שיעור בוקר 20.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.09.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/QGCyqgSA?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',

מאמר "הרב"ש, מהו ענין יסורים בעבודה"

שמענו מאמר משלבי הסולם, כרך ד', ששייך לחלק יום כיפור. מאמר "מהו עניין ייסורים בעבודה".

האם אפשר בלי ייסורים? מה המקור של הייסורים? על ידי מה הם נגרמים, ועל ידי מה מתרפאים? אם אנחנו מטבענו רצון ליהנות, מרצון לקבל הנאה ותענוג, אז כאשר לא מקבלים הנאה ותענוג, שאותו אנחנו רוצים לפי טבע בריאתנו, לפי זה אנחנו מרגישים ההפך, וזה נקרא ייסורים. זאת אומרת, חוסר מילוי זה ייסורים, הרגשת המילוי זה תענוג.

אנחנו מחומר הרצון לקבל. החומר הזה הוא נברא על ידי האור. זאת אומרת, נוכחות האור, הרגשת האור בתוך הרצון ליהנות מורגשת כתענוג. או אחרת, הרגשת הבורא בתוך הנברא מורגשת כתענוג, והסתרת הבורא בתוך הנברא מורגשת כייסורים. וזה חייב להיות בכל הרמות, בכל העולמות, זה בעצם הקשר בין האור לרצון. והדבר הזה נמצא עוד לפני שאנחנו מכירים את עצמנו. זה הטבע, שכל התיקונים שלנו, כל הקלקולים שלנו הם באים על הטבע הזה, ואת הטבע הזה אי אפשר לשנות. על זה כותב בעל הסולם במאמר "מתן תורה", מאיפה באים לנו ייסורים ותענוגים - הוא אומר שזה לפי החוק "ענף ושורש". ומפני שאנחנו נבראנו על ידי אור ישר מהשורש, ד' בחינות דאור ישר, אז כל מה שיש בשורש מורגש לנו לנועם, לתענוג וכל מה שלא מתקיים בשורש, אין בשורש, מורגש אצלנו כייסורים. 

אבל כדי לא להשאיר את הנברא בדרגה כזאת שרק יקבל ייסורים או תענוגים, או שיחיה רק כדי לקבל תענוגים, אלא יגיע על ידי הרגשת התענוגים או הייסורים למשהו יותר גבוה. הבורא ברא את הנברא כמרגיש תענוגים או מרגיש ייסורים, וסך הכול על ידי ההבחנה הזאת, האדם, הנברא יכול לטפס עד הגובה של דרגת הבורא ממש. 

אלו שמקבלים דחף לעלות עד דרגת הבורא, מרגישים תענוגים וייסורים לא מזה שהם מלאים או ריקניים לפי החומר שלהם, אלא ממשהו אחר. מה זאת אומרת ממשהו אחר? אם החומר שלנו הוא מלא בהרגשת הבורא או ריק מהרגשת הבורא, זה טוב או רע, מה צריך להיות עוד?

צריכה להיות לא הרגשה אלא קומה. כדי להביא את הנברא לדרגה של הבורא, למצב, למעמד של הבורא, הוא צריך להחליף את ההבחנה שלו בתענוג או בייסורים, שלא יהיו מהרגשת הבורא, אלא שיהיה לו לתענוג או ייסורים מהשתוות הצורה, היינו דבקות עם הבורא.

בהרגשה הקודמת הטבעית שלו, להרגיש את הבורא עצמו או לא להרגיש, ושההבחנה הזאת תשמש לו כספק כוחות כדי להגיע יותר גבוה להשתוות הצורה. ואם האדם מתחיל לדרוש התגלות הבורא בו כחומר דלק, כהכרת הגדלות, שיהיה לו מזה חשוב לא מה שהוא מרגיש, אלא כי הוא חייב להרגיש את זה כדי להמשיך הלאה את ההתפתחות שלו.

כדי להגיע מתוך הרגשת גדלות הבורא, מתוך התענוג שמקבל מהבורא, הוא רוצה מזה להחזיר ולתת לבורא, ובצורה כזאת להגיע להשתוות הצורה, ואז באמת הוא מתקדם להשוואת הצורה, לדבקות.

ואז הבורא נפתח לו ועוזר לו בזה שהוא משפיע לאדם חשיבות, עוזר לאדם להתקדם. וזה לא לכולם, אלא כמו שכותב כאן הרב"ש, לאלה שהם נקראים כבר באיזה מידה, באיזה מובן "ישראל". היינו שיש להם השתוקקות, כיוון להגיע להשתוות הצורה לבורא ולא שמחפשים את הבורא כדי שיהיה להם טוב, למנוע ייסורים, לברוח מהאי-וודאות, למצוא ביטחון. אלא שמחפשים את הבורא לא מהפנייה לעצמי שיהיה לי משהו מזה, אלא רק מתוך השתוות הצורה, רק מתוך שתהיה לי דבקות.

