שיעור בוקר 22.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/4Qg5TKBp?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 216, מאמר: "ענין בטחון"

קראנו חלק מהמאמר "ענין בטחון", משלבי הסולם", כרך א', דף קע"ה.

ביטחון זה דבר מורכב מאוד. קודם כל אנחנו לא יכולים להגדיר בדיוק מהי התופעה עצמה, מאיפה נובעת הרגשת חוסר ביטחון. האם חוסר ביטחון הוא מכך שהכלי מרגיש שהוא ריק, או שהכלי מרגיש שהוא יכול להיות מלא אבל מלא בתענוג ולא בהרגשת נוכחות מקור התענוג. ויכול להיות שהוא מרגיש את מקור התענוג אבל מרגיש אותו באופן כזה שהוא לא מקרין לו הרגשת הביטחון.

ודאי שכל ההרגשות שלנו הן הרגשות מהאור, אם הוא נמצא בנו או לא, אם הוא נמצא כתענוג או נמצא כהרגשת הבורא. אז מה בדיוק ייקרא חוסר ביטחון או ביטחון בכלי בהתאם לזה? אם ביטחון זה חיסרון אז התיקון הראשון בכל חיסרון הוא להיות למעלה מהחיסרון, לא להרגיש אותו. ואחר כך, מפני שאף נטייה בנו הבורא לא ברא סתם רק בכדי שנמחק אותה, אלא כדי שנשתמש בה בהתאמה אליו, אז כנראה שאחרי שהאדם עושה תיקון על חוסר הביטחון, עולה מעליו ולא מרגיש בזה שום צורך וחוסר, אחרי שהוא בטוח מעצמו, כלומר מצד הרצון לקבל שלו אין כבר חיסרון בביטחון, כי הוא עשה צמצום על זה ועובר עכשיו לרצון להשפיע, אז הוא שוב מוציא מהשק שלו את חוסר הביטחון שנשאר שם אבל מצומצם, ומתחיל להשתמש בו על מנת להשפיע. זאת אומרת, רוצה בחזרה להרגיש את החיסרון לביטחון, אבל כבר לעבוד איתו בצורה ההפוכה לבורא.

כך אנחנו צריכים לעשות עם כל דבר ודבר שבנו, עם כל חיסרון שיכול להיות אצלנו. קודם עושים עליו צמצום ואחרי זה אף משתמשים בו על מנת להשפיע. וכל דבר ודבר צריך להגיע לשימוש בצורה כזאת. אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך עם נטיות להרוג או לאנוס או לגנוב, אנחנו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע. אבל כשנתקן אותן בצמצום, נלמד אותן, אז נראה שיש בהן שימוש מאוד מאוד מיוחד וגדול בעל מנת להשפיע לטובה.

לכן התיקון הראשון על הביטחון הוא התיקון הכללי של הרצון לקבל. אדם שרוצה להידבק לבורא, התיקון הראשון שלו הוא לעשות צמצום, להגיע להרגשה שאף פעם לא יחסר לו כלום. איך יכול להיות דבר כזה, שאף פעם שום דבר לא יחסר לי? כנראה שאני צריך להרגיש לפני כן את כל הדברים ההפוכים, מה חסר לי, ויכולים להיות חסרים לי מיליונים של דברים, הבחנות, שאני עדיין לא הבחנתי ולא הרגשתי אותם אף פעם.

איך אני יכול להיות בטוח שאף פעם לא יחסר לי כלום? האם אני צריך ללכת ולהרגיש את כל החסרונות קודם, ואחר כך להשיג עליהם תיקון? או שמספיק לי להשיג את הרגשת הבורא בכללות, שהיא תכסה לי את כל החסרונות עוד לפני שהם באים ומתעוררים בי? בהתאם לסוג הנשמה יש לכל נשמה ונשמה עבודה אישית משלה.

בחצי המאמר זה בעצם מה שעברנו, הוא עדיין לא הגיע לענין הבטחון ממש. אבל בכללות אפשר להגיד, שאם אדם עדיין חושב על עצמו, עדיין חושב על מה שחסר לו, מצטער שהוא נמצא באיזשהו מצב, מצטער על משהו בקשר אליו, סימן שאין לו הרגשת הביטחון. זאת אומרת, ביטחון הוא תוצאה מאור האמונה שהאדם מקבל מלמעלה, ההרגשה בכלי שהוא מלא באור דחסדים ולא זקוק לשום דבר. שאז האדם אפילו לא חושב, שה' עושה את זה לטובת האדם, לא לטובת האדם, אין בכלל את כיוון המחשבה של משהו לטובתו, אלא כל המחשבות מתחילות להיות אקסטרוורטיות, מאדם והחוצה.

