סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 23.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
להשפיע נחת רוח לבורא – קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שלום, אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "להשפיע נחת רוח לבורא", ממשיכים מקטע מספר 14.
אנחנו תמיד ממשיכים ממטרת הבריאה. מטרת הבריאה זה רצון לקבל שהוא פועל בבני אדם ומטרת הבורא בבריאת הרצון לקבל היא שהנבראים יגיעו לדרגה שלו. שלא רק שהם צריכים להיות נבראים, היינו, נבדלים ממנו, הפוכים ממנו, הוא ברצון להשפיע, כולו זה הטבע שלו, ואין עוד שום דבר חוץ מהטבע הזה בו, והנבראים הם כולם ברצון לקבל הפוכים מהבורא, אחרת לא היו שונים ממנו. והם צריכים להגיע לדבקות בו, להזדהות עימו, למה? כי המצב של הבורא הוא הטוב ביותר, השלם, הקיים היחידי שבטבע, הוא בעצמו הטבע. לכן מה שקורה, שאנחנו צריכים להגיע למצב שכולנו להשפיע. אמנם שלפי הטבע שלנו אנחנו ברצון לקבל, בזה אנחנו נבראים הפוכים מהבורא וקיימים, ובזה שאנחנו קיימים, אנחנו גם צריכים לעשות תיקון להיות דומים לבורא, זה נקרא להגיע להשתוות הצורה עימו, שהצורה שלנו תהיה כמוהו. כדי לעשות זאת אנחנו עוברים כל מיני תהליכים ותמיד צריכים לראות את מהות הפעולות שאנחנו עוברים בצורה ברורה לפנינו.
יש לנו בעצם שלוש הבחנות. הראשונה היא האדם שהוא צריך להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, על ידי מה הוא מגיע? זה על ידי זה שהוא צריך לבטל את עצמו, שכל המחשבות הן יהיו בכוח העליון בבורא, איך הוא מגיע למצב שכמו שהבורא חושב על הנברא, הנברא צריך לחשוב רק על הבורא, זה המצב שאנחנו צריכים להגיע אליו, וזה לא מספיק, כי איך אני אכוון את עצמי לבורא, שכולי אהיה בהשפעה אליו? לכן הבורא עשה שבירה בטבע האדם ועל ידי האור שלו, על ידי הייחוד שלו, הוא שבר את הנברא לעשרה חלקים, ואם אנחנו מסדרים את עשרת החלקים האלה יחד, אז אנחנו מעמידים אותנו בצורה השלמה בדומה לבורא. לכן יש אותי, ישנו הבורא, ויש איזו מערכת שהיא עשרה חלקים, היא מתבהרת לנו בעשרה חברים, שסך הכול כל אחד מהם משתדל לחבר את עצמו ואת האחרים לאיחוד אחד, למערכת אחת, ואז בצורה כזאת אנחנו מגיעים להשפיע לבורא.
אז סך הכול כל העבודה שלי צריכה להיות שאני מבטל את עצמי ופועל כלפי הקבוצה, אחר כך בקבוצה אני מסדר את כל העשרה האלו יחד ומבטל את כל הקבוצה, שהיא כבר עומדת בי כלפי הבורא. זה נקרא שאני על ידי המאמצים שלי בעשירייה מגיע לצמצום, מסך, אור חוזר, ובצורה כזאת מגיע לזה שמוכן אני, כשאני כבר כולל את כל העשירייה, לבטל את העשירייה שנכללת בי כלפי הבורא והפוך עוד יותר מזה, לעשות נחת רוח בזה שנותן לבורא, לכוח השפעה להתלבש בי, כדי לגרום לו בזה נחת רוח.
העבודה היא מאוד לא רגילה, כי כל הדברים שאנחנו עושים במסגרת הטבע שלנו הם כולם כדי להגיע להשפעה לעצמי, שאני עושה הכול כדי לגרום לעצמי נחת רוח, וכאן אני צריך לחשוב לא על עצמי ואחר כך לא על העשירייה אלא רק על הבורא, שחשיבות הבורא, גדלות הבורא היא שתקבע את כל הפעולות שלי. ככה, מאהבת עצמי לאהבת הבריות, מאהבת הבריות לאהבת ה'. יש בזה המון עצות, המלצות, פעולות, אבל בסופו של דבר "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", שלושת הדרגות האלו, אם הן מחוברות נכון יחד, אנחנו מגיעים לדבקות, והדבקות היא מתבטאת בזה שאני מבטל על עצמי וחושב רק על הקבוצה, אחר כך אני מבטל את הקבוצה וחושב רק על הבורא, ובו אנחנו כולנו מתרכזים.
זו בעצם העבודה שלנו. ודאי שיש כאן הרבה מאוד פרטים, והפרטים האלה הם מרובים, פרטים רבים, מפני שהטבע שלנו כולו מחולק לתרי"ג חלקים ועוד ועוד פרטים בכל פרט ופרט, מפני שהמעמד שלנו מול הבורא, כשתי צורות מנוגדות לגמרי זו לזו, כשהן מתחילות להתרחק ולהתקרב, הן הופכות להיות לאין ספור התכללויות ביניהן. מפני שכל פרט ופרט שבעל מנת להשפיע צריך להתקשר עם כל פרט ופרט שבעל מנת לקבל, ואנחנו עושים כאן מעשה חיבור שזה אינטגרל שכולל הרבה מאוד פרטים. עד אין סוף פרטים. אנחנו לא יכולים להבדיל ולברר אותם אלא אנחנו עושים פעולות עד כמה שניתן לנו ברזולוציה שלנו, בקנה המידה שלנו להבחין, אבל באמת אחרי כל פעולה ופעולה שם עוד עומד כוח הבורא, והוא משלים את הפעולות שלנו, ולכן אנחנו מגיעים בסופו של דבר למצב שהתמונה שאנחנו משיגים אמנם שהיא כוללת פריימים פרטיים, אבל אחר כך היא מגיעה לאינטגרל, לתמונה אחידה. למה אני אומר את זה? כי כל פרט ופרט, כל צעד וצעד, כל רגע בחיים שלנו, אנחנו, כשעוברים אותו, עוברים בתיקונים, ואם אנחנו רק מתחשבים ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", שאנחנו רוצים להתבטל, לבטל את עצמנו, ואחר כך להתבטל בקבוצה, ואחר כך לבטל את הקבוצה, ואחר כך להתקשר לבורא ולבטל את עצמנו ובקבוצה בבורא, אז אנחנו סוגרים את התמונה הזאת ומגיעים למצב שמתוך הדבקות, מתגלה לנו איפה אנחנו נמצאים בדבקות עם הבורא.
בואו אנחנו נחזור לקטעים ונברר בדרך עוד משהו אולי.
קריין: קטע מספר 14, מתוך מאמר "שמעתי ה'", "לשמה זה אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא".
"כתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'. שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."
(בעל הסולם. שמעתי. ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
אז כאן השאלה לסדנה.
סדנה
איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מעבר מזה שאני נהנה מהעבודה שלנו בצורה גשמית, לזה שאני נהנה מהעבודה שלנו בצורה הרוחנית? בואו נשתדל לתאר לעצמנו איך קורה המעבר הזה, ומה אנחנו צריכים להרגיש במעבר הזה, ומה המצב הסופי שאליו אנחנו מגיעים, אם אנחנו מגיעים למימוש ש"אז תתענג על ה'"? 1
*
מתוך זה שהעבודה שלנו היא להתקשר עד להידבק בבורא, יוצא שהאגו שלי שהפוך מהבורא, הוא דווקא האמצעי החשוב ביותר, היסוד שבזכותו אני עושה את פעולת הדבקות, ומקשר את עצמי מקצה אל קצה, מניתוק והפכיות אפילו מהבורא שאני מגלה, עד והחיבור והדבקות. אני בעצמי כאן לא יכול לעשות שום דבר, כי אני לא יודע בדיוק במה הוא הניתוק, במה הריחוק, במה הקרוב ובמה החיבור. הכול נעשה אך ורק על ידי שאני מבצע את הפעולות שלי בעשירייה, בתבנית, במערכת. כי אז אני יודע איפה אני נמצא, איך אני צריך לכייל את עצמי אל המערכת, לכוון את עצמי כלפי המערכת, וכן הלאה.
לכן כאן השאלה, איך אני על ידי המערכת מעמיד את עצמי בצורה הכי נכונה להידמות לבורא? אני צריך לשנות את עצמי כלפי המערכת? לשנות מערכת כלפי? לשנות אותי ואת המערכת יחד כלפי הבורא? לבקש מהבורא, אולי, שישתנה כלפי המערכת וכלפיי כי אני במערכת? איך אנחנו משלושת המרכיבים הללו בונים איזה מצב יציב שהוא נקרא "דבקות" באותם התנאים שבהם אנחנו נמצאים?
*
איך אנחנו, כשתופסים את הכיוון הנכון, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", מסדרים לזה את כל העבודות שלנו? בהפצה, בלימוד, בבית, בעבודה החיצונה שלנו, בכל דבר? איך אנחנו מסדרים את הדברים כך שאפילו ב"עבודות חולין," מה שנקרא, זאת אומרת, בעבודות בעולם הזה, בכל מיני ההתעסקויות שלנו, גם שם אנחנו נראה שזה חלק מהפעולות הרוחניות שלנו? שהבורא לא ברא שום דבר מחוצה למערכת הזאת שהיא כולה צריכה להיות מכוונת על ידנו לשם להתקרבות אליו.
איך אנחנו מסדרים את כל הפעולות שלנו משך היום, מה שיש לכל אחד ואחד, כך שגם בהם אנחנו מתקרבים לבורא? כי כל העולם הזה, עם כל מה שיש לנו כאן, עם הטכנולוגיה שלנו, עם המשפחות, עם המבנה החברתי שמשתנה, המדיני לכל אחד ואחד, כל הדברים האלה הם מיוצבים בצורה כמו שהם כדי שאנחנו ניקח אותם בחשבון על מנת להתקשר בינינו ולבורא. אז איך אנחנו מתעסקים במשך היום, הופכים את כל העשרים וארבע שעות שיש לנו לעבודה הרוחנית, להתקרבות לבורא?
*
אם אנחנו מסודרים נכון, שכל אחד משתדל להיות מסודר ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", שישראל זה הוא בעצמו, אורייתא זה הפעולות שהוא מבצע בקבוצה וקודשא בריך הוא זה הכוח העליון ואנחנו רוצים להביא אותם כולנו לאחד, לאיחוד אחד, כמו שכתוב "חד הוא". אז אילו טענות יכולות להיות לנו על המצב שלנו, ואם כן, מאיפה הן נובעות, הטענות האלו?
האם אנחנו צריכים לקחת בחשבון כל מיני טענות של החברים שלנו שהם מפנים אותם לקבוצה, או לרב, או לבורא אולי? האם יש לנו אילו טענות צודקות שבאמת אנחנו יכולים להעלות אותם לקבוצה? איזה טענות מהם אנחנו יכולים להעלות לבורא? מה אנחנו יכולים לעשות עם זה שאנחנו שומעים כל פעם כל מיני תלונות, טענות, בעיות? יש לזה מקום?
*
כתוב "כל הפוסל במומו פוסל." שבאמת, בכל הטענות אנחנו נמצאים במצב השלם, "ואין עוד מלבדו". וגמר התיקון זה המצב שאנחנו נמצאים בו, רק הוא לא גמר התיקון כלפינו, אלא בעצמו. כי הבורא ייצב את זה ואף פעם זה לא היה הפוך, וכל השבירה היא רק בתפיסת המציאות שלנו.
