שיעור בוקר01.06.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה - קטעים נבחרים מהמקורות

טוב, מה יש לי להגיד כאן? גם אתם כבר מנוסים בזה. בלימוד שלנו, העיקר בשבילנו זו הגישה. עד כמה ובאיזו כוונה אנחנו מתחילים את הלימוד, מה אנחנו רוצים לקבל במשך הלימוד, ואנחנו משתוקקים למאור המחזיר למוטב, כי רק בו אנחנו תולים את עצמנו, את תקוותנו, את העתיד הטוב שלנו שמביא אמונה בלב האדם, היינו את כוח ההשפעה ברצון לקבל שלנו. לפי זה אנחנו יכולים להתקדם לקראת השתוות הצורה עם הבורא. דרך החיבור בינינו, דרך ההתכללות בינינו, דרך זה שנרגיש את עצמנו שייכים למערכת אינטגרלית, גלובלית. ולא רק אנחנו, אלא כל באי עולם חייבים להגיע לזה. ואנחנו גם נרגיש עד כמה כל זה מוטל עלינו לדאוג להם, להיות ישראל, "לי ראש", ולמשוך את כולם אחרינו. כל זה שייך לגישה ללימוד חכמת הקבלה, איך לעשות מהלימוד שלנו תהליך שבו אנחנו מתקרבים לבורא, ומושכים אחרינו את כל האנושות.

קריין: ציטוט מספר 30.

"רק התורה היא תבלין המיוחד לביטול ולהכנעת היצר הרע, והיינו שאמרו חז"ל, "המאור שבה היה מחזירן למוטב"."

(בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

יש הרבה פירושים מה זה "תורה", אבל אנחנו מדברים על "תורה תבלין". מה זה תבלין? תוספת לרצון לקבל האגואיסטי שלנו, שהופך את הטעם שלו מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. ואז אנחנו משתמשים ברצון לקבל, אבל בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שקיבלנו תבלין על ידי התורה שהשפיעה עלינו, האור העליון שמשפיע עלינו. וכך אנחנו אז יכולים לתקן את עצמנו ולעשות על כל הרצונות שלנו יכולים צמצום, מסך, אור חוזר ולהרכיב כוונה בעל מנת להשפיע. ובכוונה הזאת בעל מנת להשפיע, להזדהות עם הבורא ולהגיע לדבקות בו.

לכן התורה היא המאור המחזיר למוטב, התקווה שלנו היא רק בזה, שהוא יכול לבוא אלינו, לעורר אותנו, לחבר אותנו, לתקן אותנו, לעשות בנו הכול. בעצם אנחנו מאפס ועד 100% בחיים שלנו, בהצלחת חיים רוחניים שלנו, אנחנו תלויים במאור הזה המחזיר למוטב.

ואז אנחנו לומדים איתכם בחכמת הקבלה מה אנחנו צריכים, איזה אמצעים אנחנו צריכים, איזה פעולות, תרגילים, ישיבות, סעודות, לימוד. מה אנחנו צריכים כדי מקסימום למשוך את המאור המחזיר למוטב במקסימום, כי רק בו תלוי העתיד הטוב שלנו.

שאלה: מה אני מרגיש כשהמאור פועל עלי?

מה אני מרגיש כשמאור פועל עלי? אני מרגיש שאני משתנה. שהכיוון שלי, כיוון המחשבה שלי, כיוון הפעולות שלי משתנים לקראת הקבוצה, לקראת החיבור ודרך כל באי עולם ובכלל דרך כל העולם, דומם, צומח, חי ומדבר בפנים ודאי, לבורא. שאני רוצה שכל מה ששייך לי, מה שאני תופס, מה שאני מרגיש, זה העולם שלי.

ומה זה העולם? זה לא שזה קיים מחוצה, כמו שזה נדמה לי, אלא זה קיים בתוכי, בתוך כלי הקליטה שלי, בתוך המודעות שלי, את כל זה אני רוצה לשייך לבורא. שהוא בנה את הכול, ברא את הכול, סידר את הכול, ומסר לי כדי שעל ידי כל העולם הזה, אני אגיע לדבקות בו.

קריין: ציטוט 31.

"ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתורה ומצוות, שהמאור שבה מחזירו למוטב. שיש שם מאור, הנותן לאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה לפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'."

(בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ד, "יתרון ארץ בכל הוא")

זאת התוצאה הנכונה מלימוד התורה, כמה שהוא לומד, הוא מרגיש פתאום שהוא לא כל כך רוצה. זה נקרא "תורה מתשת כוחו של אדם". אחר כך הוא מגיע לתקופה שהוא כן רוצה להשתוקק למטרה, ושונא את הכוחות האלה שפעלו בו, שכאילו מחלישים אותו, מנתקים אותו מהדרך. ואחר כך שוב באה תקופה שהוא נחלש , לא רוצה שום דבר, ונעשה אדיש.

אחר כך שוב באה תקופה שהוא מסתכל על אדישות שלו ורואה שזה ממש לא בסדר, שהבורא כנראה משחק איתו בצורה כזאת. וכך על ידי תקופות כאלו שהוא רוצה ולא רוצה, נמשך ולא נמשך, הוא מתחיל להכיר עד כמה שהוא בעצמו לא נמשך לכלום, אלא ממש כמו בהמה, והכול קורה על ידי מאור התורה שמאיר עליו מידי פעם.

זאת אומרת ככול שאנחנו מתקרבים בדרך, אנחנו רואים תקופה שבה אנחנו עוד יותר נמשכים לחיים רגילים ולא רוצים כלום. ואחר כך, כשמסתכלים על התקופה הזאת בהתעוררות החדשה, רואים שלא, זה לא בסדר, אנחנו צריכים להימשך למטרה

ואחר כך שוב באה תקופה שכאילו לא בא לי כלום, לא רוצה שום דבר בחיים, אדיש. ושוב אני מתחיל להתעלות קצת לכוח השפעה, להתעוררות רוחנית, למטרת החיים ואז אני מבקר את עצמי איפה הייתי, ומה קורה לי.

כל על ידי זה שהאור העליון פועל עלינו ומעורר בנו שני מצבים מנוגדים כאלו, גם מוריד אותנו, וגם מעלה אותנו, ושוב מוריד ושוב מעלה. וכך כל פעם יותר, גם יותר מוריד, וגם יותר מעלה, על ידי זה בסוף אנחנו מגיעים למצב שאנחנו חייבים לצאת מהסגנון הזה, חייבים להתעלות אחת ולתמיד למעלה מהאדישות, מזה שאנחנו מוכנים להישאר בגשמיות. ואז אנחנו מחליטים שזהו "רוצה אני" בכל הכוח. אני מסכים לכל התנאים, ואז ודאי שנכנסים כבר לדרך הישרה. אבל עד אז נמצאים במצבים של פירוד וחיבור לסירוגין.

וגם בהמשך, כל הדרך שלנו עד גמר התיקון, היא של "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" אנחנו נופלים עד דרגת רבי שמעון מן השוק, ועולים לדרגת רבי שמעון ועוד ועוד. אבל כל פעם כבר בסגנון אחר. זאת אומרת, התקופות האלה של הרע והטוב, קבלה והשפעה, זלזול וחיבור, כל הזמן עובדות עלינו לסירוגין, בזו אחר זו. אבל הסגנון שלהן, הטבע שלהם מאוד משתנה.

אז אנחנו צריכים לראות איפה אנחנו נמצאים. אבל להתרגל שלא יכול להיות רע בלי טוב וטוב בלי רע, אלא את הכול אנחנו משיגים בצורה יחסית, וכל הטוב, אין טוב אלא שיוצא מן הרע, ודווקא מה שיוצא ממנו ונולד, נהפך להיות לטוב.

שאלה: כשעוסקים בצורה נכונה בגדלות ורוממות ה', האם תמיד מקבלים תגובה?

לא חובה. זה מה שצריך מלמעלה, אתה מקבל תמיד מה שצריך מלמעלה ולא מה שאתה חושב שאתה צריך.

שאלה: בעל הסולם כותב על לימוד התורה, מה זאת אומרת?