רק הרגשת הביטחון כתוצאה מנוכחות האור בתוך הכלי מקנה לאדם תכונה כזאת, ואז הוא נעשה חופשי לעצמו ויכול לעבוד בעל מנת להשפיע. במאמר "הערבות" בעל הסולם אומר במקום הרגשת הביטחון, שהאדם צריך להיות בטוח שכל העולם דואג לו. בעצם זה בא כתוצאה מערבות, זאת אומרת הוא מרגיש שכולם חושבים עליו ושום דבר לא יחסר לו. גם זה ודאי לא בא אליו מכל העולם, אלא זה בא מלמעלה. אף פעם אדם אחד לא יכול לספק לאדם אחר שום דבר, זה צריך תמיד לעבוד דרך הבורא.

תלמיד: "כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו"¹

סתם בטוח, יודע ובטוח ששש מאות אלף אוהבים, רק דואגים לו וכן הלאה. ידיעה וביטחון, אמונה וביטחון, זה שייך לאותו תיקון.

תלמיד: אמרת שאף פעם אדם אחד לא יכול לספק לאחר כלום אלא זה צריך לעבוד דרך הבורא. אז איפה פה הביטחון שאני נותן לחבר?

למה אמרתי את המשפט הזה, שאף פעם אדם לא יכול לספק לשני שום דבר אלא זה צריך לעבור דרך הבורא? כי התיקון האמיתי, הוא לא כמו באנושות שאנחנו מחליפים ביטחונות, בוא נגיד. אלא אם אנחנו רוצים באמת לגרום לתיקונים אמיתיים אחד לאחר יחד, אז אנחנו צריכים לכלול את השותף השלישי שהוא הבורא. שרק דרכו, ורק בחוקים שהוא קובע ולא אנחנו, יכול להיות קשר בינינו, ורק בתנאים שלו אנחנו יכולים להתקשר ולהיעזר ולעזור אחד לאחר.

תלמיד: בעצם הוא מספק את הביטחון. ומה מספק החבר כשאני מתקשר אליו?

הבורא מספק את הביטחון לפי היחסים שלך עם החבר. הבורא לא יכול לתת לך כוחות לפני שאתה בעבודה עם החבר מתחיל לדרוש אותם.

תלמיד: האם הוא מספק את הביטחון לפי מידת החיבור, לפי מידת התפילה, לפי איזו מידה?

לפי החוסר. לפי החיסרון שיש בי. למשל עכשיו אנחנו נמצאים במצב, וגם כותבים לי אנשים באינטרנט שנמצאים כאן בקבוצות, שהם לא יודעים איך להסתדר בקבוצה, לא בא להם, לא מבינים את זה, ואם כן הם מסתדרים היום, אז לא מסתדרים פתאום מחר. הם חושבים שאנחנו מתקדמים מדברים טובים. אנחנו מתקדמים רק מחסרונות.

נכנסתם לקבוצות, התחלתם לעבוד, אם הכול יירגע, אז אין מה לעשות. הרוגע צריך להיות מזה שאין רוגע, שיש כל הזמן בעיות. איך אפשר להתקדם בלי שכל הזמן יבואו בעיות חדשות? הבעיה הכי גדולה היא שיש אדישות, אי אכפתיות, זו הצרה הכי גדולה בעולם, בעל הסולם כותב על זה.

מכל הנתונים שמתגלים לפנינו צריך לעשות חסרונות נכונים. מה זאת אומרת חסרונות נכונים? תמיד לבדוק האם אצל הבורא זה כך או לא. בכלל, במה שאנחנו מתעסקים ומה שקורה בינינו, אם זה במשהו קשור אליו, זה נמצא באותם דברים שאנחנו צריכים להיות איתו או לא, או שאנחנו נמצאים בניתוק ממנו לגמרי.

לכן אני אומר שהיחסים הם היחסים בינינו. במקום לפנות אליו אני פונה לקבוצה, לחבר. אבל יחד עם זה, אני חייב לכלול אותו בזה, הוא המטרה והוא נותן את התנאים, מי הוא, מה הוא, ותכונותיו הן המעמד שאליו אני רוצה להגיע. לכן כל התנאים האלה שזה הוא, הם התנאים שעל פניהם אני צריך לקבוע את צביון החברה שלי, את הגבולות שלה, המסגרת, היחסים.

