שיעור הקבלה היומי1 мар. 2019 г.(בוקר)
בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ל"א
1 мар. 2019 г.
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות
שיעור בוקר 01.03.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 778, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",
אותיות ל"א – ל"ה
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 778, "הקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", אות ל"א.
ההקדמה הזאת באמת כוללת את כל הדרך שלנו, והיא מחולקת להרבה חלקים, עכשיו גם זה כאילו חלק חדש שאנחנו מתחילים. בסופו של דבר, מה שאנחנו רוצים להשיג על ידי חכמת הקבלה, זה להרגיש על עצמנו, היינו בכלים שלנו, והכלי שלנו זה כלי הרגשה, איך הבורא ממלא את כל המציאות, והמציאות זה נקרא "הרצון שלנו". אין ולא קיים יותר כלום, כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות.
וזה העיקר מה שמביא לנו בעל הסולם במאמר "אין עוד מלבדו" ועוד הסמוכים לו. לכן סך הכול זה מה שמלמדת אותנו חכמת הקבלה, איך להגיע להרגשה שהבורא ממלא את הכול, סובב את הכול ושהדבקות בזה, במי שמבצע, במי שממלא, מי שכל המציאות בעצם, זו מטרת ההתפתחות שלנו.
ולכן כאן אנחנו צריכים לראות, עד כמה אנחנו, בכל הפעולות שעוברות עלינו, משתדלים לגלות זאת. בחצי אחד האנושות איכשהו יכולה למצוא את עצמה, [ועל] מה שקורה יכולים להגיד, כן, מה שקרה זה הבורא עשה. זו לא בעיה כל כך גדולה להגיד כך. אלא, הבעיה היא לא להגיד, אלא להרגיש שזה כך, שזה בא מהבורא, בזמן שזה מתייצב, מתבצע, נגלה בכל פעולה ופעולה, להרגיש שזה בא מהבורא, שזה הוא עושה. והאדם משתדל כך לקבוע במוחא וליבא, זאת אומרת גם ברגש וגם בהבנה, ולהשתדל להחזיק כך את כל מה שקורה, בכל המציאות הסביבתית ובו, שהוא מייחס הכול לבורא ובזה עושה לו נחת רוח, כי הוא קובע שהבורא הוא המלך והוא סובב את הכול.
ההשתדלות להביא את כל מה שמתרחש בתוך האדם להרגשה וידיעה הזאת, היא היגיעה. המאמץ להחזיק את עצמו כך, שהכול זה מהבורא, והבורא עושה וגם עכשיו עושה את הכול. זאת אומרת בעת [הזו] וכל זה כדי לקבוע שהבורא הוא כוח שאין עוד מלבדו והוא רוצה לעשות בזה נחת רוח בלהיות דבוק במסירות נפש, זו בעצם עבודה שלנו.
וכל התורה שאנחנו לומדים, מבצעים, כל הפקודות, כל העצות, היא אך ורק כדי לקבוע את המצב הזה, שיהיה לנו בהרגשה ובהבנה, בכל תיקון הכלים שלנו, במאמצים שעוברים, שאנחנו נמצאים בשליטת הבורא השלמה. שזה בעצם גמר התיקון.
וודאי שאנחנו עושים כביכול צמצומים ומסכים ופעולות שונות עם האורות, אבל זה לא אנחנו עושים, אלא אנחנו מגלים שהכול נעשה על ידי כוח עליון ורק הוא היה, "עשה עושה ויעשה כל המעשים כולם".
לכן כל חכמת הקבלה היא מיועדת לזה, שאנחנו קובעים שאין אף מחשבה, אף רצון, אף פעולה שמתבצעת לא על ידי הכוח העליון, כי על ידי מי עוד יכול להיות? אז אנחנו מגיעים לגמר התיקון של הכלים ולהגיע לגילוי הזה, שרק כוח אחד הוא שולט ועושה את הכול וכל הנבראים הם מיועדים אך ורק כדי לקבוע זאת, זאת השיטה שמביאה אותנו לא רק לעובדה הזאת, אלא להרגשה, להבנה, לקביעות המצב כך, עד ש"כל עצמותיי תאמרנה". השיטה הזאת היא נקראת "חכמת הקבלה", שאני מקבל את הכוח העליון הפועל וכך אני אומר את זה לפי תיקון הכלים מתוך הכלים עצמם. אני מרגיש את זה.
וכשאנחנו משיגים את כל פעולות הבורא, מהפעולות הקטנות והרחוקות כאילו ממנו ועד לגמרי כל פעולות הבורא, אז אנחנו נקראים ש"הגענו לתיקון". שאנחנו יכולים להצדיק אותו, שהכול נעשה גם כדי למשוך אותנו לידיעה הזאת, להרגשה הזאת, ושאנחנו מזדהים בשני הכלים שלנו, במוחא וליבא עימו, אז נקראים "מתוקנים".
הכוח שעוזר לנו לבצע את זה נקרא "משיח", או "מאור המחזיר למוטב". ולכן חכמת הקבלה, שיטת הקבלה, היא מיועדת לארגן לנו את הכוח הזה, שישפיע עלינו וייתן לנו ברגש ושכל הבנה והרגשה שאנחנו מנוהלים במאה אחוז, לא רק במעשים אלא גם במחשבות שלנו מלכתחילה, ברצונות ובכוונות שלנו מלכתחילה, הכול זה בא על ידי הכוח העליון שהוא מסדר את הכלים שלנו. ואין בנו חוץ מהמאמץ לקבוע שזה הוא בלבד עושה את כל הפעולות, אין לנו שום פעולה.
ואחר כך גם את זה אנחנו מגלים, שגם כשהיינו טורחים בכוח, מגלים את כל הפעולות שלו עלינו שזה בא ממנו בלבד, גם היגיעה שלנו, גם כל הגישה שלנו, הכול, גם כן נעשה על ידו. ואז מגיעים לדבקות השלמה.
אז מה שחשוב לנו בכל התהליך שאנחנו עוברים, במצב שנקרא "העולם הזה", זה אותו הכוח שנקרא "המאור המחזיר למוטב" או "משיח", "גואל צדק", שכל הזמן מלמד אותנו שאין עוד מלבדו.
וכאן הוא כותב, באות ל"א, "וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים".
אות ל"א
"וצריכים מאד, להסביר פעם, למה תלויה ביאת גואל צדק, בהתפשטות לימוד הקבלה לרבים, המפורסם כל כך בזוהר, ובכל ספרי הקבלה. וההמונים תלו בזה בוקי סריקי, עד לבלי סבול.
וביאור ענין זה, מפורש בתיקוני זוהר (תיקון ל', ד"ה "נתיב תנינא"), וז"ל:
"נתיב תנינא [נתיב שני], ורוח אלקים מרחפת על פני המים. מאי ורוח [מה זה "ורוח"?], אלא בודאי בזימנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחא בינייהו וכו' [אלא בודאי, בזמן שהשכינה יורדת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה משום שכינה שנמצאת ביניהם].
כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירן דאכלין חציר [כולם הם כבהמות שאוכלות חציר]. וכל חסדו, כציץ השדה (ישעיהו, מ'). כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין [כל חסד שעושים, לעצמן עושים], וכו'. ואפילו כל אינון, דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [ואפלו כל אלו שיגעים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם עושים].
בההוא זימנא [באותו זמן], ויזכור, כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים ע"ח) לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. וי לון מאן דגרמין [אוי להם למי שגורם], דיזיל מן עלמא [שילך מן העולם], ולא יתוב לעלמא [ולא ישוב לעולם], דאלין אינון דעבדי לאורייתא יבשה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה], ולא בעאן לאשתדלא בחכמת דקבלה [ולא רוצים להתיגע בחכמת הקבלה], דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה [שגורמים שיסתלק מעין החכמה], דאיהו י' מינה [שהוא י' ממנה] וכו'. והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, ואיהו רוח הקודש [וזה הרוח שהסתלק הוא רוח של משיח והוא רוח הקודש], ואיהו [והוא] רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'."
מה העניין? העניין הוא שמנתקים את כל מה שקורה לפנינו מהשורש העליון. ולא שמנתקים מהבורא מה שקורה לפנינו שזה מגיע לנו כאילו מצד ג', אלא שלא משתדלים להכיר שהכוח העליון הוא פועל בנפעל, שאין מקום פנוי ממנו, שאין פעולה שלא נעשית על ידו. וזה בכל רגע ורגע בחיים שלנו, ובחיים שלנו דווקא. מה שקורה עם האדם, רצונות, מחשבות, פעולות שיכולות להיות גרועות מאוד, אדם צריך לבדוק ולראות איפה הוא נמצא לעומת זה שכך הבורא מפעיל אותו, ואיך הוא מתייחס לפעולה הזאת של הבורא בו. וכשהוא מגלה את זה, הוא מגיע לדבקות, כלפי המצב שנמצא.
"פקודא תנינא, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. דא אהבה [זה אהבה], דאיהי [שהיא] אהבת חסד, הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב], ואהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד." זה כבר כשאדם מתחיל להבין, חוץ מזה שנותן יגיעה לגלות פעולות הבורא בכל מצב ומצב, שגם בכל לב ונפש משתדל להצדיק אותו. כי מבין שמה שהבורא עושה זה הכול כדי לתקן את יחס האדם למה שנעשה. אז הבורא מעביר אותו כל מיני מצבים שכביכול הם לא כשרים, ושאדם בשכל הבריא שלו, הבהמי, לא היה מצדיק את זה אף פעם. אלא כשהוא משתדל לגלות שכל מה שנעשה זה מאין עוד מלבדו, הוא משנה את היחס שלו למה שקורה, שהעיקר בשבילו לשייך את זה לבורא כדי לגרום לו נחת רוח. והוא לא לוקח בחשבון עד כמה הוא עובר רגשות צער, חרדות, פגיעה בכבוד וכן הלאה. זה נקרא "פקודא תנינא". "ועלה אתמר [ועל זה נאמר], אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, עד שתחפץ וכו', רחימו ודחילו [אהבה ויראה], עיקרא דיליה [שהם עיקרו]. בין טב ובין ביש [בין טוב ובין רע], ובגין דא אתקריאת, האי יראה ואהבה [ומשום זה נקראת זו יראה ואהבה], על מנת לקבל פרס. ובגין דא [ומשום זה], אמר קב"ה, השבעתי אתכם בנות ירושלים, בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאיהו רחימו בלאו פרס [שהיא אהבה בלא פרס], ולא על מנת לקבל פרס, דיראה [דיראה] ואהבה על מנת לקבל פרס, איהי [היא] של שפחה. ותחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, ושפחה כי תירש גברתה."
אלה השלבים שאדם עובר. בהתחלה הוא ודאי מאין ברירה קובע שכן זה מהבורא, אבל זה לא נעים. אחר כך הוא קובע, כן, זה מהבורא וזה לא נעים, אני עובר מצבים מאוד רעים, מאוד מפחידים, שמפילים אותי וכן הלאה, אבל אין ברירה. זאת אומרת הוא כבר מצדיק את הבורא שבצורה כזאת מתקן אותו, אבל עדיין ההרגשה הזאת היא נמצאת בו, הרגשת הצער.
עד שהוא מגיע למצב שהצער הזה, הוא מתעלה מעל הרגשת הצער לחשיבות הפעולה, שחשיבות הפעולה מכסה את הצער הגשמי שמרגיש בתוך הכלים שלו, ברצון לקבל, וכך מגיע למסירות. וכל הדרגות הקודמות הן נקראות "עבד", "שפחה", זאת אומרת שמסייעות "לגבירתה", כבר לרצון שלו, למלכות שלו המתוקנת.
שאלה: הוא אומר שכשלומדים "שעושים את התורה יבשה ולא רוצים להתיגע". מה הכוונה שעושים את התורה יבשה?
"תורה יבשה" זה נקרא שאין לה לחלוחית, שהיא לא לחה.
תלמיד: מה הכוונה?
שאתה לא יכול לבלוע אותה. שאתה לא מסוגל לקבל אותה. זאת לא תורה בעצם, אלא שלחצו כך על התורה שנשאר ממנה רק יובש, יבש. מה זה יבש? ללא מקור. שעוסקים, אבל העיקר בשביל מה עוסקים זה נעלם מהתורה.
תלמיד: והמשפט המפורסם, "כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין", זה משפט שאנחנו שומעים ממך הרבה.
שאתה לומד תורה בלי לחפש קשר עם בעל התורה, עם הבורא. אתה עוסק בתורה ללא המטרה האמיתית, להגיע לדבקות לפי השתוות הצורה, לפי התיקונים, לפי מסירות נפש. כשאין לך את זה, אתה קורא מילים, משתדל לזכור אותן בעל פה, אתה גם עובר אולי בהצלחה את חידון התנ"ך, עוד כל מיני כאלה דברים. אני זוכר שהבת שלי למדה והיא ידעה בעל- פה. יש כאלה שאוהבים לדעת בעל פה את כל החומש. זו הייתה גאווה גדולה. אני לא אמרתי כלום, אבל ככה זה. זה חינוך שהוא ממש פסול. טוב, אלו זמנים, בזמן הגלות זה ככה.
