שיעור ערב 12.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש - א' עמ' 12, מאמר "מטרת החברה - ב'"

מטרת החברה - ב'

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.

וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת.

אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת").

רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול.

לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך להיות ענין פנימי.

אבל בזמן שנמצא מי שהוא, אם הוא אינו מחברה זו, צריכים לא להראות שום רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו. היינו, שלא לדבר מדברים רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו. שהוא נקרא "אורח בלתי קרוא"."

שאלה: אני רוצה להודות על זה שיש לי את הזכות להיות פה עכשיו במפגש איתך ועם החברים, ויצאתי בהתרשמות מאוד גדולה וקנאה מאוד גדולה מהבוקר עם התפעלות מהסעודה ובכלל מגדלות החברים בהפצה, דאגה לחברה וראיתי שאני לא נמצא שם וזה הכניס בי רוגז בהתעוררות כזאת טובה, דווקא עם הודיה, אבל אני לא יודע מה עושים עם החיסרון?

עם מה בדיוק?

תלמיד: הייתי רוצה גם להיות המשפיע על החברה, הייתי רוצה להיות גם להשקיע בהפצה. אני עושה מה שיש לי בסדר היום, הפצה, תרומה לחברה, הכול מאוד ברור ואני רוצה להוסיף. יש בי איזה רצון להיות גדול כמו החברים. ומה אני עושה עם זה?

אתה צריך לשאול את החברה האם יש לך מקום להוסיף או בכמות או באיכות. אתה יכול להגיד "אין לי יותר שעות, אבל אולי אני יכול לעסוק במשהו יותר איכותי, להשפיע לחברה". זה שאתה משפיע לחברה אתה משפיע על הכלי שלך, לפי זה אתה תקבל תגובה. סך הכול מה שמתגלה, מתגלה באותו הכלי שאתה בונה. אנחנו רק אומרים שזה השפעה לזולת, הפצה, זה מילים כדי לבלבל את האגו שלנו, שיהיו לנו פעולות כביכול קצת יותר מנותקות מהאגו. כי אם זה היה ברור לך שאתה עושה את זה לעצמך, היית מכניס את כל העבודה הרוחנית לתוך האגו. היית כבר מגיע למצב של קליפה.

תלמיד: השכל מבין, אבל הלב לא מרגיש מה שאתה אומר.

זה ברור שלב לא מרגיש, אבל מי שקרא למשל את המאמר הזה לפני 10 שנים וקורא אותו היום, הוא רואה עד כמה שעכשיו הוא יותר קרוב למה שכתב רב"ש. קודם לא הבין את כל התהליך הזה ועכשיו הוא כן מבין. עכשיו מבין מתוך שהרגיש בתוכו איך שזה פועל. כך מתקדמים.

תלמיד: לכן פתחתי בלהודות מעומק הלב על ההזדמנות. בכל מקרה, אני רואה שכשאני הולך הביתה אני מפחד שזה יאבד בלי שיקרה עם זה כלום, העולם כמנהגו נוהג, אני חוזר עם התפעלות, התרוממות ועושה מה שאני עושה בדרך כלל בשבת וחוזר ואני מפחד שזה יאבד.

לא, זה אסור.

תלמיד: אז מה עושים?

צריכים להרגיל את עצמנו שאתה לא מפחד, שיהיו לך שוב ירידות עליות, ירידות עליות, אתה רק צריך לא לאבד את הקו שמכוון אותך לבורא. זה כמו שאתה נוסע בדרך והדרך משובשת, מטלטלת וככה אתה נוסע, אבל ברור לך שאתה נוסע ואין דרך אחרת. וכל ירידה ועליה, וירידה ועליה זה תיקון הכלים עוד ועוד ועוד. זאת אומרת בזה שאתה כל פעם מתקדם, אתה בכל זאת מתקרב למטרה. ולכן אל תחשוב להרגיש נוח, תחשוב שאתה כל רגע, עם כל עליה וירידה מתקרב למטרה. ומספר העליות והירידות קצוב לכל אחד ואחד מראש. זה תלוי בשורש הנשמה.

תלמיד: כן, להיפך, אני לא רוצה להרגיש נוח, אני רוצה שזה יישאר, הדאגה היא שאני לא אממש את ההתעוררות הזאת.

תממש התעוררות, אבל אל תקבע באיזה מצבים אתה רוצה לראות. תקבע רק דבר אחד, שבכל מצב שאני אהיה אני רוצה להיות מקסימום דבוק ולא חשוב המצב עצמו. זה היחס הנכון.

שאלה: מי זה "האורח" הזה ה"בלתי קרוא"? הרי אנחנו מזמינים את כולם.

מדובר על העשירייה שנמצאת ונגיד מצטרף אליה מישהו ואתה לא יכול לזרוק אותו, אז הוא מתיישב ורוצה להיות אתכם. אז אתם כבר לא מדברים על הקשר הפנימי הלבבי ביניכם אלא אתם מדברים על דברים שהם יותר מתאימים להיות בשיתוף עמו. זה דבר אחד. דבר שני, ש"אורח בלתי קרוא" יכול להיות האורח הפנימי שלך, שפתאום בך יש עכשיו בן אדם חדש שהוא לא רוצה להיות קשור עם החיבור בקבוצה ואתה לא יכול להתמודד עמו ואז אתה פשוט משתדל כמה שיותר להרחיק אותו מהחיבור בישיבה.

