שיעור בוקר 13.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/k6MpNoPd?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1346,

"מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה"

קראנו מאמר מכרך ג' "שלבי הסולם", פרשת "נשא", "מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה".

תלמיד: אני עובד מול הבורא, ובעצם מה שאנחנו עושים פה זו עבודה קבוצתית ואומרים שצריך להגיע לאהבת הזולת. איך מקשרים את שני הדברים האלה בצורה נכונה?

כתוב, "ולדבקה בו", שזאת המטרה שהבורא דורש מאיתנו, "סוף מעשה במחשבה תחילה". קודם הייתה המחשבה שיהיה נברא כמוהו ומתוך המחשבה הזאת נברא הנברא, עם אותן תכונות ובאותם תנאים שיוכל להגיע למצב להיות כמו הבורא, בדיוק זה כנגד זה.

הטבע של הנברא והתנאים הסביבתיים, זאת אומרת, השפעת הבורא אליו, מסודרים בצורה כזאת, כדי לתת לנברא אפשרות בעצמו, בבחירה חופשית, בהרגשת החופשיות שלו בבחירה, להגיע לדבקות בבורא, שהוא כן יגיע לדבקות בבורא.

הדבר הזה מתרחש רק בין בורא ונברא, ואין חוץ משניהם שום דבר אחר במציאות בכלל. אין ולא היה ולא יהיה, ולא קיים. מפני שהכול יוצא ממחשבת הבריאה "להיטיב לנברא", כדי להביא את הנברא היחיד, היחידי הזה לדבקות, להשתוות הצורה עם הבורא, אז כשדנים בשאלות של הטבע, של האופי, של הדרך, של השלבים שהנברא עובר, איך הבורא משפיע עליו, בכל שלב ושלב, בכל צעד ושעל, אם לא יודעים למה זה קורה, אז אנחנו צריכים לחזור כל הזמן למחשבת הבריאה, שהיא סוף המעשה, סוף המצב, המצב הסופי שיהיה עם הנברא. מתוך זה, מהסוף, הבורא כאילו הלך להתחלה ואז התחיל את הבריאה, מהתמונה הסופית. התמונה הסופית קובעת את כל מה שהוא התחיל, ואיך נתן והשפיע לנברא להתגלש מההתחלה לסוף. הסוף קבע.

אם אנחנו שואלים איזו שאלה, אז אנחנו יודעים בכל המצבים והדברים שמדובר על בקשה, מדובר על הקשר לבורא, מדובר על העבודה האישית של האדם, שאני מרגיש את עצמי יחיד, וכך גם לומדים בכל המקומות. אפילו אם לומדים "פתיחה", "תלמוד עשר הספירות", איפה שם כתוב שהכלי מתחבר עם עוד כלי, ועוד נשמות. איזה נשמות? אין דבר כזה. כל כלי וכלי, כל נשמה עובדת מול הבורא. למה הבורא עשה את כל הנשמות האלה, ואת החוק שיתחברו יחד?

מאותו משפט "סוף מעשה במחשבה תחילה", ששם מתחברים, איפה שהיתה המחשבה תחילה, לשם צריך להגיע סוף המעשה, משם אנחנו צריכים לשאוב את כל התשובות. כנראה שזה דבר הכרחי, שהנברא התחלק להרבה הרבה חלקים, ושבחיבור בין כל החלקים שלו, הוא יעשה איזה תרגיל שיעזור לו להתחבר עם הבורא. שבעבודת החיבור עם כל החלקים שלו, הוא יבין מה זה להתחבר עם הבורא, איך להתחבר עימו, איך למצוא כוחות. אולי צריכים לבקש אותם מבחוץ, מהבורא. יהיה לו על מה ללמוד, מאיפה להתחיל, מאיפה לבדוק את עצמו.

התחלקות הנברא זה דבר הכרחי. כמו שהוא בעצמו מלכתחילה נברא בטבע הפוך מהבורא, וצריך להגיע להשתוות הטבע, להשתוות הצורה, אז האם הוא בהשתוות, אי השתוות, ריחוק, קירוב, את כל הדברים האלה הוא לא יכול ללמוד כלפי הבורא בגלל שהוא נמצא בניתוק, בהפכיות הצורה, זה נקרא "ניתוק", זה מביא לו חוסר הרגשה. אז איך הוא יכול בכל זאת להתחיל את הדרך, וכל הזמן ללכת בדרך הזאת עד הסוף, כך שאיפה שהוא מנותק מהבורא, במידה שהוא מנותק, יהיה לו משהו בתוכו, איזה מנגנון שישלים לו את הניתוק הזה? אם אני מנותק מהבורא במאה אחוז, איך אני יכול לראות שאני מנותק?

