שיעור בוקר 03.07.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק ב', פרק ג', דף ס', עגולים ויושר

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", חלק ב', פרק ג', אות כ"ג, דף ס' או עמוד 60. אנחנו נמצאים ב"הסתכלות פנימית".

אות כ"ג

ביאור רחב לד' בחינות הרצון.

"עתה נפתח לנו המבוא, להבין את מה שהקשינו לעיל על סדר ספירות דיושר, אשר בהן כל העב יותר הוא גבוה יותר ויותר חשוב, שהוא ההיפך מהשכל, כי השכל נותן, שכל כלי הזך יותר מתלבש בו אור גבוה וחשוב יותר, והכלי העב מתלבש בו אור שפל ופחות, ע"ש. ומהאמור תבין זאת, אלא שצריכים קודם להרחיב המובן, בדבר ד' בחינות הרצון, שהן הכלים של עשר הספירות הנקראות: חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות, ושורשן שנקרא כתר (וז"א לבדו כולל שש ספירות חג"ת נה"י) שצריכות ביאור רחב."

אם אין שאלות אז אנחנו ממשיכים כי בסך הכול הטקסט בעצמו פשוט. תשמעו יותר לעומק ותשאלו.

אות כ"ד

ג' הבחנות: חומר הכלי. כח הצמצום שבכלי.

המסך שבו.

"ויש כאן בכלים הללו, ג' הבחנות שורשיות: הא' היא, עצמות החומר של הכלי. הב' כח הצמצום שבה, שפירושו הסתלקות מהרצון הגדול לקבל, מבחירתו ורצונו עצמו, ולא משום שליטת העליון עליו. הג' היא בחינת המסך שבו, שפירושו הסתלקות מגדלות הרצון לקבל, מכח שליטת העליון עליו, שהיא הסתלקות מהכרח, שלא מדעתו, ונבארם אחת לאחת.

אות כ"ה

ד' המדרגות של הרצון לקבל, הן חומר הכלי.

והנה החומר של כל כלי, כבר ידעת שהוא ד' המדרגות זו למטה מזו, של הרצון לקבל, שהעליונה היא סבה וגורם, ליציאת התחתונה ממנה: שהשורש, הוא סבה לגילוי הרצון בשיעור של בחי"א. ובחי"א היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ב. ובחי"ב היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ג. ובחי"ג היא סבה, לגילוי הרצון של בחי"ד. וענין ההשתלשלות הזו, בהתחייבות האמורה של סבה ומסובב, כבר נתבאר היטב לעיל ח"א (באור פנימי פ"א אות נ' ד"ה וטעם עיין שם היטב כל ההמשך, שחס אני להכפיל כל האריכות ההיא ללא צורך, אמנם תחזור היטב על הדברים המובאים שם כי אני סומך עליהם בהמשך הביאור שאני מוסיף כאן).

אות כ"ו

ב' הבחנות בכל בחינה: מה שיש בו מעליונו,

ומה שיש בו ממהותו עצמו.

אמנם יש לדייק, שיש ב' הבחנות בכל בחינה ובחינה, מד' הבחינות האלו: הא' היא שיעור החומר שהגיע לו מהסבה שלו. הב' היא שיעור החומר שבמהותו עצמו, המתפעל מהאור המתלבש בו. ונודע, שבחינת הרצון שנמצא במדרגה, נקראת בשם המלכות של המדרגה. ואפילו במקום, שאין הכר כלי נבחן שם, דהיינו בא"ס ב"ה, אנו מכנים ג"כ את הרצון הנמצא שם, בשם מלכות דא"ס ב"ה, כנודע בסוד הוא ושמו אחד, ש"שם" הוא כינוי לספירת המלכות, "ושמו" עולה בגימטריא "רצון"."

שאלה: בעל הסולם אומר לנו על החומר שהוא "החומר שבמהותו עצמו," וב"שיעור החומר שבמהותו עצמו, המתפעל מהאור המתלבש בו." נניח שאת ב' אנחנו מבינים, אבל מה לגבי א'?

מה זה א'?

תלמיד: א' שהוא "החומר שבמהותו עצמו," הוא לא אומר עליו כלום.

כן. החומר הוא רצון לקבל, ואיך שהרצון לקבל מתפעל מהאור.

תלמיד: אבל את זה הוא אומר בב'. "שיעור החומר שבמהותו עצמו,".

אתה קורא בכ"ו?

תלמיד: כן.

"אמנם יש לדייק, שיש ב' הבחנות בכל בחינה ובחינה, מד' הבחינות האלו: הא' היא שיעור החומר שהגיע לו מהסבה שלו." מהעליון. "הב' היא שיעור החומר שבמהותו עצמו, המתפעל מהאור המתלבש בו."

תלמיד: מה שהוא אומר לנו לגבי ב' אנחנו כביכול מבינים.

מה זה "מבינים"? את הרצון לקבל הוא מקבל מלמעלה. ואחר כך מתפעל מהאור שממלא את הרצון לקבל הזה, זה כבר ב'. א' מקבל מלמעלה, זה הרצון לקבל. ב', זה שהרצון לקבל מתפעל מהאור שמקבל.