וגם את הדבקות והשתוות הצורה, אנחנו בכל זאת בינתיים מתארים לעצמנו כתענוגים לעצמנו, כדברים הנעימים לעצמנו, אחרת בינתיים אנחנו לא יכולים לתאר את זה. אחר כך זה מקבל לאט לאט צביון אחר. ומי שמתקדם וכבר נקרא "ישראל", אז לפי מצב ההתקדמות, מתגלים לו השורשים שלו להתקדמות, להיות "ישראל". השורשים שנמצאים מעל המצב של "ישראל" נקראים "יעקב", שהוא באמת הקטן ואחר כך "ישראל" כשנעשה גדול.

על ידי מה מיעקב שהוא תוצאה מאברהם ויצחק, נעשה "ישראל"? על ידי עשיו. זאת אומרת, חייב באדם להתגלות כוח חיובי, משיכה לרוחניות שנקרא "יעקב", וחייב להיות בו כוח השלילי, כביכול השלילי, שמושך אותו, שמבלבל אותו, שרוצה להסיט אותו מהדרך לבורא, מלהידבק, מלהידמות לבורא, שזה נקרא "עשיו".

והכוחות האלו המועילים שניהם, יכולים להיות ביישום הנכון באדם, רק לפי השיטה, על ידי "תורה ומצוות". מה זה נקרא על ידי תורה ומצוות? זה כל האמצעים שהאדם לומד מספרים ומסופרים שיכולים להועיל ולעזור לו להגיע לרוחניות, לקבל כוח ראשון עליון להידמות לבורא, זה במצבנו נקרא "תורה ומצוות".

ואחר כך, כשכבר מגיעים לרוחניות, כשמתחילים לקבל כוחות רוחניים, כבר מסך מעבר למחסום, אז מתחילים להשתמש באמת בכוחות רוחניים, בהבחנות רוחניות, באורות עליונים, וכל האמצעים שנעשה ייקראו "מצוות", על ידי אור התורה, האור העליון שיעזור לנו לקיים את זה. ואז את כל הכלים שנקבל מעשיו נוכל לתקן על ידי כוונה על מנת להשפיע של יעקב, וכך יחד מעשיו ויעקב תהיה לנו בחינת "ישראל". וזה אחרי מאבק גדול שיעקב נלחם בשרו של עשיו.

אבל דווקא באנשים האלה שרוצים להתקדם, שרוצים להיות "ישראל", ישר אל, לקראת האיחוד עם הבורא, מתעוררים כוחות ניגודיים, יעקב ועשיו, ישראל ואומות העולם וכן הלאה. שניהם מועילים, ולא יכולה להיות תורה ולא יכולה להיות מצווה אלא אם כן בעבודה על בחינת עשיו, על בחינת אומות העולם, שבלעדיהם אין כלים ליעקב, זאת אומרת לכוונה על מנת להשפיע, להגיע בהחלט להשפעה, להשתוות הצורה. 

לכן אדם שמתחיל את הדרך, ודאי שמקבל הרבה מאוד הפרעות בכל מיני רמות. בינתיים כשמגיע למחסום, ההפרעות האלו הן במישור שהוא נמצא. הן הפרעות מאותם הרצונות, מאוכל, ממין, מהשתוקקות לכסף, לכבוד, למושכלות, לשליטה, למה שבעולם הזה. והוא רואה פתאום שהוא נזרק מכאן ונזרק משם, ומתחיל להשתגע מרוב בלבולים שפתאום עוברים עליו. צריך ממש לזכור שרק לאנשים שש להם בהחלט כוח, יכולת, רצון נכון, וכבר הגיע הזמן שיגיעו לדבקות בבורא, שיגיעו להשתוות הצורה, לאנשים האלו נשלחים מלמעלה כוחות דעשיו, שבהתגברות עליהם האדם מתקדם. 

בעבודה עם הכוחות האלו של השמאל, של הכלים דקבלה, יש כמה אופנים. יש אופן שאדם מחכה עד שהכוחות האלו יתעוררו בו, ועד שהוא ימצא להם אולי איזה מענה. וצורה אחרת היא, שהוא מראש מחפש על ידי מה הוא יכול להתקדם, איפה הכוחות האלו שיכולים להפריע לו, איפה עדיין הוא לא נמצא בשלמות עם הבורא. זה כמו שאומר רב"ש על הזקן שמחפש מראש משהו שאבד לו והולך כפוף. בלי לחכות שיתעוררו בו הכלים של עשיו, הוא כבר עכשיו מחפש מראש במה הוא יכול להשלים עוד את הקשר שלו עם הבורא. וכשהוא מחפש את זה, הוא מעורר את כל הצעדים קדימה, את כל המצבים שמחכים לו. וכך חוסך את הזמן שנקרא "ישראל מזרז את הזמנים".

זו בעצם כל העבודה שלנו, שאם אנחנו מחכים שהמצבים יתגלגלו עלינו, בזה אנחנו כביכול לא פועלים אלא רק מגיבים. מה שאין כן, אם אנחנו מחפשים איפה אנחנו יכולים עוד להשלים את עצמנו, זאת אומרת לגלות רצונות שבנו שעדיין לא מתוקנים בקשר לבורא, בזה אנחנו מזרזים את הזמנים וזו באמת עיקר העבודה שלנו. וודאי שלהתעורר לזה ולהיות נחוץ לזה, אדם יכול רק אם הסביבה תומכת בו, רק אם היא מעוררת בו את הרצון הזה. רק בתנאי הזה אדם יכול לקצר את הזמן, ובגלגול שמתחיל את הדרך להגיע לגמור את הדרך, זאת אומרת להגיע לדבקות האמיתית והשלמה בבורא.

