שיעור בוקר 07.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 307, מאמר "שיעור מעשי המצות"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 307, מאמר "שיעור מעשי המצות".

שיעור מעשי המצות

תשמ"ו - מאמר כ"ה
1985/86 - מאמר 25

"ניתן לנו לקיים תרי"ג מצות בבחינת המעשה. אפילו שלא בכוונה, רק אם הוא מכוון, שהוא עושה עכשיו מצוה אחת מהמצות שציווה לנו הבורא, מספיק לנו בקיום המצוה, ואין לחשוב על שום כוונה, רק בפשטות, הוא כבר יצא ידי חובתו.

אבל בטח שצריכים לקיים כל מצות לפי התנאים שיש בכל מצוה. דוגמא, האדם מקיים מצות ציצית, כמו שכתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". אבל יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הטלית, וכמו כן האורך והרוחב של הטלית, וכדומה. וכמו כן בציצית עצמה יש הבחנות, מאיזה חומר נעשה הציצית, מהצמר או פשתים, או משאר חומר. וכמו כן במספר הציצית, והאורך של הציצית, וכדומה.

וכל אלה התנאים שיש במצות ציצית, בטח שצריך לשמור. אחרת נקרא, שהמעשה המצוה אינו בשלימות. והוא חסרון בבחינת המעשה. וגם נוהג ענין הידור במעשה המצות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו". וכמו כן יש לדקדק הרבה דקדוקים.

וענין זה נוהג בכל מעשה המצות, בין במצות דאורייתא, ובין במצות דרבנן, ובין בהמצות שמקיימים אותן מטעם מנהג, כמו שאמרו חז"ל "מנהג ישראל תורה הוא" (מנחות כ' ע"ב, בתוס' ד"ה "נפסל"), "ומנהג אבותינו תורה הוא".

ובשיעור הדקדוקים, עד כמה אנו צריכים להיזהר בדקדוקי המצות, ניתן לנו במצוה, שלא לאכול חמץ בפסח. דוגמא, באיזו צורה צריכים להיות הדקדוקים. וניתן זה לפסח, היות שחמץ מרמז על יצר הרע. ומשום זה יש לנו הרבה חומרות ודקדוקים. וזה ניתן לנו לדוגמא, איך שצריכים להיזהר, בכדי שלא נבוא חס ושלום לעבור על עבירה ממש. לכן ניתן לנו דקדוקים, שזה יגרום לנו להתרחק מהעבירה עצמה, וכמו כן לקיים המצוה בעצמה.

אולם הבעל שם טוב אמר "אל ירבה בדקדוקים". היינו, שלא יתן כל החוש והזמן על דקדוקים, אלא עד כמה שאפשר, האדם צריך לשמור את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל אל ירבה. ויכול להיות שזהו הטעם, שלא בכל מצות אנו נזהרים בחומרות ודקדוקים כמו בפסח. כי אנו צריכים את המרץ שלנו גם לכוונת המעשים, ואחרת לא ישאר לנו זמן לכוונה.

זאת אומרת, שאנו צריכים לחשוב גם על הכוונה, כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, אנו צריכים לתת זמן ויגיעה על הכוונה גם כן. היינו, לראות עד כמה שהיצר הרע נתקן ע"י התורה ומצות. זאת אומרת, שצריך לעשות בקורת על הרצון שלו, הנקרא "רצון לקבל". אם כבר עבר כברת דרך מלהשתמש עם הרצון לקבל, ולהתרחק ממנו, ועד כמה הוא נכנס בעבודה דלהשפיע, זאת אומרת, שצריך כל פעם לבדוק את עצמו, לדעת בבירור גמור את השיעור שנאה, שרכש לשנוא את הכלי קבלה שלו, ולהשתוקק לכלים דהשפעה.

אי לזאת, בזמן שהאדם עוסק באיזו מצוה שהיא, אז עליו לדעת קודם כל, שהוא מקיים את המצוה בתכלית הפשטות, שעכשיו הוא לא חושב על שום דבר, אלא בזו המצוה שהוא עוסק, היינו שידע שהוא מקיים מצות ה'. ולהאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום לקיים את הציווי שלו. ובזה שהוא מקיים, מה שהוא נתן לנו את התרי"ג מצות, וכן ע"י מצות דרבנן, וכמו כן כשמקיים מנהגי ישראל, שגם זה תורה, על כל הדברים שהוא עושה, הכל יהיה על הכוונה, שרוצה להנות את הבורא. וניתנה לו זכיה גדולה מן השמים, שתהיה לו היכולת לדבר עם הקב"ה. אי לזאת, בזמן שהוא עושה ברכה, הן ברכת הנהנין וברכת המצות, אז הוא צריך לדעת ולחשוב קצת למי הוא נותן ברכה, למי הוא נותן תודה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, אם היו נותנים לו לכנס להאדם החשוב בעיר, שלא לכולם נותנים לכנס, איזו הרגשה היתה לו, כשהוא נכנס אליו ומדבר עמו. או שהיו נותנים לכנס לאדם החשוב במדינה. איזו הרגש של שמחה היתה לו. וכמו כן, אם יעשה ציור, אם היו נותנים לו לכנס לדבר עם אדם החשוב בעולם, שהוא מדבר רק עם יחידי סגולה, איזו הרגש של שמחה היתה לו, איזה מצב רוח מרומם היה לו אז, שהחשיבות הגדולה הזו, שנתנו לו, ואין לאנשים אחרים הזדמנות כזו. ואנו רואים בעולמנו הגשמי, שזה נותן סיפוק וקורת רוח בחיים.

ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע אין אנו יכולים לעשות את חשבון וציור הזה של ענין חשיבות, שיש לו להאדם, אם מכבדים אותו בגשמיות, שיוכל לדבר עם מי שהוא כל כך חשוב. וברוחניות כשאנו מדברים לה', אין לנו ההרגשה כזו, שנרגיש למי אנו מדברים. שאנחנו נאמר לעצמנו "תסתכלו כמה אנשים ישנם בעולם, שאין להם הזכיה לדבר עם מלך העולם. ולנו הקב"ה נתן מחשבה ורצון כן לכנס אליו ולדבר עמו. והלא האדם מוכרח להאמין במה שאמרו חז"ל "אלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו" (קידושין, ל'). אם כן צריך לומר, שעכשיו פנה ה' אלינו, במה שעזר לנו. ומדוע אין לנו ההתפעלות מה', והלב אינו בשמחה".

אולם האדם, כשהוא מדבר דיבורי תורה, ומתפלל לה', או כשעושה ברכה, הוא צריך לעשות ציורים, שהוא מדבר לאיש מכובד ולמלך העולם. והלואי שזה יעזור לו. היינו, אחרי כל הציורים, עוד אינו דומה בזמן כשהוא מדבר בגשמיות לאיזה איש מכובד, איזו הרגשה הוא מקבל אז, היינו שמרגיש זה החשיבות בלי שום עבודה. מה שאין כן ברוחניות, הוא צריך לתת יגיעה עם כל מיני ציורים, עד שמרגיש קצת חשיבות, בזה שהוא מדבר להבורא.

אבל הדבר הוא פשוט מאוד. כי בגשמיות הוא רואה, איך שהאנשים מחשיבים אותו. לכן אותו החשיבות שיש בהכלל, גם הפרט מושפע מהם. ומקבל על עצמו לשמש אותו, מטעם חשיבות שקבל מהכלל, על אותו אדם.

