגדול מנקודת האפס שלו עד נקודת אין סוף, ולשמור על שתי הנקודות האלו כדי להכיר באמת בנותן. ואז תוספת גדלות הנותן לאותו האור הקטן שהוא מקבל ממנו, היא בעצם נותנת לאדם נרנח"י. כל הנרנח"י שאנחנו מגלים הוא בא על גדלות הבורא, על הקומה שלו לעומת הקומה שלנו, ממי אנחנו מקבלים, לא מה מקבלים.

לכן, בלהיטיב לנבראיו מלכתחילה כבר מושרש העניין הזה שאדם חייב להגיע להכרת דרגת הבורא, אחרת הוא לא יכול לקבל את גדלות התענוגים האלה שהבורא רוצה לתת לו. כי בטבע הרצון לקבל, ככל שיתמלא, הוא לא יכול למלא את עצמו יותר מניצוץ קטן, מנר דקיק. כל יתר האורות מעל נפש דנפש שיש בנו, באים על חשבון הכרת גדלות הנותן, מתוך זה.

לכן כל הפעולות שלנו הן "ממעשיך היכרנוך", אנחנו חייבים להכיר את הבורא. לכן כל החוכמה היא גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. מה זה בעולם הזה? הנברא שעומד בקצה התחתון של הסולם מגלה לאט לאט את הקצה העליון, והפער בין שני הקצוות האלו זה בעצם הכלי שלו, התוספת לניצוץ, לנקודה שבלב, לנר דקיק שמביאה לו את הנרנח"י.

אות כ'

או"ח נעשה כלי קבלה. במקום בחי"ד.

"ותדע, שבחינת הראש של כל פרצוף אין בה שום כלי קבלה אחרים, זולת האור החוזר האמור, כמו שיתבאר במקומו. וכל כח הקבלה שבאור החוזר הזה, הוא, להיותו נולד ויוצא מבחינת ההכאה שנעשית בבחי"ד. כנ"ל, וכיון שתולדה דבחי"ד, על כן נעשית לבחינת קבלה כמותה. וענין זה יתבאר על שלימותו בשיעור הג', כי שם מקומו."

הוא לא רוצה עכשיו להסביר לנו בדיוק מה קורה לנו עם אור חוזר, איך הוא נעשה כלי קבלה לאור ישר.

נגיד רק דבר אחד, אנחנו לא יודעים מה זה אור חוזר, מלכתחילה אין דבר כזה במציאות, אנחנו לא מקבלים אותו מלמעלה. אלא מתוך זה שאדם מגלה אחרי הצמצום את יחס הבורא אליו שנקרא אור ישר, מתוך זה הוא בונה מעצמו את כלי הקבלה החדשים שנקראים אור חוזר. לא יכול להיות שיש בנברא תכונת השפעה, אלא אם כן הוא מקבל אותה, לומד אותה, מעתיק אותה מהבורא.

לכן כל חכמת הקבלה היא חוכמה צורתית, איך לעשות צורות דלהשפיע על הרצון לקבל. ואם אדם רוצה לעשות זאת, אז מלמדים אותו את הצורות האלו. לענייננו, אחר כך אנחנו לומדים שזה אח"פ דאמא שיורדים מדרגת בינה לזו"ן, ששם העליון מלמד את התחתון באיזו צורה הוא צריך לבנות את האור החוזר שלו, את כלי הקבלה שלו.

גם אנחנו כשמדברים על דרגות ההסתרה שלנו, אנחנו לא מבינים בדיוק איזה צורות יש לחושך שאנחנו מגלים, לחוסר האונים, לחוסר הרצון וכולי. אבל אם על פני כל הצורות הללו, אפילו שאנחנו לא יכולים בגלל ההסתרה לראות אותן, אנחנו מתגברים עליהן, אז אנחנו גם רוכשים כבר צורות השפעה, צורות התגברות. אומנם לא מכירים בדיוק מה הן הצורות האלו, אבל הן כבר נכללות בנו. אחרי החיבור ביניהן, האיסוף שלהן, כמו שכתוב ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול", אנחנו באים באמת לבנות את צורות ההשפעה בהכרה.