אני צריך לקחת את תכונות הבורא ובהדרגה להדפיס אותן על החברה שלי. כמה אני רואה זה לא חשוב, זו שאלה, אבל איפה שאני רואה שזה מסתדר או לא מסתדר, בהתאם לכך אני צריך להגדיל את הפער הזה בעיניי, שיהיה גדול, שיהיה נורא, ואז התפילה שלי תביא תיקון. כשהיא תביא תיקון, יתגלה פער יותר גדול, יתגלו בעיות עוד יותר גדולות ביני ובין החברה שלי לבין הבורא.

החוקים שיש בחברה בין החברים הם אותם חוקים שצריכים להיות בבורא. כי החוק האידיאלי בחברה הוא להשפיע, וזה צריך להיות בדיוק בהתאמה לתכונות שיש בבורא. איפה שזה עדיין לא מגיע לזה, ככל שאני רואה, אני צריך דווקא לשים לב לזה ביחד עם החברים שלי, ואז בזמן הלימוד כבר יש לי על מה לחשוב, להתפלל ולבקש.

תלמיד: קבוצה היא האמצעי שיש לי להגיע לבורא.

קבוצה היא לא רק אמצעי להגיע לבורא. קבוצה היא אותו הכלי הכללי שבו אתה תראה את התגלות הבורא, ודרכה אתה ממש תרגיש את הקשר.

תלמיד: אם מתגלים חיכוכים בין אנשים, איך בצורה מטרתית צריך לטפל בהם? מה לעשות עם זה?

כל דבר רע שמתגלה, או בי או ביני לבין החברים שלי, קודם כל התיקון הראשון הוא לכבות אותו. לכבות זה לא למחוק, זה לשלוט עליו, זה לעשות צמצום כביכול. זאת אומרת, אנחנו בכוח עכשיו צריכים לעשות שלא יהיה חיכוך, מה שלא יהיה, לא חשוב מה הוא בפנים. כי מה הוא בפנים זה נראה לי עכשיו כך, מחר אחרת, ואולי אחר כך יסבירו לי ולא יהיה בכלל שום חיכוך ביני לבינך. אלה גם עצבים וגם כל מיני תנאים סביבתיים שמשפיעים עלינו כך שאנחנו רגישים מדי היום. אז קודם כל לעשות כאילו החיכוך אינו.

כשמגיעים למצב כזה ששנינו פועלים בזה שהוא אינו בכלל, כאילו הכול ורוד, אחרי זה צריכים לפתוח אותו בהדרגה וללמוד ממנו מהצד. כי אם כבר כיבינו אותו, אז הוא כביכול לא שייך לנו. לכן ללמוד ממנו מהצד מה רצו להראות לנו בזה ומה אנחנו באמת צריכים לתקן, ואז אפשר להוציא מזה תועלת. אבל אנחנו צריכים לקבל את חוק האחדות למעלה מכל הדברים.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר שרק בתנאי שאדם בוודאות עושה חור בדופן הסירה שלנו, צריכים לזרוק אותו מכאן. אם הוא עושה את זה בוודאות, בכוונה, בזה שהוא לא מסכים להכניע את עצמו כלפי כללות החברה שלנו, נאמר גם כלפיי, אם הוא לא מסכים, אז אין לו כאן מקום. יכול להיות לו מקום בתור צופה חיצון שבא ושומע. אבל אם יש בעיות זמניות בינו ובינינו, היום זה כך ומחר זה אחרת, חייבים קודם כל בכוח להכניס את האחדות.

אנחנו מתווכחים היום, אז אנחנו עכשיו בכוח ממש עוצרים את הוויכוחים האלו ודנים עליהם בעוד כמה ימים. עכשיו אנחנו עושים את מה שהבורא דורש מאתנו, ובכלל כאילו אין כלום. אחר כך כשיכולים לדבר על זה בצורה אחרת, מוציאים את זה בחזרה וצריכים ללמוד מזה, זה מה שמומלץ לעשות. אף פעם באותו רגע לא לברר שום דבר. התיקון הראשון הוא צמצום.

אתם יכולים לצעוק אחד על השני כמה דקות, להתרגז, ואחר כך תעשו צמצום, ואז זה יהיה עוד יותר בולט. אבל חובה באותו יום לסגור את זה בצורה יפה. לא סולחה, לא פשרות, לא כלום, אלא אני עושה את זה בכוונה כדי להגיע לבירור הנכון במה שיתגלה.

תלמיד: אצל כל אחד הצמצום שלו הוא בצורה אחרת. האם יש כוח שלישי שיכול לעזור לנו?