אז איך אנחנו מסדרים את מערכת הקשר בינינו, בכל קבוצה, במדינה ובכלל, בכל העולם, מערכת שלנו, "בני ברוך"? איך אנחנו מסדרים אותה בצורה כזאת שאנחנו מבינים שכל הטענות סך הכול מצביעות על חוסר התיקון למי שטוען ש"כל הפוסל במומו פוסל"? הוא רוצה להסביר לנו את המום שלו, למרות שלא מתכוון לזה. הוא חושב שהמומים הם בנו. כמו שכותב רב"ש שם בהרבה מקומות, שאם אני רואה את הפגמים בחבר, זה פגמים שלי.
אז איך אנחנו מסדרים את המערכת הכללית שלנו "בני ברוך" בקבוצה, או במדינה מסוימת, או בעולם, כך שאנחנו באמת בטענות שמתעוררות בנו מקבלים טיפול נכון?
נניח שיש לי טענה, למשל כלפי "בני ברוך" פתח תקווה, שכך או כך הם עושים, איך אני מסדר את הדברים האלה כך שיכול להיות שיש כאן באמת טענה צודקת? ובמה הטענה היא כזאת שמצביעה על חוסר התיקון שלי?
איך אנחנו מסדרים את הטענות הללו בצורה כזאת שאני יודע בדיוק איפה צריכים לתקן אותי ואיפה צריכים לתקן את המערכת שבה אני קיים? המערכת בעצמה גם היא לא מושלמת. איך אנחנו עושים זאת? וודאי שמכוונים ישראל אורייתא קודש אבריך הוא חד הוא, שבסוף הפעולה אנחנו רוצים להיות במנגנון אחד?
*
האם אני חושב שכל אחד בחברה הכללית, העולמית שלנו שווה לשני, כולם שווים, או שאני יכול לבחור ולשקול כל חבר וחבר לפי צורת ההשתתפות שלו הפיזית, ההשתתפות שלו הרצונית, הפנימית בעבודה שלנו בשיעורים, בעבודה שלנו יום יום? האם אדם שמגיע פעמיים בשבוע בקושי יכול פתאום לטעון שיש כאלה וכאלה דברים שהוא לא מסכים איתם ויש לו טענות, והוא דורש תיקונים שיעשו במערכת בלי שהוא בעצמו מתוקן, אפילו בלבוא בצורה פיזית או פיזית ווירטואלית להשתתף בשיעור? האם חברים שלנו שלא משתתפים בצורה פיזית או ווירטואלית בשיעורים שלנו בצורה הקבועה יכולים לטעון שאנחנו צריכים לשמוע את הדעות שלהם מה לתקן, מה לעשות, מה לשנות?
*
איך אנחנו צריכים לשנות את המערכת שלנו כדי שהיא תהיה יותר מכוונת לפי דרישת המקובלים? לא אנחנו קבענו את זה, אלא האבות שלנו, בעל הסולם, רב"ש. ולפניהם עוד מקובלים שכך הולך מדור לדור, שצריכים ללמוד לפנות בוקר. בעל הסולם היה קם בשתיים עשרה. אנחנו קמים לקראת שלוש. וישנם אנשים שנמצאים, באין ברירה, שומעים מהבית בקווי אינטרנט, אבל בכל זאת נמצאים אתנו בקשר. ואנחנו רואים אותם ושומעים אותם בשיעורים שלנו.
מה שאין כן, השאלה היא עקרונית. אם בן אדם לא נמצא יומיום בשיעור יחד אתנו, הוא חבר שלנו, אבל חבר לא שווה לאחרים. הוא לא יודע בדיוק מה עבר בשיעור בוקר, איך אנחנו היינו דנים בכל מיני מצבים, איך אנחנו מרגישים. זה לא שאנחנו לומדים איזה חומר שמנותק מהמציאות. אלא אנחנו כל הזמן לומדים על מצבנו ואיך אנחנו צריכים להשתפר, לשפר את המצב שלנו יומיום.
אז אנחנו נמצאים בהתקשרויות שונות כל פעם יותר ויותר. ואנשים שלא נמצאים יחד אתנו, דווקא אנחנו רואים מהניסיון שלנו, מהפרקטיקה שלנו, עד כמה האנשים האלו שלא כל כך נמצאים בדבקות אתנו יום יומית, עד כמה הם באים בטענה. אז אולי הטענות שלהם מגיעות דווקא מתוך זה שהם לא בדיוק נקשרים אתנו? בואו נבדוק את זה.
והאנשים שנמצאים אתנו יומיום, בוקר, בוקר, ומשתתפים בכל השיעורים, זאת אומרת בפעולות, אם להם ישנן טענות, זה כבר משהו אחר. כנראה שהם מצביעים על מצבנו האמיתי. צריכים לשמוע בקולם.
סדנה
האם כך מקובל בכל החברה שלנו שהטענות שמתקבלות מהתלמידים שלא מופיעים יומיום בשיעור, הן טענות שאנחנו לא יכולים להתייחס אליהן ברצינות?
*
אני חושב שאין בעיה בזה שיש בקבוצה חברים כאלו וחברים כאלו, אנחנו לא זורקים אף אחד, אנחנו רק אומרים שחברים שנמצאים יומיום בפעולה הם סוחבים את הקבוצה, הם מקדמים את המערכת לקראת התיקון ולכן כל המערכת תלויה בהם יותר. מה שאין כן אלו שמגיעים פעמיים בשבוע בהשתתפות איתנו יחד, הם לא יכולים להיות שווים לאחרים. זאת אומרת כל אחד שונה בחשיבותו ואנחנו צריכים להדגיש את זה, אין שום בעיה, ככה זה היה גם אצל רב"ש.
היו מגיעים אלינו שם אנשים רק לסעודה אחת פעם בחודש, זה נקרא "סעודת ראש חודש". בתחילת החודש הייתה לנו סעודה, בדרך כלל ביום חמישי של חודש חדש, שתיים עשרה כאלה סעודות בשנה, והיו מגיעים אנשים מקצה המדינה. קחו בחשבון שבאותם הזמנים לא היה אוטו לכל אחד וגם רכבות או משהו. אנשים שהיו באים ממקום רחוק, נגיד שלוש מאות, ארבע מאות קילומטר מהמקום איפה שהייתה הסעודה, זה היה באותו מקום שהרב"ש גר, באותו מקום שאנחנו למדנו.
נגיד כמו המרכז שלנו בפתח תקווה המוכר לכולם. אנשים שהיו מגיעים לכאן היו מגיעים נגיד עם הרכבת או עם אוטובוס אפילו באמצע היום והסעודה הייתה מתחילה בשבע בערב. והם היו יושבים ולומדים חצי יום ואחרי הסעודה היו הולכים לישון אצל חברים, כי אחרי סעודה כבר לא היו אוטובוסים או רכבות לאותו מקום איפה שהם היו גרים, היו מסתדרים. אבל בכל זאת הם היו נחשבים לכאלו שבאים פעם בחודש. לכן יש הבדל במה להתחשב, עם מי להתייעץ, מי יכול לטעון ולהיכנס לחברה.
זאת אומרת לפני שאדם נמצא בכל פעילות החברה זמן ממושך הוא לא יכול להגיד שיש לו משהו שהוא חושב שכך וכך צריך לשנות. כמו בכל מקום צריכים קודם כל אנחנו לדעת שהטענות, משהו לא בסדר, צריכים להשתנות, צריכים לשנות, להיטיב, לא חשוב איך לקרוא לזה, לעשות שינוי, זה יכול להיות אך ורק מאדם שמכיר על עצמו, על בשרו מהם החיים שלנו ועד כמה הם מסודרים לקראת ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. ורק לצורך זה אנחנו מוכנים לשמוע איזה עצות להוסיף ביגיעה כמותית ואיכותית.
סדנה
האם אני, כראש האידאולוגי של הקבוצה, חייב להתעסק במשהו חוץ מאידאולוגיה? אידאולוגיה זאת אומרת לימוד, תכניות הפצה ושיעורים ודאי, האם אני חייב לעסוק בעוד משהו? במה העסק שלי מוגבל, מה אני צריך להיות?
*
האם אנחנו צריכים להקים עוד מערכות במערכת העולמית שלנו כדי שנקבל שרות על כל הבעיות, הטענות, שהחברים שלנו מעלים בנוגע למשפחה, לילדים, לטיפול בבריאות, בנכות, במחלות, בכל דבר? בקיצור, האם אנחנו צריכים להקים את כל המערכות האלו שיטפלו בכל הבעיות שיכולות להתעורר באדם, או שאנחנו אומרים, "כאן זה כמו אוניברסיטה, מקום לימוד שבו הלימוד שלנו דורש מאיתנו גם חיבור מסוים בינינו, אבל רק לצורך הלימוד, שבו אנחנו מתקדמים רוחנית. וכל מה שיש לאדם במצבים שלו בעבודה במשפחה לא שייך לנו?" בבקשה.
*
שאלה: זה די ברור שמי שלא מקיים מסגרת מלאה מוגבל גם בזכות שלו לבוא בטענות וכולי. השאלה היא איך בכל זאת אפשר לשמור על איזה איזון, שהתנאי, הכלל הזה לא יגרום לדחייה של אנשים, כי הקבוצה שלנו גדולה ויש לא מעט אנשים שלא מקיימים מסגרות מלאות ובכל זאת רוצים מאוד להרגיש שייכים. יש חשש שאם נתחיל להתנהג בצורה כזו ונהיה מאוד חדים, נמצא את עצמנו בקבוצה הרבה יותר קטנה, יכול להיות שזה טוב, אני לא יודע. אבל אם אנחנו רוצים בכל זאת לשמור על עצמנו כקבוצה גדולה, איך נוכל לייצר איזון נכון כך שלכולם יהיה מקום?
מה אתה חושב, שצריך לשמוע את כל האנשים שמגיעים, נניח מגיע איזה בחור, אדם מבוגר, חשוב, מבין, מרגיש, מלומד עם כל ההצלחות שלו בעולם החיצון, הוא סיים קמפוס נניח ועוד כל מיני דברים, זאת אומרת יש לו איזה רקורד אצלנו, אבל מגיע פעמיים בשבוע ללימוד, ויחד עם זה יש לו כל מיני המלצות, שכדאי לעשות כך או אחרת, יש לו איזו בעיה אחת או שתיים בבית או עוד משהו והוא רוצה להעלות את זה בפני החברה ושיטפלו בו, האם אנחנו צריכים להתייחס אליו באותה צורה שאנחנו מתייחסים לחבר שנמצא איתנו קבוע ורוצה לסדר את החיים שלו, ומסדר את החיים שלו בצורה שהמקובלים דורשים? אני שואל אותך.
תלמיד: לא, ברור שלא. אבל כמו במשפחה נניח, ילד קטן הטוען טענות ברור שהוא לא רואה את התמונה כמו אדם בוגר ואי אפשר להתייחס לטענות שלו כמו לטענות של אדם בוגר. אבל הדוגמה הזאת של משפחה היא טובה, כי בכל זאת ילד קטן, אז אני אקשיב לו, אכפת לי ממנו, אני אוהב אותו, אני אגיד כן, אני אנסה בכל זאת לקרב אותו, לא לגרום לו איזו דחייה.
למה? כי הוא שייך למשפחה, אתה לא יכול לנתק אותו מהמשפחה, הוא בלב ונפש שם בעל כורחו, לכן אתה חייב להתייחס אליו. מה שאין כן האדם הזה, הוא מצביע פשוט ברגליים, פעמיים בשבוע אני איתכם בדברים אחרים לא. זאת אומרת ההתנגדות שלו, ההתרחקות, הטענות, נובעות מתוך זה שהוא, יכול להיות לא נכלל איתנו, שהוא לא מקיים מה שצריך לקיים לפי דרישת המקובלים בחברה, לכן איך אני יכול להתייחס אליו?
תלמיד: זה לא נכון להתייחס אליו כילד במשפחה?