שאלה: מה רע בכך שנדבר על החיבור, על הקשר בינינו עם בן אדם חדש?

שמישהו בא אליך למשפחה ואתה רוצה לדבר על איזה יחסים בינך לאשתך, האם לא משפיע עליך, לא מפריע לך מישהו זר?

תלמיד: הבנתי.

הבנת. יופי. זו דוגמא טובה, צריכים לקרב את זה לאדם.

שאלה: לגבי ייאוש, מה לעשות כשאתה מרגיש שאפילו אחרי שאתה עושה את המקסימום, אתה עדיין במצב של ייאוש?

נמצא במצב של ייאוש. אתה כבר נמצא בזה כמה עשרות שנים, מה אתה רוצה ממני.

תלמיד: יותר ויותר באמת.

כן, ככה תהיה עד סוף החיים. אז מה? תפסיק לבכות. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

תלמיד: כן, אני יודע שזה מקום החולשה שלי. אני לא יודע מה לעשות חוץ מזה.

צריכים לסגור עיניים ולהיכנס לתוך החברה וכאילו אתה לא נמצא, אתה נעלם שם. פשוט נעלם. אתה שומע מה שהם אומרים, אתה מרגיש מה שהם מרגישים, אתה נעלם. זה דבר היחידי שיכול להציל אותך. עכשיו שב ותמשיך לעשות את זה כל הזמן. אל תשאל יותר כלום.

שאלה: יש במאמר קטע "ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני", אתה יכול להסביר למה לא יכולה להיות התכללות בינינו בלי ביטול? בגלל שאין כוח לבטל את עצמו.

זה חוק הטבע. אני כולי חושב על עצמי, במאה אחוז, וכדי שאני אתכלל עם מישהו אני צריך לפנות בי מקום מהאגו שלי שחושב רק על עצמו במאה אחוז, שאני אחשוב על עצמו 80% ואז 20% מהרצון שלי אני מפנה לקלוט מה שהחבר רוצה.

שאלה: אחרי זה הוא כותב ש"כל אחד רואה מעלות חברו". זו גם צורה של ביטול?

כן, אחרת איך אני אתכלל ממנו? איך אני אקח משהו ממנו אם אני לא רואה אותו יותר מוצלח, יותר חזק, יותר מבין, מרגיש, מתקדם? איך אני אתכלל?

שאלה: איך לבטל מחשבה כמו שרב"ש כותב "אבל מי שחושב שהוא קצת גבוה"?

הוא צריך לשכנע את עצמו שבאמת נכון שיש לי רגש ושכל משלי, אבל יש גם אנשים שלא שהם חשובים בעיני, אלא בטוח שיש בהם משהו שלי אין ואני חייב להתכלל מהם. זה מצד אחד. מצד שני כל החברים הם חלקי הנשמה שלך. אם אתה לא נכלל מהם, אתה לא מקבל את החלקים האלה, ובסך כול החלקים האלה אתה משיג את הבורא. אז אל תתכלל, תישאר בגאווה שלך. מה יהיה לך? רק החמור שלך היקר שלך יישאר איתך.

יש לך נקודה שבלב וחמור. אם אתה לא מחליף אותו בקבוצה, שליד הנקודה שבלב תהיה לך קבוצה, עוד עשרה חמורים, אבל הם לא חמורים, כי אתה מבטל את עצמך כדי להתכלל איתם, אז יוצא לך במקום זה אדם, מערכת שהיא דומה כבר לבורא. אחרת כלום.

שאלה: זה בידיים שלי לתת מקום לחברים בפנים?

לעשות מכאנית כל מיני פעולות עד שזה ייכנס, כי גם האור עובד עליך. צריכים לקחת בחשבון פעולת המאור המחזיר למוטב.

שאלה: השבוע שמעתי, שבשוויץ פיתחו מדענים ניסיון עם גנים שמראה שהאדם יצא מזוג אחד, מאבא ואימא אחד יצאו כל האנשים.

אז מה?

תלמיד: הם אומרים שבתורה כך כתוב.

כל הכבוד לשוויצרים ומה הלאה?

תלמיד: הם מדברים שם עם רב ושואלים אותו על זה, כי על פי הניסיון הזה הם רואים שזה היה לפני עשרים אלף שנה.

סך הכול לפני עשרים אלף שנה.

תלמיד: אבל הם אומרים שכתוב בתורה שזה היה לפני ששת אלפים שנה. אז איך תסביר את זה?

אני צריך להסביר?

תלמיד: לא, הם שואלים את הרב שבטלוויזיה.

ומה הוא אמר?

תלמיד: הוא התחיל לדבר שטויות. וזה הזמן שאולי אתה יכול להיכנס לזה.

בשביל מה לי להיכנס לשם?

שאלה: זאת השאלה שלי, צריכים או לא צריכים?

לא צריכים כלום שב בשקט, תעשה את העבודה שלך לפי מה שהרב"ש כותב לך וזהו. אני לא מבין מה אתה צריך את שוויץ ועוד עם הרב שלהם.

תלמיד: אני רק רציתי לשאול.

זו לא הזדמנות להפצה, אל תיכנס לזה, עזוב, בשביל מה.

תלמיד: חשבתי שאולי כדאי [להשתמש בזה] כהזדמנות.

