שיעור בוקר 16.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 170 "פתיחה לחכמת הקבלה", אותיות ל"ג-ל"ה  

קריין: "כתבי בעל הסולם" עמוד 170 "פתיחה לחכמת הקבלה" אות ל"ג.

אות ל"ג

"ועתה נבאר ענין הביטוש דאו"פ ואו"מ זה בזה, המביא להזדככות המסך ולאבידת בחינה אחרונה דעביות. כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק, ע"כ מבטשים ומכים זה בזה. פירוש, כי אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח שהעלה (כנ"ל אות יד.) הנה הוא ג"כ הסבה ליציאת האו"מ דא"ק, כי מחמת שעיכב על אור א"ס מלהתלבש בבחי"ד, יצא האור לחוץ בבחינת או"מ, דהיינו כל אותו חלק האור שהאו"ח אינו יכול להלבישו כמו הבחי"ד עצמה, הוא יצא ונעשה לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. הרי שהמסך שבפה הוא סבה שוה לאור מקיף כמו לאו"פ."

זאת אומרת, יש אור שהכלי לא מרגיש אותו ואז אנחנו לא יכולים לדבר עליו אם הוא קיים או לא קיים כי אף אחד לא אומר. יש אור שהכלי יכול להלביש, להפוך אותו לאור פנימי לפי ההשתוות וההתפעלות מכוח ההשפעה שבאור ובכלי, ואז האור מתלבש בכלי כביכול. ויש סוג אור שהכלי מרגיש, מבין שלא מסוגל להלביש אותו, להיות איתו בהשתוות הצורה, אבל הכלי אז מרגיש שחסר לו כוח הלבשה, חסר לו כוח התאמה, שיש כאן יחס מבעל הבית אליו הרבה יותר מאשר ממנו לבעל הבית, ואז האור הזה נשאר מבחוץ. זה בעצם המצב.

שאלה: אני לא יודע אם שמעתי טוב אבל אמרת שמידת האור המקיף זו המידה שהכלי מרגיש את הלחץ למידת ההשפעה?

לחץ לא אמרתי, אולי זה כתוב. כן, אור מקיף זו הרגשת הכלי שלא נמצא במידה הזאת בהשפעה לאור העליון כמו שהאור העליון רוצה להשפיע עליו.

שאלה: בעל הסולם אומר, "כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה,". קודם כל מה זה אורות הפוכים זה מזה, איך אור יכול להיות הפוך זה מזה?

נגיד פנימי וחיצון.

תלמיד: זה הפוך?

כן, ודאי.

תלמיד: למה? מה זה הפוך?

המגמה. המגמה הזאת תלויה בכלי. עכשיו בכלי ישנה פעולה, הכלי דוחה את האור או הכלי מושך את האור, זה מצד אחד. מצד שני, יכול להיות שהכלי נמצא במצב פסיבי ואז האור בעצמו כלפי הכלי מגלה את עצמו כנמשך או כמתרחק.

תלמיד: אז מי מייצר את זה, הכלי עצמו? זה לא תלוי באור, זה תלוי בכלי?

כאן אנחנו צריכים לחשוב. אם הכלי עושה צמצום, מה זה צמצום? הכלי אומר, אני לא נמצא בצורה ישירה תחת השפעת האור אלא האור משפיע, בעל הבית יושב לפני, הוא רוצה כך וכך לעשות, דוחף לי את זה, רוצה את זה, רוצה ממני יחס לזה ולזה וכן הלאה, אז אני קודם כל עוצר אותו ואומר, "אדוני, התענוג שלי לא רק ליהנות ממה שהכנת אלא ליהנות מהיחסים בינינו", ואז מתחיל להיות חשבון נוסף.

תלמיד: יש מצב שהאורות מפסיקים להיות הפוכים?

אור מקיף ואור פנימי?

תלמיד: כן.

לא יכול להיות.

תלמיד: אין דבר כזה עד סוף גמר תיקון?

לא.

תלמיד: למה?

כי באור מקיף יש כאן פעולת הכלי שדחה את האור ולכן הדחיה הזאת נמצאת באור ולכן האור נעשה מקיף, הוא נעשה הפוך מהאור הפנימי, לא רוצה לקבל. זאת אומרת זו מנה שאני לא רוצה לקבל אותה, שאני דוחה אותה, אני לא רוצה. למה? אני שונא. למה אתה שונא, הרי אני אוהב אותך? אני שונא מפני שאם אני אקבל זה ירחיק אותי. יש כאן מידת דחיה, אני בכוונה אומר לך, שונא.

