שיעור צהרים 29.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 31,

מאמר "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה""

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 31, מאמר "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"".

לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"

תשמ"ד - מאמר י"ג

1984 - מאמר 13

"להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", כמו שכתוב "גוף ונשמה". ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

הנה בדרך כלל כשמדברים מרוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם, שהיא נשמה, בכדי שהאדם ידע, שמוכנה בשבילו מדרגה גדולה, שהיא נשמה. ושזה יעורר בו בלבו בחינת השתוקקות להגיע לזה. ויחשוב, מה היא הסיבה, שהוא עוד לא השיג את זה. אז הוא יבוא לדעת, שכל מה שחסר לנו, בכדי להגיע לידי השגת רוחניות, הוא חסרון של השתוות הצורה.

היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית. וזהו בחינת שינוי צורה לגבי הבורא, שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע. אי לזאת, צריך האדם לזכך גופו, ולבוא לידי השתוות הצורה, שהוא גם כן יחשוק לעשות מעשים, שהם רק להשפיע. ועל ידי זה תהיה לו היכולת להגיע להמדרגה הגדולה הזו, הנקראת "נשמה". לכן אומרים תמיד בלשון "גוף ונשמה".

מה שאין כן כשמדברים בסדר העבודה, אז אחר מדרגת גוף הולכת מדרגת נפש. לכן אומר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". שזוהי המדרגה השניה שהולכת אחר הגוף.

לכן כתוב "בכל לבבך" ואח"כ "ובכל נפשך". היינו, מה שיש לו, הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. אבל אח"כ אם הוא משיג מדרגה יותר גבוהה, היינו רוח, ואח"כ נשמה, גם כן הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. רק הכתוב מתחיל ממדרגה הראשונה, ההולכת אחר הגוף.

וכל מה שיש להאדם, הוא צריך לתת לה', שפירושו, שהוא לא עושה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שכל מעשיו הם רק להשפיע. והוא לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה'.

ובזה תבין מה שכתוב בזהר (תרומה, דף רי"ט, אות תר"ע, ובהסולם) וזה לשונו "ובכל נפשך. שואל, היה צריך לומר, ובנפשך. מהו, ובכל נפשך. בכל, זה למה נאמר. ומשיב, אלא שבא לכלול נפש, רוח, נשמה. שזהו, ובכל נפשך. בכל, מה שאוחז נפש הזו".

ומזה הנה אנו רואים, שהזה"ק מפרש לנו שבתיבת "בכל", שהתורה מוסיפה לנו, הוא בכדי להשמיענו, שגם בבחינת נפש נכללים שם גם רוח ונשמה. אלא מתחיל בכוונה תחילה בחינת נפש, משום שאחר בחינת הגוף מתחילה בחינת נפש. מה שאין כן כשאנו מדברים סתם מרוחניות, אנו מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים".

ובכדי להשיג את מדרגת נר"ן, אנו צריכים ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל לצאת מאהבה עצמית. וזה נקרא "דרך אמת". היינו, שעל ידי זה נגיע להשיג מידה אמיתית, שישנו בהשגחתו יתברך, שהוא מתנהג עמנו עם מידת טוב ומטיב.

וזה נקרא "חותמו של הקב"ה הוא אמת", שפירושו, הסוף של עבודתו של הקב"ה, היינו עבודתו של בריאת העולמות, שהוא להטיב לנבראיו, שהאדם צריך להגיע למידת אמת של הקב"ה. שהאדם ידע, מתי הוא הגיע לשלימותו, הוא לאחר שהשיג את הנהגתו של הבורא הוא בחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם צריך לראות, שיהיה כל טוב גם לאחרים, היינו שהוא יראה, שיש כל טוב להכלל כולו.

וזה מובא בהקדמה לתע"ס (אות ק"נ), וזה לשונו "ובחינה ד' של האהבה, שפירושה, אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית. כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת. ולא יצויר שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב "ולא יכנף עוד מוריך, והיה עיניך רואות את מוריך". כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך, הטוב והמטיב לרעים ולטובים".

נמצא לפי זה, אם הוא הגיע לשלימות הסופית, הוא בבחינת ההשגה את מצבו האמיתי, אבל יש לפני זה מדרגות הקודמות, כמו שכתוב שם בהקדמה לתע"ס, ש"בחינה הא' הוא תשובה מיראה", כמו שכתוב (באות ס"ג), וזה לשונו "המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישיב לכסלו עוד, כנ"ל, שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא "צדיק שאינו גמור", וגם נקרא "בינוני".

אבל לפני הנ"ל, יש עוד סימן, אם הוא הולך בדרך האמת. והיא מצב השלילה. היינו, אף על פי שהוא רואה, שעכשיו הוא במצב יותר גרוע. היינו, מטרם שהוא התחיל ללכת בדרך האמת, הוא הרגיש את עצמו, שהוא יותר קרוב לקדושה.

מה שאין כן כשהתחיל ללכת בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהוא יותר מרוחק מהקדושה. ולפי הכלל הידוע "מעלין בקודש ולא מורידין", אם כן נשאלת השאלה, מדוע עכשיו, שהולך בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהלך אחורי ולא קדימה, כראוי להיות אם הולכין בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא ירדו מהמצב הקודם.

והתשובה היא, שצריך להיות העדר קודם להויה. שפירושו, שמקודם צריך להיות כלי, הנקרא "חסרון", ואחר כך יש מקום למלאות החסרון. לכן מקודם האדם, צריך האדם ללכת קדימה, כל פעם יותר ויותר להתקרב את עצמו להאמת.

היינו, שכל פעם הוא הולך קדימה, ורואה את מצבו, שהוא משוקע באהבה עצמית. וכל פעם הוא צריך לראות יותר, איך שאהבה עצמית הוא רע, משום שהאהבה עצמית הוא המפריע שלנו, מלהגיע להטוב והעונג, שהבורא הוכן בשבילנו, מטעם שהוא המפריד בינינו לבין הבורא כידוע.

ולפי זה נבין, מה שהאדם חושב, שהוא הולך אחורה, בעת שהתחיל על דרך האמת, אז צריכים לידע, שאינו כן. אלא שהוא הולך ומתקדם אל האמת. שלפני זה, כשהעבודה שלו לא היתה מבוססת על דרך השפעה ואמונה, אז הוא היה רחוק מלראות את האמת.

מה שאין כן עכשיו, הוא צריך להגיע ולהרגיש את הרע שבקרבו. כמו שכתוב "לא יהיה בך אל זר". ודרשו חז"ל "איזהו אל זר בגופו של אדם. הוי אומר, זה היצר הרע". היינו, שבקרבו של אדם, שהוא הרצון לקבל שבו, הוא הוא הרע שלו.