לא. ילד שייך למשפחה בשבילו אבא ואימא זה הכול, הם הא-לוהים שלו. מה שאין כן האדם הזה, ודאי שלא, זה בשבילו תחביב לא יותר. בשבילך זו מטרת החיים, אתה נמצא אצלנו ומשקיע בזה כבר כחמש עשרה שנה, אתה כולך בפנים, עם העבודה שלך ועם הנשימה שלך והמשפחה שלך ועם הכול. איך אתה יכול להגיד שמשפחתך היא כמו משפחת פלוני אלמוני באיזה מקום שם, לא חשוב איפה הוא גר, אבל הוא לא בקבוצה בצורה קבועה. זה לא יכול להיות, זה לא כמו ילד. במה הוא ילד? במה הוא שייך לקבוצה? הוא בעצמו מצביע על כמה הוא שייך. הבעיה שלו שהוא לא מכיר את המערכת שלנו כי הוא לא נמצא כל הזמן בשיעורים ולא משתתף בכל המערכות וטוען שהוא רוצה אולי לסדר כאן משהו מחדש. איך יכול להיות?
תלמיד: על זה אין בכלל שאלה. לא יכול להיות שאדם שלא לוקח חלק מלא במה שאנחנו עושים יבוא בטענות ונתייחס לטענות שלו ברצינות, זה ברור. השאלה היא אחרת, איך למצוא את הרגישות הנכונה, את האיזון הנכון כדי שהדין הזה, שיכול להיות מאוד קשה כלפי האדם, לא ירחיק אותו מאיתנו, אנחנו כן רוצים בסופו של דבר לקרב כמה שיותר אנשים.
אתה מעלה כאן שאלה מאוד חשובה שעדיין לא מצאנו לה פתרון, כי יש בארגון שלנו אנשים שבאים פעם, פעמיים, שלוש בשבוע, לפעמים משתתפים במשהו, לפעמים בכלל לא. וישנם אנשים לידם כמו שכותב בעל הסולם, שמשקיעים את הכול, שרגע אחד לא יכולים להיות מנותקים מעבודת השם וכן הלאה, וזו העבודה השלמה. אז איך אתה מחלק את החברה? ודאי שיש כאן עיגולים, כמו שזורקים אבן לתוך המים ויש כאלה עיגולים, אבל איך אנחנו מסדרים את החברה לפי העיגולים האלה, את זה אני לא יודע, אבל אני גם לגמרי לא מסכים לקבל איזה אחד שקופץ מאיזה מקום, מגיע בקושי פעמיים בשבוע, ויש לו טענות, וכן הלאה. לא רוצה לשמוע שום טענות, לפני שהוא נכלל, ונכלל זמן מה, זאת אומרת, שהוא מבין את המערכת שלנו, מכיר את החיים, קיבל ממנה שינוי פנימי במשהו וזה כבר השפיע עליו, הוא יודע מה חשיבות הקבוצה בחיים שלו, וכו'. אני לא רוצה לשמוע טענות מאדם שבא מרקע אחר, כך אני חושב.
לכן, ההסתכלות שלנו שכולם שווים, היא לגמרי לא נכונה, לא כולם שווים, אנחנו שווים רק בתנאי שאנחנו משקיעים, כל אחד לפי כמה שהוא חייב, קודם כל. זו דעתי, אם אתם לא מסכימים, בבקשה, תעשו סדנה, תבררו, ואני מוכן לשמוע. אבל קודם כל לקיים מה שכתבו המקובלים, הם נתנו לנו תנאים, אם אתם רוצים להתכלל ביניכם ולמטרה, היינו בבורא, אז אלו התנאים, זה הכול.
לכן, מי שלא מקיים את התנאים האלה, בשבילי הוא לא הולך בדרך. הוא רוצה להכיר, להבין, אבל זה בכל זאת בצורה חיצונה. אני חוזר ואומר ברצינות, מי שלא משקיע יום יום בשיעור שלנו, הוא לא איתנו, הוא עדיין לא איתנו. תגיד אלף פעמים שאני לא צודק, שאני צריך להתחשב בכל מיני מצבים. אני לא מתחשב, יש חוקי טבע, חוקי הטבע הרוחניים הם הרבה יותר חדים, אכזריים כאלה מחוקי הטבע הגשמיים, אבל הם חוקים. ו"חוק נתן ולא יעבור"2, אנחנו לא מסוגלים. אם אני רוצה שיהיה בי שינוי רוחני, אני חייב להיות תחת השפעת המאור, יום יום, לפחות בשלוש השעות האלה.
שאלה: יש בינינו חבר, שבכל יום משקיע, הוא שומע את שיעורי הבוקר, משקיע בכל מה שאפשר בשביל לחבר בין החברים ומטפל בכל הדברים הקשורים לקבוצה. בפתח תקווה לא מכירים בו כמשקיען, אבל אנחנו כקבוצה יודעים עד כמה הוא משקיע. ואז כשהוא צריך לקבל איזה יחס, ואנחנו פה בקבוצה חושבים שמגיע לו יחס מסוים, הוא לא מקבל. איך להתייחס לזה? לדעתי מגיע לו יחס נכון, הרבה יותר טוב מאשר הוא מקבל בפועל.
מה הוא היחס הנכון, מה אתה רוצה שאנחנו נעשה? ומה היחס שהאחרים מקבלים והוא לא מקבל?
תלמיד: אנחנו יודעים שאם בן ברוך רוצה להתקבל לראיון אצל הרב, אז אתה בדרך כלל מקבל אותו.
זה לא נכון, זה דבר ראשון, דבר שני, אני לא חייב לקבל אף אחד, אני לא מתחייב ולא התחייבתי אף פעם, ואתם לא יכולים לקבוע לי עם מי אני אפגש ועם מי אני לא אפגש. הגישה הזאת לא מקובלת עליי מלכתחילה, אתם לא רוצים, לכו למקום אחר, אצלנו זה כך, ואני לא יודע מה זה נקרא שהוא חשוב אצלכם, הוא משתתף בשיעורים?
תלמיד: משתתף מעט בשיעורים, זה נכון, אבל הוא שומע.
לא משתתף בשיעורים כמו כולם, אז בשבילי הוא לא קיים, נקודה.
אני לא מסכים עם החבר שדיבר קודם, שרוצה להיות אפוטרופוס לכל מיני אנשים, אצלי תלמיד מתחיל מזה שהוא מגיע לשיעור יום יום, או שומע מהבית, אם אין לו ברירה.
לכן, זה שאתם אומרים שהוא כמוכם, ולכן הוא נמצא בקבוצה שלכם כמו כולם באותם התנאים, זה לגמרי לא מקובל עלי, הוא לא יגיע לרוחניות ואתם לא תגיעו לרוחניות כי אתם מתייחסים כך לחובת האדם בעולמו, רק תדעו.
אם אתם כך חושבים כמוהו אז אתם חובבנים, זה הכול. חכמת הקבלה דורשת אחרת. אתם רוצים להיות חובבנים, אני גם מקבל את זה, אדם שרוצה לדעת מהי חכמת הקבלה, מגיע לכל מיני הרצאות פה ושם, משתתף בכנסים, בבקשה, אבל כדי להיות מתקדם ברוחניות הוא חייב יום יום להשתתף בשיעור, כי כל שיעור פועל עליו ומשנה אותו, עוד קצת ועוד קצת לקראת הבורא, זה הכול.
לכן, זה שאתם עכשיו מדברים כך על אדם שמגיע נניח פעמיים בשבוע, "לא כל כך" כמו שאתם אומרים ואתם מקבלים אותו כחבר, אז אתם כולכם חשודים בעיני, זה דבר אחד. דבר שני, מה פתאום אני צריך לקבל אותו, עם מה הוא רוצה לבוא אלי, עם איזה המלצות, עם איזה טענות שיש לו, מאיפה ההמלצות והטענות, מאיפה? הוא מכיר את החיים שלנו, הוא נמצא בתוך החיים האלה בלב ונפש, אתם חושבים שהוא באמת שייך לכם כמו תינוק למשפחה, איך יכול להיות דבר כזה? אני רואה שגם החבר ההוא טועה בזה לא רק אתם, זה חדש מאוד, ממש כזה חידוש. תמשיכו, בבקשה.
תלמיד: האדם הזה משקיע מזמנו החופשי, הוא נשוי לאישה שלא תומכת בדרך שלו, הוא מרצה, עוזר בקמפוסים, יש לו הרבה תפקידים בקבוצה, כולם יודעים עד כמה הוא משקיע מזמנו החופשי למטרה שלנו. זה שהוא לא מגיע לשיעורי בוקר, כנראה יש לו איזה מניע אישי שהוא לא יכול להגיע, אבל הוא שומע כל יום את השיעורים, הוא קשור בלב ונפש לקבוצה, הוא משקיע את עצמו. וחוץ מזה, הוא רצה להתקבל אצל הרב לא בנושא אישי, הוא רצה להתקבל בעניין שמקדם את החברה.
אני לא שייך לחברה, אני לא שייך לעשיריות, לקבוצות, אני לא מנהל את זה, למה הוא צריך אותי?
תלמיד: אני לא יודע בדיוק מה הוא רצה אבל אני יודע שהוא מעוניין לקדם איזה עניין חינוכי למען החברה. אין לי פרטים.
שוב, אני לא שייך לזה. אני נותן שיעורים לפי התוכנית שלי בלבד. הוא רוצה להציע לי איזו תוכנית אחרת?
תלמיד: לא, הוא קיבל סירוב בצורה כזו שלא משקפת את הדרך שלנו, דחייה כזאת גסת רוח. הוא מצפה מקבוצת מקובלים שלומדים עשרות שנים בדרך ליחס אחר, קצת אכפתיות, קצת יחס רגשי, הוא קיבל דחייה גסה כזאת, וזה לא מקובל עליו.
זה שלא מקובל עליו זה עניינו. חברים, אתם צריכים להבין, יש חוקים בעולם הרוחני שאנחנו צריכים להתקדם, להתקרב אליהם ולקיים אותם. יש חוקים ואין לי מה לעשות איתם, אלה חוקי טבע, לא תוכל לשנות את זה. אני לא דחיתי בגסות שום דבר, אני רק אמרתי, למה לי להיפגש עם כל תלמיד שרוצה, אני לא יודע מי זה ובכלל שהוא מרחובות, לא שמעתי בדיוק את הפרטים האלה. גם לא חשוב לי. בשביל מה להיפגש?
אני לא שייך למערכת הלימודית, המערכת הלימודית נקבעה לנו על ידי המקובלים שהתעסקו דורי דורות בזה, אנחנו שומעים מכולם וכך עושים. אני לא יודע מה הוא רוצה. אתם יודעים מה, אני אחליט בצורה יוצאת מהכלל, כי עכשיו שומעים בכל העולם את הטענות שלכם, תגיעו אלי יחד עמו, בבקשה, בואו נשמע מה אתם רוצים להגיד, אני מוכן. רק בשבילכם כי אתם איכשהו משתתפים בשיעורים. גם איכשהו. אבל לא בגללו. אדם שמגיע פעמיים בשבוע, אני לא מבין איך הוא נותן הרצאות ומה הוא עושה שם? זו גם שאלה. איזה רוח הוא מביא לתלמידים שם בקמפוס או באיזה מקום? אם הוא יודע לדבר יפה, אתם יכולים לשכור אנשים מבחוץ זה אותו הדבר, הם ודאי יצליחו, אבל זה לא עובד ברוחניות, אני מצטער. בקיצור, תקבעו זמן ותבואו אלי יחד עמו ונשמע, אני מוכן שהקבוצה תבוא. אם אתם חושבים שהוא צודק, בבקשה, תבואו ונראה עד כמה הטענות צודקות וכן הלאה. אני רק לא מבין למה הוא לא יכול בצורה כזאת כמו שאתה עכשיו נמצא לדבר משם, מה הוא צריך אותי אישית? זה דבר אחד. דבר שני, מאיפה בא לך שאני מקבל סתם אנשים ומדבר איתם, מאיפה? אולי אחד מעשרות אני מקבל.
