שיעור בוקר 23.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח תשפ"ד
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 469, מאמר "הגלות והגאולה"
הגלות והגאולה
ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור
"ובגוים ההם לא תרגיע
ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה).
והעולה על רוחכם היו לא תהיה
אשר אתם אומרים נהיה כגוים
כמשפחות הארצות (יחקאל כ' ל"ב)
הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר.
לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.
ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה.
וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים.
וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן
ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."
שאלה: בעל הסולם מתאר פה שני דברים שהם הפוכים - שעם ישראל לא ימצא מנוח בין הגויים, לעומת זאת הוא מתאר תהליך של יותר ויותר פירוד, כי חלק עובדים לשמה וחלק לא עובדים לשמה, כך זה היה וכך זה יהיה.
מה יהיה הוא לא יודע, הוא כותב על מה שהיה.
תלמיד: איך שני הדברים האלה מתקיימים יחד?
מה מתקיים יחד?
תלמיד: שעם ישראל לא ימצא מנוח בין הגויים, הוא תמיד צריך לעבוד בלשמה, יהיה מה שיהיה, ולעומת זאת אנחנו רואים מתוך מה שקורה במציאות שתמיד יש את הפיצול הזה של הכוחות, אלה עושים כך ואלה עושים כך. מה נותנות לנו שתי האמירות האלה יחד? למה הוא לא כותב פשוט לעבוד בלשמה?
הוא לא מכתיב לנו מה לעשות, הוא פותח את ההיסטוריה, את מה שקרה.
תלמיד: הכותרת של הקטע היא "ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור". האם יש גורל עיוור או שיש חוק התפתחות?
לא יודע.
תלמיד: לפי איך שהוא כותב פה, זה מה שאני לא מצליח להבין.
איזו בעיה יש לך?
תלמיד: מהי הגישה של בעל הסולם, האם יש לנו מה לעשות או שאין לנו מה לעשות?
הוא לא אומר לך. הוא מסביר לך קטע היסטורי, והוא לא ממשיך בזה בינתיים.
תלמיד: אבל כן יש פה עניין שהוא מדגיש "וכיון שלא עשו זאת". הוא כאילו מכניס פה בחירה.
היה דבר כזה בעבר, כן.
תלמיד: שלא מימשו. כלומר כן יש פה גישה שהוא נותן, אבל הוא כותב שהם בחרו לא לעשות כך אלא הם בחרו ללכת בכיוון אחר.
מבחינת ההיסטוריה כך הוא כותב. מה הלאה?
תלמיד: איך אנחנו יכולים להתייחס לקטע הזה? מה לעשות עם ההיסטוריה הזאת שבעל הסולם מסתכל עליה בצורה הספציפית שהוא מסתכל עליה?
הוא רוצה להראות לנו למה ההיסטוריה עברה בצורה כזאת ולא אחרת. אין בזה שום דבר.
שאלה: איך מחורבן הבית מתגלה הדר ישראל?
הוא עוד לא כתב.
תלמיד: "עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל". מה זה הדבר הזה?
איבדנו את הכול.
תלמיד: הוא כותב ש"נגלה הדר ישראל".
תלמיד: "נגלה" מלשון "גלות", שההדר של ישראל יצא לגלות, גלה.
בסדר, ביררנו משהו.
שאלה: אם אני מבין נכון את המצב, אז אנחנו גם היום עדיין במצב הזה, אלפיים שנה אחרי הפירוד הזה.
נקרא עוד קצת הלאה ונראה.
שאלה: כשאני קורא את זה, אני מקנא בדור הזה. כי לפחות שם היו אנשי אמת, וכנגדם אלה שאמרו "נלך אחרי התאוות". בדור שלנו יש בעם ישראל ארבעה זרמים שאף אחד מהם לא מדבר לשם שמיים בכלל, חוץ מאשר אצלנו פה אני לא שומע את זה בשום מקום שאומרים שלשם שמיים זה הדבר העיקרי. לפחות אצלם היה משהו מאוד גלוי, הייתה מחלוקת גלויה, אלו אומרים לשם שמים, ואלה אומרים נהנה מהחיים.
