שיעור בוקר 30.12.2021 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2022 - "מתעלים על עצמנו"
שיעור מס' 2 – מתבטלים לפני החברים

קריין: קטע מס' 1.

"חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

זאת אומרת, מתי אדם נכנס להרגשת הבורא, לקדושה, כשהוא עובר את הנקודה שנקראת "אפס". מהרצון לקבל שלו, הוא יותר ויותר עובד כדי להכניע אותו ואז הוא בא לנקודת האפס. כשהוא עובר אותה זה נקרא שהוא נולד בעולם הרוחני, בתכונת ההשפעה.

ודאי שהדרך לא פשוטה, מורכבת, המציאות לא מובנת והכול מגיע דרך הכנעה, בעיקר זאת ההכנעה כלפי כל מיני הפרעות הנמצאות בדרכו. לכן נקרא שתחילת העבודה היא, "שבא לכלל אפס", שהוא כביכול לא קיים, אין לו רצון מעצמו, כביכול, ישנם רצונות אבל הוא מבטל אותם כלפי הרצון להיות ברוחניות, בקדושה.

שאלה: לא הבנתי איך אפשר לבטל את הרצונות האלה אם אני לוקח את עצמי למצב של אפס.

אני מבין אותך ומסכים איתך, אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו מצב שהרצונות שלנו מתבטלים כאילו שאינם. הם נמצאים ואפילו גדלים ומופיעים אצל האדם כיותר ויותר תקיפים בכל מיני אופנים שהוא אפילו לא הכיר. האדם נזכר בכל החיים שלו, בכל האירועים שעבר, הוא מסתכל על אחרים ורואה ולא רואה אותם, מבין ולא מבין אותם. כול זה כדי לגלות לו את כל הרצון לקבל הנמצא בו, והוא מתחיל לבקר את כל החיים שלו ממבט חדש.

וכשעוברות עליו, אחת אחת, כל מיני תמונות, צורות, מחשבות שלו בחיים, היחס שלו לחיים, לאחרים, היחס של חברים ובכלל אחרים אליו, הוא מתחיל למיין אותם ולראות כמה הוא עצמו מגיע לכלל אפס כלפי כולם, כלפי כל אחד. כי באמת, כל אחד ואחד כלפי אחרים הוא באמת אפס. ורק אחרי שהוא עובר את הכול הוא הופך לעובר, הוא מתחיל לגדול בצורה הרוחנית, באופן, בכוח, במחשבות רוחניות, והכול על פני זה שהוא ממשיך לבטל עוד ועוד את הרצון לקבל שלו. ואז יוצא שהרצון לקבל נשאר וגדל מנקודת האפס הזאת, אבל הוא יכול לתת לרצון לקבל שלו, ודאי שלא הוא אלא האור העליון, הבורא, נותן לרצון לקבל שלו את צורת האדם, הדומה לבורא. וכך הוא גדל. וכול זה בשמירה מלמעלה ונקרא שהוא נמצא ברחם האם, וככול שהוא מבטל את עצמו בצורה כללית כלפי העליון ובצורה פרטית, שבכל פעם מתגלה תא אחרי תא מהגוף שלו הרוחני, אז כך הוא גדל, זו תקופת "תשעה ירחי לידה". אבל הכול מתחיל מאפס, בכך שמבטל ומבטל את עצמו בכך שפונה כל פעם יותר ויותר לבורא, יותר ויותר תולה בבורא את ההצלחה שלו להתבטל, וכך מגיע לכלל אפס.

שאלה: מה הם עשרת הדברות, התנאים, כדי שאדם יוכל להשיג מצב של אפס?

עשרת הדברות הם כלל החיבור של האדם עם כל התכונות שלו שהוא בונה וכלל החיבור שלו עם האחרים. הוא לא בונה את הגוף שלו כמו שהוא רואה בגשמיות אלא בונה את הגוף שלו מתוך התקשרות לאחרים. לכן יש לנו עשירייה וכך אדם בונה את זה, גם בתוך עצמו וגם עם החברים מבחוץ וגם עם כל מה שאדם מתחיל לזהות כמערכת רוחנית, עם כל הדברים האלה שאיתם הוא משתדל להתאחד, זה נקרא שהוא מבטא נכון, מבצע, מקיים את עשרת הדברות. אנחנו עוד נלמד בפועל מה זה נקרא "עשרת הדברות".

שאלה: אתה יכול בבקשה לתאר תהליך. אמרת, אני ממיין רצונות. איך זה בדיוק קורה? נגיד מופיע איזה רצון מהעבר או מהווה, מה אני עושה איתו? איך אני עובד איתו?

אנחנו לא נכנסים לתוך הרצונות האלו ולא מתחילים לחטט בהם, לבדוק ולבקר ולסובב אותם, אלא על פני כל רצון ורצון, על פני כל מחשבה ומחשבה שמתגלים אנחנו צריכים לעשות חיבור בינינו ופנייה לבורא שיתקן אותנו. זה הכול.

תלמיד: זאת אומרת, אני כביכול מתבונן ברצונות, אני לא נכנס לתוכם.

נכון. לא משחק איתם, אין בזה צורך. העיקר להגיע לזה שאני רוצה על פני כל הרצונות האלה, למרות כל הרצונות האלה להיות מחובר עם העשירייה ועם הבורא. אני מפתח פנייה לבורא.

שאלה: חוץ מההתפעלות, התכללות והתבטלות וכל מה שאנחנו לומדים סביב זה, איזה עוד כלים יש לנו כדי לבטל את הרצונות שלנו?

אין לנו בכלל כלים. גם התבטלות היא לא כלי שלנו והתכללות היא לא כלי שלנו, אין לנו שום דבר. אנחנו נמצאים ברצון לקבל, ברצון לקבל הגשמי, הבהמי, בצורה נבזית, שפלה שלא שייכת לרוחניות, ואנחנו צריכים להשתדל להביא את עצמנו בכל מה שמתגלה לנו לחיבור ומהחיבור לקשר עם הבורא. כמו שכתוב, מאהבת הבריות לאהבת הבורא. כך אנחנו נגדל. אבל בינתיים אין לנו תכונות שעל ידן נוכל להתקדם. אין. רק לבטל את עצמנו כלפי הכוח העליון ולבקש ממנו שיעשה מאיתנו צורה נכונה, צורה רוחנית, אמיתית.

תלמיד: חוץ מהאינטראקציה בתוך העשירייה ועשיית פעולות שאתה ובעל הסולם ורב"ש סיפרו לנו, מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי להאיץ את זמן ההתפתחות של הכלי?

רק ללחוץ על עצמנו להתחבר וללמוד ולבקש. אין לנו יותר. האמצעים די מובנים וקצרים. צריך להשתדל להתחבר ורצוי שזה יהיה מלווה בלימוד ודרך זה נעלה גם את התפילה שלנו. זה הכול. חיבור בזמן הלימוד והתפילה, זה בעצם האמצעי העיקרי. אין לנו הזדמנות אחרת, הכול קשור לכוח העליון וללימוד, לביטוי שלו כלפינו כמה הוא מכוון את עצמנו כלפינו, כמה הוא מכוון, מצפה לזה. וכך דרך הלימוד, "דרך תורה" מה שנקרא, כי אנחנו מצפים שדרך הלימוד יבוא אלינו המאור המחזיר למוטב.