אני מסתכל על חתיכת הבשר הזו, היא כזו טעימה, ואני מבטל אותה, אני לא יכול לסבול אותה, אני גם לא מרגיש ממנה שום תועלת בינתיים. בזה שאני דוחה אותה, איזו תועלת יש לי? יש לי רק הרגשה שבעל הבית רוצה ורוצה למלאות אותי יותר ויותר, אבל אני נמצא בינתיים במאבק עימו, אני מנוגד לו, אנחנו כאן באיזו צורה אויבים.

תלמיד: זה מה שאני שואל, יש מצב שזה מפסיק לקרות כך?

רק בגמר התיקון.

תלמיד: זה מה ששאלתי, זאת אומרת הם לא מתהפכים יותר, שניהם אותו דבר? זה נקרא שיווי צורה?

כן. או בעיבור, כשהוא מבטל את עצמו, אז גם מבטל, אבל בכל זאת זו צורת הגמר התיקון, הוא מבטל את עצמו ואז העליון עושה עימו מה שהוא רוצה. הוא לא צריך להשוות את עצמו עם העליון אלא רק לבטל את עצמו.

תלמיד: ואז בעל הסולם אומר "וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק,". מה מחזיק אותם אם כך?

במידה שהם דומים זה לזה.

תלמיד: לא דומים, הפוכים. מה מחזיק?

איפה?

תלמיד: הוא ממשיך באותו משפט, "כי בהיות ב' האורות הללו הפוכים זה מזה, וקשורים יחד שניהם במסך שבמלכות דראש א"ק,".

כי מלכות שבראש דא"ק היא מקור לאור פנימי ולאור מקיף, לשני האורות האלה שהם אורות הפוכים.

תלמיד: מה מחזיק אותם כהפוכים? מה הסיבה? מה השורש שמחזיק אותם בכלל?

באחד כשאני מקבל אני בזה מזדהה עם הבורא, והשני, אני דוחה אותו כדי להזדהות עם הבורא. אני לא יכול לחשוב במקומך, את זה אתה תצטרך לעשות לבד, תפעיל קצת את השכל. אתה חושב שאתה בעבודה, אתה בזמן הלימוד.

שאלה: פעולת הביטוש זו פעולה של יתר דבקות של הנברא בבורא או שהדבקות שלו יורדת?

לא. כדי לשמור על הדבקות, לשמור על הקשר עם הבורא הוא חייב להיות בביטוש, הוא חייב לייצב את הביטוש, הוא חייב לייצב את כל התנאים האלה שיוצאים מזיווג דהכאה. לא יכול להיות זיווג בלי הכאה.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו אומרים שהמסך הולך ומתמעט ממדרגה למדרגה, אבל הדבקות של הנברא בבורא היא דווקא הפוכה מזאת, הנברא עוד יותר מתמסר לבורא.

אבל זה נבנה על ידי הכאה.

תלמיד: את זה אני מבין, אני פשוט מנסה להבין אם הנברא עושה את התהליך הזה של ההזדככות כי הוא מפחד שהוא הולך לקבל או שהוא אומר, לא יש לי עוד המון המון מה להשפיע ולכן כדאי לי לעשות את זה?

לא. זה לא המון המון, אלא אם הוא לא יוותר עכשיו על התענוג העכשווי שלו שעומד לפניו הוא לא יוכל להשפיע. ובזה אנחנו נמצאים בהלוך וחזור כך וכך, והבורא בכוונה מפיל אותנו כדי שאנחנו נראה באיזה תענוגים אנחנו נמצאים ולא יכולים להתמודד איתם, ואחר כך נותן כוחות להבין איך אנחנו מתמודדים והכול זה בכוח שלו.

שאלה: לא ממש ברור איך לתאר את זה לעצמי בדוגמה של העשירייה שבה הדחיה היחידה שברורה היא כשאדם לא מסוגל לקבל את מה שאומרת לו העשירייה או החבר.

אז תתאר לעצמך פשוט, שאם אתה לא מסוגל לבטל את עצמך כלפי העשירייה אז אתה לגמרי לא קשור לרוחניות. העשירייה נותנת לך בדיוק מקום, הדגמה, כוחות, דוגמה לְמה שאתה צריך לעשות, לבטל את עצמך כלפי החברים, זהו. ואין כאן חשבונות.

