שיעור בוקר 02.03.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ממשיכים את הכנס בעלייה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: ציטוט מס' 11, מתוך כתבי בעל הסולם, אגרת ל"ח.

"והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה, בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי"ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב."

(בעל הסולם. אגרת ל"ח)

כך העבודה שלנו, אנחנו לא כל כך רגילים לזה מהחיים האלו. בחיים האלו, אם אני קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר, עושה מה שצריך בבית, מטפל במשפחה, ילדים, נותן לחברה את מה שאני חייב, זה נקרא שאני "חי". בעולם הרוחני אנחנו לא חיים לפי זה, בעולם הרוחני כמה שהגענו לאיזה מצב, דרגה, הספק, זה לא נחשב, זה נחשב תמיד לאפס, למצב הבא. המצב הבא נבדק רק בהפרש, בתוספת, במה אנחנו יכולים להוסיף על מה שהיה במצב הקודם.

זה יכול להיות לאו דווקא כלפי אתמול, אלא כלפי מצבים שהיו בעבר, כי אנחנו חייבים להיות תמיד במשהו יותר מקודם, ואז נקרא שאנחנו נכנסים לחיים רוחניים. אחרת אלה לא חיים רוחניים, אחרת בשבילנו זה כביכול גשמיות. כך אנחנו צריכים להבין, שמה שהשגנו ונמשך יותר מאותו הרגע שהשגנו, הופך להיות לגשמיות, למצב הרגיל, ולא נחשב שאנחנו נמצאים בהשתוקקות לבורא, בנטייה לעבודה, אלא אין בזה כבר שום רווח וייחודיות. לכן כל פעם, כל פעם הקבוצה צריכה לדאוג לרוח חדשה.

צריכים להתרגל שבהחלט המצב הרגיל ברוחניות לא מספק אותנו אף פעם. אנחנו נרגיש את זה, שאם זה נמשך אפילו רגע אחד יותר, אין כבר בזה טעם.

שאלה: איך יוצאים מתחושת האופוריה של הכנס ובונים רוח חדשה?

איזה כנס?

תלמיד: שהיה.

זה היה.

תלמיד: עדיין מורגשות פה שאריות של הכנס.

החברים שלנו או מה, איזה שאריות?

תלמיד: לא, ההרגשה שנולדה בכנס שכובשת אותך.

אתם עדיין מרגישים?

תלמיד: במידה מסוימת.

אני כבר מחשיב את זה לכלום, אני אומר לכם ברצינות. זה חשוב, אנחנו עשינו, אבל זה כבר לא הישג, אחרי כמה שניות זה כבר זהו. זה צריך להיות בקצב כמו שאתה נושם אוויר.

תלמיד: פסיכולוגית אנחנו עדיין אחרי כנס. איך להתקדם מהר ולבנות רוח כזאת שאנחנו כבר בכנס חדש, מצב חדש?

לא להסכים עם חוסר חידוש. בדרך כלל אחרי כאלה אירועים אנחנו נכנסים לאיזו תרדמה, סטנד ביי, חיים כמו בהמות, חיים, מנומנמים כאלה. עובר זמן, אני בטוח שלפחות שבוע צריך לעבור עד שהאדם כך נרגע, יש בו כל מיני כאלה קפיצות ואז מגיע למצב הנורמלי הקבוע.

אבל הכי חשוב זה לא להסכים עם כל המצבים האלו שיש לנו. גם בגשמיות, גם במערכות חשמל, רדיו, כוח, יש תמיד איזו קפיצה ואחר כך עד שזה נרגע, יש עוד זמן עד שזה נרגע. (ראו שרטוט) .

תלמיד בדיוק בתקופת הנמנום הזאת, בחלק שאחרי הכנס, מה העבודה בחלק הזה?

כאן העבודה היא רק קבוצה, אין עבודה אחרת. אם אתה שואל על העבודה, זה קבוצה. קבוצה זה נקרא שאתם מתקשרים ביניכם, וביניכם לא באף אחד. כל אחד הוא אפס, כשיש עשירייה היא מייצרת דבר חדש. רק כך (ראו שרטוט).

ודאי שאף אחד לא יכול להרגיש התרוממות רוח, רצון, קדימה, משהו, וזה טוב שלא מרגישים, זה טוב, כי אנחנו עכשיו יכולים באמת לייצר דבר חדש שמתוקן.

שרטוט

שאלה: בעל הסולם אומר, יש להשתוקק לעבודתו.

כן. עבודה זה חיבור יתר בין חברי הקבוצה, אין יותר. עד כמה שנוכל מהר להגיע למצב שהאור העליון ישרה בינינו. זה תלוי בדחיסות שלנו.