שאלה: אמרת עכשיו כמה פעמים חיבור ותפילה. מה זה תפילה במצב האפס?

זה מצב מאוד מאוד מיוחד וגדול, אדם מגיע להרגשה אמיתית שהוא אפס, כמו שהוא כותב, "חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל". זה נקרא שבא לאפס, אין שליטה לרצון לקבל. זאת אומרת אין לו בכלל כלום. חוץ מרצון לקבל אין לנו שום דבר, אז אם אנחנו מרגישים שהוא מתבטל, אז דרך הנקודה הזאת שהוא מתבטל, ובדרך כלל זה לא קורה בפעם אחת אלא בהרבה גיחות כאלה, התקרבות לכלל אפס, דרכה כמו שהוא אומר, "ורק אז הוא נכנס להקדושה." לעל מנת להשפיע. ולכן כותב לנו רב"ש שטוב בפועל לבטל את עצמו, להכניע את עצמו, לבטל את עצמו כלפי החברים וכמה שאפשר לתמוך בהם בהתקדמות שלהם.

שאלה: אמרת שכשאדם השיג את האפס, אז אחרי זה העבודה היא בלפתח ולהגדיל את האפס. מה זה אומר לפתח את האפס? מה יכול להתפתח ממנו?

כשאנחנו לומדים ופועל עלינו המאור המחזיר למוטב, אם אנחנו לומדים נכון, אז אנחנו מגלים יותר את האגו מצד אחד, מצד אחר אנחנו בכל זאת מעריכים את האגו פחות ופחות. יש כאן כביכול שתי צורות בדיאגרמה שלנו.

מצד אחד נראה לנו שהאגו שלנו גדל (ראו עקומה כחולה בשרטוט), מצד אחר היחס שלנו לאגו, ההערכה שלנו כלפיו, היא יותר ויותר נמוכה (ראו עקומה אדומה בשרטוט). וכשאנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא יכולים לסבול את האגו כי הוא נראה לנו מאוד מאוד גדול, ומצד שני אנחנו מתחילים להרגיש שהוא בלתי נסבל ואנחנו חייבים להתפטר ממנו, כי אחרת אנחנו לגמרי הפוכים מהרוחניות, אז בהפרש שיש לנו בין שתי ההרגשות, אנחנו מתחילים בצעקה לבורא ואז הוא שומע אותנו.

אבל ודאי שזה לא בצורה חלקה, שזה עולה וזה יורד, אלא יש בזה עוד הרבה צורות ותנודות למיניהן.

שרטוט

תלמיד: זה תהליך הדרגתי?

לא, אנחנו מגיעים למצב שלפי ההערכה שלנו לאגו אנחנו מצד אחד שונאים אותו, ומצד אחר אנחנו לא יכולים להתפטר ממנו. קודם היה לנו יחס אחר לאגו, שהוא בסדר ואפשר להסתדר איתו, ועכשיו אנחנו מגיעים למצב שלא יכולים לסבול אותו אבל הוא בכל זאת שולט. וככל שאני יותר רוצה להתפטר ממנו, עם זאת אני רואה שאני לא יכול להתפטר. לא יכול. הוא לא עוזב אותי וגם אני בעצמי אומנם סובל ממנו אבל לא יכול להתנתק.

זה קורה לנו אפילו בחיים בין שני אנשים, למשל יש כאלה זוגות שאוהבים זה את זה אבל לא יכולים להסתדר זה עם זה. או אימא וילד שממש לא יכולים לחיות ביניהם טוב ויפה, ילד עם אופי כזה רע, אימא כולה עם עצבים, אבל לא יכולים להיפרד. אז אם אנחנו מגיעים למצב כזה שאנחנו לא יכולים ולא יודעים מה לעשות עם האגו, במצב כזה יש כאן נקודה שאנחנו בכל זאת בורחים מהאגו, כמו מפרעה ממצרים, וכך מתחילה תקופה חדשה.

יציאת מצרים זו לידה רוחנית. יוצאים משליטת האגו, על אף שעוד הרבה זמן אנחנו מרגישים את הלחץ שלו עלינו. אבל להתפטר לגמרי מהאגו אנחנו לא יכולים, זה הטבע שלנו, אלא בכל הדרגות, בכל התהליכים שלנו עד גמר התיקון, כולל גמר התיקון, אנחנו כל הזמן משתמשים בו אבל כל פעם באופן אחר.

תלמיד: אם בכל זאת הגעתי לאפס, בשלב הבא אני שוב מתחיל מאפס?

אנחנו נלך יחד ואתה תראה. מה זה שאתה מגיע לאפס? לכלל אפס, שאתה ביטלת את עצמך? אז אתה ביטלת את הרצון לקבל לעת עתה וזה מספיק לך כדי להרגיש מעליו כוח השפעה. אבל זה לא נקרא שהרצון לקבל לא קיים בך יותר, הוא קיים ועוד יגדל עוד ועוד אבל כבר בצורה ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"¹. הוא מתחיל כבר לגדול כקו שמאל, שלעומתו אתה תעמיד את קו ימין.

שאלה: אני כבר לא יכול לסבול את האגו, אבל אין בי כלום חוץ מאגו, וגם לא היה, אז מי זה ששונא את האגו הזה בי? אני מרגיש שאני פשוט טובע בתוכו מכל השנאה הזאת, מכל מה שקורה. האגו הזה מתבטא בצורות כל כך לא טובות, ואני מבין שרע לי ממנו, אז מי זה ששונא?

עד הכניסה לרוחניות יש בזה מאבק הפסיכולוגי. יש הרבה אנשים שמודעים עד כמה הם אגואיסטים ועד כמה זה מקלקל להם את החיים, והם שונאים את התכונות שלהם, ואוכלים את עצמם, וכך ממשיכים, מקבלים סמים, כל מיני תרופות הרגעה, כל אחד איך שהוא.

אבל אצלנו "הכרת הרע" היא כבר אחרת, כי אנחנו מודדים את עצמנו כלפי תכונת ההשפעה. לאט לאט אנחנו מקדמים את עצמנו למצב שאנחנו מעמידים את הרצון לקבל כלפי הרצון להשפיע, כלפי אהבת הזולת, ולכן אצלנו הוא מקבל צורה שאחר כך הוא הופך לרוחני.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאני באמת במצב של אפס, איך אני מודד את זה?

זו הרגשה, אין כאן שום דבר חוץ מהרגשה, ולכן אי אפשר להסביר. "אפס" זה נקרא שקודם כל אתה מרגיש שאתה הכי גרוע מכולם, שהרצון הזה ממש מגיע מהבורא שנתן לך את זה במיוחד למטרה מיוחדת, כדי שאתה תרגיש עד כמה אתה הפוך ממנו, שלא יכול להיות ביניכם שום מגע, קרבה. אבל לבקש מהבורא אתה יכול, דווקא "ממעמקים קראתיך ה'"², שמתוך זה שאתה מרגיש שאתה רחוק, הפוך, אתה יכול לצעוק אליו ולדרוש ממנו.

אבל כאן צריכים להבין שהצעקה, אם אתה מבקש עזרה, היא חייבת להיות אך ורק מתוך העשירייה, לבד זה לא הולך. זאת אומרת, אתה כבר מתחיל לא רק להכיר את האגו שלך, אלא את האגו שלך בצורה מטרתית, וזה קושי גדול. כי זה שאתה מרגיש ומגלה את המציאות הנכונה שאתה נמצא בה, שאתה אגואיסט ולא אכפת לך משום דבר חוץ ממך, אתה הכי גרוע וכולי, זה לא מספיק.