ואז, כשכבר הגיע להכרת הרע, אז שייך לומר, שהולכים לתקן אותו. נמצא לפי זה, שמטרם שהשיג את הרע שלו, בשיעור שלא יכול לסבול אותו עוד, אין לו מה לתקן. לכן יוצא מזה, שהאדם באמת הלך הרבה קדימה בבחינת האמת, לראות את מצבו האמיתי.

ובזמן שהאדם רואה את הרע שבו, בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות עצות, איך לצאת מזה. אבל העצה היחידה שיש לאדם מישראל, הוא רק לפנות להבורא, שהוא יאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

ואז, כשהוא מקבל עזרה מה', אז כל החסרונות מתמלאות עם אור ה'. ואז הוא מתחיל לעלות במעלות הקודש, משום שכבר הוכן אצלו חסרון, ע"י זה שהגיע לראות את מצבו האמיתי. לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו.

ואז האדם מתחיל לראות, איך שהוא כל יום ויום, לפי עבודתו, הוא הולך למעלה מעלה. אבל צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה."

שאלה: תודה על המאמר, זה מאמר ממש מרגש וחזק.

זה רב"ש.

תלמיד: הוא אומר פה שבשביל שאני אראה את שלמותה של התכנית של הבורא כטוב ומטיב, לא מספיק שאני ארגיש שטוב לי, אלא אני צריך לראות שלכולם יהיה כל טוּב.

כן.

תלמיד: מה זה לראות שלכולם יהיה כל טוּב?

שאתה תהיה קשור לכולם ותרגיש עד כמה זה פועל כדי לחבר את כולם ולמלא את כולם בכל טוב.

תלמיד: זאת אומרת, שזאת אהבה ללא תגמול, זאת אומרת אני רק רוצה לתת את האהבה הזאת בלי לקבל שום תמורה?

ככה זה מצד הבורא כלפינו.

שאלה: אני מזהה שבדרך יש שני שלבים, שאדם מזהה שהוא אגואיסט, שהוא נמצא באהבה עצמית, מבין את זה, רואה, ופה הוא כותב שכל עוד הוא לא מרגיש את זה בשיעור שלא יכול לסבול את זה עוד, אין לו מה לתקן. ויש פער מאוד גדול בין ההבנה, ההכרה בשכל שאני נמצא בטבע כזה, לבין שזה מורגש לי כרע.

בכלל, איפה האהבה העצמית מורגשת כרע? אם אני נמצא באהבה עצמית איפה אי פעם זה יורגש בי כרע? ועוד יותר מזה, סליחה שאני עוד יותר מכביד אבל הוא כותב בסוף שאהבת הזולת זה דבר שלא נעים ללב, זאת אומרת אם כבר הפוך, ההשפעה מורגשת בי כרע, אז איך אני מגיע למצב שאהבה עצמית מורגשת בי שאני לא יכול לסבול את עצמי?

כשהיא מורגשת כמנוגדת למה שחשוב לך, אתה מרגיש אותה כרע.

תלמיד: אז איך תכונת ההשפעה יכולה להיות חשובה לרצון לקבל לעצמו?

היא מתחילה להיות חשובה מכמה סיבות. סיבה אחת, נניח שאתה רואה שהסביבה שלך, העשירייה משקיעה בזה הרבה כוח ושהיא מאוד מכבדת את אהבת הזולת בתוך העשירייה, את היחס של האדם לחברו, ואתה לא כל כך משקיע בזה, מכבד את זה, נמשך לזה, מעריך את זה.

תלמיד: יש איזו דרך לזרז את הפער הזה? כי נראה שאדם לומד הרבה מאוד שנים בשביל להבין את זה אבל אז יש איזו הפסקה עד שזה מגיע ללב?

נכון.

תלמיד: יש איזו דרך לצמצם את הזמן?

שוב, ככל שאתה תנסה להיות יותר קרוב לחברים, ובלי שאלות, פשוט אתה חייב שזה ישפיע עליך ואין לך ברירה. ויש בזה גם תקופות, עליות, ירידות למיניהן שאתה מושפע יותר, מושפע פחות, אבל זו הדרך.

שאלה: איך אדם מודד אם הוא מתקדם בדרך האמת?

נניח לפי השעון, כמה שעות ביום הוא חושב על הקבוצה, על החברים, על החיבור ביניהם, עד כמה הוא שקוע בקשר ביניהם.

תלמיד: אני לא צריך לפעול לפי ההרגשה הפרטית שלי אם אני מרגיש קרוב לחברים, רחוק מהחברים?

למה לא?

תלמיד: כי הוא אומר שאם האדם מרגיש שהוא הולך אחרונה אומרים לו שזה לא נכון זה רק הרגשה שלו, וככה מרגיש מי שמתקדם שהולך בדרך האמת.

כן.

תלמיד: אז אין לי באמת דרך למדוד אם אני הולך בדרך האמת או לא?

כן ולא. נניח שאתה הולך ברגל, ימין - שמאל, ימין - שמאל, יש לך בכל התנועה הזאת קדימה גם איזה חלק מהצעד ימין או שמאל שאתה הולך אחורה זה אחורה, זה קדימה, ככה אתה הולך. אז כך אנחנו צריכים להבין שזו צורת ההתקדמות.

תלמיד: ובצורת ההתקדמות הזאת שפעם אני מרגיש קדימה ופעם אחורה איך אני יודע שאני באמת הולך אבל בדרך, במסלול הנכון, לא משנה אם זה קדימה או אחורה?

לכן חוץ מההרגשה הפנימית, הבורא לא ברא את האדם לבד, לא אחד, אלא בחברה, והוא יכול לבדוק את עצמו כלפי האחרים והם מראים לו באיזו תנועה הוא נמצא.

תלמיד: מה אני מודד כלפי החברים?

האם אתה בכל זאת מתקדם למטרת הבריאה, לחיבור איתם.

תלמיד: ואם אני מרגיש רחוק מהם?

רחוק זה לא נורא, האם אתה הולך לאותו כיוון לחיבור זה החשוב. אז יותר מאוחר בסדר, יותר רחוק בסדר, אבל אתה מתקדם לאותו כיוון.

שאלה: כתוב פה "אבל העצה היחידה שיש לאדם מישראל, הוא רק לפנות להבורא, שהוא יאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו"." אפשר לפרש את הבקשה הזאת?

הוא רוצה שהבורא יראה לו איך נכון להתקדם, במה הוא מתקדם אולי לא נכון, באיזו תנועה, באיזו פעולה ושיתקן אותו. סך הכול.