לימוד התורה זה נקרא שאני עוסק בכל מה ששייך להתקדמות הרוחנית כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב, זאת אומרת כל הספרות של החכמת הקבלה, במיוחד הספרות הזאת, יש גם עוד כאלו חיבורים שלא שייכים לחכמת הקבלה, אבל בהם המאור המחזיר למוטב בשבילנו נמצא פחות.

תלמיד: כאשר אדם נכנס לתפילה, יש קשר לזה שאנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב על ידי זה?

כן, ודאי שכן. התפילה שלנו לבורא שיעזור לנו זה שייך גם כן לאותם האמצעים כדי להתקדם.

שאלה: איך אני יכול לחיות בשלום עם הרצונות האלה שעבורם התפללתי, ולא הייתה לי הצלחה בהם? איך אני יכול לחיות עם רצונות שאני מתבייש בהם?

זה שאנחנו מתביישים ברצונות שלנו זה עובר, עוד מעט אתה תראה שזה הלך ואין, אתה לא תתבייש אפילו, ואם כן תתבייש אז מה יש בזה, זה הכול מהאגו, הבושה גם כן באה כתוצאה מהאגו. אתה צריך להתבייש רק מאלו הרצונות שבהם אתה מזלזל בקבוצה, מזלזל בבורא. רצונות שבהם אתה לא מפחד על המצב שלך ומה יהיה לך, אלא הרצונות למה אני לא חושב ולא דואג לחברים ולבורא.

שאלה: האם אפשר להגיע לאהבה עבור החברים והבורא בלי שנחוש קודם את השנאה שמגיעה מהטבע האגואיסטי שלנו?

אנחנו צריכים תמיד להשתוקק לאהבה ולחיבור ואם מגיעה לנו הכרת הרע, עד כמה שאנחנו שונאים, דוחים, לא רוצים לחיבור, זה בדרך צריך להיות אבל אנחנו צריכים להשתוקק כמה שאפשר תמיד לחיבור ולאהבה.

שאלה: האם ההכנה לקבלת התורה מחייבת את גילוי הרע, כדי להביא לתיקון או שהרע הזה מגיע מתוך ההשפעה שמגלים מתוך העשייה?

גם וגם.

שאלה: שמעתי אותך מדבר קודם על מצב שבו האדם מוכן לכול. תוכל להרחיב קצת על המצב הזה שבו אתה מוכן לכל התנאים?

אני לא יודע מה להגיד על המצב הזה. זאת אומרת שהאדם עבר, מיואש, הרגיש את הכול, שלא חשוב לו בעצם באיזה צורה יקדמו אותו, העיקר שיקדמו. הוא מוכן לשלם על הכול.

תלמיד: זה מצב שאנחנו צריכים לשאוף אליו?

אנחנו צריכים לשאוף למצב שאנחנו מוכנים לתת הכול כדי לקבל כוח השפעה, כן. לשלם על כל המאור המחזיר למוטב. אין מתנה, אין מנה יותר טובה שאני יכול לקבל מלמעלה, אלא המאור המחזיר למוטב שמעלה אותי ללמעלה מהדעת.

קריין: ציטוט 32, מתוך "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות י"א.

"אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב"."

אלו היו תקופות. הייתה תקופה שנקראת "חכמי המשנה", ואחר כך הייתה תקופה שהיא נקראת "חכמי התלמוד". חכמי המשנה היו כמה מאות שנה לפני חכמי התלמוד, והם כתבו משנה. ושם כתוב כמו שבתלמוד, רק בתלמוד יש הסבר, דיון על המשניות, על המשנה. זה סך הכול מדובר על חוקים רוחניים, איך שאנחנו מקיימים אותם אבל בהעברה של לשון העולם הזה, איך שאנחנו צריכים לעבוד עם הדומם, צומח, חי ומדבר, ארבע דרגות הרצון לקבל שלנו. רק לא על הדרגות האלה מדובר, כמו ב"תלמוד עשר הספירות", ב"פתיחה לחכמת הקבלה", בכלל בחכמת הקבלה, אלא מדובר כאילו שמדברים על הדומם וצומח וחי, חיות, ובני אדם.

