שיעור ערב 18.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכול מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מן המקורות

כבר אמרנו שהנושא הזה הוא הנושא החשוב והמועיל ביותר להתקדמות הרוחנית שלנו, שנדע מה הוא כוח התפילה, איך להתפלל, למי להפנות את הבקשה שלנו, ובעזרת התפילה, הפנייה לבורא נוכל להזמין ממנו את כל הכוחות שיתקנו ויביאו אותנו לדבקות בו שזאת המטרה. נקווה שנוכל להתרשם טוב מהפסוקים האלו. ודאי שכל מה שלמדנו קודם זה גם חשוב לנו, אבל זה הנושא החשוב ביותר.

קריין: קטע מספר 4.

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

זו בעצם צריכה להיות ההכנה והגישה הקבועה שלנו, ובהתאם לזה אנחנו כבר נכנסים פנימה ומתקדמים בכל אופני החיזוק, האחיזה שלנו בכל הנושא של הנברא והבורא יותר ויותר.

שאלה: מה זאת אומרת לדמיין שהוא עובד מלך גדול, זה דמיון?

זה עדיין לא בהרגשה, אבל אני צריך לתאר לעצמי שאני כאילו נמצא לפני כוח גדול ש"כבודו מלא עולם", ש"אין עוד מלבדו", שאני תלוי רק בו. ומה אני צריך לעשות כדי שאני אתכלל בו, פשוט לשכוח את עצמי, לשכוח את הכול, רק להיות כלול בו, לטבוע בו ללא שום גבול, ואני מקווה שאעשה איזה מאמץ נכון ולקראת זה הבורא יעזור לי וכך אוכל להתכלל בו דרך עשירייה ודאי, עם כל התנאים שאנחנו לומדים.

תלמיד: זה לעצום עיניים ולדמיין את זה, או שזו האווירה שצריכה להיות בעשירייה כל הזמן, שהיא יוצרת את המצב הזה?

קודם כל זו ודאי העשירייה, אחרת אני יכול להיכנס לכאלה דמיונות שהם לגמרי לגמרי לא רוחניים. אז אם אני מדבר על הרוחניות על ההתכללות האמיתית הנכונה בבורא זה חייב להיות דרך העשירייה, התבנית הזאת חייבת להיות לפניי תמיד. ומתבנית של עשירייה אני כבר יכול לחפש איך אני שבתוך העשירייה נכלל בבורא.

שאלה: לבקש מהבורא שייתן לי שמחה בתפילה לעשות את העבודה למעלה מהדעת, זה לא תנאי לעשות את העבודה? אנחנו לא צריכים פשוט לעבוד בלי שום תנאי או בלי שכר, כי נראה שאני מבקש שכר, אתה יכול להסביר את זה?

יש בקשר שלנו עם הבורא הרבה מאוד תנאים משתנים ממצב למצב. בעצם למה כל המצבים שונים זה מזה? מפני שבקשרים שלנו עם הבורא יש כל כך הרבה אפשרויות לגיוון, להתקשרות, נלמד זאת במשך הזמן, שזה תלוי בעביות שלנו, במידת הקשר בינינו בקבוצה, במידת השוני בינינו לבורא. ואת כל האופנים האלו אנחנו לומדים על עצמנו, אני לא יכול עכשיו להסביר, אין לי אפילו מילים, אם אנחנו לא מרגישים את אופני הקשר בינינו ומבינינו לבורא, אז מה אני יכול להגיד, כאילו אין לי על מה לדבר. לאט לאט נגלה יותר ויותר את אופני הקשר ונוכל לתת להם שמות, אחר כך חוץ משמות רגשיים נוכל לסווג אותם לפי הדרגות שחכמת הקבלה מלמדת אותנו, וכך יהיה לנו מילון מושגים, מילון מידות, ויהיה יותר קל לדבר.

תלמיד: האם זה סוג של ריכוך? האם אפשר להציב תנאים לבורא? כי נראה שאני מרכך את העבודה, "אם תיתן לי שמחה אז אני אוכל לעבוד", אז כאילו יהיה לי יותר קל לעבוד אם תהיה לי שמחה בעבודת השפעה, האם אני יכול לבקש, יכול להציב לו תנאי כזה?

אתה יכול להציב לו תנאי אם אפשר כך להגיד, שאתה רוצה להיות בשמחה כשאתה מתקשר אליו, שיעזור לך להיות בשמחה בקשר אליו, כן, אתה יכול את זה לבקש.

שאלה: האם אני שואל על המצב הסופי או על מדרגה מדרגה, שלב שלב?

אני לא חושב שאנחנו מבינים בזה כל כך, אני צריך לבקש את המצב הסופי וודאי שהמצב הסופי הזה יתברר לי במצב הבא.

שאלה: האם אחד התנאים יכול להיות שהוא יאפשר לי לראות את החברים במשך השיעור כל יום, האם זה תנאי אפשרי שאני יכול להציב לבורא?

תנסה, אם זה התנאי שלך כי אחרת אתה לא מרגיש שאתה נמצא בשיעור, תבקש ממנו שייתן לך כאלה תנאים שתוכל לראות אותם.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו כעשירייה מושקעים בתוך הבורא?

זה שלא יכול להיות קשר לבורא יותר מהקשר בינינו.

תלמיד: אני מתכוון איך עושים את זה בעשירייה?

בזה שאתם מדברים ביניכם ומסכימים שהקשר ביניכם הוא כולו כולו מכוון לבורא, ואז יוצא שכל הנטיות שיש לכל אחד, הגדרות, הן כולן בסופו של דבר דרך כולם מכוונות לבורא. וכך אתם מתחילים לאתר אותו נכון.

תלמיד: באיזה רגע אנחנו כיחידה מאוחדת נכנסים?

כשתוכלו להתחבר כך. תנסו, תנסו, זה קרוב אלינו. כשאנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו בצורה כזאת שבסך הכול מהות הקשר בינינו תהיה הבורא. אז אני צריך להעריך כל חבר לא פחות מהבורא עצמו, והקשר בינינו ייתן לנו את מהות הבורא.

שאלה: איך אני יודע שתפילות שלי מתקבלות?

קודם כל בטוח שהן מתקבלות, כל התפילות, השאלה היא איך אתה יודע את זה, זה לפי מה שאתה דורש בפנייה שלך דרך הקבוצה לבורא. אתה צריך להשתדל לפנות לקבוצה, להשתדל לחבר את כולם כך שהחיבור שלכם יהיה מתאים למושג בורא, שתרגישו אותו, שהבורא כאור ואתם ככלי תהיו מותאמים זה לזה.

שאלה: רב"ש כותב לעבוד בשמחה, ואם עובד ולא בשמחה זה לא למעלה מהדעת?

שמחה זה סימן שאתה עובד לקראת השפעה, במעשים טובים, ביחס יפה. שמחה זו תוצאה ממעשים טובים. אם אין לך שמחה, אתה לא יכול להיות מכוון לבורא. אלא אם כן אתה נמצא בצרה גדולה, ואז כשאתה מבקש אתה מרגיש את הצרה ואז פונה אליו. אבל בכל זאת פונה אליו כי אתה משתוקק לקבל ממנו תיקון.

תלמיד: התיקון זה לעבוד או גם לעבוד וגם שזה יהיה בשמחה, מה זה נקרא תיקון?

