שיעור בוקר 25.10.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 787,

מאמר "מהו השיעור של תשובה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 787, מאמר "מהו השיעור של תשובה".

אנחנו לא יודעים מהו השיעור של התשובה, מה הבורא רוצה מאיתנו, עד כמה אנחנו צריכים להתקרב אליו, להידבק בו, מהו השיעור. בואו נשמע.

מהו השיעור של תשובה

תשמ"ט - מאמר א'
1988/89 - מאמר 1

"הנה הכתוב אומר (הושע י"ד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך". ויש להבין:

א. מהו הפירוש "עד ה' אלקיך", שמשמע, שאם לא הגיע התשובה "עד ה' אלקיך", עוד לא נקרא "תשובה". אם כן, איך אנו יכולים לדעת, אם התשובה כבר הגיע "עד ה' אלקיך". ומי יכול לעלות ולראות, אם כבר הגיע או לא.

ב. יש להבין זה שכתוב "כי כשלת בעוונך". משמע, שזהו הטעם למה התשובה צריך לעלות "עד ה' אלקיך". ויש להבין מהי השייכות זה לזה.

ג. יש להבין מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". מהי הכוונה "בעוונך". משמע, שיכול להיות כשלון מדבר אחר, שלא מהעוון של האדם. לכן הכתוב אומר לנו "כי כשלת". היינו, שהכשלון שלך בא "מעוונך", ולא מדבר אחר. אם כן, מהו הדבר אחר, שהאדם יכול לחשוב, שזה לא בא לו "מעוונותיו".

וענין כשלון, המשמעות היא, שהאדם עשה חשבון, שיש לו לעשות עכשיו עסק טוב, ולבסוף הפסיד מהעסק, שהיה לו כשלון על ידי איזה דבר. כדמיון, שאדם הלך בדרך ונכשל ע"י אבן שהיה בדרך, שהוא לא ראה ונפל. אם כן צריכים להבין, כאן ברוחניות, שקיבל נפילה, בטח שנכשל באיזה אבן, שהיתה באמצע דרך. לכן יש לדעת, מהי האבן שהאדם נכשל בה, ושזה גרם לו, שנפל באמצע דרך הליכה. ובא הכתוב ואומר, שהכשלון היה מעוונך, שזהו האבן, שעל ידו נכשלת ונפלת. והידיעה זו אנו צריכים לדעת, כדי להיזהר מהאבן נגף. אם כן יש להבין, מדוע העוון של האדם הוא המכשול, שבשביל העוון שיש בו, הוא לא יכול ללכת בדרך ה' ולקיים תורה ומצות.

והענין הוא, כי העוון הראשון מתחיל מחטא עץ הדעת. שאדם הראשון נולד מהול (אדר"נ ב', ה'). אלא אח"כ, ע"י החטא, הוא משך בערלתו היה (סנהדרין ל"ח). וכמו שמפרש בהקדמה לפנים מסבירות (דף ו'), שענין "משוך בערלתו", הוא ענין ערלה של שלוש קליפות הטמאות. וכשהוא נולד, לא היה לו את הערלה הזו. כי הגוף החיצון של אדם הראשון, אומר האר"י הקדוש, שהיה מבחינת מלכות שעלתה לבינה דמלכות דעשיה, הנקרא "מלכות הממותקת בבינה". וזה נקרא שנולד מהול.

וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי. וזה נקרא, שהיה משך בערלתו. כלומר, שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "כי כשלת בעוונך". הכוונה היא על עוון שלך, הנמשך מחטא של עץ הדעת. זה נקרא "בעוונך". כלומר, אבן הזה, הנכשלים כל הנבראים, הוא בזה שהאדם אומר, שאני רוצה להבין את הכדאיות, אם זה משתלם, אם אני אקיים תו"מ, מה ירויח מזה המקבל לעצמו, הנמשך מגדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך לעצמו בסיבת חטא של עץ הדעת.

וכמו בגשמיות, האדם כשהולך בדרך, והוא נכשל ע"י אבן הנמצא באמצע הדרך, הוא לא רואה את האבן, לכן הוא נופל ע"י האבן. כמו כן בעבודה, שהאדם הרוצה ללכת בדרך ה', הוא לא רואה, שהאבן, שהוא הרצון לקבל, אבן מלשון "אבין", שהוא רוצה הכל להבין, מה שתצמח מזה הנאה להמקבל לעצמו.

ובזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.

ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.

ובאמת נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה כך, שנצטרך להאמין. ולא עשה אחרת, דהיינו, שכל מי שמתחיל בעבודה, תיכף יראה את גדלות ה'. ונמצא, זה שעשה ה', שצריכים לעבוד בבחינת אמונה, זה גורם, שהרבה אנשים מתרחקים מהעבודה. הלא אנו מבינים, כאילו חס ושלום, שהדרך שהבורא עשה, לעבוד בבחינת האמונה, זהו אבן נגף לכל הכושלים. אם כן מדוע עשה ככה.

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שהדרך הזו שהבורא עשה, שהעבודה שלנו תהיה בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זו היא הדרך המוצלחת ביותר בכדי להגיע לשלימות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. כי דוקא ע"י האמונה, הנבראים יכלו להגיע לשלימות המטרה, שהוא בכדי לקבל הטוב והעונג, מה שהבורא חשב לתת להנבראים.