ככה זה היה, כן.
תלמיד: מה יהיה הפתרון שלנו בדורנו? אין אף אחד שאומר לשם שמים.
נגיע ונראה.
תלמיד: נכון שהדור שלנו דומה למה שהיה פעם, אבל הדבר היחידי שלא היה פעם זה שיש את הספר על "הגלות והגאולה", "ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור". לא היה להם את הספר הזה, הם לא ידעו את מה שאנחנו יכולים לדעת.
נגיד.
שאלה: כתוב כאן שאנחנו מפקפקים בתורה וכתוצאה מזה אנחנו סובלים. האם לא הספיקו לנו הסבל והייסורים לאורך כל אלפי השנים, ועכשיו כדי שנשים לב לזה אנחנו צריכים לסבול עוד?
כן.
תלמיד: האם תהליך האבולוציה הוא להכות באדם יותר ויותר בייסורים?
אולי לא חובה להכות בו.
תלמיד: למדנו במאמר שהסוג הראשון של היראה אלו פחדים גשמיים, גופניים, הסוג השני הוא שאתה כבר דואג לעולם הבא גם באמצעות ייסורים, ואילו היראה השלישית היא לרצות את כל הבורא. האם גם לזה אפשר להגיע באמצעות ייסורים, שאני ארצה לקבל את כל זה לתוכי?
נקרא הלאה ונראה.
הבחן בין אידאל חילוני לאידאל דתי
"אידיאל חילוני מקורו יוצא מהאנושיות, על כן אינו יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות. מה שאין כן אידאה דתית שמקורה בהשי"ת, יכולה לרומם עצמה ממעל לכל האנושיות.
כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה - והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות, ואף על פי שלפעמים מתבזה בעיני דורו, מכל מקום נסמך על דורות אחרים, ועל כל פנים דבר יקר הוא לו, כמו אבן טובה, המזינה את בעליה הרבה, אף-על-פי ששום בן אדם אינו יודע ממנה, ואינו מוקירה.
מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות.
וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים, כי דבר זה ידוע לכל האומות, אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו, כל אחד לפי התאוה האנכיית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות אשר אחר כל הניצול - נשאר לנו עדיין מנה יפה, גדולה מלאזרחי הארץ.
אולם בסיבת פורקי עול התורה, ובשאיפתם לתת חופש לזממם האנכיי, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה, החליפו על מטרות אנוכיות של יופי החיים.
ממילא כל מי שזכה להון, הרי מעלה את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שהאיש הדתי, פיזר את העודף הכלכלי שלו, על צדקה ומעשים טובים, והעמדת ישיבות וכדומה, על צרכים כלליים. הלכו להם האנוכיים, ופיזרו את העודף שלהם. על יופי החיים: על אכילה ושתיה, הלבשה ותכשיטים והשתוו לרמי המעלה שבאותה האומה.
וכוונתי בדברים אלו, אינה אלא להראות, אשר התורה, וחוק ההתפתחות הטבעי, אפילו גם עם הגורל העור - הולכים יד ביד באחדות נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים, במצב הגלותי, שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו - כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו."
שאלה: איך יכול להיות שחצי מהאנשים שמחזיקים באותה מטרה משותפת פתאום מתחלפת להם המטרה למטרה אגואיסטית?
העניין הוא בכך שזה מה שהם מרגישים. הרצון שבהם מפותח עד לדרגה של כסף, כבוד, תהילה, כוח, לא יותר מזה, לכן הם לא יכולים לשמוע יותר מהרמה הזאת, ולכן הם מתפתחים כך.
שאלה: אם בני אדם לא יכולים להרגיש ולרצות יותר מהרצונות שתיארת, אז איך כוחות וסבל שמגיעים מבחוץ, מלחמות ומחלות, יכולים לגרום לרצות משהו יותר גבוה מהגוף?