תלמיד: הוא אומר שלא רוצים להתייגע.
לא רוצים להתייגע לשייך את הכול לבורא. כי אני צריך להתחיל לשייך לבורא גם את המחשבות שלי, גם איך אני פותר את הבעיה, מאיפה זה מגיע. המחשבה הזאת גם מגיעה לי מהבורא, מה עושה הבורא? כך וכך. גם הביקורת הזאת והבדיקה הזאת גם מגיעה לי ממנו. אז איפה אני?
וכך אתה עוד ועוד נכנס, יורד ויורד לתוך המחשבה, לתוך הרצון שלך, עד שאתה מגלה שהאני נעלם. ואז כשהאני נעלם, אתה מרגיש שאתה בדבקות.
תלמיד: מה זה להתייגע?
להתייגע זה לשייך כל מה שיש לך, עד העומק של כל הרצונות, המחשבות, הכוונות והפעולות, לבורא בלבד.
תלמיד: זה נקרא להתייגע?
זה נקרא שאתה מתייגע. זה נקרא יגיעה. יגיעה זה נקרא מאמץ האדם שמביא אותו למצב המתוקן שמוכן לו כבר מראש. ואם הוא לא מתייגע, הוא גם מגיע לאותו מצב, רק בדרך שהיא ככה, איכשהו.
תלמיד: אז המשפט הזה, יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין, זאת אומרת כל העניין בלימוד חכמת הקבלה זה רק להתייגע בעצם?
איך לנו יותר. "אשר ברא א-לוהים לעשות". כן.
שאלה: לגבי היגיעה, אני מבין שהיגיעה היא בעצם לשייך כל דבר לבורא. יש לפעמים בעבודה של האדם שהוא אפילו מקבל איזו התעוררות פנימית, הוא מבין שהוא מנותק והוא מקבל התעוררות פנימית לפנות לבורא שיעזור לו לשייך כל מצב. ואז יש לפעמים שבאות מחשבות כאלה של "רגע, תעצור, שוב פעם אתה מתעסק עם עצמך, בוא תחשוב שהחברים יהיו בדבקות". וזה יוצא כאילו להחליף משהו טבעי במשהו מלאכותי. אני רוצה לדעת מהי ההבחנה כלפי זה, מה עושים?
אני לא יודע. תבדוק. תמשיך, תעשה מאמץ ותבין. מהמילים שלי אתה לא תתקדם, אין לי מה לייעץ. רק לפי איך שאדם מתאמץ בעצמו. אין כאן אפשרות להסביר מבחוץ דרך המילים, השפה, את הדברים הפנימיים האלו. אלא כשאדם מתאמץ, מחפש, נמצא ממש בלחצים, דרך זה הוא מגיע לבירור.
שאלה: השאלה שלי היא כלפי הדבקות. האם הדבקות מתקבעת אצלי? ברגע שהגעתי להבנה ומשם להרגשה שהכול בא מהבורא, האם ההרגשה הזאת מתרחקת ממני או שאולי מתקבעת אצלי? באיזו צורה אני חווה את המציאות?
מה שאתה חווה, חווה. לי אין מה להוסיף, אלא הכול לפי היגיעה והכול לפי התוצאה.
תלמיד: ברגע שהגעתי להבנה הזאת זה נמצא אצלי?
לא יודע, איך שאתה תרגיש את זה.
אני לא הולך להסביר יותר כשאתם שואלים "אז מה יהיה?". מה שתקבלו, זה מה שיהיה.
שאלה: האם אתה יכול לדייק מה זה נחת רוח לבורא?
נחת רוח זה כשאתה גורם לו שמחה. מתי אתה גורם שמחה? מתי שאתה מקיים מה שמוטל עליך לפי התכנית שלו.
תלמיד: אבל איך אנחנו בלימוד שלנו יכולים לקחת את זה כפסגה למטרה?
אם אתה מפסיק לחשוב על התועלת שלך שייצא לך מזה משהו בכלל, כלום שלא ייצא, אלא סך הכול שייצא נחת רוח לבורא בלבד, ולך שום דבר, אפילו שאתה לא תדע שיש לך משהו או לא, אז נקרא שאתה גורם נחת רוח לו ולא לעצמך.
שאלה: בדרך כלל קבלה זה שיטת "ישר א-ל", ישראל.
אני לא יודע, שוב אתה באיזה פלפול כנראה.
תלמיד: ההקראה הזאת של הקטע, שמישהו משביע את בנות ירושלים, מה זו ההשבעה הזאת?
על זה הוא ממשיך. באות ל"ב "ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר".
תלמיד: זה תיקוני הזוהר, כי במקום ישר א-ל, זה ירו-שָלֵם, זה ירושלים, בנות ירושלים.
אני לא יודע, את הפלפולים האלה לא למדתי.
תלמיד: זה עיר הבירה, שייסד אותה דוד המלך.
אני לא למדתי היסטוריה.
תלמיד: מי זה המשיח?
אני לא יודע, לא מכיר דבר כזה. אתה לא שומע בכלל, אנחנו מדברים בשתי שפות.
תלמיד: אז למה להקריא את הקטע הזה ולהפנות את תשומת הלב לאיזשהו עניין כזה שבעצם הכוונה היא משהו אחר?
אתה צריך הרבה לבכות כדי להיות דבוק לטקסט ולהבין מה הוא רוצה להסביר לך, ולא להכניס את השכל שלך עד שאתה באמת נדבק במחבר. אתה, עוד לפני שאתה הולך למחבר מייצב את עצמך כהיסטוריון, כ"דוד המלך", "ירושלים עיר הבירה". הדברים האלה הם פסולים. איזו עיר הבירה, איזה דוד המלך? מה אתה מכניס את זה?
תלמיד: אבן השתייה.
אין לי מה להגיד אני אומר לך, תפסיק עם השכל שלך, תוריד אותו לגמרי. תהיה אפס, ואז תוכל ללמוד. נראה לי שאתה צריך לחפש מקום אחר ללימוד איפה שיותר קרוב לליבך, לפי הפסוקים, לפי ההבנה, לפי ההיסטוריה לפי כל הדברים. אני לא הולך עכשיו לפרש. בעל הסולם הולך עכשיו לפרש, אני רוצה ללמוד את זה ממנו. אני רק קראתי עכשיו מה שהוא נתן באות ל"א ועכשיו באות ל"ב הוא הולך לפרש את זה.
אני אגיד לך למה אני סובל את זה, אני רוצה ללמד על חשבונך את האחרים, שהם לא ימשכו כל מיני דעות, מוסכמות, כל מיני סיפורים וחכמות שלמדו בכל מיני מקומות, כלום, אתה צריך להגיע לאפס, שאתה ריק, ואתה רוצה שמה שאתה לומד עכשיו ישפיע עליך כמו שאתה נולדת עכשיו, "כתינוק דמי"1.
אות ל"ב
"ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מסיפא לרישא. כי אומר, שהיראה והאהבה, שיש לאדם, בעסק התורה והמצות, על מנת לקבל פרס, דהיינו שמקוה, שתצמח לו איזו טובה, מחמת התורה והעבודה, הרי זו בחינת שפחה, שעליה כתיב: "ושפחה, כי תירש גברתה". שלכאורה קשה: הרי קיימא לן "לעולם יעסוק אדם, בתורה ובמצוות, אע"פ שלא לשמה". ולמה רגזה הארץ? ועוד יש להבין, דבר היחס של העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דוקא? גם המליצה "שיורשת את גבירתה" - איזו ירושה ישנה כאן?"
זאת אומרת, ישנו מצב שנקרא "לא לשמה" שאנחנו משייכים בכל זאת לבורא את הפעולות. משתדלים לעשות הכול כדי רק להדביק אליו את כל המחשבות וכל הרצונות וכל המעשים, כל מה שקורה בעולם, במציאות כי "אין עוד מלבדו", אבל אני עדיין נמצא בזה בצורה הרגשית, יותר נעים, פחות נעים, אני רוצה שיהיה ככה, לא רוצה שיהיה ככה וכן הלאה.
זאת אומרת, יש כאן איזו התערבות אישית, אינטרס אישי מצידי במה שנעשה, ואפילו שזה בתת הכרה או בהכרה, אני כבעל רגש, בעל שכל, כי אני בעל רצון, נמצא במצב שזה עובר עלי בצורה כזאת ואז אני מרגיש שאני רוצה לקבוע כך. ואני תופס את עצמי שאני הייתי רוצה שזה יהיה אחרת ממה שנעשה. שאני אצטער. רגשות הצער אומרים לי במיוחד שאני לא מרוצה מהנהגת הבורא, כי אני נמצא במצב שהוא מנהל, בטוח שרק הוא, אבל אני עדיין לא מסכים איתו, זאת אומרת לא דבוק בו. אם אני לא נמצא בשמחה השלמה בכל המצבים, ולא חשוב באיזה מצבים רעים או טובים, סימן שאני לא בדבקות. ואז המצב שלי נקרא "לא שלמה". שהייתי בכל זאת מסובב כל מצב ומצב ליתר נעימות בכלים שלי, ברגשות שלי, בהבנות שלי. זה עדיין לא לשמה, חוסר דבקות.
אות ל"ג
"והענין תבין, עם כל המתבאר לעיל בהקדמה זאת, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא, משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב."
כי אדם בעצם מתקדם לקראת הבורא ומתחיל למיין פעולות הבורא כטובות ורעות בלייחס את זה לבורא, ולא סתם לאיזה גורם כמו בני אדם שבעולם הזה. וזה לא עניין של דתי או חילוני, אלא בכל דבר ודבר שיש לו תגובה, שלא מרוצה לגמרי מהחיים ולא דבוק במי שעושה לו את החיים, זה נקרא "לא לשמה".
"ולפיכך, יחשב העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה המסייעת, ועובדת את העבודות הנמוכות, בעד גבירתה, שהיא השכינה הקדושה, שהרי סופו לבא לבחינת לשמה, ויזכה להשראת השכינה. ואז, נחשבת גם השפחה, שהיא בחינת העסק שלא לשמה, לבחינת שפחה דקדושה, שהרי היא המסייעת ומכינה את הקדושה. אך נקראת בבחינת עולם עשיה של הקדושה."
עדיין לא מסוגל לשייך הכול לבורא, או משייך אבל בעל כורחו מרגיש שהוא לא מרוצה. ובמידה שהוא לא מרוצה, כתוב "שורה עליו כפירה" בכך שזה מגיע מהבורא, כי כך הבורא עושה הסתרה ואז האדם משייך את הפעולה שמעוררת בו הרגשה לא נעימה לזה שהפעולה הזאת לא שייכת לבורא אלא לגורם אחר. איזה גורם אחר? חבר או איזה שונא או משהו או מישהו, משטרה, מישהו שנוסע ככה ברחוב וכן הלאה, אלף ואחת סיבות רק לא הבורא.
זה הבורא שעוזר לנו להיות בכפירה, [לחשוב] שיש עוד מקורות של פעולות עלינו ולא הוא, כדי שאנחנו לא נגיד עליו שהוא מקור הרע, אלא מקור הרע זה השכן שלי, מי שנוסע לפני במכונית, מי שמתלונן עלי, אלף ואחד מקורות.
תלמיד: מתוך "זוהר לעם", "הקדמת ספר הזוהר":
"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.
הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."
אבל בסופו של דבר צריך להגיע למצב שאם זה מגיע מהבורא זה תענוג. ולא חשוב איך זה עובר על הרגשות שלי, שאני מתעלה מעליהם למקור התענוג, למקור הפעולה, לבעל הפעולה. הדבקות בסופו של דבר מביאה את האדם למצב שכל הכלים שלו נשארים ריקניים והוא מעליהם נמצא במילוי שלם, ממה? מהדבקות, מבעל הפעולה. ואיך מגיעים לזה? מגדלות וחשיבות הבורא בעיניו. זה מה שאנחנו צריכים לפתח בקבוצה.
שאלה: איך זה מקדם את האדם אם הוא רואה אחרי כל הפעולות שעושה הבורא לא כוח אחד אלא כל מיני כוחות, איך זה מקדם אותו לפתח תכונת השפעה? מה הקשר?
הוא משתדל לראות אחרי כל הפעולות, אחרי כל המציאות הזאת המדומה רק כוח אחד ש"אין עוד מלבדו".
תלמיד: אבל איך זה מפתח בו את תכונת ההשפעה?
שהוא משתדל מצד אחד לעמוד במישור הגשמי נגד הכוחות האלו, ובמישור הרוחני משייך את זה לבורא. איפה זה כתוב? איך אדם צריך להתייחס לכל העולם הזה כדי לקבוע שבו אין עוד מלבדו? האיגרת הידועה "היוצא לשוק".
תלמיד: איגרת ט"ז.
שאלה: אני עדיין לא קושר. זה שאני משייך את זה לאין עוד מלבדו זה ברור, אבל איך זה קשור?
כי זה קל להגיד.
תלמיד: כן, ברור. אבל איך זה מפתח בי אהבה כלפי הזולת, השפעה, מה הקשר?