יוצא, שכל אותו חומר שנברא על ידי האור ועל ידי הרגשת הבורא, מתמלא בהרגשת הבורא, אבל מתמלא כדי להידבק בבורא עצמו ולא להרגיש אותו כנעים בלבד. זאת אומרת בזה אדם רוכש את כל המילוי של הבורא בו, הבורא מתלבש בנברא, והוא גם זוכה לדרגת הבורא. כמו שכתוב "שובה ישראל עד ה' אלהיך".  

תלמיד: כל פעם כשאני קורא או שומע ממך על זה שיש באדם שני כוחות, שכוח אחד מסדר לו את הפרעות, אז מזה אני לוקח לעצמי הצדקה לעצלות הפנימית שלי. מה לעשות כדי שלא תהיה לי הרגשה שאני מתנחם בזה ואאריך לי את הזמן?

אתה אומר שבכל פעם שאתה שומע שגם כוח השלילה בא מלמעלה מהבורא, זה מביא לך איזו עצלות. כי אם שני הכוחות האלו באים מהבורא, אז הוא לא כל כך רע, הוא גם כוח טוב, כוח מועיל. ואז כמו שהכוח הטוב מתגלה, גם הכוח הרע כאילו מתגלה. באמת מצד הבורא אין כוח רע וכוח טוב, אלא מצידו אלה שני כוחות שווים. אבל הכוחות האלה ככה מתורגמים אצלנו לפי הכלים שלי.

אם מתגלים לי רצונות שאני יכול להידבק בבורא בעזרתם, הם נקראים רצונות טובים, ואז אני שמח ומתקשר לאלוהות, לבורא. אם הרצונות האלו הם ההיפך, מתגלים בי כהפרעות, ולעת עתה הן הפרעות, והפרעות שממש מנתקות אותי מהבורא, אז למה שאני לא אשנא אותם, מפני שהמקור שלהם הוא הבורא? אומנם במקורם הם כאילו טובים, אבל עדיין לא הגעתי למה שצריך להגיע. בגמר התיקון בעולם אינסוף ודאי שהכול מתאחד, אין רע ואין טוב, אין גוי ואין יהודי, אין ישראל ואין אומות העולם, אלא הכול מתאחד לאחד. ודווקא ההיפך, בכלים הרעים ביותר ישנה התגלות האור הגדולה ביותר, אבל זה בגמר התיקון.

אם היית מרגיש שזה בא משני כוחות זרים, שונים, מנוגדים, שנלחמים אחד בשני, ואתה ממש או נדבק לכוח הבורא, נזרק לשם, או לכוח הרע כנגדו, נגיד לפרעה, אז היה לך בפנים רוגז ועוצמה להילחם. אבל מפני שזה הבורא משחק בך, הוא שולח את שני הכוחות האלה, ואסור לך לשכוח את זה, לכן אתה נחלש במאבק כזה, כי הוא כאילו נראה לך כמשחק, לא אמיתי.

למה הבורא עשה את זה כך? מפני שקודם כל אנחנו מבינים את זה, ואנחנו לא רק מבינים, אנחנו צריכים לא לשכוח, להודות שזה כך. הרי זה באמת מקלקל לנו את היחס לשונא, כי הוא כבר לא שונא, הוא רק לבוש חיצון של אותו בורא שמתגלה בצורה שמפריעה לנו. כל הכוחות ההם, הם בסך הכול מלאכים שהבורא מתלבש בהם. מה זה בורא? רצונו להיטיב לנבראיו, כוח השפעה, והוא מתלבש בתוך כל האופנים השונים והמנוגדים, ועל ידי כך מזיז אותנו. אז אם אני יודע שיד שמאל למשל נותנת לי מכה ויד ימין מחבקת, אבל יד שמאל היא מאותו בורא, אז למה שלא אנשק אותה למרות שהיא נותנת לי מכה. זו בעצם השאלה.

הבורא נותן לנו את ההבנה שהוא נמצא גם בתוך הרשע וגם בתוך הצדיק, הוא גם זה שעושה את המבול, כפי שכתוב, שבתוך כוח המבול הבורא נמצא. אנחנו צריכים לדעת את זה, ודווקא כל הזמן לשמור על ייחודו. כמו שהוא כותב במאמר "אין עוד מלבדו", שאני חייב לדעת שכל מה שבא אליי בא ממנו, ולראות איפה בי הדברים האלה לא נמצאים בשלמות. אני לא צריך להילחם עם עשיו או עם רשע אחר בצורה כלשהי, לא חשוב מה, כי עשיו הוא כביכול שורש הכלים הלא מתוקנים, אלא אני צריך להילחם עם זה שאני לא רואה בו את הכוח החיובי שעל ידו אני גם נדבק לבורא. אני לא צריך לשנוא אותו, אני צריך לשנוא את התכונות הלא מתוקנות שלי, שעדיין אני לא רואה בעשיו הזה את הבורא עצמו.