תלמיד: ומה נקרא להשתוקק ליגיעה?

להתייגע בזה לחיבור עד כדי כך, שכוח החיבור עד כוח האהבה יתגלה. כוח האהבה זה כבר הבורא. הכוח הרגיל הוא כוח השפעה, כך אנחנו קוראים לזה. וכוח השפעה, כבר בזה שאנחנו באמת נוכל להשפיע כל אחד לחברה, זה כבר כוח האהבה.

שאלה: מה זה נקרא שהמצב הרוחני מסתיים, באיזו נקודה הוא מסתיים?

באותו רגע שאתה מרגיש אותו הוא כבר מסתיים. אם אתה מרגיש אותו, הוא כבר עבר.

תלמיד: איך אתה מייצר עוד מצב רוחני?

אבל לא ייצבת אותו, הוא היה. עכשיו אתה צריך לייצב אותו על ידי קיבוץ, על ידי התחברות בין החברים, שאתה משתוקק לאותו מצב שהבורא נתן לך. הוא סידר את הכנס, את ההצלחה וכל הדברים האלה, ואחרי זה אנחנו צריכים להביא מה שנקרא "קורבן". תקרא גם בתורה, בכל מקום, שאחרי כאלו הצלחות מביאים קורבן. לא אנחנו עשינו את זה, אבל אנחנו צריכים להודות על מה שהבורא עשה לנו ונתן לנו כדוגמה, ועכשיו אנחנו צריכים להגיע לזה לבד ואז זה יהיה בנו בצורה קבועה.

תלמיד: איפה פה ההמשכיות? כי אמרת, ברגע שמרגישים את המצב הרוחני אז זהו.

אתה חוזר למצב כביכול כמו בכנס רק במאמצים שלך. לא שקיבלתם אתערותא דלעילא ואז הייתם מתקרבים זה לזה כמו שהיה במדבר, אלא אם היינו ממשיכים יותר ויותר אז היינו לא רק חוזרים לזה אלא היינו משיגים מה שהיה לנו בהתעוררות הזאת בכלים שלנו.

תלמיד: מה צריכה להיות התגובה שלנו עכשיו, איך חוזרים למצב שהיה?

למצב שהיה אסור לחשוב שאנחנו חוזרים, לא, אין דבר כזה, זה לא הכיוון הנכון. הכוונה שלנו, או המאמץ שלנו לכוון את עצמנו לקשר בינינו, עד כדי שכל מה שהשגנו אנחנו משיגים את זה עכשיו בחיבורים בינינו ועוד יותר. זה לא יהיה מורגש כמו קודם כי הכלי כל הזמן משתנה, ואנחנו רוצים להשיג חיבור ובתוך החיבור מצב חדש. מה שהיה לא חשוב לי, הבורא נתן דוגמה, הוא העיר אותנו, זה רשום אצלנו, אנחנו עכשיו צריכים לעבוד.

תלמיד: הדוגמה שהייתה, הייתה מאוד מוחשית, היה ברור מה אתה עושה, עם מי אתה עובד, עכשיו אחרי הכנס זה מעורפל יותר. איך אנחנו לוקחים דווקא את המציאות הנוכחית והופכים אותה למצב הרבה יותר מחובר ממה שהיינו?

קח את המציאות הנוכחית שזו תרדמה, אין מצב רוח, אין התעוררות, אין אוויר, ותתחילו כל אחד ביגיעה שלו, בזה "איש את רעהו יעזורו", תתחילו להתרומם.

תלמיד: אני כן מבחין שזו לא הכבדה שנניח מוחקת אותך, אלא זה עדיין משאיר כיוון, משאיר הכול.

זה יותר גרוע. כי אם היית מרגיש שאתה מחוק אז לפחות ההרגשה השלילית הזאת הייתה במשהו מעוררת אולי. מה שאין כן עכשיו זה לא זה ולא זה, זה עניין מיתה, זה הכי גרוע. זה אי אכפתיות כזאת, כן, כן יהיה, לא, לא יהיה.

חלק מהמצב, מכל מצב ומצב שאנחנו מקבלים, אנחנו צריכים לקבל אותו. אמנם מלכתחילה אסור לנו להסכים עימו, אפילו אם אין לנו אפשרות להזיז את האצבע הקטנה, אנחנו לא מסכימים עם המצב הזה, אמנם לא מסוגלים, ואז אנחנו רואים עד כמה המצב הזה שולט עלינו. שולט, מה לעשות, ככה זה. אני מרגיש שאני מת, שאני בהמה, שאני בכלל זבל, אבל כמו שרב"ש היה אומר, "עכשיו אתה רואה שאתה סמרטוט", כן סמרטוט, מה הלאה?