איך הם מקבלים מכות על זה שבעצם הם לא אשמים? זאת שאלה.
שאלה: הוא כותב "כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו". למי הוא מכוון את הדברים האלה?
אליך.
תלמיד: הוא אומר ש"מעלו בתורה", אז אני רוצה להגיד לך כשישבנו בסדר, נאמר שאותם אנשים שהפכו את התורה הפנימית לחיצונית ואת החיצונית לפנימית באמת הביאו את כל הצרות והאסונות לעם ישראל, ובכלל על כל העולם.
כן.
תלמיד: אז למי בעל הסולם מתכוון פה כשהוא אומר "כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו." מה הסיבה, לכל צרות שאנחנו רואים, מרגישים, סובלים, והוא עוד אומר שיכולנו לחסוך את זה. למה הוא מכוון?
הוא מתכוון אלינו.
תלמיד: מי זה אלינו?
אלינו, ליהודים.
תלמיד: אני עכשיו מדבר על בני ברוך, לא על היהודים.
לא, בני ברוך הם עדיין חבורה קטנה. אבל אם היהודים היו מקיימים את מה שהם צריכים לקיים, והיו נותנים לכל העולם דוגמא נכונה, אז ודאי שהיו רואים את העולם אחר.
תלמיד: כשאתה אומר שהיו צריכים לקיים מה שצריכים לקיים, מה הכוונה שלך?
"ואהבת לרעך כמוך".
תלמיד: זה כל הסיפור?
זו כל התורה.
תלמיד: אבל אתה רואה שיש אהבה, אתה לא יכול להגיד שאין.
לא, אני לא רוצה להתווכח על מה שיש, ומה שאין.
תלמיד: כדי שנבין, למה אתה מתכוון שצריכה להיות אהבה?
שכל אחד מתייחס לשני כמו לעצמו.
תלמיד: וצריך להגיע לזה?
צריכים להגיע. כן.
שאלה: האם גם אנשי האידיאל הדתי הושפעו מאנשי האידיאל החילוני?
בוודאי שכן. ללא ספק.
תלמיד: במה?
ככל שאנשי האידיאל החילוני נעשו יותר קרובים לאגו שלהם, הם יכלו לספק לאגו את מה שהאגו דורש, אז את כל הכוחות האלה הם הקרינו על הדתיים.
תלמיד: מי שעומד בראש האידיאל הדתי אלה מקובלים?
כך אתה חושב. כך אתה מחלק את האנושות?
תלמיד: אני שואל.
אני לא רואה שזה כך.
תלמיד: מה בעל הסולם כותב?
גם בעל הסולם לא כותב כך.
תלמיד: אז מי הם אנשי האידיאל הדתי, ומי הם אנשי האידיאל החילוני שהתפצלו?
אנשי האידיאל הדתי הם אלו שחושבים רק על איך לעלות בדרגות רוחניות. ואנשי האידיאל החילוני הם אלו שרוצים להעלות את הערכים של החול.
תלמיד: למה אלה שמעלים את הערכים של החול, משפיעים על אלה שרוצים להעלות את הערכים של הרוח?
כי בכל זאת יש קשר ביניהם, הם מסתכלים אחד על השני, ולכן מחלישים בזה את החברה בכללות.
תלמיד: למה אלה שהולכים אחרי החול לא פשוט מתנתקים, ואלה ממשיכים?
אתה רואה שזה לא קורה, כי זה נקרא אצלנו עם אחד.
תלמיד: ואם אני לוקח את זה לימינו, לעם ישראל של היום, זה אותו הדבר? לצורך העניין, אנחנו שבשאיפה לרוחניות מושפעים כתוצאה מהרצונות האחרים שיש בעם?
בוודאי שכן. מה זה?
תלמיד: ואיך אפשר לגרום שזה יהיה הפוך, שדווקא אנחנו אלה שנקבע את הטון?
אי אפשר, כי מושרש בהם שהצלחה זו הצלחה חומרית.