יש לי עבודה מהבוקר עד הלילה, אני לא עובד בקבלת קהל ולא חייב את זה. אני נותן לכם קצת הסבר על מה שכתבו המקובלים ואתם הלאה צריכים לממש את זה גם במערכות שהם כתבו. אצלנו הכול כתוב ולא על ידִי, ברוך ה', אלא על ידי המקובלים הגדולים שגם אני תלמיד שלהם. קחו ותתעסקו בזה. יש לכם שאלה במימוש? אני מוכן לעזור, אבל רק בזה. נקווה ששמעתם את הכול, ואם תרצו אני אקבל אתכם. בהצלחה.
שאלה: שאלה לגבי המערכת, אנחנו גדלים כמערכת שצריכה מפעם לפעם תיקון, כוונון, ויש קורדינטורים בתוך המערכת הזאת. מה התפקיד של הקורדינטור, מי צריכים להיות החברים האלה?
גם לזה אני לא שייך, אני מצטער, אבל אתם צריכים לפנות למנגנון, למערכת. שוב אני אומר, אני שייך רק לנתינת החומר, אני מעביר שיעורי בוקר, אומר כמה מילים בסעודות, בחגים וכולי, מצטלם באולפן עם מי שקבעו לי, לא שאני קבעתי, כמה פעמים ביום בתוכניות שונות, אני נפגש עם הכתבים שכותבים או ספרים או עיתונים, זו העבודה שלי לא יותר מזה. אין לי יותר שום עבודה. אני לא שייך לקבוצה.
תשאלו אתו החבר האחראי על תוכניות הלימודים, כמה פעמים הוא בא אלי לשאול משהו במשך 20 או 15 שנה שהוא נמצא בבני ברוך, כמה פעמים הוא בא אלי לשאול את דעתי או המלצתי, לא היה דבר כזה. ואם כן פעם פעמיים במשך 15 שנה.
שמעתי שהוא כתב ספרים שאתם משתמשים בהם בכל מיני סדנאות, בקבוצות, בלימוד בקבוצה למתחילים, אני אפילו לא ראיתי אותם, לא בדקתי אותם ולא כלום. אני מנותק מהדברים האלה, אני אחראי רק על הצד שאני מבצע. על האחרים שמבצעים כל מיני פעולות בקבוצות אני לא אחראי. לפעמים בשבילי זו ממש הפתעה כשאני שומע שישנן כאלה מערכות בארגון, במערכות האלה מבצעים כך וכך, משהו, אני לא יודע.
ישנן מערכות ששייכות לקשר חברתי, ישנו חבר שאחראי על זה, אני גם לא יודע מה בדיוק שם נעשה. מה אתם רוצים ממני, שאני אטפל בכל הדברים האלה? לא. מה יהיה מחר כשאני כבר אלך מפה, איך תתפקדו? במקומי אם תרצו לראות שיעור אז תוכלו לראות אותו מהארכיון, נמצאים שם כל השיעורים שלי, אתם יכולים להיכנס שוב לקחת אותם ולהשתמש בהם.
אתם יכולים ללמוד מהמאמרים, מכתבי בעל הסולם ורב"ש ולעבוד בסדנאות כמו עכשיו. אתם לא צרכים בזה איזה סדרן איזה קורדינטור, גם עכשיו יש קורדינטורים שקובעים מה אנחנו נלמד מחר, איך נחלק את השיעור, הכול בידיים שלכם. אדרבה, אני מאוד מעוניין לראות אתכם עצמאים כמה שיותר.
שאלה: במהלך השנים נתת לנו הרבה מאוד המלצות, וחלק מההמלצות אנחנו לוקחים ומממשים. לדוגמה, בשנה שעברה לפני הכנס כאשר התעוררה השאלה לגבי התמלול של השיעורים בשפה הרוסית, אנשים לקחו ועשו את זה כמעט על בסיס יום יומי וזה קיים, יש הרבה מאוד אנשים שעובדים בזה כרגע, זה ממומש לגמרי. וישנן המלצות שמסיבה כלשהי אנחנו לא מוכנים, לא רוצים, לא יכולים או משהו לא יוצא. השאלה היא איך בכל זאת ללמוד מיד לממש את מה שאתה אומר?
יכול להיות שאני פעם המלצתי משהו ואחר כך זה כבר פג תוקף, ואין לזה מקום היום. צריכים לבדוק, אני לא יודע. אבל הייתי ממליץ לעשות מדי פעם בדיקה חוזרת, רביזיה, האם נכון מה שאני המלצתי פעם גם להיום. אני לא יכול להגיד לך, אלה דברים שצריכים כל הזמן לבדוק. זה שהמלצתי לפני איזה כנס או משהו כמו שאתה אומר, לעשות תמליל ברוסית, אני לא יודע על מה מדובר וודאי שצריכים לשאול שוב.
שאלה: נגעת עכשיו בנושא מאוד חשוב, אדם אחד יודע איך לדבר טוב, יפה, אבל הוא מגיע פעם או פעמיים בשבוע לשיעור והוא מעביר קורסים. מישהו אחר, נוכח במסגרת מלאה וגם הוא מלמד. חשוב לי להבין, מה מעביר המורה, המרצה? מי שמלמד, חייב להיות בכל שיעור שלך?
קשה להגיד, אנחנו צריכים בכל זאת להתחשב במציאות. החיים שלנו מלמדים אותנו שבקבוצה כמו מוסקבה נניח, מגיעים בדרך כלל חצי מהאנשים לשיעור, והם מתחלפים במשך השבוע, אלו היום, אלו מחר, אלו מחרתיים וכן הלאה. לכן אני לא יכול להגיד ב-100% שמי שנמצא בכל שיעור ושיעור רק הוא נחשב לתלמיד שלי. למרות שאנחנו רואים שזה באמת אלו שמשקיעים, כי ברוחניות זה לא עניין של זמן ההשקעה, שאדם מגיע כל בוקר או לא, זה עניין של ההשקעה עצמה, כי "לא החכם לומד".
אלא האדם שמשקיע יום יום במשך שנים, ויש אנשים כאלו שמשקיעים חמש שנים וכבר מבינים ומרגישים ויודעים לדבר יפה ויש כאלה שנמצאים חמש עשרה שנה בעסק ובקושי מדברים ובקושי מבינים, וזה מתוך זה שהנשמה שלהם היא מאוד כבדה, היא מאוד עוצמתית, ולכן היא דורשת לקבל הרבה מאוד כוחות מלמעלה כדי להפעיל את עצמה בהזדהות, בהתקרבות עם הבורא אפילו במקצת.
ישנם אנשים בין התלמידים שלי, שאני רואה אותם לפניי נגיד בפתח תקווה, שהם יושבים נגיד עשר שנים לפניי והם לא מבינים מה קורה בדיוק והם טועים ושואלים כאלה שאלות, וכולם יודעים שזה בחור טוב, אבל הוא לא מוצלח. זה לא נכון שהוא לא מוצלח, ואני רואה את זה באנשים האלה, זה לא שהם לא מוצלחים, רק הם צריכים לקבל לפי העביות שלהם, לפי כבדות הנשמה, כי הנשמה היא גדולה, היא עוצמתית מאוד, ואז הם מתקדמים הרבה יותר לאט מאנשים האחרים.
אז הם לא "מוצלחים" כאלה, לא מבריקים כאלה כמו האחרים, אבל על זה כתוב, "היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה"3. לכן אדם שלא מתקדם אבל הוא משקיע ומשקיע כל יום ויום ובהכול, ממנו יוצא, ממנו תצא תורה, ממנו יצא משהו, ויותר מהאחרים, רק לוקח זמן עד שהוא מקבל מספיק מאור המחזיר למוטב ומתחיל לעבוד. אבל זה יהיה.
לכן קשה לי להגיד. ודאי שישנם כאלה שהם מתפלפלים יפה וטוב, אנחנו מכירים אותם גם בקבוצת מוסקבה, וזה טוב למתחילים, שילכו, שיעשו את זה בהרצאות הראשונות, אבל אחר כך אני לא יודע עד כמה הם יכולים למשוך את הקהל הרציני שילמד אחר כך קמפוס ב', ג', לא יודע מה קורה שם אצלכם, זו כבר שאלה. אני לא בטוח שהם יכולים.
כי בכל זאת, אדם שלא משקיע, ברוחניות זו השקעה, לפי זה האדם לומד. לא החכם לומד, אלא כמה שהוא השקיע כוחות, ולא בזה שהוא היה מדבר שם לפני הקהל שזה האגו שלו, שהוא אוהב לעשות את זה, ככה שחקן. אתם מבינים, אין לי מילים.
אז צריכים להשתמש באנשים האלה שהם יודעים לדבר יפה וטוב, להלהיב את הקהל, טוב שיהיו. שיעשו את זה עם הקהל החיצון, אבל באמת בתור החברים שלנו, אני לא הייתי מקבל אותם כל כך מהר. מה יש בזה שהוא מצליח עם המתחילים? היו כאלה הרבה באנושות שידעו להלהיב את הקהל, ומה? למסור להם את מהות הרוחניות הם לא יכולים. זה אך ורק לפי כמה שקבלו מהקבוצה, אבל זה כבר למתקדמים, אתם צודקים.
שאלה: קורה שאנשים שמשקיעים ובאים לכל השיעורים ונותנים את כל היכולת שלהם לקבוצה, מקבלים איזו עקיצה חיצונית בתוך הדעת ופתאום הם באים בטענה שמערערת את הכיוון של המערכת. לאנשים האלה יש יותר כוח מאשר לאותו אדם שיביא את אותה טענה, אבל הוא בא פעמיים בשבוע, והמערכת כבר מזהה יחסית את הכוח של הטענה שלו לעומת הכוח של הטענה של החבר המסור. כך שהנוכחות של האדם, היא רק מורידה מהכוח של הטענה שלו, כי אדם מסור שבא עם אותה טענה, לטענה שלו יש יותר כוח כלפי המערכת מאשר לטענה של מי שלא מגיע. איך מתייחסים לזה?
אתה אמרת דבר והיפוכו. איך מתייחסים? שוב אני אומר לכם, כמה פעמים לחזור על זה, אני מתייחס למי שמשקיע, זה הכול. וכל הטענות שלו שלא יכול, שאשתו לא נותנת לו לקום ולבוא לשיעור, שהוא מרגיש איזה בעיות בריאותיות, זה לא חשוב, החשוב זה הנוכחות בשיעור.
למה? כי אפילו שיש לו בעיה והוא לא יכול לקום בלילה ולבוא לשיעור, והבעיה הזאת היא צודקת והוא לא בא לשיעור, הבעיה שלו לא מקדמת אותו רוחנית. האור לא משפיע אליו עם הקבוצה שהוא נמצא בשיעור ולכן הוא לא מתקדם בעיניי. וכל הטענות, זה לא חשוב לי, כי האור לא פעל, אז מה תעשה?
תלמיד: אני אומר שהכוח של הטענה של מי שמסור לחברה, כלפיי למשל כחבר, כשאני שומע את הטענה שלו, לטענה שלו יש כוח יותר גדול מאשר אותה טענה בדיוק של אדם שמגיע פעמיים בשבוע. ההשפעה שלו עלי פחותה בהרבה מאשר של חבר מסור. ולכן אני אומר, אני בהחלט מבין שהמערכת כל הזמן צריכה לבדוק טוב את האנשים, לבדוק את ההכרחיות שלהם כל הזמן כדי להשקיע יותר ויותר ולהגיע ליותר ויותר יגיעה כדי להגיע לרוחניות, זה דבר אחד, את זה צריך לעשות. אבל מצד שני, מבחינת הטענה, לטענה של חבר מסור יש הרבה יותר כוח כלפי החברים שמסביבו מאשר טענה של חבר פחות מסור.