מה שאין כן לגבי הבורא, אין האדם יכול לראות את שיעורו האמיתי, שהאנשים מחשיבים את הבורא. אלא הכל בנוי על בחינת האמונה. ובמקום שהאדם צריך להאמין, כבר מתחילה שם בחינת יגיעה, שאז נולדות ספיקות בהדבר, והוא צריך להכריע כן או לא.

וממילא יש ברוחניות עבודה גדולה, בזמן שהאדם צריך להחשיב את הבורא, ובשביל זה לוותר על כמה דברים שהגוף נהנה מהם. והוא מרגיש בזה כאב. היינו, בעת ויתור על התענוגים שלו. והכל בגלל למצוא חן בעיני ה', ליתן לו מקום לכנס אליו לדבר עמו, ושהוא יתן לו, שיוכל להרגיש עם מי הוא מדבר. זאת אומרת, שה' יתגלה אליו, ושלא יהיה כל כך בהסתרה.

מה שאין כן אם הוא היה יכול לקבל חשיבות ה' משאר אנשים, כדרך שנהוג בגשמיות, אז לא היתה לו שום עבודה. אבל בקדושה יש ענין מיוחד, הנקרא "שכינתא בגלותא" או "שכינתא בעפרא". שכל זה מראה לנו ענין פחיתות, שזהו ההיפך מחשיבות.

וממילא אין לנו מקום לקבל חשיבות מהכלל. כי בהכלל אנו רואים, איך שאין היכר יקר וחשיבות לרוחניות, שיהיה בידו לקבל יסוד ותמיכה, ללכת על מה שקיבל חשיבות, שיהיה סיפק בידו לוותר על חיי עולם הזה, הנקרא "חיי גשמיים", בכדי לקבל עליו לעבוד את ה' בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.

וזהו בגלל שאינו רואה אצל אחרים, שמחשיבים את הרוחניות עד כדי כך, שיהיה כדאי לוותר על אהבה עצמית. כי בזמן שהוא מתחיל להסתכל על הכלל של לומדי התורה ומקיימי מצות, הוא לא רואה אצלם שיעור חשיבות כזו, שיעבדו בגלל זה בעמ"נ להשפיע. ומובן מאליו, מדוע הוא לא מקבל חשיבות של רוחניות, כמו שמקבל חשיבות בגשמיות מהכלל. היות שבגשמיות הוא רואה, שיש כלל שמחשיבים מישהו, ולא חשוב את מי הם מחשיבים או את מה שהם מחשיבים. והוא מושפע מהם.

אבל ברוחניות אין הוא רואה שיש מי שהוא, אפילו אנשים פרטיים, שיחשיבו את הרוחניות. אם כן מה הוא יכול לעשות, בכדי לקבל חשיבות, שיהיה לו כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ומזה יוצא, שיש עבודה גדולה להאדם, שישתדל לעשות מה שביכולתו, בכדי להשיג קצת חשיבות. שיבין, שזהו זכיה גדולה, שזכה לשמש את הבורא, ולקיים מצותיו בתכלית הפשטות, היינו בלי שום כוונות גדולות, אלא סתם שהאדם צריך לקבל שמחה וחיות, בזה שהוא מקיים מה שה' ציווה לנו.

היינו שיחשוב, שהוא עושה עכשיו רצון המלך. והמלך נהנה, מזה שאני עושה רצונו. והוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהמחשבות והרצוניות שיש לו, היינו מה שהם גרמו לו, שיעשה את מעשי המצות, הקב"ה שלח לו. ושזה בא לו מצד אתערותא דלעילא, היינו שעכשיו ה' קורא אותו "בא אלי, ואני רוצה לתת לך שירות בההיכל שלי". ומתי כשהאדם עושה חשבון זה לעצמו, בטח שהלב מקבל אז התפעלות, ומתמלא עם שמחה, ומרגיש אז התרוממות רוח.

נמצא לפי זה, שלא חשוב איזה מעשה הוא עושה, אלא הכל הוא אותו דבר, כמו שכתוב "הוי זהיר מצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". יכולים לומר, כי מי שמקיים מצות ה', מה חשוב איזו מצוה שהוא עושה. כי כל מחשבתו הוא רק לעשות נחת רוח לה'.

אי לזאת, האדם יכול להוציא שמחה גדולה ממעשה קטן, היות שעיקר תלוי לא לפי גודל המצוה, אלא לפי גודל וחשיבות של המצוה את המצות. היינו, לפי מה שהוא מחשיב את המלך.

וכשהאדם עושה חשבון הנפש, הוא רואה, שהוא מוכרח למלאות את הרצון, שיהיה לו מילוי. אולם יש מי שעובד למלאות רצון עצמו, היינו מה שהלב דורש. וזה נקרא בחינת תאוה. ויש שצריך למלאות רצון של אחרים, מה שהם דורשים ממנו. היינו, להתלבש, ולגור בדירה, כמו שהם דורשים, וכדומה. זה נכנס בגדר של כבוד. ויש למלאות רצון ה', מה שה' דורש, שהוא קיום תו"מ.

אולם האדם יכול לשאול לעצמו, אם באמת כל כך חשובה לי עבודת הבורא, עד שאני מרגיש כל כך חשיבות. ומדוע תיכף אחרי כל החשבונות, אני שוכח הכל, ואני נכנס לעולם הגשמי, ומפסיק מכל דבר שבקדושה, ומקבל תיכף עבודות למלא רצונות של אחרים, ולא של הבורא, אף על פי שאמרתי, שרצון הבורא הוא כל כך חשוב מאוד, היינו יותר חשוב משאני ממלא את רצוני.

כי כשאני דואג למלאות רצוני, זה נכנס בגדר תאוה. וכשאני משתדל למלאות את רצון אחרים, זה נכנס בגדר של כבוד. וב' אלה אני רוצה למלאות מטעם אהבה עצמית. מה שאין כן כשאני רוצה למלאות את רצון המלך, אז המצב הזה חשוב מאוד, משום שאני יוצא אז מאהבה עצמית, הנקרא בחינת "בהמה", ואני נכנס בגדר של "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם".

אם כן, תיכף כשאדם יוצא מהמצב של תורה ותפלה, והיה אומר, שמדבר קטן שהוא עוסק בקדושה, היא חשובה לו מאוד, עד כדי כך שהוא נמצא בשמחה גדולה, בזה שזכה לכנס לרשות של קדושה. ומי הוא הטיפש, שרוצה לצאת ממצב של סיפוק נפשי ושל התרוממות רוח, ומרגיש שהוא האיש המאושר שבעולם, בזה שיש לו זכיה גדולה לצאת מהבהמיות שלו, שבו היה נמצא כל הזמן.

ופתאום הוא נקרא לבוא להמלך ולדבר עמו. ואז הוא מסתכל על עצמו, איך כל הזמן הוא היה משוקע בתאוות עולם הזה, כמו כל הבהמות. ועכשיו הוא רואה, שנעשה גבר בגברין. ומסתכל בבקורת חריפה על הסביבה שלו, איך שהם נמצאים בתכלית השפלות. עד כדי כך שקשה לעמוד על ידם ולדבר עמהם, משום שקשה לו להשפיל עצמו ולדבר עם אנשים, שאין להם רוח של קדושה, אלא שהם שקועים באהבה עצמית, שקשה לו לסבול אותם.