לא. זה דברים קטנים שאף אחד לא שם לב לזה. היום לאנושות לא אכפת עשרים שנה, אלף שנה, ששת אלפים שנה. כאילו שזה חשוב לבני אדם היום, אכפת להם על איזה זוג אבא ואימא שהיו קיימים שם. עשרים אלף שנה זה כל כך קרוב אלינו, זה כלום. אני לא יודע מאיפה הם לקחו את זה, מתוך המוח או ארכיאולוגים מתוך החפירות?

תלמיד: הם לא אמרו, אבל אני הבנתי שזה ניסיון גנטי.

טוב בסדר זה לא חשוב, מהיום למחר הכול משתנה. אין טעם לעסוק בזה, דברים כאלה אני בכלל לא קורא. אני מתחיל קצת לראות משהו כזה [ועוזב] אין טעם.

שאלה: מה זה "קלות ראש"?

קלות ראש זה כשאתה הולך אחרי האגו שלך.

תלמיד: שם כתוב שהם יושבים ובתוכם יש אש בוערת.

אש בוערת זה לא קלות ראש. אש בוערת זה כשאנחנו מחממים את עצמנו על ידי חשיבות המטרה כך, שאנחנו מתלכדים ורוצים לפרוץ קדימה, להתגבר על האגו שלנו לקראת המטרה. אבל קלות ראש זה נקרא שאנחנו זורמים עם האגו שלנו, איך שהוא לוקח אותנו, מדברים על כדורגל.

תלמיד: אז איך יכול להיות שיש אש בוערת ביניכם ונכנס עניין קלות הראש?

את זה בכוונה עושים לך כל פעם מלמעלה, כדי שאתה תברר עוד ועוד כלים חדשים. כל המכשולים באים מהבורא כדי שתרצה להתקדם, כדי שתרצה לקבל עזרה ממנו, כי אחרת אתה לא תכיר אותו. הוא עושה לך את כל ההסתרות, כל הבעיות, כדי שתזדקק לו.

שאלה: הוא כותב שצריכה להיות השתוות אחד עם השני, כדי שיוכלו להתבטל אחד כלפי השני. אפשר להסביר את זה?

התנאים שבהם אנחנו יכולים להתבטל זה לזה, זה כשמי שיותר גדול ממני אני רוצה להתבטל [כלפיו]. אני בעיניו יותר גדול ממה שהוא מחשיב את עצמו, אז הוא רוצה להתבטל [כלפי]. ככה זה. וזה לא שייך למעמד גדול או קטן.

אני נזכר איך הרב"ש היה מוכן להתבטל. אי אפשר היה לראות בו שום גדלות, שום דבר, אפילו פחות מהאדם הקטן ביותר. הוא היה יכול לעשות כל דבר וזה ודאי מהכרת הגדלות של החבר, שהוא ראה את השורש שלו והחשיבות שלו בכלי הכללי ואת הבורא שכך מביא את החבר אלי, אז ככה אני מכבד אותו.

אני יכול לזלזל בו בגלל כל מיני בלבולים שלו, שהוא לא עוזר לנו, שהוא עושה לנו, זה משהו אחר. אבל מבחינת הקבוצה, מבחינת העשירייה זה חייב להיות כיהלום, כרכוש מאוד יקר. קודם כל בטוח שזה חלק מהנשמה שלי, שאם אני מתחבר אליו אני מתחבר לנשמה והבורא נמצא שם בקשר בינינו, אז עד כמה שאנחנו נתכלל זה בזה, אני שם יותר קרוב לגלות את הבורא. זה בפועל, זה לא מילים, בפועל אנחנו כך צריכים לגלות ולהרגיש. אני מבין שזה נשמע כמילים ריקות, אבל זה כך יתגלה עוד כמה שנים. ככה זה מתגלה.

תלמיד: כותב הרב"ש, שבזמן שנמצאים לא עם חברים, אז יותר טוב לא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "הצנע לכת עם א-לוהיך". למה זה ככה, מה זה הצנע לכת עם א-לוהיך?

הצנע לכת, שאתה מצניע את זה.

שאלה: למה?

אף אחד לא צריך לדעת באיזה מצבים פנימיים אתה נמצא. שאתה משתוקק לבורא, שאתה משתוקק לחיבור, שאין לך עכשיו אפשרות, הזדמנות. למה אתה צריך להראות את זה לאנשים זרים? דברים שחשובים לך אתה מסתיר מהם, ככה זה כשזה יקר לך וכשזה לא יקר, אתה מוכן לספר לכולם.

תלמיד: אני רואה שאם יושבים עם קבוצת חברים ובא אדם זר, אני מיד צריך להפסיק את הדיבור ברוחניות ולעבור לדברים גשמיים.

כן מיד.

שאלה: למה זה צריך להיות כך, מה זה נקרא "הצנע לכת"?

תגיד, שכחתי לספר לכם משהו שהיה לי אתמול וככה עוברים [נושא].

תלמיד: הוא גם כותב, שזה אמנם נשמע פשוט, אבל יש לזה פירושים. הצנע לכת עם א‑לוהיך זה דבר לא כל כך פשוט. להיות צנוע עם הא‑לוהים שלי, להיות צנוע עם החברה שלי.