קריין: אות כ"ז.

אות כ"ז

מלכות דכתר, ירדה ונעשתה לבחינת חומר

בספירת החכמה.

"ועתה נבאר את ב' ההבחנות, שיש להבחין בכל בחינה מד' הבחינות. והנה השורש של המדרגה, שה"ס הבחן של השראת אור א"ס עליה, נקרא כתר של אותה המדרגה. ונודע שבאור העליון, אין שם רק בחינת הרצון להשפיע ולהיטיב לזולתו, דהיינו לכל המציאות שישנה בעולמות שברא, אמנם אין בו ח"ו מן "הרצון לקבל" ולא כלום. כמ"ש זה היטב, באורך, בהסת"פ בחלק הראשון ע"ש. והנה המלכות דכתר, היא הסבה לבחי"א, שהרי מה שהוא רצון בעליון, נעשה חיוב והכרח אצל התחתון ממנו. וע"כ הרצון להיטיב ולהשפיע, שהוא מלכות דכתר, נעשה לבחינת "רצון לקבל", אצל בחי"א שנק' חכמה. ונבחן בזה, שהמלכות דכתר עצמה, ירדה ונתלבשה ונעשתה, רצון לקבל של בחי"א, דהיינו לחומר שלו ממש: כי הרצון שבבחי"א הוא החומר שבבחינה הזאת, והאור העליון שנקרא "חיה", מתלבש בחומר הזה. וע"כ נבחן, שמלכות דכתר נעשתה לחומר הספירה שנק' חכמה. וזו היא ההבחנה הראשונה, שיש להבחין בחומר שבבחי"א."

מלכות דכתר שזה הרצון של הכתר להשפיע, השפיעה, עשתה את החומר בבחינה א', בחכמה. כך מלכות דעליון הופכת להיות לכתר דתחתון.

שאלה: היא הופכת בעצמה? מה זה אומר, שהיא "ירדה ונתלבשה ונעשתה, רצון לקבל של בחי"א, דהיינו לחומר שלו ממש"? היא בעצמה, כתר של מלכות, הופכת להיות החומר?

כן.

תלמיד: ולְמה מלכות של כתר הופכת להיות?

לכתר דחכמה.

תלמיד: מה זה אומר שהיא הופכת לחומר של כתר דחכמה?

מלכות דעליון שרוצה שהתחתון יתקיים, היא הופכת להיות בעצמה לתחתון.

תלמיד: מה זה אומר "בעצמה"?

מאיפה בא התחתון?

תלמיד: מהרצון של העליון.

זהו, אמרת. איזה רצון של העליון? ממלכות דעליון. מה בא לתחתון? הכתר דתחתון. ממלכות דכתר בא כתר דחכמה.

תלמיד: יש ביניהם איזה נתק או שיש ביניהם איזה קשר?

מתהפך זה לזה, יש אינוורסיה כזאת.

תלמיד: מה זה ההיפוך הזה?

שמלכות דכתר זה רצון לקבל שבכתר, הופך להיות לכתר דחכמה, רצון להשפיע שבחכמה.

תלמיד: רצון לקבל הופך לרצון להשפיע?

כן.

תלמיד: בגלל שזה תחתון? מה הופך את זה דווקא לתחתון? למה לא תהיה עוד ספירה בעליון שהיא מתחת למלכות?

אין דבר כזה, זה נגמר. זו ה-ו-י-ה, לא צריכים יותר. יש לנו ה-ו-י-ה אחת בלבד וכל היתר זה ההתחלקות של אותה ה-ו-י-ה.

תלמיד: נוצר חומר חדש שזו הבחינה התחתונה?

כן. למרות שאני לא מבין למה אתה מתכוון במילה "חומר".

תלמיד: הוא אומר "חומר שלו ממש".

אבל אתה שואל מה זה החומר הזה? זה הרצון לקבל. מהרצון להשפיע נעשה הרצון לקבל, מלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון.

תלמיד: לפי איזו חוקיות זה פתאום מגיע? זאת אומרת, מה השורש לפעולה הזאת שהיא פתאום יכולה להתקיים במציאות, שמלכות דעליון יכולה להתהפך לכתר דתחתון?

הרצון. הבורא הוא רצון להשפיע?

תלמיד: כן.

הוא ברא רצון לקבל.

תלמיד: יש מאין.

בסדר, אבל הוא ברא.

תלמיד: זו אותה הפעולה?

לא, זאת לא אותה הפעולה, זה כבר נעשה.

תלמיד: אבל בגלל שזה נעשה על ידי הבורא, יש לזה כבר אפשרות לקרות? זאת אומרת, זה שהבורא ברא את הנברא, עכשיו יש לזה אפשרות לקרות גם מבחינה עליונה לבחינה תחתונה עוד הפעם כביכול.

למה אתה צריך את האישור הזה, שמפני שזה כבר קרה פעם זה יכול לקרות עוד פעם?

תלמיד: אני מחפש את החוקיות, מאיפה נולד החוק הזה שאחר כך הוא יסוד להכול.