אני לא כל כך רוצה לתת עצות לקבוצות, כי זו עבודה שכולם צריכים לעבור. יש פה עניין של להתייחס לזה בצורה פסיכולוגית או מטרתית שהם דברים לא זהים, אלו גישות שונות. לאט לאט כל קבוצה תמצא את הדרך הנכונה, בטוח. אתם לא צריכים להתרגש.

תלמיד: מה זה קו ימין? אמרת שהדבר הראשון הוא לשמור על קו ימין, ורק לפי המידה שדבוקים בו אפשר להשיג קצת יותר.

בעל הסולם כותב שאדם צריך להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בשמחה, בקו ימין, וחצי שעה ביממה להיות בביקורת, בקו שמאל. הביקורת בקו שמאל, אם זה יהיה קו שמאל, היא צריכה להיות ביקורת מטרתית.

מה זאת אומרת? זה שאני עכשיו הולך לעשות ביקורת על המצב שלי במקום שאני נמצא, על היחס שלי לבורא, על יחס הבורא אליי, עד כמה אנחנו מסתדרים בינינו, ביני לבינו, או אני לקבוצה והקבוצה אליי, החברים שלי וכולי, הבדיקה שלי בסוף החצי שעה או הרבע שעה, לא חשוב כמה אני לוקח, היא בשום פנים ואופן לא תגרום לירידה אלא לעלייה.

ביקורת צריכה להיות כשאני עשרים ושלוש וחצי שעות דבוק בקו ימין. מה זה דבוק בקו ימין? את כל הבעיות שבאות אליי, את כל המחשבות, את כל הדברים, אני שופט בזה שאני מדביק אותם לקו ימין בלבד. זה לא שלפי השעון אני נמצא עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין, אלא את כל הבעיות שלי אני פותר בקו ימין.

קו ימין זה קטנות. אחרי שאני נמצא כל הזמן בקו ימין אני הולך לשמאל, לביקורת בכלים דקבלה שלי. "יש לי? אין לי כלום. אני מתייחס אליו טוב? לא, אלא כמו אגואיסט. הוא מתייחס אליי? גם לא בסדר", וכן הלאה. מתחילות שם שאלות ובדיקות והן צריכות להיות מטרתיות. מה זה מטרתיות? שאף פעם הליכה לקו שמאל לא תגרום לנפילה, אלא תגרום לי רק לקחת מקו שמאל, ככל שאני מסוגל, ולהדביק לקו ימין, כדי שזה יהיה גם אח"פ כשחוזרים לגלגלתא ועיניים.

תראה על איזה יחס הוא מדבר, על עשרים ושלוש וחצי שעות לעומת חצי שעה, כל כך מעט זמן אפשר להתעסק בכלים שלנו בביקורת, בטענות, אין לנו כוחות ליותר. אז אני יכול לקבוע את ההליכה שלי לביקורת, לקו שמאל, לתת לעצמי פתחון פה ולהסתכל בעין ביקורתית, רק בתנאי שיש לי ביטחון, שיש לי כוח, שאני נשאר לפחות במדרגה הזאת או עולה ממנה והלאה יותר.

אבל לא שזה יגרום לי לירידה במצב הרוח, ביחס לחברים, ביחס לבורא, חס ושלום, כי אז אסור לי ללכת לקו שמאל לא רק אחרי עשרים ושלוש וחצי שעות, אלא גם אחרי עשרים ושלושה וחצי ימים. צריך לראות בשביל מה לעשות ביקורת. זה לא שנותנים לך חצי שעה ביום ועכשיו תקלל את החברים, תקלל את הבורא, תירק עליהם, או כמו היפנים שמכים בובה כי כך המליצו לעשות. זה מה שנותנים לך? כך זה נקרא ללכת לקו שמאל?

תלמיד: אז קו ימין זה לשמור על שמחה.

קו ימין לא נקרא להיות בטיפשות ובקטנות הדעת. קו ימין הוא שתפתח את כל הדעת שלך ואת כל השכל שלך והכול, רק שתפתח את זה דרך הבורא ולא דרך כל מיני דחפים וכלים אגואיסטיים שלך שבהם אתה בכל זאת לא יכול לראות שום דבר טוב ונכון. אתה לא יכול באגואיזם שלך לראות דרכם שום דבר.

אחרי שאתה לוקח את הכלים דקבלה שלך, מתקן אותם על ידי קו ימין ובונה קו אמצעי מתוכם, אחרי שבנית קו אמצעי, אתה כבר בקו האמצעי הזה מתחיל לחשוב כמו אדם ולא כמו בהמה. לכן יוצא, שרק אחרי כל התיקונים תהיה לך מחשבה נכונה בכלים דקבלה, יחס נכון, ולא לפני זה.