זה לא עם החברה שלך, יש שם כוח זר. הכוח הזר הזה יכול לקחת את כל החיבורים שלכם לקליפה. אתם לא מבינים באיזה מערכת אתם נמצאים, אז הוא מציע לכם ככה לעשות. אתה תעשה כך ותצליח. אמנם עכשיו אתה לא רואה את כל הכבדות, או ההכרחיות שהוא אומר, אבל תעשה וזהו, ובצורה כזאת תשמרו על עצמכם. וזה לא חשוב, זה יכול להיות בחור טוב יכול להיות משהו אחר, זה לא חשוב.

תלמיד: אני יכול לדבר על עצמי, כשאני נמצא פה, ברור שאני נמצא בקדושה. אבל אנחנו רוב השעות בחוץ.

זה אפילו לא חשוב. אתה נמצא פה או בחוץ, יש לך עשירייה. זה החלק הכי אינטימי, הכי קרוב, הכי הכי שייך לך מכל מה שיש לך בכל המציאות. אין לך דבר יותר ששייך לך וקרוב ואישי מהעשירייה. אמנם שאתה עכשיו לא מרגיש ולא מזהה אותה בכלל, אפילו במשהו.

אבל זאת הנשמה, אין לאדם יותר מהנשמה. זאת אומרת זאת הצורה של הקיום שלך הנצחי. ואתה נמצא בה, רק אתה לא מרגיש ואתה צריך לרכוש עכשיו את ההרגשות האלה, לחזור להכרה, אתה עכשיו ללא הכרה, לחזור להכרה. תעשה מה שמייעצים לך מקובלים, תחסוך זמן וכוח.

שאלה: רב"ש נותן לנו סוג של קודים וכללים, כללי משחק.

זה לא קודים. אתם לא יודעים עד כמה המקובלים כותבים לכם הכול. אני רק מסתכל בזה ולא רואה. אני יכול לקרוא, אבל בפנים מת, אני לא מרגיש מה שהוא כותב. זה לא פותח אצלי את הרגשות, אבל זה לא קודים.

תלמיד: הוא רוצה לכוון אותנו שאנחנו מראים פנים רציניים, אבל משום הצנע לכת אנחנו נראה את עצמנו שיש לנו קלות ראש אחד כלפי השני. מצד אחד אני צריך להראות שאני רציני, מצד שני לא. זה לא שזה טוב וזה יותר מדי, אתה צריך קצת קלות ראש.

לא קצת, לא. הוא אומר לך ככה, יש כוח זר בעשירייה, אתם כולכם צריכים לדבר על דבר זר. ישנה עשירייה בלבד, הוא רוצה להדגיש לך עד כמה העשירייה זה מקום כמו חדר השינה שלך. זה מקום ששם בדרך כלל אתה עם אשתך. יש כזה מושג באנושות שזה המקום שלי הפרטי בלבד. זאת הנשמה.

שאלה: מה אנחנו צריכים לשחק, סוג של משחק?

לא משחק. תדברו על כל מיני דברים זרים שלא קשורים לקשר ביניכם. כשאתה עם אשתך ומגיע עוד מישהו זר אליכם לבקר, אז אתם תדברו על הקשר ביניכם? לא.

שאלה: אנחנו צריכים קצת עזרה להבין את הפרקטיקה של ביטול. אני זוכר כשרק באתי לבני ברוך, חדש, הסתכלתי על כולם, גדולים, היה פה קסם, כל אחד. עוברות כמה שנים אתה רואה זה ככה וזה ככה, החדשים בכלל לא.

למה?

תלמיד: האגו גדל, נניח.

הבורא נותן לך הזדמנות להתבטל. קודם הוא עשה לך את זה בעצמו, עכשיו הוא מוריד לך את החשיבות של החברה כדי שאתה תשלים את זה לבד.

תלמיד: לא מבין את הפרקטיקה כלפי עצמי וגם אין לי דוגמאות מול העיניים. למשל הנה חבר יושב פה ויושב לידו חבר אחר. אני לא מבין איזו פעולה החבר יכול לעשות בשביל להתבטל כלפי החבר השני או להשתוות איתו. לא מבין איפה זה בא לידי ביטוי. אני מבין שהחבר שהוא פה 5 6 שנים, מסתכל על החבר הראשון כמו א‑לוהים, את זה אני מבין, הייתי שם, אני שם. אבל הפוך, גם פה הוא כותב שמי שמרגיש שהוא גדול לא יכול להתכלל, הוא לא בחברה.

אני לא יכול להסביר לכם איך הרב"ש היה מתבטל כלפי. אי אפשר היה להאמין. מתוך הגדלות שלו, מתוך זה שהוא היה צריך את זה לעבודה הרוחנית.

תלמיד: מה בדיוק צריך לבטל?

תתייחס אליו לפחות כאל חלק מהנשמה שלך.

תלמיד: אתה יכול לחשוב על חבר נניח כמו הילד שלך ולדאוג לו ולרצות בשבילו ולהיות שמח בשמחתו.

עזוב לדאוג.

תלמיד: אתה לא מרגיש שאתה מבטל פה משהו. מה אני צריך לבטל?

אתה מבטל את הרגש שלך אליו כמו לאדם זר ומתייחס אליו כמו ליקר. אתה אחר כך תתחיל להרגיש את זה כך כלפי כל האנושות.

תלמיד: כשיש לחברה מטרה, אדם יכול לשכוח מעצמו ולהזדהות עם המטרות של החברה, זה בסדר.

אם יש לך מטרה, אתה חייב כך לעשות כלפי החברים.

