שיעור בוקר 30.04.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו צריכים להמשיך בעבודה שלנו, בזה תמיד ישנה עבודה, ולא כמו בעולם, שאנחנו רואים עד כמה העולם מתחיל רק עכשיו להרגיש שקשה לו לקבל איזו צורה חדשה. יהיו עכשיו עוד הרבה בעיות, שאלות וחוסר אונים, אנחנו כבר מתחילים להרגיש עד כמה העולם לא יודע איזו צורה נכונה הוא יכול לקבל, מה יקרה לו, מה קורה לו, כל המערכות הקודמות, איפה הן? כביכול לא כל כך עובדות, נעלמות. נדרש משהו חדש, ומה החדש אנחנו לא יודעים, האנושות לא מבינה איך לסדר את עצמה נכון.

בכל הדברים האלה, אנחנו צריכים להסתכל על כל השינויים האלה שכל הזמן משתנים ומעורבבים גם בנו וגם בעולם, בחברה האנושית הכללית, הגלובלית, וגם בכל מדינה ומדינה, עד כמה העולם נמצא בשינויים, העולם מתחדש.

כאן, אולי בפעם הראשונה, העולם לא יודע איזו צורה הוא צריך לקבל, ואפילו שהוא יוכל לתאר לעצמו איזו צורה אולי צריכה להיות שהטבע מזמין, אבל לצורה הזאת אנחנו בני האדם האגואיסטים לא מסכימים וכן הלאה.

בקיצור, יחד עם זה שאנחנו לומדים מה אנחנו צריכים לעשות בצורה פנימית, אנחנו גם צריכים לחשוב איך כמה שיותר מהר נבין ונרגיש את מצב העולם, ואיך אנחנו מתקדמים אליו, מתקרבים אליו כדי להסביר לו איזו צורה אמיתית הוא באמת צריך לקבל כדי שיהיה לו מעבר לא על ידי מלחמות, תיקונים גדולים, ארוכי טווח וממש בסבל גדול. אלא שנוכל לעשות את זה מהר, קל, מובן ונעים. זה יהיה בליווי שלנו, אנחנו נסביר לאנושות איך להפוך את צירי הלידה האלו, שיש עכשיו, לתהליך קל, עם שינויים מובנים, ולכן אולי, לפחות בגלל זה נעימים.

יש הרבה שאלות לכל אחד ואחד, אנחנו רואים כאן [במסכים] את המפה, ממש כמעט את מפת העולם, אז איך אנחנו יכולים כמה שיותר מהר להגיע לחיבור בינינו, חיבור כזה בינינו שמתוך חיבור נכון בינינו נוכל להשפיע על כל המערכת הזאת, לא במילים, לא בכתיבה ולא בשום דבר אלא מתוך הכוח הפנימי, כי אנחנו המנוע, אנחנו המרכז.

אנחנו יכולים להשפיע כך לכל האנושות שהאנושות תתחיל להבין מתוך עצמה מה לעשות. אנשים פתאום יתחילו להבין, "או, הפתרון צריך להיות כזה", מאיפה? "כך אני מבין", מאיפה? "לא קבלתי מאף אחד, כך נראה לי, כך אני חושב". בצורה כזאת. אנחנו המנוע הפנימי של העולם, אם אנחנו נחשוב נכון על חיבור, על תיקון, על הקשר בין בני האדם, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו כן נוכל להגיע למצב שההרגשה שלנו, הידיעה שלנו, הנטייה שלנו תעבור לכולם, ויהיה קל לעולם לקבל את זה.

למה אני אומר את זה עכשיו בתחילת השיעור? כדי שנחשוב על זה כל הזמן, שמה שאנחנו עכשיו לומדים, אנחנו רוצים שקצת מזה לפחות ישפיע על כל האנושות, ואז ווירוס הקורונה הזה שהגיע לשינוי העולם, לשנות את האנושות, הוא ישנה את החברה, את הסביבה, את כולם, בצורה יפה, יחסית קלה, שיהיה מובן לכולם, מורגש נכון לכולם שזה השינוי היחידי לחיבור נכון ולשגשוג חדש.

קריין: קטע 45. של רב"ש, "מהו מבול מים, בעבודה".

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם.". 

(הרב"ש, מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

שוב.