הלאה זו הבעיה. כאן הקבוצה צריכה להתכנס, ואתם שנמצאים כאן זו קבוצה וקבוצה גדולה, ועוד מה קורה שם בעולם, אתם רואים, הקבוצות יחד איתנו, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתעוררים.

תשאל בצורה ברורה, מה אתה רוצה?

תלמיד: אני רוצה איזו מטרה קרובה שאליה אני יכול לעבוד.

המטרה הקרובה היא שאנחנו כולנו מעוררים זה את זה, "איש את רעהו יעזורו", לא יותר. אנחנו מבינים שעכשיו דווקא זה המצב הטוב ואנחנו יכולים לתת מאמץ, והמאמץ הזה ייקח אותנו קדימה. כמה מאמצים כאלו ואנחנו כבר "קופצים על סוס" מה שנקרא, אנחנו כבר מגיעים לרוחניות. חסרים לנו עוד כמה מאמצים כאלו, עד שתימלא הסאה.

שאלה: אמרת שהמטרה הקרובה שלנו היא לעורר זה את זה. כשהיינו בכנס היה לנו כלי גדול ורחב, התערבבנו בעשיריות, היה לנו לו"ז צפוף יותר, כלומר כל היום ממש היינו יחד, וכעת אנחנו מתכווצים, אנחנו שוב באותה עשירייה קבועה, והלו"ז כבר לא צפוף כמו שהיה, כיוון שיש עבודה וכל מיני דאגות נוספות. השאלה היא, איך להגיע לאותו מצב כמו שהיה לנו בכנס, אבל על פני צורה מצומצמת כזו, מכווצת או שאנחנו צריכים להתרחב שוב, להתקשר עם עשיריות אחרות ולעשות את זה במשך כל היום, כמו בכנס?

האדם בעולם שלנו הוא בנוי כך, העולם בנוי כך וכל המציאות בנויה כך, שאדם צריך לעבוד במשך היום בעבודה כדי לפרנס את עצמו. תתאר לעצמך, שפעם אנשים כדי לאכול, רק לאכול, לספק לעצמם אוכל, היו צריכים לעבוד מהזריחה ועד השקיעה. מתי שיש אור בחוץ היו עובדים. אין אור, אז יושבים, לומדים והולכים לישון, קמים באמצע הלילה ושוב לומדים. בערב אחרי העבודה אם היה אפשר, גם לומדים, אבל אם לא, העיקר זה לפנות בוקר, ככה זה. אדם היה נגיד נרדם בשבע בערב, קם בחצות, בשתיים עשרה בלילה, ומשתיים עשרה עד שעה שש נגיד היה לומד. כך זה היה מסודר במשך אלפי שנים.

אנשים לא השתוקקו כמו שאתה משתוקק, שכל החיים זה יהיה כנס. אין דבר כזה, זה לא טוב. אנחנו מסודרים בעולם שאנחנו צריכים לאכול ולישון ולשתות, ולהביא ילדים ולדאוג למשפחה. יש לנו הרבה פעולות שכאילו מסתירות מאיתנו התעסקות ברוחניות, אבל זה לא נכון. אם אנחנו עושים את הפעולות האלו בצורה נורמלית רגילה כמו שהטבע מחייב אותנו, הפעולות האלו נכנסות לתיקון ולכן העולם מתגלגל ולאט לאט נתקן יותר ויותר, קח בחשבון גם כן את הייסורים הגדולים שהאנושות עוברת, מתוך זה שהאגו עובד עליה והיא לא יכולה לברוח ממנו, ומחייבת להשתמש בו, זה הכול מכונה אחת.

לכן אם אנחנו ניפגש יום יום שלוש שעות בזמן הלימוד בוקר, ואתם בזמן החופשי עוד תוכלו, אם יש לכם, לראות את כל מיני התכניות שלנו שאנחנו מצלמים באולפן שלנו, בסטודיו, ועוד בערב יש לנו שיעור, ועוד יש לך ארכיון, לא חסר. אבל שוב, החיים זה לא כנס, זה לא פיקניק. אנחנו צריכים למלאות את השעות האלה בלימוד. העיקר זה שיעור בוקר. אם יש לך שיעור בוקר, וכל יתר הפעולות, ככה איך שאנחנו בסעודות, חגים, איך שאפשר לקיים אותן זה בסדר. נמשיך ותראה.