תלמיד: מה יגרום להם, מה ייהפך בהם את הערך מחול לקודש?
אני לא יכול להגיד מה יכול להיות, אבל יהיו מלחמות, בעיות, ייסורים, כל מיני מצבים כאלו, ואז האדם לא ירצה למלאות את האגו שלו.
תלמיד: האם יש דרך אחרת? יש תרופה להקדים למכה הזאת, או שחייבת להיות מכה, ורק אז יהיה שינוי?
יכול להיות שעל ידי ההפצה שלנו יהיה שינוי ללא מכה.
תלמיד: למה אתה אומר "יכול להיות"?
אם נצליח. אם נצליח להסביר לקהל הרחב שמה שאנחנו מסוגלים לעשות זה סך הכול לעלות את האידיאל הרוחני מעל האידיאל החומרי.
שאלה: העם שטבוע בתוך החומר מסוגל לשמוע על ערך כזה, יכול באמת לקבל שינוי כזה?
זה תלוי במידת הייסורים שהעם ירגיש.
תלמיד: מה שעובר על העם במצב הנוכחי, מה רמת הסבל שלו? מה רמת הייסורים? זה נחשב שהעם שלנו נמצא בייסורים כרגע?
יחסית. יחסית העם מרגיש שהוא נמצא בייסורים, אז מה?
תלמיד: אני שואל כי אמרת שכנגד זה מסוגלים לשמוע.
לא. הם בכלל לא מחברים את חוסר ההצלחה הרוחנית, עם חוסר ההצלחה הגשמית.
תלמיד: והלינק בין שני המצבים תלוי בהפצה?
כן.
שאלה: למה גם האסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי שבעל הסולם היה עד לו, לא הביא בסופו של דבר את העם לקיום תורה ומצוות?
הם לא היו קשורים לצרות, ויחד עם זה לא היינו קשורים למטרה הרוחנית שעומדת לפני העם כדי להחליט נכון על הדרך, ולהעלות צעקה לבורא.
תלמיד: לעם ישראל הנוכחי יש השתוקקות יותר גדולה להרגשת אותם ייסורים? בעצם מה יכול לעורר את עם ישראל לקיים תורה ומצוות, ולהשתוקק?
הם היו יותר דתיים, אבל הדת שלהם הייתה שקועה יותר בקיום תורה ומצוות גשמיים.
תלמיד: אמרת שהעם לא הרגיש את הייסורים האלה מכיוון שהם לא היו מספיק מחוברים ביניהם. אבל עכשיו הרי כל העם מבחינת המסה שלו נמצא בטריטוריה אחת, והם אמורים להיות יותר קשורים אחד בשני, לפחות חיצונית.
ואז מה?
תלמיד: אז אם יגיע סבל נוסף, וכל שנה הייסורים האלה מגיעים באופן יותר ויותר קבוע, דחוף. אז כמו שכתב בעל הסולם בתחילת המאמר, שבינתיים התרופה היחידה היא מכות מתמידות.
איך להסביר לעם שיש בחירה, שאם לא תתאחדו תקבלו מכה אדירה, או שבכל זאת תתחברו ,ואז לא תרגישו?
אף אחד לא יקשיב, אף אחד לא ישמע, לא הדתיים ולא החילוניים. זה לא נמצא בכלל לפני עיניהם. בשום דרך. הם לא מתארים לעצמם שזה יכול להיות פתרון הבעיה.
כן.
שאלה: הם לא רוצים לשמוע את ההפצה שלנו כי אין מספיק ייסורים. וגם אם יהיו יותר ייסורים לא תהיה להם יכולת לשמוע כי אם אין לחם אין תורה. זאת אומרת, פחות ייסורים זה לא טוב, וגם יותר ייסורים זה לא טוב. איך לצאת מזה?
רק על ידי הפצת מה שחכמת הקבלה אומרת. רק על ידי זה.
שאלה: אבל הרגע אמרת שאף אחד לא יקשיב ואף אחד לא ישמע, אז מי מרוויח מהלופ הזה?