זו נקודה אולי עדינה, אבל היא הנקודה האופיינית ביותר לדרך שלנו. יכול להיות שכל העולם מבין את הרעיון, אבל לא מממש אותו נכון. וזה מה שהוא מסביר לנו במאמר "אין עוד מלבדו", שזה היסוד של כל העבודה שלנו. אנחנו לא צריכים לשנוא את הכוחות עצמם. לא סתם אומרים שהעבודה שלנו היא פנימית עם כל הכוחות הפנימיים שבנו. אין מבחוץ כוחות. מישהו עושה לי רע, מה זה שמישהו עושה לי רע? מישהו חוץ ממני זה הבורא. אני צריך לתקן את היחס שלי, לראות ולקבל את הדבר הזה כטוב על ידי התיקון הפנימי שלי. יוצא שמלאך המוות הופך להיות למלאך החיים, למלאך הקדוש, על ידי ההתייחסות שלי אליו בצורה אחרת ולא שהוא אחר.

הכלים דקבלה שעכשיו מושכים אותי לכל מיני תענוגים ורוצים לנתק אותי מהבורא, הם לא רוצים לנתק אותי מהבורא. אומנם הם מתגלים ככלים דקבלה, אבל מפני שאין לי מסך, ואין לי יכולת להשתמש בהם נכון, אז בי, כלפיי, הם מורגשים כך שמנתקים אותי מהשפעה. אבל ברגע שיש לי מסך, אותם כלים שמתגלים הם מתגלים לטובה, לדבקות, לאור. 

זה שחסר בי מסך, זה שחסרים בי כוחות, הבנות, יוצרות, אמצעים להשתמש נכון בצד שמאל, זה לא אומר שצד שמאל הוא רע. צד שמאל הוא לא רע, מצדי הוא נראה רע, מחוסר הכלים שלי, מחוסר היכולות שלי. לכן, זה שאנחנו צריכים לראות שגם שמאל וגם ימין באים מהבורא, זה לא צריך להחליש אותנו, ואסור לנו לשכוח שהם באים ממקור אחד. זה שהם באים ממקור אחד, אבל אצלי זה נראה כאילו שהם עדיין לא משתלבים יחד, זה הרע בי ולא בהם, בימין ושמאל. 

זה נכון שאתה אומר שאם הייתה לי שנאה טבעית לאויב, לשמאל, כמו שיש לי שנאה טבעית למי שעושה לי נזק בעולם הזה, אז הייתי מוצא בזה המון כוחות. אבל הייתי מוצא כוחות ברשת הקבלה ולא ברשת ההשפעה. הייתי מוצא כוחות כי זה נגד האגו שלי, נגד האני שלי, הוא רוצה לסתור אותי, הוא בא כי הוא רוצה להרוג אותי. ואילו כאן, עשיו הזה בא כנגד ייחודו של הבורא בעיניך. אז אתה נלחם כאן על ייחודו של הבורא בעיניך, אתה נלחם להיות קשור בבורא היחיד, אתה נלחם שיהיה לך קשר אתו, עם היחיד והשולח את כל הכוחות שנראים כלפיך מנוגדים.

לכן המלחמה שלך נקראת "מלחמת ה' בעמלק", ולא "מלחמת מיכאל נניח בעמלק", לא. שאני נלחם בזה שהייחוד לא יתפרק אצלי, שמהבורא דווקא יוצאים שני הכוחות. וזה שאין לי רצון טבעי, ככה שנאה למי שעושה לי רע, וממש אמביציות, זה נכון שאין, בגלל שהוא לא פוגע ב"אני" שלי, הוא פוגע בקשר שלי עם הבורא. אז ודאי שבצורה טבעית אין לי כוחות לזה, אבל אני כאן צריך דווקא את הבורא, אני צריך כמו ידי משה. שהוא חייב עכשיו את הכוחות מלמעלה במלחמתו עם עמלק.

אז אני צריך באמת להתקשר לבורא, ולא שיש לי כלים טבעיים, זה השונא, כל השונאים שלי, ואני בכוח ובגאווה שלי מורח אותם ממש. לא, עכשיו אני רואה שאפילו לא אכפת לי שזה מתגלה בצורה כזאת או לא. זאת אומרת, אם הייתה לי חשיבות הבורא, אם הייתה לי הייחודיות שלו, ונקודת הדבקות עימו הכי חשובים, אז הייתי מוצא בו את הכוחות, הייתי דורש ממנו את הכוחות, את כוחות האמונה, והייתי איתם נלחם עם עשיו, יעקב הוא לא מסוגל, הוא קטן, הוא חלש.