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים." הקו האמצעי הוא בעצם "שביל המלך", הדרך הנכונה שבה אנחנו צריכים ללכת. קו ימין הוא תכונות הבורא, קו שמאל, נניח, הוא תכונות הנברא, קו אמצעי הוא הקו שבו גם תכונות הבורא וגם תכונות הנברא מתחברות וקובעות את היגיעה שלנו למטרה, לדבקות בבורא, שגם הנברא וגם הבורא הופכים להיות לאחד. "כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת," זו תכונת הבורא שהנברא מקבל את זה למעלה מהדעת. "וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם," מרגיש את עצמו, מי הוא בעצמו, הנברא. "אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים." מימין ומשמאל, מתכונות הבורא ומתכונות הנברא, עד כמה שהוא יכול לשלב את שניהם יחד כדי להתקדם במעשה. "כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו." הוא בכל זאת מסתכל על תכונות הבורא שמגלה, למרות שלא יכול לקלוט אותן ממש, אבל לפחות זה נראה לו כדוגמה לְמה צריך להיות בעתיד. "מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת," משלו "שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם.". 

(הרב"ש, מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

זאת אומרת שיש כאן גם תכונות הבורא וגם תכונות הנברא, ומשניהם הוא צריך להרכיב את הקו האמצעי, את עצמו לעת עתה, וכל פעם זה ישתנה. כי כל פעם יגלה את הבורא בצורה אחרת בקו ימין, ויגלה את עצמו בצורה אחרת, ויראה איך להתמזג, איך הם צריכים להיות מחוברים בזה מעל זה, תכונות של האדם ועל פני זה, מעליו, תכונות הבורא יחד.

וכך כל פעם מרכיב את תכונות הנברא ועליהן את תכונות הבורא, עוד ועוד, מזה בעצם הוא בונה את הקו האמצעי שלו וכך מתקדם. עד שכל פעם תכונות הנברא הן יהיו יותר קרובות לתכונות הבורא, ואז הלמעלה מהדעת שלו יהיה יותר ויותר גדול.

שאלה: אנו צריכים איזה שכל מיוחד בשביל ללכת מעל הדעת?

כן. העניין הוא שהאדם בעולם הזה, אתה, אני, כל אחד ואחד, הוא בנוי מרצון לקבל, רצון ליהנות ובתוך הרצון ליהנות הוא מרגיש את כל המציאות, מה ששייך להנאות שלו הוא מרגיש או ההפך מה ששייך לבעיות שלו, הייסורים שלו הוא מרגיש. זאת אומרת או פלוס או מינוס אבל כלפי הרצון אגואיסטי שלו, להרגיש טוב בחיים קודם כל זה מה שאנחנו צריכים, זה מה שהרצון לקבל שלנו רוצה, וכאן אנחנו מגיעים לתפיסה חדשה, אני לא רוצה להרגיש מה שטוב לי ומה שרע לי, אלא להתנתק מזה לעלות למעלה מזה, ולהיות בקביעת המציאות מה שטוב לזולת ומה שרע לזולת. למה? כי על ידי זה אני מתחיל לראות מה יש מחוצה לי, אחרת אני לא רואה, אחרת בכל העולם, אני רואה רק מה שטוב או רע בשבילי ואני בזה מאוד מוגבל, אני לא יוצא מהמסגרת של בהמה קטנה שרק על זה חושבת.

זה כמו שילד קטן, תינוק הוא מרגיש רק מה שטוב לו, רע לו, טוב לו, רע לו זה הכול, יותר מזה הוא לא מרגיש. אחר כך הוא גודל כאילו מתחיל להתכלל עם אחרים ונראה שהוא מתחיל לראות ולהבין את העולם, הוא לא מבין ורואה את העולם, הוא רואה רק עוד יותר ויותר בצורה רחבה מה לטובתו ומה לרעתו ורק כך הוא רואה. זאת אומרת הסנסור שלנו, שבו אנחנו קולטים את המציאות, הוא כולו רצון לקבל בלבד ואז אנחנו צריכים להכיר את זה שרק בתוך הרצון לקבל אנחנו נמצאים, ואז זה נקרא "נברא שנמצא בעולם הזה". כך הוא נקרא.