אז אומרים, יש לידך כמה חברים, תבדוק עד כמה אתה מנותק מהם, ותדע שבמידה שאתה משתווה איתם, באותה מידה אתה הולך גם להשתוות עם הבורא. אז אמנם אני נמצא בהסתר, אבל יש לי מקום, מצב, אפשרות לראות את עצמי, לבדוק את עצמי, לפקח על עצמי.

לכן הנברא לא נשאר נברא אחד, אלא התחלק להרבה מאוד חלקים. לכמה חלקים התחלק? כמה שיש בתוכו הבחנות, לאותו מספר הבחנות התחלק. נגיד יש בתוכנו תר"ך חלקים, תר"ך רצונות, אז לכל רצון ורצון של אדם הראשון, יש ראש, תוך, סוף. ה"תוך" שלו, שזה כלים שלו, וה"סוף", סך הכול הגוף שלו, התחלק לתר"ך חלקים, "איברים" מה שנקרא, "רצונות", וכל רצון ורצון הוא בפני עצמו. אם כל רצון ורצון הוא בפני עצמו, איך הוא יכול להתחבר עם האחרים? הוא לא מסוגל להתחבר עם האחרים. הוא צריך לדעת מה יש באחר, הוא צריך להיות כלול באיזו צורה, באיזו תכונה עם האחר.

אומרים כך, נעשתה שבירה, וכתוצאה מהשבירה כל רצון מתר"ך הרצונות ספג בתוכו התכללות מכל יתר הרצונות. ואז התחלק עוד ועוד, עד כדי כך הייתה התחלקות, שבכל רצון פרטי יש כל מיני רצונות אחרים. כמו שאני אומר תמיד, שכל תא בגוף חייב להיות כלול ולהרגיש את כל יתר התאים שבגוף, אנחנו מגלים את זה בביולוגיה. בכל מערכת סגורה, אם היא עובדת בצורה מושלמת, אז חייב להיות כזה חוק שכל דבר כלול מכולם.

מכאן מובן לנו איך אדם יכול להגיע לדבקות בבורא. אם הוא עובד בתוך עצמו, ומחבר את כל החלקים שלו, על אף שהם עכשיו מפוזרים, מחבר אותם יחד בהשפעה, זאת אומרת בהשתוות הצורה כלפי מה שהוא צריך להגיע, כלפי הבורא, אבל הוא לא חושב שהוא צריך להגיע כלפי הבורא, הוא חושב איך שהוא עושה את זה בין כל הרצונות שלו. אם הוא מחבר כל רצון לרצון אחר, מתוך זה הוא קונה תכונה דלהשפיע. תכונה דלהשפיע בתוך הגוף שלו, בתוך הנשמה הכללית שנקראת "אדם".

אבל התכונה דלהשפיע הזאת עובדת גם כלפי הבורא. למה היא עובדת כלפי הבורא? מה אכפת לבורא אם אני עובד בחיבור עם יתר הנשמות? אז אנחנו מתחברים וזהו. העניין הוא שמלכתחילה צריכה להיות מטרה, מטרת הבריאה, המטרה שלי, אותו דבר, להתחבר עם הבורא. ואז לשם חיבור עם הבורא אני הולך לחבר את יתר הנשמות אליי, את יתר הרצונות, לתקן את היחס שלי אליהם.

במידה שאני רוכש מסך דהתחברות עם יתר הרצונות, עם יתר הנשמות, במידה הזאת, אם אני חושב על זה מקודם, אני הולך להתחבר עם הבורא. למה? מה הקשר? אז חשבתי שכן, על ידי זה יהיה לי חיבור איתו. לא. הקשר נבנה לא מזה שאני חושב מקודם, זה לא מספיק. זה צריך להיות אבל זה לא מספיק. במדע יש תנאי "הכרחי אבל לא מספיק", גם במתמטיקה יש כאלה תנאים.