ככה בנויה המשנה, זאת אומרת בשפה שנקראת "שפת הענפים", שפה אלגורית. מה שאין כן אחרי שהם סיימו את המשנה, אז התחילה תקופה אחרת וזה נקרא תקופת חכמי התלמוד, זה כמה מאות שנה אחרי זה, גם רצון לקבל הרבה יותר גדול, גם תנאים אחרים, ולכן היה אגו הרבה יותר גדול, נפילת הדורות מה שנקרא ולכן הם יכלו לקחת את המשנה ולפרש אותה. הם הרגישו שהם חייבים את זה לעשות, מפני שרק מהמשנה הם כבר לא יכולים ללמוד, כבר לא הייתה אצלם רמה אנושית כזאת גבוהה שרק המשנה הייתה מספקת אותם.

ולכן הוא אומר כך, "אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב. הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות." כי במשנה כתוב אדם צריך "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתנה, על הארץ תישן, חיי צער תחיה, ואז אשריך", זאת אומרת מגיע אליך המאור המחזיר למוטב מפני שאתה עושה חיי צער. זה היה בתקופת המשנה, בתקופה הקודמת. אבל אחר כך יש נפילת הדורות, אנשים התחילו להיות יותר מפונקים, ואז הקלו על אנשים האלו ואמרו, מספיק לנו לא חיים בהגבלה, על הארץ תישן, מים תשתה, לא, מספיק רק דבר אחד, אם אתה לומד כל הזמן תורה.

"הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כוח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

(בעל הסולם, מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)

שאלה: האם מידת ההשתוקקות של האדם תלויה במידה שבה הרצון שלו עובר כל מיני שלבים של ניגודים בהשתוקקות שלו?

ודאי שכן. על ידי זה שעובר כל מיני שלבים בעד, נגד, על ידי זה הרצון שלו מתייצב, מקבל צורה נכונה וכיוון הנכון.

שאלה: מה מבטיח שאני באמת מתעסק בתורה שמביאה את המאור ולא כאילו ליד?

לפי מה שרב"ש כותב במאמרים שלו על החברה. רק על ידי החברה, רק על ידי העטיפה הזאת אתה יכול לכוון את עצמך נכון למטרה.

שאלה: מה זה ה"לא לשמה" שכן מביא ל"לשמה", ומה זה "לשמה" שזה נקרא סם המוות? לא לשמה שזה נקרא "סם המוות" ומה זה לא לשמה שכן מביא ל"לשמה"?

אם אני נמצא בעשירייה שהיא כולה משתוקקת לדבקות בבורא, אז יוצא שאני מתקדם נכון. עכשיו זה רק תלוי בקצב, הקצב תלוי מכל החלקים האחרים עד כמה שאנחנו מעוררים זה את זה. ומצב שהוא נקרא "מוות", זה שאני לא משתוקק למטרה להגיע ל"לשמה" ואז אני נופל למצב שלא אכפת לי מהמטרה בדיוק אלא אני מתאר לעצמי מטרה בצורה אגואיסטית, יותר לדעת, יותר להבין, יותר להרגיש. זאת אומרת, תוצאות במוח ובלב ולא למעלה ממוח ולב, לא בהשפעה.

שאלה: עכשיו אנחנו יושבים עם החברים בשיעור, מתחברים בתפילה משותפת, איך כדי שאנחנו נעביר את התוצאה מהפוקוס של העשירייה שלנו לזה שלא תהיה תועלת מהדברים לבורא?

אתם צריכים להשתדל שהוא יהיה במרכז העיגול שלכם. שממנו אתם מקבלים, הוא מייצב אתכם ואליו אתם כולם חוזרים, מכוונים את הלבבות והדיבורים והכול אליו. אז יוצא שהוא אליכם ואתם אליו, "אני לדודי ודודי לי" זה נקרא.

תלמיד: איך אנחנו מכָוונים את כל המילים והמחשבות אליו? אנחנו מרגישים זה את זה עכשיו, החיבור שלנו. מה זה אומר שאנחנו מכוונים אליו?

זה שאתם חושבים, כוונת הלב. לא יותר.

שאלה: איך אנחנו קובעים בעשירייה שאנחנו עובדים "לשמה" או לא? כיוון שכל אחד מגיע לעשירייה עם הכוונה להיות ב"לשמה", איך אנחנו יודעים אם אנחנו עובדים ב"לשמה" או לא בעשירייה ואיך המעבר הזה מתרחש?

אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה שהרצונות והכוונות שלנו מנותקים מאיתנו ורוצים להשתייך דרך החברים לחברים ולבורא. כך אני מרגיש את עצמי שאני נמצא בלשמה, שאני הכול חושב על החברים ודרך החברים לבורא, אז בטוח שאני בלשמה.

תלמיד: איך העשירייה מרגישה אותה ההרגשה, או שזה שינוי אישי בתוך העשירייה, או שכל העשירייה מגיעה ללשמה ביחד?

אנחנו לא יכולים לדבר על ההרגשות הפנימיות האישיות של כל אחד ואחד כי אני לא יודע להרגיש את השני. אלא אחרי שהמאור המחזיר למוטב ממלא אותנו כקבוצה אחת, כפרצוף אחד, אז אנחנו יכולים להרגיש יותר מה עובר על כל אחד. זה עוד רחוק, זה עוד לפנינו.

שאלה: במה עבודת האדם כאשר הוא יוצא מתוכו, מתוך הרצונות שלו, ויוצא אל רצון החברים?

רק בהתכללות בתוך החברים.

שאלה: בהקדמה לתע"ס כתוב על יראת ה', יראה שמא לא אוכל להגיע ללשמה.

אפשר להגיד שזה גם.

שאלה: המעבר בין לשמה ללא לשמה, הוא בין משניות לתלמוד, זה קליפת נוגה?

אני לא יודע, אני ממליץ לחיות יחד איתנו. מה שאנחנו לומדים גם אתה תלמד, ולא להתבלבל.

שאלה: אמרת שקצב ההתקדמות תלוי בחברים כאשר אנחנו מעוררים זה את זה, מה זה אומר?

עד כמה שאנחנו מעוררים זה את זה, אנחנו יכולים בזה להאיץ את ההתקדמות שלנו, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו"¹.

שאלה: האם כל מה שאנחנו לומדים מבוסס על החומש, ואם כן האם אנחנו צריכים לקרוא בתורה הזאת, או שלהניח לזה?

לא, בינתיים לא לקרוא בתורה, כי אתה אם תקרא את התורה אתה תבין אותה רק בצורה הגשמית, לא תוכל להתנתק לכוחות רוחניים שעליהם התורה מדברת, לא תוכל לעלות משפת הענפים לשפת השורשים.

תלמיד: זה באמת הקל עלינו לעבור מחכמי המשנה לתלמוד כי יותר קל לעשות דברים בידיים וברגליים, סיגופים וכל זה משהו יותר קל מאשר להסתבך עם זה.

הבעיה היא לא שיותר קל או יותר קשה, כמו שכתוב "הקלו", אלא בגלל שהרצון לקבל במשך הדורות, מדור לדור הוא משתנה, לכן לכל דור ודור יש לו תורה משלו.

שאלה: שמעתי שצריך לעורר כל הזמן את החברים. אם בהכנה לא הצלחנו לתת איזו מכה של התעוררות וכוונה, אז איך עושים את זה בזמן השיעור?

על ידי מחשבה.

תלמיד: כמו מה, לאיזה כיוון?

על ידי מחשבה שאתה רוצה שכולם יתעוררו. גם ביניכם אתם יכולים לזרוק איזו מילה, אם אתה רואה איזה חבר נרדם או מה, תנסה, אולי להתקשר אליו בטלפון.

שאלה: איזו עבודה אני צריך לעשות בתוכי כדי לבנות את הכלים לכוונה לעבודה עם הלב?

הרגשה, להיות רגיש יותר כלפי הקבוצה, כלפי החברים.

שאלה: בשביל שהכוונה שלנו תהיה למען הבורא, לשמה, האם בעבודה בעשירייה צריך להתכלל גם בכוונה כלפי כל העולם?

אם אתה באמת עושה בסך הכול סיבוב שלם, אז ודאי אתה צריך לכלול את כל העולם ואת כל הכלי דאדם הראשון, אבל בוא נגיד, מספיק לנו להישאר אפילו בעשירייה.

שאלה: סיפרת שהייתה הקלה מחכמי המשנה לחכמי התלמוד.