כדי לבקש אתה צריך לפנות לבורא, והבורא שאתה יכול לפנות אליו זו הצורה שאתה מצייר אותה, בונה אותה, "אתם עשיתם אותי" כמו שכתוב, זו הצורה שאתה עושה מתוך זה שאתה מחובר עם החברים. וכשאתה פונה אליו אתה פונה עבור העשירייה, לא אתה לבד, כי מה אתה רוצה לבד? אתה רוצה להיות גדול, מתוקן, קדוש? לא, אתה צריך כאן לאסוף את הכוחות שלך ככל שאתה מסוגל, ברצון שלך להתחבר עם העשירייה לכלי אחד, כי רק בצורה כזאת אתה יכול להשפיע לבורא. ולכן רק בצורה כזאת הבקשה שלך מגיעה לבורא, שאתה רוצה להיות מחובר עם החברים מפני שבצורה כזאת אתה באמת מתכוון לעשות לו נחת רוח בפועל. אבל אם אתה צועק ומבקש לבד זה נקרא "צעקה במדבר", אין בזה שום כוח.

שאלה: להיות אפס אני יכול בזמן שהעשירייה עושה משהו או חבר מציע איזו פעולת חיבור, אז יש בי התנגדות ואני פונה לבורא שיעשה ממני את הצורה הנכונה. מה עושים ביתר הזמן כשאני לא מרגיש התנגדות או הרגשה שאני צריך לעלות מעליה?

מה שרב"ש כותב במאמרים שלו, מתחברים ככל האפשר, לומדים, משתתפים, עד שמתגלה כל הצורה שהיא מנוגדת לרוחניות ואז אתה מתגבר עליה.

תלמיד: אמרת קודם לא לפנות לבד, כי לפנות לבד זה כמו קול במדבר.

"לפנות לבד" זה לא שאתה צריך לפנות עם החברים כמו באיזו א-קפלה ולצעוק. "לפנות לבד", זאת אומרת שאתה לא מרגיש שאתה מחובר עם החברים, שהרצון לקבל שלך לא קשור אליהם, שגם ברצון להשפיע אתה לא מתכוון לעבוד איתם יחד, ושבסך הכול אתה לא לוקח את הקבוצה הזאת כדי לקרב אותם לבורא, זה נקרא "לבד".

תלמיד: אז אני לא צריך לחשוב אם אני פונה לבד או לא, אני צריך לחשוב על להתכלל עם החברים, ברגע שאני מתכלל איתם באופן אוטומטי הפנייה שלי תהיה מהם, מהעשירייה?

נכון.

שאלה: האם אני אוכל להרגיש את החברים שלי כשאגיע למצב האפס?

ודאי. אני חושב שאי אפשר להגיע למצב אפס בלי שאתה קשור אליהם. כי את כל המצבים, ומצב אפס זה כבר מצב רוחני, אתה מרגיש בקשר עם החברים. מהות הקשר עם החברים זה מצב רוחני. וכך אנחנו מודדים את כל המצבים הרוחניים באופן, בעוצמה, במהות הקשר בינינו. אין לנו מדידה אחרת. ולכן אנחנו צריכים רק על זה לשים לב.

שאלה: כשאנחנו מבקשים מתוך העשירייה, האם אנחנו צריכים להרגיש ממי אנחנו מבקשים, או מה אנחנו מבקשים?

אנחנו צריכים לעבוד כמו שכותב רב"ש. יש לנו אפילו כללים שאנחנו ליקטנו מכל המאמרים שלו על החברה ועשינו מזה דף אחד. כך אנחנו עושים. אין לי מה להוסיף, הכול כתוב.

קריין: קטע מספר 2.

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש אמך". וזהו מלשון "כי אֵם לבינה תקרא", היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה"." 

(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)

שאלה: במה אדם נכנס לבינה, איך הוא נכנס לתכונת ההשפעה?

צריך לבטל את עצמו כלפי החברים.

תלמיד: עם איזה כלים?

אין לו כלים, עם הביטול שלו. רצון להתבטל מכל וכל. כביכול שלא רוצה להיות קיים.

תלמיד: האם האדם רוכש כלים חדשים?

ודאי.

שאלה: איך אתה מסביר את מה שכותב רב"ש, "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"?

אנחנו נראה אחר כך, אלה שני קווים. עוד מוקדם לנו לדבר על זה. בינתיים אנחנו לומדים איך להגיע לביטול.

"היות שהוא רוצה להגיע לידי דבקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו עניין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל מאהבת הזולת בין אדם לחברו עד אהבת ה'. "

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שוב ציור איך אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, עד איזה גבול. זה ממש ללא גבול, כי כל פעם, בכל מדרגה ומדרגה נצטרך לבטל את עצמנו יותר ויותר. ועל ידי זה אנחנו מתקרבים לבורא ודורשים ממנו, עד שמתחילים לקבל יותר ויותר השפעה ממנו בצורה גלויה.

וכך גילוי הבורא לנברא לפי חוק השתוות הצורה. במידה שאנחנו מוכנים לעשות מעצמנו אפס, ומעבר לאפס רוצים חיבור, אז בהתאם לזה אנחנו ניכנס להשתוות עם הבורא. ואז אנחנו נרגיש אותו בכלים האלו. מה אנחנו עושים?

עשינו צמצום על הרצון לקבל שלנו, ורוצים להתחבר בינינו ככל האפשר. ועל ידי זה מזמינים את המאור המחזיר למוטב מלמעלה. ואז יוצא שמגיע אלינו הכוח מלמעלה ומסדר אותנו, מתאים את עצמנו.

הכוח הזה מחבר בינינו וכך מביא אותנו לצורה שהבורא מתחיל בנו להתגלות, להיות מורגש. זה נקרא שאנחנו התחלנו להיות "עובר".

קריין: קטע 4.

"העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברה הקדושה, רק שידאג, שלא יפגום החברה על ידי מעשיו, והגם שלפי הנראה הוא אדם גדול, אף על פי כן יפשפש במעשיו ויחשוב, כי במה נחשב הוא, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל-אין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם."

("מאור ושמש". פרשת עֶקֵב)

הוא מסביר לנו כאן בצורה פשוטה מאוד, מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה כדי להגיע לכך שייפתחו לנו שערי שמים, שערי השפע. אם כל אחד ואחד משתדל לעשות מעצמו אפס כלפי האחרים, ועל ידי זה כשמתחברים לכלל אפס, מה שנקרא, זוכים לגילוי הבורא.

שאלה: מדובר כאן על כל הביטולים, לבטל את כל החיים שלך, לבטל את האהבה עצמית, זה כבר מצב רוחני? זאת אומרת, האדם כבר נמצא ברוחניות, ורק אז הוא יכול ככה לבטל את עצמו? אבל מה קורה לפני המחסום? איזו מידת ביטול מספקת כדי להיכנס לרוחניות, או שעבורנו צריכה להיות רק שאיפה לזה, בלי הביטול בינתיים?