צריך להתייחס לביקורת כדבר מאוד שטותי. אתה נותן לחמור שבך, לגוף שלך, לבהמה שלך לתבוע את הבורא על זה שהוא לא בסדר. זאת אומרת, תתייחס לזה שאתה מאפשר לעצמך לעשות כך בתבונה, מקו ימין אתה הולך לפתוח את קו שמאל.

תלמיד: אני לא מבין מה זה קו ימין.

לאט לאט. אבל הבנת איך להתייחס לפחות לקו שמאל?

תלמיד: לקו שמאל, כן.

זהו, זה מספיק להיום.

תלמיד: אבל איך להיות עם זה?

תנסה. יהיו לך שאלות יותר נקודתיות, אז נדבר.

תלמיד: מה זה לפתוח דעת ושכל דרך הבורא?

לפתוח דעת ושכל דרך הבורא, זאת אומרת מכיוון הימין כלפי השמאל. רק בזה שאני עומד חזק מאוד בקו ימין, אני בכוונה פותח את קו שמאל ומבקר, "מה הבהמה שלי יכולה להגיד על מה שקורה, בוא נשמע את החמור, את הסוס".

תלמיד: ומה לפני כן?

לפני זה אני לא שומע אותו. בקו ימין אני בכלל לא שומע את עצמי.

תלמיד: לא שומע את עצמי?

את הטבע שלי, וודאי.

תלמיד: את מי אני כן שומע? מי ייתן לי את השלמות הזאת, את השמחה הזאת?

קו ימין זה עוּבר, קו ימין זה קטן, כול מה שבעליון טוב לי. את מי אני שומע? את הגדולים שמספרים לי מה זה, מי זה, מי מעליי, מי מארגן לי את כל החיים, "אין עוד מלבדו". זה הימין.

תלמיד: זאת אומרת מי שלוקח מאמונת חכמים?

אלא מה זה נקרא עובר או קטן? שמה שאומרים לו מלמעלה הוא לוקח את זה כעובדה. אין לו שכל, הוא משתמש בשכל של העליון. בעוּבר ובקטנות יש ראש? הראש שלו זה העליון, הוא בעצמו רק גוף.

תלמיד: כתוב, "אבל מטרם שהאדם הגיע לידי הרגשת גדלות ה',". האם גדלות ה' זה ענין של כמויות, או איכות, ואם זו ירידה איך אפשר למדוד את הגדלות שלו?

אתה שואל, איך אדם מגלה את גדלות ה', באיזה כלים, בכלים דקבלה, בכלים דהשפעה, בכמות, באיכות, במה שוקלים את הגדלות? האמת את גדלות ה', ובכלל את כל התופעות מלמעלה, אנחנו יכולים לשקול רק כנגד הכלי שלנו. מתי אני אומר שהוא גדול? אם הוא יותר חזק ממני אז הוא גדול, מה אני יכול לעשות?

כשהוא לוחץ עליי, ואין לי מה לעשות, אין לי ברירה, אחרי שרציתי קצת, אבל אני רואה שאין לי איפה לזוז, הוא סוגר אותי מכל הצדדים, ושם עליי מלמעלה את היד, ואז אני אומר אין מה לעשות, כן, הוא גדול מאין ברירה. ואחר כך אני מבין שזה דווקא טוב, עד כמה זה טוב שבאמת זה ככה, שלא אני בעל הבית, אלא הוא בעל הבית.

זאת אומרת, אנחנו משיגים את הדברים האלה רק כנגד הכלים שלנו. כנגד כל תכונה ותכונה שלי אני משיג את תכונת הבורא, ואז אני צריך לבדוק מה יותר, ומה פחות, ולפי זה אני אומר שהוא גדול, גיבור, נורא, נצחי, כל התיאורים שיש, אילו שאני מבין, לפי מה שהוא ברא בי כדי להרגיש את התיאורים האלה, הוא ברא בכוונה, והוא רוצה שבצורה כזאת אני ארגיש אותו, אני אקרא לו, אני אכיר אותו.

היה יכול להכניס לי עוד מיליון הבחנות, אולי אחרות, מאיפה אני יודע, הוא בחר בי ככה את הבחנות כאלה, ט' תכונות, ואז רק בט' תכונות האלה אני מרגיש אותו. כמה עוד יש לו? מאיפה אני יודע, איך אפשר להגיד בכלל אם יש לו או אין לו? רק לפי הכלי שלי אני בוחר וקובע.

