שיעור הקבלה היומי12 яну 2019(בוקר)
שיעור בנושא "הלימוד הנכון של חכמת הקבלה", שיעור 8
12 яну 2019
לכל השיעורים בסדרה: הלימוד הנכון של חכמת הקבלה 2019
שיעור בוקר 12.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הלימוד הנכון של חכמת הקבלה
קריין: אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים שלנו בנושא "הלימוד הנכון של חכמת הקבלה", נקרא קטעי מקור בנושא.
איך אנחנו יכולים לדעת האם אנחנו נמצאים בלימוד הנכון של חכמת הקבלה? נניח שאנחנו מרגישים שאנחנו עוברים שלבים, קודם כל אדם חושב על עצמו, כל הזמן חושב על עצמו, על עצמו, על עצמו, "אני, אני, אני", אחר כך אם הוא לומד נכון, אז על ידי המאור המחזיר למוטב הוא מתחיל להרגיש שהדגש הזה עובר לאט לאט ממנו לקבוצה, אני והקבוצה. אחר כך עוד יותר ויותר לקבוצה עצמה, ובמקום לחשוב על עצמו חושב על הקבוצה.
וזה לא שהוא עושה מאמץ, אלא המאור המחזיר למוטב בונה בו כזאת צורת הסתכלות, רצון, כיוון, דאגה, תשומת לב, כמו על דבר יותר יקר ממנו, שהרוחניות כבר הופכת להיות אצלו חשובה יותר מהגשמיות. במה זה מתבטא? בזה שחושב איך שהוא נכלל בקבוצה ואיך שהוא והקבוצה קשורים יחד.
אחר כך עוד יותר, שחשובה הקבוצה ולא הוא, שהעיקר שהיא תתקדם ותעלה, כי בזה הוא עושה מתנה, נותן נחת רוח לבורא. ואז הוא יותר ויותר מתחיל להתקרב לבורא, שלו הוא מגיש את הקבוצה ומגיש את הקבוצה על ידי המאמצים שלו, על ידי זה שהוא מתרחק מעצמו וממש נוטה לכיוון הקבוצה ודרכה לכיוון הבורא.
כל הטרנספורמציה הזאת, השינויים שהוא מרגיש איך שהוא עובר, הם צריכים לבוא בצורה טבעית על ידי המאור המחזיר למוטב, וככה זה פשוט קורה. ואנחנו צריכים להשתדל בכל זאת לציין לעצמנו את התהליך כך ולדאוג שהתהליך הזה יקרה. לבקש, להתפלל, להצטער, להיות בזה. כמו שכתוב, "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". את זה מביא לנו הלימוד הנכון של חכמת הקבלה.
קריין: אנחנו ממשיכים בקטע מס' 32 מתוך "פרי עץ חיים".
"מורי היה אומר שעיקר כוונת הקריאה בתורה, תלוי בזה שיכוון לקשר את נפשו להדביקה לשורשה ע"י התורה, כדי להשלים אילן העליון, ולהשלים אדם העליון ולתקנו, כי זה הוא תכלית כל בריאת אדם ותכלית עסקו בתורה." (פרי עץ חיים. שער הנהגת הלימוד, פרק א')
זה שאנחנו נתקן את כול המערכת שהיא כולה תהיה דבוקה בבורא זה על ידי כך שפשוט מעוררים את עצמנו ואת כל העולם להיות הכלי לגילוי הבורא.
קריין: 33 מתוך "פרי צדיק".
"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים." (פרי צדיק. פרשת וישב, אות ג')
סדנה
על מה הם חשבו שעה שלמה לפני הלימוד, לפני התפילה [כשרצו] להכין את עצמם לתפילה שעה שלמה,, ואחר כך להתפלל ואחר כך ללמוד? איך אנחנו יכולים לכוון על ידי מחשבה, על ידי בירור פנימי שאני עכשיו אשב ואחכה ואתאמץ, איך אני עכשיו אוכל על ידי המאמצים לכוון את הלב לבורא? מה עושים?
ניסיתי לעשות את זה כמה פעמים, יותר מכמה דקות ואני לא מסוגל. וכאן כתוב שעה אחת היו מתפללים לפני הלימוד כדי שהלימוד יהיה מכוּון לבורא. איך עושים זאת? תנו עצה.
*
ברור לנו מה שהם עשו, הם פשוט התיישבו יחד בקבוצה ואז על ידי הקבוצה הם יכלו לכוון את ליבם לבורא, ללב הכללי של הקבוצה, ואז בצורה כזאת הם כבר היו מוכנים לתפילה ולשיעור.
שאלה: מה זה אומר שהם התיישבו יחד בקבוצה?
כי באו כל אחד לחוד, וכאן צריכים "איש את רעהו יעזורו", שיהיה להם רצון אחד, תפילה אחת, מחשבה אחת, נטייה אחת, מטרה, ואז הם היו עוזרים זה לזה להיכנס לכוח אחד, להתכלל יחד, וכשגיבשו את עצמם כל יום מחדש, כשגיבשו את הכוח הזה שיש להם יחד, רצון ומטרה, אז הגיעו לתפילה, ללימוד, והלימוד זה גם תפילה, זאת אומרת, הם ביקשו העלאת מ"ן.
תלמיד: שאנחנו באים לפה כל יום זה נקרא שאנחנו באים לקבוצה?
לא.
תלמיד: למה לא? למה הם כן ואנחנו לא?
אני בא לקירות או לקהל.
תלמיד: אז למה כלפיהם זה נקרא שהם באו לקבוצה, במה זה שונה מזה שאנחנו באים?
כי אצלם הייתה מטרה לבוא להתכלל ביניהם "כאיש אחד בלב אחד", ואז מתוך הלב האחד הזה כבר להתחיל או להתפלל או ללמוד, וללמוד זה גם מין תפילה. אבל קודם צריכה להיות הכנה. אז מה הוא אומר לך? ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים." שיהיה להם כלב אחד מכוּון לבורא. "ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים."
כשאתה בא לכאן בבוקר, זה לא נקרא שאתה בא לקבוצה, אתה בא. או שאתה עושה הכנה בדרך כשאתה מגיע, "עכשיו אני אתכלל בקבוצה, ובקבוצה אני שָם אמצא את הכלי שדרכו דווקא, דרך הכלי היקר הזה אני אוכל להשפיע לבורא נחת רוח" וכן הלאה. האם אם אתה יודע לשם מה אתה בא? אבל ככה סתם פיזית שאתה בא זה לא נקרא שאתה בא. זה נקרא "באתי ואין איש". למה? מה, אין אנשים? ישנם אנשים, ישנם אלף איש, אבל אין איש נקרא שאין עשירייה, חיבור.
תלמיד: אז מאיזה שלב זה נקרא שבאמת באת?
שלפחות מתחילים במשהו כמו ילדים קטנים, אבל יודעים שככה הם צריכים לעשות. אבל אחר כך מתחילים להרגיש שאני יותר דואג להתכללות בקבוצה שזה בשבילי העיקר, לא אני, אלא אני בקבוצה, הקבוצה עימי, איתי. ואחר כך אני דואג רק לקבוצה ואני רק כמארגן, כדורש, כמתפלל עבורם, דואג עבורם. ואחר כך למי? לבורא, ואז הבורא הוא העיקר, ואחר כך בצורה הדרגתית כזאת זה מתפתח בנו.