כי אתה רואה שהזולת זה לא זולת, אתה רואה שזו פשוט הופעת הבורא כלפיך. ואין חוץ מהבורא כלפיך אף אחד, לא דומם, לא צומח, לא חי, לא מדבר, אף אחד, רק הוא ואתה. כי זה באמת כך, אלא רק כלפי הכלים שלך שעדיין לא מתוקנים כל צרכם, אתה מרגיש שיש כאן עולם מלא בכל מיני דצח"מ.
תלמיד: אפשר להגיד שרק אחרי שאני רואה אחרי כל החומר, דומם, צומח, חי ומדבר, כוח אחד, אני יכול להגיע לאהבה ולהשפעה? רק כשאני מזהה כוח אחד יש אפשרות?
כן, אבל מה זה לא יכול להגיע? יש דרגות באהבה, יש דרגות בהשפעה, זה דרגות. מה זה להגיע? אתה מגיע לדרגה ראשונה או לדרגה מאה.
תלמיד: פשוט זה עדיין מרגיש מנותק בין לשייך איזה מקרה לבורא לבין להגיע לאהבת הזולת, כאילו אלה שני מישורים לא קשורים.
זה כאילו לא קשור, אבל אתה צריך לקשור. למה אתה אוהב את הזולת? כי זה לא הזולת, כי אחרי כל הזולת עומד הבורא.
שאלה: אני לא הבנתי את המצב הזה שהבורא לא נותן לי הרגשה ישירה שזה מגיע ממנו, כדי שאני לא ארשיע אותו.
לא, כדי שאתה תתקן את הכלים שלך. הוא לא מפחד שאתה תפגום בו. אין לו פחד שאתה תפגום בו, יש לו פחד על הכלים שלך, האם אתה תוכל לתקן אותם בסדר הנכון.
תלמיד: בגלל זה אני לא מרגיש את זה ישירות ממנו, אבל אני כן צריך לשייך את זה אליו?
כן. במאמץ לשייך את זה אליו, אתה מתחיל לחפש אותו איך הוא מסתתר. ואז אתה צריך לתקן את הכלים שלך כך שאתה תתחיל לגלות אותו כהפועל בכל מקום, וכך תתתקדם.
תלמיד: אני רוצה לשאול לגבי מצב שאתה לא סובל את ההרגשה.
אם אתה לא סובל משהו, סימן שאין לך גדלות הבורא. כי וודאי הוא עושה את הכול, אבל הגדלות שלו היא פחותה מהגדלות שלך.
תלמיד: גדלות זה מילים. ברגע שבן אדם נמצא בהרגשה קשה, גדלות וחשיבות זה רק מילים.
לא, זה לא מילים, זה מונח פיזי, עד כמה זה שוקל יותר מזה.
תלמיד: איך מצליחים להתרומם?
אני לא יודע. אני רק יודע שאם לאמא כואבת הרגל והתינוק במרחק כמה מטרים ממנה בוכה, אז לא חשוב לה שכואבת הרגל, היא מגיעה אליו.
תלמיד: איך מגיעים להרגיש את הגדלות הזאת?
חשיבות. חשיבות תלויה בסביבה.
תלמיד: עושים תנועה ראשונה לחשיבות כזאת.
תנועה ראשונה? תבוא לחברותא שלך, לעשירייה, ותבכה שהם יתנו לך הרגשה, הבנה של גדלות הבורא בלהשיג אותו, בלהבין אותו, בלהרגיש אותו, שזו כל מטרת חיינו, לדעת מי מנהל אותנו.
שאלה: הפעולה של הבן אדם שמנסה לשייך הכול לבורא לא במילים, במצבים פנימיים, בפנים, ואפילו איפשהו להצדיק את הבורא, היא מושכת מאור המחזיר למוטב?
אם אתה משייך את ההצלחה שלך בלאתר את הבורא ולהצדיק אותו גם לבורא, אז זה נעשה על ידי מאור המחזיר למוטב.
שאלה: "ונתחיל לבאר, את תיקוני הזוהר, מסיפא לרישא." מהסוף להתחלה. למה מהסוף להתחלה?
לא יודע. אני לא חכם כמוך, הוא כתב כך אז כתב. זה עדיין לא חשוב לי, חשוב לי להבין מה בדיוק הוא רוצה לספר.
תלמיד: יש צער מזה שאני מרשיע כל הזמן את הבורא, אבל אני מבין שהוא סידר את המצב, אני מבין שמההתחלה עד הסוף הכול נעשה על ידו, יש כזאת הבנה.
יופי. ואין לך מזה שמחה?
תלמיד: אין שמחה.
זה שהוא נותן לי הרגשה רעה בזה שאני לא יכול עדיין להצדיק אותו, אז הוא מראה לי איפה אנחנו עדיין אנחנו לא נמצאים בהשתוות. זה הוא עושה לי. זאת אומרת, הוא רוצה שאני אגיע אליו ומראה לי שעדיין יש מרחק בינינו. למה אני לא שמח מזה?
זאת אומרת, האגו שלך, הרצון לקבל שלך אומר "זה לא מספיק לי". למה שלא תראה את חצי הכוס המלאה במקום החצי הריק?
תלמיד: למה הכוונה "חצי הכוס המלאה"?
שזה הבורא נותן לך את ההרגשה הזאת שאתה מרוחק ממנו.
תלמיד: זאת אומרת, לשמוח מזה שהוא מתייחס אלי?
ודאי. לא רק מתייחס, הוא מראה לך איפה עדיין אתה לא נמצא בשלמות עימו, ואז אתה מתאר את התכונות הללו ואתה יכול לתקן אותן ולהתקרב אליו.
לא להיות עד כדי כך שקוע בתוך האגו שלך, ברגשות שלך, אלא להיות גם בקצת הבנה. תרחיב את המצב עצמו ותתחיל להבין שזה בא ממנו. תהיה קצת יותר אובייקטיבי, "זה בא ממנו, הוא רוצה להראות לי את זה כדי שאני אבין שיש עדיין מרחק, שאני צריך לתקן את היחס שלי. אני צריך גם לשמוח בזה שקיבלתי ממנו חלק מהדרך", וכן הלאה. תתחיל על ידי זה. כי כבר בהרגשה הטובה הזאת, בנטייה להרגיש טוב, אתה כבר תהיה איתו בהשתוות הצורה, אתה תהיה בהודיה וזאת כבר התקרבות. וזה שאתה יושב ובוכה, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"2, בזה אתה לא מתקדם.
למה אין לך כוחות? אתה לא מחובר לחברה הנכונה, שהם לא מעוררים אותך להיות אופטימי, להיות קדימה בחיבור בינינו וכן הלאה. אני אומר לך, אתה יושב לבד ואוכל את עצמך.
תלמיד: מתוך מה ששמעתי ממך עכשיו, אני לא יודע בדיוק מה לעשות.
להתחבר עם החברים, לקבל מהם כוחות להצדיק את הבורא. אם אתה מצדיק אותו בכל מצב שיהיה, אתה כבר בשלמות. אל תחכה לגמר התיקון מה יהיה ומתי. אם אתה אפילו במצב הקטן שלך יכול להיות בלהצדיק את הבורא, אתה כבר בשלמות.
שאלה: להצדיק את הבורא זה טוב, זה מצוין.
להצדיק את הבורא זה לא מצוין וזה לא טוב, זה תיקון. זה התיקון בעצמו, לא צריכים שום דבר חוץ מזה. כי זה שאני מצדיק אותו, זה סימן שאני מקבל את ההשגחה שלו ואני דבוק בו. אלה לא סתם מילים יפות להצדיק אותו, אלא זה להגיע לדבקות שזה סוף התיקון. זה לא סתם טוב.
תלמיד: כי בכל זאת יש לי בוס גשמי בעולם הזה שמשלם לי משכורת. אתה לוקח אותי לרמה של לראות את הבורא לפניי, אבל יש כאן בעולם הזה גם עבודה בהכרחיות, פשוטה. איך אני קושר בין השניים? כי למשל יש לי קושי, צער, כאב, חרדה בעולם הזה ויש את העבודה הרוחנית שאני גם צריך לעשות אותה. איך אני שומר על הדברים במסלול הנכון ולא מתבלבל יותר מדי? אני אשמח שתעשה לי סדר במקום הזה.
סדר אני לא יכול לעשות לך, כי לפי הניסיון והמאמצים שלך אתה תגרום לסדר ותעשה אותו. אלא תמשיך לעבוד כמו שזה עכשיו, כי "עולם כמנהגו נוהג", גם בבית יש לך בעל בית עליך, אישה, ילדים, גם בעבודה יש לך בעל בית, ויש לך עוד בעל בית למעלה מכולם, אתה עבד. אל תשנה את מה שהם עושים לך, אלא תקבל שזה הכול בא מהבורא, "אני רק רוצה לשנות את היחס שלי לזה, אני רוצה לגלות את הפעולות שלו בכל מה שאני מקבל דרך כל מיני הבובות האלה בעולם הזה, רק לגלות את השורש האחד הזה", תנסה. ברגש ובשכל לאט לאט תתחיל בהרגשה שלך לפתח כאלו כלים שיהיה לך ברור שזה בא ממנו. שהוא לא יכול לגלות לך את עצמו בינתיים, כי היחס ביניכם לא נקי מצדך. ואז אתה תתחיל לגלות שאחרי כל אדם, כל מעשה, כל מה שיש מחוצה לך, עומד הבורא. וחוץ מזה, לא רק שעומד הבורא, שהבורא מייצב לפניך את כל הדמויות האלה שהן לא קיימות, כולל בני ביתך. הן לא קיימות, זה הכול רק נמצא לפניך, כלפיך, כדי שדווקא בזכות זה אתה תגיע לתיקון, לגלות אותו, לדבקות בו.
תלמיד: אז יש על מה להודות.
זה טוב.
קריין: בהמשך למה שדיברת קודם, מתוך המאמר "ענין הגבלה", "שמעתי" נ"ג.
"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"."
זאת אומרת, אנחנו לא צריכים לרוץ לאף מקום ולאף מצב, אלא איפה שאנחנו נמצאים, רק לעומק לפתח רגש ושכל לבעל הבית, למי שמסדר לנו את הרגשת המציאות. שאני כך מרגיש את המציאות, כך אני קולט אותה וכך אני צריך רק לקבוע שזה בא ממנו והוא מייצב ומייצר לי את המציאות גם עכשיו.
שאלה: אני מבין, שהחיים עם המשפחה והעשירייה הם הבורא. זה מרגיש כאילו זה רק אני והבורא. אבל אני הרי יושב עם החברים, אני יושב עם אנשים סביבי.
כך הבורא מציג לך, גם הם בובות. אבל איתם אתה יכול להיות באינטראקציה כזאת, שיחד איתם אתה מארגן את עצמך. נתנו לך בעולם הזה אפשרויות לייצב את עצמך עם עוד כמה כאלו גורמים. ואחר כך אתה מגלה שסך הכול אתם מגיעים למערכת אחת, שאין יותר חוץ מהמערכת עצמה. אבל כשאתה נדבק עם החברים ונדבק עם הבורא, כך אתה מרגיש.
תלמיד: מה ההבדל בין החברים לעולם שבחוץ?
אין הבדל. העולם שבחוץ כולו מתקבץ לתוך החברים, לתוך העשירייה. אין יותר מעשירייה.
שאלה: אם אני משייך לבורא, אבל אני לא מרוצה, למה זה לא נקרא דבקות?
איך יכולה להיות דבקות אם אתה משייך לו את זה בשכל, ואתה אומר "כן, הוא אשם, תפסתי אותו.", איזו דבקות זאת? אתה לא דבוק בפעולות שלו, אתה לא דבוק במעשה שלו, בכוונה שלו, ברצון שלו כלפיך אתה לא דבוק. אתה לא פותח לו את הלב ורוצה להיות ממש ליבא בליבא. זו לא דבקות. דבקות זה ממש שאי אפשר להבדיל בין שניכם.
תלמיד: בלא לשמה אתה רק משייך אליו, וכל השאר אתה לא משייך אליו?
בלא לשמה אתה רגשית עדיין לא משייך את זה אליו. אבל מובן לך, גם מורגש בך באיזו מידה, שזה בא ממנו. ודאי שיש בזה גם דרגות.
תלמיד: יוצא שמקובל אף פעם לא סובל כי כל הזמן הוא דבוק בבורא.
הוא סובל, רק הסבל שלו בזה שהוא עדיין לא יכול לשייך את הכול לבורא ולהיות בשמחה מזה.
תלמיד: אבל ברגע שהוא משייך, הוא משייך והוא בכל הרצונות לגמרי בתוך הפעולות של הבורא.
עד כמה שהוא מסכים.
תלמיד: האם המצבים הם לסירוגין?
כל הזמן הם משתנים, כי הוא צריך לתקן את הכלים. פעם מגיעה אליך איזו פקודה מאשתך, פעם מהמשטרה, פעם ממנהל העבודה, פעם מחבר. הבורא דרך כל מיני כאלו גורמים, מעורר אותך לדבקות בו כסיבה היחידה לכל המצבים.
תלמיד: כל מי שמשייך את הרגע הנתון לבורא, אפילו שהוא לא מרוצה, זה נקרא שהוא בלא לשמה?