מחסום זה תהליך, מהרגע שאתה מתחיל להתבטל כלפי העשירייה, עד שאתה מזמין את המאור המחזיר למוטב, יותר ויותר מבטל את עצמך, והמאור המחזיר למוטב יותר ויותר פועל אתך, אז אתה עובר את המחסום. בעצם זה מעבר בין הרצון לקבל שלך, כשאתה מתגבר עליו, ומתעלה מעליו להשפעה.

לכן מחסום זה לא שאתה קופץ דרך משהו וגמרנו. זו לא איזו גדר. מחסום זה תהליך שבו על ידי זה שאנו נלחמים עם האגו שלנו, כל אחד, מבקשים מהבורא, מחייבים את הבורא שיחבר בינינו, ואז כשהוא מחבר בינינו, אנחנו באמת בפועל עוברים את המחסום. ממצב שבו היינו אגואיסטים בודדים, עכשיו אנו נמצאים מחוברים יחד על ידי הבורא, על ידי הכוח שלו שכבר נמצא בנו. זה נקרא ש"עברנו את המחסום".

תלמיד: איך היית מעריך את המצב הנוכחי בכל הכלי שלנו, בכל? כמה אנחנו קרובים, ונמצאים בתהליך הזה?

לפי מה שאנחנו קוראים כל אחד יכול לראות איפה הוא נמצא. קודם כל, המצב שלנו הוא לא מצב קבוע, אלא נע ונד. יותר, פחות. קרוב, רחוק. נמצא בזה, שונא את זה, אוהב את זה או לא אוהב, וכן הלאה. אנחנו נמצאים כל הזמן במצבים משתנים. ולכן אין לי בדיוק מה להגיד, בסך הכול אנחנו נמצאים בתחילת העבודה עם המחסום. אבל זו הכניסה לעיבור.

שאלה: ההיררכיה כבר נמצאת בשורש הנשמה של כל אחד, או שזה תלוי בעבודה?

גם וגם. מביאים את האדם לעבודה הרוחנית אם הנשמה שלו כבר עברה כל מיני מצבים קודמים, ואז הוא נכנס לקבוצה, מתחיל ללמוד, מתחיל לעבוד, ומתחיל להרגיש שהוא רוצה להתפתח רוחנית.

אבל ככל שהוא מתקדם בהתפתחות הרוחנית, הוא צריך כל הזמן לדאוג להתחייבות שלו. הוא חייב לדאוג שיהיה לו תמיד כוח ביטחון שמחזיק אותו בדרך. אפילו שהוא לא מקבל שום פרס, או תשלום, הוא בכל זאת נשאר, וכל הזמן משתדל להוכיח לעצמו שהעבודה שלו היא כדי להגיע לתכונת ההשפעה. להשפיע בלי לקבל כלום, ללא שום פיצוי, ללא שום מילוי לרצון לקבל שלו. אלא כשהוא יתחבר עם האחרים, הוא יתחיל להרגיש את התשלום האמיתי. שם הוא יגלה את הכוח העליון ואת עצמו עם האחרים הקשורים אליו.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו כתוב שאדם צריך לפשפש במעשיו ולחשוב "כי במה נחשב הוא" ואז יבטל את עצמו לגמרי. מה זה התהליך הזה?

זה תהליך שבו אדם בודק את עצמו, יותר מבין את עצמו, כמה האגו שולט בו ללא שום יוצא מן הכלל, וכמה הוא נכנע כלפי האגו ולא יכול לעשות שום דבר. ברגע שהוא מחליט על משהו, ברגע הבא הוא כבר לא יכול לקיים את מה שהחליט, ועוד ועוד. בוא נגיד שזה לימוד עצמי, זה עדיין לימוד של הרצון לקבל שלו, ואפילו שהוא רוצה לעשות ממנו משהו טוב, הוא לא מסוגל.

ואז כשמצטברות בו כל השאלות, כל הבעיות, לאט לאט הוא מגיע למצב שכבר יש לו דרישה אמיתית לבטל את הרצון האגואיסטי שלו. לא לבטל, כי לבטל הוא יודע שאי אפשר. אלא לדרוש מהבורא דרך העשירייה, יחד איתם, שהבורא יבטל את הרצון לקבל הכללי בחברה וייתן להם להתחבר יחד.

זה כבר דבר מיוחד. כשאנחנו מתפללים כל אחד עבור האחרים בעשירייה, וכולנו מבקשים רק דבר אחד, תן לנו אפשרות להתחבר בינינו, כדי שנוכל להיות בכוח להשפיע לך. כך הם פונים לבורא.

תלמיד: נניח יש חבר שמשקיע בעשירייה, מעורר את כולם, משתדל, איך בכל זאת הוא מבין כמו שכתוב כאן במאמר שעל זה מחשיבים אותו בעשירייה. מה זה אומר שהוא מבטל את זה, במה הוא יכול להחליף את התחושה של החשיבות שלו?

כשאני עושה את הכול למען העשירייה, מוכן לעשות בשבילם הכול, אני מתחיל לגלות בשביל מה אני עושה את זה. כדי שיכבדו אותי, כי כך אני מקבל איזו הזדמנות לשלוט עליהם, להיות כאיזה מנהל חשוב? אני צריך לבדוק את זה, וכשאני בודק בטוח שאני מוצא שם סיבה אגואיסטית שדוחפת אותי להיות מיוחד, גדול, חזק וחכם, ואז כל הדברים האלה נעשים בזויים בעיני.

אני לא רוצה, לא להיות חכם, לא להיות חזק, לא להיות מנהל מוצלח ובולט, אני לא רוצה שום דבר. אני מתחיל להרגיש שדווקא להיות הכי הכי סמרטוט, הכי פשוט, הכי קטן, זו דווקא הצורה הרצויה ביותר. כי כולי עשוי מאגו, וצורת הביטוי הנכונה של העבודה שלי היא עם אגו היא כשאני מרגיש את עצמי שאין לי כלום, אין לי שום דבר, חוץ מדבר אחד. יש לי שיעור, אני מגיע לשיעור, כי זו הזדמנות מהבורא. יש לי קבוצה שאני חייב להתבטל בה, כי זו הזדמנות מהבורא, ולימוד, ומורה, בקיצור כל הדברים האלה.

את זה אני מתחיל להעריך יותר ויותר, מתבטל כלפיהם, ובמידת הביטול שלי כלפיהם, אני נכנס לרחם הרוחני.

שאלה: בקטע ארבע כתוב על "עקבים". מה זה עקב?

"עקב" זה כשהוא מרגיש שהוא האחרון, התחתון מכל החברים. אנחנו צריכים להבין שככל שהוא מוריד את עצמו יותר ויותר, זאת אומרת ככל שהוא יותר ויותר מבטל את האגו שלו, כך בעצם הוא נעשה יותר קרוב לבורא. זאת אומרת, מי שיותר נמוך, תחתון ומבוטל, בעצם ברוחניות יוצא שהוא הכי גבוה.

שאלה: בעבודת החיבור עם החברים שמתי לב לפרט מעניין. נגיד אם אני מתאר את עצמי כנמצא בשרשרת אחת עם כל החברים, ואז אני מנסה לחבר את זה עם החיים שלי, שדווקא בשביל זה החיים ניתנו לי, אז העבודה הופכת להיות קלה. אבל אם אני לא מחבר את זה עם החיים שלי, העבודה ממש קשה, ואני לא מצליח להחזיק בה הרבה זמן. מה נותן הפרט הזה, דווקא כשאנחנו מתחילים לחבר את זה עם החיים הרגילים שלנו?