תלמיד: אז אתה צריך כבר להיות מלכתחילה עם הדאגה הזאת עוד לפני שאתה מגיע לפה? איפה מתחילה השעה?
לא, כל אחד לפי המצב שלו. ישנם מצבים שאדם מגיע למקום והוא הביא את הגוף שלו. וכשהוא מגיע ויושב, הוא בקושי פותח את האוזן, הלב עדיין סתום והמוח סתום, הוא בקושי פותח את האוזן וקולט משהו שמדברים, ולאט לאט נכנס, ולאט לאט פתאום משהו מטפטף לתוך הלב, והמוח מתחיל קצת להסתובב ונכלל, אתם יודעים איך זה קורה.
אבל יכול להיות שאדם קם חצי שעה לפחות לפני שהיה צריך כדי לסדר את עצמו, והקדיש את עצמו לחשוב ולקרוא משהו, וכל מיני דברים שהוא הכין אולי מראש, לפני שהלך לישון, שכשהוא יקום הוא יקרא את זה ויכין את עצמו על ידי זה לשיעור, והשיעור יהיה כתפילה לבורא?
תלמיד: איך אתה מתנקה מכל הרעשים על הבוקר, מכל המחשבות המיותרות שרצות בראש על הבוקר?
אני יודע לפני שאני הולך לישון, במה אני אעסוק בבוקר כדי להיות מוכן לשיעור. נכון, אצלי זה סדר יום אחר, אני כבר בפנסיה מה שנקרא, זאת אומרת, יש לי זמן, אז אני קם שלוש, ארבע שעות לפני השיעור ואני לומד ואני כותב ואני מסדר את החומר. ואחר כך אני משתדל לקראת השיעור להיות קצת יותר בענייני הקבוצה, וכך אני מגיע מוכן, אחרת אני לא יכול להתכלל, אני מרגיש את האחריות. אתם בשבילי מאוד יקרים.
תלמיד: אז מבחינתך כל השעות האלה לפני זה, זה שעות של הכנה לשיעור?
כן, זה יותר חשוב מהשיעור, השיעור כבר זורם, בשבילי לפחות. איך אני מכין אותו, איך שאני נמצא בו. אבל האחריות היא גם כשאתה מגיע לקבוצה. יש לך עשירייה, במה אתה מחבר אותם, מלכד אותם, מסדר אותם, איך הם עכשיו יוכלו עוד להתקרב [ולהיות] בלב אחד. אלה דברים שמסורים ללב. אתם צריכים לחשוב, כבר הגיע הזמן.
שאלה: כשאנחנו לא בשיעור, אלא במהלך היום כשאנחנו לומדים משהו, קוראים משהו, אז מגיעה ההפרעה. משהו שקשור לעבודה, למשפחה, קשה מאוד למצוא את אותה מחשבה שהייתה לך כשלמדת. לפעמים אני צריך אפילו ללכת לישון עוד פעם רק כדי למצוא את המחשבה, כדי לנקות את הראש. איך להתמודד במצבים כאלה עם ההפרעות? ניסיתי לקרוא קצת שמעתי, בדרך כלל זה לא מספיק, זה לא עובד, אתה לא מצליח למצוא את המקום שבו הייתה בזמן הלימוד.
כל אחד צריך למצוא משהו קרוב לליבו, לאופי שלו, לאופי של העסק שלו, עד כמה הוא קשור כל שעות היום, או חלק מהיום. צורת ההתקשרות לקבוצה ולבורא בתוכה שונָה בזמן שאתה לומד ובזמן שאתה נמצא בנסיעות, או עם המשפחה, או בעבודה. זה תמיד קצת אחרת, אבל צריך להיות כל הזמן כיוון אחד. ואנחנו לומדים, ומיום ליום צריך להתבהר יותר שדרכנו היא בעצם פשוטה. היא לא פשוטה בביצוע, כי הטבע שלנו הוא כל טבע הבריאה, זה הרצון לקבל, זה כל הבריאה, כל הכוח של הבריאה, כל העולמות, הכול נמצא בנו, ולכן עד שזה משתנה אז זה לוקח זמן ו"פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"1, אבל אנחנו כל הזמן צריכים להיות מכוונים למטרה, לא חשוב באיזה מצבים, באיזה עסקים אני נמצא.
אני יכול להיות בכל העסקים, מהבהמיים ביותר ועד הרוחניים ביותר, ואני צריך לשמור על עצמי שאני מכוון למטרה. ככה זה הולך כי סך הכול לזה ניתנה לנו כל המציאות הזאת, החיים האלו, כדור הארץ ואנחנו על פניו, עם כל העסקים שלנו הקטנים, במשפחה, בעבודה, שאנחנו כל הזמן למרות זאת נהיה דרך זה, מכוונים להחזיר את כל הבריאה לבורא.
זו חובה כך לעשות, כך לחשוב, אחרת אדם לא יממש את עצמו. ואתם קיבלתם הזדמנות, והתקרבנו למצב שאתם כבר מבינים על מה מדובר ועכשיו זה עוד יותר ויותר מתברר הקו הזה הפשוט. הוא בעצם מאוד פשוט, רק תלוי בהתמדה.
תלמיד: אז אני מברר לגבי הפעולה הגשמית שעברתי עכשיו ומנסה להבין האם היא מכוונת אותי אל הבורא או לא מכוונת אותי אל הבורא?
היא מכוונת בטוח, או בעד או נגד, אבל היא מכוונת. על זה אין ספק, אחרת היא לא הייתה מגיעה אליי. היא מגיעה אליי כמו כל דבר מהבורא, כ"אין עוד מלבדו", ואפילו דברים שאין בהם שום קשר, שום קשר לבורא ולמטרת הבריאה, זה לא נכון. את זה אני לא רואה, אבל בטוח שזה מגיע מהבורא והוא כיוון את זה וכך עשה את זה ולכן נותן לי את זה כדי שאני אברר.
אבל אברר ככה שאני קודם כל משתדל להיות נעול דרך העשירייה אליו, ואחר כך אני לאט לאט מצרף לזה את ההפרעה, נניח שזאת הפרעה, וההפרעה הזו אני פתאום רואה שזאת לא הפרעה, היא מכוונת אותי יותר מדויק דרך הקבוצה אליו. זה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא"2 וזה דווקא על ידי ההפרעות, כמו טיל שזז כל פעם ועל ידו אנחנו בודקים ומכוונים אותו יותר נכון למטרה.
תלמיד: אני זוכר שפעם אמרת שיש שני סוגי תיקונים, תיקון אחד כלפי תיקון עצמי והשני כלפי תיקון השבירה. האם אני מנסה להבין שיש איזה תיקון שנעשה כלפיי או כלפי העשירייה?
יכול להיות שלזה התכוונתי אבל בטח זה היה מזמן, כשהאדם לא היה כל כך יכול לקשור את עצמו לעשירייה, ואז לא דיברתי על העשירייה כל כך. אנחנו על העשירייה מדברים בחמש השנים האחרונות, שש? שבע? משהו כזה. ולפני זה? לפני זה לא דיברתי, כי לא רציתי לדחות את בני האדם מזה, כי דיברנו על החכמת הקבלה ומה אפשר לעשות עימה, איך אדם מרוויח בצורה אישית, איך מתקדם בצורה אישית, כדי שיספוג יותר את החומר ואת כל אלו המאמרים והכול. ולאט לאט למדנו את הדברים ולמדנו את מאמרי בעל הסולם ורב"ש ולמדנו מאמרי רב"ש על העשירייה, למרות שלא מימשנו את זה, רק דיברנו על זה, כאילו שזה כן, הוא כותב. אחר כך הגיע הזמן שהתקרבנו למצב שהוא לא רק כותב, אלא שאנחנו נתחיל לממש את זה. והתחלנו לפני שש, שבע שנים, לא יודע כמה, נראה לי שיותר, אבל בפועל העשירייה כמה זמן קיימת אצלנו?