אלא זאת כל הנקודה, כי אז אני מגיע לדרישה שלי בבורא. על הנקודה הזאת, של המלחמה, נקודת לייחד את הכול אליו, שגם השמאל בא, עשיו בא ממנו, לזה אין לי שום כוח בעצמי. זה לא האויב שלי כאילו, זה האויב שלו, של הבורא. זה הופך להיות האויב שלי בתנאי שנקודת הייחוד בשבילי היא חשובה מעל הכול, ואז אני דורש לזה כוחות. ועל ידי דרישת הכוחות אני קודם כל מתחבר לבורא, כי אני דורש כוחות ממנו, כי אין עוד מלבדו. הוא שולח את ההפרעות האלה, ואצלו נמצאים כל הכוחות להילחם ולנצח. 

על ידי זה שאני מתחבר אליו, זאת אומרת אני מתחבר למקור הזה שהוא היחיד, בגלל שאת הכוחות לייחוד אני דורש ממנו, אז אני בעצמי בונה את התכונה הזאת, בונה את התיקון הזה, "אחד, יחיד ומיוחד". אני גם כן מבין במה הוא לא יחיד אצלי, ונגד אי - הייחודיות הזאת אני נלחם. זאת אומרת, אני ממש מתחיל להבין אותו, איך אצלו לא מתפרשים שני הכוחות האלה כמנוגדים. זאת אומרת אני ממש מגיע לדרגתו. ושוב, זה רק בתנאי שאני מלכתחילה לא מסתכל עליו כעל כוח הטוב בלבד. אלא גם על כוח הרע שאצלו מאוחד יחד, מתייחד יחד, ואצלי לא. כלפיי זה לא כך.

זה דבר מאוד עקרוני, זו בעצם כל נקודת העבודה שלנו. אין חוץ מנקודה הזאת כלום, כל היתר זה רק ליישם אותה. חוץ מייחוד הבורא אנחנו שום דבר לא צריכים לעשות. לייחד את כל המציאות כביכול שנמצאת סביבנו ואת עצמנו, ולהתכלל באותו הייחוד. 

זו נקודה שכל הזמן נעלמת. ולכן להתקדם אליה דווקא, ולא לכל מיני הבחנות אחרות, אנחנו צריכים כזקן ממש ללכת כפופים כאלו, ולחפש אותה. לחפש את הנקודה הזאת, איפה אני מוצא אותה. זאת אומרת, מה זה איפה אני מוצא? איפה הרצונות הניגודיים? כשאתה מתחיל להתייחס אליה, פתאום נעלמים לך הרצונות הניגודיים. פתאום הכול מתייחד, ואתה כבר אומר איפה עשיו שלי? שיבוא ויעזור לי. הוא כבר נעלם. גם זה מתחיל להיות בעיה. לא מן הסתם החכם הולך כפוף ומחפש. 

תלמיד: מה לעשות עם ייסורים כל כך גדולים שאי אפשר לחשוב על הבורא?

לא יכול להיות שהבורא שולח ייסורים כל כך גדולים שאי אפשר לחשוב עליו. לא יכול להיות, כי כל דבר שהוא שולח זה דבר מטרתי. ואפילו שאתה לא יכול באיזשהו מקרה לזמן מוגבל, מסוים, לחשוב על שום דבר אלא נמצא תחת הייסורים. השאלה היא כך, בזמן שנמצאים בייסורים האם מנותקים לגמרי מהרגשת הבורא, מנותקים לגמרי מההבנה, לא זוכרים לגמרי שהוא קיים? אז זה נקרא ממש הסתר כפול, בדרגה האחרונה, או שיחד עם זה מרגישים שכנראה הוא שולח לי ייסורים, שרגע נעלם ורגע לא נעלם ממני העניין הזה, הידיעה הזאת? 

ואז זה לא נקרא שהייסורים גדולים, אז זה נקרא שיחד עם הייסורים מתגלה נותן הייסורים. זאת אומרת, זה כבר גילוי של ההסתרה, וזה נקרא הסתר אחד, לא הסתר כפול. הוא מגלה לך שהוא נסתר. זה כבר משהו. זה הסתר אחד, לא הסתר כפול. הסתר כפול, זה שהוא מסתיר ממך שהוא נסתר, וגם שם יש הרבה אופנים. בכל זאת זו עבודה.

אם אדם מרגיש שהזמן לא עובר, המצבים לא עוברים, סימן שהוא לא משקיע את עצמו. לא משקיע את עצמו בקבוצה, בלימוד, בהפצה. שהוא לא נכלל עם עוד כוחות שמסביבו. 

תלמיד: אם אני מרגיש שהמצב ממנו, אבל אני לא מרגיש את ההמתקה, בכל זאת ההרגשה היא רעה, אז משהו חסר לי?

אתה אומר כך, כשאני נמצא במצב, לפעמים ככה וככה, שהבורא מתגלה ומסתתר, ועושה לי יחד עם זה רע, ואני מרגיש שהוא עושה לי את הרע הזה, אבל אני בינתיים יכול לסיים את המצב הזה ולהביא אותו לטוב. וכל פעם אני מרגיש ככה. רע לי, מרגיש שזה ממנו. נעלם, שוב רע לי, מרגיש ממנו, נעלם, וכן הלאה. 