שאלה: איך אני מודדת כלפי הבורא הרגשות שלי שאני רעה וכלפי חברה, אם אני מרגישה וחושבת עליה שהיא חושבת לא נכון או שמתקדמת לא נכון, אם אני מרגישה את זה שאני מודדת את חברה ככה, ואני מבינה שאולי זה לא נכון, זה משהו רע כלפי חברה, אני יכולה לבקש מבורא שהוא יתקן את ההרגשה שלי?

קודם כל לבקש מהבורא אפשר הכול, ככל האפשר, מהבוקר עד הלילה, כל הזמן לבקש שיתקן, שיסביר, שיראה, כל הפניות שלנו לבורא הן ללא הגבלה. וגם כלפי החברות וגם כלפי הבורא וגם כלפי עצמך וכן הלאה. לא להתבייש כל הזמן להיות בקשר עם הבורא וכל הזמן לבקש.

שאלה: אנשים עושים כביכול דברים מתוך אהבה עצמית, כמו שהחבר אמר בבוקר, לאכול סוכר, לעשן, כל מיני דברים שהם כאילו מתוך אהבה עצמית, אבל זה לא באמת אהבה. אז למה במקורות קוראים לזה "אהבה עצמית"?

כי הוא עושה מה שטוב לו, מה שהוא מרגיש שנעים לו.

תלמידה: גם כשבעצם זה מביא לו נזק?

נניח שכן. אני מעשן עד היום. מה אתם מסתכלים עליי כך? באמת, מעשן עד היום, וזה כבר שבעים שנה, מה לעשות? אני עושה את זה מתוך אהבה עצמית.

תלמידה: אז בעצם לצאת מאהבה עצמית זה מאוד משתלם, זה שנאה עצמית.

כן, נכון.

שאלה: כשהמדידה היא בין אמת לשקר ולא בין מר למתוק, אז זה כאילו מכניס הכול למסלול כי גם דווקא ככל שיש לי הרגשת הכרת הרע, זה סימן שאני מתקרבת יותר לאמת, וגם בד בבד אני יכולה להיות שמחה אבל לא לרצון לקבל שלי אלא שאני משמחת בפעולות שלי את הבורא, וגם הרווח שאני מחפשת זה לא להרגיש טוב יותר אלא להיות מתוקנת יותר. איך אני מפרידה מר ומתוק מהחישוב של הרווח? איך אני מגיעה לזה שאת כל הרווח אני רוצה לתת לבורא?

הכי בטוח זה בחברה כי אם זה לא בחברה, את מתחילה לסובב את עצמך לכל הכיוונים ונראה לך שהכול נכון.

תלמידה: ומה המחשבה שלי ביחס לחברות? איך אני בפעולות שלי רוצה שכל הרווח יתקבל בהן ולא בי?

זה שקר. את יכולה כך לחשוב שאת רוצה שכל הרווח יתקבל בהן ולא בך מפני שאת רואה בזה דווקא רווח גדול.

שאלה: ואיך אני יוצאת מהלופּ? כי זה לופּ כל הזמן.

נכון.

תלמידה: איך יוצאים מהלופ?

כשכל החברות עובדות יחד וכל אחת חושבת כך על האחרות, אז בסופו של דבר הבורא מסדר אתכן. אתן לא יכולות לעשות איזו פעולה שתוציא אתכן מהאגו.

תלמידה: האם לעשות ולעשות, לראות שאנחנו לא מצליחות ולבקש יחד מהבורא?

כן.

שאלה: אני חושבת שיש בתפקיד של ש"צ, גבאי או תורני חיבור, איזשהו מפתח או הזדמנות לממש את מה שאנחנו מדברים. באותו זמן שאני בתפקיד הזה, אומנם כלואה בתוך האגו שלי, אבל לפחות אני נמצאת במאמץ עם עוד חברה לשרת את העשירייה, לתמוך בחברות ולהחזיק אותן בתפילה. מה הפוטנציאל שיש לתפקיד כזה? האם זהו כיוון נכון או צריכים אולי להיות 24/7 בתוך העבודה הזו, או איך באמת לנצל את התפקיד הזה כמו שצריך?

האדם צריך לראות את עצמו כך שהוא כל הזמן נמצא בתפקיד של לשרת את החברה, לחבר בין כולם, לתת לכולם כמה שיותר מקום, חופש להתקרב זה אל זה. כך כל אחד צריך לראות את התפקיד שלו. לפי המימוש הזה נרגיש עד כמה הבורא נמצא במרכז החיבור בינינו ומושך את כולנו לנקודה אחת, שם כולנו מתחברים ומשלימים זה את זה. אנחנו נתחיל לראות כמה מה שיש בכל אחד אנחנו יכולים לשלב יחד וכך נגיע לשלמות.

שאלה: בדוגמה של העישון יש הבחן של נעים לי, טוב לי.

כן, נעים לי, זה מרגיע וזה טוב.

תלמיד: אני רואה שיש הזדהות. זה הבחן אחד.

כן.

תלמיד: אבל יש גם ידיעה שכלית, הרופאים אומרים שזה מזיק לי, שזה גורם לי לשיעול, לנשום יותר כבד, אלף ואחד דברים. שתי ההבחנות האלה נמצאות בי בו זמנית, איך אני מכריע, מה הבירור?

בכל רגע אתה מכריע לפי מה שטוב לך.

תלמיד: מה זה "טוב לך"?

נעים.

תלמיד: כלומר, אין פה בירור, אין פה כלום, יש פה רק מה נעים לי.

כן.

תלמיד: אני יודע שזה לא בריא לי, שזה מזיק לי, שזה קשה לי, שאני משתעל, וזה לא שמישהו אחר יודע אלא זה אני שיודע זאת,נכון?

כן.

תלמיד: כלומר הנעים הוא השולט בי, הוא יותר גדול.

כן.

תלמיד: זו כמובן רק דוגמה. מתי בן אדם מחליט שהוא רוצה להפסיק לעשן? מתי מתחלף הרצון?

הייתי פעם בקבוצה והם משכו אותי לאיזו ישיבה, בישיבה הזאת הם אמרו פתאום "אנחנו בעד להפסיק לעשן, כולם מפסיקים עכשיו". היו שם 15 אנשים, ואני אמרתי, "אם כן, ודאי שגם אני", כי איך אני יכול לצאת מהחברה? זרקתי את הסיגריות שלי, כולנו זרקנו אותם למרכז העיגול שלנו, ולא עישנתי חמש שנים. אני כבר לא זוכר למה שוב חזרתי לעשן. יש את השפעת הסביבה, וכשהיא משפיעה על האדם, אז הוא עושה כך.