כי אז אתה מרגיש שהעבודה בעשירייה באמת יכולה להיות כמנוף, כאמצעי, ועל ידה אתה משנה את כל החיים שלך.

שאלה: מה זה אומר שכינה בעשירייה, ואיך לגלות ולקבל אותה?

על ידי החיבור שאנחנו בונים. כשאנחנו בונים את הקשר בינינו, במידת ההתנגדות לקשר והעוצמה שלנו בכל זאת להיות מחוברים מעל ההתנגדות, כך אנחנו בונים את הקשר. כמו בכל מערכת פיזית, יש כוח התנגדות, resistance, ומעליו, אם אתה מרכיב כל מיני מערכות, אתה צריך להשקיע יותר כוחות כנגד ההתנגדות, אבל כך אתה יכול לקבל הרבה יותר עבודה, יותר הספק. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

ככה צריכים לעשות בקבוצה. ככל שיש בקבוצה אנשים יותר אגואיסטיים, וככל שהם מתגברים על האגו שלהם כדי להתחבר, הקבוצה תהיה יותר גדולה, גבוהה ומוצלחת.

שאלה: מה ההבדל בין הרצון האגואיסטי להתחבר לבין הרצון לחבר שהוא תוצאה של תכונת ההשפעה?

מטרה וגם אמצעי. אני לא מבטל את האחרים אני מבטל את עצמי. והמטרה - אני רוצה שנהיה כולנו מחוברים כדי להשפיע מחוצה לנו לבורא ולא להתחבר כדי לקבל ממנו. ממנו אנחנו רוצים לקבל רק את כוח התיקון שייתן לנו אפשרות להיות יותר משפיעים.

שאלה: מהי ההצלחה שתתבטא ותתגלה בעשירייה, שנהיה כמו עקב?

לא. אנחנו מבינים טוב מאוד למה אנחנו צריכים לבטל את עצמנו. אנחנו מרגישים כמה הרצון לקבל שלנו שנוא עלינו, כמה אני לא יכול לעשות שום דבר בלי חשבון עם הרצון לקבל שלי. כמה אני לא מסוגל להפטר ממנו. זה נעשה אצלי ממש כאידאה פיקס מה שנקרא, שאני כל הזמן חולה בזה שאני לא יכול להפטר מהרצון לקבל ואני מתבייש.

אני מתחיל לרוץ כל הזמן אחרי הרצון לקבל שלי כדי לבטל אותו יותר ויותר, עד שאני מתחבר לאחרים, עד שאני מתחבר לבורא, עד שאני דורש מכל המצב הזה שיעזור לי לעלות למעלה מהרצון לקבל, אחרת אני לא יכול ו"טוב לי מותי מחיי". זה מה שאני יכול להגיד. אם אתה לא עוזר לי, אז תמית אותי אני לא רוצה בצורה כזאת להתקיים.

ולא שאני לא רוצה להתקיים כי אני מרגיש צרות ולכן אני רוצה למות. אני לא רוצה להיות קיים בכלל ולא מדובר על החיים הגשמיים שלנו, אלא בכלל לא להיות חלק מהמציאות. אני לא רוצה להיות חלק מאותו רצון לקבל שאתה בראת ואני מרגיש שאני לא מסוגל לקבל עזרה מכלום. לא ממך, לא דרך החברה, לא מלמעלה, לא משום דבר. אדם צריך להגיע לייאוש כזה ואז הוא מקבל עזרה.

שאלה: מה ההבדל בין להתחבר עם החברים כי אין לי ברירה, או כי אני מעריך אותם?

אני לא יכול להגיד לך, תחשוב אתה. תדבר עם החברים והם יסבירו לך. אפילו לענות על זה אני לא כל כך רוצה. ואם יהיו לך אחרי זה שאלות, אז תשאל.

שאלה: איך לבדוק את עצמי, שאני לא פוגע באף חבר בעשירייה?

אתה צריך כל הזמן לבדוק ולהיות מודאג שאתה לא פוגע בהם, ואתה עושה להם טוב, כך הכי בטוח שלא תפגע בהם. אנחנו צריכים להתנזר ולהתרחק מהרע ולעשות טוב, "סור מרע ועשה טוב". אבל יותר טוב כמו שכותב הרב"ש, שתעשה דברים טובים עם החברים, בטוח שזה יכסה את הדברים הרעים שלך ולא תעשה אותם.

שאלה: האם אנחנו כבר נמצאים ברחם רק לא מודעים לזה?

נכון. אנחנו כבר נמצאים ברחם של הבינה, אבל לא מודעים לזה, מפני שאנחנו עדיין לא מבטלים את עצמנו בתוך הרחם, אבל נמצאים בו.

תלמיד: אנחנו צריכים להתבטל בעשירייה כמו גרעין? להירקב באדמה?

כן, אפשר להגיד כך. יש כל מיני צורות להביע את זה. העיקר לבטל את הרצון לקבל, לבדוק שאי אפשר. כמו רבי חייא שבכה, "עפרא עפרא כמה שאת קשה, ואת כולם את לוקחת, וכולם נבלעים בך, וגם רבי שמעון³." ואז הוא הבין שיש אפשרות לא להיבלע בתוך העפר הזה, ברצון לקבל, אלא לצאת ממנו.

שאלה: מה זה אומר להגיע לאפס בעבודה בעשירייה?

להקטין את הרצון לקבל שלך בשימוש אגואיסטי ולהעביר אותו כמה שיותר לשימוש אלטרואיסטי, לעזרה לכל העשירייה.

שאלה: האם אנחנו מגיעים למצב אפס כאשר אנו מזהים את היצר הרע שלנו?

כן. אם אנחנו עובדים נכון עם הרצון לקבל שלנו, אנחנו מגיעים למצב האפס. אבל צריכים להבין שאנחנו לא מבטלים את הרצון לקבל וגם לא יכולים לבטל, אבל אין לנו אפילו כוונה למחוק אותו, להשמיד אותו שלא יהיה קיים. אנחנו מדברים בצורה כזאת, אבל בפועל זה לא נכון. אנחנו רק רוצים שישפיע עליו האור העליון ויבטל את ה"על מנת לקבל" שלו ואז אנחנו נמשיך לעבוד עימו בעל מנת להשפיע. בלי רצון לקבל אנחנו לא קיימים, כל הבריאה היא רק רצון לקבל.

שאלה: מה זה אומר לבקש להתפלל דרך העשירייה? האם זה אומר כתוצאה מאיזה קשר, יחס לעשירייה או בשביל העשירייה?

אני צריך לדמיין לעצמי שאני קשור לכל החברים, שאני נמצא איתם יחד בלב אחד ודרך ההרגשה הזאת כולנו נמצאים ברצון אחד, וכולם רוצים לבטל את האגו שלהם הפרטי ולהתחבר למעלה ממנו. ומנקודת החיבור הזו לפנות לבורא ולהיות קשורים אליו, להתבטל בו, להיכנס בו כטיפת זרע לתוך הרחם, את זה אנחנו רוצים, לעבור את כול התהליך הזה של העיבור והלידה יחד בחיבור בינינו.