אבל אסור לנו לומר, שהבורא לא היה יכול לעשות דרך אחרת, היינו בבחינת ידיעה. שבטח שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות הכל מה שהוא רוצה, אלא כמו שאנו צריכים להאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכמו כן יש לנו להאמין על הדרך, איך להגיע להמטרה, שבחינת אמונה היא הדרך הטובה ביותר ומוצלחת ביותר. לכן בחר הקב"ה בדרך של האמונה, שרק ע"י דרך של אמונה תהיה היכולת להאדם להגיע לשלימות המטרה.

ובהאמור, שהביאור "כי כשלת בעוונך" הוא בחינת גדלות של כלי קבלה, שאדם הראשון המשיך עליו מחמת חטא של עץ הדעת, יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין "כשלת בעוונך" ל"שובה ישראל עד ה' אלקיך".

ושאלנו, וכי האדם יכול לעלות למעלה ולראות אם התשובה הגיע "עד ה' אלקיך". ובהנ"ל יש לפרש, היות שכל הכשלונות, שאין האדם יכול להגיע לשלימות, והוא נכשל באמצע, הוא רק מטעם, כי עוון הראשון הוא אבן הנגף שבשבילה האדם נופל. לכן האדם, כשרוצה לעשות תשובה, ואינו יודע מהי תשובה, אז אומר הנביא "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

פירוש, שכל המעשים, שהאדם עושה, יהיו בשביל "ה' אלקיך". נמצא, שפירושו "עד", היינו עד שתדע בבירור, שכל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה".

מה שאין כן אם עוד לא הגיע לדרגה זו, עוד לא נקרא זה "תשובה". והטעם הוא כנ"ל "כי כשלת בעוונך", שהוא הקבלה עצמית. כלומר, כי רק זה הוא הכשלון, שאין האדם יכול לבוא לידי דביקות ה'. וממילא לתקן זה הוא רק עד שיגיע "עד ה' אלקיך", שכל מעשיו יהיו רק להשפיע, וזה נקרא "תשובה".

ולזה אין האדם צריך לעלות למעלה, ולראות אם התשובה שלו הגיע "עד ה' אלקיך". אלא האדם בעצמו הוא רואה ומרגיש, אם אין לו שום כוונה בחיים, אלא רק מה ששייך לתועלת ה', ולתועלת עצמו הוא אומר, שאינו כדאי לחיות. אולם גם בזה האדם יכול לרמאות עצמו. כלומר, שיכול להיות, שזה שמסכים לעבוד בשביל תועלת ה', בטח הוא חושב שתגיע מזה לתועלת עצמו הנאה גדולה.

אולם על זה גם האדם יכול לראות את האמת. היות לפי הכלל, אם באמת האדם רוצה להידבק בה', ויש לו כבר השתוות הצורה, אז הוא צריך לזכות לפקיחת עינים בתורה. לפי הכלל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". ואם הוא עדיין לא זכה לרזי תורה, זה הסימן שהוא עדיין רחוק מלהיות, שכל כוונתו תהיה אך ורק לתועלת ה'.

וכמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (דף י' אות ל"ב) וזה לשונו "הוא העבודה בתו"מ לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי הטהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י. כי הן עומדות ברצון להשפיע. ולא תוכלנה להתלבש בגופו, כל עוד שהרצון לקבל שולט בו, כי ענין התלבשות והשואת הצורה עולות בקנה אחד. ובעת שיזכה, שיהיה כולו ברצון להשפיע ולא לצורך עצמו כלום, נמצא שזכה בהשואת הצורה לנרנח"י שלו העליונים".

ובהאמור רואים, שאם האדם הולך בדרך השפעה, הוא צריך לזכות לבחינת רזי תורה, ואם לא זכה, זהו סימן שעדיין הוא נמצא באהבה עצמית. הגם שהוא מרגיש, שהוא רוצה לעשות מעשים אך ורק להשפיע. לכן אז הוא צריך עוד הפעם להרבות עצות ותחבולות, לזכות לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפלה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי", כמו שדברנו מזה כמה פעמים. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזה"ק. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.

מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, וע"י זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. אולם הסדר הזה של הכבדת הלב, בא דוקא בעת שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, והוא נותן כוחות, בכדי להגיע לשמה, אז מתחיל ענין של הכבדת הלב.

וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד. וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. אולם הילד מתחיל לבכות. הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.

וכמו כן בעבודה. מטרם שהאדם מתחיל ללכת לבד, כלומר מטרם שהוא יוצא מהכלל, שכל עבודתם הוא רק בחלק המעשה לבד, בלי כוונה דלהשפיע, זה נקרא, שהאם מחזקת את הילד בידה, ומוליכה אותו. זאת אומרת, אין הוא מרגיש שיש לו התרחקות מצד העליון, אלא אדרבה, הוא לא רואה שום חסרון בעבודתו. וממילא הוא לא יכול לומר, שמתרחקים ממנו. הלא הוא מרגיש שהוא קרוב. והסיבה היא, היות שהוא הולך בתלם של הכלל, שהשכר הוא תועלת עצמו. אם כן, הדעה הזו היא קרובה אצל הגוף. לכן אין הגוף מתנגד לעבודתו, וממילא הוא מרגיש לאיש שלם. נמצא, שהוא במצב כמו שאמו מחזקת אותו ביד ומוליכה אותו.