תלמיד: באותן חמש שנים שלא עישנת, לאן נעלם ההבחן של "זה נעים לי"?

החברה מחזיקה. אם הם אומרים "כולנו מפסיקים", יכול להיות שהם לא הפסיקו, אבל אני הבנתי שגם הם מפסיקים, אז זה פעל עלי. איך אני יכול ללכת נגד רצון החברה? ואני מאוד מכור לעישון.

תלמיד: בחמש השנים האלה שלא עישנת לאן נעלם הרגש של זה נעים לי, זה מרגיע אותי, זה טוב לי?

זה נעלם בתוך רצון החברה שחושבת שזה רע ושהם לא הולכים יחד איתי, ואם אני מעשן, אז אני כביכול נמצא נגדם. לא היה לי כוח להתחיל לעשן, ממש לא, לא יכולתי להחזיק סיגריה. זה כוח החברה.

תלמיד: והיום?

עברו מאז הרבה שנים, אני לא יודע כמה, ואני באמת לא זוכר איך זה קרה. נראה לי שמישהו אמר לי שהם עשו עלי קומבינה, שאמרו שהם כולם מפסיקים לעשן, ואולי רובם באמת הפסיקו, אני לא יודע. ואחר כך אני לא יודע מה קרה ולמה חזרתי לעשן.

תלמיד: האם היום אתה שוב נמצא בבירור?

אני לא נמצא בבירור, פשוט נוח לי לעשן.

תלמיד: זה כן בירור, נוח לי לעשן, נעים לי לעשן, טוב לי לעשן, מרגיע אותי לעשן. את הצד הזה כולנו מבינים, כל מי שפעם עישן מבין זאת.

כן.

תלמיד: מה קורה עם ההבחן?

של נעים ולא נעים?

שאלה: לא, זה בטוח נעים. מי שעישן או מעשן יודע שזה נעים. על הנעים אין שאלה, זה דבר ברור, מובהק ומורגש. כנגדו יש את הידיעה שזה מזיק לי גופנית, היא קיימת ולא שהיא נעלמת. ההרגשה של הברית שעשיתם להפסיק לעשן נעלמה, ואז שוב חוזרים אל בין שני העמודים, נעים לי מול מזיק לבריאות שלי. איפה נמצא "המזיק לבריאות שלי" אצל האדם?

אתה רואה שרוב האנשים שמעשנים יכולים להסכים שזה לא בריא, שזה מזיק וכן הלאה, ועם זאת יש בזה נעימות.

תלמיד: דוגמה אחרת. בן אדם עושה איזו שטות גשמית שנעימה לו, נגיד שהוא יושב לצפות בטלוויזיה, באינטרנט, בסרטונים, במשהו שהוא מורגש נעים, מרגיע. אנחנו חיים באגף הנעים, אנחנו מבינים אותו והוא פשוט לנו. ויש את האגף האחר, השכל שבו אנחנו מבינים שזה רע לנו. אני יודע שזה מבזבז לי את הזמן ואת החיים ובמקום שאני אשקיע את הלב והמוח שלי בעשירייה, באהבת חברים, אני כולי נופל בנעימות הגשמית המזויפת, כמו נחש כזה שבולע אותי. תוך כדי הנעים אני מבין שזה לא טוב לי, אני מבין שמחר אני אוכל את עצמי, אבל מחר אני שוב אהיה בזה וכך שוב ושוב. מתי אקבל כוח לצאת מהנעימות הזאת שקוברת אותי?

רק על ידי הסביבה, כי לאדם אין שום כוח להתמודד עם עצמו.

תלמיד: מה עושים?

מארגנים סביבה שתלחץ, שתשפיע על כל אחד, שתשכנע אותו כך שהוא לא יוכל לסבול להמשיך באותה נעימות שקרית והוא יצטרך לעזוב אותה.

שאלה: אתה הרב שלנו ואנחנו אוהבים אותך, אתה יקר לנו. פעם אמרת לנו שהבריאות שלך היא לא שלך אלא היא שייכת לכל העולם. הרבה חברים דיברו על זה הרבה פעמים ואנחנו דואגים. אנחנו גם מבינים שאתה נהנה, גם אני נהניתי מזה שעישנתי הרבה שנים ומעוד הרבה דברים, אבל ברגע שהבנתי שהדברים האלה לא משרתים את החברה, אז הפסקתי.

בסדר, אני לא אעשן יותר.

שאלה: מה מונע מאתנו לפתוח את הלב שלנו לבורא?

אנחנו יכולים לפתוח את הלב שלנו לבורא רק במידה שאנחנו יכולים לפתוח אותו לחברים, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", רק בסדר כזה. ואם נראה לנו שזה לא כך, אז זה שקר שאנחנו משקרים לעצמנו. לכן העיקר בשביל כל אחד הוא לפתח חיבור, קשר ואהבה בתוך העשירייה. רק מתוך כך אנחנו יכולים לגשת לבורא, אחרת לא ניתן, הבורא לא ייתן לנו.

שאלה: המאמר אומר שלפעמים הרוחניות נקראת "נשמה" ולפעמים היא נקראת "נפש". אנחנו צריכים להשתוקק לנשמה. האם זאת השפעה, השפעה לחברים?

יש חמש דרגות, נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ובהן נצטרך לעלות. נפש זה הדבר הקטן ביותר, רוח זה כשמרגישים כבר שינויים, כמו הרוח שזז, מרגישים שינויים במצבנו, בהתקשרות שלנו, ונשמה היא כבר כשמתחילים להרגיש את המאמץ שלנו ברוחניות וזו כבר דרגה רצינית.

שאלה: איך אפשר לפרש מצב של תקיעות, שבו עומדים במקום הרבה זמן ולא שחוזרים אחורה, כשבעצם יש רצון חזק להתקדם ולהשפיע?

האדם צריך להבין שזה שעומדים במקום גם בזה הולכים אחורה, כי בכל רגע בחיים שלנו עלינו להתקדם. לא נעים לי ואפילו צר לי להגיד זאת, אבל זה מה שקורה לנו.

שאלה: המדרגות האלה, הרב"ש כתב עליהן "בכל נפשך", וגם שעל האדם לא לעשות שום דבר לתועלת עצמו אלא רק לתועלת הבורא. מה אנחנו משפיעים לבורא בתנועה הפנימית הזאת של נפש, רוח?

אנחנו נכללים בו בכוח השפעה, נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ואנחנו מוסרים לעל מנת להשפיע את חלקי הרצון שלנו שברא הבורא. "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין", על ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו מתקנים חלקים מהרצון לקבל שלנו ומעבירים אותם לרצון להשפיע, זה מה שאנחנו עושים.