עכשיו שיש לנו, נגיד, עוד מעט את פסח זה זמן מיוחד. לומדים איך לצאת ממצרים, מפרעה, מהאגו שלנו. שזה באמת הדבר העיקרי, היסוד של כל התיקונים. כבר חודש לפני חג הפסח אנחנו מתחילים ללמוד בכל השיעורים, בבוקר, בערב, מתחילים ללמוד מה זה חמץ, שזה האגו שלנו. מה זה ביציאה מהמצרים. מה בכלל, למה צריכים להיות במצרים, שאי אפשר בלי זה.

כמו שאברהם שאל את הבורא, "איך אתה תביא אותנו לאותו מצב שאתה עכשיו הראית לי, שזה גמר תיקון, חיבור, נצחיות, שלמות"? אז בורא אמר "אני אגיד לך, אני אגלה לך מה שיקרה, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא לכם.", זאת אומרת, שאתם תיכנסו לעביות גדולה, לרצון לקבל האגואיסטי מאוד גדול, ותצטרכו לקחת אותו, את כל האגו הזה ולהתחיל ממנו לעלות. ממצב המלכות השבורה שנקרא "מצרים" למצב המלכות המתוקנת בבינה שנקרא "ארץ ישראל". ארץ זה הרצון, ישראל ישר א-ל, כשבינה כולה נמשכת לכתר, להשפעה, וכך אנחנו לכן לומדים את העניין הזה. אחר כך יהיו עוד כל מיני אירועים, לא חסר לנו, אנחנו נמצאים בכל השלבים האלה בלימוד.

שאלה: מה שאתה אומר זה הסבר מאוד לוגי. אבל להיות פה בתוך הכוח הזה, זה משהו שבאופן אנושי זה כאילו בלתי אפשרי.

מה בלתי אפשרי?

שאלה: להמשיך במאמץ.

אני אגיד לך. קודם כל, על האנושות, אם אתה שואל על כל העולם, אנחנו לא מדברים. אנחנו מדברים על כמה אלפי אנשים שהם יהיו כראש של כל האנושות. כל האנושות הם כגוף. גם בגוף הזה יש הבדלים בין שבעים אומות העולם, איפה שהם נמצאים. זה לא שייך לאומות כמו שיש לנו עכשיו, לא דברנו על זה, אבל זו חלוקה אחרת לגמרי, לא לפי צרפתים, אנגלים, ספרדים וכל מיני אחרים. זה לא לפי זה. עוד נדבר לחוד, אבל חייבת להיות קבוצה שהיא תדע איך לקשור את כל האגו הכללי לבורא. הקבוצה הזאת נקראת "ראש הפרצוף". היא חייבת ללמוד, כמו שאנחנו לומדים, ולקיים את כל הסדרים האלו, אבל כל יתר האנושות, חוץ מכמה, כמה אלפים או כמה מיליונים אולי, חוץ מהם, כל יתר האנשים הם רק צריכים, פחות או יותר, לדעת מה קורה איתם. למה האגו גודל, למה בא המשבר העולמי זה אחר זה וכן הלאה. הם צריכים בכללות לדעת את הדברים, ומתוך הצרות הם ירגישו שזה לוחץ עליהם וגם דוחף אותם לתיקון.

הם לא צריכים ללמוד. בכללות הם ידעו דברים. כשהם קוראים באינטרנט, בעיתונים, שומעים טלוויזיה, רדיו וכן הלאה. אז בכללות הם יתכללו עם הדברים האלה. רק לפי השמועה הכללית.

תלמיד: נראה שכאילו בהיפוך. אתמול שהלכתי לישון הייתי מאוד שמח. היה לי ככה הרגשה מאוד שמחה, והיום זה כאילו כל היום, כל העולם לוחץ עלי. אפילו לראות את החברים, והטקסטים, כאילו הכול דוחף אותי כלפי מטה, ואין לי מספיק כוח לעלות לדרגה הבאה.

אתה שמח מזה או עצוב?

תלמיד: אני שמח להיות בעבודה, אבל אני צריך יותר כוח בשביל הדרגה הבאה, בשביל הצעד הבא.

ולמה הבורא לא נותן לך כוחות? הרי אין לנו מלבדו? הכול ממנו. למה הוא לקח ממך את הכוחות? כדי שאתה תפנה לחברים, ויחד איתם תשיג כוח מהבורא. הבורא הוא ספק כוח. אין לנו תחנת כוח אחרת. רק הוא, אבל לפנות אליו אתם יכולים אם אתם תדרשו יחד. הדרישה הזאת נקראת "תפילה", "העלאת מ"ן". אז תתחברו יחד בזה שאין לכם כוחות, בזה שאתם כאלה חלשים, אומללים, ותפנו ותדרשו.