תלוי. אנחנו עוד נלמד את זה. זה עדיין לא בדיוק לא לשמה. לא לשמה זה מצב גבוה.
שאלה: כתוב, "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים." בכל המאמר הזה נשמע שהבורא שולט על הכול ועל כולם.
חוץ מקביעת האדם, שאדם צריך לקבוע שזה הבורא מייצב לו את הכול ועושה את הכול, מנהל את הכול, גומר את הכול. אבל לקבוע את זה, האדם צריך. הוא צריך להביא את הכלים שלו עד ש"כל עצמותי תאמרנה"3.
תלמיד: באותו מאמר נאמר שחברו יכול לתת לו מצב רוח של חיים, שזה פתרון. מה זה אומר מצב רוח של חיים? מה זה אומר שמצב רוח מציל אותי? איך נותנים את זה? מהו מצב הרוח הזה? למה זה הפתרון?
אני לא יודע. צריכים לראות את השורות האלה. על מה אתה מדבר אני לא כל כך קושר.
שאלה: אני מנסה לעשות עבודה בעשירייה שלי, כמה שיותר לדבר ולעשות מאמץ בכל מיני דברים, ואני רואה כל מיני הפרעות בחוץ. אני לא יכול להשפיע בחוץ, אני רואה שאת כל הקשר, את כל ההשפעה שלי עלי לעשות רק בעשירייה.
כן. בגדול כן. אני מקבל מבחוץ כל מה שבא. אני לא כל כך הולך לשנות ולהשפיע כי אני מבין שההשפעה שלי היא בעיקר דרך עשירייה למאור המחזיר למוטב, ואיך שהמאור המחזיר למוטב ישפיע עלי כך אני אשתנה. ואני אראה את כל הגורמים שנמצאים מחוצה לי, עד כמה שהם משתנים. אני על ידי זה רוצה להשפיע עליהם, לשנות אותם, על ידי זה שאני אשתנה ואראה אותם אחרת.
תלמיד: ובגדול כל המעבדה שלי היא בעשירייה. אני כן רואה בחוץ דברים, אני כן מקשר את זה לבורא, עבודה, אישה, ילדים, הכול, אבל את כל זה אני מקשר לבורא ואת כל המאמץ שלי אני לא עושה בחוץ, אני עושה בעשירייה.
כן.
קריין: בהקשר לנאמר ב"שמעתי" נ"ח, "השמחה היא בחינת 'מראה' ממעשים טובים" לעניין הגבלה שקראנו.
"אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף ייפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות."
זו דרכינו. אין מה לעשות. הרבה זמן אנחנו נמצאים בכל מיני צרות, בעיות, לחצים מדומים לגמרי, אין בהם שום דבר, אבל לעת עתה הם משפיעים עלינו כך שהשמיים נופלים עלי. ואם אדם מקבל את כל הדברים האלה כהשגחה עליונה, שהוא צריך לשנות את היחס שלו לזה קודם כל, אז כבר החיים שלו כדאיים.
שאלה: האיגרת שבה נאמר, שאדם קם בבוקר ואומר "אם אין אני לי מי לי" והולך ועושה ולא מצליח וסובל, עד שמגיע בערב ויכול להגיד "אין עוד מלבדו". מה התיקון הזה?
התיקון, שהוא הולך לפי העולם, אבל הוא יודע למה הוא הולך לפי העולם. כדי לבוא אחרי כל המעשים ולקבוע ש"אין עוד מלבדו"4 ושהבורא כך קבע אליו מראש.
תלמיד: אבל כל הדרך הזאת מהבוקר עד הערב, האדם לא יכול לקבוע שאין עוד מלבדו, הוא כאילו צריך לעשות הכול.
הוא צריך לעשות הכול כאילו שאין עוד מלבדו.
תלמיד: איך הוא קובע שאין עוד מלבדו?
הוא עושה כאילו שאין בורא.
תלמיד: הבורא הסתיר את עצמו?
לא הבורא, האדם מסתיר את הבורא.
תלמיד: והוא הולך ועושה וסובל.
יותר מזה אין מה לדבר, זהו. האדם מסתיר את הבורא ומבצע הכול כאילו שהבורא לא נמצא במציאות שלו. אבל עושה את זה בכוונה כדי לתקן את הכלים שלו ולהידבק בו. עדיין אנחנו לא יכולים לעכל את זה.
תלמיד: מה שאני קורא תוך כדי השיעור זה מצטרף להקלדה ומודבק בתוך הטקסט.
זה מה שאני רוצה לשמוע. אם כך זה נמצא בארכיון.
תלמיד: בדרך כלל יום למחרת כל התמליל של השיעור עולה לארכיון וכל הקטעים שהקריין קורא נכנסים כחלק מהטקסט.
בסדר.
שאלה: איך לתקן מצב שבו האדם סובל ומאשים את הבורא, לא יכול להסכים עם זה בליבו, למרות שהשכל מבין שהכול מגיע מהבורא. איך ליצור את התיקון במקום הזה? כי הרי זה יכול לקפוץ בכל מיני מקומות.
צריך להשתדל כל הזמן להיות דבוק לטקסטים שלנו. העיקר זה מאמרי "שמעתי", כי שם במיוחד הרגש נמצא מחובר להבנת ההשגחה. וכל הזמן לחשוב על זה, כל הזמן לבשל את עצמו כך, ולאט לאט, זאת אומרת בהדרגה [זה משפיע]. אבל כל הזמן להיות שקוע לא בשכל, אלא ברגש דווקא.
חוץ ממאמרי "שמעתי", אפשר גם רב"ש ג', יש שם מאמרים קצרים מאוד ונכונים, ואפשר גם אגרות, גם של רב"ש, וגם של בעל הסולם. זה מה שאני רוצה להגיד.
אבל חוץ מזה, אין מה לעשות. להשתדל בכל זאת להחזיק את עצמו בזה שכל הרגשה שאני מרגיש, היא באה מהבורא. ואז אני צריך לתת עליה דין וחשבון, למה אני כך מרגיש.
שאלה: בטוויטר שהעלית היום אמרת שגדלות הבורא תלויה בהודיה שלי. איך אדם יכול להודות, להוקיר תודה לפני שהוא רואה את גדלות הבורא? כי הרי אחרת זאת לא הוקרת תודה כנה.
אני בדרך כלל כותב בטוויטר דברים ששייכים גם למה שאנחנו עכשיו עוברים. אם אתם רוצים לקרוא את הטוויטר שלי, אז אתם צריכים לקרוא אותו, לשים לב לתאריך ולראות מה למדנו לפי התאריך הזה. כי אני כותב את הטוויטר שלי לתלמידים כדי שיוכלו לקרוא אותו במשך היום, אני שמעתי שבאותו יום יש תרגום, וכך הם יכולים לשמור על עצמם, להיות באותה מחשבה, באותה זרימה כמו בשיעור בוקר. כך אני משתדל להיות. אמנם נראה שזה לא שייך כל כך, אבל זה שייך.
שאלה: אם כל המצבים שהבורא נותן לחבר הם מתוקנים, איך אני יכול להתפלל עבור החבר, אם הכול כבר טוב ומתוקן?
אני רוצה למלא את החבר בכל מה שרק אפשר. הוא רוצה להגיע לגמר התיקון, אני רוצה להיות המסייע לו בזה, עוזר לו בזה, להיות המעבר בשבילו. להיות הכי פחות כלפיו והכי גדול כלפיו, בלהיות הממלא אותו, מחזיק אותו, עוזר לו, תומך בו. זה מה שאני צריך לעשות.
שאלה: אם אתה מודע לכך שכל מה שעובר עליך בא מהבורא ואתה מסכים עם זה, אבל זה מעורר בך כעס?
זה נקרא שאתה מסכים? תשמע מה שאתה אומר. אתה אומר, עובר עלי משהו, ואני כועס על מה שעובר. זה נקרא שאני מסכים?
תלמיד: איך לתקן את ההרגשה הזו מול הבורא? אני מסכים שהכעס שמתעורר בי עכשיו בשכל וברגש שלי זה בא מהבורא. מה עכשיו אני עושה כדי להפוך את ההרגשה של הכעס להודיה, לשמחה, ולשמור על השמחה ועל ההודיה, באותו רגע?
אני לא מדבר תיאורטית בתוך הלימוד, אלא על כך שצריך לשמור על השמחה ועל ההודיה בדבקות כל הזמן בכל המצבים.
אם אין עוד מלבדו, אין לך למי לפנות, ואין לך מה לעשות, רק לפנות לבורא ולבקש ממנו תיקונים. נקודה.
שאלה: במצב של הופכיות לבורא והצדקת הבורא, יש עוד מצב שלישי שבו אני רואה שגם ההופכיות והשנאה כלפי הבורא, וגם האהבה וההצדקה של כל המעשים שמתרחשים עימי, שני המצבים האלה מולידים גם איזו הרגשה שלישית, שבה אני מרגיש שאין עוד מלבדו?
עלינו לקבוע במעשה אם אני מרגיש שזה בא ממנו, או לא. ויש בזה גם הרבה מצבים, פחות נסתרים, יותר מגולים. זה בידיעה וגם בהרגשה. יותר נעים, פחות נעים, מסכים יותר, מסכים פחות, נהנה יותר, נהנה פחות, שמח יותר, שמח פחות וכן הלאה. אני צריך מה שנקרא גם במוחא וגם בליבא, להסכים גם ברגש וגם בשכל, שהכול בא מהבורא, שהכול מצוין, שהוא טוב ומטיב, על זה אני קובע טוב ומטיב, ושאין עוד מלבדו.
טוב ומטיב לפי ההרגשה, אין עוד מלבדו לפי השכל, לפי הפעולה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, בסך הכול. ואם אנחנו עדיין לא נמצאים בזה, אז למשוך את המאור המחזיר למוטב דרך העשירייה. להשתדל כמה שיותר לקבל את המאור המחזיר למוטב, לפנות עם הבקשה הזאת לבורא, והעיקר כאן להגדיל את חשיבות הבורא, ייחודיותו בכל דבר. הוא הראשון, הוא קדמון, והוא אחרון, זה הוא.
שאלה: איך משלבים בין הודיה לבורא על כל מה שעושה, לבין המסר שהבורא רוצה להעביר?
זה שהוא רוצה להעביר לנו, זאת הסיבה. ואנחנו שפונים אליו מהסיבה הזאת, אנחנו פונים או בבקשה, או בהודיה. אלה כל היחסים שלנו, אין לך יותר. או שאתה מודה לו, או שאתה מבקש ממנו. זה הכול. אבל לפני זה אתה צריך לקבל אותו כך שהוא עושה לכל המעשים שעוברים עליך, שאתה תוצאה מהמעשה שלו, ושהוא רוצה את התגובה שלך, מצפה לזה.
שאלה: דוגמה מהיומיום, אם מישהו חותך אותי בכביש, באותו רגע אני יכול לשייך את זה לבורא.
אני לא חושב שאתה יכול באותו רגע, אלא רגע אחרי זה.
תלמיד: נניח ואני יכול רגע אחרי זה, אבל עדיף שהבן אדם שחתך אותי לא ישמע אותי באותו רגע. זה אומר שאני לא מצדיק, לא משייך לבורא?
מה שאתה אומר לאדם, זה מה שאתה משייך לבורא.
תלמיד: אבל את הפעולה שקרתה לי, שייכתי לבורא.
זה שאתה לא משייך או כן משייך, זה לא חשוב. זה שאתה מגיב כך לבורא, זה עדיין פגם ומרחק ביניכם.
תלמיד: אבל זה מה שהוא מעורר בי?
הוא מעורר בך כדי להראות לך עד כמה אתה רחוק ממנו.
תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עם התגובה שלי על מה שקרה? אני מגיב עכשיו, אני יודע שזה הוא מעורר בי.
זה נקרא לעשות תשובה. באותו רגע אתה לא יכול לעשות כלום, כי הבורא שמעביר לך את ההרגשה השלילית הזאת על ההנהגה שלו, הוא גם מעביר לך עם ההרגשה השלילית הזאת את ההסתרה שזה ממנו, ואז אתה צועק על האדם הזה שעשה לך תרגיל על הכביש. את כל זה הבורא סידר, כי אין כאן באמת את הבן אדם הזה, אין כאן כביש ואין כאן כלום, אלא יש את הנשמה שלך המנותקת מהבורא, ובצורה של תאונה כזו, הוא מראה לך עד כמה אתה מרוחק ממנו.
תלמיד: אבל התגובה שלי זה משהו שהבורא סידר מראש, שכך אני אגיב.
וודאי שגם את זה הוא עשה.
תלמיד: אז היא אמורה לקרות או לא אמורה לקרות?
לא, אבל אתה לא רוצה שתהיה לך תגובה כזאת. זה נקרא דווקא "נצחוני בני". זה שהוא מכניס לי כזאת תגובה שאני הולך להרביץ לאדם שעשה לפני טריק בכביש, גם את זה הבורא עושה. וודאי שהוא עושה את הכול. אבל אני צריך על זה לתת תשובה.