מה שאין כן בזמן שהוא יוצא מהכלל, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא נבחן לילד שכבר מתחיל ללכת לבד. אז האם מתרחקת ממנו. כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע". אז המחשבות האלו מביאות לו להאדם מחשבות זרות, עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ואח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להאם. אבל עוד הפעם מראים לו, שמתרחקים ממנו. וזה שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש בזה ב' פירושים:

א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה.

ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו."

שאלה: איזו אמונה צריכה להיות בי או אני צריך לפתח כדי שאהיה מסוגל להגיע לאמת האמיתית שתאפשר לי לעבור ממוחא לליבא?

שכל מה שנעשה, עושה הבורא בלבד, שאין עוד מלבדו, ושכל מה שהבורא עושה, הכול לטובתך בלבד ולא לאף אחד אחר. אם תגיע לשני המושגים האלו אז כבר תוכל להירגע שאתה בסדר, השגת את המטרה.

שאלה: איזה תפקיד יש לכוונה בכל שלב של ההתקדמות שלנו?

תפקיד מרכזי, עיקרי.

תלמיד: מלכתחילה אנחנו נולדים בכוונה לא מתוקנת.

כן.

תלמיד: איך עלינו לבנות כוונה מתוקנת?

דרך זה שאנחנו מתקשרים לחברים אנחנו מתחילים לאט לאט לחשוב על הזולת, וכך מגיעים למצב שהמחשבות שלנו, המעשים שלנו הם עבור הזולת. אנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו בזה וכך משיגים את תכונת ההשפעה.

תלמיד: אם אנחנו מבררים את הכוונה הזאת יחד בעשירייה, אז לא צריך להגיע לבירורים כאלה אם יש כוונה נכונה או לא נכונה?

לא, כל אחד מברר את מה ששלו.

שאלה: כתוב כאן שכאשר אדם לא מצליח לצאת מאהבה עצמית, הוא מגיע לצורך שה' יעזור לו. "ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא ע"י נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלקי ממעל"." מה זה אומר להרגיש את נשמתא קדישא כסיוע, כעזרה מהבורא? איך בדיוק האדם מרגיש אותה?

הוא מתחיל להרגיש שמופיעה בו תכונת ההשפעה, והוא רוצה להשפיע, לעזור, למלא אחרים, להיות שותף לבורא.

שאלה: איך להיות כל הזמן באמונה למעלה מהדעת ולא להיתקל באותה "אבן נגף" שעליה מדובר כאן, איך לא להיתקל באבנים שמפריעות?

להחזיק בחברים ובבורא, אין עוד מה לעשות.

שאלה: מצד אחד רב"ש אומר, שהעבודה שלנו מטהרת את הרצון לקבל על מנת להשפיע ואז אנחנו נעשים ראויים, מוכשרים לקבל את ה'. ומצד אחר הוא אומר, שהבורא עשה שכל מי שמתחיל בעבודה תכף יראה את גדלות ה'. איך אני מיישב את שני הדברים האלה?

אני חושב שזה אותו חוק, שבעבודה על מנת להשפיע אדם מתחיל להרגיש את הבורא.

תלמיד: זאת אומרת התעוררות הנקודה שבלב שלי היא שאני מרגיש פתאום את גדלות ה'?

כן.

שאלה: איך בודקים את הכוונה?

את הכוונה בודקים על ידי זה שנמצאים ליד החברים ואיתם יחד עובדים על השגת המטרה.

שאלה: האם אדם שמרגיש שהוא נכשל בלימוד כמו שמדובר כאן במאמר צריך להאשים את עצמו או האם הכישלון הזה הוא כישלון של כל הקבוצה או של העשירייה?

האדם צריך להגיד שהכישלון הוא שלו, ושהוא חייב לעזור לחברים וגם לעצמו אחר כך לצאת מהכישלון הזה ולהגיע להמטרה.

שאלה: מהי הבעיה הגדולה ביותר שעוצרת אותנו, מעכבת אותנו מלהעלות תפילה אמיתית?

הבעיה הגדולה והעיקרית שלנו היא שכל אחד חושב על טובת עצמו.

תלמיד: אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה?

להידבק בקבוצה ככל האפשר, זה יעזור לך להתנתק מעצמך.

שאלה: מה הן שלוש הקליפות הטמאות שמהן נובעים כל החטאים שאדם עושה?

הקליפות הן "רוח סערה", "ענן גדול" ו"אש מתלקחת". זה לא כל כך חשוב לנו עכשיו, אנחנו נלמד אחר כך בפרטות מה כל קליפה וקליפה עושה.

שאלה: נאמר פה "כי כשלת בעוונך", למה העוון הוא הכישלון שלנו והוא זה שמעכב אותנו מלהגיע לרוחניות?

זה באמת הכישלון הגדול שנמצא בדרך.