תלמיד: שמעתי קודם שבחברה צריך לבנות תכונות כמה שיותר קרובות לתכונות הבורא.

כן. החברה צריכה להיות העתק מהבורא. הרי מה זה כלי? הוא צריך להיות דומה לבורא, אז מה יש כאן להגיד.

תלמיד: איך לבנות את התכונות האלה, אם בכל אחד מהמרכיבים של החברה הן עדיין לא קיימות?

זה לא חשוב שכל החבר'ה בחברה אגואיסטים, וודאי שאין להם עדיין שום תיקונים, אבל הם צריכים להבין שהם הולכים עכשיו לבנות ביניהם איזו מכונה, שהמבנה שלה, היחס בין חלקיה, יהיה ממש כמו עשר הספירות המקוריות, שהיחס בין אחד לשני יהיה כהשפעה טהורה.

תלמיד: כהשפעה טהורה, למה "כ"?

"כ" בגלל שאנחנו עדיין אגואיסטים ואין לנו שום דבר, אלא אנחנו משחקים בזה כאילו אנחנו מתוקנים, ובהחלט אנחנו רוצים שהפעולות שלנו יקבלו כזו תמונה, כזאת צורה.

תלמיד: כלפי חוץ?

מה זה כלפי חוץ? לא כלפי הצופים שנמצאים מסביבנו, אלא כלפי עצמנו. הוא כותב שצריכים להראות שאתה אוהב את החבר, למה? כי זה מרבה, נותן דוגמה וכן הלאה. מזה האדם מתרשם. הבהמה שלנו מתרשמת מדברים כאלה, ויכולה ללמוד מזה.

תלמיד: שמעתי שאנחנו צריכים לבוא לחברה "ערומים", ואם אני בא לחבר ואני ככה שופך מה שאני חושב עליו, כי אני מרגיש שזה מפריע לחיבור בינינו, איך אני בטוח שזה לא יזיק?

קודם כל, בכל זאת אחד צריך לדעת יותר על השני. אם אני יודע שיש לך כאלו וכאלו תכונות, ואולי אני לא רואה אותן, אז מספרים לי על זה. אם אני יודע איזה תנאים יש לך בעבודה, בבית, יותר קל לי להבין אותך, אולי רק בשכל שלי ובתכונות האנושיות שלי, אבל בכל זאת צריכים לעבוד דרך החיבור האנושי.

אז יש דברים אינטימיים שאף אחד לא מגלה לשני, ויש כאלה דברים שאדם אפילו מתבייש לספר לעצמו, ומצדיק אותם לפני שהם עולים לו במוח, אלה תופעות פסיכולוגיות ידועות. ויש כאלה דברים שאנחנו חייבים לעזור לשני לדעת עלינו. השני חייב לדעת עליי, מפני שזה יעזור לו להתקשר אליי. אז ודאי שצריכים שבקבוצה הדברים האלו יהיו מוכרים, ברורים, כדי שזה יגרום לחיבור.

תלמיד: שאלתי בגלל הביקורת. איך אני בטוח שזה לא יזיק אלא יעזור?

אתם צריכים ללמוד בזה אחד מהשני. לשבת ביחד ולדבר על זה. אבל שוב, זה צריך להיות כל הזמן ברקע של ההתקשרות לבורא, שזה מחייב אותנו, שבגלל זה אני בכלל נמצא כאן, ובגלל זה אני מתקשר לכולם. זה חייב להיות יחד עם זה, לא לשכוח. אחרת מה, זו סתם קבוצת פסיכותרפיסטים, או תקשורת חברתית?

תלמיד: איך מתחילה עבודת העיבור בקבוצה?

עיבור בקבוצה זה נקרא שאחרי שאנחנו פחות או יותר מרגישים את החוקים האמיתיים שצריכים להיות בקבוצה, מה זו באמת קבוצה אמיתית? אחר כך אני מבטל את עצמי כלפי החוקים האלה, אני רוצה שהם באמת ישלטו בי, ושהם יקבעו לי מהמחשבות שלי, ועד המעשים שלי, את הכול.

תלמיד: קודם אמרת שקו ימין זה עוּבר.

אם אני יודע שאני חייב כאן בקבוצה לבצע איזה מין יחס לחברים, ואני עדיין מרגיש בעצמי התנגדות לזה וחוסר רצון, אולי לרגע כן, אבל אחר כך לא, אז וודאי שברגע שאני לא רוצה ולא בא לי, ואני לא מסכים עם זה, אם אני מכניע את עצמי כלפי החוק הזה, כלפי התכונה הזאת בכוח, אז זה נקרא שבמידה הזאת עשיתי מעצמי עוּבר.