בסדר, כך אנחנו דיברנו, מה אתה מעורר עכשיו את העניין? כך דיברנו, בסדר גמור. לא שמעתי חידוש.
שאלה: אמרת שיש קריטריונים להשתתפות בשיעורים, נגיד קיום של איזה הסכמות שסיכמנו עליהן בקבוצה. למשל יש שני חברים, אחד לומד חמש עשר שנה, השני עשרים שנה, שניהם מגיעים קבוע לשיעורים אבל אחד לומד חמש עשרה שנה והשני עשרים שנה. האדם הוותיק יותר יכול לגלגל עיניים לגבי טענות של מי שטוען כנגדו שהוא מוריד את החשיבות של החברים או דברים מהסגנון הזה שכביכול שלא מוסכמים עלינו. האם מספיק הקריטריון של השתתפות על פני שנים ועל פני שיעורים?
אנחנו לא יכולים למדוד שום דבר חוץ מהנוכחות. שום דבר. חמש עשרה או עשרים שנה זה באמת לא דוגמה, שניהם ותיקים ושניהם שווים בעיניי. מי שמעל עשר שנים ונמצא כל הזמן בשיעורים הוא בשבילי מושלם, הוא השקיע כמה שאפשר. היה אפשר אולי יותר, אני לא יודע, זה כבר ישמע בשמים, אבל אם הוא נמצא עשר שנים וכל הזמן נמצא איתנו בכל הפעילות שלנו, אז אין לי שום טענה אליו ולא חשוב לי מי חמש עשרה או מי עשרים שנה, זה לא העניין. אני לא חושב שמי שנמצא כל כך הרבה זמן בקבוצה הוא יגיד, "אתה עשר שנים ואני חמש עשרה שנה, אז שתוק", זה לא יכול להיות, הוא כבר יודע מהי הקבוצה ואיך היא משפיעה, זה לא יכול להיות. הזמן עשה את שלו, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", זאת אומרת מספר הפעולות שהוא מגיע ושם את עצמו תחת השפעת האור העליון.
שאלה: כשמגיעים חברים חדשים, באיזו מידה צריך לתת להם הנחות? כי הם לא משתתפים קבועים ולא מבינים הרבה מאד דברים, ואם נהיה כמו פיל בחנות חרסינה ונתנהל איתם לא בצורה עדינה, הם יעזבו די מהר. אז באיזו מידה זה נכון?
זה משהו אחר, אנחנו מדברים על המתחילים, לא על אדם שנמצא איתנו יחד, וכל הזמן מגיע רק פעמיים בשבוע וחושב שהוא שווה לאחרים. הוא לא שווה לאחרים. ואם מגיעים להחלטות כלשהן או דיבורים, אז הוא לא שווה לאחרים אם הוא קבוע. אבל אם הוא מתחיל שמגיע אלינו אחרי קמפוס ונמצא שנה, שנתיים, שלוש, לא יודע כמה, ואז הוא מגיע יותר או פחות, או מדי פעם, אנחנו מסכימים לזה. תעשו איזה פרק זמן שהוא נכלל בקבוצה ולא חייב להגיע לכל שיעור ושיעור, אבל נגיד שזה יהיה למשך שנה, ואחרי שנה הוא כבר צריך להחליט אם הוא ממש נכנס לקבוצה או לא.
אם לא, אז אתם צריכים לראות שהוא נמשך ומגיע פעמיים בשבוע נגיד אבל הוא צריך לדעת שהוא כנספח לקבוצה ולא שהוא נמצא ממש בקבוצה העיקרית. יש אנשים שאני רואה אותם יום יום לפניי, הם נגיד 60% מקבוצת בני ברוך פתח תקווה, ו 40% אני רואה שהם באים ולא באים. אני לא אומר שהם לא בסדר, אבל בכל זאת זה משהו שלא מקדם את האדם ב-100% עם הקבוצה המובילה, ולכן אין לו זכות לבוא ולדרוש כמו אלה שמשקיעים יום יום.
זה כמו שדיברנו קודם על איזו קבוצה, שיש חבר אצלם שהוא משהו מאד מיוחד. בעיניי הוא לא מיוחד, כי את התנאי העיקרי להיות יום יום בשיעור הוא לא מקיים. יכול להיות שהוא תורם להפצה שלהם, יכול להיות שהוא נותן הרבה כסף לקבוצה ועוד איזו תמיכה, בבקשה, אני לא אומר לא, אני לא אומר כלום, אני לא נכנס לזה, אבל אצלי יש תנאי, איפה אתה משקיע בחברים ויחד איתם נמצא תחת השפעת המאור המחזיר למוטב. אז הוא אומר, "פעמיים בשבוע". פעמיים בשבוע? ובכל היתר הם הולכים להתקפה, הם משתתפים ואתה לא? "לא". אז איך אתה יכול להיות חבר?
שאלה: רצינו לשאול לגבי התפקיד שלנו כקבוצה, האם אנחנו צריכים בעיקר למקד את עצמנו כדי לשמור כמה שיותר על החוקים הרוחניים, העשיריות, ההפצה, או שיש לנו גם תפקיד לקיים פה איזו קהילה מסוימת? מה החזון של קבוצה מקומית בארץ ומה התפקיד שלה?
הקבוצה צריכה לדאוג שיהיה לה מקום, שתהיה לה התפתחות, לפתוח קמפוסים חדשים, לדאוג כל הזמן לחדש את עצמה, להוסיף אנשים, או אם אנשים עוזבים אז להחליף אותם באנשים חדשים. כך ודאי שהיא צריכה לדאוג. עד כמה צריכים להשקיע בזה? בכל זאת צריכים להשקיע, אנחנו רואים שבלי זה אי אפשר. אפשר להיות בעולם שלנו בלי בתי חולים, בתי יולדות, גני ילדים, בתי ספר, כל מיני מערכות שמטפלות בזקנים, בנכים, בחולים? אנחנו צריכים את זה. וכך גם הקבוצה צריכה, אם אנחנו רוצים לבנות קבוצה. קבוצה היא מיני עולם, ולכן צריכים להיות שם כל הדברים האלה, אבל בצורה כזאת שאנחנו חייבים.
זו בעיה גדולה לנהל את זה, זה לא פשוט, אבל חייבים. אבל אפשר לחבר נגיד את תל אביב ופתח תקווה, ראשון ופתח תקווה, כפר סבא וכל מיני כאלו קבוצות, אני חושב שאפשר להתחבר יחד באיזה טיפולים כאלו שהם בכל זאת מקומיים. כל ארץ ישראל היא בסך הכול כמו אזור קטן במדינה אחרת.
שאלה: בקשר לבניית המערכות כפי שדיברנו בסדנה, מהן לדעתך הפעולות שאנחנו יכולים לנקוט כדי שנוכל לבנות מערכות כאלה שיבטיחו קשר נכון בינינו?
אני לא ראיתי שום דבר שיכול לעזור לקבוצה שמתקיימת בצורה נכונה, אלא רק לקיים את כל המלצות המקובלים. מה אפשר לעשות? אל תחשבו שאני לא מהפכן, אני יכול להשתנות אבל הבעיה היא שיש לנו חוקי טבע, ולקפוץ למעלה מהם זה רק להזיק לעצמו ולאחרים, שזה אותו הדבר. לכן אם הבורא ייצב את חוקי הטבע ואני מראש הולך ולא מסכים איתם, אז מה אפשר לעשות? ודאי שיהיה לי עונש שילמד אותי מה לעשות בצורה יותר נכונה.
לכן צריכים בכל זאת להשתדל לקיים מה שכתוב ולהבין שאין לנו ברירה. ואם אנחנו לא מסכימים עם זה אז תראו איך במשך זמן קצר בכל זאת הבורא יחייב אותנו דרך הטבע לקיים את מה שלא רצינו, ומאין ברירה אנחנו נעשה את מה שלא רצינו לעשות. ככה זה יהיה. בסך הכול חכמת הקבלה רק ממליצה לנו שנלך למטרה בדרך טובה, ואם לא, אז עוד מעט כל העולם יכנס לדרך ייסורים, והוא כבר נכנס.
שאלה: בזמן האחרון גילינו תופעה חדשה, שביגיעה שלנו לחיבור כדי למצוא את האמת, מצאנו מקור כוח חדש שנקרא חשיבות המטרה. התחלנו לקחת כוח בשביל כולם מהמקום המרכזי בינינו, כל אחד יכול למדוד את עצמו לפי החשיבות הזאת. האם יש לזה שם? אנחנו קוראים לזה חשיבות.
זהו השם. אני שמח מאוד שגיליתם את זה לעצמכם, ויפה, תעבדו על חשיבות המטרה ועל ידי זה דווקא תתקדמו.
שאלה: מצד אחד ברור עד כמה זה יכול להזיק לקבוצה וליחיד אם נותנים ליחיד להתבטא. מצד שני, נראה שלא משנה כמה פעמים אנחנו שומעים את הדברים האלה ממך אבל החוש הפוליטיקלי קורקט הוא זה שגובר, כי בכל זאת יש את הקול הזה שאומר שאנחנו צריכים להיות נחמדים ושווים. איך אנחנו דואגים לזה שהדברים שאתה אומר והרוח של בני ברוך יגברו על הפוליטיקלי קורקט שאנחנו סופגים פה מהסביבה?
אני לא חושב שכך זה נקרא, "פוליטיקלי קורקט", אבל נגיד שזה כך. מה לעשות? אני באמת רואה שבכל הקבוצות באמריקה, באירופה זה פחות, אבל בכל הקבוצות באמריקה אנשים מתייחסים אחד לשני רק דרך איזה מעבר. בישראל זה נקרא "בכפפות", שאדם מלביש כפפה ובצורה כזאת הוא נמצא במגע עם הזולת.
כך החברה האמריקאית מחנכת כל אחד ואחד, תיזהר לא לפגוע בשני כי אחרת הוא יכול להתלונן עליך וכולי, החברה האמריקאית רגילה לזה. כל אחד לא נוגע בשני, כל אחד בודק את עצמו עד כמה הוא לא נוגע בשני אלא יש מרחק ביניהם. אבל הבעיה היא שכאשר באים לקבוצה, אתם דומים לדמויות ולא לבני אדם. אתם מסתובבים ככה בלי לנגוע אחד בשני, אתם לא נוגעים זה בזה, אתם לא מתקרבים זה לזה, אין ביניכם מגע, אין חיכוך. ובצורה כזאת זו בעיה שאתם לא מכירים זה את זה.
אתם באים לשיעור, יושבים בשולחן אחד. גם במסעדה יכולים לשבת בשולחן אחד עם אנשים זרים, ומה יש? אתם שומעים שיש לכל אחד משהו, "שמעתי, וכאילו לא שמעתי". אין את הקשר שחכמת הקבלה דורשת. אני לא אומר שיש קשר כזה בישראל, לא, אני לא אומר כך, אבל זה דווקא יותר בולט שהקשר הזה לא נמצא בקבוצות אמריקה. איך להתקרב? חשיבות המטרה, שאנחנו יכולים להשיג אותה רק כשבינינו אנחנו מגיעים למצב שפשוט אין מקום לעוד משהו, "כאיש אחד בלב אחד".
אנחנו צריכים להגיע למצב שהבורא, והבורא לא תופס מקום, מחבר בינינו. כשהוא מחבר בינינו אנחנו הופכים להיות לאחד. כי זה לא שיש אני, החבר והבורא בינינו, אלא הבורא שמחבר הופך אותנו ממש לאחד. תנסו, אני לא יודע מה לעשות, אבל בכל הקבוצות בצפון אמריקה וקנדה, אמנם בקנדה זה קצת אחרת כי זו קבוצה יותר ביתית, שם בכל זאת יש הרגשה אחרת, אבל ככה זה, אמריקאים הם אמריקאים, אין מה להגיד, הם פוליטיקלי קורקט, ולובשים כפפות, "אל תיגע בי ואני לא אגע בך", וכל אחד במקומו.