כל בחינה עליונה כלפי תחתונה זה נקרא "בורא", כל בחינה עליונה נקראת בורא כלפי התחתונה, אין בזה שום בעיה בכלל. אבל טוב ששאלת.

שאלה: מלכות דעליון היא מחשבת הבריאה וזה מה שמפעיל אותנו?

מלכות דעליון היא לא מחשבת הבריאה. מחשבת הבריאה היא העליון, "רצונו להיטיב לנבראיו", עוד לפני שישנם הנבראים.

תלמיד: ומלכות דעליון מושפעת ממחשבת הבריאה, היא מנהלת את מחשבת הבריאה?

מלכות דעליון מממשת את מחשבת הבריאה.

תנסו לדבר קצר וכמה שיותר מדויק, אז אני אוכל לתקן ותלמדו.

שאלה: זה מתקשר לשתי ההבחנות שקראנו קודם? שקודם זה גילוי הרצון ואחר כך ההתפעלות ממנו.

אפשר גם כך להגיד, כן. שמכתר נולדה החכמה.

אות כ"ח

אחר גילוי אור החכמה, יצא הכלי דחכמה עצמה.

"ההבחנה הב' היא, אחר שנתפשט האור העליון, שנקרא חיה, בתוך המלכות דכתר, שהיא חומר החכמה האמור, כי אז קיבלה המלכות דכתר, את בחינת החומר האמיתי של בחי"א, כלומר, כי הגם, שהמלכות דכתר, דהיינו הרצון להשפיע הכלול באור העליון, נעשה בחינת רצון לקבל, וחומר ראשון של בחי"א, כאמור. אמנם זה הספיק רק לבחינת שורש לבחי"א, דהיינו, כדי שהרצון לקבל הזה, ימשיך את האור העליון לתוכו, שאפשר לכנותו, כמו חומר ראשון לספירת החכמה, להיותו עוד בבחינת מאציל וכתר, ואימתי יוצא מבחינת מאציל וכתר, לבחינת נאצל וחכמה, הנק' בחי"א, זהו, רק אחר שהרצון לקבל האמור, המשיך לתוכו את אור "החיה" המיוחס אליו, ואז יצא מכלל מאציל, ונקרא נאצל או חכמה והבן זה היטב, ולא תחטיא את המטרה. והרי נתבארו לך, ב' ההבחנות בחומר הכלי, שנק' חכמה: הא', מכונה מלכות דעליון, והיינו בטרם שמשכה האור שלה. והב', מכונה כלי חכמה עצמה, דהיינו מלכות דחכמה, כי הכלי נק' תמיד בשם מלכות."

טוב, נראה מה הוא רוצה.

אות כ"ט

מלכות דחכמה נעשתה לחומר הא' לבינה. ועם

יציאת אורה, יצא הכלי דבינה עצמה.

"וכן תשכיל ג"כ בחומר של בחי"ב הנקראת בינה, שהסבה שלה, הוא הרצון הכלול בבחי"א, שנקרא חכמה, דהיינו רק מלכות דחכמה, כי הרצון שבמדרגה נקרא תמיד, כלי או מלכות של המדרגה כנ"ל. ומלכות דחכמה הזו, נתלבשה ונעשתה חומר ראשון בספירת הבינה כדי שתמשיך את האור המיוחס לה. וזוהי ההבחנה הא', שבחומר בחי"ב הנקראת בינה. ואח"כ, אחר שהמשיכה את האור המיוחס לה, שנקרא נשמה, אז יצא החומר שלה, מבחינת מלכות דחכמה שהיא בחי"א, וקבל צורת עצמו, דהיינו בחי"ב ממש שנקראת בינה."

זאת אומרת, שבבינה יש בעצם גם חכמה, "אני חכמה לבינה". כי בלי שתהיה לה חכמה, לא יכולה להיות בינה. בלי שיהיה לה אור החכמה, לא יכול להיות חסדים, כי חסדים זה תגובה על החכמה.

שאלה: הוא כותב בדף ס"ב, בטור א' למעלה. מה זו הפעולה שבינה "שהמשיכה את האור המיוחס לה, שנקרא נשמה, אז יצא החומר שלה, מבחינת מלכות דחכמה שהיא בחי"א,".

"ואח"כ, אחר שהמשיכה את האור המיוחס לה," מדובר על בינה, "שנקרא נשמה, אז יצא החומר שלה, מבחינת מלכות דחכמה שהיא בחי"א, וקבל צורת עצמו, דהיינו בחי"ב ממש שנקראת בינה."

תלמיד: אם אני מבין, יש מצב שבינה עוד לפני שנבראה היא מושכת אור שנקרא נשמה, ואז מלכות דחכמה שהיא בחינה א' בוראת אותה, ככה זה?

קודם כול, בבינה יש לנו ארבעה חלקים. בינה שהיא עצם חכמה, אחר כך שהיא מתנגדת לחכמה אחרת לא תהיה בינה, מזה שהיא מתנגדת לחכמה היא הופכת להיות לחסדים ממש, מושכת את החסדים, ואחר כך מלכות שלה שהיא אחר כך תוליד את זעיר אנפין.