תלמיד: כלפי ענן של חברה אדם יכול להזדהות.

ענן זה כלום. ענן זה, אני אוהב את האנושות, אני אוהב את כולם.

תלמיד: מדינה, קבוצת כדורגל, בן אדם יכול להזדהות כלפי איזה אידיאל.

לא. יש לך עשירייה וכל אחד ואחד אתה חייב אך ורק אותם לאהוב.

תלמיד: מה בדיוק אני צריך לחתוך אצלי ולשים אצלו בשביל להיות בחברה בכלל?

את האגו המסריח שלך. שהוא יהיה בעיניך יותר חשוב מעצמך כמו תינוק לאימא. אם לא תעשה כאלה תרגילים, לא יעזור לך כלום.

שאלה: לפני שבוע הייתה לי עשירייה אחרת.

זה לא חשוב. כל יום שתהיה עשירייה אחרת, מה אכפת לי. אני לא מסתכל על הפרצופים האלו, אני מסתכל על ההזדמנות שהבורא נותן לי להתבטל.

תלמיד: אני לא מבין איך אני יכול לא להסתכל על הפרצופים?

אתה תעשה תרגילים והמאור המחזיר למוטב יגמור את העבודה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי".

שאלה: כשאנחנו רואים בהתחלה את החברים בדרגות של גדלות עצומה. ואז ככל שהזמן עובר זה משתנה, הבורא נותן לך תמונה אחרת. אם אני בביטול כלפי החברים האם אני רואה אותם כגדולים ביותר כמו שראיתי אותם בהתחלה?

אם אתה מבטל את עצמך כלפי החברים, אתה מתחיל לראות את המשחק של הבורא איתך. איך הוא מעלה אותם, מוריד אותם בעיניך. אתה נמצא איתו במשחק, בפינג פונג. החברה באמצע, הוא מצד אחד, אתה מהצד השני.

תלמיד: אני רוצה לראות את החברים באמת כמו שהבורא נמצא ביניהם. כאילו אני רואה תמונה אחרת. אני רוצה להתגבר על התמונה שאני רואה בעיניים, לראות אותם כגדולים, הגדולים ביותר, איך אני משיג את הדרגה הזאת?

משיג, אני לא יודע. משיג זה לא עליי. אני צריך להתאמץ. "אשר ברא א-לוהים לעשות", תעשה.

שאלה: איזה מאמצים לעשות?

מאמצים לראות אותם גדולים, להתחבר איתם, לראות אותם כחלקי נשמה.

שאלה: למה אם אני מתבטל, חבר אחר מנצל את הביטול הזה לטובת עצמו?

אז יש לך עוד הכבדת הלב, יפה מאוד. אל תייחס את זה לחברים, תייחס את זה לבורא. הוא מביא אותך לגורל הטוב ואומר "קח לך". זאת אומרת, כך אנחנו נשחק, אתה מצד אחד, אני מהצד השני, בוא נראה איך אתה מתבטל כלפי החברה. אם אתה מתבטל כלפי החברה, אתה נמצא בקשר אליי, זה התנאי שלי.

תלמיד: אנחנו בקבוצה רואים אחד שיש לו קלות ראש. אנחנו מבקשים להפסיק להפריע ואז החבר אומר, "לך לאומן שעשאני". וזה נמשך כמה שנים טובות. מה עלינו לעשות?

תשלחו אותו לאומן שעשה אותו. אני אומר ברצינות. יש גבול עד כמה אפשר לסבול קלות ראש. יש דברים שאנחנו צריכים להיות בזה מאוד רציניים, מאוד לבביים ובאמת גם בזה יש הצנעת לכת. אנחנו לא מדברים אולי מתוך הלב, אבל הלב בוער כמו שאומר רב"ש במאמר אחר, אבל בכל זאת ברור שהוא בוער בפנים ובחוץ הוא עושה בהצנעת לכת. ניכנס לזה, עוד נדבר. אני לא רוצה בבת אחת לקפוץ על כל הדברים.

שאלה: יש חבר מקבוצה אחרת, שבכל שבת וראשון מגיע לפתח תקווה. יש לו עשירייה בקבוצה שלו ואנחנו צירפנו אותו אלינו. זו בעיה?

זו לא בעיה. אני אומר שכל יום יכולה להיות עשירייה חדשה. דברנו על זה שהעשיריות הן אקראיות או קבועות. לי זה לא חשוב.

תלמיד: כשמדובר על חברים, זו לא בעיה בינינו?

בסך הכול, לא.

שאלה: אני מבין את העבודה שיש בעשירייה כשהבורא נותן לי כל מיני דמויות, שיש לי רגשות שליליים כלפיהם. אני מנסה להבין מה המטרה שאני מקבל מכות מבחוץ, חוץ מזה שאני משייך את זה לבורא? איזו עבודה יש לי מול הדבר הזה?

הכלי כולו מאוד מורכב. יש לו עשר ספירות בגובה ויש עשר ספירות ברוחב, יש לו הרבה מאוד הבחנות. את כל ההבחנות הרוחניות הללו אנחנו מרגישים בפנימיותנו, ולא מודעים עד כמה זה קשור לזה, ולמה זה מורגש פתאום בצורה חיצונה יותר, וזה בצורה פנימית יותר וכן הלאה. זה יתגלה אחר כך בתפיסת המציאות. כשאתה תתחיל להרגיש שהכול שייך לנשמה שלך ואין כאן שום דבר חוץ מקשר בינך לבורא, אז הכול יהיה ברור לך. אבל עד אז, תצטרך להתמודד עם זה, לקבל את זה ב"למעלה מהדעת", מה שנקרא.