שאלה: איך להגיע לאמונה כזו שהרצון להיכנס לעולם הרוחני ולבטל את מהותי, תהיה קריאה מלמעלה ולא החלטה מודעת של עצמי?

למה קריאה מלמעלה? זו צריכה להיות קריאה מלמטה, מאיתנו כלפי הבורא שאנחנו רוצים להיכנס לעיבור, רוצים להתבטל כלפיו, אנחנו ממש רוצים להפטר מהכוונות על מנת לקבל.

מהכוונות, כי רצונות זה לא נכון. אנחנו כך מדברים אולי לשם קיצור, אבל אנחנו רוצים להפטר מעל מנת לקבל ולהגיע לעל מנת להשפיע, ובעל מנת להשפיע אנחנו רוצים להיות במצב שאנחנו קשורים זה לזה, ובשבילי עכשיו המצב הזה שאנחנו קשורים זה לזה נראה כהצלה וזה המצב היחיד שאני יכול לקפוץ מתוך עצמי, מתוך האגו שלי וכך להיכנס לתוך העולם העליון, העולם הרוחני ולהשפיע לבורא.

שאלה: האם המציאות משתנה כאשר אדם מגיע למצב של אפס?

אני לא יכול להגיד מה זה מציאות משתנה או לא. היחס שלנו לעולם כל הזמן משתנה. לא העולם משתנה, היחס שלנו משתנה. אחר כך אנחנו נגיע למצב שגם נבין, מה זה נקרא "עולם הפוך ראיתי".

שאלה: איך מגיעים לצעקה מתוך עשירייה ואיך לייצר אותה?

לפי חשיבות המטרה. לפי הקושי להגיע למטרה אנחנו צועקים. את זה גם גברים, גם נשים מבינים טוב מאוד. כמו ילדים קטנים שבוכים, צועקים כשרוצים משהו. צריכים להגיע למצב כזה.

שאלה: מה זה נקרא להיות קרוב או רחוק מהבורא?

הבורא נמצא במרכז הקבוצה, במרכז החיבור בינינו. את הקרבה אליו אנחנו מודדים לפי מידת הקרבה שלנו זה לזה, וההיפך, כמה רחוקים זה מזה.

שאלה: הרב"ש כותב שטוב שהאדם משפיל עצמו בפני החברים. באיזה פעולות חיצוניות מדובר?

הוא כותב, שטוב לעשות את הפעולה של השפלה כלפי החברים בפועל. אני מוכן לעשות כול מה שהחברים שלי רוצים. אני מוכן לשרת אותם ואני חושב מה לעשות בשבילם. מה עשיתי בשבילם היום ומה אני מתכוון אולי לעשות בשבילם מחר, בצורה כזאת זה נעשה.

אם אנחנו נפגשים אז אני יכול להביא להם עוגה, או משהו אחר שמקובל בחברה. אם אנחנו לא נפגשים, אז אני יכול למצוא להם "עוגה רוחנית", זאת אומרת, אני מוצא איזה קטע מיוחד מהזוהר, או ממקום אחר, מאוד רגשי שמעורר את כולנו ואני שולח להם את זה וכך אנחנו מתקרבים בכל זאת זה לזה.

שאלה: למה או במה החברים חשובים יותר ממני?

דבר ראשון, כל החברים חשובים יותר ממני כי הם ט' ראשונות של הנשמה שלי, תשע הספירות הראשונות העליונות מהנשמה שלי ואני המלכות של הנשמה שלי, לכן ודאי שהם יותר חשובים. דבר שני, רק כשאני נכלל מהם ומתחבר איתם אני יכול לתקן את עצמי. דבר שלישי, רק כשאני מחובר איתם, במידה הזאת ובאופן הזה אני יכול לפנות לבורא. כי הבורא לא קיים, אלא בזה שאני מתקשר לחברים אז אני מייצב אותו, מאין סוף אני מקרב את אותו הכוח, אותה הדמות אם אפשר כך להגיד שנקראת "בורא".

בלי חברים אין בורא כי בורא נקרא "בוא וראה". כלומר, איך אתה תרכיב את החברים כלפי הרצון לקבל שלך, כלפי הרצון להשפיע שלך, כלפי המודעות שלך. אבל מדובר בחברים, ברשת הקשר ביניכם, שבסך הכול הכוח הכללי שפועל בכם זה בוא וראה, בורא. לכן איך אני יכול לגשת לבורא אם אין לי קבוצה ואני לא מחובר אליהם? כלום, שום דבר לא יקרה לי. פשוט מאוד, זה לגמרי לא יתקיים.

אני חייב קבוצה כמו שהרב"ש סידר לנו קבוצות, וכמו שאצל בעל הסולם ואצל כל המקובלים היו קבוצות תלמידים, בלעדיהן אי אפשר. אל תחשבו שזה איזשהו גן ילדים שצריכים להיות מאורגנים בקבוצות, אלא קבוצה זה מבנה, שלד של הנשמה, שבמידה שבשלד הזה קשורים כל האברים זה לזה היא מתחילה להתמלאות באור העליון, באור פנימי וזה נקרא "גילוי הבורא".

אבל איפה אנחנו מגלים את הבורא? בינינו. כי כל אחד מאתנו אגואיסט, וככל שהוא מסדר את הקשרים בינו לאחרים, בקשרים בינינו אנחנו מגלים לפי חוק השתוות הצורה את הבורא, לכן הוא נקרא "בורא", "בוא וראה".

שאלה: האם אני תמיד מלכות בעשירייה שלי?

נכון, אני מלכות בעשירייה והחברים הם ט' ראשונות של הנשמה שלי.

שאלה: האם כשאדם בעשירייה מצליח לבטל את עצמו ולעשות מעשים עם כוונה נכונה העשירייה יכולה להרגיש את זה? איך זה מורגש ותורם לעשירייה?

זה מורגש ולא מורגש, תלוי באיזו עשירייה. כל אחד צריך לדאוג שהוא פועל ככל האפשר לחיבור של החברים ופונה לבורא שימלא את כל הקשרים ביניהם.

שאלה: מה ההבדל בין להקטין את עצמי כלפי העשירייה לבין לבקש להגדיל אותם לגובה הבורא?

גם זה וגם זה צריכים להיות. בדרך כלל בתחילת העבודה אנחנו מתפללים להקטין את עצמנו וגם להגדיל את החברה, אבל זה תלוי במצב וגם באיזה מצב האדם נמצא. שאלה טובה ועוד נצטרך להגיע אליה.

שאלה: מה זה אומר להיות מאורגנים בקבוצה?

שכל אחד מאתנו בכל רגע ורגע במשך היממה לא שוכח את התפקיד שלו בעשירייה, שזה העיקר שיש לו בחיים, וכל החברים תלויים בו והוא תלוי בהם. אומנם אנחנו לא מתקשרים במשך היום כי זה יביא בלבול אבל בכל זאת אנחנו צריכים להחזיק את הקשר בינינו בצורה פנימית ולהבין שכך עושים החברים.

לעשות לעצמנו כל מיני סימנים שיזכירו לנו שאנחנו צריכים לחשוב על החיבור בינינו, ולבקש מהבורא שיחדש את החיבור בינינו ועוד ועוד, זה מאוד חשוב.

שאלה: האם אפשר לומר שחציית המחסום מורכבת משלבי עבודה כמו להתחיל בעיבור ולהשלים בלידה?