כל ספירה או בחינה, כאן זה בחינות, ד' בחינות, כל בחינה היא מורכבת מכמה חלקים. קודם כול היא חייבת להיות כלולה מהעליון אחרת היא לא תצא. היא חייבת להגיב על העליון ואז היא מראה את עצמה מי היא, מאיפה שהיא באה. היא חייבת להיות הפוכה מהעליון אחרת במה היא נבדלת מהעליון לקיום בפני עצמה. לכן בבינה יש חכמה ובינה וזעיר אנפין שהיא אחר כך תוליד אותו, וגם יש לה כתר שזה מחשבת הבריאה, שחייבת להיות. זאת אומרת כל בחינה שבאה היא סוחבת את כל הבחינות שיש לפניה.

תלמיד: אז הפעולה של הבריאה של הבחינה התחתונה, לדוגמה בבחינה ב' שנקראת "בינה", הוא אומר פה, "ואח"כ, אחר שהמשיכה את האור המיוחס לה, שנקרא נשמה, אז יצא החומר שלה, מבחינת מלכות דחכמה שהיא בחי"א, וקבל צורת עצמו, דהיינו בחי"ב ממש שנקראת בינה.", מה סדר הפעולות?

קודם ישנה חכמה. תגובה לחכמה היא שהיא לא רוצה את החכמה. היא דוחה את החכמה ומושכת את האור שמתאים לה שזה בינה. ואז, רק אז היא יוצאת בשם בפני עצמה שהיא בינה, וקיימת.

תלמיד: וכל זה לפני הפעולה האחרונה קורה בחכמה, בבחינה א'.

זה קורה גם בבינה, בלי זה לא תצא בינה.

תלמיד: אבל איך בינה ממשיכה אור עוד לפני שהיא נבראה?

אותו רצון שבא לה מהחכמה, אותו רצון פועל והוא עכשיו מתנגד לחכמה ובזה הוא מוליד את הבינה.

תלמיד: זה בבחינה א' בסופה.

לא, הוא כבר נבדל ממנה. הוא כבר נבדל ממנה ונעשה לבינה, רק בינה לא בפני עצמה, היא עוד לא יצאה, זו החכמה שמולידה אותה.

תלמיד: באיזו בחינה נמצאת הפעולה הזו שעכשיו אמרת?

בבינה, בחלק עליון דבינה. כתוב ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" שבינה כוללת ארבעה חלקים.

תלמיד: הפעולה הזו היא נמצאת בחכמה או בבינה?

בבינה, זה שייך כבר לבינה. לפעמים אנחנו אומרים שזה חכמה. בפרצופים זה יותר קל, נגיד בגלגלתא יש גלגלתא ויש ע"ב הפנימי ויוצא ממנו ע"ב החיצון. בחכמה בע"ב, יש לנו ע"ב הפנימי וס"ג הפנימי וס"ג החיצון. זאת אומרת בכל פרצוף הקודם יש לו גם בפנים את הפרצוף הבא. הוא קודם עושה מודל כזה, תבנית של הפרצוף הבא, ואחר כך מוליד אותו בצורה החיצונה.

תלמיד: הוא גם כותב מה העיקרון באות כ"ח, בדף ס"א, בשורה "וכתר".

"ואימתי יוצא מבחינת מאציל וכתר, לבחינת נאצל וחכמה, הנק' בחי"א, זהו, רק אחר שהרצון לקבל האמור, המשיך לתוכו את אור "החיה" המיוחס אליו, ואז יצא מכלל מאציל, ונקרא נאצל או חכמה". אנחנו עוד נלמד את זה.

קריין: בעל הסולם, "פתיחה כוללת", אות ב'.

"ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:

הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה. זאת אומרת בבינה יש חכמה.

"הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה." עצם הבינה.

"הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.

וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה,"

זה יסתדר לאט לאט. מכאן קצת משם קצת. החכמה הזאת כך היא הולכת. תשמע כאן וכאן וזה יתחבר.

קריין: אנחנו בדף ס"ב, עמ' 62, טור א', אות ל'.

אות ל'

מלכות דבינה נעשתה לחומר הא' לז"א. ועם

יציאת אורו נגלה הכלי דז"א עצמו.

"ועל דרך זה תשכיל ג"כ, בחומר של בחי"ג הנקראת זעיר אנפין, שמלכות הבינה, היא הסבה שלו והיא שנעשתה לבחינת חומר ראשון לזעיר אנפין, שהוא בחינה ג', דהיינו, שימשיך את האור המיוחס לו שנק' רוח. וההבחנה הב' היא, אחר שהמשיך וקבל את האור שלו, שאז יצא החומר שלו מבחינת מלכות דבינה, וקבל לבחינת מלכות דזעיר אנפין כנ"ל."

בקיצור, תמיד יש בכל בחינה חלק מהעליון שלה וחלק מעצמה. האמת שגם חלק מהתחתון, אבל כאן עדיין לא מדובר עליה.