תלמיד: מהו הכישלון כאן?

הכישלון זה האגו הכללי שלנו.

תלמיד: אבל איך זה קשור ל"עוונך" או לחוסר צדק?

העוון שלנו זה האגו שלנו, הרצון לקבל, אהבה עצמית, שאנחנו שקועים בו, בעוון הזה, ולא יכולים לצאת, להתעלות. הבורא מסוגל לזה, אנחנו לא.

תלמיד: האם זה אומר שאנחנו צריכים כל הזמן להצדיק את הבורא, גם כשקורים הכישלונות האלו?

ודאי.

תלמיד: אם אתה מצדיק את הבורא אז אתה לא כושל בעוונך? אתה לא נתקל באותה "אבן נגף" שמדובר עליה במאמר?

אתה נכשל, אבל אתה יודע למה אתה נכשל, ולמי זה שייך, ואיך לתקן את הכישלון.

שאלה: במאמר מדובר על סימן להתקדמות נכונה, כשמגלים לאדם רזי תורה. מה הם רזי תורה, והאם הם מתגלים בדעת?

כן, הם מתגלים בדעת, אבל מה הם רזי תורה? כשהם יתגלו אתה תבין. אז אתה תבין.

שאלה: במאמר הזה וגם במאמרים אחרים רב"ש אומר שיש באמצע הדרך מקום שאפשר ליפול בו. מה זה ה"אמצע הדרך" הזה, זה בין ימין ושמאל?

האמצע הזה זה כאשר האדם יכול להתבלבל, ללכת לאיבוד. הוא יכול לא להבין למה עליו להמשיך להתקדם.

תלמיד: למה מדובר דווקא על אמצע?

כי כביכול נראה לו שהוא מתקדם, אבל למעשה הוא לא באמת מתקדם. עוד מעט נבין את זה.

שאלה: בקשר לדוגמה של הילדים שלומדים ללכת. יש ילדים שלומדים ללכת מהר מאוד, ויש כאלה שלוקח להם הרבה זמן ללכת. בעשירייה, אם אני אנסה לעשות הקבלה, יש מאיתנו שיכולים להגיע לאמונה למעלה מהדעת מהר, ולאחרים אולי זה ייקח הרבה יותר זמן. אם זה המצב, איך אנחנו יכולים לשמור על החיבור בין החברים, איך לפתח רצון משותף שנוכל להתפלל לבורא, אם כל אחד מאיתנו מתקדם בקצב אחר, ונמצא בדרגה אחרת של התפתחות בעשירייה?

הבורא משנה את קצב ההתפתחות של כל אחד ואחד, ונותן לכל אחד תרגילים משלו, ועזרה משלו. לכן אנחנו לא צריכים לשים לב לזה, כי העיקר בשבילנו זה בכל זאת להשתדל לעשות עוד צעד, ועוד צעד קדימה ככל האפשר, וכל היתר מסתדר מלמעלה.

תלמיד: כשילדים לומדים ללכת, כמו בדוגמה שיש במאמר, כשהאם הולכת אחורה, הילד יכול לראות שהאימא עדיין שם, אפילו שהיא הולכת אחורה. באותה הקבלה, איך אנחנו יכולים לפתח את ההרגשה שהבורא הוא שם, אפילו כשהוא מתרחק, שהוא נמצא מעבר לפינה? איך למרות שאנחנו לא רואים אותו, אנחנו יודעים שהוא שם, מדריך אותנו, ומוביל אותנו?

אנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לראות את הבורא לפנינו. לפנינו, באמונה למעלה מהדעת. בכל התרגילים שאנחנו מקבלים, אנחנו צריכים לראות את הבורא לפנינו.

שאלה: בפסקה האחרונה כתוב "אל תרחק ממנו", וגם "אל תסתר פניך ממנו". זאת אומרת כל הבעיה היא שכשהבורא מתרחק, אנחנו באמת נרגיש שהכול לטובתנו, ולא נעזוב את המערכה. בסוכות התחברנו לכנס בישראל, הבורא הביא כתוצאה מזה מלחמה למדינת ישראל, ועכשיו אנחנו יותר פנויים מכל העסקים המדומים, יכולים להשקיע יותר זמן בעבודה, בשיעור, בקיום המסגרת, ובהפצה.

אבל אנחנו רואים שזה לא מה שרצינו, ביקשנו דבר אחד, וקיבלנו דבר אחר. אם יש פה חוסר השתוות הצורה מצדנו, ואנחנו יכולים להגיע לסכנה לעזוב את הדרך מכיוון שאנחנו לא רואים שהכול לטובתנו, מה יכול לעזור לנו?

שאלת עשר שאלות, ככה לא שואלים. קודם כל צריך להגיד שהכול לטובה, מה שלא יהיה, הכול לטובה. ומה שחסר לנו זה רק חיבור המתגבר בינינו יותר ויותר. ומה עלינו לעשות כדי להגיע לזה? רק תפילה, ויותר דבקות בבורא.

שאלה: למה בדיוק אנחנו שואפים, מה צריך להיות הדבר הראשון בסדר העדיפויות, אמונה או כוונה?

יותר חשובה האמונה.