מה לעשות? לזרז, אנחנו לא יכולים, אסור למחוק כל פעולה ופעולה. אנחנו צריכים כל פעולה ופעולה, רק לזרז התפתחותה למצב הנכון. לזרז אתה יכול רק בדבר אחד, לייחד כל מצב שלך לאותו כוח אחד, יחיד ומיוחד, וזהו. זה נקרא שאתה מעביר הכול לדבקות.

תלמיד: גם אם אין המתקה אחרי זה?

זה מיד ייתן לך המתקה, אם אתה מחפש הרגשה טובה. 

תלמיד: לא. 

מיד תהיה לך הרגשה טובה. אל תגיד לי שלא. אלא בשביל מה אתה עובד? לשם ייחוד? אז הייחוד ייתן לך המתקה. המאמר "אין עוד מלבדו" חייב להיות המאמר שממנו אדם לא זז, ולפחות פעם בכמה ימים חוזר עליו. 

תלמיד: יש פה ארבעה שחקנים, יש פה את עשיו ויעקב, הבורא ואני. כשאני מנסה לאבחן, האם לגבי האני שלי, שלושה השחקנים האלה הם פנימיים לי או חיצוניים לי? עשיו הוא שלי או עשיו אני מקבל מלמעלה?

אין כאן ארבעה שחקנים כמו שאתה אומר הבורא, אני, יעקב, עשיו. אלא יעקב ועשיו והבורא זה אותו שחקן, ואני, כביכול, השחקן השני. כביכול, בינתיים. עד שאני באמת מגלה את עצמי גם כמיוחד בתוך הבורא. אין פה ארבעה שחקנים. אולי שניים. בינתיים, לעת עתה, כל עוד אני לא מתוקן.

תלמיד: בינתיים הם חיצוניים לי, והתיקון זה שיהיו פנימיים לי?

מה זה נקרא שיעקב ועשיו והבורא חיצוניים לי? הם כולם משחקים כלפיי, הם כולם מבלבלים אותי. מה? ואני צריך לייחד אותם. על ידי זה שאני מייחד אותם, אני בזה בונה את הכלי שלי. זה לא שאני עושה את זה בתוך הבורא. אלא אם אני מסתכל עליהם כעל אחד, אני בזה בונה את כלי שלי. אני מצליב בי את התכונות כנגדם.

תלמיד: אני מגלה אותם כפנימיים לי?

אם לא היו לי התכונות האלו כנגד בורא, יעקב ועשיו, לא הייתי מרגיש אותן שהן כאילו נמצאות בחוץ. זה ברור, כל דבר שאנחנו מרגישים שקיים, זה מפני שהוא קיים בנו.

תלמיד: ובסוף בגמר התיקון, הבורא יהיה קיים בנו?

בגמר התיקון הבורא ממלא את הנברא. הם נמצאים בדבקות. בחיבור ללא פסיק. בקומה שווה, זאת אומרת, במלואו.

תלמיד: ואז מה קורה ליעקב ועשיו?

ואז יעקב ועשיו מתאחדים לפרצוף אחד. יעקב זה כלים דהשפעה, עשיו כלים דקבלה.

תלמיד: ואז אין לא יעקב, לא עשיו, לא אני, לא בורא, יש רק ישראל?

ואז יש את כל הכלי מיעקב ועשיו יחד עשר ספירות, ואני זה נקודת המלכות, והאור, והבורא ממלא את כל המבנה הזה. זה נקרא מצב מלכות דאינסוף. 

תלמיד: אדם בדרך כלל מגיע לדרך כי הוא רוצה סך הכול לברוח מהייסורים שלו. ככה הוא מתחיל לחפש ומוצא. איך אחר כך לאורך הדרך יכולה להיות איזו אינדיקציה שהוא לא ממשיך רק לברוח מהייסורים, אלא הוא באמת רוצה להגיע למען הבורא?

השאלה היא איך אני יכול להיות בטוח שכל צעד שלי הוא לאותה המטרה? קח מכתב מאיגרות בעל הסולם, עמוד ס"ג ותראה, שם בדיוק כתוב שאם אתה מייחד את ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא יחד, זאת אומרת, הנקודה שלך, והכיוון כלפי הבורא, זאת אומרת, הפעולה שעכשיו אתה הולך לבצע, ואותו יחד, אז הצעד נעשה לכיוון הנכון וקדימה. 

כלומר שוב אנחנו מדברים על ייחוד. מה זה נקרא לעשות צעד בייחוד הזה? התנאים שיש לך, אם אתה מייחד אותם, זה נקרא שעשית עוד צעד אחד. ברגע אחר, התנאים ישתנו. אם תייחד אותם, זה נקרא שעשית צעד אחד. זאת אומרת, צעדים זה כל פעם ייחודים כמו שכתוב שהמקובלים עושים. זה הייחודים האלו.

תלמיד: נדמה לי שזה כדי להקדים את הייסורים, להיות כמו הזקן הזה, אנחנו חייבים גדלות הבורא. איפה אני לוקח חיסרון לגדלות הבורא? לפעמים נדמה לי שיש לי איזו מידה, ואני נעצר בזה.