אות ל"א

מלכות דז"א הוא חומר הא' למלכות. ועם

יציאת אורה נגלה כלי מלכות עצמה.

"וכן הן, גם ב' ההבחנות, שבחומר של בחי"ד: שהמלכות דז"א היא הסבה שלה שנתלבשה והיתה לחומר ראשון דבחי"ד, שנקראת מלכות, עד שהספיקה לקבל אור הנפש המיוחס לה, ואז יצאה המלכות דז"א מבחינת ז"א, ונעשתה לבחי"ד, דהיינו לבחינת מלכות דמלכות.

אות ל"ב

כלי הקבלה האמורים הם לענין המשכה בלבד.

אמנם תבין, אע"פ שביארנו וקבענו בחינת קבלה, לכל בחינה ובחינה בפני עצמה, אין הכונה, אלא לענין המשכת האור, שכל בחינה מושכת לה, את האור המיוחס לה, אבל כלי אמיתי, הראוי לכנותו בשם כלי קבלה לנאצל, הרי זאת דוקא בחי"ד, ולא ג' הבחינות הקודמות לה, כמבואר לעיל."

אבל כבר בבחינות א' ב' וג' אנחנו יכולים לראות שמתחילה להתהוות בחינה ד'. קצת בחכמה וקצת בבינה וקצת בזעיר אנפין וכבר בצורה שלמה במלכות. כי הרצון לקבל הרי גדל, רק עדיין הרצון לקבל הוא עוד לא רצון לקבל אמיתי שהוא מושך, או כמו שאנחנו אומרים, העומד ברשות בפני עצמו. אבל כבר נמצא במשהו, ולכן בכל בחינה תחתונה יש משהו מהעליונה ממנה, מהעליונה וממנה. ולכן גם בכל ד' הבחינות האלה, בבחינה א' יש משהו משורש ומא', בבחינה ב' יש לנו משורש, מא' ומב', בבחינה ג' יש לנו משורש, מא', מב' ומג', ובחינה ד' מתרשמת מכולם.

תלמיד: אנחנו אומרים שהעיקר של בחינה ד' זו ההשתוקקות, שהוא קורא לזה כלי אמיתי פה.

נגיד שכן. השתוקקות.

תלמיד: וכלי להמשכת האור באיזו צורה הוא עובד?

רוצה להמשיך את האור. עכשיו השאלה, האם הוא רוצה להמשיך את האור כמו שהוא נברא מלמעלה או רוצה להמשיך את האור יותר ממה שנברא מלמעלה שזה נקרא "השתוקקות", תוספת רצון.

תלמיד: אז במה נבדלת ההשתוקקות הזו מההשתוקקות של בחינה ד'?

בבחינה ד' ישנה השתוקקות, ביתר הבחינות הקודמות אין השתוקקות, לכן הרצון שבהן לא נקרא "שלם".

תלמיד: הוא אומר, כלי להמשכת האור. "אמנם תבין, אע"פ שביארנו וקבענו בחינת קבלה, לכל בחינה ובחינה בפני עצמה, אין הכונה, אלא לענין המשכת האור,".

כן.

תלמיד: "שכל בחינה מושכת לה, את האור המיוחס לה, אבל כלי אמיתי, הראוי לכנותו בשם כלי קבלה לנאצל, הרי זאת דוקא בחי"ד,".

כי יש לה חיסרון למה שהיא מקבלת ולבחינות הקודמות אין חיסרון. בחינה א' כולה מלאה, בחינה ב' לא רוצה שום דבר, בחינה ג' נולדה מבחינה ב' ואין לה רצון משלה בכלל, ורק בחינה ד' יש לה רצון שמתעורר דווקא בגלל שיש הפסק בין הרצון שלה ובין בחינת חכמה. צריכים לחשוב על כל דבר עוד קצת ועוד קצת ואז תראו. אבל זה יסתדר.

שאלה: איך אפשר לחשוב על כל דבר כאילו לבד? אני מנסה כל פעם לעשות את זה והמחשבה בורחת. נגיד יש לי השתוקקות כמו שאמרת עכשיו, אני רוצה להמשיך את האור יותר ממה שנמשך מלמעלה.

חיסרון צריך להיות מצד הכלי עצמו, אז זה נקרא "כלי". אם זה חיסרון מזה שהעליון כך ברא אותו, זה לא נקרא חיסרון שלו, ואם יעבוד עם החיסרון הזה, זה לא נקרא שהוא נברא. נגיד דומם, צומח וחי, אתה מבין מה שקורה בהם. כפי שהטבע ברא אותם, כך הם מתקיימים, לכן זה לא נקרא שיש בהם יצר הרע. האדם, יש בו מה שהטבע ברא בו, וחוץ מזה הוא מתפתח, מקבל התרשמות מהרצונות של הסביבה, מהספרים, מכל דבר ודבר, מקבל עוד ועוד חסרונות. ולכן לפי החסרונות האלה שמקבל בנוסף למה שהוא נברא, הוא נקרא ממש "בריאה חדשה", הוא נקרא "נברא", הוא נקרא "רצון שעומד ברשות בפני עצמו". וגם זה עוד לא רוחני, אבל כשהוא מגיע לרוחניות שם זה באמת מתקיים במלואו.