אין העולם הזה, העולם הבא, עולמות, הכול תלוי בכמה שאני קולט את המציאות, היחס שלי למה שקורה, מה שנמצא, ישנם דברים בעולם שאני אותם לא מרגיש, כי התפיסה שלי רק מה יהיה טוב לי ומה יהיה רע לי, ואז אני לא קולט דברים אחרים. אם זה לא נכנס לחוש שלי, הרצון לקבל, לא לפלוס ולא למינוס אני לא מרגיש, יכולים להיות דברים גדולים מאוד אבל לא מרגיש. העולם העליון אומרים לנו מקובלים שכבר השיגו, הוא נמצא גם כן כאן אנחנו לא צריכים לעוף לאיזה קצה השמיים, לגלקסיות לכל מיני דברים, כאן נמצא הכול אבל אני לא מרגיש אותו מפני שאני מקבל את כל המציאות רק בטוב לי או רע לי בלבד.

אני מקבל את כל המציאות כלפי הרצון לקבל שלי הקטן, איך אני מתחיל לראות יותר, להרגיש יותר, להבין יותר, לצאת מתוך עצמי? אז אומרים זה אפשרי אם אתה תעלה למעלה מהחוש שלך שטוב או רע לך, ותרכוש את תכונת ההשפעה, "אמונה" מה שנקרא. שלא תשפוט כל דבר שאתה תרגיש כלפי עצמך טוב או רע לך, אלא כלפי הזולת. ואז אם יש לך זולת שאתה יכול כך כלפיו להתחיל להרגיש, להתחיל למיין כך את כל המציאות, אז כבר אתה מתעלה מעל עצמך ומגיע לחוש חדש שהוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת", ואז אתה נכנס לתפיסה חיצונה, תפיסה שהיא לא תלויה בך, שאתה יכול להרגיש איך מרגיש מישהו מחוצה לך, ואז יש לך נקודת מבט אובייקטיבית יחסית, זה תלוי עד כמה אתה יכול להתנתק מעצמך ואז יש לך נקודת מבט אובייקטיבית על כל המציאות שאתה יכול לגלות.

המציאות שאתה יכול לגלות היא מאה עשרים וחמש מדרגות, חמישה עולמות עד שאתה מגיע לתפיסה שלמה, למה שנמצא מחוצה לך ומה שנמצא מחוצה לך זה נקרא "בורא" "בוא וראה", זאת אומרת תבוא ותשיג מה שנמצא, שעכשיו ודאי ברצון לקבל שלך אתה לא משיג, ואתה יכול לבוא ולהשיג את זה מה שנמצא באמת מחוצה לך. ואז כשאתה משיג את הדברים האלה ואתה מבין איך אתה חי, ובאיזה טבע ומה קורה לך. לזה אנחנו צריכים להגיע. לכן השיטה היא נקראת "חכמת הקבלה" איך לקבל את כל המציאות הזאת, המציאות הרחבה הזאת, הגדולה, האין סופית כלפי, שאני אוכל לקבל את זה.

לכן אני שמתחיל לקבל את זה נקרא "המקובל", שאני מקבל את המציאות הזאת החיצונה בצורה כמו שהיא, דווקא לא כמו שאני מקבל בתוכי אלא כמו שהיא, יש כאן מדרגות שאני יותר ויותר מבטל את עצמי ומרגיש את המציאות בצורה כמו שהיא וכך אנחנו יוצאים מזה. יציאה אפילו הראשונה מחוצה למה שעכשיו אני תופס, כבר אני מרגיש את המציאות שהיא קיימת, המציאות העליונה, המציאות הרוחנית וכך אני מתחיל להבין איפה אני קיים ובשביל מה ולמה, מה תהליך שאני צריך לעבור, לאיזה מצב להגיע. ולפני זה אנחנו לגמרי סתומים, סגורים ואין לנו שום אפשרות להתעלות למעלה מהמצב שלנו, זה מה שנותנת לנו אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: איך אני מפתח את היכולת להרגיש את הזולת?

על ידי מאמצים, אי אפשר אחרת, מאמצים עוד ועוד ועוד. ואני אומר לך שזה מאוד קשה, אני אגואיסט לא פחות ממך, והרבה יותר, ואני מודה שזה מאוד קשה, ובכל המדרגות זה יותר ויותר קשה, עד כדי כך שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה. אבל העיקר לא להפסיק, לא להתכופף, ממשיכים יחד קדימה, כמה שאפשר יחד וכל הזמן בודקים את עצמנו, יחד, לא יחד, מה אני מבטל אם אני נמצא ביחד, מה אני מקבל אם אני נמצא ביחד. זאת אומרת יחד זה עניין שאני רוכש גישה חדשה לתפיסת המציאות.