שמחה זה סימן שאתה נמצא במצב נכון. הבורא הוא אין עוד מלבדו, הוא טוב ומיטיב, הוא לבד קובע את כל המצבים שלנו. ואנחנו צריכים להגיע לתיקונים כאלו שאין דבר כזה, אין מצב שאני ארגיש את עצמי רע, אין מצב כזה אם הבורא הוא טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו. יוצא שאני חייב להיות כל הזמן בשמחה.

תלמיד: אין מצב ביניים שאני עובד למרות מה שמתגלה בדעת?

כן, ודאי שהבורא מעביר אותנו דרך כל מיני מצבים, ואנחנו בכל זאת צריכים להשתוקק בכל המצבים האלה לגלות שמחה. כי אם כל המצבים האלו מגיעים מהבורא, וזה בטוח שכן, אז אני חייב להיות בשמחה בכל מצב ומצב.

שאלה: אני מבינה שאני צריכה לבקש מהבורא כוח להיות בהשפעה למעלה מהדעת, אבל לרוב אני לא יודעת איפה הדעת, איפה זה מעל הדעת, איפה השפעה, מה זה קבלה. האם במצב הזה אני צריכה לבקש מהבורא שיראה לי את הכיוון, או שאני צריכה לעשות את הבירור עם עצמי או עם העשירייה ורק אחר כך לבקש כוח לבצע?

זה לא חשוב באיזו צורה את פונה לקבוצה ולבורא, העיקר כל הזמן להחזיק לפניך שגם קבוצה וגם בורא הם בעצם אותה התבנית שבה אני מוצאת את התיקונים לנשמה שלי, ומתחילה מזה לפי עוצמת התיקונים לשלוח או לגרום נחת רוח לבורא.

קריין: קטע מספר 5.

"צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

שאלה: איזה מצבים מתקיימים בתוכנו בעבודה בשמחה?

מצבים שאתה יכול לקבל אותם בשמחה מפני שכל מצב ומצב אתה מקבל מהבורא בלבד. אם אתה יכול כך לקבל אותם אז אתה נמצא בשמחה, לא חשוב איזה מצבים. לא עניין המצב עצמו קובע את מה שאתה מרגיש, אלא ממי קיבלת.

שאלה: תפילה היא כמו חיסרון, אנחנו מגיעים אליה מתוך ייאוש, מתוך כאב, איך להישאר בו זמנית גם בשמחה כדי לא לקלל את הבורא בפנים?

תפילה זו לא רק בקשה ולא בכי. תפילה יכולה להיות הודאה ושמחה, וממש כמו הודיה. תהילים זו תפילה. בעצם התפילה הראשונה שיש לנו שמסודרת טוב, נכון, בצורה פתוחה, גלויה, שלמה, היא תהילים של דוד המלך. לכן כך אנחנו קובעים את זה. לכן יש גם שמחה, גם עצבות, גם בכי וצחוק, הכול יש בתפילה. בתפילה כל החיים שלנו. אנחנו כעיקרון לפי "אין עוד מלבדו" צריכים כל הזמן להיות בפנייה לבורא, ואז לפי זה צריכים להשתוקק כל הזמן אליו, כל הזמן לקשר עימו.

שאלה: איך אנחנו מארגנים את התפילה הנכונה עם הלב ולא עם השכל?

אתה צריך להתייעץ עם החברים בקבוצה שלך, כי לא יכולה להיות תפילה אלא אם היא עולה מתוך הקבוצה. ואז אתם תדונו איך להתפלל, על מה להתפלל, מה חשוב, אולי תקבעו בכל יום או כמה פעמים ביום על מה אתם מבקשים, זה כדאי. וכך אתם תתגבשו ובהתאם לזה תתחברו.

תלמיד: בצורה כזאת אנחנו נוכל להרגיש את התפילה? כי אני רוצה להרגיש מה לבקש.

כן, בצורה כזאת אתם תגיעו מהר מאוד להרגשה משותפת ביניכם ומזה להרגשה בבורא.

שאלה: מה זה אומר לבקש מהבורא ולא לתת לו עצות? הרי אנחנו לא עושים בירור ובקשה,

אתה יכול לשאול, אתה יכול לבקש, אתה יכול לפנות, אתה יכול לדבר, אתה יכול הכול לעשות עם הבורא. אין לך מקור אחר חוץ ממנו שבו אתה תלוי ועימו אתה יכול באמת לדבר ולהגיע להתחברות הדדית. אז קדימה.

תלמיד: לבקש מהבורא ולהתבטל כלפיו זה אותו דבר?

תלוי מה אתה מבקש. לא, אלו שני דברים שונים.

שאלה: כתוב בקטע שצריך לבקש מהבורא לעבוד בעיניים עצומות. מה זה אומר לעבוד בעיניים עצומות, כלפי מה אני צריך לעצום עיניים בעבודה שלנו בעשירייה?

לעצום עיניים זה נקרא שאתה לא דורש שום דבר חוץ מלהיות דבוק בבורא אפילו שאתה לא מזהה את זה, אלא רק לבצע את הפעולה. שהבורא ידע ושהבורא ירגיש שאתה עשית פעולת דביקות בו, ואתה אפילו לא רוצה להרגיש מה שעשית, שזה לא יראה כמו שכר.

תלמיד: יש לזה גם צורת עבודה בעשירייה, שיש דברים שאני שם בצד ומתעלם מהם?

כן, אלו בירורים שאנחנו צריכים לעשות בדרך.

שאלה: מה לעשות אם בעשירייה חלק מהחברות מרגישות חוסר חיבור וצורך לשנות משהו בפורמט המפגשים, וחלק אומרות שהכול בסדר ולא צריך לשנות שום דבר ולא צריך שום בירור?

אין להן חיסרון עדיין, עוד לא נגלה, תמשיכו כך בכל זאת להתקדם. מי שמסוגלת להשתתף שתשתתף. יכול להיות שאם הן לא מרגישות חיסרון להתחבר אז אולי הן יכולות לעשות חלק מהתפילה שנקראת הודאה, שהן מודות לבורא שהכול טוב כמו שהן אומרות, ולא צריכים שום דבר יותר, אז שיגידו תודה לבורא. והחלק השני שמרגיש שחסר לו יביא בקשה לבורא, ואז כל הקבוצה היא תביא גם את זה וגם את זה.

שאלה: אנחנו מעלים תפילה לבורא יחד עם העשירייה, ויוצא שלפעמים מגיעה תשובה מהבורא אבל בכאלה תוספות לעבודה שלנו, בצורה צפויה ובלתי צפויה, שאנחנו לפעמים שואלות את עצמנו "האם את זה ביקשנו, האם אנחנו עושות משהו לא נכון?". והשאלה שלנו, מה הסיבה לפער הזה בין הבקשה שלנו והציפייה שלנו לבין מה שהבורא נותן לנו בפועל, ומה לעשות עם זה, איך לעבוד עם זה?

אם אתן תבקשו מהבורא דבר נכון שנמצא בדרך לתיקון, בטוח שתקבלו אותו מצב. אם אתן לא יכולות לאתר לעצמכן מה זה נקרא בדרך לתיקון, אז אתן מקבלות אותו מצב אבל הוא לא ראוי, לא רצוי, לא מה שאתן מצפות, ואז יוצא שכאילו הבורא מגלה לכם משהו שאתן לא רוצות. על זה כתוב "תעשה רצונך כרצונו", את זה אנחנו צריכים להשתדל לעשות.

אם אנחנו פונים קודם כל לחברים ורוצים להיות קשורים בינינו, ומתוך הקשר בינינו אנחנו פונים לבורא ורוצים כל הקבוצה בקשר להתקדם ולהידבק בבורא, אז אני חושב שבדרך כלל אנחנו יכולים לאתר את המצב הבא שלנו בצורה נכונה.

