שיעור בוקר 02.02.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ללכת אחרי הבורא במדבר - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - ללכת אחרי הבורא במדבר, קטעים נבחרים מתוך זוהר לעם, קטע מספר 1.

"כה אמר ה', זכרתי לָך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה. זה כתוב על כנ"י [כנסת ישראל], המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר."

("זוהר לעם". אמור. מאמר "חג הסוכות", סעיף 275)

זאת אומרת, העיקר זה ללכת אחרי הבורא ביחד. "כנסת" זה מהמילה כונס, מחבר את הכול יחד ודווקא במדבר שאין שם שום דבר. כמו שאנחנו רואים שעד שמגיעים לתיקונים, ומתחילים לגלות את הבורא, את העולם העליון, אנחנו רואים שהכול סביבנו מדבר "בארץ לא זרועה", שלא יוצא מהרצון שלנו שום דבר - "ארץ" זה מהמילה רצון.

וכך אנחנו הולכים והולכים במדבר עד שמגיעים לתיקונים. עוברים תיקונים, מגיעים לגמר התיקון והכול נפתח וכך אנחנו מגיעים למטרת החיים.

אז "כה אמר ה'," כך אמר הבורא "זכרתי לָך חסד נעורייך" אני זוכר, שאני איתך יחד, נגיד התינוק שלי, "אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר". הבורא בעצם הולך לפני בני האדם שהולכים לתיקון "בארץ לא זרועה." שאי אפשר להוציא משם שום דבר לאכול, לשתות, למלאות את האדם. "(זה כתוב על כנ"י [כנסת ישראל], המלכות, בשעה שהייתה הולכת עם ישראל במדבר.)" ובשעה שככה הולכים מגיעים לתיקון.

קריין: קטע 2.

"בזמן שישראל היו הולכים במדבר," ישראל זה "ישר-אל", מי שמשתוקק להגיע לגילוי הבורא.

"בזמן שישראל היו הולכים במדבר, השכינה הייתה הולכת לפניהם, והם היו הולכים אחריה," השכינה זה גילוי הבורא שהולך לפניהם. כלומר, הם הולכים אחרי גילוי הבורא, להתקרב אליו. "כמ"ש, וה' הולך לפניהם יומָם בעמוד ענן. וכתוב, לכתךְ אחריי במדבר. הרי שהשכינה הלכה לפניהם והם הלכו אחריה. שהיו מקבלים מאחוריים שלה."

("זוהר לעם". וישלח. מאמר "מי זאת עולה מן המדבר", סעיף 223)

"מאחוריים שלה" זאת אומרת שהיא שהייתה הולכת לפניהם, הייתה מראה להם חיסרון, חושך, ואז הם הלכו במדבר כמו בחושך עד שהגיעו למטרה.

קריין: קטע 3.

"מדבר" נקרא טרם שנכנסים להישוב של ארץ ישראל. שמובא בספרים שענין ארץ ישראל הוא ענין השראת השכינה בקביעות בהשגה מלאה, הנקרא "עלמא דאתגליא" ["העולם המגולה"]." זאת אומרת, איפה שהבורא עדיין בתוך האדם, בתוך הרצונות של האדם לא מגולה, זה נקרא "מדבר", והאדם חי בתוך עצמו, בתוך הרצונות האלה שלא מגלים לו שום דבר וזה נקרא שהוא הולך במדבר. כשהוא מגיע לזה שהבורא מתחיל להתגלות אז זה נקרא שהוא נכנס לארץ ישראל. "מה שכתוב מדבר הוא ענין "עלמא דאתכסיא" ["העולם המכוסה"]."

(הרב"ש. 428. "זאת חקת התורה - ב'")

קריין: קטע 4.

"מ' [40] שנה, שהלכו ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו, היינו שהיה רק אתערותא דלעילא, שנקרא "לחם מן השמים", שהשפע הגיע להם בלי הכנה של מעשה של התחתונים.

ו"לחם מן הארץ" נקרא, שהשפע בא על ידי מעשי התחתונים. וזה נקרא לחם הקלוקל, היינו בלי יגיעה. ו"נפשנו קָצָה בלחם הזה", מטעם שבדבר הבא בלי יגיעה, אין מרגישים כל כך טעם, כמו בדבר הבא על ידי יגיעה."

(הרב"ש. 500. "בהעלותך את הנרות - ב'")

שאלה: בתנועה הזאת במדבר, ניתנת לנו האפשרות, הזדמנות לעשות לפחות צעד אחד, נחת רוח לבורא?

ודאי.

תלמיד: באופן עצמאי?

כן.