אז יש תנאי הכרחי שמלכתחילה אני חושב על הבורא, אני רוצה להתחבר איתו. זה מחייב אותי לתקן את היחס שלי ולהתחבר עם יתר הנשמות, עם יתר הרצונות שבנברא הכללי שנקרא האדם. כשאני הולך בכוונה הזאת, שאני רוצה להידבק בבורא, להתחבר אליהם, יש לי קושי להתחבר איתם.

הקושי הזה הוא כשאני מחבר את שני הכיוונים האלה יחד. אני עושה תנאי - אני מתחבר איתם כדי להתחבר עם הבורא, והתנאי הזה עושה לי קושי גדול מאוד. התנאי הזה צריך באמת להביא אותי למצב שאני אבין שאני לא מסוגל להתחבר איתם, שאת הכוח להתחבר איתם אני צריך לקבל ממנו, ועל ידי זה אני משיג את החיבור איתו. זאת אומרת, אז המגמה שלי להתחבר עם יתר הנשמות, הופכת להיות אמצעי להגיע להכרחיות החיבור עם הבורא, לדרוש ממנו כוחות.

בשטח כאילו יש לי עבודה, אני וחברים, ואני רוצה להתחבר איתם, מפני שאני רוצה להגיע לאיזו מטרה רוחנית, נכון. אבל אני רואה שאני לא מסוגל לעשות את זה. העבודה הזאת שאני לא מסוגל לבצע אותה, היא מחייבת אותי לפנות שוב לבורא. ואז אני בהחלט נמצא בשני תהליכים כאחד. במידה שאני רוצה להתחבר עם החברים, במידה הזאת אני מרגיש נחיצות לפנות אליו לבקש כוחות, ובמידה הזאת אני מתחבר אליו וחוזר להתחבר איתם וזה נעשה ממש היינו הך.

ואחר כך, בסוף הדרך, או אפילו באמצע, כשאני מבין מה אני עושה, אני רואה שהחיבור שלי עם יתר הנשמות, והחיבור שלי עם הבורא, נעשים לא שני כיוונים, שאני חייב לחבר זה על ידי זה, אלא הם ממש אחד, נמצאים בנושא אחד.

תלמיד: גם זה, זה עדיין לא מה שאמרנו שקבוצה צריכה לבנות כלי אחד משותף. זאת אומרת, זה עדיין מצב שאני עובד עם עצמי. זה לא משנה שקיים פה מישהו אחר על ידי, אני מתחבר איתו בשביל להתחבר לבורא. ואנחנו אמרנו שצריך ליצור משהו משותף, שכל אחד צריך לשים את עצמו במשהו משותף.

כדי להתחיל את הדרך, אז קודם כל, כמו שהרב'ה כותב, אנחנו נתאספנו כאן כדי להגיע להיות אדם. "אדם" זה נקרא אדמה לעליון. להיות דומה. אז קודם כל זו המטרה. לשם זה אנחנו צריכים להתחבר בינינו. כמו "איש שתועה בשדה", הוא מסביר שם את זה. אז הולכים להתחבר בינינו, רק מטעם הכרחיות להגיע לדבקות בבורא, לא לשום מטרה אחרת. זה חייב להיות חיוב מוחלט, אז נצליח בדרך ולא נטעה.

ואחר כך, כשאני כבר מצויד בכוונה הזאת שאני רוצה להתחבר עם הבורא, ואני פונה לאנשים שהם כמוני, שרוצים גם להתחבר איתו, אז מובן לנו שאנחנו נמצאים בזה כמו אותו גוף שחילקו אותו לתר"ך חלקים נגיד או יותר ויותר חלקים, ויש כמה חלקים בגוף הזה שמבינים שהם צריכים להגיע לדבקות בבורא, ואנחנו צריכים להתחבר בינינו, לעשות את העבודה הזאת.

למה דווקא אליהם אני צריך להתחבר? אני אתחבר סתם לאיזה אנשים זרים מכל העולם, מכל מיני מדינות, בני המשפחה שלי, או סתם אנשים. לא. אומרים שבחיבור כלפי יתר האנשים, ודאי שתתחיל להשפיע עליהם, וזה ודאי צריך להביא אותך עד למטרה, אבל זו עבודה מאוד קשה. זו עבודה שאתה לא תמצא שם חומר דלק, אתה לא תמצא תמיכה.

אלא רצוי למצוא כאלה אנשים, כאלה נשמות שהם באותו ראש כמוך ואז יש עבודה הדדית. אנחנו מנסים להתחבר בצורה הדדית, לחזק בזה אחד את האחר, מפני שכל אחד ואחד מאיתנו רוצה להתחבר עם הבורא. ואחר כך נגלה שהחיבור בינינו וחיבור עם הבורא זה אותו דבר.