תלמידה: האם את המצב הרצוי הזה בתפילה אנחנו צריכים לכתוב, לנתח את זה, לדייק אותו בקבוצה, או בצורה רגשית איכשהו לשאוף לכל הטוב שרק אפשר לדמיין ביחסים בינינו, במצבים שלנו בעשירייה, או איך נכון?

זה לא חשוב איך תעשו את זה, או על ידי חשבונות או על ידי הרגשות, העיקר שתחליטו על זה יחד, יחד בעשירייה, ואז בטוח שהתוצאה תהיה נכונה, יותר קרובה לבורא.

שאלה: מה אנחנו צריכות לעשות במצבים של ויכוח, האם להצדיק את הבורא או את החברות שגרמו למצב הזה?

אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר לא לכאן ולא לשם, אלא צריכים רק להשתוקק לחיבור בינינו. אנחנו לא עושים חשבון, משפט, לינץ', אלא רק חיבור בינינו זה מה שאנחנו רוצים. מי צודק ומי לא, אנחנו גם לא דנים, אין לנו שכל לעשות את זה, אלא רק חיבור בינינו "על פני כל פשעים תכסה אהבה".

שאלה: ככל שאנחנו יותר מעוררים את העשירייה שלנו, כך נקבל יותר כוח מהבורא לעבודה הזאת. אבל אם זה לא קורה, האם זה אומר שלא עשינו את היגיעה הנכונה? האם הרגשת השמחה מהעבודה היא המדד שלנו שעשינו את המאמצים הנכונים?

כן ולא, אתם בכל זאת צריכים להמשיך. אבל שמחה שמתגלה בבני אדם, בחברים, היא תוצאה ממעשים טובים.

שאלה: לבקש על המצב הבא בצורה האמיתית, האם מספיק שאנחנו מבקשים לתקן את המצב הנוכחי שלנו ולהיות מעל הקבלה לעצמנו?

כן, כל פעם אנחנו צריכים כך לבקש.

שאלה: איך אפשר להיות בשמחה אם לא מזה שהאדם מרגיש את גדלות ה'?

ודאי, את צודקת, נכון, השמחה הנכונה היא מהרגשת גדלות הבורא.

שאלה: חשובה מאוד השמחה, חשובה מאוד גדלות הבורא כדי להשיג את זה, אני שואל לגבי משהו אחר, מה יכול להיות ביטוי של שמחה שיכולה להרים למעשה את העשירייה?

ביטוי של שמחה צריך להיות תוצאה ממעשים טובים, תוצאה מזה שיש לנו איזה סימן של התקרבות לבורא, בעל מנת להשפיע לו דרך השפעה הדדית לחברים.

תלמיד: וזה יכול להתבטא בחיוך של החבר, בקלות שהוא עושה את העבודה הזאת בעשירייה ואיך שהוא מנסה להרים את כל העשירייה?

כן.

שאלה: יש מצבים בעשירייה אחרי פגישה או סעודה מיוחדת שכולנו מרגישות אהבה באוויר, אין מילים, מרגישות מעופפות באוויר. מה זה המצב הזה, האם המצב הזה קרוב יותר לרוחניות, ואם כן איזו תפילה לעשות, איך לנצל אותו כדי לעבור את המחסום באותו רגע?

ככול שאנחנו משתדלים להיות יותר מחוברים ברצונות שלנו בפנימיות הלב, ורואים בזה מטרה בחיבור בינינו ובגילוי השמחה מתוך המאמץ שלנו, אנחנו מכוונים למטרה ולבורא.

תלמידה: ואז התחושות האלה יוצאות?

מה זה יוצאות?

תלמידה: אנחנו מרגישות את התחושות האלו של חום, אהבה את כל ההרגשה הזאת הנוכחית?

ודאי, את לא מרגישה את זה?

תלמידה: השאלה, אם זה קרוב יותר לרוחניות אז מה אפשר לעשות באותו רגע? אנחנו בהודיה לבורא על המצב הזה, מה עוד אפשר לעשות?

עוד יותר להתקשר ביניכן ולבורא וכך לעשות עד בלי די.

שאלה: כשאנחנו מעלות תפילה לבורא בעשירייה אנחנו מרגישות שאנחנו נמצאות במצב אחר שהוא תמיד שונה, מה זה המצב הזה?

אלה מצבים שמתגלים בדרך. אני לא מבין "מה זה המצב הזה?". כל מצב ומצב הוא תוצאה מאיזו הארה מהבורא על סוג החיבור שבינינו. ובפגישת האור שבא מהבורא והרצון המשותף שבא מאיתנו את התוצאה מזה אנחנו מרגישים.

תלמידה: כי לפעמים אנחנו נמצאות בשמחה, לפעמים בבלבול, לפעמים מאוד נרגשות, אז כל אלה מצבים שאנחנו צריכות לעבור בתפילה?

ודאי, זה החיים, מה זאת אומרת? ודאי.

שאלה: מצד אחד אנחנו מעלות תפילה כדי שהבורא יעזור לנו לעלות למעלה מהדעת, ואנחנו לא מבקשות את גדלות בורא. מצד שני אנחנו מתפללות לגדלות וחשיבות הבורא. מה ההבדל בין שתי התפילות האלה, איזו מהן צריך לעשות קודם?

יש לנו ספר שלם שנקרא "סידור", סידור מהמילה "סדר". אדם שקם בבוקר כתוב שם מה הוא צריך להגיד, ודאי שמהלב ולא סתם כך מהפה אל החוץ, אלא מהלב איך הוא צריך לפנות לבורא. יש שם הרבה מאוד משפטים, מילים, ממש מאות דפים.

אבל אנחנו מדברים לא על זה, אנחנו מדברים על זה שאדם פשוט יחפש בתוך הלב שלו מה יש לו להגיד לחברים ועם החברים יחד מה יש להם להגיד לבורא, כי תפילה חייבת להיות בציבור, שקבוצה מתחברת יחד ופונה לבורא. את זה אנחנו צריכים לברר.

שאלה: יש רצונות ונטיות שמתבררים באדם ובקבוצה. האם כדי לאחד את התפילה אנחנו צריכים להגיד ספציפית את הרצונות האלו או באופן ישיר לבקש תיקון בלי לדבר בצורה ספציפית על הרצונות שמתבררים או הנטיות שמתגלות?

אם אתן יכולות להגיע להסכמה ביניכן באיזה מצב ברצונות שלכן אתן נמצאות, אז תגידו גם מתוך הרצונות האלו מה לעשות, מה לבקש וכן הלאה. אבל אם אתן לא יודעות בדיוק מה קורה אז לפחות לפנות לבורא ולנסות ככה. הבורא זה כמו אמא שמבינה מה התינוק מבקש, למה רע לו או משהו, למה הוא בוכה, מה הוא מבקש. לכן לפנות לבורא כדאי תמיד אפילו שהפניות שלכן לא מבוררות, תמיד כדאי לפנות וכל הזמן להיות בפניה לבורא ובבקשה בכל מיני צורות.

שאלה: לפי הקטע שקראנו מה זה אומר שאנחנו מתפללים שלא נצטרך דבר?

אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו בעצמנו לא צריכים שום דבר, אלא רק שתהיה לנו אפשרות לפנות לבורא, רק לזה אנחנו משתוקקים.