תלמיד: מה הם בדיוק המאמצים האלה?

המאמצים האלה הם שאני רוצה להרגיש את המציאות לא כמו שהיא נראית לי עכשיו שהיא מתרחשת בי, אלא איך שהיא מתרחשת בחוש המשותף בינינו. אני לא יודע איך להגיד את זה, צריכים לנסות ואז אתה תבין על מה מדובר, על זה כתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'". זה בלתי אפשרי אחרת. אי אפשר למסור את זה במילים.

שאלה: אמרת שהסנסור היחידי שבו אנחנו מרגישים את המציאות זה רצון לקבל. אז אם אני יוצא מעצמי, אני גם יוצא לרצון לקבל מסוג אחר?

ודאי שאין לנו חוץ מרצון לקבל, ואפילו שאנחנו אומרים רצון להשפיע זו גם תפיסה מיוחדת שברצון לקבל. אך ורק בתוך הרצון לקבל אנחנו מקבלים ומרגישים. אין דבר כזה, רצון להשפיע זה הבורא, אלא עד כמה שהרצון לקבל שלנו מוכן להתעלות וכאילו להידמות לבורא, בצורה כזאת אנחנו יכולים להרגיש את הכאילו הזה, מה זה הבורא, ולקבל, אבל בכל זאת הקליטה היא בתוך הרצון לקבל, למרות שלרצון לקבל הזה שהוא נעשה דומה לבורא אנחנו קוראים רצון להשפיע.

שאלה: מה זה להרגיש את הזולת, את הרגשות שלו, את המחשבות שלו, את הנקודה שבלב שלו?

במאמץ להשתדל לצאת מעצמך ולהתחבר לזולת אתה בזה מתחיל להרגיש עד כמה אתה מחויב לבטל את עצמך, עד כמה אתה מסוגל לחיות כך שהשני הוא יותר ממך, עד כמה אתה יכול לקבל את זה ולהסכים עם זה. ואז בכל מיני כאלו הבחנות אתה מתחיל להרגיש מה זה נקרא להיות למעלה מדעתך.

שאלה: מה זה אומר הצורך באמונת חכמים?

זה דבר גדול. אמונת חכמים זה קודם כל יכול להיות שאני משתדל להיות כמו ילד קטן, משתדל, זה לא פשוט, ומקטין את עצמי כלפי המורה, כלפי הגדולים, כל מה שכתוב בחכמת הקבלה, ומשתדל משתדל להיות כמוהם. אמונת חכמים זה דבר גדול, שאחר כך במדרגות עליונות, אנחנו עוד נדבר על זה. כשאני רוצה להגיע לתכונת ההשפעה כמו שהגדולים האלו, זה נקרא שאני משתוקק לאמונת חכמים.

תלמיד: ואת זה אני עושה את זה בהתחלה בתוך הדעת?

בהתחלה לומדים ממה שיש לנו, אנחנו אפילו לא מבדילים מה זה למעלה מהדעת, מה זה בתוך הדעת, אין לנו אפילו את ההבחנות האלו. אבל כבר מתחילים לדבר על זה וזה מתחיל כבר איכשהו להיבנות אצלנו.

שאלה: לגבי העבודה בקווים שמדובר במאמר, אם מתרגמים את זה לעשירייה, אז אני רואה שאני בלתי שלם, מקולקל. אבל אני לא מוחק את זה, כי הבורא נתן לי את זה, זה לא שייך אליי, והולך למעלה מהשכל. השאלה איך זה בא לידי ביטוי ללכת למעלה מהשכל? האם זה בקביעת המציאות? האם זה ביחס לעשירייה?

למרות שאתה מקולקל, למרות שאתה כל כך גרוע, רע, גס, מוגבל, אתה בכל זאת הולך למעלה מזה לתכונת ההשפעה ואהבת הזולת ודרך זה לאהבת הבורא, מכוון את עצמך בצורה כזאת כמה שאפשר. ולמרות שמהצד השני מראים לך מי אתה, מה אתה, למרות זאת אתה הולך. הבורא ברא אותך, אז גם אתה יכול להיות בזה.

תלמיד: היחס למציאות הוא שאני לא נותן לזה להשפיע על המציאות שלי, זו הכוונה ללכת למעלה מהשכל? שאני רואה, מגלה על עצמי שלא אכפת לי מהחברים ולא רוצה להתחבר איתם, ואז אני לא נותן לזה להשפיע על ההתנהגויות שלי?