מה זאת אומרת הוא אותו דבר? שביני ובינך, אם תהיה נקודת החיבור, נקודת הקשר, ממש ההלחמה הזאת בינינו, טיפת הדבק הזה בינינו, שידביק בינינו, באותה טיפת הדבק בלבד, ישרה הבורא. לא בתוכך ולא בתוכי, אלא בינינו. אם נבנה את הקשר, שם, בקשר הזה הוא יתגלה. אז ודאי שרצוי אם כך למצוא אנשים שהם באותו ראש, באותה מטרה.

למה? כי בסך הכול אני מוצא בו תמיכה והוא מוצא בי תמיכה. מכאן אנחנו מגיעים לעוד שאלה, ואם יש לי נגיד מאה איש? אז אני הולך להתחבר עם כולם, גמרנו, שוברים את כל המחיצות? אומרים, לא, זה קשה מאוד, אני לא יכול להתרכז במאה איש ולתת לכולם תשומת לב ולהתחבר. אז מה עדיף? עדיף כאלו שאני ארגיש את התגובה שלהם, שהם ירגישו את המאמץ שלי, שהם יבינו אותי ואני אבין אותם. אז רצוי שהם יהיו לפי האופי, המנטליות, התפיסה, איכשהו קרובים אליי, בצורה בהמית, חיצונית, איך שבינתיים אנחנו יכולים להבין אחד את האחר.

כי סך הכול אני מחפש מישהו, "את אחי אני מבקש", מה זאת אומרת? שהוא באיזושהי צורה קרוב אליי, שאני אבין אותו יותר טוב, שישפיע עליי באופן יותר מובן, ואני אליו, אבין אותו. אולי בכלל יש לו כאלו תפיסות, שהוא יפרש את מה שאני עושה לו בצורה אחרת, מי יודע. לכן אנחנו גם רוצים להתחבר בצורה כזאת שתהיה הבנה יותר נכונה בין האנשים.

ההבנה הנכונה הזאת יכולה להיות לפי האופי המקורי, והיא יכולה להיות, לפי האופי המקורי אבל לפי סימנים יותר חיצוניים, שאנשים מתעניינים במשהו יחד, עובדים יחד, מתעסקים יחד, קרובים לפי איזושהי צורה בוא נגיד, בצורה אנושית.

אז זה לא בדיוק לפי האופי, שאני הולך למדוד כמה אתה כזה וכזה, פזרן ושתלטן וכל זה, אלא יכול להיות איך שמרגישים, זה ממש לפי הרגש. אבל "רגש" הכוונה היא בכמה אנחנו נבין אחד את האחר יותר טוב בלעזור, בלהשפיע, בלהפריע, לא חשוב, אבל שנפרש נכון אחד את האחר. כי יש כאן אנשים שממש לא מבינים אחד את האחר, אני מודה שגם אצלי זה חסר.

תלמיד: יש הבדל או קשר בין שני עניינים, אחד זה חיבור עם הבורא, שני זה להיות דומה לבורא, יש הבדל ביניהם?

חיבור עם הבורא ודומה לבורא זה אותו דבר. זה לא בגשמיות, שיכול להיות דומה ולא חיבור, חיבור ולא דומה. בגשמיות ממש, נגיד שתי מכוניות דומות אחת לשניה אבל הם לא אחת, לא מחוברות. ברוחניות אין דבר כזה, ברוחניות ככל שיש שיתוף, זאת אומרת אותן תכונות, זה נעשה אחד, זה חוק השתוות הצורה, חוק של המרחב הרוחני.

תלמיד: מצב קבוע זה בעצם דומם, איך לעשות שמצב קבוע יהיה התחברות חדשה כל פעם?

מצב קבוע זה דומם, איך לעשות שהמצב הזה יהיה כל הזמן בשינוי? לא להיות דומם.

תלמיד: שדווקא התחברות חדשה תהיה מצב קבוע.

לא להיות דומם אז זה יהיה כל פעם התחברות חדשה, אני לא יודע מה אתה אומר. ומה זה "התחברות חדשה"? התחברות חדשה ששני אנשים לא צריכים שכל הזמן אני אתחבר לעוד כאלו, ואתה לעוד אחרים. אם שנינו משתנים, אז כל הזמן ההתחברות היא חדשה. אז אם שניהם לא דומים, לא דוממים, אז שניהם כל הזמן בחידוש ההתחברות.