לאט לאט העם נעשה יותר חכם.
תלמיד: אני מדבר עם המון אנשים, ובאמת, מגיע בדיוק לנקודות האלה, האם יש מטרה, אין מטרה, למה סובלים, איך סובלים, מה רואים, לא רואים. ואתה רואה שאם לאדם אין את הרצונות האלה מבפנים כבר באופן טבעי, קשה לו לשמוע את זה.
אני מרגיש שזה מפתח בי קצת אמפטיה אליו, אליהם, לסבל. אבל אני לא יודע אם זה מפתח בו או בעם משהו. או שזה משהו שנראה את התוצאות שלו עוד עשר, עשרים שנה?
נדבר על זה עוד מעט.
שאלה: שמעתי אותך הרבה פעמים אומר שכוח התפילה הוא הכוח הכי חזק. הפצה היא דבר שאני לא יודע אם לפרש אותו כגשמי או כרוחני, והרבה פעמים שמעתי שהאדם עצמו צריך לעשות את העבודה בתוכו, וממנו לזעוק עבור הכלל, עבור הציבור.
ופה התכנסנו חברים יקרים, נשמות חזקות מאוד. איך מפה אנו מפיצים את הדבר הזה בפנימיות שלנו? אני מבין שצריך לצאת גם החוצה, בעל סולם דיבר עם אבנים, ואולי אנחנו גם צריכים לעשות את זה ככה, בהבנה כמו שאתה אומר שאין להם אוזניים לשמוע. אבל איך בתוכנו עושים את התפילה הנכונה בינינו, ומחפשים את זה אצלנו?
אנחנו נצטרך באמת לצאת החוצה, להפיץ את הדעות שלנו לכל העם, ונקווה שזה יעזור לנו לאסוף את מה שנקרא "שברים", וכך להחזיר את העם לתפקודו הנעלה.
תלמיד: זאת אומרת דרך היציאה החוצה אנחנו נכלל בחסרונות שיביאו אותנו לתפילה יותר עמוקה?
כן.
שאלה: אם ההפצה היא הפתרון היחיד, מה אמות המידה של ההצלחה בהפצה, ועל מה צריך לשים דגש?
הפצה ותפילה, שני הדברים האלה צריכים לעזור לנו להצליח.
תלמיד: אם אני מבין נכון, כשאני מפיץ אני גם עובר מצבים כלפי מי שאני רוצה להעביר לו את המסר, אז אני מתכלל איתם ומעלה, רוצה או לא רוצה, תפילה בתהליך נכון? וזה עוזר.
כן
תלמיד: מה הם צריכים לקבל, ומה אני צריך להעביר להם חוץ מהתפילה?
עד כמה שאפשר הם צריכים ללכת בעקבותיך.
שאלה: כשעוסקים בהפצה, גם בעשירייה כשרוצים להגיע לשלמות של חיבור כלפי הבורא לא תמיד התמונה, אפילו אם אתה משקיע חזק מאוד ומתפלל, לפעמים התמונה לא כל כך משתנה. במה העניין של אמונה חלקית או אמונה שלמה עוזר לנו לבנות את המצב המתוקן, ולאפשר מילוי?
צריכים בכל זאת להשתדל יותר ויותר, אין מה לעשות. אחרי אלפי שנות של סיפור הגלות, אנחנו צריכים לעבוד הרבה.
תלמיד: אני רואה שאפילו אנחנו, אחרי כנסים או אחרי מאמץ מאוד חזק, מצד אחד יש חיסרון, ומצד שני לפעמים יש מין הרגשה כאילו לא הצלחנו, וזה מפיל אותנו קצת במאמץ.
זה אסור. בעל הסולם, לפי מה שרב"ש סיפר לי, מאוד שנא את הדברים האלה. זאת אומרת, את האכזבה, הייאוש, הוא לא היה יכול לסבול את זה.
תלמיד: יש לפנינו איזו מדרגה כזאת שאנחנו צריכים לעלות אליה, ולדבר אל המצב המתוקן שהעם צריך להיות בו?