תלמיד: הוא אומר שהוא מוסיף את החיסרון, שהנברא מוסיף חיסרון, זה חיסרון משותף אם מדובר כבר מלמטה?

מה משותף?

תלמיד: משותף בין הנבראים, הקבוצה.

לא חשוב מאיפה הוא מקבל. מצד אחד הוא נברא, מצד שני יש לו עוד [חיסרון]. נברא זאת אומרת יש לו חיסרון מזה שהעליון נתן לו, וחוץ מזה יש לו חיסרון שהוא קיבל מעצמו, השיג בעצמו.

תלמיד: ובבחינות שאנחנו לומדים כאן?

בחינה ד' יש לה חיסרון נוסף.

תלמיד: זה כאילו תוספת אור?

ודאי, כן. בחינה ד' רוצה יותר, זה נקרא השתוקקות. יש רצון, חיסרון, אבל יש עוד השתוקקות. זה לא מספיק שאני רוצה, אני עוד משתוקק, הולך לקראת זה.

תלמיד: זה נקרא אור?

זה לא אור, זה חיסרון נוסף שנמצא רק במי שנקרא "נברא", כל היתר הם "קיימים".

קריין: פרק ד'.

אות ל"ג

ביאור ד' הבחינות שברצון, ע"פ ד' הבחינות

שבאפשר וקא מכוין.

"ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, אפשר וקא מכוין, לא אפשר וקא מכוין, כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי," מותר "כי פליגי דאפשר ולא מכוין, ופירש"י ז"ל "אפשר". אפשר לו ליבדל. "וקא מכוין" וקא מכוין להתקרב כדי להנות, כגון ריח של איסור, עיין שם."

זאת אומרת, יש כאן עניין מתי הרצון לקבל שלנו הוא בסדר, מתי הוא לא בסדר, מתי הוא כשר ומתי הוא פסול.

אות ל"ד

בחי"א היא, לא אפשר ולא קמכוין.

"הנך מוצא בדבריהם, ד' בחינות, של קבלת הנאה: בחי"א היא "לא אפשר" לו להבדל "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות, שבקבלת הנאה של איסור בדרך כזו, כולי עלמא לא פליגי דשרי," כל העולם אומר שמותר "משום דלא חשוב קבלה ורצון, בשעה שאין לו עצה ובחירה שלא יקבל, וגם אין לו תשוקה להתקרב לאיסור, כדי להנות ממנו."

שאלה: לגבי הדוגמה, הוא נותן פה דוגמה של אפשר "ולא קא מכוין". העניין הוא שיש פה רצון ויש פה כוונה, נכון?

כן.

תלמיד: הדוגמה הזאת רלוונטית לד' בחינות דאור ישר?

הוא אומר לך בחינה א', חכמה, שמקבלת מהכתר, החכמה הזאת יכולה לא לקבל? לא, כתר ברא אותה בצורה כזאת. היא מתכוונת לקבל או לא? היא לא מתכוונת, כך היא נבראה. זאת אומרת היא לגמרי פסיבית, תוצאה מהכתר, ולכן כשהיא מקבלת זה לא נקרא שהיא מקבלת.

תלמיד: אני שואל את זה, כי אנחנו אומרים שבד' בחינות דאור ישר עדיין אין מסך, עדיין אין כוונה וכל החשבונות.

אני לא יודע על ד' בחינות שום דבר.

תלמיד: הוא אומר פה על ד' בחינות.

בסדר, אבל עכשיו אני לא רוצה לדבר על זה. אני מדבר על הרצון. יש לך רצון, הרצון הזה הוא נברא, זאת אומרת הוא לא בעל הבית על הרצון שלו, הוא נברא. עכשיו אומרים כך, לא אפשר, אי אפשר לו לא לקבל, הוא חייב לקבל, ממלאים אותו. ולא קא מכוין, הוא לא מתכוון לזה, אין לו חיסרון לזה בעצמו אלא כמו שהוא נברא כך מילאו אותו. לכן בחינה א' לא נקראת שהיא מקבלת, לא נקראת שיש לה רצון לקבל בכלל.

תלמיד: אני שואל, למה בכלל הדיון האם זה מותר או לא מותר?

להסביר לנו שרק בבחינה ד' יש לנו רצון לקבל משלה ולכן היא עושה צמצום והיא נקראת "נברא". אתה שואל עכשיו שאלה אחרת לגמרי. זאת אומרת, אתה לא רוצה לדון על זה ועל זה אלא אתה שואל על בחינה ד'.

תלמיד: אני שואל לגבי הדיון על ד' בחינות במונח של מותר ואסור. למה הוא בכלל רלוונטי? בבחינה ד' הכול מצד האור.

בוא נראה, אני לא יודע, עכשיו למדנו רק על בחינה א', שהיא מקבלת הכול מלמעלה, היא לא מתכוונת לזה בכלל, לכן היא מקבלת, אבל קבלה בצורה כזאת שהיא לא אסורה.

תלמיד: למה בכלל שהקבלה תהיה אסורה?