זה מאמץ מאוד גדול להיות עובר. כי על כל הרצון לקבל שלו, הוא מקבל את דעת העליון, ומוכן שהעליון ישפיע עליו במאה אחוז. נגיד שבמקום להגיד שאתה רוצה להיות ראש החברה, אתה תגיד עכשיו "אני רוצה להיות הכי הכי קטן מכל החברה". כל מה שבחברה אני מקבל, מה שהם חושבים אני אחשוב, מה שהם עושים גם אני אעשה, הכול, מההתחלה ועד הסוף, במחשבות, במעשים, בכול, ואני רוצה זאת על פני כל הדחפים שלי שהם הפוכים. וזה שאני לא מסכים, זה בסדר גמור. זה שאני לא מסכים זה סימן שאני יכול להיות גדול אחר כך, אבל עכשיו בשלב הראשון לתיקון אני צריך להיות עוּבר.

הקבוצה היא כמו אימא, ואני חייב להיכנס בתוכה כמו עובר, שיעשו ממני מה שהם רוצים. מה זאת אומרת שיעשו? שאני בכל הכוח קולט את התנאים והחוקים שיש בחברה. אין לי על זה שום ביקורת, אני לא מרשה לעצמי להעביר ביקורת, רק לקלוט. כמו שהעובר רק קולט, כך לקלוט מה שיש בחברה, תכונות, יחסים, מחשבות. ללמוד כמו שילד לומד כשנכנס לאיזה מקום, והוא עושה זאת בלי שכל. כשהם אומרים לה לה לה, הוא אומר לה לה לה. כשהם אומרים בו בו בו, הוא אומר בו בו בו. למה? לא יודע, ככה. כמו קוף הוא חוזר על מה שעושים הגדולים, מה שאצל הגדולים כך הוא חוזר על זה ומעתיק את זה לעצמו. אין דוגמה אחרת בכל הטבע שאפשר ללמוד בצורה אחרת, רק על ידי דוגמה, וגם כאן זה אם אתם נותנים דוגמה אחד לשני.

למה אני אומר שצריך לשחק כרמאי הכי גדול? כי אם הוא ישחק כלפיך שהוא אוהב אותך ורוצה את טובתך, אז אתה תקבל ממנו את הדבר הזה, והבהמה שלך תרגיש את זה כדבר אמיתי. ואז אתה בצורת קוף או ילד קטן תעתיק את זה. הוא בפנים רמאי, בסדר גמור, כל אחד רמאי בקבוצה, אבל אם כל אחד יציג לשני תפקיד יפה כאילו הוא צבוע, במסכה יפה וגבוהה יותר, ממדרגה יותר גבוהה, אז אני אעתיק את המדרגה היותר גבוהה על עצמי. אני אוהב אותך? לא. אם הייתי אוהב, אז לא הייתי צריך קבוצה וכלום, אוטומטית הייתה מתארגנת חברה כזאת.

אלא אנחנו צריכים להראות אחד לשני התנהגות יפה. מה זה יפה? ממדרגה יותר גבוהה. אז אם אני משחק מדרגה יותר גבוהה, אז אצלך זה כבר לא משחק, אתה מתפעל ממני כאילו שאני נמצא באמת במדרגה יותר גבוהה, אתה מעתיק את הדבר הזה עליך ואתה כבר על ידי זה עולה. אני מסתכל עליך וגם אני מתחיל לעלות, במקום לשחק אני כבר מתחיל גם להיות כך.

כמו תינוקות, אין בזה שום דבר רוחני, הכול גשמיות. גם בבית, אם אתה רוצה לתת לילדים חינוך, אז החינוך היחידי האמיתי באמת הוא שאתה תיתן דוגמה. בן אדם גדל רק מדוגמה מהשני, שום דבר אחר לא משפיע עליו, שום דבר אחר. הרוסים חשבו שאפשר לחנך לא לפי דוגמה, אלא כולנו נהיה רמאים, אבל נגיד לדור הבא שהם צריכים להיות ישרים ואמיתיים, זה מה שקרה. זה לא מחזיק.

תלמיד: מה לעשות כדי שאדם לא יתחיל בעצמו להאמין בדוגמה שהוא נותן?

טוב מאוד אם יתחיל להאמין בדוגמה שהוא נותן, אז מה? לאט לאט זה יהפוך לטבע שני.

תלמיד: הוא ישכח שהוא בעצמו רמאי.