תלמיד: מצד אחד אדם משתוקק לחיבור עם הבורא, מצד שני "עבדו את ה' בשמחה", זה שני דברים מנוגדים.

הבורא נתן לנו לעבוד וחוץ מזה אמר שאתם תהיו בשמחה בזמן שאתם עובדים. הוא עושה צחוק מאיתנו, או שהוא ממש רוצה שנסבול? זה דומה לזה שמישהו נותן לי מכה ואני אומר "תודה רבה".

ברוחניות כל דבר שאומרים כך וכך וכך וכך, זה סימן שיש מצב כזה, שאתה אולי עוד לא הגעת למצב שכך זה, או כך זה, או כך זה, אבל זה קיים ואתה צריך לזה להגיע. אם כתוב "עבדו את ה' בשמחה" אז יש מצב כזה שממנו והלאה העבודה היא ממש נותנת לך שמחה ואושר, ואתה לא צריך יותר שום דבר חוץ מהעבודה עצמה, הפעולה עצמה היא ממלאה אותך והיא עצמה השכר.

עוד לא הגעת לזה, אני מבין אותך.

תלמיד: בעמוד 63, בפסקה "כלומר", הוא כותב "אבל אין להאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע." מה יכול להיות עצה יותר מתוחכמת?

האדם נברא ברצון לקבל, שהוא רוצה ליהנות. ממה ליהנות? הבורא ברא הרי רצון לקבל, אי אפשר להגיד "אני רוצה", כי אני רוצה זאת אומרת יש משהו שחסר לי, והמשהו הזה אם אקבל אני ארגיש שלא חסר לי. בגלל שקיים רק בורא, ואחר כך הוא ברא את הנברא, אז ברור שנברא זה חיסרון להרגיש את הבורא, ואיפה שהבורא לא נמצא שם נמצא הנברא, שם קיים הנברא.

בוא נגיד כך, ממה התחיל הנברא? מזה שמלכות דאין סוף צמצמה את האור, והאור הסתלק ואז נשאר רצון. אנחנו אומרים, "התפשטות האור וההסתלקות עושה את הכלי ראוי לתפקידו". איפה שהאור מסתלק מתגלה חיסרון שהוא לא נמצא, איפה שאין בורא, אור ובורא זה אותו דבר, שם יש לנו נברא.

מה שאלת בדיוק?

תלמיד: למה הוא כותב את זה בצורה כזו, ולא כותב "אתה רוצה להשיג את השפע האין סופי? בוא תשיג רצון להשפיע"?

אתה אומר לא כמו קודם, תגיד כמו שאמרת קודם.

תלמיד: הוא כותב פה "אבל אין להאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע". מה העצה היותר נכונה?

האדם נברא כדי לחפש את התענוג, רוצה למצוא את התענוג, ובאמת רוצה למצוא את הבורא. כל הרצונות שלנו, אנחנו עכשיו לא יודעים את זה, אבל בסופו של דבר אנחנו רוצים אותו, להרגיש אותו. כל התענוגים שאתה רואה באים בעצם ממנו בכל מיני לבושים, הוא עומד מאחורי זה והוא ממלא אותנו. אין מקור אחר של תענוג.

אם כך, הבעיה היא שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו לא רצים אחריו כמו "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", שזה נקרא "לא לשמה". אלא האדם בסופו של דבר מגיע למצב שהוא חומד לא את התענוג, אלא את החיבור עם נותן התענוג. בשבילו, אהדה, חשיבות, היחס לבורא, מתחילים להיות יותר חשובים מאשר להשתמש בו כבתענוג שממלא את עצמו.

מלכתחילה חשיבות הבורא אצלנו היא אפס. הרצון להשתמש בו, לנצל אותו, ליהנות ממנו, הוא במאה אחוז. אני צריך להגיע למצב, שמאה האחוז האלה של הרצון ליהנות ממנו יהיו אצלי כאפס. והרצון להכיר את החשיבות שלו, להתחבר עמו, להיות אתו, יהיה מאה אחוז. כלומר להגדיל את החשיבות במאה אחוז לעומת הרצון שלי להתענג בו.