תלמיד: אבל אז אני בעצם מרשיע אותו ואומר, למה אתה נותן לי תגובה כזאת?
לא. אתה לא יכול כך להגיד לו את זה. אתה באותו זמן נמצא בהסתרה. אם באותו זמן אתה היית בדיוק בהבנה, בהרגשה שזה מגיע מהבורא, אתה היית מתנהג כמו עם הבורא, ולא כמו עם איזה בחור שעושה לפניך תרגיל בכביש.
תלמיד: כלומר התגובה שלי לבחור הזה לא הייתה קיימת. היא הייתה קיימת, אבל בצורה הפוכה?
היא הייתה לא כלפי בחור, אלא כלפי הבורא. הבחור כאן בכלל לא מציאות. אתה סך הכול צריך להסדיר את כל הבעיות שלך, את כל היחסים שלך עם הבורא בלבד, ולראות את העולם הזה כמו התיאטרון, שסך הכול מלמד אותך, איך אתה צריך להשתנות כדי להכיר בו, בבורא.
תלמיד: אבל אז אני לא מבטל את כל המציאות.
מבטל ודאי, שזה הכול בובות. אתה משייך לבני אדם שסביבך כל מיני פעולות? אז אתה כאילו מפר "אין עוד מלבדו". אתה משייך להם איזה סיבות, פעולות, השפעות עליך שזה הם, הם נמצאים בעלי פעולה? גם אתה לא בעל פעולה בתגובה שלך, גם עכשיו כשדיברת, לא כל שכן הם.
תלמיד: לא, אני אומר אם אין את התגובה הזאת, אז זה הופך להיות אזור מאוד מאוד עדין שיש לי איתו קשר עם הבורא.
נכון, בלבד. כן, יופי, לא צריך יותר, רק כך להיות כל החיים. זה נקרא, "אין עוד מלבדו". זה נקרא, "שאנחנו מגיעים לדבקות בו", וכול העולם, כל המציאות זה כחומר של הדבקות. שדווקא על ידי כל דרגות העביות האלו שהן היו משחקים לפני כאילו מקורות השפעה עלי, הם הופכים להיות לדבק עם הבורא. כי אני הפכתי אותם במקום שהם מנתקים אותי מהבורא, למדביקים אותי לבורא.
תלמיד: אז גדלות של הבורא בעיני צריכה לרסן את המציאות?
כן. ובכך שאני כל דבר המפריד הופך להיות למדביק, זה נקרא ש"מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש". כי "מוות" זה נקרא "ניתוק", ו"קדושה" זה נקרא "דבקות".
שאלה: בנקודה שהוא מראה לי את המרחק, את ההופכיות בינינו, זאת נקודת האמת הראשונה? ההופכיות, חוסר השתות הצורה.
נגיד שכך. אמנם שאתה לא יכול להרגיש חוסר השתוות הצורה, אם אין לך השתוות. כלפי מה אתה מודד?
תלמיד: התגובה שלי לאותו נהג בזה שאני מקלל, אני מתפרץ, ואז אני מגלה את הטבע שלי, את ההופכיות שלי.
כן, אתה מגלה כבר את עצמך כלפי המצב האמיתי.
תלמיד: שאני צריך לשייך את הכול לבורא.
נו?
תלמיד: נקודת ההופכיות הזאת, חוסר היכולת לשייך את הכול לבורא, זה נקודת האמת הראשונה?
כן.
תלמיד: אמרת בהמשך, שמהנקודה הזאת לשייך את הנקודה הזאת לבורא.
אם אתה יכול. אתה רואה שכל העולם לא נמצא בזה, כל העולם מגלה את מה שקורה כמו שקורה. זאת אומרת משחק בתיאטרון, ולא הולך ליותר פנימה לגלות את הבמאי.
תלמיד: השאלה שלי, איך מהנקודה שאני מגלה שהבורא הוא זה שמסדר לי, שאני לא מצליח לשייך. איך לתפוס את הנקודה הזאת כחשובה?
תתפלל, תתפלל שאתה תגלה בכלל בכול פעם בחיים שלך, שכול רגע ורגע הוא מגיע מהבורא, כל רגע ורגע הוא מייצב לך את החיים.
שאלה: עניין סוג המסר. ניתנה דוגמה כרגע להתנהגות נהג בכביש, אך נגיד שיש כאב ראש. השאלה היא, האם ניתן להבין משהו מסוג המסר? כי זה כביש, וזה כאב ראש?
זה לא חשוב, הפרעות זה הפרעות.
תלמיד: מותר לשאול על זה, או שלא שואלים?
לא, אין מה לשאול, כרגיל זה הפרעות, הפרעות בכול מיני דרגות. דומם, צומח, חי, מדבר, וגם בכול דרגה ודרגה, יש לו עוד דרגות משלו.
תלמיד: אז פשוט להודות, ואם צריך המסר יבוא, אני אבין מזה משהו. פשוט לשייך לבורא ולהודות.
תתחילו לעבוד, ואז נדבר.
תלמיד: לא, כי כואב לי הראש, בגלל זה אני שואל.
כואב לך הראש? אני מבין. לפחות אתה מרגיש שיש לך ראש.
שאלה: אני רוצה לשאול שאלה כזאת שהיא אולי נאיבית. אני מבין שהבורא שולח את כל המצבים, וכך גם אני מקבל את זה. אבל נשלחות לי סיטואציות גם טובות וגם רעות, וכשמגיעה איזו סיטואציה לא נעימה או רעה, איך להבין במה אני אשם? איפה אני לא פעלתי נכון?
אתה אשם רק בזה שאתה לא משייך את מה שקורה לך לבורא, רק בזה. זה מאוד מאוד לא פשוט. כי לא חשוב איזה פעולות אתה עושה טובות או רעות, זה הכול הבורא עושה דרכך. אלא שוב, האם אתה מזדהה עם הבורא בכול הפעולות שלך שעוברות עליך. הפעולות הכי הכי קשות, הבורא סידר דרכך כאלה פעולות, סיבב אותך ככה. ואנחנו רואים את זה עד כמה שאנחנו יותר ויותר עוברים בחיים, אנחנו יותר ויותר מבינים שאנחנו לא יכולים לשנות שום דבר בחיים. מי שהיה, כך יהיה. אלא רק היחס שלנו למה שקובע, למה שמפעיל.
היום מגלים לך רופאים, כל מיני פסיכולוגים, ביולוגים, שהכול תלוי בגנים, בהורמונים, בכול מיני היסודות הביולוגים שלך. שכך אתה צריך להיות, בגלל שנולדת כך עם תרכובת של היסודות בצורה כזאת או אחרת. אבל בעצם זה הכול מגיע מהשורש הרוחני, השורש העליון. ואם אנחנו מדברים בצורה אמתית, אתה לא בעל הבית על הפעולות שלך.
על זה כתוב, שמעבירים מצוות על ידי זכאי, ועברות על ידי חייב. זה חייב כך להתגלות בכלי הכללי. זאת אומרת אסור לך להצטער על זה שעשית איזה עברה, אלא צריך לסדר את היחס לאין עוד מלבדו. ודאי. יחס לדברים. שהוא צריך להצטער למה הבורא סבב את זה דרכך, ולא למה אתה עשית, כי אתה לא בעל העשייה, לא בעל המעשה. אנחנו צריכים לחשוב על זה ובעדינות כל הזמן, בקפדנות לבנות את עצמנו כך, אחרת לא נתקדם. לרוחניות זה נקרא, שאנחנו כך קובעים את המצב. סך הכול.
שאלה: כל פעם שמשהו, אפילו בעולם הגשמי גורם לי לשכוח מהכוונות, מהעבודה, אני בא לעשירייה ומבקש ממנה עזרה. שמתי לב שזה עוזר לי, עוזר לי להתחיל חזרה לחשוב על חברים. מצאתי את עצמי שזה כאילו מפלט כזה, בריחה, כל פעם אני מתחיל לבוא לעשירייה ולבקש עזרה. זה בסדר?
טוב מאוד. כן. מצוין. כי באמת לא אתה בעל המעשה, אלא רק בורא, והוא נמצא בתוך עשירייה, ולכן לעשירייה אתה פונה. אם אתה חושב כך, טוב מאוד.
תלמיד: גם אם זה הפרעה גשמית שמפריעה לי?
לא חשוב איזה. מה ההבדל בין גשמיות לבין רוחניות? אין הבדל. הכול זה יחס שלך. אם אתה משייך, רוצה לשייך את זה לבורא, זה רוחניות. אם אתה משייך את זה למשהו בעולם המדומה, זו גשמיות.
שאלה: מתוך זה שהעלי העליון פונה לעליון, התחתון מצפה שהעליון יפנה אליו. האם כשהעליון פונה לתחתון בכדי ביחד לפנות לעלי עליון מתוך מסך משותף שלמעשה אף פעם לא נשבר, אלא הכול בכאילו. האם כך?
נכון. הוא מדבר על ג' דרגות.
שאלה: כל החיים יש לנו הפרעות כאלה ואחרות, בכביש, במקומות אחרים.
"עזרה מהבורא" תגיד ולא הפרעות.
תלמיד: עזרה מהבורא. והאם נכון שאני לא אגיב לכול דבר שמעצבן אותי ואני אחשוב, "רגע, יש פה תמרור, מה זה בא להראות לי", מה זה אומר?
אם היית אוהב מישהו והמישהו הזה היה כל הזמן מזכיר לך שהוא קיים, היה לך נעים? הבורא בצורה כזאת מזכיר לך שהוא קיים, ורוצה ומצפה ליחס שלך, שתשים לב אליו.
תלמיד: בשכל שלי זה קיים כאילו, אבל אולי בהרגשה זה צריך להגיע למקום גבוהה יותר.
ודאי. שכל זה כלום. בשכל אתה יכול לכתוב עוד תמרור אחד, "אין עוד מלבדו".
תלמיד: אז לכול הפרעה והפרעה להתייחס בצורה שווה שאני צריך להתקרב לבורא.
כן.
שאלה: אחרי כל זה, מי זה בעצם "אני", בכול הסיפור הזה?
אני, זו אותה נקודה מנותקת מהבורא שמשתוקקת לבוא אליו לדבקות בו.
תלמיד: האם נכון יותר לומר שהאני הנכון שפונה אליו כדי לשייך הכול אליו ולהגיע באמת למצב של דבקות, הוא העשירייה?
לא, עשירייה זה המימוש. זה שאתה מזדהה עם העשירייה אתה בונה כלי לקשר עם הבורא.
שאלה: האם הדבקות בבורא ואמונה מעל הדעת זה אותן מדרגות, אותו דבר?
אמונה למעלה מהדעת זה אמצעי להגיע לדבקות בבורא. דבקות בבורא זה המצב, אמונה למעלה מהדעת זה תיקון הכלי כדי להגיע לדבקות. זה אמצעי וזו כבר התוצאה.
תלמיד: איפה הגבול בין למעלה מהדעת ולמטה מהדעת?
האור שמגיע אליך הוא קובע, זהו. אתה יכול לא ללכת לפי הרגש והשכל שלך הבריא, הגשמי, אלא לפי מידת ההשפעה, זה נקרא "למעלה מהדעת", למעלה מהרצון לקבל.
תלמיד: אם אני מגיע לאמונה למעלה מהדעת באופן אמיתי זה כאילו יש לי ביטחון שהבורא רק טוב ומיטיב.
אצלך זה כאילו פשוט, זה נמצא זה ליד זה או זה יחד עם זה, אצלי לא.
תלמיד: ואז להרגיש טוב, זה הכול לקבל לעצמי.
נעזוב, יעברו עוד כמה זמנים, כמה מצבים, יהיה לנו יותר ברור מה אתה אומר.
שאלה: אם העשירייה, מתוך דאגה לחבר, נתנה לחבר פקודה וכביכול הרב גורם לפקודה לא להתבצע על ידי החבר. החבר צריך ללכת לפי פקודת העשירייה או לפי פקודת הרב?
האם יש הבדל בין רב לבין העשירייה?
תלמיד: כן.
זה שייך לרוחניות או לגשמיות?
תלמיד: אם העשירייה נתנה לחבר פקודה לא לשאול שאלות תקופת מה, כי זה עלול לפגוע בו, והרב מבקש מהחבר לשאול שאלה, איך החבר צריך להתנהג?
רב למעלה מהעשירייה. הבורא, אחר כך רב, אחר כך עשירייה, ואחר כך אתה.
תלמיד: ואיך העשירייה אמורה לדאוג לחבר אחרי מצב כזה?
שאמרתי לו לא לשאול? עשירייה צריכה לחזק אותו, את העצבים שלו, שלא יקפוץ.
שאלה: ומתי מותר לו לשאול?
כשהרב יגיד. אני נותן לו לשאול, מצד אחד, מצד שני אני לוחץ עליו שימצא את גבול ההתנהגות כמו כולם. הוא לא יכול לקפוץ עם היד למעלה בכל משפט, צריך להתחשב באחרים.
שאלה: ביחס שלי כאילו יש הפרדה בין כל העולם לבין העשירייה, ואתה אומר שכל העולם נכנס בתוך עשירייה. איך זה קורה? כאילו הכול שם משתנה.