ואחר כל זאת, אחר כמה זמן, יכול אפילו לאחר רגע אחד, אחרי כל הבקורת שעשה על הסביבה שלו, הוא שוכח מכל הרוחניות שלו, שבו היה נמצא, ונכנס לעולם הגשמי עם כל התאוות הבהמיות. ואינו זוכר אפילו את זמן היציאה, היינו את הרגע שבו יצא ממצב הרוחני, למצב הגשמי שבו הוא נמצא עכשיו.

אם כן מתעוררת השאלה, האם בזמן שהיה נמצא במצב הרוחני, והיתה לו שמחה ממצבו, האם זה היה שקר, או שזה היה רק בחלום. או להיפך, המצב הקודם זהו מצבו האמיתי, אלא מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא נמצא משוקע בתאוות בהמיות, הוא חלום.

אלא האמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שבזמן שהבורא מתגלה אליו קצת, הוא מתחיל להרגיש את חשיבותו של המלך, וממילא הוא נמשך ובטל כנר בפני אבוקה. ואם הוא ממשיך להחשיב את הכרוז ששמע מן השמים, וכפי ערך שיש בידו להחשיב, כך מתגדלת אצלו את השאיפה לרוחניות. ומתחיל להרגיש, איך שהוא יצא מעולם הגשמי, ונכנס לעולם שכולו טוב.

ואם הוא שוכח להחשיב את הקריאה הזו, שנקרא להמלך, ולדבר עמו, אלא מתחיל להנאות ולהכניס את הנאה שיש לתוך הכלי קבלה שלו, ולא נזהר לתת שבח והודאה, על זה שהבורא קירב אותו אליו יתברך, אז תיכף דוחים אותו לחוץ מהיכל המלך.

וזה הולך כל כך מהר, עד שאין לו זמן להרגיש, שזרקו אותו. אלא אחר כמה זמן הוא בא לידי הכרה, ורואה שזרקו אותו. מה שאין כן בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא נשאר בלי הכרה. ומשום זה לא יכול להרגיש את הרגע שזרקו אותו.

כידוע שגם בגשמיות, אם האדם נופל מקומה עליונה להארץ. וכששואלים אותו, איך נפלת, הוא אומר, שהוא לא זכר שום דבר. רק עכשיו הוא רואה, שהוא נמצא בבית חולים. אבל שום דבר הוא לא זוכר. היינו מי שהרים אותו מהארץ, ומי הביא אותו לבית חולים, הכל נשכח ממנו.

אותו דבר הוא ברוחניות. כי בזמן שזרקו אותו מהיכל המלך, הוא לא זוכר מי זרק אותו. היינו מה היה הגורם, שיפול ממצבו, שבו היה נמצא בתכלית השלימות, שהיה מלא שמחה, מהמצב שבו היה נמצא. וגם לא זוכר בעת שנפל ממצבו הרם לארץ, שיש בידו לומר "עד כאן הייתי בסדר, ורק ברגע זו נפלתי". את הרגע זה, שנפל ממצבו, הוא אינו מסוגל לזכור. אלא אחר כמה זמן, הוא פותח את העינים שלו, ומתחיל לראות, איך שהוא נמצא עכשיו בעולם הגשמי.

וההתאוששות הזו, היינו שחזרה אליו ההכרה, ורואה שהוא נמצא עכשיו מחוץ להיכל, יכול להיות אחרי כמה שעות, או אפילו אחרי כמה ימים, שפתאום הוא רואה, שהוא משוקע בתאוות עולם הזה, ושהיה לו פעם מצב עליה.

ונחזור להענין שבו התחלנו. היינו, גדולת מעלת העשיה של מעשה מצות, ודיבורי תורה, ותפלה, בתכלית הפשיטות בלי שום כוונות, אלא ללמוד תורה. ומשום שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. ובין שהוא מבין איזה קשר יש לו, זה שלומד, היינו את הענין שלומד עם האדם.

זאת אומרת, שאל יאמר, מה בא זה ללמדנו. אלא כל דיבור ודיבור שהוא לומד, זה הוא ענין גדול לטובת נשמתו. ואף על פי שהוא לא מבין את זה, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שהם הדריכו אותנו כך.

וכן בתפלה. שידע ויאמין, שכל דיבור ודיבור, מה שרבותינו סידרוהו לנו כך, והכל נאמר ברוח הקודש. ומשום זה צריכים להחשיב כל מלה ומלה. היינו, שיש לו זכיה, שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון לקיים את מצותיו. ולתת תודה להבורא על זה, כנ"ל, שיאמין, שכל מה שהוא עוסק ברוחניות, ולאנשים אחרים אין זכות כזו. אלא שה' בחר בו, לתת לו שירות, שישרת אותו.

זה צריך האדם לעשות חשבון הנפש, איך שהמלך קורא אותו, ונותן לו קצת הבנה קטנה, לכל הפחות לשמור את מצותיו, בכדי שיהיה להאדם קצת מגע עם הבורא. ויצייר כנ"ל את חשיבות המלך, כפי יכולתו, ומזה להוציא שמחה והתרוממות רוח. וזה הוא דרך אמת.

היינו, שאנו צריכים להאמין את חשיבות ה', אף על פי שהגוף עוד לא התפעל, בשיעור כאילו היה משמש מלך בשר ודם, כנ"ל, משום ששם הרבים מחשיבים את המלך, והאדם מושפע מהרבים. מה שאין כן ברוחניות, אין האדם יכול לראות, איך שהרבים מחשיבים את ה', וכדאי להתבטל אליו, זה מוסתר מאתנו. אלא שאנו צריכים להאמין שכך הוא. וזה נקרא "קו ימין". היינו, בלי שום כוונות. אלא, אפילו שהוא עוסק בהבנה הכי קטנה, צריך להיות חשוב אצלו, כאילו שהוא עושה שירות גדול.

וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, משנה א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". פירוש, שלא חשוב לנו מה שאנו עושים שירות למלך, באיזה שירות אנו עושים נחת רוח למלך. אלא שיש לנו מחשבה אחת, שהיא, שיהיה מזה שאני עושה נחת רוח להבורא.

אם כן, מה חשוב אם זו עבודה חשובה או לא חשובה. כי אין לי שום חשבון עם עצמי. אלא יכולה להיות עבודה שלא כל כך חשובה, שאין הרבה קופצים עליה, לכן הוא רוצה לעשות זאת, משום שזה נחוץ יותר מעבודה חשובה, שיש עליה הרבה קופצים.

אמנם השאלה מתעוררת, מדוע אין האדם יכול להרגיש תיכף, בתחילת עשייתה, את האור המאיר בהתו"מ. אלא שהוא צריך להאמין, שיש שמה אור הגנוז, והוא לא יכול לראות את זה. אבל בטח היה יותר טוב, אם כן היה מגולה לכל את החשיבות שבה. אז היתה יכולת לכולם לקיים את התו"מ.

ולמה נעשה העלם והסתר על התו"מ, עד כדי כך, שכל אחד ואחד צריך לעבוד, ולהתייגע, ולעשות כל מיני פעולות, שיהיה בידו לומר, שכל העולם הגשמי אינו כדאי עבור תו"מ, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי, כ"ב) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי עולם הזה".

אולם ניתנה לנו הסתרה זו, בכדי שיהיה להאדם מקום עבודה של בחירה, שהוא, שתהיה לו היכולת לעבוד בתורה ומצות לשם שמים, היינו בעמ"נ להשפיע. אחרת, אם היה מגולה האור הגנוז של תו"מ, היה עובד רק מטעם אהבה עצמית. ואז לא היתה שום אפשרות, שהאדם יוכל לבקר את עצמו, אם כוונתו היא להשפיע או לתועלת עצמו.