כל הפעולות שלנו הן בעצם להכיר בצורת המשפיע אלינו כדי לבנות את צורתנו בדומה לזה. לכן אדם נקרא דומה לבורא. כל הצורות האלו שאנחנו עושים על עצמנו הן כדי להידמות למשפיע, וכל העבודה הזאת נקראת מסך, אור חוזר וזיווג דהכאה.

אות כ"א

או"ח היה כלי הקבלה שבקו.

"עתה תבין את מה שהקשינו לעיל, איך אפשר לאור העליון, שיתפשט רק בג' בחינות, בעת שאין עוד כלי קבלה בג' הבחינות הללו, ע"ש. ומהמבואר, תבין היטב, שבחינת הקבלה לאותו האור, נובעת גם עתה רק מבחי"ד, אלא שבבחינת כלי הקבלה של האור החוזר העולה מזווג דהכאה שבבחי"ד, ואו"ח זה, הוא בחינת כלי קבלה, הנמצא בקו הנמשך מא"ס ב"ה לתוך החלל והוא ממש כמו בחי"ד בעצמה, שהיא בחינת קבלה שבא"ס ב"ה. באופן, שעתה לאחר הצמצום, החסר בבחי"ד, האוה"ח הנולד על ידי המסך שבה, בא במקומה, והבן היטב."

וודאי שבחינה ד' נמשכת להיות כלי קבלה, כי החומר הזה, הרצון לקבל, בלעדיו אין מה לעשות. אלא על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על התנאי, שבחינה ד' ממשיכה לעבוד בתוך הכוונה הזאת של השפעה בחזרה מהמקבל לנותן. בצורה כזאת היא עובדת, ודווקא על ידי העביות שלה נבנה האור החוזר.

כי אם לא בחינה ד' עם העביות שלה, אז במה תהיה הכאה, ואיך הנברא יוכל לעשות את הצורה שלו בחזרה לבורא. בלי עביות אין נברא. ככל שהעביות יותר גדולה, כך יש נברא כביכול יותר גדול. לכן כל העבודה שלנו היא מצד אחד לשמור על העביות, לא למחוק אותה, ומצד שני לקבל את כל צורות ההשפעה שאנחנו יכולים לצרף להן את העביות שלנו, ואז בחיבור ביניהם אנחנו בונים את האור החוזר.

אות כ"ב

הכלים דע"ס דראש, אינם אלא שרשים לכלים.

"והנה נתבאר היטב, אשר הגם שיש ד' בחינות ברצון לקבל, מ"מ אין כל הבחינות נחשבות לכלי קבלה. אלא רק בחי"ד בלבד. גם נתבאר, שכלי הקבלה של הקו הזה, הנמשך מא"ס ב"ה לתוך החלל לאחר הצמצום, הוא בחינת האוה"ח העולה מהמסך שבבחי"ד, כי להיותו נולד מבחי"ד, נעשה על ידה מוכשר להיות כלי קבלה. ויתבאר במקומו, שהאור החוזר הזה אינו נגמר לתפקיד הקבלה לגמרי, עד שמתפשט ג"כ ממסך ולמטה ממנו, שבאופן זה, מתפשט שוב המסך לד' מדרגות, עד לבחי"ד. והם הכלים האמיתיים של הקו האמור. משא"כ ד' הבחינות הראשונות, שיצאו בכח זווג דהכאה ממסך ולמעלה עד השורש כנ"ל, הן נחשבות רק לשרשי כלים, מטעם שכח המסך אינו יכול לעלות עם האור החוזר הזה ממקומו ולמעלה, וע"כ אין שם אלא בחינת אור בלבד בלי שום עביות המסך, ולכן אין אלו כלים אמיתיים, אלא רק שורש לכלים. אלא אח"כ, כשהאור החוזר זה מתפשט למטה ממקום מסך, אז מוליך עמו עביות של המסך גם כן, ואז נעשה לבחינת כלים אמתיים ואכמ"ל."