תלמיד: איך אנחנו נכללים בבורא בתכונת ההשפעה, האם דרך אהבת חברים?

כן. הבורא בעצמו הוא רצון להשפיע ואנחנו עם החברים נכללים ברצונות להשפיע. אנחנו לומדים בחכמת הקבלה שיש לנו רצון, צמצום, מסך, מידת השפעה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: כתוב על המדרגות האלה שמה שיש לאדם הוא צריך להשיב לבורא, לתת לבורא. ואם אחר כך הוא משיג מדרגה גבוהה יותר, נגיד, רוח ונשמה, גם את אלה הוא חייב להיות מוכן לתת לבורא. האם בכל פעם אנחנו ביתר השפעה?

ודאי. בסופו של דבר ודאי ששום דבר לא נשאר אתנו ברצון לקבל שלנו אלא רק בעל מנת להשפיע.

שאלה: אף פעם לא עישנתי, תמיד חושבים שאני מעשן כבד אבל מעולם לא נגעתי, לא בסיגריות, לא בנרגילות, לא בסמים ולא בכלום, כי זה לא מושך אותי ותמיד העפתי את מי שהציע לי. העדפתי ספורט, וכל מיני דברים אחרים כדי להרגיע את עצמי. האם כל העניין הוא רק חשיבות, אם זה יותר חשוב לי מזה, כלומר מה אני מעדיף?

זה עניין של הרגל שנעשה לטבע שני, ואז לאדם קשה להתנתק ממנו, אבל החברה עושה זאת בקלות. כשנכנסתי לחברה הם השפיעו עליי, הם עשו איזה טריק, אחר כך נודע לי שהם דיברו לפני זה ביניהם שיעשו כך בשבילי כדי שאני אסיים עם העישון, וזה השפיע, אני לא רציתי לעשן.

תלמיד: הכוונה שלי שגם הרבה פעמים בחיים זה בטח כולל לחץ חברתי שעבד עליהם. ואז הם כאילו התחילו עם השטויות האלה. עלי גם לחץ חברתי, כלום לא עזר. בגלל זה אני לא מבין, זו חשיבות או שהרגל נעשה טבע שני?

אתה לא יכול להבין את זה, מפני שאתה לא נמצא בזה. אז יש דברים אחרים שאתה נמצא בהם וקשה לך לצאת מהם, זה עוד יבוא.

תלמיד: חשיבות, זה מה שאפשר לבקש?

כן מהחברה. הם יכולים להשפיע עליך חשיבות, לכל דבר שאתה רוצה. אתה רואה איך העולם משתגע אחרי כל מיני שטויות, פרסום וכן הלאה. אנחנו צריכים להבין במידה שאנחנו שקועים בחברה, החברה יכולה להשפיע עלינו, ולעשות מאיתנו כל דבר שאנחנו רוצים, אנשים הולכים למות ולעשות כל דבר ודבר, רק מפני שהחברה מחייבת אותם.

שאלה: כאילו ידעתי שאתה הולך להפסיק לעשן היום, אז הבאתי לך בונבוניירה וקוניאק. אנחנו אוהבים אותך.

שאלה: לגבי עישון או דברים ספציפיים אחרים, שהחברה כאילו משפיעה להפסיק או לשנות הרגל. כאילו מובן, כל השומרי משקל, כל מיני דברים. האם באמת לגבי תכונה, הסביבה יכולה לשנות? אם אנחנו עכשיו בעשירייה מחליטות, ממחר רק משפיעות, אין קבלה. אנחנו מחליטות, אנחנו רק הולכות על קו של השפעה. אפשר לעשות דבר כזה?

בבקשה, הכול לפניכן.

תלמידה: כשזה על משהו כביכול כללי, ועכשיו זה צריך להיות בכל התנהגות והתנהלות, האם זה אפשרי?

כן, ודאי הכול במוח. איך שאנחנו מחליטים ושומרים על זה, ויכולים להמשיך את הדברים האלה בכל צורות החיים.

תלמידה: וכדי לעשות את זה, האם אני צריכה להיות בתמיכה?

את צריכה תמיכה מהחברה, שזה יהיה לפני שאת חושבת על כל דבר אחר.

תלמידה: אנחנו צריכות לעשות על זה הכנה, כאילו אני צריכה להיות בטוחה שהחברות שלי הן משפיעות גמורות בשביל זה?

נניח שכן.

תלמידה: מה זה נגיד, האם אני יכולה לחשוב שהן פשוט ישקיעו בשביל זה, לא שהן משפיעות?

לא, הן משקיעות ומשפיעות.

תלמידה: זאת אומרת, כדי לעשות את זה, אם הייתי מעשנת ונכנסת למקום כזה, אני בטוחה שכולם עכשיו יפסיקו לעשן ורק אני כאילו הבעיה. אני צריכה להיכנס לעשירייה ולחשוב שכולם עכשיו החליטו שהן משפיעות, תכלס הן עושות את זה רק בשבילי, כדי שאני אתחיל להשפיע, כי אולי הן כבר מזמן בזה?

כן.

תלמידה: ואני צריכה להגיע עם מחשבה כזאת?

כן.

תלמידה: אז היום מעכשיו בזמן השיעור, אנחנו מחליטים שמעכשיו אנחנו רק משפיעות?

כן, בכמה שמסוגלות, שמבחינות.

תלמידה: כמה שמסוגלות אז זה כאילו עכשיו מה?

לא, זה לא צולע, זאת אומרת, זה בכל הכוחות שלנו.

תלמידה: ופעם אחת זה מספיק, כמו שאמרו לך שאנחנו מפסיקים לעשן ופתאום הרגשת את הכוח הזה ולא היית מסוגל לגעת בסיגריה?

כן.

תלמידה: אם אנחנו מחליטות עכשיו שאנחנו מעכשיו רק משפיעות, אנחנו לא נהיה מסוגלות לגעת בקבלה עצמית?

אני לא יודע, זה תלוי בכן.

תלמידה: אז מה אנחנו צריכות כדי שזה יקרה?

תמיכה מכל החברה.

תלמידה: עכשיו החלטנו כולנו תומכות בזה. גם אם קשה לנו, אנחנו משחקים רק בהשפעה גמורה, מתפללים שהבורא ייתן לכל החברים השפעה.

כן.

תלמידה: זה מספיק?

מספיק. מצוין. זאת אומרת, אין יותר כניסה לבניין שלנו, מישהו עם סיגריות ועם אהבה עצמית.