נדבר על זה בעוד כמה שיעורים. אנחנו כולנו נמצאים בכאלו מעברים והעיקר להיות בזה. תן לאור לעשות עליך עבודה. טוב שאתה משתדל, אבל העיקר כאן, שוב, כמו שכותב רב"ש, להתבטל כלפי החברים, כלפי הלימוד ולקבל את זה כמו שלא חשוב לי באיזה מצבים אני נמצא אלא לקבל את זה על עצמי, זו בעצם כבר העבודה שלנו כאן למעלה מהדעת.

שאלה: אמרת שכדי להגיע לקו אמצעי צריך לעשות מאמצים. איך עושים מאמץ שהוא לא יותר מידי ולא פחות מידי?

הדוגמה הכי פשוטה שאני רואה עד כמה שאני לא מוצלח, לא מסוגל, ואני לא יודע מה לעשות, ויחד עם זה אני הולך למרות זאת ומתקדם. זה נקרא ללכת באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: כתוב כאן לגבי אמונה למעלה מהדעת ואתה אמרת שיש מצב אחד שאני נכלל בחברים, זה מצב אחד של אמונה למעלה מהדעת. יש מצב אחר של דעת. מה זה קו האמצעי? זה משהו ביניהם, שאני מסכים לתהליך הזה להיות גם בזה וגם בזה?

הקו האמצעי זה בעצם הממוצע בין תכונות הבורא לתכונות שלי, שאני יכול, מסוגל לקלוט את תכונות הבורא על פני התכונות שלי ולפי זה ללכת. זה מין ויתור, אני לא מסוגל להיות ממש כמו תכונות הבורא שאני רואה, ואני לא רוצה להיות כמו התכונות שלי, אלא כך מתקדם. רק בקו האמצעי.

זה בינתיים, שוב אני אומר, כל ההגדרות האלה הן עוד ישתנו וכל אחת מהן תקבל נפח גדול מאוד. זה בינתיים כך כדי שתהיה לנו איזו אחיזה. אחר כך אנחנו נופלים, שוכחים מזה, זה משתנה, אבל לעת עתה להתאמץ להיות בזה.

שאלה: עבודה בקן ימין זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ועבודה בקו שמאל זה "ואהבת לרעך כמוך"?

נניח שכך.

שאלה: מה הקשר בין הקטע ששמענו עכשיו לכותרת של הקטע "מהו מבול בעבודה"?

כותרת היא על מאמר שלם וכאן זה קטע קטן. אבל באמת מגיע מצב שהוא שוטף אותך ומביא לך מצב חדש, זה נקרא "מבול". עוד נרגיש את זה עלינו.

שאלה: איך אנחנו מאזנים בין יגיעה לבין לנדנד כל הזמן לבורא בתפילה?

זה טוב לנדנד לבורא כל הזמן. כל הזמן להיות בקשר עם הבורא זה ממש חובה. והלוואי שאנחנו כל הזמן נהיה בקשר עם הבורא, ולקשר עם הבורא אנחנו נקשור את כל המציאות איפה שאנחנו נמצאים, עם החברים, עם העבודה, עם העולם, עם הכול. כי בסך הכול זה שאתה קושר את כל המציאות שלך לבורא, אתה בזה מחזיר את העולם למרכז הכוח שלו שמסובב אותו.

שאלה: אמרת שהרצון לקבל בכל זאת כביכול מתדמה לתכונת ההשפעה. איך האדם כשזה קורה לו יכול לא לטעות בהבנה נכונה ובהרגשה שיש לו?

זה לא חשוב אם הוא טועה או לא טועה, השאלה היא עד כמה הוא מחפש, ומה שהוא מקבל בסופו של דבר זה לא תלוי בו. אדם עובר נקודות בדרך ההתפתחות, עד כמה שהוא מחפש להתקדם זה קובע בסך הכול את הקצב שלו בהתפתחות, אבל הוא לא יכול לסטות מהדרך.

שאלה: בקטע בפסקה השנייה כתוב שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת לפני שתופיע בו הדעת ותראה לו איך הוא נראה בפני עצמו בתוך הדעת. האם מדובר פה על הכרת הרע?

כן, ודאי, בזה שאני מתאמץ ללכת למעלה מהדעת אז אני מתחיל להכיר את הדעת שלי, שבזה יש לי הכרת הרע.