כשאני מתחיל לעבוד עם עשירייה יותר ויותר, אז אני מתחיל לשייך לה יותר ויותר חשיבות, ואני אז, בתוך העשירייה, מגלה שהבורא נמצא בתוך העשירייה והוא מנהל את העשירייה מבפנים וכל המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר, גם מצטייר בכל עשירייה כביכול מבחוץ. ויוצא שאין יותר מעשירייה.
תלמיד: אז מה זה העולם, אין עוד מלבדו?
אין, כל העולם בתוך העשירייה.
תלמיד: איך להתייחס לעולם, לָמה יש הפרדה בין היחס שלי לעולם לבין היחס שלי לעשירייה, אם אין עוד מלבדו?
מתוך שתפיסתך לא שלמה. כשתגיע לתפיסה השלמה אתה תראה שאין יותר חוץ מעשירייה, שזאת ה-ו-י-ה. גם לא עשירייה, ה-ו-י-ה, כך אתה נמצא בקשר עם כל הנשמה של אדם הראשון, עם הבורא ואין מציאות אחרת.
תלמיד: מה זה עשירייה?
עשירייה זה עשר ספירות, עשר בחינות.
תלמיד: למה העשירייה שלי יותר קרובה אליי במציאות לעשר הספירות, מכל שאר העולם, בתפיסה שלי?
אתה עוד לא מגלה את עשר הספירות האלה. כשאתה תתחיל לגלות איך אתה קשור אליהם אתה פתאום תתחיל לגלות שזה מסתדר כה-ו-י-ה, כעשר ספירות. האור העליון שאתה תקבל דרך מרכז העשירייה מביא לך את המבנה של העשירייה בצורה אחרת. אתה תתחיל להרגיש לשייך להם תכונות מיוחדות, אתה תתחיל להרגיש שיש שם מקור לכל הקיום של העשירייה שלך, שזה הבורא וזה יתייצב לך בצורה אחרת.
קריין: עמוד 779 שורה "אמנם".
"אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו," זאת אומרת, מידת ההשפעה עדיין לא מכסה את כל הכלים שלו, "ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף, כנ"ל. ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה.
ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, ח"ו, את הגבירה."
זה אם אנחנו לא יכולים להגיע לאמונה השלמה. זאת אומרת, לא יכולים לכסות באור החסדים, בכוח השפעה, בלהתעלות למעלה מהרגש שלנו. אנחנו לא יכולים לרכוש כוח השפעה, לא יכולים לכסות בכוח הזה את הרצונות שלנו. זאת אומרת, לא חשוב איזה רצונות יש לי, איזה מחשבות יש לי, אני עדיין נמצא באיזה רצון לקבל שבהם. זה נקרא שעדיין לא רכשתי אמונה שלמה, ואז אני עדיין נמצא ב"שפחה" במקום "גבירתה".
שאלה: במצב שבו אני באמת נופל לאותה שפחה, לאיזו בעיה, ואני מסוגל לעלות ממנה לאמונה מעל הדעת, במה תלוי גובה העלייה? כלומר, מבעיה קטנה אני יכול לעלות למדרגה קטנה או מבעיה גדולה יותר למדרגה גדולה יותר? האם אני יכול למשל לעלות מבעיה קטנה גבוה יותר? במה תלוי גובה העלייה?
כן, זה נכון, זה תלוי עד כמה אתה משייך חשיבות למה שהבורא משחק איתך. יכול להיות שהוא עושה לך איזה בעיות גדולות ואתה לא מגיב לזה. ויכול להיות, כמו שכתוב, שאפילו על רגע אחד של ניתוק מהדבקות, אתה עושה מזה ממש סוף העולם. לכן הכול תלוי בתגובה שלך, ברגישות לפעולות הבורא כלפיך.
קריין: אגרת י"ח.
"ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי."
לא. התכוונתי לקטע שאם אדם רגיש, אז לא צריכים לדחות אותו בכוחות כאלו.
זאת אומרת, הכול תלוי ביחס האדם, ברגישות של האדם. ורגישות האדם תלויה בחברה, עד כמה החברה מכיילת אותו. זה כמו שיש לנו גיטרה, פסנתר, לא חשוב מה, שאתה צריך לכייל את כל הקלידים האלו, כל המיתרים, אתה לא יכול לעבוד עם אחד.
אז אם הקבוצה עובדת בצורה כזאת שאתה יכול לנגן עליה, אם יש לך רגישות למה שהבורא מעביר לך, אז אתה מאוד רגיש להשפעה שלו, ובצורה כזאת אתה מאוד מקצר את הדרך. וזה תלוי עד כמה החברים, כי הם יתר המיתרים, הם פועלים לידך. כי אתה לא יכול אחרת, כפי שמסדרים את כלי המיתר, הכול אחד כלפי השני, לעומת השני, וזה העיקר. כשהתזמורת מתחילה לנגן, יש את הכינור הראשי, הוא נותן את הצליל שלו ולפי זה כולם מסתדרים, ככה זה צריך להיות. ואם אין קבוצה, אתה לא יכול להבדיל איפה בדיוק אתה נמצא, זה צריך להיות עד כדי כך מורגש ככלי אחד שלם. והוא יקרא "כינור דוד".
קריין: אות ל"ד.
אות ל"ד
"ופירשו תיקוני הזוהר, סוד השבועה: דאם תעירו, ואם תעוררו, את האהבה, עד שתחפץ. שההקפדה היא, שישראל ימשיכו אור החסד העליון, שנקרא אהבת חסד, כי זהו הנחפץ. שהוא נמשך, דוקא ע"י העסק בתורה ובמצוות, שלא על מנת לקבל פרס.
והטעם, כי על ידי אור החסד הזה, נמשך לישראל אור החכמה העליונה, המתגלה ומתלבש, באור החסד הזה, שהמשיכו ישראל. ואור החכמה הזה, ה"ס הכתוב: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א), הנאמר על מלך המשיח. כמו שנאמר שם להלן: "ונשא נס לגוים, ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".
כי אחר שישראל ממשיכין, על ידי אור החסד, את אור החכמה, בסוד רוח חו"ב וכו', אז מתגלה המשיח, ומקבץ נדחי ישראל וכו'. הרי, שהכל תלוי, בעסק התורה והעבודה לשמה, המסוגל להמשיך, אור החסד הגדול, שבו מתלבש ונמשך, אור החכמה. שז"ס השבועה "אם תעירו ואם תעוררו וכו'", כי הגאולה השלימה וקיבוץ הגלויות, אי אפשר, זולתה, היות סדרי צנורות הקדושה, מסודרים כן."
קודם כל אנחנו צריכים לרכוש כוח השפעה, אור הבינה, אור החסדים, ואחר כך לעבוד שיתלבש באור החסדים הזה אור החכמה. כך שאור החסדים זה רק תנאי ואור החכמה זה כבר אור המשיח. זה פשוט. אנחנו לומדים כל הזמן בחכמת הקבלה, שהכלי המתוקן הוא זה שיודע, מבין, מרגיש איך הוא מקבל את גילוי הבורא בעל מנת להשפיע. היינו, אור החכמה שיתגלה אך ורק בלבוש באור החסדים.
שאלה: האם כשאתה עונה פה לאנשים, זה נקרא "חסדים בלבוש חכמה" או "חסדים"? זה דומה לזה?
מה אני יכול לעשות? כשאני עונה להם אני שמח שאני בזה מתקן את הכלים הכלליים של הנשמה הכללית, שאני בזה עושה נחת רוח לבורא. אם השאלות שלהם לכיוון של התיקון הכללי, למה לא? זאת אומרת, השאלה היא טובה אם היא נשאלת מתוך חיסרון להגיע לדבקות, להרגשת הזדהות בין החברים ועם הבורא. אז זה דבר גדול מאוד.
ואני משתדל גם לראות את זה בכל העולם. אני בודק את עצמי, כתוב "קנאת סופרים תרבה חכמה", ואני לפעמים שומע שיש עוד חוגים למיניהם שלומדים את חכמת הקבלה והם מאוד מצליחים. אז אני בודק את עצמי, האם אני שמח או יש לי מין הרגשת צער שהם מצליחים, ואולי יותר ממני, יותר מאיתנו. אלא זה הכלי הכללי, הכול שייך לנשמת אדם הראשון, לכן אני צריך להיות שמח. אפילו יחד עם זה שהם מנוגדים, ויכול להיות שהם מדברים עלינו או עלי, כל מיני דברים, אבל הם פועלים לתיקון, לגילוי הבורא, אז אני צריך להיות שמח. זאת אומרת, בלי להכניס כאן שום התעניינות אגואיסטית מעצמי.
כך אנחנו צריכים לבדוק, גם כלפי החברים שנמצאים כאן. כל חבר שמצליח זה נכס, שלי פרטי אפילו, וגם כללי. אנחנו צריכים כך לחשוב, כך להבין, כך לבדוק את עצמנו.
לכן אין לך סיבה ממש במציאות, אם אתה קורא אותה נכון, שאתה יכול להיות בצער. לא יכול להיות.
תלמיד: זה יותר מתלבש, יותר נכנס.
יופי. זה טוב. שיעור כמו שהיום הוא יסודי. בעצם כך יוצא, כשאנחנו עוברים את "תלמוד עשר הספירות", אתם תראו לכמה עוד מקורות אנחנו נגיע. לא רק מ"שמעתי", אלא מכל הדברים. ממבנה של ארבע העולמות, לבעל הסולם יש הרבה מאמרים, אנחנו נצטרך לצרף אותם לזה. זו הקדמה מאוד מאוד כזאת בסיסית.
תלמיד: אני נמצא במטוטלת כזאת, בין מצב שאני מאמין שהכול זה מהבורא, לבין מצב שאני בגשמיות. זה מתבטא גם ביחסים בבית וביחסים בעבודה.
שאתה לא משייך את זה לבורא.
תלמיד: אני משייך לבורא. הרבה פעמים אני משתדל, כמו שדברו קודם על אדם שחוסם אותך בכביש, לשייך כל דבר לבורא. אני נעצר, אני אומר "זה מהבורא". קורה משהו בעבודה, קורה משהו קשה, אני משייך את זה לבורא.
אז אתה צריך להשתדל כל הזמן להיות כך. ואם אתה לא משתדל, אתה אחר כך צריך להבין שהבורא סידר לך ניתוק כדי להביא אותך, בדרך כלל, לאיזה מכשול.
תלמיד: אני כל הזמן אני חושב לאן זה מוביל אותי? הדרך הזאת שאני הולך בה, לאן היא מובילה?
לזה שתכיר אותו יותר קרוב, יותר ברור.
תלמיד: אבל מבחינת החיים שלי מחוץ לקבלה, לאן זה מוביל?
מה זה החיים שלך מחוצה לקבלה? הם כולם כנספח למה שאתה עושה כאן.
תלמיד: מצד אחד אני מקבל מאשתי, "כל היום אתה בקבלה. בבוקר אתה בקבלה, בערב אתה בקבלה, בלילה אתה בקבלה".
אז תגיד, "אני מרגיש עכשיו שהשכינה מדברת מגרונך".
תלמיד: אז היא אומרת "אם השכינה מדברת מגרוני, תישאר לישון איתי בלילה ואל תלך לקבלה".
תגיד לה "אני לא יכול. השכינה דורשת אותי. אני הולך ממך לשכינה".
תלמיד: השבוע היא נסעה לחו"ל ואני אוכל להקדיש את עצמי לקבלה כל הזמן. אבל כשהיא חוזרת שוב מתחילים הוויכוחים.
תסביר לה שזה טיפול בנשמה. שבזה אתה מטפל גם בנשמה שלך, שלה, ושל הילדים. וארבעת השעות האלה, או שלושת השעות כשאתה קם בלילה, בסך הכל אתה בזה מתקן את הדברים הנצחיים שישנם בכל אחד מכם, כדאי לה. תסביר לה את הכדאיות. האישה צריכה לדעת שזה כדאיות, שזהו, ש"יש לי". גבר נמשך מט' ראשונות, משפיע. שורש האישה זה מלכות. אתה צריך להסביר לה שזה כדאי.
זה מה שהרב"ש היה אומר, חסיד שנסע לרב שלו, ובזמנו היו נוסעים לחודש ימים, בראש השנה, חודש אלול, הוא היה נוסע לשם, והיה אומר לאישה "אני נוסע. אני אתפלל שם לבריאות שלנו, שתהיה לנו פרנסה, שהילדים יהיו בריאים, שהכל יסתדר" וכן הלאה. ואז היא אמרה "סע". למה? כי בטוח שיהיה רווח גדול. ואם המקובל שנוסע לרב שלו, למורה שלו, אומר, "אני נוסע כדי לאהוב פחות, אותך ואת הילדים ואת העולם הזה, ולא אכפת לי מפרנסה, רק מהבורא". אז היא תגיד לו "לך"? "שב בבית".
תלמיד: בדיוק.
את זה אשתך אומרת?
תלמיד: כן.
אז אתה צריך לדעת איך לדבר.