מה שאין כן שניתן לנו לקיים תו"מ בזמן ההסתרה, אז האדם יכול לקיים אותם בתכלית הפשיטות. ולומר "אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש". אי לזאת, אם האדם רוצה לזכות למשהו, הוא צריך לקבל על עצמו לשמור תו"מ בתכלית הפשטות, כנ"ל."

מה אתם חושבים על המאמר?

שאלה: שמעתי שתי עצות מהרב"ש. הוא אומר שאם האדם מרגיש קצת חשיבות, קצת כוח לעבודה וטעם או לפחות נזכר שיש רוחניות, אז הוא צריך לעשות שני דברים אם אני מבין נכון. הראשון, הוא צריך להמשיך "להחשיב את הכרוז ששמע מן השמים".

כן.

תלמיד: והשני, הוא צריך להיזהר לתת שבח והודאה. הוא גם אומר ש"כפי ערך שיש בידו להחשיב, כך מתגדלת אצלו את השאיפה לרוחניות." מה זה הערך שיש בידו להחשיב, במה זה תלוי? נשמע שזה תלוי במשהו.

זה תלוי עד כמה האדם מקבל את ההרגשה הזאת מבחוץ, מבחוץ זה מהסביבה ומהבורא.

תלמיד: יש בידו של אדם לעשות פעולות כדי להחשיב יותר את הבורא?

כן. לא רק את הבורא, גם את הסביבה, כי את הכול הוא מקבל דרך הסביבה.

תלמיד: מצד שני הוא אומר שמהסביבה הוא יכול לראות חשיבות במידה מוגבלת. נשמע שזו בעיקר עבודה פרטית להחשיב כל מצב שהוא מקבל. איך להגדיל את הדבר הזה, איך להיזכר במה זה תלוי אם עכשיו אני אקבל איזושהי חשיבות ואזכור לתת תודה על זה שה' קירב אותי עכשיו או שלא אזכור לתת תודה?

זה תלוי בחשיבות שאתה נותן לדבר, אבל צריכים לעבוד על זה. אתה לא יכול לכתוב את זה על פתק ולשים בכיס. אלא לעבוד על החשיבות הזאת, שהדאגה הזאת תהיה ממש קיימת בך.

שאלה: קודם כל זה מאמר מדהים, הוא כל כך פרקטי. רב"ש אומר שכשאדם נופל אז הוא לא זוכר שני דברים, הוא לא זוכר מתי הוא נפל והוא לא זוכר מי זרק אותו. רק אחר כך, כשהוא מתעורר אז הוא מתעורר. בכל תהליך למידה בעולם שלנו האדם מסיק מסקנות, אבל פה דווקא זה מוסתר מהאדם. מוסתר ממנו גם מי זרק אותו וגם רגע הנפילה, וכל עוד הוא לא מתעורר הוא פשוט נמצא באיזה חלום.

כן.

תלמיד: איך אפשר ללמוד מזה? איך אפשר להימנע בפעם הבאה? איך אפשר באמת להחשיב את הכרוז בפעם הבאה?

זאת אומרת, צריך משהו שיזכיר לך את הכרוז.

תלמיד: וגם שיעזור לשמור את הכרוז בפעם הבאה.

זאת אומרת, עוד לפני זה. לכן אנחנו נמצאים בחברה ובסביבה שיכולה להזכיר לאדם את כל הדרך, את המטרה ואת שלבי מטרה, הכול נמצא בתוך הסביבה. לפי איך שאתה קושר את המצבים שלך לסביבה, לפי זה אתה יכול להתקדם.

תלמיד: הסביבה באמת נותנת גדלות וחשיבות שהתהליך יקרה יותר מהר.

כן.

תלמיד: איך באופן פרטי אדם יכול להכין את עצמו להחזיק את הכרוז בפעם הבאה שהוא יהיה?

אתה צריך לזה תמיכה מבחוץ. כי אותו כרוז, כמו שאתה אומר, כבר מגיע לך בצורה שמישהו סידר אותו בתוך הוי"ה, בתוך כלים, ולכן אתה צריך להיות מכאלו כלים.

תלמיד: ואיך להיות בתוך הכלים האלה?

סביבה.

תלמיד: זאת אומרת הכרוז פועל בעצם דרך הסביבה.

כן.

תלמיד: אז צריך להחשיב את הסביבה וזה גורם להחשיב את הכרוז.

אנחנו צריכים להיות בסביבה שתמשוך אותנו למטרה.

שאלה: אחת העצות המרכזיות שרב"ש נותן היא פה היא, שבכל פעם שאדם נופל שיתחיל לעבוד בתכלית הפשיטות את העבודה. מה זה בדיוק אומר להתחיל בתכלית הפשיטות את העבודה?

שאני לא זוכר הרבה חכמים ופסוקים וכל מה שכתוב, אלא העיקר שיש לי קשר עם הבורא ואני חייב כל הזמן לחדש אותו, לחזק אותו, והוא צריך להיות ממש כדבר החשוב ביותר שעומד לפניי.

תלמיד: אפילו אם אין לי שום כוונה בפנים? כי הוא אומר, אפילו שלא ברורה לך הכוונה, תתחיל לעבוד.

כן.

שאלה: כתוב כאן בפסקה האחרונה, "לומר "אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש"." אם האדם משתדל להרגיל את עצמו בעבודה דלהשפיע, שגם אם אין לו טעם בעבודה הוא נותן עבודה, אדם שנמצא בגישה כזאת ומקבל הארה מסוימת, טעם ומתיקות, אם הוא ייתן עכשיו תודה ושבח על המצב הזה, זה כאילו שהוא מפר את התנאי ההתחלתי שבו הוא רצה לעבוד, שלא משנה אם אני מקבל או לא מקבל, אני משתדל לעבוד בשמחה. נראה שהעצה הזו, שמופיעה בהרבה מאמרים, של לתת שבח והודאה על מצב גילוי הבורא, כביכול נמצאת בסתירה לכך שהאדם רוצה להיות תמיד בהשפעה בלי קשר למה הוא מקבל.

ואם הוא מקבל או לא מקבל הזדמנות להשפיע, גם זה לא חשוב לו?

תלמיד: זה כן חשוב לו, כי זה משהו אחר.

מה זה משהו אחר?

תלמיד: יש את העבודה של מה שאני מנסה לעשות, ועם זאת יש לי הזדמנות ללכת ולעשות פעולה בפועל, שזו כבר מדרגה אחרת. אבל במדרגה הפשוטה, שאני רוצה להרגיל את עצמי לעבוד רק בעל מנת להשפיע גם אם אין לי טעם, אם אני אתחיל לשים לב מתי אני מקבל טעם ומתי לא ואני אתרגש מזה, אז אני כאילו מפר את התנאי הזה.

אני מבין אותך, אנחנו עוד נדבר על זה, זה מצריך בירור.

שאלה: שם המאמר הוא "שיעור מעשי המצות". מהו שיעור מעשי המצוות המינימלי שאדם צריך לקיים?

אין דבר כזה מינימלי. אתה חושב שבמקום תרי"ג מצוות יביאו לך עשרים שאתה צריך לקיים ובזה אתה מעלה את עצמך לדרגת הצומח או החי? למה אתה מתכוון בזה?

תלמיד: רב"ש כותב פה "שזהו זכיה גדולה, שזכה לשמש את הבורא, ולקיים מצותיו בתכלית הפשטות, היינו בלי שום כוונות גדולות". על איזה מצוות מדבר הרב"ש?