תלמיד: בבניין הישן התחלנו.
העשיריות בבניין הישן?
תלמיד: שלישיות, חמישיות, לאט לאט.
היו משהו אבל ככה זה היה, לאט לאט עד שאנחנו מתקרבים לתבנית הנכונה, ואז כך אדם מתקדם. קודם כל המטרה שלי שיסבול את המילים האלו, את הרעיון עצמו של החיבור. איפה החיבור ואיפה הבורא, מה פתאום? יש לי נטייה ישירות לבורא. ובדרך אני צריך להתחבר? ודווקא בחיבור למצוא אותו, והחיבור צריך להיות עכשיו בשבילי הכי חשוב אפילו יותר חשוב ממנו, מהבורא? אם צריך, כך אני צריך בעצם להחליט. כמו שבבית משפט אומרים, מה יותר יקר בשבילך, העשירייה או הבורא? העשירייה, עד כדי כך כי האמצעי הזה על ידו אם אני מקיים בו את הכול אז אני מגיע לבורא. אני לא יכול להיות מסור לבורא עכשיו ולא לכוון אליו.
כדי להיות מכוון אליו אני צריך להיות מכוון למרכז העשירייה, ללב של החברים, להתקשר אליהם ואז אני לא חושב על הבורא. אני חושב רק על ליבם, רק על רצון המשותף שלנו. ואם אני באמת ככה מגיע למצב כזה שהאור העליון כך משפיע, מחזיר אותי לעד המצב הזה, אז אני כבר בזה מקבל את התכונות שהם דומות לבורא, ואז אני באמת רואה שבתוך החיבור בינינו הוא נמצא. התכונה הזאת, המושג הזה הבורא, ככה הוא מתגלה, כהאור הכולל. זאת אומרת, זה מגיע בצורה הדרגתית.
תלמיד: אני מניח שהתשובה לשאלה הראשונה שלי זה שאם יש לי בעיות לחשוב מחשבות נכונות, אני פשוט מבקש עזרה מהעשירייה?
כן, אבל לא תמיד אנחנו מסוגלים את זה לעשות ואיך אני אפנה, ומתי אני אפנה, זה כבר שייך למכניקה, לפעולות גשמיות. צריכים תמיד לעבד את ההפרעות בקשר עם העשירייה. הבורא הוא סך הכול צריך להיות מתואר לנו יותר ויותר כסך הכול סכום הקשר שלנו בינינו.
תלמיד: מתוך צפייה בך במשך שנים, ומתוך מה שעברתי, אני מניח שהדבר החשוב ביותר והכוח החשוב ביותר זה להישאר במחשבה כל הזמן.
כן. קודם כל.
תלמיד: לא רק לי, אני מניח שלכולם יש את העבודה ואת כל ההפרעות שמפריעות לנו מלהישאר במחשבה. גם לך יש את ההפרעות האלה. מה אתה עושה כדי לחזור למחשבה?
אני משתדל כל הזמן להיות עסוק בזה. כל הזמן להיות עסוק בזה. גם ברחתי מאחריות בעבודה שלי ברחובות, עם הרבה חולים ומטופלים. השתדלתי להיות כמה יותר קרוב כל הזמן ללימוד, לקבוצה.
קבוצה לא הייתה לי כל כך. הקבוצה שלי היה רב"ש. או הייתה לנו קבוצה קטנה, שישה אנשים, אבל גם, זו הייתה כזאת קבוצה. הוא עשה את זה כך בגלל שלחצתי עליו שאני צריך קבוצה. אבל כל הזמן כתבתי. עשיתי כל מיני דברים.
זאת אומרת, דחפתי את עצמי לעסוק בטקסטים. אז לא היה אינטרנט ולא כלום, רק טקסטים. אז אני תרגמתי לרוסית, חיברתי ספרים, הכנתי כל מיני דברים. כל הקלטות, כל דברי רב"ש רשמתי לעצמי. יש לי כל מיני רשימות, רשימות כאלה, אבל אנחנו כבר עברנו אותם כאן. אתם כבר מקבלים את החומר הזה בצורה יותר מעובדת ונכונה איך שאני כתבתי אז. אני התעסקתי בזה.
בקיצור, אדם צריך לקבוע לעצמו משהו שטוב לו, שמתאים לו. נניח, מישהו אוהב לעשות סרטים או משהו, שיעשה סרט. השני, שיעשה איזה שירים שיכתוב. עוד מישהו, שיכסה טקסטים, תרגומים. דרך אגב, תרגומים מאוד עוזרים. כל אחד יכול להתעסק בתרגומים לכל השפות. וכן הלאה.
רצוי מאוד להיות באיזו עבודה, ובמיוחד בזמננו שישנה הפצה. אז בכלל, בכל רגע ורגע תחשוב איך אתה מפיץ, באיזו צורה אתה צריך לעבד את הכול, לשלוח וכן הלאה. כי זו עבודה שאתה תכל'ס בונה את הכלי.
שאלה: מה היחס הנכון במהלך השיעור, לכל חבר ולקבוצה?
במהלך השיעור במיוחד הקבוצה צריכה להיות כאחד. כאחד. אנחנו שומעים באוזן אחת, מרגישים בלב אחד, מבינים במוח אחד. עד כדי כך שתהיה לנו שאלה אחת ותשובה אחת.
תלמיד: כשאתה מתחיל לדבר אני שם לב באופן אישי שתשומת הלב שלי עוברת מהקבוצה אליך. ולי ברור שזה לא נכון. אני כאילו מאבד את הקשר עם הקבוצה.
למה אתה לא תופס אותי בתוך הקבוצה?
תלמיד: אז איך אני בעצם יכול לתפוס נכון כשאני מקשיב לך, ולא להתנתק מהקבוצה?
אין לי מה להגיד. זה עניין של ההרגשה. תשתדל לראות שאני מדבר מתוך הקבוצה. מהאמצע, ממש ממרכז הקבוצה, ואתה פונה לשם ואתה שומע אותי. ואם אתה תתחבר שם עם החברים, אז אתה לא תשמע אותי, אלא תגלה.
שאלה: בקשר להכנה, אמרת שצריך לפחות שעה לפני השיעור. היית אומר שהצלחת היום שלנו היא להחזיק בכוונה?
במטרת הבריאה, במה עוד יש לך להחזיק? במה שאתה קיים, ובמה שאתה צריך להשיג משך הקיום שלך כאן.
תלמיד: כן, אבל ההכנה לשיעור. לדעתך, אם אנחנו עושים הכנה כמו שצריך בבוקר שעה לפני שאמורים ללמוד, הצלחת היום תלויה בזה?
הצלחת היום תלויה ולא תלויה. לא, זה כבר עניין אחר, זה עד כמה שאתה עמיד להפוך את ההפרעות לתומכות. זה לימוד בפני עצמו. אבל שוב, זה דווקא דבר מעניין. יש אנשים שהם מרגישים את זה כאתגר שהם עובדים עם הפרעות, ויש כאלה שמפחדים מראש ומתרחקים. יש ויש. אבל בקבוצה הכול מתערבב, ומגיעים לעמק השווה.