רק על ידי העביות יש כוח לכוונת האדם לבנות את היחס שלו בחזרה למשפיע, ולכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ככל שהעביות גדולה, כך על ידי המסך מגיע האור החוזר, הזכות, קו יותר גדול, קו השפעה מהנברא לבורא, ובזה הם משתווים. כך שעשר ספירות דאור ישר הן תמיד מתגלות בעשר ספירות דאור חוזר. האור החוזר הוא הכלי שרק בו יכול הנברא לגלות את היחס לבורא, ושם מתגלה הבורא עצמו.

פרק ג'

"מבאר: העצמות והחומר שבכלים. ובו ב' ענינים:"

אות כ"ג

ביאור רחב לד' בחינות הרצון.

"עתה נפתח לנו המבוא, להבין את מה שהקשינו לעיל על סדר ספירות דיושר, אשר בהן כל העב יותר הוא גבוה יותר ויותר חשוב, שהוא ההיפך מהשכל, כי השכל נותן, שכל כלי הזך יותר מתלבש בו אור גבוה וחשוב יותר, והכלי העב מתלבש בו אור שפל ופחות, ע"ש. ומהאמור תבין זאת, אלא שצריכים קודם להרחיב המובן, בדבר ד' בחינות הרצון, שהן הכלים של עשר הספירות הנקראות: חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות, ושורשן שנקרא כתר (וז"א לבדו כולל שש ספירות חג"ת נה"י) שצריכות ביאור רחב."

הוא רוצה להסביר לנו איך בדיוק בחינה ד' מורכבת מכל הרצונות הקודמים, מאיפה בא לה רצון כל כך גדול ויכולת להכיר את המאציל. איך מתוך הרצון לקבל אני יכול להכיר את המשפיע, שזה לגמרי משהו שכביכול לא שייך אחד לשני.

מתוך זה שאני נהנה ברצון לקבל שלי, שזה רצון ליהנות, מה פתאום אני יכול לגלות בתוך הרצון לקבל שלי להנאה גם צורות השפעה. זה טבע אחר לגמרי ולא שייך לפס היחס של תענוג ורצון. איך הרצון יכול להיות יסוד לבירור היחס השונה, המקביל, בין המשפיע למקבל. מה יש בתוך הבטן שלי איפה שאני מרגיש טעמים, שאני פתאום יכול על ידו להגיע להכרת הנותן.

אות כ"ד

ג' הבחנות: חומר הכלי. כח הצמצום שבכלי.

המסך שבו.

"ויש כאן בכלים הללו, ג' הבחנות שורשיות: הא' היא, עצמות החומר של הכלי. הב' כח הצמצום שבה, שפירושו הסתלקות מהרצון הגדול לקבל, מבחירתו ורצונו עצמו, ולא משום שליטת העליון עליו. הג' היא בחינת המסך שבו, שפירושו הסתלקות מגדלות הרצון לקבל, מכח שליטת העליון עליו, שהיא הסתלקות מהכרח, שלא מדעתו, ונבארם אחת לאחת."

ג' הבחינות האלו, חומר הכלי, כוח הצמצום שבכלי והמסך, כל אחד צריך ביאור בפני עצמו, ואחר כך איך הם עובדים יחד.

אות כ"ה

ד' המדרגות של הרצון לקבל, הן חומר הכלי.

"והנה החומר של כל כלי, כבר ידעת שהוא ד' המדרגות זו למטה מזו, של הרצון לקבל, שהעליונה היא סבה וגורם, ליציאת התחתונה ממנה: שהשורש, הוא סבה לגילוי הרצון בשיעור של בחי"א. ובחי"א היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ב. ובחי"ב היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ג. ובחי"ג היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ד. וענין ההשתלשלות הזו, בהתחייבות האמורה של סבה ומסובב, כבר נתבאר היטב לעיל ח"א (באור פנימי פ"א אות נ' ד"ה וטעם עיין שם היטב כל ההמשך, שחס אני להכפיל כל האריכות ההיא ללא צורך, אמנם תחזור היטב על הדברים המובאים שם כי אני סומך עליהם בהמשך הביאור שאני מוסיף כאן)."