תלמיד: בדרגה שלי, זה מה שעכשיו אני צריך לעשות?

להגיד ש"אין עוד מלבדו" וכך לקבל את זה.

שאלה: לגבי היכולת לממש את מה שאנחנו קוראים בכתבים. מה קובע אם אני אצליח לממש את מה שקראתי עכשיו במאמר?

אתה צריך להשתדל להוציא מכאן כמה שיותר "אור לרגליך".

תלמיד: הרבה פעמים ברור לך מה אתה צריך לעשות אבל אתה לא יכול להניע את עצמך לעשות את זה.

הרבה פעמים אנחנו יודעים שכך אנחנו צריכים לעשות אבל אין לנו כוח לעשות. זה מפני שאנחנו לא נכללים בחברה ולא מקבלים דרכה את הכוח. ודאי שבאדם אין כוח.

תלמיד: אז איפה הבעיה? בזה שיש חוסר קשר עם החברה?

כן. דרך החברה מקבלים כוחות.

תלמיד: החברה קובעת אם תצליח לממש?

החברה לא קובעת. אתה קובע כלפי החברה, אם אתה מתבטל בפועל, כמה כוחות תקבל ממנה.

תלמיד: בכוחות של האדם לקבוע אם הוא יצליח לעשות את מה שהוא קורא? אני עכשיו שומע אותך קורא את מה שרב"ש כותב. האם זה בידיים שלי להחליט האם אני אצליח לעשות את זה או לא?

זה לא בידיים שלך להצליח או לא, אלא בידיים שלך להתבטל כלפי החברה כמה שיותר בכל מיני צורות כדי לקבל כוח. אתה מתבטל בצורה גשמית כלפי החברה ותמורת זה מקבל כוח רוחני. עם הכוח הרוחני אתה יכול לבצע את מה שהוא כותב לך במאמר. ככה זה עובד. אין לך כוחות, אתה צריך כוחות רוחניים כדי לבצע מה שהוא כותב. כוחות רוחניים מקבלים כשאתה מתבטל כלפי החברה, דרכה אתה מקבל את המאור המחזיר למוטב רק במידת הביטול, אז מגיע המאור המחזיר למוטב ובזכותו, בעזרתו ובכוחו, אתה כבר הולך לבצע פעולות.

תלמיד: כשאני הולך לעשות מעשים בפועל זה בידיים שלי. זאת אומרת, אם עכשיו החברה קובעת לי משהו, זה בידיים שלי לעשות את זה?

בידיים שלך זה להיות קשור עם החברים, לא בלב אלא בפעולות, במעשים, בגשמיות. מה עוד אתה מסוגל לעשות בעולם הזה כדי לקבל כוח רוחני? לשבת עם החברה, ללמוד עם החברה, לפרסם, לעשות משהו עם החברה, כל זה אבל עם החברה, בתוך החברה, כמה שיותר מתוך העשירייה. אם אתה מפעיל את המנגנון הזה בצורה אגואיסטית, בצורה כמה שיותר נמוכה, לא חשוב, על ידי זה אתה מפעיל את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אז נכון לעשות הפרדה, שכל מה שקשור למעשים הגשמיים שאני צריך לעשות בידיים וברגליים, זה הכול תלוי בי, וכל מה שקשור לפנימיות, קשור כבר למאור המחזיר למוטב, שיעשה עליי שינויים ויאפשר לי.

כן. כי אם לא תקבל כוח מלמעלה, איך תבצע פעולות רוחניות? על ידי מה? יש לנו רק דבר אחד, לעשות פעולות בעשירייה וזה בידינו. לכן הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, ואומר "קח לך", וכן הלאה, ואם האדם לוקח ומבצע את מה שצריך בצורה הפשוטה ביותר, ממש, אבל יחד, שזה סוד ההצלחה, יחד, אז הוא מעורר את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: בבוקר אמרת, "אתם צריכים לראות איך אתם לוקחים מאמר ומתחילים לממש אותו ביניכם". אז חוץ מלקרוא אותו ולהוציא ממנו עקרונות שיהיו אור לרגלינו, מה זה אומר שאנחנו מתחילים בפועל לממש את מה שקראנו?

איך אתם מתקרבים זה לזה, איך אתם יחד כולכם דנים על זה, איך אתם יחד כולכם מבקשים על זה, העיקר זה לבקש. מבקשים כוח חיבור שיהיה לנו כוח אחד בתוך העשירייה, רכוש משותף שלנו, שבהתאם לזה אנחנו יכולים לעשות איזו פעולה רוחנית. איזו פעולה? עוד יותר להתחבר. עוד יותר להתחבר זה עוד יותר לבקש. עוד יותר לבקש לקבל עוד יותר כוח רוחני. כדי מה? כדי לראות עד כמה אנחנו לא מחוברים ועוד יותר לבקש וכן הלאה.