שאלה: מה ההזדמנות שעומדת לפנינו?
שאנחנו נתחיל להרגיש שהקבוצה יותר חשובה ממני. זה כבר נקרא ש"רוחניות חשובה מגשמיות". ממש כך, כמו נוסחה. שאם הקבוצה יותר חשובה ממני, אז הרוחניות יותר חשובה לי מהגשמיות. אפשר לעשות את זה רק על ידי המאור. אלו כבר שינויים כאלו שרק לאט לאט המאור משפיע ובונה בנו. אבל חיסרון לזה, דרישה לזה צריכה לבוא מאתנו. ועד כמה שהיא תבוא בצורה יותר מרוכזת, מלוכדת מתוך עשירייה, אז זה ייקרה מהר.
שאלה: חבר שואל לגבי מה שסיפרת על הדרך שלך, שתמיד כשאנחנו שואלים איך אתה התקדמת?
אני לא דוגמה. אני אומר לכם, אני לא דוגמה.
תלמיד: הוא אומר בדיוק את זה, שתמיד אתה אומר, שאתה לא דוגמה. אבל הוא שואל, מה כן אפשר לקחת ממה שאתה מספר?
נאמנות למטרה. זה כן. זה מתנה מלמעלה. אבל לא גדלתי בקבוצה. רב"ש ממש עשה את כל מה שאפשר כדי שיהיה ההיפך. ממש כך.
תלמיד: כשאנחנו שומעים את הדרך שאתה עברת, מה הדבר הכי חשוב שהיית רוצה שניקח מזה?
כל הזמן להיות מכוון למטרה, ולהיות, "בוא נשיג אותה על ידי חיבור". אני טכנית לא עברתי את הדברים האלה בקבוצה. אני טכנית עברתי את הדברים האלה עימו, עם הרב"ש. אבל בכל זאת יש הבדל, אנחנו עוד נדבר על זה, אם כן אתם צריכים את זה. אני לא רואה. יש כאן כמה אנשים שגם להם היה מתאים אותו כיוון, אבל אנחנו מתקדמים לפי רב"ש.
שאלה: עברה כמעט שעה מאז שהתחלנו הכנה, ועדיין לא מורגש שהגענו לתפילה אחת עוצמתית. מה חסר לנו?
חסר לנו דבר אחד, לשכנע את עצמנו שהמטרה מושגת בתוך החיבור בינינו. תתאר לעצמך שבמרכז עשירייה שאתה מדמיין אותה כך, שם נמצאת המטרה, הבורא, עולם האין סוף, המצב הסופי, המתוקן, הכול במרכז עשירייה, עד כמה שאתה יותר ויותר קולע ונכנס בפנים. וכשאתה נכנס ומגיע למרכז עשירייה, זה נקרא "כניסה לרוחניות". ועד כמה שאתה נכנס בה יותר ויותר אחרי הכניסה, זה נקרא "דרגות הרוחניות" שאתה צריך לעלות עליהם מאה עשרים וחמש מדרגות, ששם אתה מגלה כלי יותר חזק, יותר מלוכד, והבורא שמתגלה כאור הפנימי, ועד שאתה מגיע לגמר התיקון. גמר התיקון זה הסיום של תיקון הכלי, שאותו כלי דאדם הראשון חוזר להיות לאחד. "אחד מקבל אחד" מה שנקרא. זו המטרה.
אבל כל הזמן לתאר את זה כך. כי אנחנו חושבים "הבורא הוא שם, הקבוצה זה שם, המורה הוא שם ואני כאן", ואז, לחבר אותם יחד, ובצורה כזאת של מה חשוב היום? אז היום חשוב קשר שלי עם הקבוצה. אחר כך כמו שאמרתי, יכול להיות שהקבוצה תהיה כבר חשובה יותר ממני, שאני אדע רק עליהם. כמו אימא שחושבת על התינוק, כל הזמן עליו, שהיא משרתת, היא רק לזה צריכה להיות קיימת. ואחר כך, הבורא שיתגלה כמזמין את העבודה. ואז עם הקבוצה כשתתקשר לקבוצה, אתה תוכל להיות מכוון לבורא.
תלמיד: זה מתחיל ככה שיש כמה דקות, ואז זה כמו אותו דג שדיברנו עליו, הוא פשוט בורח מהידיים.
בסדר. ומה?
תלמיד: אז כאילו, אי אפשר לעשות את זה לבד.
אי אפשר לעשות את זה לבד, ודאי שזה "איש את רעהו יעזורו". אבל זה שבורח זה טוב, כי זה סימן שיש לך שוב ושוב לחזור כאילו על אותם פעולות, אבל זה לא אותם, זה כל פעם חדש, בירורים חדשים.
תלמיד: פשוט להמשיך, זו הדרך הנכונה?
ודאי שלהמשיך. אני לא יודע מה זה להמשיך. אתה רוצה להיות בחיבור, אתה רוצה לקיים את מה שמקובלים אומרים? תעשה. "לא, ניסיתי פעם, זהו, מספיק". כמה דברים בחיים אתה חוזר עליהם מפני יש בהם קצת תענוג המדומה, ואתה מוכן כל הזמן להיות בהשגת התענוג הזה? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. כל הזמן. ומה עוד יש לך בחיים?
תלמיד: העניין הוא שכשאני שומע כזה דבר שהם התכוננו שעה ואז השיגו, אז כאילו שיש איזו צפייה, ועכשיו עברה שעה.
עברה שעה. אתה עשית משהו תוך שעה?
תלמיד: כן. השתדלתי.
מה השתדלת?
תלמיד: בדיוק אותו דבר. לתאר שיש מרכז עשיריה ובה יש כוח, ואנחנו רוצים כולנו לגלות את הבורא שנמצא.
אני לא יודע, יש לפניך עכשיו שם כמה אנשים ישנים, כמה אנשים חושבים על כל מיני דברים אחרים. אתה חיברת את העשיריה להיות כאיש אחד?
תלמיד: איך לעשות את זה, איך לחבר עשיריה?
אני עכשיו אתחיל ללמוד אתך מאמרי רב"ש שוב, ונתחיל שוב את הסדנאות האלה הראשונות. אתה שואל אותי? לי כבר אין יותר מה להסביר, קיבלתם את כל התורה, ממש את כל התורה. אני אפילו לא יודע מה יש לכתוב בטוויטר, כבר הכול נשפך שם.
תלמיד: זה עניין של חשיבות של כל אחד, כי אנחנו כבר מכירים את התוכן איך לעשות את זה, איך לממש את זה. באמת קראנו אלפי פעמים.
אז מה אתה רוצה ממני?
תלמיד: לא ממך, זה מעצמנו. זו איזו חשיבות. לממש את זה עכשיו, זו חשיבות.
תתפללו שתהיה חשיבות. מה שחסר לכם תפנו, תדרשו. מה אני, אני קובע את החשיבות שבכם? תבקשו, תתפללו אם זה חשוב. אם זה לא חשוב, אז לא, אז תעבדו על זה שיהיה חשוב.