אז אתה מבין למה אין לך היום כוח? בגלל שהבורא רוצה שאתה תפנה אליו. זה לא לגריעותא, אלא דווקא ההיפך, למעליותא, שאתה תעלה אליו. זה לטובה ולא לרעה המצב, המצב הזה שלך, שאתה בלי כוח, בלי מצב רוח בלי כלום.

תלמיד: טוב, אז אני אדבר עם החברים איך לקבל כוח לדרגה הבאה.

אתה רואה? זה מה שהוא רוצה ולכן הוא כך עושה. הגישה הנכונה הזאת היא חדשה. אין לנו בעולם הזה כאלו גישות. אנחנו לא יכולים כך לראות את המצבים שלנו, כי אין לנו קשר עם הכוח העליון שעושה בכוונה אתנו דו שיח, שעושה לנו איזה שהם מצבים על מנת שאנחנו נגיב נכון, ושוב מצב כך וכך, כדי שנגיב עליו נכון. אין בחיים הרגילים לאנושות, ולנו כן. לכן אנחנו צריכים כל פעם לראות מה היא הסיבה שאני מרגיש כך. כי כל מה שאני מרגיש לא חשוב באיזה צורה, לא חשוב באיזה מציאות או מצב, אני מרגיש את זה מהבורא בלבד, "אין עוד מלבדו". הוא מייצב בתוכי במוחא ובליבא את המצב הנוכחי, רק הוא, ואז אני צריך לראות מה אני עושה עם זה? מה הוא רוצה ממני? ותמיד הוא רוצה שאני אוסיף בעבודה ואגיע אליו. שאני אתן לו תגובה. והתגובה יכולה להיות רק בחיבור עם החברים ובדרישה לבורא שייתן לנו כוח.

דברים פשוטים. אין כאן שום דבר מיוחד. הוא תמיד מרוקן אותך על מנת שאתה תתחבר עם החברים, שיהיה לכם כלי ותבקש מילוי. תשיגו משהו שם, תרגישו משהו, שוב מרוקן אתכם ושוב אתם נמצאים בחוסר אונים, ואז מתחברים, פונים אליו, שוב מקבלים מילוי וככה כל פעם. הוא מגלה לכם כלי חדש, ואתם מבקשים ממנו, מקבלים מילוי חדש לתוך הכלי ושוב הוא מרוקן את הכלי, ושוב אתם מתחברים עם כלי ריק חדש ומבקשים, שוב הוא ממלא אתכם, וכך כל פעם. עד ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול .". כשאתם תמלאו את הכלי בדרגת נפש, זו כבר צורת עובר וכבר אתם תהיו בתהליך יותר מובן. מה אנחנו עושים, עם מי אנחנו עובדים, איך אנחנו מתחברים אז יהיה לנו יותר קושי. כי לא סתם, "חבר'ה, בואו נתחבר ונבקש" או אפילו שאנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות, הבורא הוא עושה. כמו שאנחנו מטפלים בתינוק או אפילו לא מטפלים בתינוק, התינוק שגודל בתוך האימא, אז הגוף של אימא מטפל בגוף של התינוק, בלי התערבות של אימא. אלא כשהוא בחוץ אז אנחנו מתחילים לטפל בו וגם כן, כמה אנחנו מטפלים בסך הכול? המערכות הן עובדות וגורמות את הכול.

ברוחניות המערכות האלה כל פעם יותר ויותר עוברות לידי הקבוצה. שאנחנו מתחילים למלאות בתפקיד שלנו, בחיבור בינינו תפקיד של המוח, לב, כבד, ריאות ועוד כל מיני מערכות פנימיות. אנחנו מתחילים להפעיל כאלו מערכות קשר בינינו שהן כאברים פנימיים. אחר כך כאברים יותר חיצוניים, אחר כך כאברים לא רק פנימיים וחיצוניים, אלא שנמצאים מחוצה לגוף וכן הלאה וכן הלאה. הכול אנחנו בעבודה שלנו הרוחנית, מתחילים להפעיל כך את עצמנו, והכול בסופו של דבר הוא חיבור בינינו, פניה לבורא, קבלת המילוי, מ"ן ומ"ד וכך עיבור, יניקה, מוחין, כל פעם.

שאלה: הרבה חברים כבר חזרו הביתה וגם אני עוזב ביום רביעי. היינו כל כך הרבה חברים, יצרנו כזה כוח גדול ואני ממש מרגיש נישא על ידי החברים, וכשאני בבית אני לבד. אנחנו לומדים פחות או יותר וירטואלית, איך משמרים את הכוח הזה שגם אם אני בירידה, יש לי כוח להתפלל, כשאין לי קשר ישיר עם חברים?