אתה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מזה. זאת כל העבודה הרוחנית. ביחד כמה שיותר פיזית, נפשית, לא חשוב באיזו צורה, להתכלל כדי לראות שאנחנו לא מסוגלים, כמו תלמידי רבי שמעון, ולצעוק ולבקש. אז מגיע האור ומקרב ומחבר אותנו. ואז אנחנו רואים איך אנחנו מתחילים להתחבר על פני הריחוק, על פני הפירוד שהיה. חיבור על פני הניתוק שהיה לנו קודם, זה נקרא "לימוד תורה", כך אנחנו לומדים תורה.

מה זה נקרא? יצר הרע יש, מגיע המאור המחזיר למוטב, זה נקרא ש"לומדים תורה". "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". מה זה "תורה תבלין"? "כי המאור שבה מחזירו למוטב". עכשיו אנחנו רואים איך הוא מחזיר למוטב, משני המצבים האלה שקודם היה פירוד ועכשיו קירוב, משניהם אנחנו לומדים תורה, פעולות הבורא. אין חוץ מזה שום דבר. אל תגיד "איזה פעולות", אין, רק את זה. וכך אנחנו פותחים יותר ויותר צורך בעזרה מלמעלה, מבקשים והוא מבצע, רואים הבדל, עוד ועוד לומדים תורה, ומתגלה המציאות.

שאלה: הוא בעצם תולה את היכולת של האדם להתמודד עם עצמו, להתגבר על עצמו בהתכללות, בכמה הוא כלול בתוך העשירייה, שבמידה שהוא כלול בה כך מקבל כוחות. אני לא מצליח להבין איך אפשר להתכלל בעשירייה? מה זה אומר? איזו פעולה פנימית זה דורש ממני? זה כמו שאני עומד מול קיר, כך אני מרגיש.

כן, אני מבין, אני מרגיש את זה. צריך יותר ויותר לחשוב על זה, על החשיבות, שבלי זה אני לא משיג. עשו אתכם בבית ספר תרגיל שאם כתבת מילה לא נכונה, המורה אמרה לך "תכתוב את זה עשרים פעם"? לא קרה לך? חבל. עכשיו תצטרך לעשות. תכתוב אלף פעם כל מיני משפטים נכונים על החברה והחברים, על הדבקות, על החיבור, על הבורא שמתגלה, כל מיני דברים כאלה. תכתוב ותכתוב, אבל לא אוטומטית אלא כמה שיותר מהמוח, מהלב. אחרת מה יש לעשות? ככה יהיה לך מה לעשות. תתחיל להרגיש כמה שיש לפניך דף נקי ואתה חייב לשפוך את עצמך, מה שיש לך ומה שאין לך. זה יש וזה אין, לא צריך כן צריך, לא רוצה אבל צריך וכן הלאה.

תלמיד: את זה אני כותב או ממש משפטים שונים?

משפטים, משפטים, בזה אתה לועס אותם בפנים.

שאלה: המצב שנשאר בתוכי הוא נגד החיבור. מצד אחד אני רוצה להתחבר עם החברים, להרגיש אותם בכוונה ומצד שני אני מרגיש התנגדות, כל כולי לא רוצה להתחבר ואני מגלה את זה. מה אני עושה עם זה?

ודאי שאתה לא רוצה, אז מה? איזה חידוש יש כאן בזה שאתה לא רוצה? אתה מגלה שאתה לא רוצה, מה הלאה?

תלמיד: אבל אני רוצה להתחבר כי אני יודע שאני צריך.

זה משהו אחר. אתה לא רוצה אבל אתה יודע שאתה צריך. זה לא רצון זה החשבון. אז מה עושים?

תלמיד: עובדים עם עשירייה, מבקשים.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אני שואל מה עושים עם זה בפועל?

אתה אמרת שמבקשים.

תלמיד: אבל איך לבקש מהעשירייה שיעשו את זה בתפילה ביחד?

תבקש מהעשירייה, תפנה אליהם, תראה מה שהם יגידו. גם הם נמצאים במצבים דומים. זה נקרא כבר "תפילה בציבור".

תלמיד: ומה לגבי השנאה עצמה שאני מגלה כלפי החברים, כשאני מרגיש נניח שהוא כזה והוא כזה, שהוא סתם מדבר, והם לא עושים כלום.

גם על זה תתפלל.

תלמיד: האם כשאני רואה את זה בפנים, זה בעצם גילוי יצר הרע?

כן.

שאלה: כשאני קורא את כתבי רב"ש, רב"ש כותב את המצב הרצוי שצריך להיות בו. אבל כשאני מסתכל על עצמי, אני רואה את המצב המצוי שבו אני נמצא. אז איך אפשר לממש את זה?

כדי לממש את זה ודאי שזה הכל בחברה. לבד אתה לא יכול לפנות לבורא, אתה יכול לצעוק אליו עד מחר, אפילו שהבנת את הבעיה שלך ב-100%. הרב"ש נניח כותב כאן משהו ברור, אבל אני יודע וברור לי שאני לא נמצא בזה. אז יש לי מזה צער גדול, למה אני לא נמצא בזה. אני יודע מה שחסר לי ואני מתפוצץ מהחיסרון שלי, שבאמת חסרה לי איזו הבחנה רוחנית פנימית, אהבה, נטייה, משהו, אבל זה לא יעזור לי כמה שאני אשב ואצטער על זה. זה נקרא, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". למה הוא כסיל? הוא מרגיש שרע לו מרוחניות, שהוא רוצה להשיג משהו, אפילו אהבה, אפילו חיבור, משהו, והוא "יושב ואוכל את בשרו". למה? כי הוא לא מתחבר, הוא לא מגיע לבורא, כל הצעקות שלו זה רק לתוך הבשר שלו.