עם מה אתה הולך לישון, מה המחשבה האחרונה שאתה הולך איתה לישון? מה המחשבה הראשונה שאתה איתה קם? ובאמצע, אפילו בלילה שאתה קם לשירותים, עם מה אתה קופץ, עם איזו מחשבה? לפי זה תבדוק במה אתה טרוד, מה חשוב.
שאלה: מה זה מרכז הקבוצה, מרכז העשיריה?
אני לא יכול להסביר לך, כי כאן כולם פחות או יותר עברו את זה ולמדו, אתה צריך לבקש מהחברים שיעזרו לך. הם יסבירו לך את זה יותר טוב ממני.
שאלה: לדרוש ולבקש זו עבודה של הלב?
כן.
תלמיד: אוקיי. לומדים שהמקובלים לא דורשים מאתנו עבודה של הלב.
אני לא יודע. אתה שמעת את זה ממני שצריך לדרוש, גמרנו. אני לא רוצה לשמוע שום דבר נגד. שמעת? תקיים. נקודה.
שאלה: איך מהלב האגואיסטי אתה יכול לדרוש משהו לא אגואיסטי?
אז אני אגיד למרות שהלב לא רוצה, "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך". וכך אני אגיד את זה אלף פעם ביום, גם מחר וגם מחרתיים. בוא נראה מה שקורה לי עם הלב.
תלמיד: אז כשאתה אומר לדרוש, אתה לא אומר באמת לדרוש. אתה אומר להגיד מילים מתוך הלב?
לעשות אמצעים שיכול להיות, כמו שהסבירו לנו חכמים, יביאו אותי באמת להרגשה. מתוך שלא לשמה, [יבוא] לשמה.
תלמיד: זה מה שאתה מתכוון כשאתה אומר לדרוש או לבקש?
כן. לעשות, ולא להגיד נגד אלא בעד. אני לא רוצה לשמוע ממך "אבל, זה", למה? כי זה מפריע לי. אני רוצה לעשות מה שהם אמרו, נקודה. אני לא מבין, לא חשוב שאני לא מבין. אני לא מרגיש, לא חשוב שאני לא מרגיש, ולא "אבל זה", אין אבל. אני עושה מה שהם אמרו, וזהו. ולכן אתה מפריע לי מאוד.
תלמיד: אני מצטער.
לא, אין כאן "מצטער". יש כאן חשבון פשוט, או שאתה מועיל לנו בדרך או שלא.
תלמיד: אז לדרוש ולבקש בינתיים, זאת אומרת לנסות נגד מה שאני באמת מרגיש?
אני לא הולך עם האגו שלי. נקודה. אני הולך עם מה שאומרים לי המורים, רב"ש, בעל הסולם. ככה הם אמרו ואני צריך להיות דבוק לזה כל הזמן. "אבל אני לא רוצה". נכון שאתה לא רוצה, אז מה? "אבל אני לא חושב כך, כמו שהם חושבים". נכון. אז מה? אבל אני בכל זאת רוצה להכניס את עצמי למחשבה ולהרגשה שהם כותבים. נקודה.
תלמיד: אז הם באמת אומרים לשקר לעצמך במילים כלפי חוץ?
בטח, בטח לשקר.
תלמיד: וחוץ מזה אתה בינתיים לא יכול לעשות משהו. בינתיים זאת העבודה. לפני שאתה באמת מרגיש את זה, אתה מנסה לשקר.
ודאי שאני משקר. "אני רוצה לשבת איתם? לא". "אני רוצה לאהוב אותם? לא". "אני רוצה להשפיע למישהו? לא". "אז מה אתה עושה כאן"? "אני רוצה". "מה אתה רוצה"? "אתה לא רוצה שום דבר מזה". "כן, אבל אני מבין שהרצון שלי ישתנה ואני ארצה. ואז בזה אני אגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים שלי".
קריין: קטע מספר 34 מתוך "דרך ה'" של הרמח"ל.
"מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה, כשיעור ההכנה שהכין את עצמו וכשיעור שירבה בהכנה, כן ירבה יקר התלמוד וכוחו. (רמח"ל. דרך ה')"
"מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו", זאת אומרת, אני רוצה לעשות מעשים. אני מסוגל לעשות משהו במעשה? הרצון שלי לא בידיים שלי, הלב שלי לא בידיים שלי,. גם המחשבה. איזה מחשבות אני כל הזמן מקבל, הכול לא בידיים שלי. אבל יש לי משהו שאני יכול לעשות. לבוא נניח ולשבת עם אנשים אחרים. אני לא אומר עם החברים, הם עדיין לא חברים. אני יכול לשבת איתם? כן. אני יכול להגיד משהו? כן, יופי. אני יכול ללמוד [בצורה] מכאנית? כן. וקצת להוסיף לזה איזו כוונה, איזה רצון. שאני רוצה להיות, אני רוצה לגלות את הבורא. למה? כדי שישרת אותי.
בסדר. אני רוצה שהוא יהיה קרוב אלי, כדאי לי. זה נקרא מתוך "שלא לשמה". אבל אני עושה את כל הפעולות שאני מסוגל, ואז בהתאם לזה מאיר המאור המחזיר למוטב. אבל לא כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס. "לא ביקשנו, למה קיבלנו"? כי זו הנוסחה של הסגולה. צריכים לעשות כמה שאתה יכול, ואז תקבל למרות שלא ביקשת מתוך הרצון, באמת. לא ביקשת, אחר כך רק תחשוב, "לא ביקשתי, וקיבלתי". מאיפה זה? זה נקרא "סגולה", זה נקרא "הצלה". זאת עבודת ה', לא שלנו.
תלמיד: אני מנסה לעשות, ואני יודע שאני עושה כל מה שאני יכול.
בטוח.
תלמיד: אז מה ההבדל בין זה לבין זה שאני אעשה משהו שאני יכול, ואני אקבל משהו, כמו שאמרת שנקבל משהו מלמעלה. זאת אומרת, עכשיו אני עושה מה שאני חושב שאני יכול.
עד כאן. לא יותר מזה.
תלמיד: זה מה שאני מרגיש.
אולי בכל זאת תוסיף כל יום קצת. אתה ממש על הגבול.
תלמיד: אני מרגיש על הגבול. אני מרגיש שזהו, אני לא יכול.
אתה מפונק מאוד. בסדר, זה אתה. אז מה?
תלמיד: אז למה אני לא מקבל משהו כמו שאמרת עכשיו?
יכול להיות כמו שכתוב, שמילאת את סאת היגיעה בכמות ולא באיכות. אתה לא פועל מתוך העשירייה, אתה לא נותן ללב שלך ולמחשבות שלך להיות באמת כלול, לבנות את המקום, זה נקרא "לבנות את בית המקדש". לבנות את המקום שיהיה כדי להשפיע, לשמה, שיתגלה שם הבורא לפי השתוות הצורה. תעשה את זה בפועל. מה אתה עושה כשאתה אומר "אני עושה את המקסימום"? מה עשית? יש בעשירייה שלך איזה קשר שאתה יכול להגיד שיש משהו שאנחנו בנינו, שאתה ממש רואה את זה שזה ממש תחילת הכלי הרוחני.
תלמיד: הכול מוכן לזה. החברים, העשירייה. יש חברים שאני מרגיש שאני הכי למטה בהשוואה לכל העשייה שלהם. בהרגשה שלהם הם רואים את הכול. אבל אני לא יכול יותר.