אות ל"ה
"וזה שפירשו עוד: "ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים. מאי ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח, נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [מהו ורוח אלקים? אלא בודאי, בזמן שהשכינה יושבת בגלות, הרוח הזה נושב על אלו שמתעסקים בתורה, משום שכינה שנמצאת ביניהם]".
פירוש הדברים: שבזמן גלות, בעת שישראל, עדיין עוסקים, בתורה ומצוות שלא לשמה, אמנם אם הם בבחינה זו "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי השכינה ביניהם, אלא בבחינת גלות, מטעם, שעדיין לא בא לשמה, וכנ"ל, בסוד השפחה דקדושה."
אם אנחנו רוצים להגיע ל"על מנת להשפיע", אבל עוד לא נמצאים בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאנחנו נמצאים ב"גלות". זאת אומרת שיודעים מה זה גאולה, ורוצים להגיע לגאולה, להשפעה, לכוח השפעה, למסירות נפש, ולא יכולים עדיין. אז אנחנו מרגישים את עצמנו במצור, בבית סוהר. זה נקרא "גלות". שאנחנו מרגישים את הגלות, שמחזיקים אותנו, כמו שכתוב, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה." הם מאוד רצו, אבל לא יכלו לעשות שום דבר. אז זה נקרא "גלות". אם אנחנו מסכימים עם מצב שלנו, אז הוא לא נקרא "גלות".
"הרי השכינה ביניהם", בכל זאת נמצאת, "אלא בבחינת גלות", גלות השכינה. שאני מרגיש שאני חייב להגיע אליה, אבל אני לא משיג אותה. היא לא מתלבשת בי. לפי הכלים שלי אני עדיין נמצא בשליטת הפרעה, שליטת האגו שלי, ואני לא יכול לעשות כלום. הוא מחזיק אותי ככה בגרון. "מטעם, שעדיין לא בא לשמה,". "וז"ש: "בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו [משום שכינה שנמצאת ביניהם]", כלומר בהסתר. אבל סופם, לזכות לגילוי שכינה."
שעובדים בזמן הגלות, מה זה נקרא "בלילות"? עובדים בלילות, וגם כשאנחנו לומדים בלילה, זה סימן שאנחנו רוצים לצאת מהגלות.
"ואז, הרוח דמלך המשיח, מרחפת על העוסקים, ומעוררת אותם לבא לשמה, בסוד "המאור שבה מחזירם למוטב", שמסייעת ומכינה להשראת השכינה, שהיא גבירתה.".
זאת אומרת, דווקא בזמן שאני נמצא בהרגשת הגלות, שאני משתוקק להגיע ללשמה, היינו להשפעה, למעלה מהרגש, למעלה מהאגו שלי, אני עושה בשביל זה את כל המאמצים, מגיע בבוקר לשיעור, לישיבת חברים, לכל מיני פעולות, למה אני עושה את כל זה? כדי לרכוש את כוח ההשפעה. לא שכל, אלא יכולת להשפיע.
היכולת להשפיע אצלי, היא מתבהרת כשאני מייחס הכל לבורא. למה? כי אז אני לא משייך שום דבר אלי, לרצון לקבל לי, לכלים שלי. אלא הכל אליו, וזה נקרא "על מנת להשפיע".
"אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "כל הבשר חציר, כלא אינון, כבעירין דאכלין חציר [כולם הם כבהמות האוכלים חציר]".".
זאת אומרת, אם אני לא מתכוון להגיע ללשמה, לעל מנת להשפיע, להיות ב"ואהבת לרעך כמוך" ומזה לעבור ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", לרכוש כלים דהשפעה, אם אני לא מצפה שהלימוד שלי יביא לי את המאור המחזיר למוטב, את כוח השפעה, אז העסק הוא הפוך. הוא לא יכול להיות ניטראלי כשאני לא נמצא בזה, אלא הוא ממש ההפך. "אמנם, אם ח"ו, אין העסק הזה דשלא לשמה, ראוי להביאם לשמה, מטעמים הנ"ל, אז מצטערת השכינה ואומרת: "[כולם הם כבהמות האוכלים חציר]".
פירוש: שלא נמצא בעוסקים בתורה, אותו רוח האדם, העולה למעלה," לקראת ההשפעה "אלא שמסתפקין ברוח הבהמה, היורד למטה." לעל מנת לקבל.
"ומפרשים שם הטעם: משום דכל חסדו כציץ השדה, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין [כל אלו שמשתדלים בתורה, כל חסד שעושים לעצמם הם עושים]. כלומר, שכל עסקם בתורה ומצות, הוא לתועלתם ולהנאתם עצמם, ואין העסק בתורה, מסוגל להביאם לשמה ח"ו."
זאת אומרת לא רק שהם לא עושים תיקונים, אלא הם דווקא גורמים לירידת העולם, לנפילה של כולם, של כל חלקי הבריאה, כל החלקים השבורים של הנשמה, הם מגלים יותר ויותר עד כמה שהם הפוכים מהבורא.
"וז"ש שם: "בההוא זמנא [באותו זמן], ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב לעלמא [לעולם], ודא איהו רוחא דמשיח [וזה הוא רוח המשיח]. פירוש: שעליהם, אין רוחא דמשיח מרחפת, אלא הולכת מהם ולא תשוב, כי השפחה הטמאה עושקת תורתם, ויורשת את הגבירה, כנ"ל, משום שאינם בדרך, לבא מתוך שלא לשמה לבחינת לשמה, כנ"ל."
זאת אומרת, כל יגיעת האדם כשהוא לומד את התורה היא לא כדי להגיע לעל מנת להשפיע לדבקות בבורא בפועל, אלא כדי להצליח מבחינה אישית שלו, שיהיה לו כל מה שיש לו בעולם הזה יותר ויותר, וזה רק מרחיק את כול העולם מהתיקון.
שאלה: אני לא מבין את מה שאמרת, שאין מצב ביניים, יש או זה או זה.
למי שעוסק בתורה, אז או זה או זה. מה זה ביניים, אני לא מבין. שיכול להיות דבר כזה שלא שייך לא לתיקון ולא לקלקול, אז למה שייך?
תלמיד: לא, נניח אדם קם בבוקר והולך לחברה, הולך לשיעור, אין לו שום השתוקקות להגיע לבורא, אין לו שום השתוקקות לדבקות. הוא זוכר שפעם הוא תפס את זה ממקום של אמת והיה לו כוח והוא עשה ברית עם החברים, אז הוא בא ומביא את עצמו, את הבהמה שלו.
באיזו חברה הוא נמצא?
תלמיד: בחברה שלומדת קבלה.
אז עכשיו הוא נמצא בזמן פרטי, אישי שלו, הוא נמצא בירידה, בנפילה, בניתוק שזה חלק מהדרך.
תלמיד: אז אין לו לא כוונה לפה ולא כוונה לשם.
זה חלק מהדרך, שהוא מנותק, כן. גם זה צריך להיות, אבל זה חלק מהדרך.
תלמיד: אז זה לא נקרא שהוא מזיק לעולם.
לא, הוא חייב כך לעבור, כי אין אדם מתקן אלא את מה שהוא צריך לגלות קודם. צריך עד כדי כך להיות בבית האסירים, שהוא רוצה אפילו כביכול לפגום בקדושה, בבורא, בקבוצה. גם כאלו מצבים נמצאים, אבל זה בדרך, שהוא נמצא באותה עגלה, רק מרגיש את עצמו כך.
ודאי שאנחנו עוברים כל מיני מצבים, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", זה ברור, הבורא מעביר מצבים כאלו שה' ישמור, אבל שאתה כל דבר ודבר משייך לבורא, כל דבר שעברת. זאת אומרת אסור לך להגיד שאני עשיתי משהו, שאני גרמתי למשהו מכל הרגעים עד כה. אם אתה משייך משהו לעצמך בתוך החיים שלך, אפילו בחיים הגשמיים שלך, אתה כופר, אתה עבריין, אתה לא משייך לבורא שאין עוד מלבדו.
"וע"כ מסיק שם: דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה [שאלו הם שעושים את התורה יבשה ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה]. פירוש הדברים: כי אעפ"י, שאינם מצליחים, ע"י העסק בתורה הנגלית, משום שאין בה מאור, והוי יבשה [ונמצאת יבשה]," אתם זוכרים [עניין] שאם לומדים ג' שנים או ה' שנים ולא מסוגלים להוציא משם את המאור? בתורה כולה נמצא אור, אבל אנחנו לא מסוגלים [להרגיש] כי אנחנו גסים, נמצאים בסוף הגלות, עם רצון לקבל שגובר, אנחנו לא מסוגלים לשמוע שום דבר. עד שמשתנה לנו משהו בראש, בנשמה, כל דבר לוקח שנים. לכן אם אתם ממשיכים ללמוד שם, לא תצליחו, כמו שהברייתא אומרת, "לא תראו סימן יפה".
"מסיבת קטנות דעתם (כנ"ל אות ט"ז, ד"ה "והנה"), מ"מ הרי יכולים להצליח, על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה, מלובש בלבושין דהקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל, היו יכולים לבא, באותה הבחינה של "שלא לשמה המביאתם לשמה".
חוץ מחכמת הקבלה אין לנו אמצעי. אם לא הצלחת שם, אם נסית, יכול להיות שלא נסית, גם לא נורא, כאן על בטוח אתה יכול להצליח אם אתה משקיע את עצמך. כי כאן המאור המחזיר למוטב הרבה יותר קרוב למי שלומד, כי אתה לומד על המאור עצמו, מתי הוא משתנה, ומתי הוא בא, ובאיזה כלים, ומה קורה לך, במה אתה נכלל, איך אתה משתנה. זאת אומרת אתה לומד על הטכנולוגיה שלך, על התהליך שאתה צריך לעבור במשך התיקון.
ושם אתה לומד על "השור שנגח את הפרה". גם שם מדברים על אותו דבר, אבל אתה לא יכול לקשור את זה עם תיקון הנשמה שלך. מה הקשר בין שור וחמור ואוחזים בטלית או ביצה שנולדה ביום טוב וכן הלאה, איך אתה יכול לקשור את זה לתיקון הנשמה? רק להגיד ש"כן, זה עוזר, זאת סגולה". אבל אתה כל הזמן שוכח במשך הלימוד שזה בא לתקן את הנשמה.
מה שאין כן כאן אתה לומד על אותו הנושא.
"שאז, היתה רוח אלקים, מרחפת עליהם, בסוד "המאור שבה המחזירם למוטב". אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה. וז"ש: "וי לון דגרמין, עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק, איהו רוח דמשיח, כמא דאתמר, דאיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה וכו' [אוי להם, שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם, וזה הרוח שהסתלק, הוא רוח המשיח, כמו שנאמר רוח הקדש, והוא רוח חכמה ובינה וכו']"."
לא מספיק שהם גורמים לעצמם איזו עצירה בדרך התיקון, אלא הם גורמים נסיגה לעצמם ולכל העולם מהתיקון. אנחנו רואים שכמו שהם יכולים למשוך את כל העולם לתיקון, כך גם יכולים למשוך את כל העולם להפך מהתיקון. אין כאן משהו באמצע שלא עושים כלום. אם אתה עוסק בתורה או אפילו לא עוסק בתורה אבל אתה חייב לעסוק לפי שורש הנשמה שלך, זה או לרע או לטוב.
ומכאן אנחנו רואים מאיפה באה השנאה, האנטישמיות, כל הדברים האלו נגד עם ישראל, מזה שלא מושכים את כל העולם לתיקון. הבורא מעורר את כל העולם בצורה כזאת למשוך את האנשים שחייבים להגיע לתיקון ולהביא את התיקון לכל העולם. בצורה כזאת הוא משפיע עלינו.
שאלה: מצד אחד אני שומע את זה כבר שלוש שעות, מצד שני, אל מי אתה מדבר? אתה מדבר אלינו. אני חי בבית בצורה אחרת וכשאני שומע אותך אומר דבר כזה, דווקא מהדתיים שלי, אף אחד לא שומע. הם הרוב ואנחנו המיעוט. איך אתה חושב שאתה יכול להעביר חומר כזה שהם ישמעו אותך ויבינו אותך ויעשו את זה?
כמו שעם ישראל הוא מיעוט קטן מאוד. 00.1% משהו כזה, נעלם, בתוך העולם, בתוך האנושות, כך גם אלו שלומדים את חכמת הקבלה במקצת, איכשהו מתקרבים לזה, שומעים על "לשמה", על התיקון, איך לעשות תיקון וכן הלאה, הם גם אותו אחוז. באותו יחס, והיחס הזה גובר יותר ויותר. אני שומע שיש עוד הרבה חוגים ואני מאוד שמח שישנם.
ובכלל, אנשים לומדים, שומעים. אתה הולך לפי הכוח הכמותי, ואני הולך לפי הכוח האיכותי. אתה מבין שאחד עם פצצת אטום ביד יותר חשוב ממיליארד שיש להם מקלות ביד. זה ברור? זה הכול. אז אנחנו צריכים להבין, אצלנו זו לא פצצת אטום, אבל יש לנו קשר עם הכוח העליון שהוא קובע הכול.
תלמיד: בעל הסולם כתב, הוא לא הסתיר את זה. הכול גלוי.