שאלה: האם זה מסביר מתי אנחנו מגלים את הרוע שיש בתוכנו שאנחנו צריכים לתקן?

כן.

שאלה: אחרי שנכנסים למדבר הוא אומר, "זכרתי חסד נעורייך". למה הוא מתכוון, איזה חסד נעורים הוא זכר?

כשהוא ברא את עם ישראל. אלו שיכולים להשתוקק אליו נקראים ישר-אל, ישראל וכך כל אדם באנושות שמשתוקק לגלות את הבורא נקרא ישראל, ישר-אל.

שאלה: כשאנחנו הולכים לכנס, הוא אומר שאנחנו נכנסים למדבר, אבל זה עדיין לא מדבר?

מדבר זה מצב פנימי של האדם. יש כאלה שנמצאים במדבר, יש כאלה שנמצאים עוד לפני המדבר במצרים, יש כאלו שנמצאים כבר אחרי המדבר ומגיעים לבנות את הכלי עם כולם יחד שנקרא "בית המקדש" - הכול תלוי באדם.

תלמיד: אנחנו צריכים לעשות הכנה לפני הכנס, ומה שעושים עכשיו זה נקרא הכנה לפני הכנס?

ודאי, גם עכשיו.

תלמיד: איזו חשיבות יש לעשות הכנה לפני הכניסה לארץ ישראל?

אני מכין את עצמי לנסוע עם כולם יחד למדבר להיכן שאנחנו נימצא, לחיות שם יומיים באוהל, לאכול עם כולם, לישון עם כולם, לשיר עם כולם, ללמוד עם כולם וכך אנחנו נהיה מחוברים, ונשתדל להתחבר עד כדי כך, כדי לגלות את הבורא בקשר בינינו. יש אני והחברים, ובינינו כל אחד מגלה את הבורא, בדרך בינו לחבר.

תלמיד: זאת אומרת צריך גם לוותר על הנוחיות?

בוודאי שאנחנו מוותרים על הנוחיות. הכי נוח לי בבית, אבל אני הולך למדבר מפני שיש שם תנאים לגילוי הבורא. זה לא נוח ולא טוב ולא חם ולא כמו בבית, אבל אני משלם על אי הנוחיות הזאת כדי להתקרב לבורא.

תלמיד: אבל אני כבר לא בגיל 18 ואם אשכב על המזרן באוהל בלילה, אני אחזור חולה הביתה, אני סובל מהגב. אין לי שם חדר ויהיה לי מאוד קשה ללכת לשם.

אני יודע, אתה מפונק, כל החיים כך היית. יש לך חדר עבודה משלך, ויש לך דירה ועוד ועוד דברים, לכן ודאי שכשאתה נוסע למדבר, זה בשבילך ממש מדבר.

תלמיד: מה זה נותן לי באופן אישי בעבודה הרוחנית כשאני מוותר על הנוחיות שלי? אני הולך לסבול שם, לא עדיף להיות בבית בסלון ולראות את הכנס בטלוויזיה?

בטח. כוס קפה ביד ימין, עוגה ביד שמאל, ספה נוחה, מזגן טוב, ובתפילה לבורא. איזו תפילה? ברוך ה' שאני לא שם אלא כאן.

תלמיד: אני שואל שאלה אמיתית מהלב, מה זה נותן שאני עושה מאמץ להגיע לכנס ולשכב על מזרן? אני אשאר בבית, אראה את הכנס בבית בנוחיות, אעשה כוונות כמו שאתה אומר, להיות בנשמה אחת עם כולם וזהו.

אתה תגיע לכנס ותיכנס לאוהל ותקבל מזרן על הרצפה ועוד יגידו לך, חסרים לנו מזרנים, תתחלק.

תלמיד: כשעושים מאמץ כזה גדול, באים לכנס, באים למדבר, בתנאים לא נוחים, האם זה מוסיף לי?

מה אכפת לי אם זה נוח או לא נוח, אלא בזמן שאני נמצא על המזרן במדבר ובחוץ רוח, גשם וקר, מכל הכיוונים פורצת הרוח, אני מחפש רק דבר אחד, איך אני רוצה עכשיו להיכנס לתוך הבורא ולהיות בו, שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: מה שאתה אומר עכשיו זה להתעלות מעל המצב.

"כי בו ישמח ליבנו", זה מה שאני רוצה שיהיה. לכל מצב אני מסכים.

תלמיד: אני מקווה לראות גם אותך בכנס.

כן, אני לא נשאר כאן.

שאלה: למה זה נקרא לחם מקולקל אם זה "לחם מן הארץ", אם זו עבודה מהתחתונים?