לא בדיוק, אבל יש בזה משהו. לעבור מחסום זה להיכנס להתפתחות הרוחנית בפועל, שאתה כבר מגלה את עצמך בתוך הרחם העליון, בתוך הבינה, בתוך כוח ההשפעה. ואז אתה מתחיל לבקר עוד ועוד את הפעולות שלך, עד כמה כתוצאה מהפעולות אתה נכנס יותר ומתחבר יותר לבינה, דרך החברים. אתה מתחיל להרגיש שהחברים הם כמו שליה, שאדם דבוק לבינה דרך הקבוצה כמו שהעובר דבוק לרחם דרך השליה, וכך אנחנו גדלים.

שאלה: מה ההבדל בין מצב שאדם מבטל את עצמו במודע לבין מצב שהוא משפיל את עצמו וסובל מצבים בלתי נסבלים?

ככל שהוא מתקדם הוא נעשה גדול, רציני, מבין ומרגיש, ומרגיש ומבין, עד כמה יש בהתקדמות שלו חוקיות, שהוא נמצא בתוך הטבע וצריך לקבל את כל מה שיש במערכת הזאת וכך להתקדם. שהעיקר זה לבטל את עצמו כלפי הקבוצה ובתוכה לקשור את עצמו עם הבורא. זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת".

הבורא נמצא בתוך הקבוצה, בתוך האומה ובתוך האנושות. ככל שמתקדמים לקשר ממדרגה למדרגה כך אנחנו משיגים עוד ועוד את הבורא. לכן כשמקובלים מגיעים לתיקונים גדולים הם מרגישים את כל האנושות כחלק בלתי נפרד מהם.

שאלה: האם אפשר להרגיש את פעולת המאור עלינו או רק תוצאות? באילו כלים מורגש המאור?

אנחנו עדיין לא יכולים להרגיש את המאור שפועל עלינו. לפעמים יש כאלו רגישויות אבל בדרך כלל לא. אבל אנחנו מרגישים תוצאות, מרגישים את פעולת המאור עלינו כתוצאה. אנחנו אף פעם לא מרגישים אור, אנחנו מרגישים כלים, לפי שינויי הכלים שלנו אנחנו קוראים לאורות.

כשאנחנו רוצים לרשום את האורות אז רושמים אותם בשמות ובכינויים של הכלים. לאור עצמו אין לנו שם. נניח יש אור עליון, אור מקיף, אור פנימי, אור ישר, אור חוזר ועוד כל מיני אורות, עשרים סוגי אורות שבינתיים אפשר להסביר אותם למתחיל, אבל בסך הכול זה אור עליון אחד שפועל בכל מיני צורות ואופנים על הכלים שמגלים אותו, מרגישים ומגיבים אליו.

שאלה: למה ההתקדמות בעשירייה מורגשת כאיטית, איך לחדד את האיכות?

הכול תלוי בעוצמת החיבור ביניכם.

קריין: אז קטע מספר 5.

"ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד.

תשובה - אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד.

(הרב"ש. אגרת מ"ב)

הרב"ש מגיע לעוד נקודה חשובה, שלא מספיק לי לבטל את עצמי כלפי החברים, אני צריך גם לכוון את עצמי דרך ביטול כלפי החברים לבטל את עצמי כלפי הבורא. הבורא הוא הסך הכול, כך שאם אני עושה חשבון שאני מבוטל כלפי כל הקבוצה, זה אומר שאני מבוטל כלפי הבורא. כך קורה בפועל וחשוב מאוד לא לשכוח.

אני לא יכול להיות מחובר עם חבר אחד ועם חבר אחר לא כל כך ועם אחר להיות בסכסוך וכולי. כדי להתקדם ברוחניות אני חייב להיות מחובר עם כולם כך שמתבטל כלפי כולם ובצורה כזאת אני מקרב את עצמי לבורא. יש לנו עבודה בפועל כתוצאה משבירת הכלים של אדם הראשון.

שאלה: ביחס לאיזה רצון אנחנו צריכים להגיע לייאוש?

בכוח שלנו, שאין לנו כוחות להשיג משהו לתיקון או להשגה.

שאלה: מהי פעולת ההיפוך בתוכנו שמאפשרת להיות "איש אחד בלב אחד"?

הפעולה היא התפילה. כי בסופו של דבר אין לנו שום פעולה חוץ מלהתפלל, לבקש, רק ככל שאנחנו מחוברים בינינו, ככל שאנחנו דורשים יותר. ולדרוש, הכוונה דבר שאנחנו צריכים אותו כדי להגיע להשתוות עם הבורא, זו כל הדרך שלנו, כך מתקדמים.

שאלה: מה קורה אם אני מרגיש שאני מבטל את עצמי רק מתוך זה שאני מקבל גאווה, ככל שאני מבטל את עצמי יותר נכנסת יותר גאווה?

מצוין, סימן שאתה גדל. שאתה הולך על שתי רגליים. עשית צעד אחד נכון בימין, מוסיפים לך בשמאל, וכך תעשה חיבור והתקדמות בימין ויתנו לך יותר כבדות בשמאל, עד שתגיע ל"סאה" וכך מקדמים אותך.

תלמיד: ואם הגאווה הזאת מטרידה אותי?

מטרידה, אז מה, אתה לא רוצה להיות מוטרד? קח כדור הרגעה ולך לישון.

שאלה: אמרת שיש הבדל בין הביטול שלי כלפי החברים וכלפי הבורא. איפה מתחיל הביטול בפני הבורא בעבודה בעשירייה?

ברגע שאתה מתחיל להתבטל כלפי העשירייה, ולא כלפי אחד אחד, אלא כלפי העשירייה, אתה מתחיל להרגיש את העבודה שלך יותר מופשטת וכך תתחיל להרגיש איך פועל עליך אור מקיף וכך תתקדם. תנסה ותשאל, וכך נתקדם.

שאלה: כאשר התהליך במעבר לצד השני כבר מתחיל, אנחנו נצטרך לעבור על כל הרצונות שקודם לכן שמנו בצד מהמצבים?

הכול יתגלה כפי שצריך, אנחנו נמצאים במערכת, במטריצה. המערכת הזאת פועלת עלינו והיא נקראת "מלכות". אבל מהמצב הסופי שנקרא סוף מעשה במחשבה תחילה שם מגמר התיקון פועלים עלינו כוחות, ומשפיעים עלינו ומעבירים אותנו ממצב למצב. רק כפי שאנחנו מגיבים עליהם. כל העבודה שלנו היא להעלות רגישות למערכת, ככל שאנחנו קשורים זה לזה, כך אנחנו מזמינים יותר את המאור המחזיר למוטב והוא מקדם אותנו. מי שמשתוקק לחיבור נקרא ש"מזרז את הזמן", כי מושך על עצמו יותר אור עליון.

שאלה: מה זה ביטול כלפי כל העשירייה ולא כלפי כל חבר בנפרד?

אני לא כל כך יכול להסביר. כלפי כל אחד ואחד יש לנו יחסים וגם כלפי כל העשירייה אני צריך להיות בדאגה לכולם, כי זה אותו הכלי הכללי שבו אני תלוי ושעליו אני אחראי. גם מבחינת לקבל מהם וגם מבחינת להשפיע להם, אני חייב להיות ממש קשור אליהם גם לכאן וגם לשם.