אתה נמצא איתנו בשיעורים יום יום, אני רואה אותך על המסך וזה נקרא שאתה איתנו, ואל תגיד שאתה נמצא אי שם, וירטואלי יושב בודד, שלוש מאות חמישים קילומטר מחבר אחד ולשני, כמו שסיפרת לנו, זה לא נכון, אתה קשור, אני לא מרגיש שאתה מנותק, עד שיש קשר שאנחנו יכולים ללמוד ואפילו לראות זה את זה, כמו שאתה יושב כאן, אני לא רואה שום הבדל, ממש לא.

אנשים שיושבים כאן והחברים שיושבים בקייב, ואתה שיושב בהולנד, ובכלל כל האנשים אני לא מרגיש שהם מנותקים בכלום, בשום דבר לא מנותקים, וגם כן לפי עוצמת הלימוד, כמות הלימוד, הבנת הלימוד לא חסר לכם כלום, תיראה מה שהרגשנו במדבר בכנס. אני לא חושב שיש היום הבדל בין מי שנמצא כאן ומי שנמצא בחו"ל, אבל כשהוא נמצא איתנו בשיעורים, ממש אין הבדל, עוד יותר אפילו, מפני שיש לו הרגשה שבכל זאת הוא לא נמצא כאן פיזית, אז יש לו עדיין הרגשה כזאת והוא מרוויח בזה, כי ההשתוקקות שלו יותר.

תלמיד: מה אפשר להוסיף, זה הופך ונהיה יותר ויותר אינטנסיבי. אני מרגיש שהרשימו גדול יותר מתעורר, משהו קרה, ומצד שני גם אתה כאילו עוזב את החברים פה, אתה נמשך מהם החוצה. אני מבין את ההסבר, אבל איך אפשר להעצים את הקשר, לעזור לקבוצות אירופאיות או לעבוד בעשיריות האישיות שלנו, מה לעשות למשל באירופה כדי אולי להתחבר אליכם יותר בישראל?

אנחנו נמצאים במצב חדש שלא היה אף פעם כך בהיסטוריה, ואני נמצא בזה יחד איתכם במצב החדש ואין לי תשובות, פשוט צריכים להמשיך במה שאפשר. נעשה כנסים, נטוס לעשות כנסים באירופה, באפריקה, באסיה, בכל מקום, נשתדל אבל באמת זה דברים שלפעמים אפשר לקיים, אבל העיקר זה בכל זאת לימוד בוקר, שיעור בוקר זה הכול. יום יום נותן לך עוד קצת להתקשר, לא לזלזל ולפחד לפספס.

מה שיצא לי אתמול ממש היה לי כך גם לחץ דם, גם לא ישנתי יומיים לפני זה, לא יכולתי פשוט הגיע אלי הרופא, ממש הרגשתי שאני לא מסוגל, ואני לא ישנתי כל הלילה, לא יכול לבצע שיעור, הייתי ממש בלק אאוט כזה, מה זה קורה לי? מתי זה היה פעם אחרונה? לפני שנתיים, שלוש אולי, לא זוכר, אתה מבין? אז זאת אומרת לשמור על שיעור הבוקר.

שאלה: איך אחרי הכנס לא להסכים עם הדורמיתא הזאת שכאילו בא לך להפוך את השולחן וללכת הביתה לישון?

לא, זה טוב שיש לנו דורמיתא.

תלמיד: אולי דווקא עכשיו יש לנו הזדמנות אמיתית להשפיע מהמצב הזה, דווקא לא מה שעשינו בכנס אלא שעכשיו יש זמן לתפילה משותפת.

נכון, עכשיו יש לנו זמן לתפילה משותפת לחיבור המשותף מה שלא היה בכנס. בכנס הייתה ככה התלהבות, האור העליון הוא סיבב אותנו כך וזרק אותנו ממצב למצב, אנחנו אפילו לא יודעים מה שהוא עשה איתנו. הגענו כדי להיות בהשפעתו ועכשיו אנחנו צריכים בעצמנו לעלות מ"ן, נכון, אז בוא נעשה, זה הזמן שלנו.

קריין: ציטוט מספר 12.

"המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "הגנב, במחתרת, קורא לבורא", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

זאת אומרת, זו כבר לא כל כך בעיה בינתיים. אנחנו צריכים לשמוח בזה שהבורא נותן לנו כאלו זמנים שאנחנו חלשים, שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו לא יכולים שום דבר לבצע ולעשות, וכאן אנחנו צריכים לראות שאני לעצמי לא יכול לעשות כלום, אבל לשחק כלפי אחרים אני כן מסוגל, לשחק גיבור כלפי האחרים אני כן מסוגל ואין בזה שום בעיה. אני כלפיהם משחק בהתרוממות, בהתעוררות, במצב רוח כאילו שהכול בסדר, יש אפשרות כזאת לכל אחד ואחד ואם אני בצורה כזאת משחק כלפי הקבוצה זה חוזר עלי, ואני בעצמי מרגיש עד כמה שזה מוסיף לי כוח, ובצורה כזאת לא שאני יכול להוציא את עצמי מהביצה, אבל דרך הקבוצה בצורה כזאת אני כן יכול לעורר את עצמי.