תלמיד: אז העשירייה יכולה לבצע עבודה כזו בפני הקבוצה או בפני הרב באופן מודע?

מה זה לבצע עבודה? כל הזמן צריכים להיות בעבודה כזאת שאני מבטל את עצמי כלפי העשירייה, כל הזמן. עכשיו אנחנו עולים לדרגה אחרת, הבאה, שאנחנו כל הזמן צריכים, לבטל את עצמי בתוך העשירייה ומתוך העשירייה לכלי העולמי, לעשירייה בדרגה יותר גבוהה, זו העבודה.

אות ל"ד

"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך, אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל."

שוב.

"ונתבאר שהאו"פ והאו"מ שניהם קשורים במסך," המסך דווקא מוליד את שניהם, אחד כפנימי ואחד כמקיף. "אלא בפעולות הפוכות זה לזה, ובה במדה שהמסך ממשיך חלק מאור העליון לפנימיות הפרצוף ע"י האו"ח המלבישו, כן הוא מרחיק את או"מ מלהתלבש בהפרצוף. ומתוך שחלק האור הנשאר מבחוץ, לאו"מ, גדול הוא מאוד, מפאת המסך המעכב עליו מלהתלבש בא"ק, כנ"ל באות ל"ב, ע"כ נבחן שהוא מכה במסך המרחיק אותו, במה שהוא רוצה להתלבש בפנימיות הפרצוף. ולעומתו נבחן ג"כ, אשר כח העביות וקשיות שבמסך מכה באו"מ, הרוצה להתלבש בפנימיותו, ומעכב עליו, ע"ד שהוא מכה באור העליון בעת הזווג. ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ. אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף, כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי. משא"כ בע"ס דראש, שם אינו נוהג ענין הביטוש הזה, כי שם אין האו"ח נחשב לכלים כלל, אלא לשרשים דקים לבד, ומשום זה אין האור שבהם נחשב לאו"פ מוגבל, עד להבחין באור הנשאר מבחוץ בחינת או"מ, וכיון שאין הבחן הזה ביניהם, לא שייך הכאה דאו"פ ואו"מ בע"ס דראש. אלא רק אחר שהאורות מתפשטים מפה ולמטה לע"ס דגוף, ששם מתלבשים האורות בכלים, שהם הע"ס דאו"ח שמפה ולמטה, ע"כ נעשה שם הכאה בין האו"פ שבתוך הכלים ובין האור מקיף שנשאר מבחוץ, כנ"ל."

שאלה: למה רק אחרי שהאור חוזר מרגיש את התענוג מאור ישר רק אז הוא עושה את החשבון ועושה ביטוש ועושה את כל הפעולות האלה?

על סמך מה הוא יעשה חשבון? אם הוא עדיין לא עשה הכאה, דחיה, אור חוזר, הלביש את האור ישר באור חוזר, הבין איך בעל הבית נותן לו הזדמנות להגיע לתענוגים של השפעה להיות כמו בעל הבית, אם הוא לא עושה את כל הפעולות הללו איך הוא יכול לעשות חשבון עם האור המקיף?

תלמיד: אם ככה, קודם הוא עשה הכול בראש, אחר כך ירד לגוף, אחר כך ההשפעה חזרה כאילו קיבל על מנת להשפיע.

אתה צודק, לכן הפרצוף נגמר באותיות, בסוף הטנת"א. רק אז הם הכלים הנכונים לפרצוף, מה שיוצא בסוף בסוף.

תלמיד: אם כך הביטוש חייב להיות בטבור, הוא לא יכול להיות בשום מקום אחר.

נכון. כי טבור הוא מקביל, הוא מבדיל באמת בין האור פנימי לאור מקיף ושם זה הביטוש. כך כתוב.

תלמיד: מכל זה יוצא שאנחנו חייבים ללמוד את התע"ס.

את זה אני לא יודע מכל זה. צריכים ללמוד.

תלמיד: אנחנו מחויבים בנחת רוח, לא?

בסדר.

תלמיד: אחרת מה הקיום שלנו?

נכון. בסדר.

שאלה: בעל הסולם אומר "ואלו ההכאות שהאו"מ והעביות שבמסך מכים זה בזה מכונים ביטוש האו"מ באו"פ."

תמחיש את זה.

תלמיד: כן, בדיוק. צריך להמחיש את זה בחיים שלנו. אתה יכול להמחיש איך זה בעשירייה שלנו ואז נבין את זה?