תלמיד: כלפי כל חבר וחבר זה ברור כי יש לו אופי מסוים או סוג קשר מסוים, וזה מול העיניים אני אפילו לא צריך לדמיין את זה. אבל מה זה כלפיי כל העשירייה, מה הדמות שאני בונה כלפי העשירייה שאני עובד?

כי זה הכלי, המשפחה, משהו שלם שאתה נמצא בו. אתה גדל בזה, אתה כתוצאה מזה. בעצם אני לא רוצה להגיד כדי לא לבלבל, אבל זו המלכות, זה הרחם, זו הבינה, זה כל העשירייה זה הכול, אין יותר מזה. בסופו של דבר כשאתה הולך לעבוד יותר ויותר תראה שאין יותר מעשר, עשרה חלקים שמחוברים ביניהם בהשפעה הדדית ובהם שורה הבורא, זו העשירייה.

קריין: שאלת על מאמרי החברה של רב"ש, העקרונות החברתיים.

יש לנו את מאמרי החברה של רב"ש נגישים באתר שלנו בקבלה מדיה, בכל השפות. מקליקים מאמרי החברה למשל זה מאמר "מטרת החברה - א'". הצוות החברתי מעדכן שקיים ריכוז של כל העקרונות החברתיים, המסמך בעברית ודואגים לתרגם לכל השפות.

לשלוח במייל לכולם יתרגמו לכל השפות.

שאלה: מקטע 1 שהאדם "מבטל כל מציאותו וישותו", האם הכוונה כלפי החברים או באופן כללי?

כלפי החברים. רק כלפי החברים. וודאי זה ישפיע גם על ההתנהגות שלו עם כל העולם, אבל הביטול הוא כלפי החברים. אם תתחילו לבטל את עצמכם בעבודה, בכל מקום ברחוב, אנשים יחשבו שאתם לא בסדר כי בצורה כזאת לא מתייחסים.

שאלה: מה זה להתבטל לחברים בזמן השיעור?

אני רוצה שכולנו נהיה כגוף אחד, כאוזן אחת, כלב אחד, שנרגיש את כולנו יחד לא חשוב באילו שפות. סך הכול הכלי שאנחנו מתחברים, מבינים, מרגישים, אותה עוצמה אני רוצה שתהיה לכל אחד ולכולם יחד. אם אנחנו נחבר את השכל, את הרגש יחד ובזה נרגיש ונבין על מה מדובר, לא צריך יותר.

שאלה: אמרת, שהעולם לא משתנה, אלא היחס אליו משתנה. אני מלמד בקמפוס כבר מספר שנים, האם יכול להיות מצב שבו מורה מרגיש דחייה כלפי תלמיד? איך עובדים נכון עם מצב כזה?

אני לא מבין איך לקשור את תחילת השאלה לסופה?

תלמיד: איך לשנות את היחס כלפי התלמיד?

לעולם אין צורה, העולם הוא מהמילה העלם, הסתר, יש לו צורה שאנחנו נותנים לו. כלומר, האור העליון שנכנס לתוך הכלי מפרמט אותו והכלי מקבל את האור, ואותה צורה משותפת של האור והכלי היא זו שמורגשת.

לכן זו לא צורה קבועה, אלא זו צורה שכל הזמן משתנה. כלפינו היא משתנה בדרגה של העולם הזה כדי לקדם אותו, אבל הכול מפני שהמודעות שלנו - השכל והרגש משתנים. אם הם לא היו משתנים, לא היינו מרגישים בכלל שמשהו משתנה ועובר מחוץ לנו.

הכול תלוי ברצון לקבל שלנו, הוא משתנה, איך? או בצורה רגילה כמו הזמנים בעולם שלנו שכביכול משתנים, או ככל שאנחנו עולים יותר בסולם המדרגות הזמן שלנו מתקצר, תדירות הפעולות עולה. כמו שמשתמשים בטכניקות, הייתה למשל טכניקה שהיו פועלים בה עם הרְצִים⁴, אחר כך עם קילו הרצים, אחר כך עם מגה הרצים, היום עם טרה וכו', ככל שיותר מתקדמים התדירות עולה ושינויי המצבים עולים.

את מה שהיום העולם עובר בימנו תוך שנה פעם הוא לא היה עובר במשך אלף שנה. יש תאוצה, וזאת מפני שהרצון לקבל מתגלה והוא יותר ויותר גדול. גדול בכמות, גדול באיכות, מוכן לשינוים גדולים כמותיים ואיכותיים. לכן, כמו שכותב בעל הסולם, אנחנו נמצאים בזמן של גמר התיקון.

תלמיד: חברים מבקשים סדנה מדי פעם.

תציעו שאלות לסדנה,

אני מבין שהעבודה העיקרית שלנו היא ביטול כלפי החברה, הקבוצה. מה שאני הייתי רוצה ללמוד מכל החברים שלנו זה איך הם חושבים שאפשר הכי מהר, באופן הכי חזק ועוצמתי להתבטל כלפי החברה, כלפי העשירייה? כי ביטול כלפי העשירייה זו הפעולה הראשונה שעליה אין שאלה, כל היתר נובע מזה.

נניח ואני הולך בערב לישון, הכוונה שלי היא לישון ולקום במצב בריאותי נכון, במצב רוח נכון ובשכל הנכון כדי שאוכל להתכלל עם התלמידים שלי, כדי שאוכל להתבטל כלפיהם ולמסור להם את כל מה שאני מסוגל.

אני עושה את זה בכוונה כבר לפני השינה ובמשך היום כשאני עושה את העבודות שלי אני גם חושב איך זה ישפיע על כל החברה, על כולם, אלה דברים חשובים מאוד.

סדנה

איך אנחנו צריכים לדאוג לחיבור יתר כל אחד בעשירייה שלו? כי זו בעצם הפעולה הכי ישרה לתיקון. לחיבור, ולא סתם דאגה.

ומה זה נקרא להיות בחיבור? מה זה נקרא להיות מחוברים? איפה אני מרגיש את זה? איך מרגישים את זה? איפה נמצא החיבור, איך אני יכול למדוד אותו, להרגיש אותו? נניח שאני מסתכל על העשירייה, איפה החיבור ביניהם, איך אני שוקל אותו, איך אני מוציא אותו מתוך החברה כדי לראות מה זה? לְמה אני צריך להיות דבוק? אני לא צריך להיות דבוק לכל חבר וחבר, אלא לחיבור שלהם.

*

למה מחשבה על החברה לא יכולה להיות בלי פנייה לבורא? מפני שאנחנו לא מסוגלים בעצמנו לעשות שום פעולה רוחנית. ופעולת חיבור בינינו זה נטו רוחני, ממש רוחני. לכן לא יכולה להיות מחשבה על החיבור בינינו אם אנחנו לא פונים לבורא שזה יקרה, שזה יתבצע.

*

איך אנחנו קושרים מחשבה על החיבור בקבוצה כי זה הדבר ההכרחי, העיקרי, המרכזי ביותר להתפתחות הרוחנית שלנו עם הפנייה לבורא, איך נעשה זאת יחד?.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩

2. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך יהוה" (תהלים ק"ל, א')↩

3. "השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך." ("זוהר לעם". מאמר "החיזיון של רבי חייא", סעיף 49)↩

4. הרץ, יחידת מידה לתדירות, סימון Hz↩