שאלה: בבירור הזה של הנעים התברר שהפרמטר הזה של נעים, הוא מאוד חזק. כשמגיעים לבירורים רוחניים לגבי הכרת הרע, לגבי כל הדברים שצפים, אז אין שם הרבה נעים. איך אנחנו יכולות בינינו בעשירייה, ליצור אווירה נעימה כי זה מה שעושה חוזק. איך אנחנו משתמשות בחומר הזה שנקרא נעים, בכדי שנוכל להיטיב ולחזק את החברות בהחלטות?

כל אחת צריכה וכל אחד צריך, להשתדל לראות שהחברה נמצאת לפניו, והיא ממש לוחצת ודורשת לקיים את התנאי הראשון הזה. אין מה לעשות.

תלמידה: האם יש פה איזו פורמולה לנעים הזה?

הנוסחה היא מאוד פשוטה. אני מעכשיו והלאה מרגיש שהחברה עומדת לפניי, שאני נמצא במרכז החברה והיא סובבת אותי, ולא נותנת לי לגעת נניח בסיגריה. בצורה כזאת אני עכשיו מתחיל לחיות.

שאלה: כתוב, בהמשך למה שאמרת קודם שהולכים בדרך אז מרגישים טוב. אבל כאן כתוב בהמשך ש"מעלין בקודש ולא מורידין"¹, אז למה כשהולכים בדרך האמת הוא מרגיש שהולך אחורה ולא קדימה?

כך הוא בודק את עצמו ורואה שאין לו כל כך התקדמות. וההיפך, הוא מרגיש את עצמו שכל פעם נמצא באיזו ירידה. מאיפה באה הירידה? מפני שהוא מקבל יותר הארה מלמעלה, וכלפי ההארה הזאת הוא מרגיש את עצמו שנמצא בנסיגה.

תלמיד: אני מבין שהתהליך בעצם זה בניית הכלי?

כן.

שאלה: קודם אמרת שאתה אומר בצער שאנחנו עומדים במקום ואפילו הולכים אחורה. מה זה באמת אומר? איך אפשר לראות את זה? איך אפשר להבין מה זו באמת התקדמות, ואם התקדמות זה אמור להרגיש כאילו הלכנו אחורה?

עם התקדמות קדימה אנחנו צריכים גם להרגיש את ההתקדמות, ולעומת זאת כשאנחנו בודקים את עצמנו, אז דווקא על ידי כוח ההתקדמות אנחנו יכולים לראות במצבנו יותר דברים שליליים.

תלמידה: מה גורם לך להגיד שאנחנו לא מתקדמים, ואיך אנחנו יכולים לתקן את זה?

אנחנו כן מתקדמים, ובכל זאת אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר גרועים.

תלמידה: איך לוודא שאנחנו מרגע לרגע נתקדם יותר?

שנתעלה מעל הרגש שלנו, ושיהיו כל ההבחנות שלנו רק כלפי החברים.

שאלה: אנחנו מדברים על השפעת הסביבה, השפעת הקבוצה. מה לעשות שאני כמו ילד קטן שנשאר לבד בבית, אף אחד לא רואה אותי, איך להתגבר על זה?

במצב כזה עדיין אין עם מי לדבר.

תלמידה: איך מהמצב הזה להתקדם?

להתקדם רק לעבר הקבוצה, קדימה.

שאלה: בעניין תמיכת החברה, שאנחנו צריכים כל הזמן שתשמור אותנו מכל הדברים הרעים שבכלל קיימים במציאות. כשאתה מדבר, זה נשמע כמו לעבור לגור בתדר אחר, במקום אחר. מהו כלי התמיכה שאדם יכול פשוט לגור שם ולהיות מוגן?

ביטחון שהוא מקבל מהסביבה.

תלמידה: איך אנחנו בונים כלי תמיכה שלא מתפרק אחרי שנייה אלא שבאמת חיים שם חברים?

שמחזיקים את זה כל הזמן.

תלמידה: מה מחזיקים?

את הסביבה, את התמיכה.

תלמידה: אני עכשיו רוצה להחזיק תמיכה 24 שעות. איך אני עושה את זה?

את צריכה להיות שקועה בתוך החברה 24 שעות, אז תקבלי מהם תמיכה.

תלמידה: אם העשירייה עכשיו הייתה גרה אצלי בבית, נוסעת איתי באוטו, הולכת איתי לסופר, כל היום העשירייה פיזית הייתה באה איתי, הייתי יכולה לעשות אולי את מה שאתה אומר.

כן.

תלמידה: איך אני עושה את זה כשזה לא המצב?

צריכים להגיע למצב כזה. אחרת אין שום יציאה, אין הצלה, "או חברותא או מיתותא".²

תלמידה: האם זה לדמיין את העשירייה? אמרת להרגיש שהחברים עומדים מסביב.

כל הזמן להרגיש שאת נמצאת בתוכם.

תלמידה: איך מרגישים את זה?

תנסי. תהיי חולה מזה נגיד חודש ימים, אחר כך נדבר.

תלמידה: לסבול מזה שאני לא מרגישה ככה?

כן, בוודאי. אם את רוצה להרגיש משהו, אז את חייבת להרגיש עד כמה רע לך בלי זה.

תלמידה: האם החברות מסכימות לזה? איך אני יודעת אם הן מסכימות?

זה לא חשוב.

תלמידה: אנחנו צריכים להיות כל היום בקשר עם הבורא, כל הזמן לדבר איתו, לפנות אליו, אבל האדם מרגיש שהוא רוצה גם לתת משהו לבורא.

על מה שדיברנו עכשיו, תני את זה לבורא, את הקשר הטוב הבלתי פוסק שלך עם החברות.

שאלה: קודם כל נתפלל ונתמוך בך ובכל מי שמחליט להפסיק לעשן. ואני גם חושבת שלכל אחד מאיתנו יש הרגל כזה של נעים לו, שאם אנחנו נעשה עליו צמצום, אז אולי נהיה יותר בתוך החברה. אז גם אני מתחייבת לעשות את זה.

הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על חברות, אז המחשבה באה והולכת. אבל לדוגמה השבוע, חברה בעשירייה קנתה לחברה מיקרופון לגלקסי, וזה עשה המון התפעלות, היא נתנה מתנה. וחשבתי על זה שמתנות הן בעצם ממש דוגמה שנחרטת. מתנה שחברה נתנה לי, במשך שנים אחרי זה אני מרגישה את ההשקעה שלה. אבל כשאני נותנת מתנה יש בי מן גאווה כזאת, אני נתתי, אני עשיתי. האם לתת מתנות על אף שהגאווה מצטרפת?

לעשות ביקורת על הגאווה.

תלמידה: איך?

כי את בעצם באה לחברה כדי לקנות אותה, כדי שהיא עכשיו תתייחס אליך בצורה יפה, כי נתת לה מתנה.