על כל מה שיש לאדם, על כל מה שהאדם מסוגל לבצע. אם הוא עושה את זה למען הבורא זה דבר אחד, אבל אם הוא עושה את זה למען עצמו, זה ממש להיפך חס ושלום.

תלמיד: הוא כותב גם "לא חשוב לנו מה שאנו עושים שירות למלך", יש לנו מחשבה אחת, שיהיה נחת רוח לבורא ממה שאני עושה.

כן.

תלמיד: אם העיקר זו כוונת הלב, אז מה זה חשוב איזה מעשים אני עושה, איזה מצוות אני עושה, איזה פעולות?

לך זה אולי לא חשוב, אבל כלפי המלך זה חשוב.

תלמיד: מה חשוב לו?

אם אתה רוצה לעשות משהו בשבילו, אז אתה עושה את זה כדי להעלות את עצמך עד איזו רמה מיוחדת בעל מנת להשפיע, ומאותה רמה אתה משפיע למלך.

תלמיד: לבורא חשובה הכוונה שלי או המעשה שלי?

הכוונה היא בעצם המעשה.

שאלה: מדוע האדם אינו יכול לראות במודע את העליות והירידות שלו?

כי הוא צריך ללמוד לראות את הדברים האלה באור של השפעה, ולכן הוא לא רואה אותם מיד.

תלמיד: איך להשתמש נכון בביקורת כלפי חברים?

זו עבודה פרקטית ביחס ביניהם. מה אפשרי לעשות? איך להשתמש נכון? אי אפשר להסביר את זה. בינתיים להיות בלי ביקורת.

שאלה: מה זה נקרא שה' בחר בו לתת לו שירות? מה הוא השירות שה' צריך מהאדם?

מה שה' יגיד. אבל אדם צריך להכין את עצמו כך, שהוא מוכן לתת בעל מנת להשפיע את כל מה שהוא יראה שמגיע אליו כהזדמנות מהבורא.

שאלה: איך להבין את המשפט "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי עולם הזה"?

את העבודה אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו נמצאים ברצון לקבל, וכמה נוכל לממש על ידו את הכוונה בעל מנת להשפיע, זו בעצם הפעולה.

שאלה: איך להרגיש טעם של השפעה בעשירייה?

אנחנו צריכים לגלות בינינו איזה טעמים יש לנו מקיום תורה ומצוות, וכך זה יעבור לחברים.

שאלה: איך צריכה להיות ביקורת עצמית? איך לעבוד נכון עם ביקורת עצמית?

ביקורת עצמית בדרך כלל צריכה להיות למעלה מהאדם, והוא צריך לראות את עצמו ממדרגה יותר גדולה, גבוהה, איך הוא נראה מהמדרגה הבאה. אנחנו נצטרך לממש את זה.

שאלה: למה האדם לא זוכר מה הייתה הנקודה שממנה נפל ומה היה הגורם שיפול ממצבו?

אדם לא יודע, הוא בחוסר הכרה.

תלמידה: למה?

יש כאן כמה למה. אני חושב שהוא לא צריך להיות קשור לאותה מדרגה, לאותו מצב. אם נפל, אז נפל. והמצב שהוא נפל ממנו לא נמצא עכשיו בהישג ידו.

שאלה: שמעתי שפעולה זו כוונה. האם משיכת האור המחזיר למוטב זו פעולה או שזו גם פעולה וגם כוונה?

פעולה עם כוונה, כן.

שאלה: הוא כותב "ברוחניות, אין האדם יכול לראות, איך שהרבים מחשיבים את ה', וכדאי להתבטל אליו, זה מוסתר מאתנו. אלא שאנו צריכים להאמין שכך הוא. וזה נקרא "קו ימין". היינו, בלי שום כוונות". וגם כותב "שאינו רואה אצל אחרים, שמחשיבים את הרוחניות עד כדי כך, שיהיה כדאי לוותר על אהבה עצמית. כי בזמן שהוא מתחיל להסתכל על הכלל של לומדי התורה ומקיימי מצות הוא לא רואה אצלם שיעור חשיבות כזו, שיעבדו בגלל זה בעמ"נ להשפיע. ומובן מאליו, מדוע הוא לא מקבל חשיבות של רוחניות."

אנחנו אומרים שבלי סביבה האדם עם כל המחשבות והציורים הפנימיים שלו לא באמת יכול להשיג חשיבות אמיתית של השפעה, הוא צריך לקבל את זה מהסביבה. על הסביבה הוא מסתכל בעיניים האגואיסטיות שלו, הוא לא רואה שיש להם איזה כוונות גבוהות, ואז גם מהם הוא לא מסוגל לקבל. אז יש פה איזה סוד. איך האדם דרך ההסתרה הזאת, שמובן למה יש הסתרה, מצליח לקבל את החשיבות?

כי זה שהוא קשור לאיזו מדרגה רוחנית, אז המדרגה הזאת מאירה לו במשהו לפחות. ואפילו אם הוא נפל ממנה, אז מקבל מרחוק אור שהיה מטפל בו, נמצא בו, וכן הלאה. לכן יש הבדל בין מי שנמצא במדרגה מסוימת למי שנפל לאותה המדרגה מלמעלה. כי זה כבר האור שנעשה בו יותר קרוב, ויותר מובן לו איך הוא נפל, מה הוא עשה, וכך הוא עושה את החשבון וחזרה בתשובה.

תלמיד: כדי להשיג את העלייה עצמה, להשיג איזו חשיבות יותר ממה שהייתה לו קודם, מאיפה הוא משיג אותה?

מתוך זה שהוא נפל. דווקא בגלל שנפל, אז אותה המדרגה שהוא נפל ממנה נמצאת בו, רק בצורה שלילית.

תלמיד: הוא רואה ומרגיש שהוא למטה.

כן. והאחרים לא רואים ולא מרגישים. לכן יש לו עכשיו הזדמנות לקום. מי שלא נפל, לא קם.

תלמיד: מזה הוא מקבל התעוררות, הוא מרגיש שהוא בנפילה, ומרגע זה הוא צריך להתחיל לעבוד ולהשיג חשיבות.

כן.

תלמיד: איך הוא עושה את זה?

במעשה ובתפילה.

תלמיד: זה חייב להיות שהוא משיג את זה דרך הקבוצה.

דרך כל מיני אמצעים שיש לרשותו.

תלמיד: איך הוא משיג חשיבות דרך הקבוצה? יש באמצעים האלה איזה מנגנון שקיים, אחרת אי אפשר לעלות. איך האדם מתוך המעשה שלו כלפי הקבוצה משיג דרכם חשיבות?

אם הוא משייך את החשיבות של מדרגה יותר עליונה לחברה, לחברים, אז הוא מתחיל לעבוד איתם כמו עם מדרגה יותר עליונה. כך לאט לאט הוא מקבל מזה תמיכה וכוחות לעלות אליה.

תלמיד: כשהוא מתעורר ומרגיש שהוא בירידה, הוא לא רואה בחברים שום חשיבות, אבל הוא מתייחס אליהם כאילו מאחוריהם יש מדרגה גבוהה.

כן, זה נקרא שיש לו תורה, שהדרך נמצאת בו.

תלמיד: האם הוא מתייחס אליהם כאילו מאחוריהם יש את המדרגה הגבוהה, מתחיל להתחבר איתם כמו שהוא רואה אותם?