אנחנו אפילו בחיים הרגילים משתמשים בכאלו דברים. אני יכול לדבר דברי התעוררות או דברי עצבות, דברי שמחה או דברי רוגז, לאנשים מחוצה לי, ומתוך זה אני בעצמי מתפעל. אז חייבים אנחנו, זה לא מוריד מאף אחד, כל מצב הרוח הזה שיש לנו עייפות וכן הלאה, זה לא מוריד מאיתנו התחייבות, להחזיק את הקבוצה בצורה שהיא נמצאת בהתעוררות ובכוח, זו חובה וזה משפיע מאוד, וגם כן לא לשכוח שהמתפלל עבור חברו זוכה תחילה, שאנחנו צריכים לפנות לבורא ולבקש עבור הקבוצה, ודרך הקבוצה, קבוצה זה כמו אנייה, אז אם אני מתפלל עבורה אז גם כן אני מפליג איתה יחד, כך בצורה כזאת אני ניצל.

זה דבר מאוד פרקטי וחייבים לא לשכוח שרק בזה שאנחנו מעוררים את החברים, אז החברה אחר כך משפיעה עלי, ישירות להשפיע אני על עצמי לא יכול, כשאני משפיע על עשירייה ואחר כך העשירייה בחזרה משפיעה עלי, כך אני מוציא את עצמי מהנפילה.

שאלה: העבודה בקבוצות הווירטואליות זה מאה אחוז תחליף לעבודה בעבודות בקבוצות הפיזיות או שבכל זאת יש עדיפות לנסות ולצאת לקבוצות פיזיות?

אם יש לך אפשרות להיות בקבוצה פיזית לפעמים לפחות, אז כן, ואם אין אפשרות אז קבוצה וירטואלית היא גם כן תביא אותך למטרה, מפני שכך הבורא כנראה מסדר לך. אתה צריך לעשות מקסימום מה שאפשר בחיבור ובתנאים שהבורא מסדר, ולא שאתה תהיה חכם ותגיד אני רוצה ככה או אני עושה ככה, זאת אומרת זה הכול תלוי בעד כמה שאתה מקבל את התנאים האלה, ועובד בהם בכל הכוח שיכול.

שאלה: אתה יותר מדבר על התנאים הפנימיים, ובשאלות של החברים יותר שומעים על התנאים החיצוניים. איך עלינו להתארגן בצורה נכונה כדי לממש את כל מה שקיבלנו אולי בכנס? האם כדאי לנו לשנות את הצורה שבה אנחנו מסודרים מאורגנים?

זה אתם תחליטו. אני לא יודע. אני יודע שיש לנו תורה. תורה זה נקרא שיטה. יש תורת חשמל, יש תורת גיאומטריה, יש תורה. תורה, זאת אומרת לימוד. יש לנו את זה. קחו מאמרים של רב"ש ותראו מה לעשות. אני לא יכול להגיד. אתם צריכים לסדר את הדברים אם יש צורך לסדר. אבל קודם כל זה שיעור בוקר, מה שלא יהיה, וסביב שיעור בוקר תתחילו ללמוד את כל יתר הפעולות והחיבורים.

קריין: ציטוט מספר 13 מתוך רב"ש ג', מאמר "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש." יום ולילה זה לא העניין של השמש, זה העניין של מצב רוח פנימי, יום ולילה, מאיר או לא מאיר לו מלמעלה. אבל באמת יום ולילה, זה אם יש לו יכולת להשפיע או אי יכולת להשפיע. ואז עבודה ביום ובלילה זה פשוט הבדל בעבודה, עד כמה שהוא צריך להתאמץ, להיות קשור עם אחרים וכן הלאה. עד כמה שהוא יכול להשפיע לבורא במצבים שהבורא מייצב לו כיום או כלילה. "היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

כי יש הבדל בעבודה ביום או בלילה. אבל בכל זאת בעבודה, שהוא לא הולך להיות כמו מת, מאיר לו, לא מאיר לו, יש התעוררות, אין התעוררות, תמיד ישנה עבודה רק במצבים השונים. ומי יודע מה יותר ומה פחות מועיל לו להתקדמות? אדם לא יודע את זה. דווקא יכול להיות שבמצב שנקרא לילה הוא עושה מאמץ קטן ומתקדם הרבה, לעומת במצב של יום שמאיר לו והוא עושה הרבה מאמצים וקפיצות, וההתקדמות מזה לא כל כך גדולה. כי הבורא מסדר הכול לפי המאמץ הפנימי שאדם צריך לתת, זה מה שחשוב בעיניו.