כן.
תלמיד: וממנו אסור לנו לרדת, להחזיק אותו בכוח בינינו, בחיבור בינינו?
כן. אחרת המכות יבואו שוב ושוב עד שאנחנו נצליח להתחבר.
שאלה: העם חוטף מכות כבר יותר מאלפיים שנה, מאז חורבן בית ראשון, בית שני, גלויות, שואה, וגם לאחרונה אנחנו נמצאים במצב לא פשוט. אני לא רואה שזה עוזר זה שאנחנו חוטפים מכות. בעה"ס אומר שהתרופה היחידה זה לתת עוד מכות. אז אולי צריך לשנות את הגישה?
איזו גישה יכולה להיות אם לא על ידי מכות, על ידי מתנות?
תלמיד: אני לא יודע, עובדה, הינה הוקמה מדינת ישראל, יש פה מדינה, אני לא יודע אבל משהו קרה.
זה קרה, וזה חיובי. מה?
תלמיד: אני לא יודע, אני לא הבורא, אבל נראה לי שאם אתה נותן אלפיים חמש מאות שנה מכות לעם, והוא לא מתעורר ללשמה, אז מה? אז תן להם עוד מכות מה יקרה, האם משהו ישתנה?
לבורא לא תהיה ברירה זה חוק הטבע העליון, וברור לנו ככל שאנחנו לומדים אותו, שאם לא נצליח הוא יחייב אותנו. וככה זה נמצא במין בלנס כזה, כמה שמצליחים מצליחים, מה טוב, וכמה שלא מצליחים, אז על ידי ייסורים.
תלמיד: אני פשוט לא מבין מה נשתנה?
כנראה שבכל זאת משתנה, יש כאן עניין של הצטברות.
שאלה: אני קצת מכיר את היסטוריה, ומתוך ההיכרות הזאת יש תחושה שהעם שלנו עבר וצבר מטען עצום של ייסורים, של חוסר הצלחה, של פירוד, וגם הצלחות בחיבור. יצאנו לגלות כמו שכתוב כדי לצרף בנו נשמות הגויים, ו"בחינת ישראל" עכשיו מרוחה על כל האנושות. אני לא יודע, יש לי כזאת תחושה שחסר איזה משהו קטן, כדי שכל זה יהפוך לדבר איכותי, ופתאום תהיה איזושהי פריצה.
ובני ברוך לא מספיק?
תלמיד: לדעתי כן.
נו, אז קדימה.
תלמיד: אני פשוט רוצה להגיד שאנחנו צריכים להתעודד, לקבל תקווה וביטחון שלם שאוטוטו זה יכול לקרות.
כן.
שאלה: מה צריך להשתנות בפסח הזה בבני ברוך כדי שנתחיל דף חדש או בצורה חדשה?
אנחנו מאוד מקווים שבפסח הזה נצא מהאגו שלנו, נתעלה למעלה ממנו לחיבור בינינו, ובזה ניתן מקום לבורא להיכנס בינינו. ואז אנחנו, הבורא וכל האנושות נהיה יחד ונגיע לגמר התיקון.
שאלה: אנחנו שומעים עכשיו על התפקיד של המכות והייסורים לקרב אותנו אל התיקון. האם יכול להיות שהייסורים האלה מכוח עצמם יביאו אותנו לתיקון, או שאנחנו בכל זאת נצטרך לממש את הבחירה, זאת אומרת לבקש שהכוונה שלנו תהיה על מנת להשפיע ולא על מנת לקבל? האם הם רק מדרבנים אותנו או שהם באמת יכולים להביא אותנו לתיקון?
לא, הם כדי שאנחנו נבקש תיקונים.
תלמיד: זאת אומרת הם רק מקדמים אותנו.
כן, מקדמים, אם אפשר כך להגיד.