כן. אנחנו תמיד צריכים לזכור שדרך העלייה היא דרך הקבוצה וזה תמיד מוכן לנו, ואנחנו יכולים להשתמש בזה. הכול תלוי באדם.

שאלה: לא הבנתי מה זה בתכלית הפשטות. במשפט האחרון הוא אומר, ש"אם האדם רוצה לזכות למשהו, הוא צריך לקבל על עצמו לשמור תו"מ בתכלית הפשטות".

כן.

תלמיד: זה בלי כוונה, זאת אומרת אפילו שאין לך כוונה, או שאין לך טעם בפעולה הזאת, זה כבר פשטות?

בפשטות זה נקרא, כמו שכתוב.

תלמיד: כמו שאני מבין בדרגה שלי?

כן.

תלמיד: ואפילו שאני לא מרגיש טעם כמו שהוא כותב?

זה לא חשוב.

תלמיד: לא חשוב?

כן.

שאלה: לפעמים אנחנו אומרים שתורה ומצוות זה פעולות חיבור בעשירייה. לפעמים זה יכול להיות אחרי מחסום, והסברת שזה כל מיני פעולות שהאדם עושה בכוונות כבר כלפי הבורא. ולפעמים כמו שאני מבין, שכולם מקיימים את זה בידיים וברגליים. זאת אומרת יש כמה רמות.?

כן.

תלמיד: ואז אם אפילו אני מקיים את מה שהוא נותן דוגמה על הציצית, אין טעם לקיים את הדבר הזה, אבל זה גם כן עוזר כביכול?

כן.

תלמיד: ואפשר להגיד שהפעולה הזאת היא למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין טעם?

אם אתה תעשה את זה בצורה כזאת, אז זה יהיה למעלה הדעת.

תלמיד: זאת אומרת לקיים אפילו בפשטות. נגיד אני שומר כשרות שאין בזה טעם, זה לא בריאות - אפשר כמובן לדמיין כל מיני דברים, אבל תכלס, אפילו בזה כשאין לי כוונה, זה כבר עוזר?

כן. כי אתה מבין שעל ידי קיום המצווה אפילו כזאת כמו כשרות או ציצית ועוד, אתה בזה רוכש יכולת לעלות למדרגה של המצוות האלו.

תלמיד: איך לקשור את זה בכל זאת, כי אנחנו אומרים שכל התורה זה "ואהבת לרעך כמוך".

זה כלל. אבל לא שזה כל התורה. זה כלל של התורה.

תלמיד: זאת אומרת לא צריך לקשור עכשיו כשרות או ציצית לחיבור בעשירייה, כי אני לא יכול לקשור את זה, אין שום קשר.

כן.

תלמיד: או שכן אפשר לקשור?

לא.

תלמיד: אי אפשר?

לא.

תלמיד: זאת אומרת יש פעולות שהן חיבור בעשירייה ויש פעולות כאלו?

כן.

תלמיד: גם זה וגם זה יכול לקדם אותי למטרה?

כן. ודאי.

שאלה: למה חיבור בעשירייה לא מספיק להכול, מ"אהבת הבריות לאהבת ה'".

הוא לא מבטל לנו את כל האפשרויות של חיבור שלנו בעשירייה להידבק בבורא. כי בסך הכול החיבור הזה הוא לא מכסה את הכול.

תלמיד: למה? תמיד אמרנו שבעשירייה יש הכול, אם נתחבר, נתכלל, נתבטל פנימה בעשירייה, מתוכה נשיג הכול.

יש עניין שהחיבור מכסה את הכול. ויש עניין שאנחנו צריכים לבצע פעולה ולעלות לאותה רמה.

תלמיד: מה התוספת של פעולה שהיא מחוץ לעשירייה, שאדם יכול אפילו לעשות עם עצמו? מה חסר בעשירייה שאני צריך לעשות עוד שעות נוספות בעוד מעשים, בעוד פעולות חיצוניות?

אתה צריך לעשות פעולות שאתה קורא להן חיצוניות, כי את הפעולות האלה אתה מבצע עם החברים שלך, עם הדומם, צומח, חי ומדבר וכן הלאה. המצוות הן לא שאתה מבצע במסגרת בנויה, אתה בזה גם בונה את המסגרת.

תלמיד: אני שואל למה אהבת חברים לא מכסה על הכול? ולמה הכוונה לא מכסה?

מפני שאנחנו נמצאים במציאות שהיא כוללת דומם, צומח, חי ומדבר ואנחנו עוד יותר למעלה.

תלמיד: ולכן כוונה היא מעל דומם, צומח, חי וכולי?

אבל אנחנו צריכים גם בפועל לקשור את הדברים האלה אלינו. לכן כל המציאות שלנו הרוחנית, היא עוברת דרך כל העולמות עד העולם שלנו הנמוך ביותר.

תלמיד: ובזה שאדם עושה פעולה פלוס כוונה, זאת אומרת קושר בין שני הדברים האלה, מה התוצאה מזה?

אתה בזה קושר את הפעולה שלך למקור, לבורא.

תלמיד: המעשה זה תנאי רוחני?

כן.

תלמיד: בלעדיו האדם לא יכול להתקדם, רק בכוונת הלב?

בדרך כלל לא יכול.

תלמיד: מאיזה שלב זה הופך להיות מחסום כלשהו עבורו?

זה די מהר. זאת אומרת, אם האדם כבר חושב איך לקיים איזה פעולות שהן עוד לא מצוות בוא נגיד, פעולות כדי להשפיע לבורא, אז הפעולות האלה כבר נקראות מצוות, והוא חייב לקיים אותן כמו שכתוב.

תלמיד: מה זה "כמו שכתוב"?

כמו שכתוב, שהן יהיו בכל העולמות.

תלמיד: כשאדם מקיים מצוות, מה הוא עושה בזה? הוא פועל כלפי בורא, או פועל כלפי החברים? למי הוא פועל כאן?

בזה הוא פועל כלפי הבורא. אין לו למי עוד לפעול.

תלמיד: איפה החברים פה?

בתוך המצוות. כל המציאות נמצאת ביחד עם המצוות, ואדם משתמש בהן, בכולן, כדי לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: קונקרטית כרגע, זה מחסום לחברה שלנו להתקדם ל"לשמה" אם לא מקיימים פעולות כלשהן?

תלוי איזה.

תלמיד: איזה?

אני לא יודע, צריך לראות כל פעם, לא להגזים בזה, אבל גם שאתה זורק אותן לגמרי אין דבר כזה, אין.

תלמיד: כי פה הוא כותב בהתחלה, ואומר נגיד על מצוות ציצית, אחר כך הוא אומר שמדקדקים באורך, בבד, ועוד המון. אז אני רוצה להבין מה הדבר המינימלי והרצוי כדי להתקדם לרוחניות, שזאת בעצם המטרה ולא להיכנס לדקדוקים?

לך, כדי לקיים מצוות ציצית, מספיק להיכנס לחנות ולקנות ציצית.

תלמיד: סליחה שאני אהיה אולי בוטה, איך חתיכת בד שאני אשים עלי תקדם אותי לרוחניות?

אתה לא רואה את הקשר. הקשר זה דרך הרצון שלך.

תלמיד: אז בשביל מה אני צריך את המעשה אם זה הכול בסוף תלוי ברצון שלי?

אתה לא יכול לעשות שום דבר ממש בכוונה, בלי מעשה.

תלמיד: ולמה מעשים של חיבור וסעודות ושיעורים, הם לא התשתית שלנו לפיתוח הרצון ובניית הכוונה?