איך אעשה את זה? את הרצון הזה לחשיבות אני מעצמי לא יכול לקבל, אני יכול לקבל אותו רק מהסביבה. אם הסביבה לא תיתן לי את הרצון הזה, אז אין לי שום סיכוי למצוא אותו בעצמי.

תלמיד: אני מוותר על תענוג בשביל ללכת לקשר אתו בשביל יותר תענוג.

אתה מדבר על מצב של לא לשמה, שאנחנו הולכים ומגדילים כל הזמן את הרצון שלנו ליהנות מרוחניות במקום ליהנות מגשמיות.

יש לי בעולם הזה ברוך ה' ממה ליהנות, מאוכל, ממין, ממשפחה, מבית, אלו תענוגים בהמיים, גופניים, ואחר כך מתענוגים אנושיים, כסף, כבוד, מושכלות. לעומת זה, אני רוצה לפתח עכשיו את היחס שלי לתענוג נוסף שנקרא רוחני. למה רוחני? כי זה רוח, הוא קצת יותר נבדל, לא מורגש כל כך. אז אני עכשיו, על ידי חברה, לימוד, מפתח רצון לתענוג הרוחני שיהיה יותר מהרצונות שלי לתענוגים גשמיים שנמצאים לפניי.

אם אצליח להגיע למצב שאני "חולה" על התענוג הרוחני, שאני רוצה את הבורא, "מת עליו", לעומת כל התענוגים שיש לי בגשמיות, וזה יהיה בצורה קבועה, כי יש לנו לפעמים עליות וירידות בזה, ואני מדבר על צורה קבועה, אם אגיע למצב הזה, אז סימן שהגעתי למחסום, למקסימום רצון על מנת לקבל לרוחניות. יותר מזה לא דורשים מאתנו. אם אני מגיע לזה, אז אחר כך נותנים לי להיכנס לרוחניות, אבל כבר נותנים לי את זה על ידי מסך וכבר מטפלים בי. לא אני מעביר את עצמי מלא לשמה הגדול ביותר, ללשמה הקטן ביותר. אני לא עושה זאת בעצמי.

הבעיה שלי עכשיו היא רק להגדיל את חשיבות הרוחניות, איך שאני מבין אותה, שהיא ממש משהו, שכל החיים וכל העולם הזה לא כדאי, אלא רק כדי לדרוך עליו ולקפוץ לרוחניות. איך אני יכול לעשות את זה? האם אני מרגיש רוחניות? האם אני מבין את זה, רואה משהו? לא. האם אני אחכה עד שיתנו לי מכות, שארצה לברוח מהעולם הזה לקראת רוחניות מאין ברירה? זה לא נקרא דרך תורה, וזו דרך ארוכה מאוד לעוד אלפי שנים של התפתחות.

לכן רק חברה צריכה לספק לי את הדברים הללו. אני אכנס לחברה שתשטוף לי את השכל שכל החיים האלה הם זבל, ורוחניות שווה הכול. או יותר נכון לומר, החיים האלה טובים, הרי אנחנו נהנים מהם, וכל הזמן נותנים לנו להבין שיש פה עוד ממה ליהנות, אבל רוחניות היא פשוט משהו מהמם. את זה אני צריך לשמוע מהחברים.

בסדר? לא כל כך, אני מסכים אתך. יותר טוב אם זה היה פשוט, לוחץ על איזה כפתור וזה נעשה.

תלמיד: אם אתה שומע את הדברים הגבוהים האלה מחברים, זה יוצא קצת מגעיל, קצת מלאכותי.

לא צריכים לומר לכל החבר'ה, "חבר'ה, הבורא הוא גדול, תראו איזה מוצר יש לי, אני רוצה למכור לכם אותו, תראו כמה הוא יפה, כמה מצוחצח". באמת, לא שזה לא יפה, אף פעם לא יקנו את זה. אני לא אתרשם מזה שתתחיל לדבר בצורה כזאת, בפרט שאנחנו כאן אנשים לא כל כך עדינים. ובאמת, באים לכאן אנשים עם רצון לקבל טוב, גס כזה, יחסית גדול. לכן אנחנו צריכים למצוא שפה כזאת, אמצעים ולבושים כאלה, כך שכל אחד יוכל להתפעל במקסימום ממה שקורה מסביבו בתוך החברה שלנו.