הקלה בזה שלא צריכים להתעסק בסיגופים גופניים, תאכל כמה שאתה רוצה ומה שאתה רוצה, אלא העיקר תמלא את הלב והראש שלך בתורה.

תלמיד: האם לקראת הדור האחרון תהייה עוד הקלה בתורה?

אני חושב שיש לנו היום, כולם יכולים ללמוד, כבר אין איסור לפתוח את חכמת הקבלה ממש לפני כל העולם, לא רק ליהודים.

אנחנו כבר היום חוזרים למצב של אותן ההגדרות האמיתיות שיש בחכמת הקבלה, "ישראל", "יהודים", כמו שהיה בזמן בבל אצל אברהם, כך זה פועל היום על כל האנושות, לכן אנחנו יכולים לקבל לתוך קבוצת "בני ברוך" את כל העולם. לתת הגדרות אמיתיות לפי הבחן רוחני ולא לפי מה שמקובל בעולם הזה בין אלו עם המילון השקרי שלהם, "מי יהודי ומי לא, מה זו תורה" וכן האלה.

תלמיד: אבל אין יותר הקלות נניח במאור המחזיר למוטב, מעתה ועד גמר התיקון לא יהיו הקלות?

זו הקלה שכולם יכולים להתעסק בזה, כולם יכולים להתגבר, כולם יכולים להימשך לזה, ללמוד לעשות פעולות, לעזור איש לרעהו, לא חשוב מאיפה האדם ומה, יכול להיות יפני, סיני, סורי, לא חשוב מי, כולם עוסקים בלמשוך את המאור המחזיר למוטב ולתקן את העולם.

אנחנו רואים איך המכות האלה שמתגלות הן מכות יותר ויותר אינטגרליות, הן כאלו שאתה לא יכול להבדיל היום בין אלו לאלו. תראה מה קורה בארצות הברית, איזה מהומות, איזה בעיות, תראה מה קורה ביתר המדינות, תראה מה קורה בכל העולם.

אנחנו עכשיו רק מתחילים את התהליך של וירוס הקורונה, אבל התהליך הזה יכניס את כל העולם למצב כזה שכולם יהיו המומים, המומים ממש, כולם לא ידעו מה לעשות, "איפה אנחנו נמצאים, איך מתעוררים ויוצאים מזה", אין לאן לצאת, אין, כביכול קשורים לך הידיים והרגליים. מצד אחד, כמה אנשים מתים מקורונה? זה כלום לעומת אוכלוסיית העולם, או איזו מלחמה או משהו, אבל מצד שני, זה סוגר אותנו, קושר לנו את הידיים שאנחנו לא יכולים לזוז, ואז זו בעיה.

אנחנו היום כבר נמצאים במצב הזה, לא יודעים מה לעשות. אנחנו עוד מחפשים עצות, מי יכול להראות לנו את הדרך, זה המצב ובכל המדינות. זה לא שהיה גל והגל חוזר, לא היה גל, פשוט חשבנו שכבר יכולים להקל, מי אמר שאתה יכול להקל לעצמך את החיים? עשית שינויים במה שהיית צריך לעשות, להזדהות עם הטבע האינטגרלי והגלובלי, עשית איזה תיקונים בחברה האנושית? לא, אז למה מגיעה לך הקלה? אתה לא פעלת בכיוון הנכון.

תלמיד: אמרת שלכל דור יש תורה משלו, מה התורה של הדור שלנו עכשיו שנכנס למצב העולמי הזה?

לדור שלנו יש תורה חדשה, אם אפשר כך להגיד. חדשה בזה שאם בכל הדורות היינו בתורה אישית, אינדיבידואלית, היום מתחילה להיות תורה גלובלית, אינטגראלית, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לטבע גלובלי אינטגראלי, שכך מתגלה, כולם חייבים, כל האנושות. [אבל] זה בהדרגה, אם זו הייתה דרישה לכל האנושות היינו שבורים לגמרי, לא היינו יודעים בכלל איך לזוז. לכן כמו כלפי הילדים, [שמפנים] כלפיהם דרישות משנה לשנה יותר ויותר, כך אנחנו, אבל זה מצב חדש, זה באמת הדור האחרון, כאן אין לנו לאן לברוח, אנחנו חייבים, גם בני ברוך, לראות שאנחנו נמצאים בתפקיד ואי אפשר לברוח ממנו.