כן, אתה עושה אותם גם בכוונה, ברצון ובפעולה.

תלמיד: מה חסר בהם שאני צריך להוסיף עוד לבוש כלשהו, פעולה כלשהי, בירור של מזון כלשהו?

זה הכול מתוך ההתאמה שלך לכוח העליון. כשאנחנו לומדים מה זה "לבושים", מה זה "היכלות", כשאנחנו רוצים להביא את עצמנו גם לאותו קיום.

תלמיד: איזה תוספת יש בהם שלא נמצא בקשר בתוך עשירייה? על אותה נקודה, מה התוספת שיש בפעולות האלה שאין בקשרים, ביחסים בינינו?

אתה לא יכול לקיים בעשירייה את כל הקשר שיש בין דומם, צומח, חי, מדבר, שזה הכול יהיה כלול בתוך העשירייה. איך? זה פשוט בלתי אפשרי.

שאלה: לי אין ציצית, אני לא רואה מצב שאני שם ציצית פתאום, הכשרות שאני שומר היא במקרה הטוב עממית. אם נתחיל לעבור על המצוות, אז סביר להניח שכמעט אף אחת מאיך שהיא כתובה אני לא מקיים. מה זה אומר על ההתקדמות הרוחנית שלי, שהיא איננה, שהיא תקועה, שהיא לא תתקדם עד שלא אתחיל לקיים את המצוות הללו?

אתה בכל זאת תצטרך לקיים במשהו את המצוות ששייכות לשורש נשמתך. מתי? אני לא יכול להגיד, אבל בטוח שיבוא הזמן ואתה תקיים.

תלמיד: האם זה יגיע מעצמו?

רצוי שלא.

תלמיד: מה זה אומר, האם ללכת עכשיו לקנות ציצית?

גם זה. גם ציצית, גם תפילין.

תלמיד: אני שואל, כי זה שינוי אופי, בן אדם שפתאום מתחיל להסתובב עם ציצית.

אני לא אומר לך שאתה חייב להסתובב בציצית, גם לא כתוב כך ממש לפי החוק. אלא זה כבר מנהג שנכנס לחברה. אתה לא צריך.

תלמיד: מה כן ומה לא, אם זה לא יגיע מעצמו?

מה שנוגע לך, אז אתה חייב לדעת איך אתה מקיים את זה לפי התורה.

תלמיד: מה זה אומר מה שנוגע לי?

כשאתה אוכל, אז אתה אוכל כשר. כשאתה מתכסה בארבע כנפות, אז אתה קושר לשם ציצית, וכן הלאה.

תלמיד: האם צריך לעשות שינוי באורחות חיים?

לא. האם אנחנו מתחילים לדבר מהשיעור הראשון?

תלמיד: לא, כי אני אף פעם לא שמעתי פה את הדברים ששמעתי עכשיו בשיעור, בשביל זה קמתי לשאול. הנושא של ציצית מעולם לא עלה בשום שיעור שהייתי בו, כמו שאמרת עכשיו לחבר, "תלך ותקנה ציצית".

זו לא הייתה כוונתי. אבל לפי התורה, אם יש לך בגד שיש בו ארבע פינות, אז אתה צריך לקשור אליו ציצית. נגיד ביום קר אתה מתכסה בשמיכה כי קר לך, אז אתה חייב לקשור את הציצית לארבעת הפינות של השמיכה.

תלמיד: אנחנו באים לשיעור בוקר, עובדים בעשירייה, קוראים מקור, איפה נכנס פה כל האירוע הזה של מצוות כפשוטן ביום יום שלי?

זה נכנס ביום יום שלך אבל ודאי שזה לא קשור אלינו וללימוד שלנו, כי אלו דברים שאנחנו צריכים איכשהו בכל זאת לקיים.

תלמיד: האם כל אחד צריך בעצמו להתחיל לחשוב מה הוא מקיים מתוך הדברים האלו?

לא עד כדי כך. אבל בדרגת הדומם מה שנקרא, אנחנו צריכים לעשות ולעזוב. לאט לאט נדבר על זה. היום קיבלת מנה ראשונה.

תלמיד: אדם החליט להניח תפילין, ובזמן הזה יש לו שתי אפשרויות, או שהוא חושב על העשירייה, לא משנה מה, שיהיה טוב לעשירייה, לפי המצב שבו הוא נמצא, או שהוא אומר שהוא חושב על הבורא, מה שעולה לו עכשיו לפי תפיסת הבורא שלו באותו רגע.

מה זה שייך לתפילין?

תלמיד: הוא עושה עכשיו פעולה עם הגוף שלו. עשה אותה, הניח תפילין, סגר שבע פעמים כמו שצריך. עכשיו יש לו מחשבה בראש, על מה הוא חושב? על מה יותר טוב לחשוב?

כתוב ב"סידור" מה לעשות.

תלמיד: מה לעשות הוא עושה, וגם אומר את מה שצריך להגיד, אומר את הברכה, והכול. אבל על מה הוא חושב עכשיו? לא מה הוא עושה. כי הוא עושה בדיוק מה שכתוב.

על זה צריך לחשוב.

תלמיד: אז עכשיו יש שתי אפשרויות, אחת שהוא רוצה לחשוב על העשירייה, שיהיה טוב לחברים, לא משנה מה שעולה לו עכשיו על המושג "עשירייה".

כן.

תלמיד: והשנייה, שהוא חושב עכשיו על הבורא, על הקשר בינו לבין הבורא.

אז הוא חושב על הבורא, ועל העשירייה, בזמן שהוא אומר את מה שצריך להגיד על הציצית.

תלמיד: צריך להכניס את שניהם פנימה?

כן.

תלמיד: כי קודם מהתשובות שלך זה נשמע קצת אחרת.

למה?

תלמיד: המצב כבר עבר, אבל קודם זה היה נשמע כמו לא לחשוב על עשירייה, זה לא קשור לעשירייה. זה קשור לקשר בינו, לבין הבורא.

לא. זה היה משהו אחר.

תלמיד: אז להכניס, גם את העשירייה, וגם את בורא בתוך המחשבה?

כן. על זה אנחנו מדברים.

תלמיד: ובעצם, עשירייה ובורא בכל דבר בחיים שלנו, בכל מצווה, בטח.

זה העיקר.

תלמיד: בסדר. תודה.

אבל איך לממש את זה? אנחנו צריכים לעשות את זה עם פעולה. חבר'ה, אני לא רוצה עכשיו להתחיל לברר את כל הדברים. אני לא אלך עכשיו להתווכח או להסביר לך. יש לך ספר, קח אותו, ותראה מה אתה צריך לעשות.

אין מה לדבר, אין בזה שום תועלת. רק תראו מה כותב רב"ש. בפשטות, ואת זה אתם צריכים לעשות, זה הכול. אני לא רוצה למלא ואת התסבוכות שלך, שמור אותן לעצמך.

שאלה: למה הוא מתכוון, מה הכוונה כשמדובר כאן על "קיום תורה ומצוות במעשה"?

במעשה. שאנחנו עושים את זה. בידיים, וברגליים, בכל מה שאנחנו יכולים, בכל הגוף שלנו.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על תורה ומצוות, יש בירור שעוסק במעשה, ויש בירור שעוסק בכוונה. איך ליישב בין השניים, בין המעשה והכוונה?

בזמן שעושים את המעשה, רצוי לעשות אתו עם הכוונה השייכת לאותו מעשה.