אני מבין את זה וזה טוב בחיים הרגילים, אני לא אומר שלא, זה הרבה יותר טוב מישראל שכל אחד אומר "מה נשמע? איך אתה? בוא", כמו בשוק. גם את זה אני לא אוהב. פשוט לא נראה לי שזה טוב כך, אבל נגיד שזה נהוג ואין מה לעשות. אבל זה נותן בכל זאת התקרבות. תשתדלו לקבוע בחברה שלכם התקשרות נכונה. אין פה מה לעשות. טוב שאתם מרגישים את זה והמקום מתחיל להפשיר.
שאלה: אני לא זוכר כזה מקרה שבקבוצות קטנות או בקבוצה שלנו היו חילוקי דעות לגבי המתודיקה. הקונפליקט הוא כאשר מישהו דורש שמירה על איזו מסגרת או מחויבות מעל למה שהאדם יכול. האור לא פעל עליו בצורה כזאת, ואנחנו דורשים ממנו. והסוג השני של הקונפליקטים הוא ברמה הבהמית לגמרי, של התנהגות, כל מיני דברים כאלה. איפה הגבול שעד כאן זה התוכן האידיאולוגי, ומכאן אלה עניינים בהמיים? אנחנו הרי צריכים להשתתף בדברים הגשמיים האלה, כמו שנהוג בחברה נאמר, צריך להיות דבר כזה.
תדונו על זה ותגידו לי, בבקשה, אני ארצה לשמוע. אם הקבוצה חושבת, אז ודאי שאני רוצה לשמוע, זה לא מישהו שמגיע פעמיים בשבוע, זה דבר אחד. דבר שני, אני לא כל כך מבין איפה עוד חסרים לנו חוקים, איפה אתם מרגישים שאפשר לקבוע כאן משהו חדש משלנו, למה כך ולמה אחרת? איפה? איפה יש כתמים לבנים כאלו, שעדיין לא פתרנו, שאנחנו לא מסוגלים להגיד בהם מה לעשות. נראה לי שהמקובלים כתבו את הכול, ואת כל היתר המאור המחזיר למוטב צריך לעשות.
תלמיד: אני מדבר על קונפליקטים שמפרקים קבוצות ובגללם הקבוצה לא גדלה. נגיד אם חבר אחד דורש מחבר אחר לממש, והוא דורש בצדק, אבל הוא דורש דברים שהחבר פשוט לא מסוגל לעשות. הרי אנחנו צריכים לקרב אותו באהבה, הוא צריך להיות בתוך אותה המסגרת שהוא בחר לעצמו והאור צריך להשפיע עליו, אז הוא ישתנה, על ידי דוגמה. הקונפליקטים מתעוררים כאשר אנחנו דורשים מהחבר משהו שהוא לא יכול לעמוד בו.
אסור לחבר אחד לפנות לחבר שני, אלא דרך מערכת הקבוצה. זה חוק. כי לא יכול להיות שאני פונה למישהו ולא משנה אם אני צודק או לא צודק, זו לא פנייה רוחנית. פנייה רוחנית היא רק דרך הקבוצה. עוד יותר מזה, יכול להיות שמה שאני טוען כלפי החבר השני שהוא צריך להשתנות או משהו, זה לא טוב אם אני אטען את זה, אם אני אגיד את זה. אלא אני חייב להגיע לקבוצה. יש שם שניים-שלושה אנשים שמתעסקים בכול הדברים האלה ולהסביר להם את הבעיה שלי עם אותו חבר, הם יעשו מהבעיה הזאת איזו פנייה נכונה, ויפנו לחבר. זה הכי נכון שיכול להיות.
דרך המשפט, מה שנקרא, דרך מערכת, כי אני כלפי השני, שנינו אגואיסטים, בצורה כזאת לא פונים. זה לא בירור רוחני. בירור רוחני זה שאני ניגש לקבוצה, מסביר להם את הבעיה, הם שומעים, והם אומרים לי אם אני צודק או לא צודק. יכול להיות שכל הקבוצה חוץ מאותו חבר שאני רוצה להתלונן עליו פוסקת, אתה לא צודק. אם הם אומרים לי שאני לא צודק אני מקבל את זה כתיקון, ב-100% ואני חייב להתקפל, חייב להסכים, ובזה אני מתקן את הנשמה שלי. זה כאילו שאותו חבר שרציתי לשנות בו משהו, שהוא ישתנה, לא השתנה, אלא כך אני בררתי משהו משלי.
רק תדעו שהרוחניות בנויה על חוקים, והחוקים האלה הם קודם כל צמצום, צמצום הרצון לעצמי, מעבר לזה אני עושה מסך על כל הרצונות האלה שלעצמי, ומעבר לזה יהיה עוד אור חוזר שהוא מחוצה לי לטובת הזולת, ואז מתחילה הרוחניות.
אז צמצום, מסך, אור חוזר והם כולם ממני החוצה, בהשפעה. צמצום עלי, מסך ממני והלאה בהשפעה, ואור חוזר מהמסך שאני יכול כבר להשפיע מחוצה לי. אם אני יכול לבצע את הפעולות האלה לא אכפת לי על ידי זה שאני מתקפל, שמישהו מתקפל, לא חשוב. העיקר שהפעולה נעשתה, אני כבר הרווחתי צעד הרוחני, וגמרנו.
שאלה: מהי המערכת הזאת שדרכה אני פונה לעשירייה?
אני פונה לעשירייה, אני לא יודע, תלוי באיזה מקרים. נגיד שיש לי חבר שאני נמצא איתו ביחסים לא כל כך טובים, יפים, ברורים. ואני רוצה לסדר את היחסים האלה. אז אני פונה לאחרים, לא אליו, ואני מבקש מהם, "תראו, זה לא מסתדר לי איתו". למה? אני חייב לפנות, אסור לי להחזיק משהו, כי אחרת אני לא מתקן את הפגם שיש בקבוצה, בקשר, בקבוצה שלי נגיד במקרה הזה עם עוד מישהו.
אז אני חייב להגיע, זו חובה, זה לא שאני מחזיק את עצמי ו"אההה, לא נורא, נסתדר איכשהו". אין דבר כזה. זו חובה להגיע לקבוצה ולדרוש ממנה תיקון, שיעשו בינינו משהו. ואני מסתכל על זה כמו על פעולה רוחנית. אני לא מתבייש מזה. אני ממש מגלה את עצמי, שאני לא יכול. אני שונא בו משהו, אז תגידו לי, אני צודק או הוא צודק? ומה שהקבוצה תגיד, אני מקבל. בזה אני אראה את העניין הזה מתוקן, אמנם אולי יהיה לי אחר כך לא טוב, אני אצטרך להתקפל, לסגור את עצמי בכל מיני הרגלים שלי, להסכים עימו, אבל זה תיקון. אני כבר מתקדם למטרה.
לכן אסור לי, אם משהו לא מוצא חן בעיני בחבר, אני חייב לגלות את זה, לא להסתיר ולבקש מהאחרים לקבוע מה לעשות. והקבוצה צריכה להתייחס לזה ברצינות, ולא להגיד, לא, אתה חייב להסכים עימו, אתה צריך לקפל את עצמך. לא, הקבוצה חייבת באמת, ביחס יפה, להתייחס למקרים כאלו כדי לסגור אותם כך שכולם ירגישו שאנחנו בזה מתעלים עוד קצת, ועוד קצת לבורא. זו חייבת להיות עבודה של הקבוצה. ולכן לא לטייח, לא להסתיר, לא לצבוע כל מיני יחסים, אלא רק לדבר עליהם בצורה עניינית, עד שכל הלבבות יתחברו ממש, עד שאנחנו נגיע למצב שפשוט לא יהיה שום חיכוך בינינו.
תלמיד: דרך מי בעשירייה, אני פונה לעשירייה?
בדרך כלל יש לכם גבאי ויש לכם ש"ץ. ככה אנחנו קוראים להם, אלו שני אנשים שכל הזמן אחראים על החיבור, על שלום הקבוצה. צריכים להיות שניים. אפילו שיש בקבוצה חמישה אנשים, בכל זאת מטפלים בה שניים. לכן אני מגיע אליהם, לוקח אותם הצידה ומבקש מהם עצה, מה אני צריך לעשות כדי לסדר את הדברים שיש לי נגיד עם מישהו. והם ממליצים.
עכשיו, יכול להיות שכדי להמליץ לי הם ילכו לעוד כמה אנשים. אבל בקיצור, תמיד יש לי כאלה סדרנים שאליהם אני יכול לפנות. זה לא חייב להיות יום יום. אנחנו יכולים לקבוע נגיד בקבוצה שני אנשים שמטפלים, לא בדברים היומיומיים בקבוצה, אלא שמטפלים בשלום הקבוצה במשך חודש. גם זה יכול להיות. אבל העיקר שיש למי לפנות, והקבוצה חייבת להגיב.
שאלה: יש חברים באפריקה שיש להם בעיות מהותיות, כמו חוסר באינטרנט, ולכן הם לא יכולים להשתתף בשיעור הבוקר. הם מקבלים רק את האודיו אחרי השיעור. איך להתחשב בחברים האלה?
אני חושב שאנחנו צריכים בכלל לחשוב על כל היבשת הזאת. איך אנחנו מעבירים קו טוב לאיזה מקום, ומשם הוא מתפצל. איך אנחנו שולחים לפחות את הפסקול של השיעור לכל המקומות. אני לא יודע בדיוק, אני לא מומחה בזה. אבל כבר אמרתי לאחראי שאנחנו צריכים לברר את הדברים האלה ולהשתדל לעשות.
אני צריך לקבל ממנו תשובה, ואז אנחנו נתחיל להיטיב לאפריקה. בכל זאת יש שם הרבה חברים שלנו ועוד הרבה שעתידים להיות חברים שלנו, וכדאי לנו מאוד להשקיע בזה. כן, אני מאוד מקווה שאנחנו נצליח. זה חלק מאוד חשוב שעכשיו מתעורר. למי שיש אפשרות לסייע להם בקשר, אני מבקש בשמי. תנסו ותראו עד כמה שתהיה לכם מזה ברכה.
שאלה: מההיסטוריה אנחנו יודעים שלאר"י היו הרבה תלמידים, ולפני שהוא נפטר הוא אמר שהוא סומך רק על תלמיד אחד להעביר לו את הידע, ועל האחרים הוא אסר ללמוד. בזמנים שלנו, נאמר אתה מרגיש שיש איזה שהם אנשים, או קבוצה, שיכולים בצורה נכונה לקבל את זה ואחרים שלא? לא שאחרים לא יכולים, אלא איך לבטח את עצמנו כדי שאנחנו נמשיך לקבל את השיטה בצורה נכונה? ואולי יש עוד תנאים חשובים לזה, מלבד שיעור הבוקר?
זאת אומרת אתה שואל כך, איך אנחנו נמשיך ללמוד כשאתה כבר לא תהיה אתנו. כשאני אמות, מי ממשיך?
שאלה: איך אנחנו יכולים לבטח את עצמנו ככה שהתורה לא תהפוך לסם המוות, אלא לסם החיים עבורנו?
אם אני נגיד נפטר, למה זה נקרא נפטר? נפטר מהעולם הזה. נפטר זה פטור. נפטר זה נקרא שעוזב. התפטרתי, זה דווקא דבר טוב. אם אני נפטר אז אני הולך, יופי, טוב לי כבר. מה אתכם?