לחם שמגיע על ידי עבודת האדם נקרא "לחם מן הארץ", לחם שמגיע על ידי עבודת הבורא נקרא "לחם מן השמים".

שאלה: העסק שלנו קצת מוזר, כי לרצות להיכנס לרוחניות זה בלתי אפשרי, וכשאנחנו מקבלים איזושהי התקדמות מסתבר שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו שם, אחרי זה רק מבינים שהיה פה משהו שהוא למעלה מהטבע שלנו. איך להתחבר בצורה כזאת כדי ליצור את המקום הזה שנקרא ישראל מעלינו? איזה עוד יגיעה צריך להשקיע? כיוון שלעשות אנחנו עושים הרבה כלפי החברים.

ישראל, זה מאוד פשוט, ישר זה "ישר", ו"אל" זה הבורא, ישר לבורא. כשכולנו יחד נסתכל מלמטה למעלה כלפי הבורא אנחנו ניקרא "ישראל".

תלמיד: כלומר העבודה היא רק יחד.

יחד, וכל אחד מראה דוגמה לאחרים.

שאלה: אנחנו מתכוננים לכנס ממש ביראה, והיום בערב תהיה לנו פגישה של הקבוצה שבה נעלה את החשיבות של הכנס וההכנה ונדבר על ניסים, כיוון ששמנו לב לא פעם שבכנסים מתרחשים ניסים, פשוט אי אפשר להסביר איך זה קורה, ממש התערבות מלמעלה. והשאלה היא, למה כאלה ניסים מתרחשים דווקא בכנסים?

אלו לא ניסים, זו רק תוצאה של המתחים הפנימיים שלכם לכיוון ההתקרבות ביניכם. אלו לא ניסים ובכלל אין ניסים. אנחנו נעלה למעלה, נראה את כל העולמות, נראה את הכול מלמעלה למטה, הבורא יתגלה לנו כרשת שמכילה בתוכה את הכול, נרגיש שאנחנו נמצאים במרחב שאין בו תנועה, התחלה וסוף, ונהיה בהתקדמות, בתנועה נצחית. הכול יהיה נורמלי, לא יהיה בזה שום דבר יוצא מהכלל, כך נחייה ונתקיים.

תלמיד: איך יוצא כך שקורה משהו בתוכי או בתוך דיון עם החברים, ובאותו הרגע אנחנו רואים איזו תגובה מבחוץ. אולי אנחנו אומרים את זה לא נכון, אבל כולם מבינים שזה מלמעלה, הבורא איכשהו מאותת לנו שאנחנו יחד. איך להתייחס לזה?

בצורה רגועה, נורמלית, וכל הזמן לכוון את עצמכם לקשר גדול יותר עם החברים.

תלמיד: כלפי הציפייה מהכנס, האם נכון לצפות לכאלו ניסים? על מה להתכוון בצורה נכונה?

צריך לכוון את עצמנו לניסים. כי אם אנחנו רוצים להתחבר אחד עם האחר, אז ההתקרבות שלנו זה עם זה היא כבר נס. זה הרי נגד החוק העיקרי של הטבע, החוק של האגו, ולכן אם נרצה, נשאף להתעלות מעל האגו, אז נזמין בזה כוחות אדירים של הטבע שהם מעל הטבע עצמו, זאת אומרת הכוחות של הטבע העליון.

אני מאוד מקווה שנצליח בזה, שהבורא יעזור לנו, ונהיה קשורים אחד לאחר בכוח ההשפעה, בכוח האהבה, ותסתיים המלחמה הזאת, ובכלל הכול יירגע בעולם וכולנו נהיה "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: אתמול בקטעים שקראנו קיבלנו פשוט התרשמות אדירה, התפעלות אדירה, היה כזה חיסרון מהמדבר, הייתה הרגשה כאילו ממש הולכים לקרב האחרון על החיים. איך להידבק בך כדי שיחד ננצח במלחמה הזאת? לא לשבת אצלך בכרכרה מאחורה באיזו כורסה נוחה, אלא דווקא לעשות את המאמץ המשותף? אני הקשבתי לשיעור בפה פעור וממש רוצה שכל זה יצא לפועל. איך אפשר פשוט להידבק?

לא צריך להידבק אליי, צריך להדבק לכולם, ואז תראי גם אותי שם ביניהם. אישית אליי לא צריך להדבק.

תלמידה: איך כל הקבוצה מתאספת לצורה נכונה כזאת?

אם כולם ירצו, אז כך זה ייצא. כי בכל מקרה הבורא עושה את הכול, אחרי כל המאמצים שלנו מגיעה העבודה של הבורא, זה נקרא "ה' יגמור בעדי", והכול יהיה בסדר.

(סוף השיעור)