אז כנראה אנחנו צריכים לקרוא איזה מאמר על בית המקדש, על משהו כזה. לא בצורה ציורית, אלא החיבור צריך להיות רב גווני, הוא צריך להיות מקום לזה שכל אחד שוחט את עצמו, את החיה שבו, עם כל הדומם הצומח והחי ששם אנחנו שוחטים את עצמנו. ואז על ידי זה אנחנו מתקרבים, עושים קורבנות. ההרגשה הזאת נמצאת כבר?
תלמיד: אצלי לא. אני זוכר שלפני כמה שנים הרגשתי שאני צריך לעשות כמו שאמרת עכשיו. עשיתי את הצעד הזה. אבל מאז אין לי את היכולת. אמנם החברים מושכים אותי עם המון רגש ואני מרגיש בסדר אבל אני לא יכול יותר.
אתה מתפלל?
תלמיד: גם את זה אני לא יכול.
אז מה כן?
תלמיד: זה לא אמיתי.
לא דורשים ממך אמיתי אלא לא אמיתי, אבל אתה כן מתפלל?
תלמיד: לפעמים, לא מי יודע מה.
יחד עם החברים, או בלעדיהם? תבקש מהם.
תלמיד: אנחנו עושים את זה יחד בזום, אבל זה יכול להיות עד רבע שעה ביום ולא מעבר לזה, וזה גם חוזר על עצמו.
צריכים לחפש.
שאלה: מה קודם למה, הבניה הפנימית של העשירייה או הבניה החיצונית, לוודא שכולם הגיעו. כשאני קם בבוקר ואני בא לפה, זכיתי לזה שהבורא נתן לי רצון לבוא, אבל אני לא יודע אם יבוא עוד מישהו מתוך העשירייה.
על זה אנחנו לא מדברים, זה כאילו תנאי הכרחי, אין מה לעשות, ממש. זה תנאי הכרחי שאדם מגיע לכאן ובזמן, זאת אומרת לפחות ברבע לשלוש, ומתחיל הכנה וההכנה היא לבבית, להיות בלב אחד לקראת השיעור שאנחנו מתחילים. הדברים האלה הם מכאניים, הוא חייב להשתדל לעשות את זה ובתוך ההשתדלות המכאנית להכניס את הלב.
תלמיד: אבל יחד עם זאת, איך כל אחד מאתנו בונה את העשירייה הפנימית? הוא צריך לבנות משהו, לרצות? שאלת קודם את החבר "האם בנית את העשירייה?", למה הכוונה?
האם הוא מרגיש שהוא נמצא ממש ברצון אחד עם האחרים כלפי הבורא? זה כל כך קונקרטי. פעם זה לא היה מתקשר אצלנו, לא היינו תופסים את זה במוח ובלב, אבל עכשיו הרצונות שלנו המכוונים לבורא, כל הרצונות האלה צריכים להיות יחד, וככל שהם יותר ויותר יחד בכל מיני אופנים שאנחנו לומדים, כך ההשתדלות שלנו להגיע אליו, בסך הכול. אבל בשביל זה ודאי שפיזית צריכים להיות יחד, צריכים ללמוד איזה חומר ביחד, צריכים לדאוג שאף אחד לא בורח מהעשירייה בזמן השיעור. אם אפשר שלא יירדם, למרות שלפעמים אדם לא מסוגל, אז אנחנו לוקחים אותו אתנו, אתם כבר יודעים הכול.
תלמיד: ביקשת מהחבר שיכין חומר על בית המקדש. מה ההבדל בין העשירייה של בית המקדש לבין העשירייה שלנו?
בית המקדש זה כבר כמה שאני מקריב על המזבח את הדומם צומח חי שלי כדי להתקשר עם הבורא. זו כל העבודה שלנו, אין יותר מהעבודה הזאת, בסך הכול זה מה שאנחנו עושים. יוצאים מהגלות, נכנסים לערבות, מתחילים לבנות את אוהל מועד, שזה אותו בית המקדש. ושם כל העבודה שלנו, החיבור שלנו יחד שבו על פני הקורבנות אנחנו מתקרבים לבורא. זה כל העניין של ריח ניחוח. וזהו, זה הסוף, אין יותר, שם גמר התיקון.
תלמיד: בית המקדש זה השלב הסופי?
ודאי שיש שתהליך, אבל אני אומר לך שאנחנו נמצאים היום במצב שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו את כל התהליך הזה. לא רוחני, כשהרוחני יבוא להרגשה יהיו לנו עולמות, אנחנו נרגיש שינויים גדולים איך שזה באור. אבל בכל זאת לבטא את זה במילים אנחנו יכולים.
אתה יכול לקרוא היום את כל התורה כולה מההתחלה ועד הסוף וכלפי העבודה שלך בקבוצה לתאר אותה נכון, את כל התורה.
תלמיד: במה מתבטא בית המקדש הפנימי הזה ביחסים?
עשירייה.
תלמיד: בתוך עשירייה.
כן, כל הבריאה זו עשירייה אחת, שהיא מכוונת בצורה נכונה ביניהם כלפי השפעה טהורה שזה נקרא בורא. שזה נקרא "לשמה" הגבוה ביותר.
זה כל כך קונקרטי, ממש. אם אנחנו לומדים על עשירייה, אין לנו יותר על מה ללמוד, כי כל הצורות מתרחשות ומתקיימות שם בסך הכול.
תלמיד: אני מרגיש דוגמה ממך בזה שאתה תמיד נותן גדלות המטרה וגם יש המון שמחה, אף פעם לא ראיתי אותך עצוב, תמיד אני רואה שאתה נותן המון שמחה לדרך וזה נותן כוח.
ככה אתה רואה.
תלמיד: אולי זה משחק אבל ככה אני מרגיש.
ודאי, כן.
תלמיד: אני לפחות מרגיש שאני חוטא בזה שאני לא נותן מספיק התפעלות, לא נותן מספיק גדלות המטרה.
לתת התפעלות זה משהו אחר, אבל שאני בשמחה תמיד [זו שאלה].
שאלה: אני מתכוון שאתה תמיד מאוד מכוון, לעומת זאת כשאני מחפש איזו שאלה לשאול או כשאני שומע את החברים, אני תמיד שומע סוג של תלונה, סוג של קושי וכאילו אין מספיק התפעלות.
אנחנו צריכים לחכות למדבר בשביל להיות בשמחה? מה עוד אני צריך לעשות? לא בקטע של ביקורת, כי אני לא מרגיש שאני נותן מספיק שמחה לחברים, אלא יותר ביקורת בזמן האחרון, לפחות מבפנים.
צריכים להשתדל, להרגיש אחריות. אין לי כאן מילים. ישנם אנשים שעושים דברים טובים בעולם הזה, אז יש להם מחשבה, אולי גם חרדה, שאני אבוא לעולם הבא, כך הם מתארים לעצמם, ואז איך אני אדבר, איך אני אפגש שם עם האנשים האלו, עם הדמויות האלו, עם הבורא וכן הלאה. הם מתארים את זה בצורה כזאת, זה מחזיק אנשים. אמנם זה שקר אבל זה כך, זה מחזיק אותם.
אנחנו צריכים כאן לממש את זה, כאן בתוך העשירייה. אין לי יותר מה להגיד, אבל באמת, אתם צריכים בצורה מלאכותית לחייב את הקבוצה, בצורה מלאכותית. אני מתקשר, אני מעורר, אני נותן להם דוגמה איך לעשות את זה. הכול תלוי עד כמה אני מעורר אותם, מעלה אותם יותר, חשיבות החברים, חשיבות המטרה, הבורא והכול, לתת רוח.