שאלה: בעשירייה שלנו אנחנו מייצרות תפילה כל בוקר ויוצא שכל אחת מאתנו אומרת בכל תפילה את אותו המשפט שלה. עד כדי כך שפעם אחת בנינו תפילה שכל אחת אומרת מה שהחברה השנייה בדרך כלל אומרת. האם זה תקין, מה אנחנו יכולות לדייק בתפילות שלנו?

נראה לי שזה מאוד טוב ומתקדם. עוד פעם תסבירי לנו איך אתן עושות את זה כל בוקר.

שאלה: אנחנו כל בוקר, אחרי השיעור, כל אחת אומרת משפט לתפילה לפי מה שהיה בשיעור הבוקר, זה יהיה הנושא, ואז כל אחת מוסיפה את המשפט. יוצא שמרוב שאנחנו כבר עושות את זה כל הזמן יש משפט כמעט קבוע שכל אחת אומרת. עד כדי כך שנפגשנו השבוע וכל אחת אמרה את המשפט של החברה השנייה מרוב שידענו להתלבש אחת השנייה. האם זה תקין, האם צריך להוסיף על זה, לדייק את זה?

זה מצוין. אבל המשפטים האלה מיום ליום משתנים.

תלמידה: כמעט ולא. הם רק מתחזקים בבקשה ואנחנו ממש יודעות מה כל אחת תגיד.

אבל יש שינוי מיום ליום? זה שאתן חושבות בלב אחד, בראש אחד זה יפה מאוד. אבל אם זה נמצא בקשר ביניכן יום יום אותו דבר, זה לא טוב. תבדקו. אבל בכל זאת היסוד הוא טוב.

שאלה: מהי בעצם תפילה? האם גם מחשבה או הרהור שאנחנו עוברות או חושבות על הצורך הזה בחיסרון להשפעה, בחיסרון לבורא, האם זה יכול להיחשב כתפילה?

יש הכנה לתפילה ויש התפילה עצמה שכבר מכוונת לבורא כדי לעורר אותו. אז יש זה ויש זה.

תלמידה: ומה אנחנו צריכות לדעת כדי לעשות את זה נכון?

העיקר צריכות להתקשר ביניכן, בלב אחד ולהשתדל מתוך זה להגיע לתוצאה שאתן ממש מרגישות בלב אחד מה שאתן רוצות להגיד לבורא.

תלמידה: אז התפילה יכולה לבוא רק אחרי הכנה נכונה לתפילה, אחרת זאת לא תפילה?

ודאי שלא יכולה להיות תפילה ללא הכנה. ככל שההכנה נכונה יותר אז התפילה נכונה יותר והיא זוכה לעניית התפילה יותר.

תלמידה: אנחנו צריכות ללמוד את זה עוד, אני חושבת.

צריכות ללמוד, נכון. אנחנו גם בהזדמנות צריכים שוב לקרוא את עליית התפילה וענית התפילה מהזוהר. ובכלל בזוהר יש הרבה פסוקים נכונים, הכוונה לעניינינו, שאנחנו צריכים לקחת על נושא התפילה.

קריין: קטע מספר 6.

"אמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים."

(בעל הסולם. "שמעתי". ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא

דלתתא")

העלאת התפילה נקראת מ"ן, עניית התפילה מלמעלה למטה נקראת מ"ד. אנחנו נלמד על זה.

שאלה: את המילוי האדם משיג על ידי היגיעה שלו ואנחנו יודעים שגם את הכלי האדם צריך לקבל מלמעלה.

ודאי, זה חיסרון. ודאי שאנחנו מקבלים מלמעלה.

תלמיד: אז מה הבירור של מה עלינו לעשות, ואיפה לא עלינו המלאכה לגמור?

כמה שאנחנו נהיה קרובים בעצמנו לאתר מה זה נקרא חיסרון שאנחנו מצפים שהבורא ייתן לנו, וכמה שיהיה בו מילוי שאנחנו נקבל. גם זה וגם זה ודאי שלא תלוי בנו אלא רק במקור העליון, אבל עלינו לאתר כמה שאפשר יותר ולצפות לזה ולבקש.

תלמיד: ויש עדיפות לתאר את הכלי או לתאר את המילוי, מה העבודה?

זה בהתאם על מה אני עובד. אבל הכול צריך להיות בעל מנת להשפיע, גם זה וגם זה.

תלמיד: בשבוע שעבר שמנו דגש מאוד חזק על בקשת הכלי, שיהיה לנו רצון, חיסרון להשפיע. לפי רב"ש, זה מה שחסר לנו.

האמת שלא צריכים יותר מחיסרון לכלי, זאת אומרת רצון להשפיע לבורא מטעם עשירייה.

שאלה: מה זה שמקבלים חיסרון על לשמה?

אני רוצה להגיע למצב שכל הפעולות שלי יהיו רק להשפיע, ללא שום פנייה לעצמי. זה נקרא "לשמה", למעלה מהרצון לקבל שלי, אמונה למעלה מהדעת. יש לזה הרבה שמות אבל בעצם מהות המצב היא אחת.

תלמיד: מה זה שמקבלים כלי דווקא על זה ולא שהמאמץ שלנו הוא שמייצב את הכלי הזה?

המאמץ שלנו עוזר, כי זה נקרא מ"ן. החיסרון הזה עולה למעלה, והחיסרון הזה הוא כמו בכי של תינוק שאימא יודעת איך לענות עליו. תינוק לא יודע מה הוא מבקש, רע לו, הוא מבקש, היא יודעת לתת לו מים, דייסה, כל מיני דברים, לחמם אותו, מה שהוא צריך. היא יודעת, הוא לא יודע, הוא רק מעלה חיסרון. אנחנו צריכים לדאוג להעלות חיסרון לבורא. החיסרון הזה לא צריך להיות ברור, אנחנו לא יכולים לברר אף פעם חיסרון למצב הבא, זה בכלל לא מציאותי. לא יכול להיות שאנחנו נדע מה אנחנו רוצים מהבורא, כי זה שייך כבר למדרגה הבאה. אלא אנחנו רוצים להיות בלהשפיע לבורא, והבורא כבר ידע מתוך זה מה לתת לנו כדי שאנחנו מהמצב שנקבל ממנו נוכל להשפיע לו.

תלמיד: אז מ"ן יכול להיות רק כשאנחנו רואים שבמצבנו הנוכחי אנחנו לא נמצאים בלשמה?

ודאי שלא בלשמה. אנחנו מבקשים עכשיו רק שיעשה לנו כלי כזה שנקרא על מנת להשפיע, זאת אומרת לשמה, ואחר כך מתוך הכלי הזה אנחנו נוכל לפנות אליו בצורה נכונה. יש כאן שתי פעולות.

תלמיד: שתי הפעולות האלו, זה לא נתפס שהן יהיו ביחד במקביל.

הן לא ביחד, הן זו אחר זו.

שאלה: כשאני מקבלת תשובה, מ"ד מהבורא, מילוי, איך לא לקבל אותו אלא ישר להשפיע אותו לחברה?

אם מקבלים תשובה מהבורא, התשובה הזאת בונה בנו כבר כלי לקבלת המ"ד בצורה נכונה. המ"ד שמגיע מהבורא הוא כבר מעוצב, עטוף ברצון להשפיע. זה נקרא שאנחנו מקבלים אור ישר שכבר נמצא בתוך האור החוזר. על זה עוד נדבר, זה עוד לפנינו.

שאלה: אפשר להגיד שכל העבודה וכל היגיעה שלנו היא להשיג חיסרון לחיסרון, להשוות את החיסרון שלנו עם החיסרון של הבורא?

נכון, כך בדיוק כתוב.