אנחנו צריכים להתחיל את פסח, זאת הבעיה, או שנתחיל ללמוד מאמרים של פסח ויחד עם זה תע"ס חלק ח'. אז כל אחד שמגיע הביתה, כל אחד שנמצא כבר בבית, תבדקו שיש לכם, או בארכיון, או איכשהו שיהיה לכם את חלק ח' של תלמוד עשר הספירות, ואנחנו נתחיל ללמוד. כי בעצם מצב ההתפתחות הרוחנית שלנו כבר תלויה בחלקים האלה, מחלק ח' והלאה. אחר כך חלק ט', י', זה כבר עיבור אחר כך יניקה, יש הרבה מה ללמוד על כל מצב ומצב. אז נתחיל מחלק ח'.

שאלה: אני מרגיש שאתמול לא יכולנו להחזיק בכוונה משותפת במהלך היום, הכול היה מבולבל ואין כוחות להחזיק בקשר הדדי כמו בכנס. מצד אחד זה סוג של ייסורים ומצד שני הייתה הרגשה של שמחה מהמצב הזה. מה עושים במצב שבו מתגלים שני ההפכים?

זה טוב שמתגלה השמחה מצד אחד, זאת אומרת שבכל זאת אתה נמצא בעבודה ואתה מתקדם, כך יש לך הרגשה ובטחון, זה טוב מצד אחד. ומצד שני, אז מה יש לך מההתקדמות תכלס שאתה רק מרגיש כך? אבל עבודה בעצם אתה עושה, אתה מתקדם או לא? לכן כאן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתקדמים.

בדרך כלל במקרים כאלה שיש איזה ערפול, אז אדם צריך להקדיש קצת יותר זמן להפצה. זה זמן הכי טוב להפצה, כי אז טוב אם אתה תתחיל להתקרב עוד יותר ועוד יותר בכוח, אפילו שאין לך שום התעוררות לחברים, אבל עד כמה שזה מועיל, בכל זאת יועיל יותר אם בזמנים כאלה אתה תתעסק בהפצה. ללמד, או לכתוב חומר, לפזר חומר, לעשות כל מיני דברים, בקיצור להביא את ידיעת תיקון העולם לעיגולים חיצוניים יותר.

למה? כי אם אתה נמצא עכשיו במצב שלא מאיר לך אז אתה נמצא כאילו במצב יותר נמוך. אם אתה נמצא במצב יותר נמוך, אז יש לך יותר יכולת להתקשר עם חוגים חיצוניים יותר, ואז כדאי בזה לעסוק.

שאלה: במקביל לערפול יש לנו גם את אותן תחושות שהגענו אליהן בכנס, של דבקות, של התעלות, של חיבור. אני חושב שהבעיה היא דווקא במימוש של אותו גובה של חיבור בינינו שהשגנו. איך להשתמש בזה, להשקיע נכון יותר בקשר בינינו, ביחסים בינינו, כדי שזה יתממש? כי נדמה שהעבודה הזאת לא הולכת כמו שצריך. מה היית ממליץ?

אני ממליץ לא לחשוב על זה. זה ייכנס לאן שצריך, לאיזה צורות קשר שצריך, העיקר לדאוג שאתם תהיו יותר ויותר קשורים ביניכם ואיתנו בשיעור. אין לי יותר מה להוסיף, באמת, ככה זה. הכול תלוי בחיבור בינינו פנימה והפצה מאיתנו החוצה, זה הכול, זה כל התיקונים.

קריין: ציטוט מספר 14 מתוך רב"ש ב' מאמר "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה"

"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים." 

(רב"ש-ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, זה שאנחנו מרגישים חושך, ירידה, נפילה, חוסר אוויר, חוסר רוח, מצב רוח וכן הלאה, זה הכול חסד מצד הבורא. שבצורה כזאת הוא משנה אותנו, מנענע אותנו, ולכן בשינויי המצבים האלו אנחנו מתכוונים אליו, מתקרבים אליו.

קריין: ציטוט מספר 15 שמעתי מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

 "מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו, ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה." 

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

זאת אומרת, בכל מצב אנחנו צריכים לחפש מאיזו סיבה אני יכול להיות בשמחה, שהסיבה הזאת היא בכל זאת קושרת אותי עם הבורא.

(סוף השיעור)