תלמיד: בני ברוך הם אלה שעוסקים בתורה הגלובלית או כל האנושות?

בני ברוך צריכים למשוך את כל האנושות, לעשות מעצמם מערכת גלובלית אינטגראלית, על ידי המאור המחזיר למוטב, שמגיע דרך בני ברוך על כל באי עולם.

תלמיד: האם חינוך אינטגראלי זאת התורה של הדור הזה?

זה מה שאנחנו עושים, בטח, כן, זה נקרא "החינוך האינטגראלי", חינוך שעושה מאיתנו מערכת אינטגראלית, שכולנו קשורים זה לזה, וכך אנחנו צריכים להתקדם.

שאלה: האם במילה "תורה" הכוונה להוראה, הדרכה, מתן דרך?

הכול, זו גם דרך, גם הוראה, גם ירידות, עליות, כל הדרך שלנו, כל היחסים שלנו בינינו ועם הבורא, והעיקר המאור המחזיר למוטב שמגיע אלינו מלמעלה, מהמערכת השלמה של אדם הראשון למערכת שלנו, השבורה דאדם הראשון.

שאלה : מה אנחנו צריכים כדי לזכות ל"לשמה"? גם אדם אחד יכול לזכות לזה?

צריך להבין שאנחנו משפיעים כולם על כולם, אני נניח נמצא בעשירייה מספר עשר, אבל אני לא אחראי רק על עשירייה מספר עשר, אני בכל זאת צריך לחשוב איך אני בעשירייה שלי, ודרך העשירייה שלי, משפיע על כל העשירייה של בני ברוך, שהיא אולי אלף עשיריות, וגם על כל האנושות שהיא, נניח מיליארד עשיריות, ואין לנו ברירה אנחנו חייבים לדאוג ולחשוב על כל הכלי הגדול הזה, שאותו אנחנו מכניסים תחת כנפי השכינה. "כנפי השכינה" זה נקרא תחת החיבור שלנו, שאנחנו בונים חיבור כזה, מכסה, ותחת המכסה הזה, אנחנו רוצים להכניס את כל האנושות, והמכסה הופך להיות מסך ומביא לנו אור חוזר, ובאור החוזר מתגלה הבורא לכולם.

שאלה: איך החברה תיראה במצב של אחדות, סוגי היחסים וכולי, איך אתה רואה את זה?

על איך החברה תיראה במצב האחדות, אנחנו לומדים מכתבי הדור האחרון של בעל הסולם, שזה יהיה כאיש אחד בלב אחד, שכולנו דואגים לכולם, כל אחד ואחד מקבל מה שהוא צריך ולא יותר, ודואג לחיבור של כולם. ובחיבור הזה אנחנו מגלים את הבורא נרנח"י דנרנח"י דנרנח"י עד אינסוף. וזו מהות החיבור שלנו.

שאלה: לעורר את החברים זה לא פשוט היות וזה קשור ללעורר את העולם כולו?

כן, ודאי שהדרך שלנו היא יותר קשה ומסורבלת כזאת, מפני שאנחנו מתקנים לא רק את עצמנו אלא את כל העולם.

שאלה: החיים שלנו מורכבים מלימוד, חיבור והפצה, מה ההבדל במאור המחזיר למוטב בכל אחד מהתחומים האלה?