אות כ"ו

ב' הבחנות בכל בחינה: מה שיש בו מעליונו,

ומה שיש בו ממהותו עצמו.

"אמנם יש לדייק, שיש ב' הבחנות בכל בחינה ובחינה, מד' הבחינות האלו: הא' היא שיעור החומר שהגיע לו מהסבה שלו. הב' היא שיעור החומר שבמהותו עצמו, המתפעל מהאור המתלבש בו. ונודע, שבחינת הרצון שנמצא במדרגה, נקראת בשם המלכות של המדרגה. ואפילו במקום, שאין הכר כלי נבחן שם, דהיינו בא"ס ב"ה, אנו מכנים ג"כ את הרצון הנמצא שם, בשם מלכות דא"ס ב"ה, כנודע בסוד הוא ושמו אחד, ש"שם" הוא כינוי לספירת המלכות, "ושמו" עולה בגימטריא "רצון"."

אות כ"ז

מלכות דכתר, ירדה ונעשתה לבחינת חומר

בספירת החכמה.

"ועתה נבאר את ב' ההבחנות, שיש להבחין בכל בחינה מד' הבחינות. והנה השורש של המדרגה, שה"ס הבחן של השראת אור א"ס עליה, נקרא כתר של אותה המדרגה. ונודע שבאור העליון, אין שם רק בחינת הרצון להשפיע ולהיטיב לזולתו, דהיינו לכל המציאות שישנה בעולמות שברא, אמנם אין בו ח"ו מן "הרצון לקבל" ולא כלום. כמ"ש זה היטב, באורך, בהסת"פ בחלק הראשון ע"ש. והנה המלכות דכתר, היא הסבה לבחי"א, שהרי מה שהוא רצון בעליון, נעשה חיוב והכרח אצל התחתון ממנו. וע"כ הרצון להיטיב ולהשפיע, שהוא מלכות דכתר, נעשה לבחינת "רצון לקבל", אצל בחי"א שנק' חכמה. ונבחן בזה, שהמלכות דכתר עצמה, ירדה ונתלבשה ונעשתה, רצון לקבל של בחי"א, דהיינו לחומר שלו ממש: כי הרצון שבבחי"א הוא החומר שבבחינה הזאת, והאור העליון שנקרא "חיה", מתלבש בחומר הזה. וע"כ נבחן, שמלכות דכתר נעשתה לחומר הספירה שנק' חכמה. וזו היא ההבחנה הראשונה, שיש להבחין בחומר שבבחי"א."

אות כ"ח

אחר גילוי אור החכמה, יצא הכלי דחכמה עצמה.

"ההבחנה הב' היא, אחר שנתפשט האור העליון, שנקרא חיה, בתוך המלכות דכתר, שהיא חומר החכמה האמור, כי אז קיבלה המלכות דכתר, את בחינת החומר האמיתי של בחי"א, כלומר, כי הגם, שהמלכות דכתר, דהיינו הרצון להשפיע הכלול באור העליון, נעשה בחינת רצון לקבל, וחומר ראשון של בחי"א, כאמור. אמנם זה הספיק רק לבחינת שורש לבחי"א, דהיינו, כדי שהרצון לקבל הזה, ימשיך את האור העליון לתוכו, שאפשר לכנותו, כמו חומר ראשון לספירת החכמה, להיותו עוד בבחינת מאציל וכתר, ואימתי יוצא מבחינת מאציל וכתר, לבחינת נאצל וחכמה, הנק' בחי"א, זהו, רק אחר שהרצון לקבל האמור, המשיך לתוכו את אור "החיה" המיוחס אליו, ואז יצא מכלל מאציל, ונקרא נאצל או חכמה והבן זה היטב, ולא תחטיא את המטרה."

(סוף השיעור)