תלמיד: לא ברור איך עושים את זה בדיוק. איך אפשר להשיג את החיסרון של הבורא?

אין לנו חיסרון להשפיע, גם חיסרון להשפיע לבורא בצורה נכונה, אין לנו רצון כזה, אנחנו לאט, לאט בונים את זה על ידי הפניות שלנו. אם הפניות הן מהעשירייה, שכולנו מרגישים יותר ויותר כמה אנחנו נמצאים בלב אחד ומבקשים מהבורא מהלב המשותף שלנו, אמנם הוא מחובר מהרבה לבבות שכולם שונים זה מזה, אז מתוך זה אנחנו מרגישים יותר ויותר תגובות, כל אחד בתוכו, וכולם שוב מתחברים כדי לפנות לבורא. זה כמו פעימות הלב, מקבלים, משפיעים, מקבלים, משפיעים, בדיוק כמו שהלב עובד, כך אנחנו עובדים.

תלמיד: אנחנו לא יכולים לבקש ישירות מהבורא, אנחנו קודם כל צריכים שיהיה את הכלי, אנחנו לא יכולים לבקש על מילוי.

על איזה מילוי? אני לא מבין אותך. אתה פונה מתוך עשירייה? קודם כל צריכה להיות עשירייה, ומתוך עשירייה, מסך כול הרצון המשותף שלכם אתם פונים לבורא. אחרת אתם מפספסים, אתם אף פעם בכלל לא קולעים בו.

שאלה: אם אנחנו משקיעים מאמצים בכיוון הנכון אז מקבלים את החיסרון ואת המילוי שלו מהבורא כמתנה?

נכון.

תלמיד: אין כאן שום עניין של מזל?

לא, זה הכול בצורה מאוד מדויקת, טכנית, מתמטית, הבורא לא עושה מתנות. החשבון מדויק ונובע מתוך הכלי הכללי, מתחילת הבריאה ומסוף הבריאה, ומהמצב של כל אחד בעשירייה הנוכחית. ככל שאנחנו בכל רגע ורגע מתחברים בינינו ופונים לבורא, בהתאם לזה הוא יכול למלא את החיבור בינינו.

שאלה: מהי התחושה של שמחה ושתיקה כשאנחנו מסיימות את התפילה? זו תחושה שאנחנו מרגישות בסיום התפילה.

אנחנו עוד נדבר על זה, אני לא רוצה עכשיו לדבר כי ההרגשה הזאת לא נמצאת בכולם, כשזה יתייצב יותר נדבר ובינתיים תמשיכו. זה לא כל כך חשוב כמה אתם מבינים כשאתם עוברים מצבים כאלה או כאלה, ביאורי התפילה האלה בינתיים הם [...]. אנחנו רק צריכים להוציא מסקנה אחת, כל הזמן להיות בחיבור מתגבר.

שאלה: ההכנה לתפילה היא הזיהוי של החיסרון?

כן.

שאלה: כשאנחנו מרגישים את החיסרון של החברים יותר קל לבקש מהבורא. איך לעשות את החידוש הזה בצורה יותר דחופה?

צריכים להשתדל לעבוד על זה יותר ויותר עד שמגיעים להרגשה. בכל דבר שאנחנו רוצים להרגיש משהו אנחנו צריכים להתאמץ, עוד ועוד לנסות עד שמגיעים להרגשה.

תלמידה: אני צריכה להרגיש את החיסרון של החברות בעצמי, או שאני צריכה לשאול אותן?

להרגיש בעצמך, וגם צריכה לשאול.

שאלה: כשאנחנו ביחד כעשירייה מתפללות בבוקר, אנחנו מקבלות כלים להרגיש מה זו תפילה. איך אני מתפללת לבד דרך העשירייה?

לא חשוב איפה אני נמצא, יחד איתם פיזית או שאני נמצא בבית, אבל אני מתפלל עבורם, מרגיש אותם נמצאים בלב שלי. אני רוצה שכולם יהיו בלב שלי ואני אדאג להם כמו לתינוקות שלי או כמו לחברים הגדולים ממני, ואני מוצא את עצמי כמקשר בין כולם ועם הבורא. זו התפילה שאני צריך כל הזמן להיות בה, אז אני מתקשר לבורא מתוך הכלי.

תלמידה: יש הבדל אם אני מתפללת עבור החברות או שדרך החברות לבורא או שזה אותו דבר?

זה אותו דבר.

שאלה: כדי להרגיש את החיסרון הזה מהבורא, לקבל אותו מהבורא, האם אנחנו צריכים ליצור חיסרון לחיסרון בתוך העשירייה שלנו? זה מעשה אישי שלי או של כל העשירייה?

זה חייב להיות חיסרון מהעשירייה.

שאלה: מה אני צריכה לעשות אם גיליתי שחברות בעשירייה נמצאות במעגלים אחרים ושומעות קבלה ממקורות לא שלנו? אני מוצאת את זה כהפרעה גדולה מאוד שלא מאפשרת לי חיבור לעשירייה, ובכלל לעשירייה בטוחה כרגע.

ישנן עוד קבוצות כמונו, שהן נמצאות שם?

תלמידה: כן, יש קבוצות ללימוד קבלה שלא לפי שיטת בעל הסולם ורב"ש.

והן נמצאות שם?

תלמידה: אפשר להגיד שכן.

אז מיד להיפטר מהן, הן כבר לא חברות שלנו. אני לא מתנגד לשום דבר, רק אי אפשר, אין שני מלאכים, לא יכול להיות שנמצאים גם פה וגם שם. הן לא יצליחו, אבל לנו הן יביאו וירוסים ואנחנו נתחיל לחשוב במשהו כמוהן. אז כדאי להציב להן תנאי, שאין, צריך להיות רק דבר אחד וזה צריך להיות חד וחלק. לא יכולים להיות שני מלאכים שמובילים לדרך, בפרט שזה לא בעל הסולם והרב"ש.

אני לא רוצה לשמוע על דרך אחרת, לא שאני מתנגד חס ושלום, אבל אני לא רוצה להכיר משהו אחר. בעיני, בצורה פרקטית, לא קיימת בזמננו שיטה לגילוי הבורא לנברא חוץ משיטת בעל הסולם והרב"ש. ישנן שיטות קטנות אחרות, תת, קרובות לזה, אבל שלא יכולות להחליף, לא. ובכלל, אנשים מסכנים שנמצאים בכמה מקומות חושבים שזה יעזור להם, אבל זה יקלקל אותם ממש, זה אסור, זה נקרא "שעטנז", ולכן אני ממליץ להפטר מהן. תבדקו.

שאלה: אמרת מקודם שהחיסרון לא צריך להיות ברור, זה לא מציאותי כי זה שייך למדרגה הבאה. נשמע מהדברים שלך שאנחנו מייצבות בקשה משותפת שהיא לא לגמרי ברורה, ולמעשה הבורא נותן לנו את הכלי. אנחנו קודם נרגיש כלי ברור, נעבוד איתו ואז נקבל מילוי או שהכלי והאור מגיעים ביחד, החיסרון והמילוי?

יש אורות שמגיעים לבניית הכלים, ויש אורות שמגיעים למילוי הכלים. אתם צריכים לעבור על כל הדברים האלה אחד אחד ואז לראות בעצמכם איפה שאתם נמצאים.

תלמידה: אז יכול להיות שכן יהיה כלי ברור?

עד שזה יתברר, כן.

שאלה: איך יכול להיות חיסרון משותף בכל החברים?