תלמידה: איך אני עושה צמצום על הדבר הזה שאני מרגישה שמושך?

זו כבר העבודה שלך.

שאלה: אנחנו בדרך כלל מודאגים מהבריאות של החברים בעשירייה. עד כמה חשוב שנדאג לבריאות של החברים כחלק מהדרך הרוחנית שלנו, כדי שתהיה קבוצה חזקה ונוכל להתקדם רוחנית?

לא צריכים להשקיע בזה יותר מדי, אלא צריכים פשוט להיות מודעים לזה, לא יותר מזה.

שאלה: במהלך הלימוד מתגלה הרע, שאני השקרן, הגנב, וכנראה גם אצל החברים זה קורה אומנם הם לא מספרים לי על זה אבל כך אני חושב. ואז מתאספת החבורה הזאת של גנבים, רוצחים, איך אפשר לדבר שם על אהבה בכלל?

זה נקרא הכרת הרע. בזמן שאנחנו מתקדמים כביכול לבורא, לרוחניות, אנחנו מגלים בדרך עד כמה אנחנו יותר ויותר גרועים, זה נקרא הכרת הרע. הרע שיש בנו, אומנם הוא לא כל כך גדול, אבל כל פעם נראה לנו יותר ויותר עומד, מפריע ונמצא בדרך לרוחניות.

מה אנחנו עושים? קודם כל, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". שנית כל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אני לא מרגיע אתכם שהרע יתגלה יותר ויותר וזה נכון, זה באמת נכון מצד אחד, מצד אחר אנחנו צריכים לשמוע מה שמקובלים ממליצים לנו לעשות כדי בכל זאת להתגבר על כך. כול זה נמצא לפנינו, ובטח שנצליח.

שאלה: אמרת שלקראת סיום התיקון כאילו יידלק האור בחדר, נראה איפה אנחנו נמצאים, שאין ייסורים, אין רע. למה אנחנו יושבים בשיעורים המון זמן אם הבורא גם ככה מקיף אותנו, ויש הכול, יש אור ואין ייסורים?

יש לך ילדים?

תלמידה: כן, כמובן.

את מתעסקת איתם במשהו, מחנכת אותם?

תלמידה: כן, הם כבר בני 22, אני עוזרת איך שאני יכולה.

אותו דבר הבורא מתייחס כלפינו.

שאלה: כשמתעורר הרע כלפי החברים, ואתה כל הזמן משתוקק דרך החברים לפנות לבורא, אז זה מגיע לזה שהרע הזה הוא בעצם כלפי הבורא. יוצא שאני עושה משהו לא נכון. מהי הפעולה הלא נכונה ואיך להמשיך מכאן?

פשוט להמשיך ולהמשיך. בסופו של דבר על זה נאמר "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". האור פועל בצורה מאוד אטית, יותר נכון לא איטית אלא סלקטיבית בכל רגע ורגע, בכל מילימטר של דרך, לא מדלג על שום דבר, אין לו קפיצות. לכן לנו נראה שזה איטי, אבל למעשה הכול עובר מדור לדור, משנייה לשנייה, עד שהכול מתחבר למרווח אחד של זמן, ואז אנחנו נראה את גמר התיקון.

תלמידה: ממש מפחיד שיש לי יחס כזה לבורא.

אל תדאגי, לא את מנהלת את התהליך הזה. הכול יהיה בסדר.

שאלה: גם אני מעשנת ואני לא רוצה להפסיק, האם זה האגו שלי?

סיימנו לדבר על הנושא, סיימנו לדבר על עישון, טבק, נרגילות וכל יתר הדברים. לא מדברים לא על עישון, לא על אלכוהול, על כלום. תתפטרו מכל זה.

שאלה: מה זה המצב "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד"? על מה מדובר?

הכוונה שרק הבורא יכול לדעת ולהעיד על זה שהוא יחזיק את האדם מעל לכל הבעיות שהוא, הבורא עצמו, שולח לאדם.

תלמידה: האם זה דיאלוג עם הבורא?

זה לא דיאלוג, אלא כך זה בנוי. על זה נאמר "עד שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

שאלה: מאוד התפעלנו שחבר אמר לך שהבריאות שלך לא שייכת לך אלא שייכת להרבה אנשים, אפילו לכל העולם. אנחנו מבינים שהמערכת הכללית של הבריאה בנויה כמו פירמידה, ומעלינו, מתחתינו ומאחורינו יש כמות גדולה של אנשים, האם כך?

זה כך.

תלמיד: אם היינו מרגישים את הדברים האלה, מבינים אותם, אז גם ההתנהגות שלנו הייתה יותר אחראית כי מאחורינו עומדת לא רק עשירייה ומעגל קרוב, אלא אלפי ומיליוני אנשים מאחורי כל אחד.

כן, זה נכון. הכול בנוי לפי פירמידה, ואנחנו תלויים וקובעים את העתיד אחד של האחר.

תלמיד: יש דעה כזאת, שאם נכיר באחריות הענקית הזאת, אז נרצה לברוח מהדרך. האם כדאי לנו יותר לעורר את החשיבות של העבודה שלנו בדרך כזאת?

בבקשה, אם אתם לא יכולים בעצמכם לזכור ולהתנהל עם זה, אז תכוונו זה את זה בצורה כזאת.

שאלה: אנחנו מבררים מה שברצון לקבל לעצמי וברצון להשפיע לחברה. אני בא לשיעור שבת בצהריים, אני נכנס וישר מחפש מקום שבו יהיה לי נוח, והמחשבות רצות איפה נוח מבחינת מיזוג אוויר, חברים, איפה אני ארגיש טוב יותר. ואז ניגש אליי בעל תפקיד ואומר לי שצריך לשבת במקום אחר כי זה יותר טוב לקבוצה, לחברה לשבת במקום הזה. אני קצת מתעקש, מחפש תירוצים, אפילו מתווכח איתו. אחר כך הוא אומר לי, "לא, אתה עובר לשם". אז אני עושה כאילו שאני עובר, יושב במקום אחר, אחרי זה אני חוזר למקום שאני רציתי. האם יש פה מצב רוחני? האם פספסתי משהו?

ודאי שיש כאן מצב רוחני, אתה בכל מחיר רוצה לקיים את האגו שלך.

תלמיד: כלומר אני ממש צריך פה ביטול ולעשות את מה שהוא אומר בלי שום דעת משלי.

עשרות פעמים, מאות פעמים דיברנו על כך שצריכים להתכופף כלפי החברה, ואתה נותן לנו דוגמה איך לעשות איזה סיבוב רק לא לעשות כך.