אם אדם מרגיש שהוא נעצר ואין לו צורך בגדלות הבורא, והוא חולם, ישן, זה סימן שהוא לא נכלל עם החברה. זו בדרך כלל הבעיה העיקרית. כי כל הכלים שאנחנו צריכים לקבל, הם כלים שנמצאים בנשמות אחרות, לכן רק על ידי החברה. איך אדם היה מתקדם בעולם הזה אם לא היה בחברה? כמה הוא צריך לאכול? כמה לשתות? כמה נשים? כמה ילדים? סך הכול כמה הגוף שלו דורש? לפי צורך הגוף.

אלא בגלל שיש חברה, יש לך רצון לשלוט, ללמוד ממישהו איך זה נהנה, ואיך ההוא נהנה, לדבר איתם, לשחק איתם, בכסף, בכבוד, יש כבר מושכלות, יש כבר עניין של פרסום - האני שלי גדל וכן הלאה. כל החיים מעבר לבהמיות, זה רק התפתחות על ידי חברה. אם אני אהיה באיזה כפר, אז מה אני צריך? אני כמו השכן שלי. אבל אם אני נכנס לעיר, "איך אנשים חיים, מה יש להם, תראה איזה חיים יש להוא, ואיך ההוא", ככה אנחנו בחברת מקובלים. 

אם חברת מקובלים יכולה להביא לי כל מיני דוגמאות איך שהיא מתקדמת לרוחניות, אז יהיו לי מזה כוחות ויהיו לי מזה רצונות. הם צריכים לפרסם לי את עניין הרוחניות, בכל מיני צורות ש"זה כדאי, ושווה, ותראה איך אני נהנה, ומה אני עושה", וכולי.

זו צריכה להיות ממש חברה, כמו חברה אנושית סביב האדם. אבל אם אין סביב אדם חברה כזאת, זאת אומרת, הוא לא רואה אותה, לא מרגיש אותה, מזלזל בה, לא מתקשר אליה, לא רוצה ללמוד מהם, אז הוא נשאר עם הגוף שלו. זה כמו אחד בג'ונגל ש"מספיק לי מה שיש לי". זה הכול. אז ודאי שאין התקדמות. 

תלמיד: האם נכון לחפש את הדברים הרעים בשביל לתקן. יש עניין שאסור לאדם להכניס את עצמו לכלל סכנה, כי אדם יכול לטבוע בזה.

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אתה תלמיד חכם, אתה לוקח איזשהו משפט "אסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה". כך כתוב באמת. על מה מדובר אני לא יודע, איזו סכנה? ומה זה אסור להכניס את עצמו? ודאי שאם אני יודע ששם בטוח יכולים להרוג אותי, אז התורה מחייבת אותי לא להיכנס לשם. 

לא שאני מפחד או לא מפחד, גיבור, חלש, או מה, אלא יש חיוב. מה זאת אומרת חיוב? שיש בהשגחה חלק מהחוק שהוא מתקיים בצורה כזאת. זאת אומרת, שאם אני אכנס לשם, יהרגו אותי. ושאני לא אגיד אחר כך "אם הבורא ירצה שיהרגו, יהרגו, לא ירצה, לא יהרגו". לא. אלא הבורא נותן במקום הזה לעבוד נגדי, ולי נותן פקודה לא להיכנס לשם. ואם אני מפר את החוק הטבעי שלו, לא להיכנס לשם, זה הטבע, אבל הוא קיים בבחירה שלי.

אז אם אני לא משתמש בבחירה שלי, כדי להישאר ולקיים מה שהבורא אומר ונכנס לשם, אז אסור לי אחר כך להגיד שככה הוא רצה, שיהרגו אותי. הוא לא רצה, או כן רצה? הוא אמר לי לא להיכנס. אז מה אתה שואל?

תלמיד: השאלה היא איפה האיזון הנכון בשביל לא לפגוע בכלל, והבעיות האלה שאני מחפש בשביל לתקן אותן?

אני לא יודע על מה אתה מדבר.

תלמיד: אדם מחפש תכונות בשביל לתקן אותן.

אני לא מחפש תכונות לתקן אותן. אם אדם עובד בלימוד ובקבוצה, הוא חייב לקבל כל רגע הבחנות שעליהן יש לו לעבוד. ואם הוא לא עושה את זה, סימן שלא מפנה מספיק תשומת לב למה שעובר עליו. 

תלמיד: אז יוצא שכל התמונות שבהם המשפיע רוצה להראות לי שאני לא משפיע, ולכן אני סובל?

כל החיים שלי זה תמונות, מצבים שהבורא מספק לי, ואני צריך כל תמונה ותמונה לייחד אליו. וכך אני מתקדם מדרגה לדרגה, מצמצם, ומצמצם עוד ועוד ועוד, הכול אליו, עד שאני נדבק בו כולו. כל המדרגה זה נקרא חלק מהדבקות.

במה הדבקות? בזה שאני מייחד בו את כל הרצונות שלי, וכל מה שיש בתוך הרצונות, וכל הכוחות שהוא שולח אליי, וכל הסיטואציות שאני נמצא בהן, הכול אם אני מייחד בו. גם את ה"אני" עצמי, איך שאני חושב, ואיך שאני מבין, ואיך שהכול הכול בפנים, ומה שנשאר לי ואיפה הבחירה שלי? הבחירה שלי רק להשתמש בזה על ידי החברה. 