טוב מאוד ששאלת, זה שונה, מאוד שונה, חיבור לימוד והפצה, קודם כל לימוד כי בלי לימוד לא יכולים להיות חיבור והפצה. אז קודם כל ללמוד וגם בלימוד יש חלקים כאלו וכאלו. עכשיו החיבור, בלי חיבור אנחנו לא יכולים לממש את הלימוד, ובלי חיבור אנחנו לא יכולים להגיע לתיקון הכללי של העולם שזה נקרא "הפצה". זה רק נקרא "הפצה" אבל זו לא הפצה, זה תיקון הכלי שמחוצה לנו, שעוד צריך להגיע לתיקון, ואנחנו חייבים להיות כלפי הכלי הזה כראש כלפי הגוף, וכך להרגיש. ואחר כך ההפצה, הפצה היא הדבר החשוב וההכרחי ביותר, ואת העיקר [בתחום] הזה אני מקווה מאוד שיעשו לנו הנשים. אבל עכשיו, כשעזבנו את העבודה ואנחנו לא כל כך קשורים לעבודות במשרדים בכל מיני מקומות, אז יש לנו זמן להפצה. חייבים להרביץ הפצה, ולהסביר לכולם מה קורה, לא חשוב באיזה רשתות, איפה שאתם מסוגלים להיכנס, תיכנסו ותשפיעו, תיקחו את מה שכותבים הכתבים שלנו, וסתם תפזרו את הדברים האלה איפה שרק אפשר, והבורא כבר יעזור שהם יגיעו לכולם, למי שצריך.

תלמיד: והפיזור הזה של החומר יש בו מאור המחזיר למוטב?

ודאי.

תלמיד: איך?

קודם כל את זה כותבים הכתבים שלנו, הם כותבים ממה שאני נותן להם, כל יומיים אני נותן להם שיחה, אתה יודע מה יש שם, איזה חומר אינפורמטיבי ואיזה כוח פנימי, ודאי.

תלמיד: כן, אני לא מפספס אף שיחה, אני שואל, אם אדם נניח כותב פוסט מעצמו, יש בזה מאור המחזיר למוטב?

גם כן במשהו, הרי הוא כותב לא מעצמו, הוא כותב מאיתנו. מאיפה הוא קיבל את הרעיון הזה, מאיפה הוא גדל, בכל זאת הוא בא מ"שדה אשר ברכו ה'".

תלמיד: אבל איך להפוך פעולת הפצה להכי אפקטיבית מבחינת המאור שבה?

זו הכוונה, יכול להיות שאדם בקושי מדבר, אבל יש לו כוח פנימי. היה לנו כאן בישראל איש בשם גנדי, מי שזוכר, הוא נרצח בבית מלון לפני כ-15 שנים, הוא לא ידע לדבר, שתי מילים הוא לא ידע להגיד טוב ונכון, אבל כולם שמעו, כולם התפעלו, היה לו כוח פנימי. כך אנחנו צריכים להשתדל שיהיה לנו, כוח פנימי. וכולנו צריכים לחשוב על כך, שמי שכותב, מי שמפרסם כולנו יחד עמו.

שאלה: בנוגע לתיקון העולם כולו, אמרת שאומות העולם, כל האנשים יגלו את הנרנח"י, בוא נתאר רגע שיוצא לנו לעבוד עם מסה גדולה של אנשים בקייב או בעיר אחרת, האם האנשים האלה גם יצטרכו להגיע להרגשת הקבוצה כמונו, באותה רמה עם השפעה לבורא בפנים?

אני לא יכול להגיד לך שכך הם ירגישו אבל בכל זאת הם יתקדמו לזה, נצטרך לעשות את זה איתם, אנחנו, לא הם בעצמם, הם בעצמם לא מסוגלים, העולם בכלל לא מסוגל להרבה דברים, אתה רואה שזה עולם גולם. מה זה גולם? כמו חמר שאתה לוקח חתיכת פלסטלינה או משהו ועושה ממנה צורה. אבל הם ירצו שתעשה מהם צורה, ירצו לקבל את הצורה [שתעשה מהם], זה נקרא "כחומר ביד היוצר". כי גם אנחנו מקבלים צורה מהמסטר העליון שעובד עלינו, לוחץ ומרכיב, וכך וכך, אנחנו מרגישים על עצמנו איך אנחנו נפעלים.

שאלה: לאחרונה אנחנו מבדילים בין הרצון לבין הכוונה, האם אפשר להגיע לכוונה נכונה למעט הפעולות הרגילות, מבלי להוסיף לזה את התפילה כל הזמן במהלך הכנת הכוונה?

אנחנו לאט לאט מגיעים למצב שהתפילה היא דבר הכרחי. שהפנייה למעלה לבורא בתיקון שלנו זה דבר הכרחי. אתה צודק תפילה זה דבר חשוב מאוד.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