תלמיד: אבל כביכול הן משלימות אחת את השנייה.

אני לא רוצה להיכנס לזה, מספיק לנו לדעת שאנחנו צריכים לרכוש את תכונת האמונה.

שאלה: כשאנחנו מרגישים את הבורא רחוק, איך אנחנו יכולים להבחין אם אנחנו נמצאים בעבודה או לא, או שהבורא משחק איתנו?

איך אפשר לדעת את זה? רק על ידי כמה שהוא עוזר לנו להתקרב לחברים, וזה העיקר.

שאלה: במשפט האחרון במאמר כתוב "תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו". הדרישה הזאת להבין ולדעת, היא לא בדיוק הפוכה מכל מה שהוא כותב במאמר, שלא צריך ללכת עם הדעת אלא צריך ללכת עם האמונה?

לא, התוצאה מזה זו הידיעה שהכול לטובתנו.

תלמיד: אז מתי מותר לדרוש מהבורא לדעת או להבין את המעשים שלו?

לא, זה משהו אחר. לדעת שהוא עושה לטובתנו, את זה אנחנו נדע, אבל יותר מזה לא.

תלמיד: אז הוא מדבר על מצב עתידי, לשם פשוט לכוון, ולא כאילו כרגע?

כן.

שאלה: מה התפקיד של העשירייה בהתקדמות האדם, כי כאן במאמר כתוב שהוא נאחז בו בצורה כזאת?

כן, יכול להיות שזה כך, כך הבורא תומך בנו, ומלמד אותנו ללכת.

תלמיד: זאת אומרת שזו העזרה שלו, שכך הוא עוזר לנו להתחיל ללמוד ללכת?

כן, ודאי, אנחנו לומדים ללכת דווקא בקבוצה.

שאלה: מה זה אומר הצעד הראשון של אותו ילד בעבודה הרוחנית כשאימא משחררת אותו, מה הרגע הזה בדרך?

שהוא צריך לעשות סיכום נכון ממה שיש לו, כי בעצם בזה תלוי הצעד הבא שלו. לאן הוא צועד, אל הבורא דרך קבוצה, ולפניו מתגלה הדרך, או שהוא צועד בכלל לכיוון אחר, לצד הלא נכון?

תלמיד: כלומר זו בחירה?

כן, זו בחירה.

תלמיד: במאמר הוא כותב על הכבדת הלב שנוצרת כדי שלאדם יהיה צורך בעזרת הבורא. האם העיקרון הזה שהבורא מייצר הכבדות כדי שנרגיש צורך בעזרה שלו הוא תקף גם לעשירייה, בזה שהוא נותן לה כל מיני מצבים והכבדות?

כל מצב שיהיה, אותו מצב הבורא מכין.

תלמיד: בעשירייה יש לנו תחושה שאנחנו לא מצליחים לקבל החלטות, אפילו לא מגיעים להבנה איך להחליט החלטות. האם זה נובע מכך שהבורא רוצה שנבקש את זה ממנו?

יכול להיות.

תלמיד: יש בלבול שקורה בין התנהלות כמו שמתנהלים בחוץ, כלומר מקבלים החלטה, הרוב קובע, בצורה מאוד פשוטה וחדה, לבין ההתנהלות של העשירייה. האם בעשירייה אף פעם לא נצליח להגיע להתנהלות כמו שמתנהלים בחוץ, או שאנחנו כן צריכים לעשות הפרדה בין ניהול לבין הצד הרוחני?

אני לא כל כך מבין מה שאתה שואל. ההחלטה שלנו צריכה להיות שאנחנו עשירייה, ובתוך העשירייה אנחנו מחליטים על הדרך שלנו, עד כמה נהיה דבוקים יותר בבורא.

תלמיד: נניח שאנחנו מחליטים איזו החלטה ואחר כך מתעורר מצב שאומרים שלא החלטנו בעצם, כי לא כולם החליטו, או שיצאנו עם החלטה ואנחנו לא מבצעים אותה. האם יש פה עניין של התנהלות של עשירייה כמו שאתה מנהל עסק בחוץ וקובע 1, 2, 3 ופועל, או שנכנס פה העיקרון שהבורא בכוונה עושה לנו את התרגילים האלה כדי שנפנה אליו?

גם וגם, אי אפשר להגיד למה בדיוק. אבל ודאי שהוא רוצה שתתייחסו אליו ביתר רצינות ותתייעצו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שחוסר הצלחה נובע מחוסר רצינות?

יכול להיות.

שאלה: קראנו ש"לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'". על איזו התגברות מדובר?

התגברות על הפער בין החברים שלא יכולים להתחבר בלב אחד ולהרגיש בו את התשובה, את התוצאה.

תלמיד: איך אפשר לדעת שאני הולך ומתחבר עם החברים? מה אני צריך בדיוק להרגיש כל הזמן?

כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: במה כדאי לעסוק רוב היום, האם להתפלל על זה?

כן.

תלמיד: שם כל העבודה, שם יש את הבעיה כל הזמן.

נכון.

שאלה: כתוב ש"הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה", למה זה נאמר בלשון רבים, כשאנחנו לומדים שיש בורא אחד בלבד שממנו מגיע הכול?