קודם כל אנחנו מדברים בצורה גשמית, כמו שאתם שואלים. זה שיש קשר עם מי שנפטר, את זה עדיין אנחנו לא מבינים, לא מרגישים, את זה אתם עוד לא יכולים לממש. ומה זה חשוב, איזה הבדל יש בין העולמות, גשמי, רוחני? זה הבדל רק בהרגשה של האדם המשיג. אבל נגיד כמו שאתם, יש לכם הכול. כבר דיברנו היום על זה. יש לכם את כל המערכות, יש לכם מנהלים, יש לכם כללים איך להתנהג. אני מבקש רק דבר אחד, כל צ'ופצ'יק שמגיע, לא חשוב מאיזה מקום, וקופץ שהוא לא מסכים ולא רוצה, תנו לו בעיטה שיעוף כמה שיותר, אחרי כל הימים והאוקיינוסים. אלא אתם חייבים להמשיך באותה צורה כמו שאנחנו, כי הכול נבנה על חוקים רוחניים שמקובלים קובעים לנו בעולם הזה.
ולכן יש לך הכול. יש לך כתבי בעל הסולם, הרב"ש, יש לך שיעורים שאנחנו למדנו במשך עשרים השנה האחרונות. יש כל כך הרבה חומר שאתה עוד לא יודע כמה נמצא שם, הארכיון שלנו זה משהו. יש לנו מערכות מיוחדות שאפילו אם כל האינטרנט שבעולם ייפול, אנחנו שומרים על המערכת שלנו. יש לנו תחנות משלנו שהן בכל זאת יעבדו. לכן רק לשמור על אותה המסגרת, ועל זה אי אפשר לוותר. ולא פעמיים בשבוע ולא חמש פעמים בשבוע, אלא כמו שאנחנו לומדים בקבוצה העיקרית שלנו. עיקרית זה נקרא כל אותם אנשים בכל העולם שמגיעים ללימוד שבע פעמים בשבוע. אין שום בעיה, הכול מסודר. הכול נמצא באינטרנט, ואם לא באינטרנט אז יש לנו אינטרנט פרטי משלנו עם הארכיון של כל הדברים. לכן אל תדאגו, הכול יסתדר. חוץ מזה, יש לכם עוד כמה שנים איתי, אל תדאגו מזה גם כן, אני לא כל כך בקלות אעזוב אתכם. עד שתגיעו למשהו אמיתי אני לא אעזוב, אבל זה חייב להיות כמה שיותר במהירות.
שאלה: בכל זאת לא מובן, האם יש מקום לטענות בכלל בצורה כלשהי, אפילו בעשירייה שכן באה כל יום לשיעור? ואם לא, איך בצורה נכונה להעלות בעיות כדי שזה לא יראה כטענה?
לא הייתה לי אף פעם טענה כלפי רב"ש ולא הייתה אף פעם טענה מהתלמידים שאני הבאתי לו. והוא דרש מהם לבוש דתי והתנהגות דתית בבית וילדים שילמדו במסגרת דתית, הוא רצה פשוט להראות לכל העולם שהוא לא סוטה מהדרך, זה היה חשוב לו מסיבות אחרות, מסיבות משפחתיות. ולכן אף אחד לא בא בטענה, אפילו שבאו קיבוצניקים, אנשים מהצבא ואמרו להם, "אתם עכשיו צריכים להיות דתיים, חרדים, לשמור על כל חוקי הדת וכן הלאה." קיבלו, כולם קיבלו. ואני ראיתי שהחוקים האלה מחזיקים מאוד את האנשים, הם עוזרים להם אחר כך להתקיים בזה, כי הם לא יכולים כל כך לברוח. המסגרת הופכת להיות מסגרת חיצונה, הילדים לומדים בבתי ספר מיוחדים, נשים הולכות בלבוש מיוחד וכן הלאה, גם החברים.
אבל אני לא יכול לעשות את זה מפני שאנחנו צריכים להפיץ את חכמת הקבלה בכל העולם ואסור לנו לקבוע מסגרת דתית יהודית או משהו אחר. אני מספר לכם בגלוי מה שיש. ולכן החלטתי שאין לי ברירה, אני חייב לפתוח את הדברים האלה לכל העולם. ובאמת גם בעל הסולם כותב בכמה מקומות שזה שייך לכל העולם, ואנחנו נמצאים בדור האחרון, בדור שצריך לתקן את הכול. לכן החלטתי לבטל את כל ההגבלות וכל אחד יכול להיכנס, מכל המינים, מכל העמים, מכל וכל, אפילו נשים, כולם שיכנסו וילמדו וישתתפו.
אבל מתוך זה שילמדו וישתתפו אני לא מפר את חוקי הטבע, זאת אומרת אני לא הולך לשנות את החוקים האלה של צמצום, מסך, אור חוזר, אור ישר שמתלבש לפי חוקי אור חוזר, עביות וכן הלאה, אני לא יכול לשנות את הדברים האלה. זה רצון לקבל שהבורא ברא ואנחנו בצורה כזאת צריכים להעמיד אותו לתיקון ולמילוי. אבל חוץ מזה אפשר, חוץ מחוקי הטבע הרוחני. ולכן אתם יכולים להגיד לי, "אנחנו רוצים לעשות לא בשעה כזאת אלא בשעה אחרת." בסדר גמור. "אנחנו רוצים לעשות כנס לא כך אלא כך", בבקשה. מה שלא שייך להשפעת האור העליון על הרצון לקבל כדי לבנות ברצון לקבל צמצום, מסך ואור חוזר, שזה העיקר שאנחנו צריכים לעשות, כל היתר זה לא חשוב.
לכן תבררו בדיוק מה שייך לצמצום, מסך ואור חוזר, שם אין לנו מה לעשות זה חוק שהוא מעלינו. מה שאין כן כל יתר הדברים, מצידי יכולים לבוא בשורטים לשיעור, עם כיפה, בלי כיפה, זה לא חשוב, יהודי, חילוני, מאומות העולם, לא חשוב מי, מה, אישה, גבר. למה אנחנו רק מבדילים בין אישה לגבר? שלא יפריעו בזמן השיעור לדברים רוחניים שלנו. זה הכול.
שאלה: אתה אומר שהחוקים האלה הרבה יותר נוקשים מהמסגרות היומיומיות שלנו. האם זה אומר שבמידה ואני לא מגיע כל יום לשיעור הבוקר אני לא יכול לבנות צמצום, מסך ואור חוזר?
על ידי מה אתה תבנה את זה אם האור העליון לא ישפיע עליך? ומתי הוא משפיע עליך, כשאתה יושב עם העשירייה שלך ולומד חומר רוחני.
תלמיד: לאדם יכול להיות הרושם, "שאני נפגש לפעמים עם החברים, אני בא לשיעור מדי פעם, האור מתישהו יעבוד ויהיה לי מסך".
לא יכול להיות, יום יום אתה צריך להיות תחת השפעת המאור. יום יום יש לך יום חדש, מאור חדש. אתה חי מספר ימים בעולם הזה בסך הכול, במסגרת הזאת שנקראת העולם הזה, אתה חייב לקבל יום יום טיפול. לא אני קבעתי שזה 3 שעות, אבל נגיד 3, אתם רוצים שעתיים, תעשו שעתיים, 4-5 שעות בבקשה. עם רב"ש למדנו 7-8 שעות רצוף כשהיינו לבד. לא רצוף, מ-14:00 בצהריים היינו לומדים נגיד עד 20:00 בערב, עם הפסקות קצת. זה לא אני קובע, תראה מה שכתוב, שהאדם שרוצה להגיע לרוחניות, מקסימום מהזמן שלו הוא חייב להיות דבוק ללימוד, ולכוון בלימוד למאור המחזיר למוטב. זה לא אני כך בחרתי.
תלמיד: מעבר לזה שהאור פועל, האם צריכה להיות גם איזו החלטה פנימית של האדם, הצמצום הזה, שאני פשוט מקדיש לזה את החיים שלי, ורק אז יכולים להיות איזה שינויים ברוחניות?
האור משפיע לפי ההחלטה שלך. אתם נמצאים עכשיו סביב השולחן נגיד 7 אנשים, אפילו 8, ובשולחן לידכם יש עוד 4 או 5, אתם יושבים סביב השולחן, אחד חושב על הבית שלו, אחד חושב על העבודה שלו, השני חושב שהוא עוד מעט הולך לחופש וכולי וכולי, תלוי באיזו עוצמה אתם חושבים על מטרת הלימוד.
המאור מתלבש בכוונה שלך, הכוונה שלך להיות בחיבור עם החברים, שאתם רוצים עכשיו לחבר את כל הנטיות שלכם למאור המחזיר למוטב, אתם מצפים לו או לא? זה כמו התרנגול והעטלף כמו שלמדנו ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", שהתרנגול אומר לעטלף "אני מצפה לאור כי זה אור שלי, זה אור של השפעה, אור של אהבה, אור של חיבור, הוא צריך לבוא אליי, ולמה אתה מצפה כשאתה יושב בשיעור יחד איתי?", אז יושבים תרנגולים ועטלפים. הכול תלוי בכוונה.
שאלה: יש לנו עשירייה של 15 אנשים, 8 כל יום בשיעורי בוקר, ויש 7 שלפעמים באים ולפעמים לא, לפי המסגרת שלהם. האם הם מאטים אותנו, או האם יש משהו שצריך לעשות עם זה?
קודם כל, אם אתם 8 אנשים אז אתם חייבים להתנהג כמו עשירייה, אתם הקבוצה. באים הזרים האלה ועוד נוספים אז משתתפים, לא באים לא משתתפים, זה עניינם. אנחנו מקבלים אותם, שידעו, שישבו לידינו, שילמדו יחד איתנו, אבל אנחנו 8, זאת הקבוצה, והם באים ל-8 האלו. לכן כך אנחנו צריכים להתייחס, יש קבוצה קבועה והיא הולכת לקראת המטרה, האחרים באים ומקבלים קצת ממנה, גם כן מתקדמים, אבל לא בקצב כמו שה-8 האלו. שידעו את זה גם כן. וכך כולם מתקדמים.
שאלה: אם חבר לא משלם מעשר, הקול שלו שווה לחברים שכן משלמים מעשר, או מי שמשלם מעשר יש לו איזו זכות קדימה?
אם אדם הפסיק לשלם מעשר, זאת אומרת, שלושה חודשים הוא לא משלם מעשר, אז הוא כבר לא חבר, הוא לא מחזיק את הקבוצה, הוא כבר נמצא כביכול מחוצה לקבוצה. הוא יכול לבוא, הוא יכול ללמוד, הוא יכול להשתתף בכל הסעודות בתשלום כמונו ועוד דברים אחרים, אבל הוא לא חבר בקבוצה ואנחנו לא מקבלים אותו בתור חבר ממש.
המעשר, האמת שזה התנאי שהוא הכי קשה. אני זוכר גם כן על עצמי, היה לי מאוד קשה לשלם מעשר. אני הייתי מוכן לפזר כסף, זאת לא היתה כל כך בעיה, אבל לשלם מעשר ובדיוק עשירית ממה שהרווחתי היה קשה מאד תמיד. אם היו אומרים לי, יש שם משהו שכדאי לנו לעשות בבית המדרש שלנו איפה שאנחנו לומדים, "בבקשה". צריכים לקנות שולחן, "בבקשה קחו אלף דולר תיקנו שולחן". אבל כשאומרים לי "אתה חייב לשלם מעשר 300 דולר", אני לא יכול לשלם, כי זה עניין רוחני, יש כאן התנגדות רוחנית. ולכן אין מה לעשות, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני להתגבר על זה. אף אחד הוא לא קמצן ממש, אלא יש כאן התנגדות רוחנית, תבינו שזאת בעיה שאנחנו לא מסוגלים להתגבר עליה, וככה זה.
איש דתי לא מרגיש בזה דווקא התנגדות, כי הוא אומר, אני עושה את זה, זה הולך לעולם הבא, אני קונה עכשיו מקום בגן עדן, יפה. מה שאין כן אצלנו, אין גן עדן, אין גיהינום, אין הכול, אנחנו נמצאים בכאלו מצבים שרק החשבון האגואיסטי שולט עלינו. ולכן אנחנו צריכים באמת להבין שמעשר זה מעשה רוחני, ומי שמשלם אותו הוא נחשב לחבר בקבוצה. אבל מי שלא משלם, רק משלם על כל מיני הוצאות שהוא גורם בנוכחותו בקבוצה, בקבוצה לא בעשירייה, כי בעשירייה זה התנאי להיות בעשירייה, מעשר.