שאלה: כדי לעלות למעלה מהדעת אנחנו חייבים שני קווים ימין ושמאל. המקור של ימין זאת הקבוצה. מה המקור של קו שמאל האם צריך לעבוד עם זה או שזה בצורה אוטומטית מגיע?

כמה שיותר לעבוד בקו ימין.

שאלה: חבר שואל ככה, העבודה לצאת מעצמך לזולת האם היא צריכה להיות עבודה עם אחרים ובצורה הדדית או שאפשר לעבוד עם כל אדם בעולם?

לא, זה צריך להיות עבודה עם החבר שגם רוצה אותה מטרה כמוך. לכן הוא נקרא "חבר", שאתה מתחבר איתו ואתם יחד עוזרים זה לזה כדי שכל אחד יראה את השני וכך הוא יראה איך לצאת מעצמו.

שאלה: למה קו האמצעי נקרא שלום?

הקו האמצעי נקרא "שלום" כי הוא ממזג ימין ושמאל ועושה שלום בהם, בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, שלעת עתה במדרגה הזאת משלים את אלו לאלו יחד. אנחנו רק בצורה כזאת יכולים להתקדם, רק בצורה כזאת יכולים לגדול, שיש לנו משהו משלנו, ומשהו מהבורא ואנחנו כל הזמן מתאימים את התכונות שלנו ותכונות הבורא יחד. ואז המצב הזה נקרא שלום. "שלום" זה מהמילה שלמות.

שאלה: דיברת איתנו על הרגש החברים שהצורה הזאת היא רטט. האם כדי לעבוד בקו אמצעי זה חובה להרגיש את החברים?

להשתדל להרגיש את החברים זה הכרחי כדי לצאת מעצמו ולהגיע לרוחניות. אחרת אתה לא תגיע לרוחניות, אתה צריך להרגיש משהו שהוא חוץ ממך. וכאן החברים יכולים לתת לך את היסוד הזה החדש שמחוצה לך קיים. אחרת לא.

שאלה: במאמר כתוב שצריך למזג את שני הקווים לשלב אותם ולי בינתיים יוצא שאני או בקו הזה או בקו הזה. איך נכון לשלב ביניהם?

אתה צודק, זה באמת כך בינתיים, אחר כך נוכל לשלב ימין שמאל, שמאל ימין, ובאמצע ועוד. זה יבוא. תן בינתיים כך רק לדבר על זה. אבל אני רואה שאנחנו מתחילים איכשהו לטעום מה זה יכול להיות. אני דווקא מרוצה מאוד מזה שאתם קולטים כך, כי הנקודה זאת האחיזה הזאת הראשונה היא הכי קשה. ואם אנחנו מתחילים בה כבר לתפוס במשהו, ברגש, בשכל, במשהו, זה כבר אנחנו מתחילים להתאפס לרוחניות. ועוד מעט נתחיל באמת להתמצא קצת שם ולהרגיש ויפתח עולם חדש.

שאלה: שמעתי שאמרת שהעבודה בקו שמאל זה לפתח גישה של גדלות של כל מה שמגיע מקו ימין. האם הגישה הבריאה הזאת זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות כלפי כל מה שמגיע מהבורא? ואם כן, איך אנחנו שומרים את הגישה הטובה החיובית הזאת?

זה רק על ידי זה שאנחנו בונים הבחנות חדשות. וההבחנות החדשות האלו בדרך, אפילו שהן נעלמות, הן נעלמות כדי להביא לנו עביות יותר גדולה, להפיל אותנו עוד יותר עמוק, כדי שאנחנו נוכל מזה לעלות לדרגה עוד יותר גבוהה, וכך זה הולך.

לכן יש לנו עליות וירידות. הירידות הן בעצם המחסן של האגו, והעליות זה הדביקות, הקשר עם הבורא, ואז אנחנו כל הזמן נמצאים או בזה או בזה, ואז אנחנו כל הזמן מוסיפים התרשמויות, חיוביות שליליות, שליליות חיוביות, אבל זה הכול נשאר לנו, זה כמו שמוציא עם קופסא את הכסף מאוצר המלך ושופכים לו, מוציא ושופכים לו, אבל בסופו של דבר זה שלו.

שאלה: גם אם אני מתאמץ לצאת מעצמי אני נשאר באותו שדה אגואיסטי, האם אין מה לעשות חוץ מלדרוש מהבורא שישנה את היחס שלנו אחד כלפי השני בעשירייה?