תלמיד: במאמר רב"ש מדבר על "קישוט", "קישוט בקיום תורה ומצוות". מה בדיוק הכוונה ב"קישוט"?

"קישוט" זו תוספת יופי. התוספת כדי להדר את זה נקראת "קישוט".

תלמיד: מדובר כאן גם על עניין הידור, הידור במעשה המצוות, וכוונה בקיום מעשה המצוות. אז מה זה בדיוק ההידור? האם הידור וכוונה זה אותו דבר?

לא. כוונה זה כוונה, והידור זו תוספת שאני יכול לעשות. אני יכול ללכת עם שמיכה כל היום, להיכנס לכל מיני מקומות, לעבוד, ללכת לקניות, ולעשות הכול כשאני לבוש בשמיכה. ואני יכול לתפור לעצמי כיסוי, וכך ללכת. זאת אומרת, הידור זה כשאני מבצע פעולות שחשובות לי, ואני עושה אותן בתוספת יופי, בתוספת היחס שלי, וזה נקרא "הידור".

תלמיד: במאמר כתוב "ובשיעור הדקדוקים, עד כמה אנו צריכים להיזהר בדקדוקי המצות," ובהמשך, "ניתן לנו במצוה, שלא לאכול חמץ בפסח." וכולי. אז מה זה בדיוק הדקדוקים שמדובר עליהם כאן?

אלה כבר דברים ששייכים למבינים, לאלו שנכנסים פנימה, לפי האופי שלהם. ולכן אנחנו לא צריכים את זה. עלינו רק לדעת שזה כך.

שאלה: כתוב כאן שכשאדם מתפלל או פונה לבורא, עליו לתאר לעצמו שהוא פונה לבורא כאל אדם קרוב אליו, כאל אדם גדול. איך נכון להתייחס לדמיון כדי להרגיש את הבורא קרוב אלי כמו לאדם חשוב?

לתאר את הבורא ככוח ללא גבול, ללא צורה, שממלא את כל המציאות, וקובע הכול. מהפעולה הקטנטנה ביותר, ועד הפעולה הגדולה ביותר, שהכול זה בורא. וככל שהאדם יותר ויותר יתאמץ בזה, יותר מהר ישיג אותו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לראות באיזו מידה כבר תיקנו את היצר רע בעזרת התורה ומצוות?

אנחנו כן צריכים לראות את זה. נקווה שנראה את זה. כשנגיע לדרגה הרוחנית הראשונה אנחנו כבר נוכל לראות ממנה אלו חברים מקיימים את הדברים האלה ברוחניות גם כן.

שאלה: מה המשמעות הרוחנית של ציצית, ואיך עלינו לגשת לדברים כאלה?

זה לא חשוב לנו. באמת לא חשוב. יש בזה המון פרטים, ואני בכלל לא ממליץ להיכנס לזה, וגם לא צריכים לקיים.

שאלה: אין לי שאלה, אני רק רוצה להגיד עד כמה מדהים המאמר הזה. עד כמה הוא באמת מראה לנו שכל דבר שאנחנו עושים הוא לתועלת עצמנו. כל מה שהוא מתאר כאן, עד כמה אפשרויות ניתנו לנו להתקרב לבורא, ליצור איזשהו קשר איתו, אפילו הפעולה הקטנה ביותר, פשוט רציתי לבטא את זה. אני ממש נרגש ונדהם מהמאמר הזה.

כן.

שאלה: כתוב בפסקה האחרונה ""אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש"."

זה חשוב כי שאני מקבל משהו בעל מנת להשפיע, ואז אני נותן על מנת להשפיע לבורא, יש לי קשר עם הבורא, ובקשר הזה שבניתי עם הבורא, אני מקבל ממנו אור גדול, כל פעם אור אחר. יוצא שהתענוג הזה שאני מרגיש בזה שאני מקבל את האור מהבורא זה תענוג גדול מאוד, אני צריך לקבל אותו לא לעצמי, אלא בעל מנת להשפיע. אני רוצה שבכל העולם האור הזה יתפשט וימלא את כולם, זו כוונתי.

תלמיד: האם ההרגשה תלויה ביגיעת האדם או בסביבה?

זו כבר שאלה יותר קשה. גם באדם וגם בסביבה.

תלמיד: הבורא אסף אותנו יחד בעשירייה, למה הוא מצפה מאיתנו?

שאנחנו נפנה אליו עם דרישה שהוא יעלה אותנו אליו.

שאלה: רב"ש כותב "צריך כל פעם לבדוק את עצמו, לדעת בבירור גמור את השיעור שנאה, שרכש לשנוא את הכלי קבלה שלו, ולהשתוקק לכלים דהשפעה.". שיעור השנאה נמדד כלפי כל רצון בנפרד או כלפי הרצון לקבל הכללי?

כלפי הרצון לקבל הכללי.

שאלה: אנחנו מאמינים שהפעולות שלנו הן לטובת העשירייה והקבוצה, אבל הבורא הוא נסתר, אני פשוט עושה הכי טוב שאני יכולה כדי לדאוג לחברות ולהפצה. איך אני יכולה לחשוב על נחת רוח לבורא אם לא גיליתי אותו? על איזה מחשבות שלי אני צריכה לעשות ביקורת?

תשפיעי קודם לחברות, ואחר כך עם כל החברות תנסו לכוון את עצמכן לבורא ואז תתחילו להרגיש אותו. אבל רק בצורה כזאת, קודם לחברות ואחר כך לבורא.

שאלה: איך להרכין את הראש בפני הבורא?

להרכין ראש בפני הבורא זה פשוט להתכופף פנימית, וכך להמשיך עד לגמר התיקון.

שאלה: איך להגביר ולחדש את הקשר עם הבורא?

רק דרך החברות.

שאלה: רב"ש מתאר במאמר תהליך שמוביל לנפילה, הוא כותב "ופתאום הוא נקרא לבוא להמלך ולדבר עמו. ואז הוא מסתכל על עצמו, איך כל הזמן הוא היה משוקע בתאוות עולם הזה, כמו כל הבהמות. ועכשיו הוא רואה, שנעשה גבר בגברין. ומסתכל בבקורת חריפה על הסביבה שלו, ... ואחר כל זאת, אחר כמה זמן, יכול אפילו לאחר רגע אחד, אחרי כל הבקורת שעשה על הסביבה שלו, הוא שוכח מכל הרוחניות שלו,".

מה הקשר בין השמחה מהזכות לדבר עם המלך לבין הביקורת שמתעוררת באדם, והאם עלינו להיזהר מהשמחה הזאת?

לא. אנחנו צריכים להיות כל הזמן בשמחה ממעשים טובים, זו מצווה גדולה. לכן, תיזהרו להיות ללא שמחה, ההיפך.

שאלה: בשבילי האדם החשוב בחיים זה אתה, ויש לי יראה גדולה לשאול שאלות. אני רוצה להגיד תודה גדולה לבורא על כך שזיכה אותנו לדבר עם מקובל גדול בשרשרת המקובלים. אני רוצה לאחל לך בריאות, אנחנו מאוד אוהבות אותך.

רציתי לשאול לגבי מילוי רצון הבורא. איך אני ממלאת את רצון הבורא דרך הרצונות שמופיעים? האם להשתוקק לא למילוי הרצון שלי, אלא דרך הרצון הזה להשתוקק לקשר עם הבורא?

זה המילוי הנכון, כי הוא קורה באור חוזר. הכול נכון, תמשיכי כך.

(סוף השיעור)