מתוך זה שאנחנו לומדים יחד, מדברים יחד, לאט לאט אנחנו מגיעים לחיסרון משותף. אמנם בכל אחד ואחד הוא מתבטא בעומק הלב בצורה אישית אחרת, אבל בסך הכול אנחנו בונים חיסרון משותף. מה זאת אומרת שהרצונות שלנו גם שונים וגם כאחד? זה כמו שפרצוף הוא מעשר ספירות וכל ספירה וספירה פועלת מתוך העומק שלה, עומק הרצון שלה, אבל סך הכול הכוונה אחת, הכתר שאליו משתוקקים להתקשר ולהשפיע הוא אחד לכולם ומאיר בצורה שווה לכולם. ולכן אנחנו צריכים להיות מקושרים יחד כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: אנחנו צריכים לבקש את החיסרון או שהוא מסתדר יחד עם כל התפילות שלנו?

אנחנו צריכים לבקש, כל דבר צריכים לבקש.

שאלה: כתוב שאנחנו לא צריכים להשלים את העבודה. אבל האם זאת לא העבודה שלנו להשלים ולבקש כל הזמן?

כן, זאת העבודה שלנו.

שאלה: אנחנו מחפשים בעשירייה את הנקודה שבה אנחנו מרגישים מספיק סבל כדי לבקש מכל הלב, אבל מצד שני לא רוצים להרגיש סבל כי אנחנו יודעים שהסבל הוא כדי לעזור לנו להתקדם.

כן, אבל אנחנו לא מפחדים מהסבל, מהרגשת החיסרון, בגלל שהחיסרון הזה נקרא "ייסורי אהבה". כשאני משתוקק למישהו שאני אוהב, אמנם חסר לי שאני עדיין לא נמצא במגע עימו, מצד אחד, אבל מצד שני אני לא רוצה להפטר מכאלה ייסורים כי אלה "ייסורי אהבה", ואני מרגיש בזה מתיקות ותקווה לחיבור. לכן כך אנחנו מתקדמים. לא כל חיסרון וחיסרון זה רע, אנחנו צריכים להרגיש בחסרונות שלנו מתיקות וטוב, שהחיסרון בשבילי יהיה גם מצב מתוק.

שאלה: כאשר אנחנו מגיעים למצב "לשמה" הוא קבוע, או שאנחנו לפעמים חוזרים ל"לא לשמה"?

אפשר לחזור ורצוי שלא.

שאלה: איך בונים חיסרון נכון בעשירייה, מה השלבים?

אני לא יכול לדייק, פשוט לומדים מהמאמרים יום יום וכך אנחנו נתקדם. ממחר בבוקר, בתחילת השיעור אנחנו נתחיל לקרוא מאמר מ"שמעתי". ונקווה שהכינו לנו את החומרים האלו, עם תרגומים, עם כל הדברים האלה, לכל הקבוצות. ממחר בבוקר כל שיעור בוקר מתחיל ממאמר "שמעתי" מהראשון ועד הסוף. אז אני מקווה שזה יעזור לנו, וכך נלך.

שאלה: בשעות שאני מיואש אני לא מוצא שמחה בעבודה, למרות העבודה שאני עושה. מה עוד לעשות?

צריך להתקשר מיד לכל מיני חומרים שלנו, ויכול להיות שגם לקבוצות, ובצורה כזאת לצאת מהמצב. לא כדאי להיות במצב הירידה לבד, צריך מיד להיכנס עוד יותר לתוך העשירייה ולהשתדל להיות איתם ממש יחד.

שאלה: האם אני יכול להבדיל בין שמחה ממעשים טובים לבין שמחה של האגו שלי?

זה דרך הקבוצה. העניין הוא פשוט מאוד, אם אני מחובר לקבוצה, אז אם התוצאות הן בכל הקבוצה, בטוח שזה כשר, אם התוצאות הן מחוצה לקבוצה, בטוח שזה פסול. הבדיקה יכולה להיות פשוטה.

טוב, אני רואה שנשים שמחות בדרך כלל, מחייכות יפה ונעים, והגברים במצב רוח כביכול לא טוב.

שאלה: מה צריכה להיות ההכנה הנכונה לתפילה?

קודם כל ההכנה לתפילה היא בזה שאני יודע שבלי תפילה אי אפשר להשיג שום דבר, שכל מה שאני יכול להשיג ברוחניות, זה רק בהקדם לזה שאני מבקש. איזה תנאים צריכים להיות בבקשה? זה חיבור בתוך העשירייה ופניה לבורא מתוך העשירייה. פניה לבורא כדי שיעזור לי להיות עוד יותר מחובר בעשירייה, לבנות שם רצון משותף בינינו, ולכוון את הרצון המשותף הזה אליו, כדי לגרום לו נחת רוח. וזה בעצם התחלת התפילה.

קריין: קטע מספר 7.

התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

זאת אומרת, צריכים להשתדל לעשות כל מה שאפשר, וכשאדם חושב שכבר עשה את הכל אז מתוך הנקודה הזאת שיבקש, שיתפלל. ואז הוא יראה שאם באמת עשה תפילה אמיתית מעומק הלב, אז הבורא יענה לו. והאמת שהבורא תמיד עונה, רק השאלה היא האם כבר אדם נמצא מוכן עם הכלי שלו לשמוע תשובה, או לא. הבורא תמיד עונה, רק יכול להיות שהכלי שלנו לא מוכן לשמוע.

שאלה: מצד אחד, איך זה מסתדר אם אדם נמצא במקום שעשה הכול ואז יוצאת לו תפילה. ומצד שני זה צריך להיות בתוך כל העשירייה. האם יכול להיות שחברים אחרים כן נמצאים במצב הזה, או לא?

אל תדאג, הבורא מסדר את זה בצורה כזאת שאם אדם רוצה להתקשר לעשירייה ומתוך עשירייה לבורא, הוא תמיד יראה את העשירייה שהיא מוכנה לזה, ויש בעשירייה רצון נכון שהאדם יכול להתכלל בו ולפנות לבורא. עוד נלמד איך שהבורא מסדר את זה. העניין הוא פשוט, אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים, אנחנו לא רואים את העשירייה, אנחנו לא מבינים את הבורא, אבל הוא מסדר תמיד כלפי כל אחד ואחד את המצב הנכון.

שאלה: אמרת שהבורא תמיד עונה, אבל האדם לא שומע, כי לאדם אין את הכלי הנכון לשמוע את הבורא. איך אני יכול לקבל את הכלי הנכון לשמוע את הבורא?

הכלי שלך זה חיבור עם החברים יחד, שזה נקרא "פרצוף הרוחני". הפרצוף הזה הוא צריך להיות מסודר כמו אוזן, "אוזן" זה תכונת הבינה, תכונת ההשפעה. מזה שתהיה לך השפעה בתוך החברה אתה תגיע לתכונת ההשפעה. אז בתוך התכונה הזאת אתה תוכל לשמוע מה שהבורא רוצה להגיד לך.

שאלה: אז אני גם צריך להתפלל עבור זה?

ודאי. על כל פרט ופרט בדרך שאתה רוצה שיהיה לך, אתה צריך לבקש. כי אתה לא יכול לייצר שום דבר בעצמך, בעצמם גדלים רק דומם, צומח, חי. דרגת האדם המדבר גדלה בנו אך ורק על ידי הקדם התפילה.

שאלה: אבל הנטייה שלי אומרת לי "אתה מבקש, אתה מתפלל אבל אין לך תשובה", היצר שלי אומר לי שאני טיפש ואני מרגיש מטופש ואני לא יכול לדרוש, אני לא יכול להתפלל, אני מאבד כוחות לתפילה. יש ייאוש.