על זה צריכים לעבוד. אני אומר לכם, על זה צריכים לעבוד. אני עברתי הרבה שנים לבד, אז יש ספרים, ואתה דבוק אליהם. אתה לוקח "הקדמה לספר הזוהר" ומתחיל לשכתב אותה, עוד משהו, וככה זה. העיקר במשהו להיות דבוק. אבל אם ישנה קבוצה, כבר זהו, שם כל העבודה.
תלמיד: הרבה מאוד פעמים במהלך השיעור דיברת על כך שאנחנו עברנו המון פעמים את עשרים המאמרים הראשונים של הרב"ש. למעשה כשהתחילו העשיריות לפני 5 שנים, לא רק כשהתחלנו לשבת במעגלים, אלא ממש התחלנו להתחבר, עברנו את עשרים המאמרים הראשונים של הרב"ש. מאז שלוש פעמים ניסינו ללמוד אותם כקבוצה, אבל סיימנו במאמר מספר 4, מספר 7, מספר 11, ועברנו לנושאים אחרים. לכן בסופו של דבר לא עברנו את החומרים האלה בפעם השנייה באופן מלא. אתה כל הזמן נותן עצה שאנחנו צריכים לעבור בינינו את המאמרים האלה של רב"ש, אבל איכשהו לא כל כך יוצא לעשות את זה לפחות במוסקבה.
עבר כבר הרבה זמן, אולי בכל זאת נחזור כקבוצה לפחות עוד פעם אחת באופן מלא על כל אותם עשרים מאמרים מתוך השלב החדש, המדרגה החדשה שבה אנחנו נמצאים.
אפשר, למרות שאנחנו כל הזמן לוקחים חתיכות משם ומכאן מכל המאמרים. מה אנחנו לומדים? אנחנו לומדים תמצית מכל המאמרים של בעל הסולם ורב"ש, מכל הכתבים שלהם, את התמצית הכי מרגשת, הכי חזקה בהשפעה.
בסדר, אם אתם רוצים, אבל צריכים לעבור על זה בבוקר כי אם אנחנו נלמד היום בצהריים, חצי מהאנשים לא יהיו, לכן זה רק בבוקר. יש לנו הרבה דברים בבוקר, אי אפשר להכניס את הכול. אני גם לא מבין למה אני צריך לעבור את זה יחד אתכם ואתם לא יכולים לבד. אלה מאמרים שעוברים עליהם בישיבת חברים וזהו. אנחנו קראנו את כל מאמרי רב"ש בישיבת חברים. פעם בשבוע רב"ש כתב מאמר, ובאותה ישיבת חברים, במשך שעה, שעה וחצי, קראנו מאמר.
קריין: 35 מתוך רב"ש א' "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"
"האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה."
(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
זה עיקר ההכנה, בשביל מה אני לומד, ואיך אני מכין את עצמי בפועל למה שאני עכשיו לומד.
קריין: 36 מתוך הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות י"ז.
"מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רפאות תהי לשרך, ושקוי לעצמותיך" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות, כ"ד). ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו."
(בעל הסולם. "הקדמה לתע"ס", י"ז)
אין עצה אחרת, כי מי שרוצה להגיע למטרת הבריאה, מטרת החיים בגלגול הזה, בגלגולים הבאים, לא חשוב מתישהו, הוא יצטרך להגיע לכוח האמונה. כוח אמונה, זה כוח השפעה. אין בנו לזה שום קשר, אלא אך ורק על ידי התורה, שאנחנו בקבוצה מעוררים עלינו המאור המחזיר למוטב, והוא מביא לנו כוח השפעה, כוח אמונה, אור חסדים. זה מה שאנחנו צריכים. אז אנחנו מתחילים עם אור החסדים הזה לעבוד, עם כוח השפעה עד שמשיגים את אור החכמה. אור חכמה שמתגלה בנו זה כבר הרגשת הבורא, זה קשר עם הבורא, חכמה. וחסדים, זה רק תיקון הבריאה.
אתם מבינים מה זה "כך מתחייב הלומד טרם הלימוד"? זה ברור לכם או לא? ואתם מתחייבים?
שאלה: אתה יכול לתת הגדרה פשוטה, מה זה צדיק באמונתו יחיה?
אדם שהוא רוכש כוח השפעה שנקרא "כוח אמונה", שנקרא "אור החסדים", שזה נקרא כבר "לשמה", תחילת לשמה הוא נקרא "צדיק", מפני שהוא מצדיק את הבורא. לפני זה הוא לא יכול להצדיק אותו, ואז הוא חי לפי דרגת האמונה שהוא רוכש, דרגת ההשפעה שרכש, וזה נקרא, "צדיק באמונתו יחיה". וזה נקרא, "החיים".
שאלה: איך אנחנו קושרים את הקשרים, את החוטים הפנימיים בינינו שעליהם אמרת בעבר, כמו סורגים על הנעליים?
אני לא יודע. אני חושב במידה שאתם רוצים להשיג את המטרה, אתם צריכים להבין שהמטרה היא נמצאת בקשר ביניכם. וכל הזמן, כל הזמן, כל הזמן לשכנע את עצמכם שרק הקשר ביניכם. קשר מלאכותי, איזה שאתם רוצים, לא חשוב.
תביא חוט ותקשור את העשירייה יחד פיזית בזמן השיעור. תרגישו שאתם קשורים פיזית. תיקח את זה ותעשה. אנחנו צריכים להשתדל לעשות פעולות גשמיות, עד כמה שהן תואמות לפעולות רוחניות.
תלמיד: פעם אמרת שיש אצל כל אחד שש מאות ושלוש עשרה, תרי"ג חוטים שיוצאים מכל אחד לחברים, אז כולם צריכים לקשור. איך להגיע ככה..?
קחו חוט אחד מספיק.
תלמיד: ומה זה הקשר הזה שאתה קושר אותו אתה מרגיש שקשור, שהוא נפתח שהוא..?
תלוי. "קשור", זה נקרא "תלוי", שאתה תלוי בו.
תלמיד: תלוי במה?
בחיים שלך. החיים הרוחניים שלך תלויים בו.
תלמיד: וככה כל אחד?
כן. אחרי שקשרת את עצמך אליהם, קח מספריים ותחתוך, ותתאר לעצמך שמעכשיו והלאה אתה בהמה, כלב, פרה, חמור, אבל לא בן אדם. תקשור שוב את עצמך אליהם, ותתאר לעצמך שאתה הופך להיות אדם. מה זה אדם? הדומה לבורא. במה אתה יכול להיות דומה לבורא? כלפיהם, תתחיל להציג את עצמך כטוב ומיטיב, ושוב תחתוך. תעשה כמה כאלה תרגילים, אתה תראה איך שזה ישפיע עליך.
תלמיד: החוט הזה, הקשר הזה מה הוא מבטא?
את הקשר שלך אליהם, את התלות שלך בהם.
תלמיד: שכל החיים שלי בהם, שאני לא מרגיש את עצמי, שאני שם כולי?
כן.
תלמיד: וכשהוא נפתח, אז כשכחתי הוא כאילו מת.
תנסה.