אנחנו כך מתייחסים לבורא, שיש בו הרבה תכונות, הרבה הבחנות, אלוהים, וכן הלאה. אנחנו מתייחסים לבורא כמו לכוח רבגוני.

תלמיד: כלומר הוא מייצג גם את האחדות וגם את הריבוי.

כן.

שאלה: הוא מגדיר שיש אבן נגף, שאנחנו רוצים להבין מה יוצא לנו מזה, והוא מגדיר את זה כמכשול. האם אלו מצבים מחויבים שמגיעים אלינו כדי שנלמד לעבוד איתם באמונה למעלה מהדעת?

כן. אנחנו מחויבים גם להיתקל בהם כדי ללמוד איך אחר כך ללכת נכון.

שאלה: איך אני מכין את עצמי לקבל כל מה שהבורא רוצה לתת לי ולהתרכז רק בעיבור, בלשרת את הקבוצה או את הכלי העולמי והרב הגדול?

להידבק בחברים. יש לפניך חברים אתה צריך להידבק אליהם ואז בטוח אתה תלך עימם יחד בצורה נכונה.

שאלה: כתוב פה "אבל צריכים לזכור, שבכדי לזכות לאהבת ה' ולא לתועלת עצמו, אין זה בידי אדם, אלא זהו מתנת אלקים." האם גם בזמן העבודה שלו האדם צריך לזכור את זה כל הזמן, שזה מתנת אלוקים?

תמיד צריך לזכור.

תלמיד: אבל זה שהוא צריך לתת יגיעה מעצמו, כאילו עכשיו הוא צריך לחשוב שבו תלויה התוצאה.

כן.

תלמיד: ובכל זאת הוא צריך לזכור שזה מתנת אלוקים, כן?

כן.

שאלה: בעניין ההתגברויות, לפי הדוגמה של הילד והאימא. יש שתי התגברויות, הראשונה - הצעד שהילד צריך לעשות מעצמו וההתגברות השנייה - זה שהוא צריך להאמין שאימא שומרת עליו. מהי ההתגברות שאנחנו צריכים לעשות כדי לצמצם את הפער ביני לבין החברים?

זה לא מובן לך מה זה לצמצם פער בינך לבין החברים?

תלמיד: לא, כי אני יכול לעשות איזה מעשים מצידי או אני יכול רק להתפלל איזו תפילה ולהגיד שזה רק הבורא יכול לעשות. אז במה אני אמור להתמקד?

בתפילה.

תלמיד: כאילו חסר פה משהו, אני לא יודע איך להסביר את זה.

לא חסר כאן כלום, תפילה זה נקרא עבודה שבלב, תעבוד בה כמו שצריך ושום דבר לא תצטרך יותר.

שאלה: האדם יכול להעמיד פנים שהוא שמח והוא עושה מאמץ לשמח את החברים.

אבל על מי זה עובד שהוא מעמיד פנים, שהוא משקר?

תלמיד: כתוב שבגלל חטא עץ הדעת הוא משך עליו מלכות וזה נקרא שמשך בעורלתו. מה זה אומר לקבל מהחלל הריק?

שאין שם רצונות אמיתיים.

תלמידה: מה זה אומר משך בעורלתו ביחסים בין אדם לחברו וביחסים בין אדם למקום?

זה התכללות של הרצונות הבסיסיים ביחסים ביניהם.

תלמידה: לגבי סיום המאמר, מדובר שם על כך שמתרחקים, זו לא התרחקות אלא שזה אתה עושה לטובתנו ושם האדם יכול להתרחק מהעבודה עד כדי כך שהוא נזרק מהדרך. כאשר מרחיקים אותי מהעבודה, במה אני יכולה להחזיק?

אנחנו חייבים בהכרח להיות רק במחשבות על השפעה. איזה מין שאלה זאת.

תלמידה: ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו על מנת להשפיע, אז המחשבות האלה מביאות לאדם מחשבות זרות עד שלפעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה.

כן, אז מה?

תלמידה: אז במה להחזיק כשהמחשבות הזרות האלה מתחילות למשוך אותי?

אין במה להחזיק, חוץ מאשר בחברים עד כמה שהוא יכול לעצום עיניים ולהיות יחד עם החברים.

שאלה: אני מבקש בשביל החברים כל הזמן כוח אמונה למעלה מהדעת, והשפעה. האם זה בסדר שאני מצפה לתוצאה לראות בעיניים או שזה לא עניין שלי מה שהבורא ייתן?

גם טוב. בלי תוצאה אתה לא תוכל לבקש.

שאלה: איך אני יכול לגלות שאני לא צועד בדרך נכונה?

לפי היחס שלך לחברים, רק לפי זה.

תלמיד: אם אני מגלה את זה, האם אני צריך לייחס את זה לבורא?

אתה צריך הכול ייחס לבורא, מה שלא יהיה.

שאלה: בכל תפילה אנחנו כוללים הודיה לבורא. האם אנחנו גם צריכים לכלול בכל תפילה את נושא התשובה, מאחר והנושא של התשובה הוא כל כך מרכזי, כמו הודיה?

אני חושב שכן. בלי זה הדרישה שלנו לא תהיה אמיתית.