תלמיד: יכול להיות שהייתה לי פה אפשרות ללכת מעל הדעת שלי ולקיים את הדעת של בעל התפקיד.

כן.

שאלה: הרבה שנים אנחנו מנסים מהפסיכולוגיה הרגילה לברוח לפסיכולוגיה הקבלית, להכניס את עצמנו לתוך המערכת שאנחנו לומדים, רב"ש, אר"י, המורה היקר שלנו. אנחנו כל הזמן שומעים שיש הרבה אתגרים, תרגילים לעשות כלפי העשירייה. למישהו תרגיל אחד הוא קל מאוד, מישהו בכלל לא מעשן.

זה לא עניין של עישון, זה יכול להיות כל דבר אחר.

תלמיד: כן, מה אני מכניס בתוך הפעולה שלי כלפי העשירייה, כלפי הבורא ומה הפידבק שאני מקבל. אחרי זה אני צריך לעשות פעולה נוספת, בסוף המעשה להזמין את הבורא לתרגיל הזה. אם הצלחתי, אז לא השגתי שום דבר. עליי להרגיש שאני צריך להזמין מישהו מחוץ לי שיעזור בפעולה הזאת, כי אני לא מסוגל.

התרגיל הכי מסובך שאני רואה כל יום וכל דקה הוא לקבל התפעלות מחבר. אני לא מבקש ממנו כלום, זו העבודה האישית שלי. הרב"ש כל יום מדגיש לנו שהכול מתוקן, להרגיש שכולם מתוקנים, ובהפרש הזה איפה שאני לא רואה שחבר מתוקן לבקש מהבורא שייתן לי הזדמנות באמת להרגיש בכל האברים שאני נמצא בחברה מתוקנת ולהרגיש במקום הזה בושה, ואז להתחיל לעשות את הפעולות. זו ההתחלה.

כן.

שאלה: האם מהות הדיון היא על עוצמת השפעת החברה על הפרט?

כן.

תלמיד: אני מזהה שהרבה פעמים, גם אם אנחנו מחליטים החלטה, העוצמה לא גוברת על היצרים הפנימיים. איך בעצם לגרום שהשפעת החברה תהיה יותר חזקה?

לסגור את העיניים ולעשות מה שהחברה דורשת. מה שהחברה רוצה ממך, באיזו צורה היא רוצה לראות אותך.

תלמיד: היא כן חזקה אבל לא מספיק בשביל לעבור את האגו.

זה כבר תלוי בך, במידה שאתה מעלה אותם למעלה מעצמך.

שאלה: איך הוויתור על הרגלים רעים מקדם אותנו לרוחניות ואיך ההתגברויות שאנחנו עושים מקרבות אותי לחברות?

אנחנו בזה עוזרים זה לזה איך לעלות למעלה מהאגו הקטן שלנו. שכל אחד ואחד יחשוב, אפילו לא לדבר, רק יחשוב לכיוון זה, יהיה לנו הרבה יותר קל להתעלות מעל האגו שלנו המשותף ואנחנו על ידי זה נוכל לעלות לדרגות רוחניות.

שאלה: במהלך היום כשהאדם בוחר ב"נעים לי", איזה חשבון עושים איתו מלמעלה?

החשבון הוא פשוט. במידה שאדם מעדיף התפתחות רוחנית, שזה קבוצה, חברה וכן הלאה, לעומת ההתפתחות הגשמית.

תלמידה: האם בשביל שאיזו החלטה כזאת תצליח בחברה, צריכים שבאמת כל החברה תרצה בזה, לא מספיק שכמה בודדים?

לא, אפילו חלק.

תלמידה: אפילו חלק.

שאלה: איך לגרום שהסביבה תהיה תמיד מעל ה"נעים לי"?

חשיבות. שהסביבה תהיה מורגשת בי כדבר החשוב ביותר.

תלמיד: הבירור הזה עובר כל הזמן בתוך הראש.

כן.

תלמיד: בכל דקה שהחברה מבקשת משהו.

כל הזמן אתה צריך להחזיק אותם בגובה מעליך.

תלמיד: אז איך לקבל את החשיבות שהחברה יותר חשובה מעל הדעת האישית שלי, גם אם אני רואה שאולי משהו לא צודק בעיניי, באותו רגע?

עוד יותר טוב. אז אתה צריך לכופף את עצמך ולקבל אותם יותר גדולים.

שאלה: כמו שהחברה משפיעה על האדם ומשכנעת אותו ודורשת ממנו, איך אפשר לשכנע את הבורא שייתן לנו כוח השפעה?

אם אתם תהיו צודקים בתביעה שלכם, בבקשה שלכם, אז הוא יקיים.

תלמיד: מה זה להיות צודקים בפנייה?

בדרישה שלכם כלפי הבורא.

שאלה: איך מגיעים לעשות הכול לתועלת ה'?

בהדרגה.

שאלה: בסוף המאמר כתוב, "לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה." האם עלינו לקחת את זה כמשימה יום יומית בעשירייה?

כן. מה יש?

שאלה: אנחנו מתקרבים לכנס העולמי שלנו, שייערך במהלך סוכות השנה. הכנס עצמו יערך בתאריכים 30.9 וה-1.10 זה יוצא יום שבת וראשון. ותקופת האירוח של כל החברים מהכלי העולמי יהיה כאן בבית שלנו במרכז החל מה-28.9 עד ה-2.10.

בפועל השנה חג סוכות יוצא תשעה ימים נטו, איך אפשר להחזיק מתח כל כך הרבה זמן ואיך לא יפוג הטעם, איך החברים יוכלו להחזיק כל כך הרבה זמן בעבודה פנימית אינטנסיבית? שמענו ממך שיותר נכון לעשות משהו קצר ומרוכז.

מבחינת התועלת הרוחנית של האירוע, למה עדיף לקיים כנס בצורה קצרה, מרוכזת, ממוקדת במקום לקיים כנס שיפרוס את עצמו על שבועיים?

על שבועיים, אני לא מתאר לעצמי איזה כנס יכול להיות, זה מתיש. בכמה כנסים שהייתי והשתתפתי עוד לא ראיתי כנס שבועיים. קודם כל כתוב בסוכות תשבו שבעה ימים, שבעה, יופי. זה המקסימום, אני חושב שצריכים לעשות אפילו פחות.

תלמיד: מה מבחינת התועלת הרוחנית?

התועלת הרוחנית צריכה להיות תועלת ולא ממש לסחוב, לסחוט את זה. יומיים, שלושה זה המקסימום.

(סוף השיעור)

---

1. "מעלין בקודש ולא מורידין"↩

2. מסכת תענית ס”ג↩