שאלה: מצד אחד אנחנו מדברים על כך שאנחנו מגיעים לתוצאה, כשאנחנו נותנים יגיעה איכותית וכמותית. ומצד שני, אנחנו מדברים על כך שמגיעים לתוצאה כשמעלים תפילה נכונה בעשירייה.
התפילה, זה גם יגיעה. תפילה ויגיעה, זה אותו דבר.
תלמיד: אבל בתפילה אפשר להתרכז.
להתרכז בתפילה, זה נקרא "לתת יגיעה לריכוז התפילה". לא צריכים שום דבר חוץ מתפילה. כדי לבצע תפילה נכונה, צריכים לתת יגיעה בכמות ובאיכות, לנסות יותר ויותר לחבר את החברים, להיות "כאיש אחד בלב אחד", לבקש מהבורא לדעת בדיוק מה מבקשים, איך אנחנו יכולים לקבל את מה שאנחנו דורשים ממנו, לאיזה דרגה לתאר לעצמנו זה צריך להעלות אותנו, איך אנחנו כשנעלה לדרגה הזאת נוכל להשפיע יותר, לתאר לעצמנו את המצב הבא עד כמה שרצוי שהוא יהיה בהשפעה ויותר רחוק מהאגו שלנו, יותר מתבטא בחיבור בינינו. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו.
אני אתן לכם אולי עוד כמה כאלו ציורים, אבל אם לא תממשו, אני לא אגיד שום דבר יותר. אני גם כך צריך לעצור את עצמי, כי הכול תלוי ביגיעה. איזו יגיעה תהיה, אם אני.. אתם צריכים למצוא כאלה דברים, אמצעים.
שאלה: רציתי לספר לחברים כדי שתהיה קנאה באוויר. עשירייה כ"ג נפגשה אתמול למפגש עשירייה בערב והחלטנו שאנחנו באים כאיש אחד מוכנים לשיעור. ממש פירטנו את סדר הפעולות שרב הציע להכנה לשיעור, ומימשנו אותם. אנחנו מוכנים לקבל, ואנחנו מוכנים לתת לכל העשיריות האחרות שזקוקות לעזרה.
רציתי להוסיף משהו בהזדהות עם קבוצת רוסיה. פעם כשהיינו לומדים מאמר רב"ש, היינו קוראים אותו מהתחלה עד הסוף. בן אדם היה מקבל, אני זוכר על עצמי, הייתי מקבל זעזוע ממש ימינה, שמאלה כמו להיות על ספינה. ועכשיו אנחנו לומדים קטעים מאוד קצרים. מהראיה שלי, אולי קשה להעלות חיסרון עם הדבר הזה, אמנם אנחנו לומדים נושא אחד, שזה כאילו עוטף את כל הציטוטים הקצרים, אבל הרב"ש מוליך אותך איזו דרך. רק למחשבה.
אני מקבל את זה, בסדר גמור. אם אתם חושבים שקבוצת מוסקבה צודקת שצריכים ללמוד את מאמרי רב"ש כולם, אדרבה, בבקשה. אני ממליץ לעשות את זה היום אחר הצהריים, אבל אחר הצהריים אני אראה כאן חצי אולם. ומה עם העשיריות, אם זה כך?
אם זה תלמוד עשר הספירות ומשהו, מילא. אבל אם מדובר על מימוש בתוך העשירייה את מה שלומדים וחומר מסוג זה, איך לעשות? ואתם תראו מה יהיה אחר הצהריים. כמה שכולם שומעים, בכל זאת תהיה להם הצדקה לא לבוא ולנוח.
שאלה: לגבי אחר הצהריים, אני רוצה להבין מה הכיוון. כי אם יש כיוון ללמוד את מאמרי רב"ש על החברה, אז אין סיבה לדחות את זה.
אני לא מעוניין ללמוד במקום עם ארבע מאות איש, עם מאתיים איש. זה הבדל גדול. גם בכל העולם, כמה שהם מתאספים היום. עכשיו יש קבוצות ואחר הצהריים, חצי, רבע מכמות האנשים. לא יודע.
תלמיד: לפנינו נמצא הכנס במדבר. עוד רגע אנחנו נתחיל ללמוד את החומרים של הכנס במדבר. אתה מזמין כל הזמן עוד נושאים שאתה רוצה ללמוד בשיעור. יש כל כך הרבה דברים שרוצים ללמוד ויש לנו זמן מוגבל ובוא ננצל אותו מקסימום שאפשר.
אל תחכו לחומרים האלו שרק אחריהם אתם תדעו מה לקיים, אתם יודעים כבר מה לעשות. חומר זה חומר, חומר זה מלווה. אתם כבר לקחתם את החבילה הזאת, את המכסה שאתם יכולים להמשיך עם זה עד גמר התיקון. אני אומר לך, אתם עוד לא שומעים, אבל קיבלתם את כל התורה, כל הדרך, כל הכיוון. אתם יודעים כבר איך זה צריך להתממש, יודעים, לא בפועל, לא במעשה, אבל איך זה צריך להתממש בעשירייה, שהעשירייה הופכת להיות לפרצוף, וכן הלאה ועד עולם אין סוף. מכאנית הכול ברור, סכמתית הכול ברור, אז תתחילו לבצע.
תלמיד: אני אציג את האופציות שיש. יש לנו אפשרות להתחיל ללמוד את החומרים של הכנס במדבר.
איפה? לכנס במדבר אין עדיין חומרים.
תלמיד: שיעור אפס מוכן והוא אמור לשלוח כבר.
אפס זה אפס, עזוב. אני אומר לך ברצינות. קודם כל זה לא כל כך חשוב. אני אפילו לא הסתכלתי על שיעור אפס. יש לי מחר ערב נשים, ועוד אסיפה כללית עם כל הכלים שלנו. אני לא חושב על הכנס במדבר. נבוא ונעשה, זה לא חשוב מה ללמוד שם. שוב אני אומר, אתם חושבים שהחומר חשוב, אני אומר, "החיבור הוא חשוב". ואם אנחנו נתחבר לא צריכים חומר. נתחיל לקבל אותו מלמעלה. תאר לעצמך, אנחנו יושבים ואפילו לא פותחים ספרים. מתחילים לקבל תורה כמו שהיא. אז נעשה את זה.
תלמיד: מה להביא לאחר הצהריים, מה להביא למחר?
לא להביא כלום, ככה זה, את עצמך, את הלב שלך הנכון לזה.
תלמיד: אבל אנחנו צריכים גם להביא חומר. קודם אמרת, "תביא חומרים על בית המקדש".
מה אני רוצה? אני רוצה להוכיח לכם שבמרכז הקבוצה שם בית המקדש ושם בונים את המזבח, ועושים קורבנות, את עצמנו מקריבים, עד כמה שאתה חותך מהחי שלך, במידה הזאת אתה מתקרב לבורא. קורבן זה קרוב וכך אתה עושה. וכל העניין זה בית המקדש, בית של קדושה, של השפעה הדדית, בזה היא מתקיימת. ונתרחק מכל הציורים הגשמיים, ונראה אותם כמתבהרים בחיבור בקבוצה. כל התורה כך.
תלמיד: יש משהו שעכשיו צריך לשים עליו דגש מבחינת התכנים שאנחנו לומדים או שזה לא חשוב מה נלמד?
חשוב בכל זאת.
תלמיד: אז מה?
אתם רוצים רב"ש, בואו נקרא רב"ש, כבר עכשיו אולי.
(סוף השיעור)