כמו שאנחנו רואים לפעמים אדם שאוכל ואוכל את עצמו על משהו. מה אנחנו אומרים? תפסיק לאכול את עצמך, תתחיל לעשות משהו אחרת, כך אנחנו אומרים בגשמיות. אותו דבר ברוחניות, אם אדם מצטער לבד ללא התכללות בחברה, ללא להמשיך את זה בצורה הנכונה, הוא לא נוגע במערכת. הוא לא מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, כי הוא לא פועל מתוך זה שמפעיל את המערכת, המאור לא מגיע.

המערכת היא מערכת, לא שישנו לך שם משהו בגלל שאתה ילד טוב, בגלל שאתה בחור יפה. זה לא יעזור, אלא רק דרך עשירייה, אחרת אתם נמצאים כ"כסיל יושב בחיבוק ידיים אוכל את בשרו". זה דבר מאוד פשוט, אם אתה עובד כדי להפעיל את המערכת דרך העשירייה, אתה מלך. אם אתה לא עושה את זה, אתה כסיל.

שאלה: אם אני מנהל רישום של השיעורים כל יום, האם זה עוזר להתקדמות? כמו שאמרת עכשיו לחבר, "תכתוב אלף פעם וזה יעזור".

מאוד עוזר לכתוב, לתרגם, לעשות משהו עם הטקסטים, זה מאוד עוזר.

שאלה: רב"ש כותב על כך שבאסיפת הקבוצה חשוב מאוד להימצא במצב של רצינות. האם המצב הזה של רצינות צריך לקבל ביטוי חיצוני כלשהו, או שזאת רצינות פנימית?

"רצינות" זה נקרא שאנחנו משתדלים כמה שיותר בקשר בינינו להיות מכוונים לבורא, לכוח ההשפעה, לכוח החיבור, לכוח האהבה, זה הבורא. אין מציאות "בורא", יש מושג שמתגלה בנו, אז אנחנו אומרים "בוא וראה". ולכן לזה אנחנו מתכוונים. זאת הרצינות, זה הכיוון שצריך להיות.

שאלה: יש לי שתי שאלות באותו כיוון. העשירייה שלי היא עשירייה חזקה שבה כמעט כל יום יש עשרה חברים בשיעור בוקר מהתחלת השיעור, והיא נקראת עשירייה אחת. בעשירייה שלוש, יש חברים שבאים פעמיים או שלוש פעמים בשבוע לשיעור בוקר. ויש חבר שהיה מאוד נאמן לדרך ונחלש וכמעט לא מגיע לשיעורים. האם יש אפשרות להזמין אותו להצטרף אלינו לעשירייה לתקופה מסוימת כדי שיתחזק?

כן. אתם יכולים לעשות את זה, יש דבר כזה.

תלמיד: ובגלל שאנחנו עשירייה חזקה, האם אפשר מידי פעם לצרף חברים אלינו לעשירייה לתקופה מסוימת כדי שיתחזקו?

להוציא אותם מעשיריות אחרות אליכם?

תלמיד: כן. גם כדי שהם יתחזקו, כי אנחנו מגיעים כל יום מההכנה לשיעור כמעט כל העשרה חברים. וחברים שהם לא רגילים להרגלים טובים, מגיעים נניח באמצע השיעור, באים פעמיים או שלוש פעמים לשיעור בוקר. ואצלנו יש אווירה של עבודה כמו שהחבר מפתח תקווה תיאר בעשירייה שלו.

תשתדלו, תנסו. עשר או מאה אלף זה גם עשר, תלוי איך אנחנו מרגישים את זה. לכן לא שאנחנו לא יכולים לצרף עוד חבר אחד או שניים לעשירייה. טוב יותר, כדי לחזק את האנשים, לקבל אותם ושיצטרפו.

שאלה: שאלה לגבי אורח בלתי קרוא. כשהחברים מתאספים ומגיע לקבוצה שלהם אורח בלתי קרוא, איך הוא משפיע עליהם אם הם מדברים בנוכחותו בכל זאת על המטרה וכולי?

זה לא טוב, כי הם לומדים ממנו קלות ראש כלפי המטרה. לא אכפת לו. יש אנשים שלא אכפת להם מהמטרה, יש אנשים שאנחנו נדבר והם יזלזלו בזה, בשביל מה לי לראות דבר כזה? זה שיש כאלה בעולם, בטוח. אבל עכשיו אנחנו נמצאים בעשירייה, אנחנו בונים עכשיו מקום לגילוי הבורא. אז איך אני יכול להסכים עם זה שהאדם הזה נמצא, שהוא ממש כמו קליפה, כמו "סטרא אחרא", שלוקח את כל הקדושה שלנו ומוציא אותה, זורק אותה החוצה? אנחנו גם לומדים ממנו שאפשר לא להשתוקק וזה תמיד קל יותר. שלא נורא אם אנחנו לא נהיה מכורים כאלה למטרה. לכן אנחנו מורידים את עצמנו ומדברים על כדורגל. צריך להיזהר מאוד מקלות ראש. ואם אנחנו מדברים על משהו, אז אנחנו יכולים לדבר על הפצה, על משהו חיצון, אבל לא על עשירייה.

(סוף השיעור)