כן, זה בסופו של דבר מה שנשאר לנו, אבל אנחנו מתקדמים מאוד, דווקא אני רואה שאחרי כמה ימים של בלבול, היום רואים את התוצאה כבר טובה.

שאלה: לגבי יציאה אל החברים, יציאה מעצמי אל החברים, האם הביקורת עליהם נחשבת ליציאה מעצמי?

ביקורת עליהם אני יכול לעשות, אבל זה הכול רק קצת כדי לראות עד כמה שאני עדיין לא יצאתי מעצמי, כי אם הייתי יוצא מעצמי הייתי רואה את כולם שהם פרפקט, אין מה לדבר, הכול כל כך יפה וטוב שאין על מה שום דבר להגיד, זה הכול הבורא שנמצא בכולם חוץ ממני, ככה זה.

תלמיד: כל הקטע הזה שתהיה לי ביקורת ואז אני אגיע להבנה מה שאמרת, ואז הכול יסתדר?

כן, בלי ביקורת, בלי ירידה, בלי נפילה, אי אפשר להבחין בדברים כאלה. אבל צריכים להיות בתמיכה מכולם, התמיכה הכי טובה מכולם אם יש לך קבוצה שאתה חייב ללמד אותם, אם יש לך איזו התחייבות שאתה נמצא בחברה שלנו ומחויב אתה להם, אז זה מחזיר אותך בכוח לעבודה הרוחנית, פנימית, ואתה חייב את זה לבצע, זו בעצם העזרה מאוד חשובה.

שאלה: אין הרגשות מדויקות, יוצא שאני לא יכול לעלות אני רק נופל. איך להשתמש בקבוצה נכון כדי לא לחכות, או שצריך עוד משהו בתהליך הזה חוץ מהקבוצה?

להתבטל כלפי הקבוצה, אבל להתבטל, לא שאתה ככה מתרחק מהם, אתה נמצא בתוכם ומתבטל כלפי כל דבר שיש בהם, זו בעצם הפעולה שלך להתקדם, זה דבר מועיל ביותר, זה לא מיד מרגישים, לא מיד מבינים, אבל זה מה שצריך להיות.

שאלה: בין שתי ההרגשות האלה, אחת שאני מרגיש רק את עצמי ואז אני מתחיל להרגיש את החברים כמו שאני מרגיש את עצמי, האם יש משהו בין שני המצבים האלה?

יש הרבה מצבים שאנחנו צריכים לעבור, זה לא עכשיו הזמן לעסוק בהם, אבל זה מה שצריך להיות.

מה שאני מבקש מכם, אני שוב חוזר כמו בתחילת השיעור היום, תנסו לראות האם יש לכם איזו ידיעה איך להציע לעולם להתקדם. עכשיו העולם נמצא במצב מאוד מאוד שביר, מאוד לא ידוע מה לעשות עם עצמו. אומרים שיש יותר ממיליארד אנשים מובטלים, אפילו קרוב לשני מיליארד, שאנחנו נמצאים באיזה מצב שבינתיים יש לנו ממה לחיות, אבל עוד מעט, זה הולך ונגמר, ומה יקרה עם הכסף, מה יקרה עם הביגוד, עם האוכל, המזון, מה בכלל יקרה איתנו?

אנחנו נמצאים באיזה מצב שיתגלה חוסר אונים, חוסר תפקוד נכון, מה אנחנו יכולים להציע לעולם ,איזה פעולות פרקטיות להגיע למערכת אחידה, אינטגרלית, שעוזרת זה לזה בכל החלקים שלה. איך אנחנו יכולים לקרב את העולם למצב שלו המתוקן, אבל בצורה שזה נראה הגיוני, שרק כך אפשר לעשות ולא אחרת.

בעולם שמתגלה לו עכשיו מכה כללית, לכל השמונה מיליארד אנשים, מתגלה מכה כללית, מה עושים, כי אם לא נמשוך את העולם לאיזה חיבור, לאינטגרליות, אז יכול להיות שיהיה פיצוץ, יהיו הרבה אנשים לא מרוצים, ממש לא מרוצים, מחוסר מזון וכו', ואיך אנחנו יכולים מצד אחד להשתמש במצב הזה שהבורא עושה, מצד שני להיות בדיוק השליחים שלו הנכונים לאנושות בזמן כל כך רגיש.

(סוף השיעור)