שאלה: הוא כותב שלישראל הייתה חסרה מידת היופי ובגלל זה הם היו צריכים לצאת לגלות רומי, לרכוש את אותה מידה, הוא קורא לזה שהיה חסר להם "התפארת בעיני ה'". דוד מכנה את משה "היפיפית באדם". מה זה נקרא להלביש את עבד ה' בתכונת היופי?
דברים כאלה אני עוד לא יודע. אני לא מבין למה זה מדאיג אותך.
תלמיד: כי בגלל זה חרב המקדש ויצאנו לגלות. מה זאת המידה שנקראת "התפארת", יופי, שאנחנו אמורים להלביש את עבד ה'?
אני לא מתעמק בדברים כאלה.
שאלה: כשלומדים את הדברים האלה יש רצון להעביר אותם ממש כמו שהם, אפילו אם זו טיפה קטנה מדברי בעל הסולם או מהדברים שלך, לעולם, למעגלים הקרובים אלינו. אבל יש את ההפצה שהיא "חנך הנער על פי דרכו", ואז צריך קצת להמתיק את זה, לעטוף את זה בצורה יצירתית שתתקבל ברצון לקבל, והדרך הזאת גם מפתחת אותנו קצת ומאמצת אותנו יותר. האם יש איזו העדפה לאחת הדרכים, או שצריך לעשות שילוב של שתיהן?
צריכים ללכת בשילוב.
התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי
"ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה." אפילו אנחנו כאן, כמו שעכשיו קיימים, לא יכולים אף פעם להגיע לחברה נכונה, יפה, בטוחה בעתיד, אם לא ניקח על עצמנו את חוקי העולם העליון.
"ואם לא נסדר עצמינו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר.
והוא חוק פסיכולוגי. ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות, כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת, ומה שהאחד בונה השני סותר.
... וזה גלוי לכל. אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו. ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו". כלומר לא יעזור לנו שום דבר, מלבד להשיג את כוח החיבור, האהבה שתקשור בינינו, ורק אז נוכל לחשוב שתהיה לנו איזו הבטחה לעתיד.
"במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה. ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידיאה, ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים."
שאלה: עכשיו כשאנחנו יוצאים מהשיעור לא נוותר על המטרה שלנו, ובאמת לא ניפול לרצונות הגשמיים, אלא נדפוק כולנו יחד, כל החברה שלנו, רק ברצון אחד.
כן, יפה.
שאלה: נאמר כאן שאנחנו עזים מכל האומות, אבל זאת החכמה הכי קשה שאנחנו צריכים להפיץ. אולי בני ברוך אשמים שלא מסוגלים להפוך את החכמה לפשוטה ולראות שהעם בעצם מסוגל.
תנסה על עצמך.
תלמיד: אני רואה שזאת החכמה הקשה ביותר גם בשבילנו, ושם מולנו נמצא העם העז ביותר, התקיף ביותר. איך לשלב בין שניהם?
כך בדיוק תשלב ביניהם, זה התנאי של הבורא.
תלמיד: מי הם האשמים, האם המקובלים בבני ברוך שלא מסוגלים להפיץ או שכל העם?
מה זה מי אשם? מי סובל מזה מכות שונות? כולם.
תלמיד: אם המפתח אצלנו, אז הכדור במגרש שלנו, אנחנו לא מעבירים אותו.
יכול להיות שהמפתח אצלנו, אבל כולם סובלים.
תלמיד: ואיפה נקודת ההיפוך, האם היא בהפצה או בתפילה?
בהפצה, בתפילה, בלימוד, בכל.
תלמיד: האם אנחנו צריכים לסבול ביתר תוקף?
לא צריך לסבול, צריך לפעול.
תלמיד: האם אז נראה שהעם הוא המוכשר ביותר לחכמת הקבלה ושזו לא חכמה קשה?
את זה אני לא יכול להבטיח לך.
תלמיד: אתה אומר שהדרך היחידה היא הפצת חכמת הקבלה לעולם.
כן.
תלמיד: איך לעשות את זה לא כתוב.
איך לעשות את זה? לצאת ולהפיץ.
(סוף השיעור)