תסתדרו בינתיים, קשה מאוד, קשה מאוד לעבוד עם זה. אבל גם תראו שהתשלום הזה לא יבריח את האדם מהקבוצה. בכל זאת ישנם כאלו שלא מסוגלים, ואם הם לא מסוגלים הם לא כל כך מתקדמים ברוחניות, אבל צריכים לתת להם זמן. מה שלא עושה השכל עושה הזמן, היינו המאור המחזיר למוטב ייתן להם חשיבות.
שאלה: איך מתמודדים עם התנגדות של חברים בקבוצה, שלא רוצים להיות ש"צ לא רוצים להיות גבאי, הם אומרים "אנחנו לא יכולים לעמוד בכזאת אחריות", איך לגשת לזה?
אפילו ליום אחד הם לא יכולים להיות אחראים? אם אפילו יום אחד, אז תעשו ככה, אני עכשיו רואה חבר אחד מולי, אז היום הוא אחראי, גם גבאי גם סדרן לא חשוב, גם ש"צ, מחר יהיה מישהו אחר, וככה זה, תקבעו.
אתם לא יכולים לא לקבוע את זה. עכשיו, אדם מוכן לא מוכן, מבין לא מבין, נגיד שאתה היום אחראי על הקבוצה, אחראי של הקבוצה, אתה האדם הראשי בקבוצה, פונים אליך ואתה צריך לקבוע לנו משהו, אתה היום הגדול. וככה זה ותשקיעו. אתם יושבים עכשיו מול השולחן, יושבים שם אנשים איפה שכתוב [על גבי המסך] USA.LA, ויש איפה שכתוב לוס אנג'לס [על גבי המסך]. תתחילו לפי הכיוון מימין לשמאל לא חשוב, לקבוע היום אתה, מחר אני, מחר ההוא מחרתיים הוא וכן הלאה.
שלא יעשו שום דבר, אבל שידעו שהיום כל אחד מהם, היום, מחר, מחרתיים הם גדולים, הם אחראים על הקבוצה. אף אחד לא פונה אליהם, אבל הם מרגישים שהם אחראים, תתחילו מזה. אחר כך הם ירגישו, אני אחראי בקבוצה למה לא פונים? אז מה אני צריך לעשות? אז מה אני לא עושה כלום? אני רוצה להיות במשהו גדול, אומרים לי שאני גדול, מאיפה? וכן הלאה. תתחילו לעשות את זה, תשחקו עם האגו של האדם.
שאלה: יש לנו שלושה עשר אנשים בקבוצה, מתוכם שלושה נמצאים בשיעורים, אחרים שייכים לקבוצות וירטואליות, וכאלה שלא שייכים לשום קבוצה. והשאלה שלי היא, שלושה עשר האנשים האלה מבחינת ש"ץ וגבאי, איך לעבוד עם זה? מה אנחנו יכולים דווקא בסיטואציה הזאת לתת זה לזה?
אתם צריכים לחלק תפקידים לאנשים שהיום אתה, מחר הוא, מחר הוא, וככה שאדם ירגיש שהוא שייך. אין לו שום בעיות, הוא לא אחראי על שום דבר, אבל הוא נגיד "פקיר לשעה" מה שנקרא, ואז הוא ירגיש שיש כאן איזה התקדמות, יש לי איזה תפקיד, במשהו נעשיתי חשוב. תנו את ההרגשה הזאת לכל אחד ואחד, אחר כך נמשיך.
שאלה: כפי שאמרת שיש כזה רצון לשייכות, אני רוצה להיות שייך לבני ברוך. הרגשת השייכות הזאת אם היא לא מתממשת בצורה נכונה כי אין לזה תמיכה בקבוצה, אז זה הופך לכעס. וככה פעם אחר פעם. ויש כזאת דרישה לאיזו החלטה.
נניח אני רוצה להרגיש שאני משתייך לבני ברוך, אני עושה מה שאני יכול בשביל זה, משתתף בשיעור בוקר, מתחבר לכל מה שיש. אבל בכל זאת חסרה לי קבלת ההחלטה הזאת, והקבוצה לא יכולה לעזור בזה לחבר. ואתה אמרת שצריך לדון באופן קבלת ההחלטות. איך אנחנו מקבלים החלטה בצורה נכונה בקבוצה? כי אם קבוצה נאמר לא יכולה לתת לחבר את מה שהוא צריך בשביל לממש את הרשימו הפנימי שלו, אז הוא צריך כנראה להמשיך להתקדם לאן שהוא. לא לעמוד ולהיגמר שם, אלא לעבור לאיזו קבוצה אחרת ששם הוא יכול לממש את הרצון שלו. אז איך לקבל את ההחלטה בצורה נכונה, כדי לא למשוך על עצמך מכות, אלא להפך כדי להתקדם?
אתה לא יכול לעבור לקבוצה אחרת, ולהתחיל שם לקבל החלטות. אתה צריך לקבל החלטות רק מתוך זה שאתה מתייעץ עם החברים שלך באותה קבוצה שאתה נמצא, אחרת איך אתה יכול? מה יש לך עם הקבוצה הזאת, אתה רוצה לקבל החלטות עליה מקבוצה אחרת? איך זה יתכן? ואתה לא יכול לקבל החלטות לבד, זה חייב להיות דיון בקבוצה. אז אני לא יודע מה קורה כאן, אלא תפנה לאחראים בבני ברוך פתח תקווה, או עוד משהו. אני לא יודע מה לעשות, אין לי תשובה.
שאלה: דיברת קודם על דת. השאלה שלי, האם אכילת בשר וחלב או אכילת בשר לא כשר פוגעת בהתקדמות רוחנית, ופוגעת בנשמה?
אני לא עונה על דברים כאלה. אני לא עונה על שום שאלות שהן מבררות סתירות כביכול בין ההתנהגות החופשית לבין ההתנהגות הדתית. אני אישית ודאי ששומר על כל הדברים האלה, אבל אני לא מחייב מאף אחד שישמרו את החוקים האלו. כמו שאתם יודעים אני שומר גם בשר, חלב, הרבה דברים נגיד כך. חוץ מדברים חיצוניים שזה לבוש, כיפה אתם יודעים שאני נמצא בחו"ל אני לא.
אני מכבד את הדברים האלה. גם המשפחה שלי. הבן שלי היה בוגר ישיבה ואחר כך למד בכולל, והנכדים שלי מצדו הם כולם נמצאים בחינוך דתי, חרדי. אני לא קובע לאף אחד. אבל אני כך חושב שאם אתה יהודי, איזה יחס לדברים חיצוניים זה לא מזיק. אבל אני לא שואל אותך. שאתה בא אלינו ואתה נכלל בסעודה שלנו, אז בסעודה שלנו אתם יודעים שהאוכל כשר, ואת החוקים כאן מקיימים בצורה שנקבעה ברבנות. אבל איך שאתה מתנהג בבית, זה עניינך. זה לגמרי לא שייך אלי.
עוד חסר לי להתחיל לעשות כל מיני הגבלות לפי ההתנהגות שלך בבית, ולהתחיל לברר איך אתה מתנהג בבית. זה לא אני.
תלמיד: השאלה היא לא מכיוון הגבלות, השאלה היא מכיוון ההתקדמות שלי, כי אני סך הכול רוצה להתקדם כמה שיותר. והשאלה היא, האם זה פוגע בהתקדמות שלי או לא פוגע בהתקדמות שלי?
בהתקדמות הרוחנית כתוב, שהבורא דורש לבבות בכל. ויש לנו על זה ממש אוסף של האמרות מקובלים מכל הזמנים, שהבורא דורש רק את הלב, יושר הלב, צמצום, מסך, אור חוזר, וכן הלאה. ולא שאתה תלביש עכשיו ציצית, אז זה ישפיע על הנשמה שלך. זה לא.
שאלה: רב שאל בסדנה, האם כדאי שרב יתעסק רק בדברים אידאולוגים, וכאילו לא בשום דבר אחר. אז השאלה היא כאילו יותר רחבה. אנחנו רואים שכמעט כל אידאולוגיה נוגעת בהרבה דברים לכאורה גשמיים, והפוך, שהרבה דברים גשמיים לכאורה תומכים בהתנהגות שאנחנו מנסים לשמור על התנהגות אידאולוגית, על השיעור ועל המסגרת וכולי. האם יש באמת איזה קו, או שאי אפשר בכלל להפריד את שני העולמות האלו?
אי אפשר לקבוע קו שמכאן והלאה לעולם ועד, אי אפשר, אין דבר כזה. אלא כל פעם בעולם המתפתח שלנו שחכמת הקבלה יותר ויותר מתקרבת לעולם הזה, שהאנושות עוברת משברים יותר ויותר, אז ודאי שאנחנו נצטרך עוד לשנות הרבה דברים. אבל בסך הכול מה שאנחנו קבענו כאן במסגרת הזאת, וזה לא אנחנו קבענו, אלא קבענו על פי המלצות המקובלים, זה חייב להיות קיים, ולשנות את זה, אני לא יודע אם זה יהיה ניתן בעתיד. בכמה שמשפיעה רוחניות על גשמיות וגשמיות על רוחניות, אז צריכים לדון. אם יש שאלות אני מוכן לענות. אבל בעיני, אין כל כך השפעה.
שאלה: מצד אחד, אני מוכן לנשק את האדמה עליה דורכים האנשים שמקדישים את החיים שלהם למטרה הרוחנית. אז ברגע ששומעים משהו על טענות, זה כאילו מוריד. מצד שני, אם אין טענות, אז עם מה לעבוד. כי אם אני עוד לא מתוקן, הם מופיעות? כלומר האם לא צריכות להיות טענות, או שהדגש הוא איך פשוט בצורה נכונה לסובב את הטענה כלפי האחר לעצמך?
תראה, פעם היו מקובלים שיצאו מבבל עברו מצרים, עברו מדבר, בנו את עצמם שנקרא "בית המקדש הראשון" בחיבור מאוד מאוד חשוב גדול במוחין דחיה, זאת אומרת דרגה אחד לפני גמר התיקון, ולא יכלו להחזיק בזה. נפלו, התגלגלו, בנו בית המקדש השני, גם בו לא יכלו לעמוד, וכן הלאה. מה אני רוצה להגיד, שקבעו אחר כך, אחרי בית מקדש השני, אפילו לפני בית מקדש השני כבר היו חוקים גשמיים שאנשים לא מסוגלים להחזיק ברוחניות, אלא אם כן יש להם איזה קשר לגשמיות, אז הם יכולים. ולכן המציאו כל מיני דברים לפי ענף ושורש, ולא סתם, שהם יכולים לקשור את האדם יותר מהעולם הזה לעולם הרוחני כאילו. ולכן כך הם התנהגו, ועד היום הזה כך מתנהגים.
זה טוב שיש איזה מערכות גשמיות שקושרות את האדם למערכת רוחנית, כי אדם הוא חלש, הוא נופל, הוא לא מקיים איזה דברים. אבל הצורות הגשמיות מחזירות אותו לקיים את הדברים רוחניים. כך זה עשוי, אנחנו עוד נלמד את זה.
ושוב אני אומר, החבר האמתי הוא זה שמוסר את עצמו לקבוצה. אני כבר לא מדבר על תשלום המעשר ועד כמה שהוא מופיע בשיעור. הוא חייב להיות בלב ונפש עם החברים שלו, ואז אנחנו נבנה מקום לגילוי הבורא בינינו.
בואו נצליח בזה, שיהיה לנו בזה בעזרת ה' לכולנו יחד לקראת הכנס הגדול. לחיים ושלום.
(סוף השיעור)