מה שלא עושה השכל עושה הזמן. אם לא בא עכשיו, יבוא בעוד חמש שנים, בתנאי שתעבוד. זה מה שאני יכול להגיד לך. ואני אומר לך ברצינות, כאן הסבלנות זה דבר מאוד מאוד חשוב, הכרחי. כי אתה נותן לכל המכונה הזאת הגדולה שנקראת "נשמת אדם הראשון" שהיא תעבוד, ולאט לאט היא תגיע למצבים שאתה תהיה חלק מתוקן בה. ואז תתחיל להרגיש את יחס הבורא אליך.

שאלה: כמו שנראה לנו, אנחנו עושות בעשירייה שלנו כל מה שאפשר, ומבקשות מהבורא על החיבור בינינו. אבל בשבוע האחרון שתי חברות יצאו מהעשירייה שלנו ועברו לעשיריות אחרות. האם אנחנו צריכות לעשות בירור על זה, או להמשיך?

לא, חייבים בכל זאת לברר. יכול להיות שבאמת העשירייה שלכן היא לא בסדר במשהו, אני לא יודע, לברר תמיד צריכים. אנחנו נמצאים בתהליך שנקרא "תיקונים", אז צריכים לברר ולתקן.

שאלה: ואיך לברר את זה?

זה אני לא יכול להגיד, תנסו אפילו לחבר לעשירייה שלכם עוד עשירייה, כדי לברר את זה. אני לא יודע בדיוק. תפנו להנהלה, לאנשים שאחראים על זה, אבל אסור כך לעזוב את זה, כי אתם לא לומדים ממה שקורה.

שאלה: השאלה שלי קשורה לביטוי "אם אין קמח אין תורה". הפניה לבורא זה שיא ההתעוררות, אבל לרוב אנחנו עובדות בהתגברות מעל ההכרחיות שלנו בעולם הזה, וענייני ההכרחיות בדרך כלל יותר כבדים על כף המאזניים. אנחנו משתדלות, אבל אנחנו כאילו משחקות ומשקרות אחת לשנייה, ומשחקות בלשמה. אבל בעיקר אנחנו עסוקות בקמח הזה, בגשמיות. איך להתגבר על זה?

זה מאוד לא פשוט, את מעוררת שאלה מאוד מאוד חשובה, ואני הייתי ממליץ להמשיך, פשוט להמשיך. תנו לאור להשפיע עליכן, והוא משפיע במנות קטנות, תנו לו להשפיע עליכן עוד ועוד ועוד, וככה זה יקרה, ככה זה יקרה. לא עכשיו, בעוד כמה חודשים, אבל זה יקרה, העיקר שאתן נמצאות כל הזמן בקשר בכל הלימודים שלנו.

שאלה: אנחנו מקבלות את כל התשובות של הבורא דרך העשירייה, וכשחברה שואלת שאלה בעשירייה, האם אנחנו צריכות להשתמש במקורות, או לענות לה מהלב שלנו?

זאת בעיה, אני הייתי בכל זאת מחפש קודם כל בלב שלכן ואחר כך במקורות, ואז לראות מה ההבדל בין מה שיש בלב ובמה שיש במקורות, ויכול להיות שעל זה נדבר.

שאלה: אמרת שעדיף לבקש מצב סופי, אבל אמרת גם שאפשר לבקש כל דבר. מצב סופי הרי מביא אותי לסוף, הוא יודע איך להביא אותי לשם, או שאני באמת צריך לבקש כל פעם בכל מדרגה?

כאילו שאנחנו יודעים מה זה סוף. כמה שאתה יכול לתאר לעצמך את הסוף, במקרה הטוב אתה מתאר את הסוף של המדרגה הנוכחית שלך.

שאלה: אנחנו מדברים על להנות לבורא, והוא נהנה כשאנחנו מקבלים את מה שהוא נותן, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את מה שהוא נותן וברור שצריך לבקש, אבל מה הכאב הזה שלא מאפשר לנו לקבל את האהבה שלו?

זה קורה כי הרצונות שלך והרצונות של הבורא עדיין לא משתווים, על זה כתוב "תעשה רצונך כרצונו" ואז זה יסתדר. לכן אנחנו צריכים לבקש על זה שיהיה לי אותו רצון שיש לבורא, שאני אליו והוא אלי דרך עשירייה, כך אנחנו מכוונים זה אל זה, ואז הכול יסתדר.

קריין: קטע מספר 8.

"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.

ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי."

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

שאלה: אני מבינה שהכלי לקבל בעל מנת להשפיע זה מסך, והמסך זו החלטה שאני מקבלת רק בעל מנת להשפיע. האם אני יכולה להחזיק את המסך הזה באמצעות תפילה כל הזמן, שהבורא ייתן לי רק מה שאני יכולה לקבל בעל מנת להשפיע, להעביר את העבודה אליו?

כן, ודאי, זה מה שצריך להיות.

שאלה: האם לפני המילים "נחת רוח לבורא" אפשר להוסיף את המילים "דרך עשירייה" בכל מקום שמדובר על הבורא?

על זה אפילו לא מדובר מפני שזה ברור, שאם אתה רוצה לפנות לבורא או לשמוע מהבורא, אתה צריך להיות מחובר לעשירייה.

שאלה: לא ברור פה לפי הקטע מה ההבדל בין אור לכלי, כי הוא אומר שאור נקרא שקיבל רצון וכלי נקרא רצון.

אנחנו מודדים את האורות גם לפי הכלים.

שאלה: אני מבין שלגרום נחת רוח לבורא זה דרך התפילה כשהתפילה היא סוג של קשר עם הבורא, האם זה נכון?

נכון.

שאלה: מה זה אומר "לפקוח את העיניים"?

זה לא לעכשיו, אבל בדרך כלל "לפתוח עיניים" זה נקרא לראות קשר בין סיבה לתוצאה.

שאלה: אנחנו רוצים ללמוד להנות לבורא. מצד אחד אנחנו קוראים שהאדם מבקש שיפקח את עיניו ואיך הוא יעשה את זה, ומצד שני אנחנו קוראים בקטעים של רב"ש ושומעים בשיעור, שלא משנה מה, אנחנו צריכים ללכת עם עיניים עצומות, באמונה למעלה מהדעת. איך לנסח נכון את התפילה הזאת, האם בכל זאת לשאוף ללכת בעיניים עצומות?

אני שמח לשמוע דברים כאלה, צריכים ללכת על חלק מהדברים בעיניים עצומות וחלק מהדברים צריכים לברר. מה ששייך לעבודת האדם צריכים לברר, מה ששייך לעבודת הבורא אנחנו משאירים לו ומצפים שהוא יפעל עלינו.

קריין: מאמר "שמעתי", ר"ט, ספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 652.

ג' תנאים בתפילה

"יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."

לכאלו חסרונות אנחנו צריכים להגיע ואז זה נקרא תפילה אמיתית. לאט לאט אנחנו מגיעים לזה, יכול להיות שאנחנו לא מרגישים שאפשר בכלל לעמוד בחיסרון כזה, בפרט שזה לאורך זמן ולא לכמה דקות, אבל כשאנחנו עושים את זה בעשירייה אנחנו מכפילים את זה פי כמה וכמה. ולכן כך מסודר מלמעלה בכל ההתארגנות של המדרגות, העולמות, הפרצופים, הספירות, שאם אנחנו מלמטה הולכים ומתחברים למעלה מהאגו שלנו, אנחנו מגיעים באמת לחיסרון כזה כאילו עומדים למות ומבקשים חנינה.