מה אתה חושב, למה שונאים אותו?
תלמיד: ברור. לא רק הוא, היו עוד, הרב קוק, היו הרבה שאמרו אותו דבר.
בצורה גלויה כל כך.
תלמיד: זה נכון. אבל גם היום שומעים. הספרים פתוחים, אף אחד לא מסתיר את זה.
לא רואים, ולא רוצים לראות.
תלמיד: למה לא רוצים לראות את התיקון, שיש בזה כוח השפעה וכן הלאה, אלא נתפשים בשטויות.
זה לא שטויות. אני לא רוצה לשמוע לשון הרע על אף אחד.
תלמיד: זה לא לשון הרע, אני אומר גם במשפחה שלי, דווקא קבוצה גדולה, לי מותר לדבר איתם כחבר. ואני לפעמים אומר להם, "יאללה, תיקון", "על מה אתה מדבר, אנחנו?".
אין להם דחף פנימי לעסוק בתיקונים.
תלמיד: למה?
הבורא לא נתן.
תלמיד: אבל למה לא נותן דברים כאלה?
אתה תפנה לבורא, מה אתה פונה אלי?
תלמיד: הרי זו תקופה של גמר תיקון, אז מדוע אין עזרה אפילו מלמעלה במקצת?
ישנה עזרה. תראה מה שקורה כאן עם בני אדם, יושבים כאן 400 איש.
תלמיד: מה זה 400 מול מיליונים?
זה שווה יותר ממיליארדים. מה אתה מדבר בכלל? שוב אתה מדבר לפי הכמות, אבל אתה תראה איך הבורא קירב, איך הוא נותן לכולם רצון. תראה איזה אנשים באים? כמוך, מהסתדרות, מפה ומשם, אני לא יודע מי, אנשים כל כך שונים., תראה איך הבחור [הצעיר] הגיע.
אנחנו נמצאים בתיקונים מתקדמים. אני אומר בשיא הרצינות, אם אנחנו היינו מצליחים בכל הכוח, זאת אומרת למעלה מכול החשבונות, בכול הכוח היינו רוצים רק את זה, רק את תיקון העולם, תיקון עצמי, כדי לעשות נחת רוח לבורא, בלהתחבר, למצוא את הנשמה, אין משהו באמצע. אין שום הפרעה. כל ההפרעות יהיו בעדך.
תלמיד: אתה אופטימי?
אני לא אופטימי, אני מכיר את המציאות.
תלמיד: אתה מדבר כל פעם על מלחמת עולם שלישית, ואני יוצא פה בהרגשה קשה.
זה הכול בידי ה', בהתאם למה שאנחנו. זה פשוט. אצלו יש מנוע, והמנוע הזה כל הזמן מסתובב, וכל הזמן מקדם אותנו לגמר התיקון. ואנחנו כל יום נמצאים יותר קרוב לגמר התיקון. אם אנחנו בהתאם לזה, מדביקים את הצורה שלנו לגמר התיקון, מה טוב.
אבל אם אנחנו כל יום מתקדמים בהכרח על ידי המנוע הזה, ואנחנו כלפי גמר התיקון בכל יום הפוכים ממנו יותר ויותר, אז מה אתה רוצה? הפוכים עד כדי כך שתבוא המלחמה. למה מלחמה? כי על ידי זה שאנחנו סובלים, אנחנו בזה מביאים תיקון. כי סבל הוא תיקון לרצון האגואיסטי שלא רוצה להשתמש ברצון שלו, "טוב לי מותי מחיי".
תלמיד: אף פעם בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שלומדים קבלה בעולם, אני המום, ולמרות הכול אתה אומר שמתקרבים למלחמת עולם, זה לא ברור. בעבר ראיתי שניים שלושה אנשים מסביבי, פתאום אני רואה מיליונים, זאת לא התקדמות?
אני מקווה שכן.
תלמיד: אתה אופטימי?
אני אופטימי. אני אופטימי בזה שאני עושה מה שמוטל עלי לעשות. אני לא עושה חשבונות כמה לומדים וכמה לא, אלא איפה שאפשר עוד אני עושה. אתה לא יודע שכל יום יש לך ירידות, עליות, נפילות, ייאוש ומה לא? כך מיתקנים.
שאלה: אנחנו מקבלים מהבורא כל מיני רגשות, איך אנחנו מעבירים את זה דרך העשירייה?
אנחנו לא מעבירים לעשירייה כל מיני התרשמויות אישיות שלנו, לא. אנחנו משתדלים להעביר לעשירייה רק התרשמות חיובית בגדלות הבורא, בגדלות המטרה, בגדלות הקבוצה, גדלות המורה וזהו, כאלו דברים. רק כדי להעלות את כוח העשירייה יחד, ואז אנחנו מצליחים. כל מיני דברים אחרים שיכולים במשהו להוריד, אני לא מביא לעשירייה. אנחנו גם לא מביאים לעשירייה משהו לדון בו. עשירייה חייבת לעסוק כמעט ורק בגדלות הבורא, שזה כולל את כל הדרך שלנו ומה שאנחנו עוברים, מה שאנחנו עושים, אך ורק.
שאלה: שאלה של סמנטיקה, מדוע אני מדבר אל הבורא בגוף שלישי, למה לא להפוך את זה, שאני אדבר אל הבורא כאני, שאני כמעט לא נמצא שם אולי, ודווקא אל האגו כהוא, כגוף שלישי? כי אותו אני צריך לדחוק החוצה, זה אולי יעזור לי, יהיה לי יותר קל.
אני לא יודע, אם זה יעזור לך. אני לא מבין בסמנטיקה שלך, תעשה מה שאתה רוצה, תעשה, זהו. אני מקבל את לשון המקובלים כי הם יודעים יותר, הם עברו יותר. סליחה, בלי לפגוע בך, הם עברו יותר והם מבינים איך להגיד, וכך הם כותבים. אז אם הוא כותב מהדרגה שלו שהיא מעלי מי יודע כמה, אז אני צריך לקבל את השפה שלו, את היחס שלו, את הגישה שלו. לקבל ככה, כמו ילד שמקבל את מה שהגדול אומר לו. אין לי ברירה, אני רוצה להגיע לאותה דרגה? כדאי לי לקחת גם את השפה שלו. כך זה הולך.
שאלה: אני חייב להרגיש את היחס ביני לחבר כמשהו באמצע, זה אומר שאני לא חייב להתייחס לרע שהוא מרגיש, ולטוב שאני מרגיש, איך לעשות את זה? זאת שאלה אחת. שאלה שנייה, אתה אומר שאנחנו כל הזמן מזיזים את העולם לטוב והרע נשאר מאחורה, בעצם אתה מרגיש כגבול, איך להרגיש שאתה מיותר כאן, או שאתה חייב להרגיש כמסך?
אני לא מבין את השאלות שלך, אני מצטער. אתה לא מדבר במילים שלנו, במה שלמדנו עכשיו. תשתדל לקרוא עוד כמה פעמים מה שכתוב. אני גם לא רואה ספר לפנייך, בכל קבוצת עפולה אין אף ספר על השולחן? תגידו לי מה קורה לכם. יש אחד, יופי, מה זה, כך לומדים? תראו כמה אנשים יושבים כאן, לפני לכל אחד יש ספר. אתם רוצים מתנה, שנקנה לכם ספרים? נעשה את זה. אבל איך זה? לכן אני אומר לך, אין לך את השפה כמו שכתוב במה שאנחנו לומדים, אני לא מבין מה שאתה אומר. אז בבקשה ממך קח את הספר, תקרא מה שכתוב, לפי הלשון הזאת תשאל ותקבל תשובה.
תלמיד: אני רוצה להתייחס לכנס, אני רוצה להודות לכל החברים שהגיעו, נתנו לנו את האפשרות להתקדם ולעשות את הבירורים. אני יכול להגיד שבימי הכנס הפסקתי להתפלל לראות את גדלות הבורא מפני שהלכה למעשה זה התגלה לי, זה משהו אדיר, באמת זה משהו נהדר.
לפני הכנסים הקבוצה התמודדה עם בעיות מאוד קשות של ניתוחים של חברי קבוצה, קשיים, חלק מהחברים חששו שלא יוכלו להגיע, היו תפילות עבור חברים כדי שיגיעו, וכשהגענו לכנסים גילינו עולם אחר לגמרי. איך אני צריך להתייחס למצבים שעברנו, למרות שבכנסים אפשר להגיד שהמצב היה ממש גן עדן?
בכנסים התחברנו, הגענו לאיזה מצב יותר נעלה מהמצב הרגיל, כנגד זה אחרי הכנסים מהעלייה הזאת נפלנו. עלינו פי עשר, אז היינו צריכים לרדת פי עשר, וזה לא מספיק, אלא פי חמש עשרה. כך זה עובד, אנחנו עולים, בכנסים עלינו ואחר כך היינו צריכים לרדת, לרדת יותר. אם היה לנו נניח פלוס עשר, אז אחר כך צריך להיות מינוס חמש עשרה (ראו שרטוט מס׳ 1). זה תמיד כך, מעלים בקודש ולא מורידים בקודש, כדי שאתה עכשיו תעלה לפלוס חמש עשרה. ואז מורידים אותך למינוס עשרים, כי אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא, אין אדם מתקן אלא מה שיש בו. זאת אומרת, את הדברים במינוס חמש עשרה אתה צריך לתקן, שתתקן יותר (ראו שרטוט).
שרטוט
הגעתי למחרת אחרי הכנס לכאן, ואני רואה חצי [מהאנשים], אחר כך עוד עשרה מגיעים, עוד יום עוד עשרה מגיעים, שבוע עבר ועדיין אין את כל אותה כמות האנשים שהייתה לפני הכנס. אתה מבין על מה אנחנו מדברים, מדברים על אנשים שקיבלו את הכבדת הלב כדי לתקן אותו, והם לא באים לתקן, אלא נכנעים למה שיש. אני מבין, גם אני חולה, אחרי דברים כאלה תמיד מתנקים, מתנקים מכל הקליפות, אז זה בא בכל קומת הגוף והנשמה. אבל לא לבוא? אחרי הכנסים תמיד זה כך, אז בפעם הבאה אל תבוא לכנס.
תלמיד: לא, דווקא היו כמה תגליות של אנשים שהפסיקו להיות איתנו כמה שנים, והם הגיעו לכנס.
היו כאלו גם כן.
תלמיד: הם היו מופתעים לחלוטין והיו בהתעלות, התפלאו איך הגיעו לזה.
הבורא מסדר לנו את זה. זה לא שהם פתאום הבינו שכדאי לחזור.
תלמיד: כנראה שהם גם יחזרו אלינו לפי ההרגשה שלי.
כן.
תלמיד: אני מבין שהירידה היא יותר גדולה מהעליה שהייתה. יש כאלה שעוברים את זה חלק כי עשו הכנה מתאימה לפני הכנסים, ויש כאלה שקצת יותר קשה להם. אבל אנחנו כלי אחד, במה יכולה להיות תוספת היגיעה שלנו, כדי שנמשיך להתעלות ולעבור את השלב הזה?
חוץ מהלימוד בבוקר ואחר כך לממש את השיעור במשך היום, אין. את השיעורים שאנחנו עוברים אתם צריכים בצורה ממש מעשית לממש במשך היום, בכל ההזדמנויות, בכל המקרים שנופלים עליכם.
תלמיד: היום יהיה לנו באחת בצהריים שיעור צהריים, אחר כך סעודה ואז יהיה לנו מפגש עשיריות חגיגי. נרצה בתוך המפגש הזה לדבר על איך אנחנו לוקחים את כל הכבדת הלב הזאת, והופכים אותה דווקא לעלייה.
אז אני אבוא, מותר לי? אני אשב בצד.
תלמיד: בטח. אנחנו מכינים ליין אף שנשלח גם לכל הקבוצות בעולם. שכל עשירייה תעשה את זה בזמן שנוח לה, כדי לראות איך אנחנו לוקחים את כל העצות ששמענו ממך במהלך השבוע וממשים.
בסדר גמור, ונקווה שכך יהיה גם בכל יתר הקבוצות חוץ מכאן.
שאלה: אני מבקש את המלצתך, במפגשים של העשירייה או בשיחת וועידה בצהריים או בכל הזדמנות, האם רצוי לדבר על מה שלמדנו שלשום, או יום לפני זה, או בשבוע שעבר, או האם רצוי לדבר על מה שלמדנו היום בבוקר?
רצוי על מה שלמדנו היום בבוקר. אבל אם זה מאותה נושא, מאותה הקדמה, נושא אתה יכול להגיד שתמיד זה אותו נושא, אם זה מאותה הקדמה אפשר גם כן. אבל רצוי שאנחנו נבלע בדיוק מה שלעסנו בשיעור בוקר.
תלמיד: בדרך כלל אומרים שזה טוב שנשכח מה שלמדנו קודם.
לא, אנחנו עוד לא למדנו, כל ההקדמה הזאת היא מכלול אחד כזה שאין לנו כאן מה לשכוח, לא. ושכחה הכוונה שזה עובר מהראש לגוף, שזה נספג בכל העצמות.
(סוף השיעור)