אנחנו הרי באמת רק בורחים מהתמונה הזו, אבל אין לי שום אפשרות אחרת להתחבר לבורא אם אני לא לוקח חומר דלק, כוח, דחיפה מהסביבה. כי בי בעצמי אין מלכתחילה שום דבר שאני יכול לעלות אפילו צעד אחד, מדרגה אחת, אני צריך לקבל את הנחיצות למדרגה הזו מהסביבה. לי אין חיסרון למדרגה הבאה. את הנחיצות אליה אני מקבל מהסביבה, את הכרת גדלות הבורא, גדלות המדרגה הזו אני מקבל מהסביבה, ואז באה אלי אפשרות, דחף לפנות אליו, ואני מקבל כוח לעבור אליה, למדרגה הבאה. כל האפשרויות הן רק מהסביבה.

מלכתחילה אין לי את הכלי. מפני שאם יהיה לי את הכלי הזה, אז אני לא אהיה זקוק לאף אחד, גם לא לבורא. חוץ מכלי לא חסר כלום, הכול נמצא, רק אני צריך לגלות את הכלי הזה. אם הייתי מגלה את הכלי בתוכי, אז בתוך הכלי היה גילוי, הבורא היה מתגלה, אבל אני מתגלה כממלא את הכלי, ולא הייתי זקוק לו. אלא אני מקבל חיסרון מהחברה, הוא לא שלי, הגדלות מהחברה היא לא שלי, אני פונה אליו, ובזה ששברתי את עצמי כלפי החברה, כבר נעשיתי ראוי לקבל כוח על מנת להשפיע ממנו.

תלמיד: מה זה השקעה שלך בחברה?

ההשקעה שלך בחברה היא כמו שכתוב "קנה לך חבר ועשה לך רב".

תלמיד: אם כל מה שאני מסתכל לראות זה איך לקחת או לחפש חיסרון.

נכון, אני מתחבר עם אחרים כדי לקבל מהם את מה שאין לי, רק בצורה בריאה כזאת. אלא מה? אז מה?

תלמיד: זו ממש בעיה, אז מה אני משקיע כדי שנתחבר?

מה אני משקיע?

תלמיד: כן.

אם אני צריך לקבל ממנו משהו, אז אני צריך לתת לו תמורת זה משהו. אז אני מחפש מה הוא רוצה, ותמורת מה אני יכול לקבל את זה. יש פה עבודה מאוד פשוטה, לא צריכים לברוח, אלא לפשט אותה, ולא לחפש משהו גבוה.

תלמיד: איך על ידי התחברות עם החברים, אני יכול ללמוד את הרצונות שלהם?

זה שאתה הולך להתחבר עם החברים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, זה מזמין עליך אור מקיף, והוא פותח לך את הנשמה שלך. אתה מתחיל לראות עד כמה אתה הפוך מהאור הזה, והוא מתחיל לגלות לך את הרע. אם אתה מגלה את האגו שלך בהתחברות עם האחרים, סתם כאגו שלך, אתה מגלה אותו רק אתה כנגד החבר, וזה לא אותו אגו שאתה צריך לגלות כלפי האור מקיף, כלפי הבורא, כלפי על מנת להשפיע, זה משהו אחר לגמרי, זה אגו בהמי.

כמו ששוברים את זה פסיכולוגים בצבא או בכל מיני קבוצות כשצריכים לחבר אנשים, אז שוברים את האגו של כל אחד ואחד, במידת הכרחיות שצריכים להתחבר כדי להינצל, כדי לשרוד. זה משהו אחר לגמרי. אם אתה הולך להתחבר עם השני מתוך רצון להתחבר עם הבורא, זה מביא עליך אור מקיף, הבורא כבר נמצא בפנים ביניכם, והוא כבר מגלה את האגו שלך, את יצר הרע שלך, ואת כל הכרת הרע שלך בהתאם אליו, לא בהתאם לסתם עוד בהמה שצריכים להתחבר איתה.

מגיעים אליי זוג, בעל ואישה, מתקוטטים, איזה מלחמות, איזה האשמות, והשמצות. מה? עכשיו שהם ישברו כל אחד את עצמו, ויתחילו להתחבר ומשהו, אז מה יהיה ביניהם? כתוב "איש ואישה, שכינה ביניהם", אבל לא מדובר על מצב בהמי. זאת אומרת, אם מלכתחילה אנחנו לא לוקחים בחשבון שהמטרה היא "סוף מעשה במחשבה תחילה", המחשבה תחילה צריכה להיות שם, להיות מחובר איתו, ועכשיו אני הולך לעשות את המעשה הזה, ולהתחבר עם החברים, אז זה יצליח.