אור חכמה אפשר לקבל או אסור?

תלמיד: בבחינה א' למה לא, עוד לפני שבכלל חל חוק של צמצום א'?

נגיד שלא בחינה א', לא חשוב איזו בחינה, רצון לקבל. רצון לקבל שהוא לא יכול לברוח מקבלת האור, "לא אפשר" זה נקרא, וגם כן "לא מכוין", לא מתכוון לבוא וליהנות ממנו, אז נקרא שכאילו לא מקבל מבחינתו עצמו, הוא כאילו מוליך, מעביר כמו צינור, זה לא נקרא קבלה. לכן מה הוא אומר בטור ב' "שבקבלת הנאה של איסור בדרך כזו, כולי עלמא לא פליגי דשרי", מותר לקבל. כולם, גם אביי, גם רבא, ששניהם נמצאים במחלוקת תמיד, כולם אומרים שמותר.

אות ל"ה

בחי"ב היא, אפשר ולא קא מכוין.

"בחי"ב היא "אפשר" לו להבדל, "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות. ובקבלת הנאה של איסור בדרך כזה, פליגי בה אביי ורבא, אביי סבר, אע"פ "שאפשר"" להבדל "דהיינו שיש לו עצה להתרחק ממנו," ולא ליהנות "ולא להנות מהאיסור, מ"מ מותר לו להתקרב ולהנות ממנו, משום "דלא קא מכוין", כלומר, משום שאין לו תשוקה בלבו להתקרב לאיסור," זאת אומרת, אם אני לא הולך ליהנות, מותר לי להיות בזה או לא? כאילו מותר, אני לא הולך ליהנות. "ע"כ אינו חשוב קבלה, אע"פ שמתקרב ונהנה מהאיסור. ורבא אמר, כיון שאפשר לו, שלא להתקרב ולהנות מהאיסור, ע"כ אסור לו להתקרב ולהנות, אע"פ שאין לו תשוקה להתקרב לאיסור ולהנות."

אני עכשיו אבוא אליך ואכניס לך לפה חתיכת עוגה.

תלמיד: כן.

יש לך לזה רצון קודם?

תלמיד: לפי בחינה ב'? אין לה.

אני שואל סתם.

תלמיד: סתם לי? בטח שיש.

יש. אז אני לא אביא לך עוגה.

תלמיד: אין לי.

אין לך?

תלמיד: כן.

אם אין לך רצון לעוגה, ואני בא ומכניס לך עוגה לפה, מותר לך לקבל את זה?

תלמיד: לא.

למה לא? אתה לא מתכוון.

תלמיד: בסדר, אבל אם אין לי רצון לזה למה שאני אקבל את זה?

נגיד שזה בא אליך. אם אתה לא מתכוון ליהנות מותר לך לקחת את זה לפה או לא?

תלמיד: לא.

למה?

תלמיד: למה שאני אקח אם אני לא מתכוון? כמו שרבא אומר פה בסוף. לפי אביי מותר, אבל לפי רבא אסור.

למה אסור לפי רבא?

תלמיד: כי הוא אומר, למה מלכתחילה הוא מתקרב לאיסור. אם הייתה לו אפשרות לא להתקרב..

זאת השאלה, האם זה איסור, אם אני לא מכוון לזה? אז אחד אומר שזה לא איסור. זה מחלוקת, אתה לא יכול להגיד מי צודק. זה מחלוקת. מחלוקת אנחנו משאירים את זה כמו שזה. שני חכמים שלכל אחד יש דעה משלו. זאת אומרת, מתי אנחנו סוברים שזה כלי וקבלה? כשהוא מתכוון לזה. ואם הוא לא מתכוון לזה?

תלמיד: אז למה התקרב?

מותר. זו מציאות שיכולה להיות כזאת, בוא נראה הלאה. אתה צודק שיש כאן שאלה, לכן כתוב ש"פליגי".

אות ל"ו

בחי"ג היא, לא אפשר וקא מכוין

"בחי"ג היא "לא אפשר וקא מכוין" דהיינו "דלא אפשר" לו, להבדל ולהתרחק מן האיסור שלא יהנה ממנו, "וקא מכוין", הוא שיש לו תשוקה להנות מהאיסור. וקבלת הנאה של איסור באופן כזה, כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי אע"פ שאי אפשר לו," להיבדל ממנה "ואין לו שום עצה, להבדל מהאיסור ולא להנות, מ"מ, כיון שיש לו תשוקה בלבו, להנות ולהתקרב, הרי התשוקה הזו, נחשבת לו לקבלת הנאה, מדבר האסור בהנאה, והוא חוטא. ואיכא דאמרי, שגם בזה סבר אביי שמותר, ע"ש."

זה באמת לא מובן, שדווקא זה דבר האיסור שאסור. אבל אני מאוד רוצה, וזה אסור, אז אני נהנה כאילו כפליים. נכון או לא?

תלמיד: לא. אפשר להבין אותו למה הוא אומר שזה מותר, כי לא הייתה לו אפשרות להיבדל.

אז מה?