שאלה: כתוב שאדם נותן לאדם עזרה, נשמתא קדישא. אז אם נשתמא קדישא זה עזרה ולא תכלית אז מה בעצם התכלית? מה בורא רוצה לתת לאדם אם הוא נותן לו נשתמתא דקישא כעזרה?

שאלה יפה. נשמתא קדישא זה באמת מה שאנחנו רוצים לקבל שיהיה לנו במקום הרצון לקבל שלנו, רצון להשפיע על מנת להשפיע, אהבה וכן הלאה, וכל זה נקרא "נשמתא קדישא".

שאלה: אם כך, מה התכלית?

התכלית היא לרכוש את הנשמתא קדישא.

שאלה: האם אתה יכול לתת תרגיל מעשי כדי לשנות את הכוונה?

כדי לשנות את הכוונה צריך לחשוב כל הזמן על משהו אחר מהכוונה שיש לך, וכך לאט לאט היא תסתובב לאותו כיוון.

שאלה: מה זה אומר "לחשוב על משהו אחר"?

לחשוב על משהו אחר משחשבת קודם.

שאלה: מה זה אומר "לחשוב על משהו אחר חוץ מהכוונה"? לא הבנתי.

תתחיל לחשוב על משהו אחר. תיכנס לתוך מחשבות שיש להן ערך אחר משהיה לך קודם. ולאט לאט תסובב את עצמך לכיוון אחר.

שאלה: ערך אחר במה?

לפי הרצון. תלמד מחברים. יכול להיות שזה יעזור לך.

שאלה: במה דרך האמונה טובה או יעילה יותר מדרך הידיעה כדי להגיע לשלימות המטרה?

דרך האמונה יכולה להיות למעלה מהכול. מה שכן, דרך הידיעה סגורה בתוך עיגול הידיעה.

שאלה: כלומר, דרך האמונה אנחנו יכולים להגיע, לצאת מהמגבלות, ולהגיע לאין סוף?

כן.

תלמיד: כתוב במאמר ש"כל מה שאתה עושה הוא בשביל ה' אלקיך. זאת אומרת, שהגיע למדרגה, שהוא מרגיש, שבשביל עצמו אינו כדאי לחיות, אלא מה שהוא חי, הוא בשביל תועלת ה', וזה נקרא "תשובה"."

כן.

שאלה: מה זה אומר לחיות בשביל תועלת הבורא?

כשאני רוצה שכבודו יתגלה בכל העולם לכל הנבראים.

שאלה: הרב"ש כותב כאן שאבן הנגף היא שהאדם רוצה להבין את הכדאיות, האם משתלם לקיים תורה ומצוות או לא? מצד שני, במאמרי החברה רב"ש ממליץ לאדם לחשב האם ומה הרוויח מישיבת החברים או מהתוועדות. אם כך מתי מומלץ לחשב כדאיות העבודה ומתי לא?

כשאנחנו עובדים לשם הבורא, אנחנו עובדים רק לטובתו. כשאנחנו עובדים עבור החברה אנחנו יכולים לעבוד לטובת החברה.

שאלה: האם אנחנו צריכים להצדיק ולהסכים עם כל מה שהבורא עושה אתנו חוץ מזה שהוא התרחק והתנתק מאתנו, או שגם את הניתוק ממנו עלינו להצדיק ולהסכים?

לא. לכך לא. כמו שכתוב, "חוץ מצא".

שאלה: אחרי מה שהוא מרגיש, שהוא שוב פעם מרוחק מהבורא אחרי שהיה קרוב, איך להתחיל מההתחלה את הניסיון לעבודה בלהשפיע?

פשוט להתחיל. אין מה לעשות. כשאתה עושה לפי הרצון הבורא, זה יהיה לך כתשלום.

שאלה: אם אדבק בבורא בכל הכוח, האם לא אפול אף פעם?

לא מבטיח.

שאלה: בדוגמה של האם והילד, האם המטרה היא שהילד ילך לבד, האם הבורא רוצה שנלך לבד ולא נהיה תלויים בו?

כן.

שאלה: לזכות לאהבת ה' זוהי מתנת הבורא. האם האדם צריך להראות לבורא שהוא רוצה במתנה הזאת?

כן.

שאלה: מהם התנאים לקבלת המתנה?

מסירות הנפש.

שאלה: איך להתגבר על הבעיה העיקרית והיא שכל אחד חושב על טובת עצמו?

אם כל אחד חושב על טובת עצמו, אין להם פתרון.

שאלה: אם הבורא מראה לאדם את גדלותו, האם זה אומר שלאדם אין מספיק אמונה?

כן.

שאלה: מה צריכה להיות הכוונה שלנו בזמן התפילה על הציבור, מה הבורא לא יכול לעשות בעצמו?

הבורא לא יכול לעשות בעצמו כלום מעבודת האדם, אלא רק לפי בקשת האדם.

תלמיד: אם כך, בתפילה אנחנו צריכים בעצם לתת לציבור הכול. כוונות, מ"ן, ועוד.

הכול.

שאלה: יש תפילה שאני אתחבר עם החברים, יש תפילה שהחברים יתחברו, ויש תפילה על חבר מסוים. מה היא תפילה נכונה?