תלמיד: בכל מצב שהחיבורים, והפרסום של הבורא בחברה מציגים לבן אדם איזו אשליה של מילוי, ואיזו תחושה כזאת שזה משאיר אותו כל הזמן בלי שהוא ירגיש באמת את החסרון שלו?

כתוב שעובד ה' צריך להיות קשה כברזל. מה זאת אומרת? אני צריך כל הזמן להיות דרוך ולמדוד עם איזו מחשבה הלכתי לשמוע איזו ידיעה, עצה, איזה דבר מהחברים. לשמוע הכוונה לספוג, מה זה עשה בי לעומת מה שרציתי קודם, ולמה הגעתי עכשיו, אחרי שקיבלתי מהם נגיד התפעלות. האם עכשיו ההתפעלות הזאת באמת נותנת לי לא סתם סיפוק שאני ברוך ה' נמצא בידיים נאמנות בחברה, שאני יכול לסגור עיניים כמו תינוק, והם ייקחו אותי לאיזה מקום.

או שבאמת לקחתי מהם עכשיו התפעלות לא שלי, אבל עכשיו אני הופך אותה לשלי. אתה מבין? אני עכשיו ממש מתחיל לעכל את הדבר שאני לוקח מהצד שלי. מה זאת אומרת שלי? אני פותח ספר, אני מתחיל לקרוא איזה מאמר, רצוי ככה מ"שמעתי", מדברים כאלו, אני הולך ללמוד איזה חלק בתע"ס.

על ידי ההתפעלות שלהם, אני רוצה עכשיו להזמין על עצמי אור מקיף. אם האור המקיף הזה יבוא, הוא יכבה לי את ההתפעלות הזאת, וייתן לי הרגשה עוד יותר רעה בתוך הכלים שלי, הוא ייתן לי יותר הכרת הרע, אבל השתמשתי בהכרת הרע הזאת בגלל שקיבלתי מהם התפעלות, והזמנתי אור מקיף. זאת אומרת, יש לי כאן ממש אפשרויות לעבוד, ולא שאני יושב, וברוך ה' קיבלתי מהחבר'ה שלי איזו הרגשה טובה, אנחנו נמצאים בדרך, וזהו. תלוי איך אתה משתמש במה שקיבלת.

תלמיד: יש הרבה אנשים שנכנסים לנישה כזאת.

יש הרבה אנשים שנכנסים ככה לנישה כזאת, וזהו, נכון. לכן אני אומר שלכל אחד ואחד חייב להיות כל יום חלק בלימוד, חלק בעבודה שלו, במקום העבודה, שבו הוא עובד, כי גם זה הופך להיות קשה, והוא צריך לזה איזו השפעה מהחברה, תמיכה מהחברה, ולהחזיק את עצמו בבית עם המשפחה, וודאי שגם לעשות איזה פעולות הפצה. אז אם אתה לא תקבל תמיכה מהחברה, אתה תעבוד בכל הדברים האלה בעצבים, בקושי, עד שזה פשוט יהיה פורמאלי בלבד.

החשבון עם הבן אדם הוא במצבים הטובים, לא במצבים הרעים. אלא במצבים הטובים, שנותנים לך או מלמעלה או מלמעלה נגיד דרך החברים איזו התפעלות, איזה חומר דלק ואתה משתמש בזה לדברים טובים, או שמילאת את עצמך ואתה יושב ככה בנדנדה, ולקחת לך עוד בקבוק בירה, ואתה יעני מסודר טוב מאוד.

או שאתה לוקח את ההתפעלות הזאת ממש כדי לפתוח ספר, ולראות איפה שפעם לא יכולת להבין שום דבר, אבל אתה משתוקק, נגיד בהקדמה לתע"ס, היו אצלי כאלה הרבה מקומות, שלא יכולתי ממש לפצח אותם. ואז חיכיתי לרגעים האלו, שאני נמצא קצת בהתפעלות יותר, בבהירות יותר, בהרגשה יותר חדה, ואז הייתי פותח את אותם מקומות, אולי בכל זאת אני אראה בהם משהו יותר. הוא גם כותב שכך צריך לעשות, ב"שמעתי" יש כזה מאמר.

(סוף השיעור)