תלמיד: אז אין לו אפשרות, זאת המציאות.

כן. אז למה כל העולם סובר שזה אסור?

תלמיד: הוא אומר, שיש אומרים שאביי אומר שגם זה מותר. כן. ככה הוא מסיים.

"יש אומרים", אבל בדרך כלל לא. "איכא דאמרי", זאת אומרת, לא בטוח. עם זה אתה כן מסכים?

תלמיד: שאי אפשר להיבדל, אבל הוא משתוקק. בגלל הכוונה שמשתוקק. כלומר, מלכתחילה.

אז אסור או מותר?

תלמיד: אסור.

אסור. זאת אומרת, לפי הכוונה, אם אסור, אפילו שאין לו שום אפשרות להיבדל הוא נהנה בהכרח.

תלמיד: אז הוא גם רוצה ליהנות. זו הבעיה.

אבל יש לו ברירה או לא?

תלמיד: אין לו.

אז מה דינו?

תלמיד: אולי יש לו ברירה לא לכוון.

אין לו. זה לא תלוי בו.

תלמיד: אין לו ברירה לא לקבל, אבל אולי יש לו ברירה לא לכוון.

לא. אין דבר כזה.

תלמיד: אז הוא אומר, אין לו ברירה לקבל, זה בטוח. אבל העובדה היא שהוא גם משתוקק לזה, זאת אומרת, הוא מכוון לקבל.

אבל זה נתון שלו. לא אומרים שהוא יכול לא להשתוקק לזה. הוא משתוקק, זה נתון, זה הגיע לו מלמעלה.

בקיצור, אתה נמצא עם מי, עם אביי?

תלמיד: לא, פה הם מסכימים, כולם אומרים זה אסור.

אבל אביי אומר שלפעמים זה מותר להם.

תלמיד: אז אני הולך עם זה.

עם המותר?

תלמיד: כן. בגלל שהוא כבר פתח את האפשרות הזאת עוד קודם. הוא פתח את האפשרות שכביכול יכול להיות מצב כזה.

זאת אומרת, תחזיקו לי ידיים ותביאו לי את הגלידה. ככה. יפה.

אות ל"ז

בחי"ד היא, אפשר וקא מכוין.

"בחי"ד היא "אפשר וקא מכוין", דהיינו, ש"אפשר" לו להבדל ולהתרחק מן האיסור, ולא להנות ממנו, וגם "קא מכוין", שגם יש לו תשוקה להתקרב ולהנות מאיסור וכאן, כולי עלמא לא פליגי דאסור, להיותו קבלת הנאה של האיסור, באופן הגס ביותר, כי חושק להנות, וגם אפשר לו להבדל ואינו עושה כן, לפיכך, הוא גדלות הרצון לקבל בבחינתו הסופית, שהוא אסור לדברי הכל, ואפילו אליבא דאיכא דאמרי אליבא דאביי שהתירו בבחי"ג, מודים כאן שאסור, ע"ש בגמרא."

זאת אומרת, שאפילו בבחינת הג' שאסור לו היה. אז כאן זה ברור שבטוח כן, כי הוא חופשי גם בכוונה וגם במעשה.

שאלה: רק להבין. אי אפשר ואפשר, זה אפשר להתנגד או אי אפשר להתנגד? זה הכוונה?

אי אפשר לו לברוח מתענוג. תענוג בא לאדם בעל כורחו.

שאלה: האם הוא יכול להתנגד או לא יכול להתנגד?

אני יושב ונמצא לפני תענוג, ויש לי כוונה ליהנות או לא ליהנות. אז נמצא לפני תענוג, אני יכול לברוח או לא? או אני יכול להתקרב או לא? זה במעשה. ובכוונה, אני מתכוון אליו או לא? יש אליו חיסרון או לא?

תלמיד: זה מה שאני מתכוון, במעשה אני יכול להתנגד להתקרב או לא להתקרב לזה?

כן.

תלמיד: לזה הכוונה?

לכן יש לנו כאן ארבע אפשרויות. שתיים זה במעשה, ושתיים זה בכוונה. קומבינטוריקה מאלו נותנת לנו הרבה אפשרויות.

שאלה: ניקח מקרה פרטי של התפתחות רצון, איזה רצון אחד מארבעת השלבים האלה. נגיד שמתפתח לאדם רצון חדש, זה אומר שהוא בהכרח יעבור דרך מצב של חטא? אין איך לברוח מזה.

זה בטוח. על זה כתוב, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", "ואין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה."

תלמיד: פה זה השורש לעניין.

כן.

שאלה: בעצם, אם אני ניגש לכל תענוג ואני לא מתכוון, ואני לא רוצה, ואני דוחה אותו, יוצא בהרבה פעמים בחיים שלי שאני מגיע למקום כזה ואני דוחה את התענוג, ואז אני נהנה יותר. אפילו שאני לא רוצה, אבל נהניתי יותר.

נכון.

שאלה: אז מה זה אומר על מצב כזה?

שאתה נהנה.

שאלה: זה לדחייה? זה בסדר, זה לא בסדר?

תהנה.

(סוף השיעור)