הוא כבר לא יהיה רמאי, אז מה יש לשכוח? איך הילד לומד, שהוא לא שוכח או כן שוכח?

תלמיד: ילד שלא משגיחים עליו הוא עושה מה שהוא באמת רוצה, אנחנו רוצים שכר אחר.

אתה עושה את זה רק מטעם דביקות בה' והבורא נוכח בכל היחסים האלו. כל פעם אני צריך לחזור על זה? אז אני חזרתי על זה.

תלמיד: לא אתה צריך לחזור, אלא איך אדם בפני עצמו.

מה מחייב אותך לעשות, זה צריך להיות קודם.

תלמיד: איך לשמור שזה יהיה העיקר עם כל המשחקים, וכל הזמן לזכור שזה משחק ובעצם מה חשוב?

"אין עוד מלבדו", זה חייב להיות. איך? אני אגיד לך. אי אפשר להתחיל שום פעולה אם אתה לא מרגיש שאתה נמצא בשלום עם הבורא. אתה צריך להביא את עצמך אישית קודם כל למצב ש"אין עוד מלבדו", ונוכחותו ושליטתו בכל המציאות מחייבת אותך לעשות כך וכך, ואז אתה עושה.

תלמיד: זו כל ההכנה.

זו ההכנה. אבל שהחברה תעזור לך להחזיק את המחשבה הזאת, את ההכנה הזאת. לכן אני שומע שאתם מזכירים כל מיני דברים אחד לשני, כל מיני קבוצות, ואתם שוכחים להגיד בתחילת המשפט "בעזרת ה'", אבל בעזרת ה' במובן שלנו. לא מן הסתם כך קבעו, אם ירצה ה', כל מיני דברים כאלה, זה לא בפשטות. אלא באמת בכל דבר אתה מצרף אותו, בכל דבר אתה הולך לפי הליכתו.

תלמיד: בתחילת השיעור אמרת שאנחנו מתקדמים לא מתוך הייסורים, אלא מגילוי דברים רעים. לעומת זאת ממה ששמעתי, אסור לי להיות בביקורת גם כלפי החבר וגם כלפי החברה. איך לקשר את שתי הנקודות האלה?

זה שאסור לי עכשיו לבוא עם ביקורת לחבר ולחברה, וכל הזמן מתגלים לי דברים רעים וכל מיני טענות, זה מפני שעל פניהם אני דווקא אעשה מעצמי כך שאני לא אגלה ביקורת, אלא אכניע את עצמי כלפי החברה. זאת העבודה.

מה זה תשעה ירחי לידה? תשעה חודשים נמצאים בתוך האימא עד שגדלים. מה יש לגדול? הוא הרי מבטל את עצמו וגמרנו. נותנים לך יותר רצון לקבל ואתה מבטל, יותר רצון לקבל ואתה מבטל, עד שכל העביות דשורש, שיש שם מיליוני הבחנות, כל ההבחנות שיש לך מעכשיו עד אין סוף בעביות דשורש נכנסות בזמן העיבור ואתה מבטל אותן. מה זה נקרא זמן העיבור, עביות דשורש? שעל כל הרצון הכללי דאין סוף ששייך אליך אתה עושה עכשיו צמצום ולא מתעסק עימו, על כל אחד ואחד ועל כל פרט ופרט, ואז זה מצטבר לתשעה ירחי לידה.

אתה אומר, באה לי מחשבה לא טובה מה אני יכול לעשות עם זה? אם תעשה איתה בדיוק מה שצריך כפי שהעובר עושה, אז עברת עוד רגע בחיי העוּבר, וככה תאסוף תשעה חודשים.

תלמיד: הדעה של העליון, האם זה דבר קבוע או שזה צריך להיות משהו דינמי, הדעה של הקבוצה, החוקים שאנחנו קובעים?

כל הזמן הדעה של הקבוצה יכולה להשתנות בהתאם למה שאתם מבינים מה זה המבנה של הבורא, מי הוא. מה באמת צריך לעשות? ט' הראשונות של הבורא שמלכות צריכה להעתיק לעצמה, זה מה שאנחנו צריכים לדעת ולהעתיק על עצמנו, על הקבוצה.

הדוגמה לזה היא חברה קדישא דרבי שמעון. בכל אחד הייתה בצורה מובהקת תכונה מסוימת מתשע הספירות, רבי יוסי, רבי חייא, רבי אבא, כל אחד, ורבי שמעון היה אוסף אותם.

(סוף השיעור)

---

1. כתבי בעל הסולם, מאמר "הערבות".↩