שאלה: אנחנו דווקא יכולים לעמוד בזה. אבל הרבה פעמים אנחנו תוך כדי תנועה מתפללים ולא ממש מבררים את ג' התנאים האלה.

זה נקרא שלא יכולים.

תלמיד: כמה חשוב שאנחנו, לפני תנועה כזאת,ממש לברר את התנאים האלה?

תברר כמה שאתה רוצה, אבל אתה חייב להגיע לחיסרון אמיתי. אם יש לך חיסרון אמיתי אז אתה תקבל. הבורא צריך תפילה שלמה.

תלמיד: יש חיסרון אמיתי, זה משהו אחד, צריך להגיע אליו בלב, ויש ג' תנאים לתפילה.

כשאתה מגיע לשלושת התנאים האלו אתה מייצר תנאי לקבלת התפילה שלך למעלה, במדרגה יותר עליונה, שנקראת "בורא".

שאלה: בחיסרון האמיתי מורגש שיש נתק, תהום, בין מה שיש לנו עכשיו לבין מה שנדרש בשביל שזה יהיה באמת חיסרון האמיתי.

אין שום בעיה בזה בתנאי שאנחנו משתדלים יותר ויותר להיות מחוברים. כל הבעיה היא בין החיסרון עכשיו לבין החיסרון שצריך להיות שאנחנו נתחבר בינינו, כל אחד בתוך העשירייה שלו. ולא צריכים לחפש יותר שום דבר.

שאלה: תמיד בדוגמאות של בעל הבית והאורח, האורח יושב לבד מול בעל הבית. אנחנו יכולים לעשות נגיד שיהיה מסך בקביעות לעשירייה, שיש ערבות כאילו אחד מכסה על השני. וככה גם בכלי, שאף פעם אין חבר שאין לו כסף, אנחנו משלימים אחד את השני?

אלה שאלות מאוד כלליות. ודאי שאנחנו יכולים את זה לעשות. רק צריכים כל פעם לברר האם הפעולות שלנו הן נכונות ואנחנו לא גורמים בזה איזה קלקול. ונראה לנו שעכשיו אנחנו מתקנים משהו, אבל למחרת האגו שלנו קופץ ואנחנו אז נופלים לתהום. זו בעיה.

תלמידה: ברור שכאילו כל פעם זה ככה. תוך שנייה הרצון מתחלף. האם לא הבורא צריך לתת לנו את הדבר הזה בקביעות?

מהבורא את יכולה לדרוש רק דבר אחד, שתהיה לך אפשרות להתחבר. כי כל היתר חוץ מהחיבור שאת מכוונת אליו, את מקבלת עזרה ממנו. ולכן הפנייה לפני זה יכולה להיות רק לחיבור, שום דבר חוץ מזה לא צריכים.

שאלה: במאמר כתוב "לא ינום ולא ישן". האם אנחנו צריכים כל הזמן לבקש דבר אחד, יחד עם העשירייה?

רק להתחבר לחיסרון אחד, להשפיע נחת רוח לבורא. אנחנו יחד רוצים רק בזה להיות מחוברים, מכוונים, נמשכים, משתוקקים, זהו.

שאלה: התנאי השלישי, של "טוב לי מותי מחיי", נשמע כמו רצון להתאבד.

לא, זה רק אומר עד כמה אני רוצה להיות במצב מתוקן. אני מוכן לאבד את כל הרצון לקבל שלי רק להיות בעל מנת להשפיע.

תלמידה: ואני מוכן גם למות?

שהרצון לקבל שלי ימות, ודאי שכן.

תלמידה: שהרצון לקבל, לא הגוף?

הגוף גם כך ימות. מה, את דואגת?

תלמידה: לא. אני פשוט אימא, ואני לא מבינה איך אימא יכולה להיות במצב כזה.

מה זה שייך לאימא, אבא, אני לא מבין. אנחנו צריכים כאן לברר מה בין הרצונות שלנו, נכונים, שאיתם אנחנו מגיעים לתיקון, ומה לא. לָמה את מתבלבלת בין זה שיש לך ילדים, משפחה, לבין היחס עם הבורא?

תלמידה: אני מבינה שאני יכולה להגיע למצב שאני לא רוצה את הרצון לקבל שלי בכלל, אבל לא למות, לא לקחת את חיי, זה אני לא מבינה.

אז תביני אחר כך, בינתיים תתקדמי ככה, פשוט. לא צריך לברר שאלות שאת עדיין לא מסוגלת לעמוד כנגדן. אפילו להבין אותן, מכל שכן לענות עליהן, נעבוד אחר כך.

שאלה: נראה שקודם כל הוא צריך להאמין, ואז האמונה הופכת ממש לידיעה שהוא כבר אבוד לגמרי ואין לו שום אפשרות אחרת.

כן.

שאלה: שאלה לגבי הכנס, מהעשירייה. בדרך כלל בכנסים וירטואליים אנחנו מתאספים פיזית, עשיריית אודסה. יש לנו מקום להתאסף, והכנס שאנחנו מתקרבים אליו, חברים ביקשו מעשיריות אחרות להגיע אלינו, חברים מאוקראינה, מישראל, כבר כעשרה אנשים ביקשו להצטרף. העשירייה שלנו לא יכולה לסרב לבקשות כאלה. איך אנחנו יכולים בצורה אפקטיבית להעביר כזה כנס אם חלק מהחברים יהיה מנותק מהעשירייה שלהם?

אני לא יודע מה להגיד לכם. אני לא כל כך שמח לשמוע את זה, קודם כל בגלל הפנדמיה. אני בעצמי משתדל פיזית להתרחק מכולם, בכל זאת גם בגלל הגיל שלי, גם מצב הבריאותי, ובכלל הרופאים אומרים שעדיין כדאי להתרחק. להתקרב בלב מותר וחייבים אנחנו בכל זאת, אבל להתרחק בצורה גופנית, זה לא מועיל לשום דבר. לכן אני חושב שלא כדאי לקבל את כל אלו שרצים אליכם ורוצים לחיות יחד איתכם, שאחר כך לא ייצא שאתם כולכם חולים, אלו ואלו.

תחשבו על זה. אבל חוץ מזה אין לי מה להגיד. אם לא ההגבלות של וירוס הקורונה היינו עושים חגיגות בינינו בסוכה ומתכוננים כבר לכנס הגדול. לא צריך לחכות עד החורף אפשר לעשות אותו עכשיו, בסתיו. אני מצפה לזה, מתי שזה יגמר, אמנם שלא נראה עדיין באופק שזה יקרה בקרוב. אז אני לא יכול להגיד.

אני לא מקבל אף אחד, אף אחד, זהו. אתם יכולים לשאול, נגיד את החבר שלנו, אני נמצא או בחדר עבודה שלי או בסטודיו שלי שזה באותה הקומה, ולא יוצא מכאן, אין מה לעשות. ולנסוע מכאן לאודסה וחזרה מכל מיני מקומות? תחשבו. אני מעדיף להישאר בעשירייה, במקום להתחבר לכמה ימים לעשירייה אחרת. מה זה ייתן? תתחברו מתוך העשירייה שלכם לתוך העשירייה ההיא דרך האינטרנט וזהו. מה הבעיה? העיקר שאתם תרגישו שאתם עוד יותר מתחברים לחברים שלכם בעשירייה, זה באמת רוחני ומועיל.

אז בהצלחה.

(סוף השיעור)