כולן נכונות. לפי החיסרון, הראשונה, או השנייה או השלישית.

שאלה: אם כך, צריך כל פעם להבין מהי התפילה הנכונה ואז לבקש?

בטח. איך אתה יכול לבקש מבלי להבין זאת? אני לא תופס את המצב הזה בכלל.

שאלה: אז מה זו תפילה משותפת?

כשאתם רואים שיש לכם בעיה משותפת, ועבור הבעיה הזאת אתם מעלים תפילה.

שאלה: האם אהבת הבורא מנוגדת לחלוטין לדעת שלנו?

למה?

תלמיד: כי אני חושב שאנחנו לא מסוגלים בתוך הדעת ממש לקבל את האהבה שלו.

בסדר, זה נכון. אבל הבורא ייתן כוחות.

שאלה: ויש דרך אחרת להשיג את אהבת ה'?

כשהוא ייתן, יהיה לך.

שאלה: כתוב, "כל פעם שהוא חושב, שכבר הגיע לעבודה דלהשפיע, אז מלמעלה מראים לו, שהוא עוד רחוק מעבודה דלהשפיע. ובמה מראים לו שהוא רחוק, היות שמראים לו כל פעם מהו "על מנת להשפיע"". איך מראים לו כל פעם מה זה על מנת להשפיע?

תגיעי לזה ותראי.

שאלה: אמרת שצריך לחשוב על משהו אחר כדי להחליף את הכוונה. האם זה אומר להחליף את הכוונה על מה שחשבנו או אנחנו פשוט צריכים להתעלם מהמחשבה שהייתה לנו קודם?

להתעלם מהמחשבה הקודמת.

שאלה: מה זה כוונה נכונה?

כוונה נכונה - כולנו רוצים להתחבר כדי לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: אבל במידה שכל כוונה היא שונה בתוך האיחוד, ואנחנו בונים את הפרצוף של העשרה. איך באמת אפשר לחבר בהשתוות הצורה, אם יש דרגות שונות בתוך העשרה?

זה לא חשוב לי, זו עבודת הבורא, הוא צריך את זה לבצע.

שאלה: כתוב שהוא הולך אחר הכלל עם הרצון לקבל לעצמו, ואם הוא יוצא מן הכלל אז הוא בעצם הופך להיות אותו ילד שהאימא מתרחקת ממנו. מה זה "כלל" בתוך העשירייה, האם זה קשור לאגו המשותף שלנו בעשירייה?

הכלל, זה כלל האגו.

תלמידה: ומה זה אומר לצאת מתוך הכלל?

אני חושב שהכוונה היא כאשר האדם באמת רוצה להיפרד מהקבוצה.

תלמידה: אבל אנחנו יודעים שזה לא טוב להתנתק מהקבוצה?

זה לא טוב.

תלמידה: כלומר לצאת מתוך האגו הכללי?

אפילו מהאגו הכללי. להיפרד זה בכלל לא טוב.

תלמידה: אבל אם הוא רוצה ללכת בדרך השפעה?

איך הוא יכול ללכת בדרך ההשפעה אם הוא צריך להיפרד מכולם?

תלמידה: אנחנו אומרים שאם הוא נמצא בתוך הכלל אז הוא מרגיש שלמות, הכלל זה בעצם האגו המשותף של העשירייה. ואם האדם רוצה להתנתק מתוך האגו הכללי, זה אומר שהוא רוצה לצאת מהעשירייה, או שהוא רוצה להוציא את העשירייה מתוך האגו הזה?

לא ניכנס לכל זה, זה לא עד כדי כך פשוט. אם האדם נמצא בתוך האגו הכללי הוא לא יכול לצאת משם. לא יכול.

שאלה: מהו מעגל הידיעה והאם זה משהו שמושג דרך החברים?

כן.

שאלה: איך להבין שמה שנחוץ זה להגיע לצורך לעשות תשובה?

לדבר על זה. יותר ויותר לדבר בין החברים, ואז תבינו שהצורך הזה הוא גדול מאוד.

שאלה: אם אני רוצה מעומק הלב את האור, ואני רוצה את אותו דבר עבור החברים, האם זה יכול להיקרא תפילה או עליית מ"ן?

כן.

שאלה: כשיש לנו כוח כללי בקבוצה, הזדמנויות, איך מכוונים, על מה מבקשים בדיוק?

לעלות יחד כולנו "עד ה' אלוהיך".

שאלה: למדנו שההבנה זה כמו אבן מכשול. אם היינו צריכים להגיע להבנה בעשירייה לפני שמתחילים פעולה שלמה, לאיזו הבנה צריכה להגיע העשירייה לפני כל פעולה?

כל עשירייה צריכה להגיע להבנה שאין לה שום דבר לפניה רק חיבור ביניהם ולבורא. אין יותר בעיות, רק שני אלה, חיבור ביניהם עד שמתחברים לאחד, ואחר כך אחד דבוק באחד, בבורא.

שאלה: נאמר שחלק מהחברים הגיעו קרוב להבנה הזו וחלק לא. האם יוצאים לפעולה כעשירייה או מחכים?

לא מחכים, יוצאים לפעולה.

(סוף השיעור)