אז אני מוצא כאן מין כלי שהוא לא נמצא במה שהבורא שולח לי, ולא מה שאני מייחס אליו. יש לי משהו צדדי, אז אני בונה, מייצר, מוליד איזה כלי ביחס לגמרי לגמרי משלי, שאין בקשר בינינו מלכתחילה, אלא עכשיו אני בונה, וזה באמת נקרא ה"אני". כי כל היתר בא ממנו. המחשבות שלי הם מחשבות ממנו, כל הסיטואציה, ממנו, כוחות חיוביים, שליליים, לא חשוב, הכול ממנו.

ה"אני" נולד מאיך שאני מייחד הכול אליו. אבל יש פה נקודה שאי אפשר לבטא. 

תלמיד: הכלי הצדדי הזה הופך להיות עצמאי?

הכלי הצדדי הזה אני בונה.

תלמיד: אז יש קשר ביני לבינו, אז מה זה ה"אני" הזה?

נחכה.

תלמיד: הוא כותב "והעצה הכי טובה בזמן העלייה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב'". 

מה זה?

קראת קטע, חלק ממה שכתב הרב"ש. מה השאלה?

תלמיד: מהי העצה הזאת למצוא חסרונות בזמן שמרגיש עלייה?

זה כמו שזקן שהולך כל הזמן כאילו הוא מחפש משהו. זאת אומרת, למרות שאני נמצא בזמן העלייה, ומרגיש את עצמי מחובר עם הבורא, ובאמת ייחדתי אליו את כל הרצונות, התשוקות, וההבנות, ומה שקרה מכל הצדדים, כל הכוחות, הכול הכול אני כבר סידרתי כך, שבזה אני והוא ממש נמצאים כאחד. ומה הלאה? עכשיו זה נקרא שאני צריך להיות זקן. עכשיו אני צריך באותו מצב לחפש בעצמי, בפנים, באותו מצב, איפה יש עוד משהו שלא חיברתי לייחוד אליו וזה עוזר לי מהר מאוד לגלות את המדרגה הבאה. 

זאת אומרת, חסרונות נוספים שהם ודאי נמצאים בי, אבל לא לחכות עד שיתגלו מלמעלה, שאני אגלה אותם. עכשיו אתה יכול להגיד, אז הזקן הולך ברחוב כפוף, אולי הוא ימצא כסף, משהו.

עכשיו אני הולך בצורה כזאת, מתכופף לתוכי, מסתכל בתוכי, שם העולם הזה שלי, איפה אני אמצא? מה אני אמצא? מה אני צריך לחפש? תכונות, רצונות, כוחות, שהם לא מיוחדים עדיין בבורא, איפה אני אמצא אותם? ועוד בהרגשה טובה, שטוב לי, תן לי ליהנות קצת, בשביל מה אני צריך לחפש עכשיו רע?

תלמיד: כאילו אין כוח.

העניין הוא פשוט מאוד. העניין הוא שעכשיו עדיין אתה נמצא במצב שטוב לך, ובגלל שטוב לך אז אתה לא רוצה לחפש משהו רע. אבל שיהיה לך טוב מזה שאתה מיוחד עם הבורא, אז תרצה מתוך זה להיות עוד יותר מיוחד איתו. ואז אתה תשתוקק למצוא מה עוד אני יכול לייחד לזה? במה עוד אני יכול יותר להתקשר אליו? עוד איזה חתיכת חבל? עוד איזה קשר לעשות? לא קשר פרפר, אלא ממש עוד לחזק. אז זה יהיה באותו כיוון. 

ככה זה נראה לך שאתה מתנתק עכשיו מהרגשה טובה, הולך לרע, מי צריך, מי יכול? אתה יכול לעשות כאילו איזושהי עבודה, אבל זה לא נכון. אבל אם ייחדת את עצמך אליו באמת, אז אתה ממשיך הלאה באותו כיוון. לכן זקן הוא חכם. לא הולכים נגד הטבע, זה באמת לא נגד. ומה זאת אומרת לא נגד הטבע, זה לא נגד הפעולה הקודמת שהתייחדת איתו, והחיפוש הוא לאותו כיוון.

תלמיד: התוספת הזאת זה הבחירה שאמרת קודם?

כן. זו בעצם הבחירה, כי כאן רק החברה יכולה לספק לי את הצעד קדימה. בה אני יכול לראות במה עוד אני לא. בחירה כן, אבל לא הנקודה הזאת, הנקודה הזאת היא יותר פנימית.

תלמיד: גם זה בעצם מצב של התגברות? המצב הזה שדיברת עליו עכשיו שלמרות הכול אתה מחפש את החסרונות?

בוודאי שזה התגברות.

תלמיד: זה נשמע כאילו מלאכותי לעשות את זה.

זה עכשיו כבר נשמע מלאכותי בגלל שאנחנו מתחילים להתפלפל. 

(סוף השיעור)