הוא משיג בזה עד כמה בעל הבית עשה בשבילו. הכלי משיג. כי בעל הבית נותן לו תענוג ובעל הבית עוזר לו להיות בדחייה ובהשוואת הצורה בין הפנימי ומקיף, זאת אומרת בכמה שיש יחס כלפי התענוגים ויחס כלפי הדחייה, עד כמה הוא נהנה מזה שהוא דוחה. לא בזה שהוא דוחה, דחייה זה בעצם ההיפך, זו כאילו סלידה מבעל הבית, אבל עד כמה הוא בזה משתווה עם בעל הבית, עד כמה הוא מגלה בזה שזה מה שבעל הבית רוצה.

שכל התענוגים שבאים ברצון לקבל זה רק יסוד בעלמא כדי לבנות יחסים נכונים מעליהם. שהרצון לקבל והתענוג הם לא כשרים, מוכנים ליחסים הנכונים, אלא רק לבנות עליהם עוד קומה.

תלמיד: אתה יכול להגדיר מה זה ביטוש? כל פעם אני שומע שהוא אומר "אמנם ביטוש זה נעשה ביניהם רק בגוף הפרצוף," מה זה המושג "ביטוש"?

זה שאני מבטל את הנטייה שלי לתענוג, רק הנטייה, לא התענוג עצמו ולא את הרצון שלי אני לא יכול לבטל, ואני בונה מעל היחס הזה שנמצא בי יחס לבעל הבית.

תלמיד: הוא אומר "כי שם ניכר ענין התלבשות האור בכלים המשאיר את האו"מ מחוץ לכלי." זאת אומרת הביטוש עצמו, תגדיר יותר טוב, כשאני בעשירייה שלי מה זה נקרא ביטוש? אולי אני אבין מה זה ביטוש.

לא. אתה צריך למצוא את זה.

תלמיד: בהתנהגות בעשירייה? מה זה נקרא ביטוש?

ביטוש זה נקרא נגיד שאתה מבטל את עצמך כלפי העשירייה. רצון כנגד רצון.

תלמיד: אני מבטל את עצמי זה נקרא ביטוש?

כן.

תלמיד: ביטול עצמי זה נקרא ביטוש עצמי?

כן. אלא במה אתה מבטש?

תלמיד: אני מבטש את החבר.

אתה לא בהסתדרות. אתה נמצא עכשיו אצלנו.

תלמיד: אבל אני לא יכול לבטש את עצמי אז אני מבטש אותו. אז מה קורה?

איך אתה מבטש אותו?

תלמיד: אני מעליב אותו. אני לא רוצה כל פעם שהוא יפגע בי אז אני מעליב גם אותו. מבטש אותו. מה אני צריך לעשות? להתגבר מהעל זה?

בטח.

תלמיד: ואז מה זה נקרא?

זה שאתה רוצה לבטל אותו את זה אני מבין אותך, אבל זה שאתה ממשיך את הנטייה הזאת, נותן לה מקום, זו כבר בעיה.

תלמיד: למה בעיה?

זו בעיה כי היא לא מביאה אותך למטרת הבריאה.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עכשיו, אם אני גם לא יכול לבטש את עצמי?

להתפלל.

תלמיד: רק להתפלל ביחד?

מאיפה יהיה לך כוח להתמודד עם זה? לעשות ביטוש נגד הרצון לקבל שלך, איך יכול להיות? מאיפה אתה תיקח את זה?

תלמיד: לא יודע.

רק מתוך זה שאתה תבקש כוח מהבורא שייתן לך כוח האור, שהוא ייתן לך אפשרות להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלך, לבטל אותו, זאת אומרת לבטש אותו, לדחות אותו, להוריד אותו, ולמעלה מזה להרכיב פעולת ההשפעה.

תלמיד: זו לא העשירייה שצריכה לעזור לי להתנהג אחרת?

ודאי שהעשירייה.

תלמיד: רואים אותי כשאני מקבל את זה?

מאיפה אתה תקבל את החשיבות הזאת?

תלמיד: זאת אומרת הם צריכים לעבוד עלי שאני אפסיק כל פעם לפגוע באחר?

לא. הם צריכים לעזור לך במידה שאתה מתכופף כלפיהם.

שאלה: הוא אומר פה שהביטוש של האור פנימי והאור מקיף לא קורה בראש, זה מה שהוא אומר, נכון?

בטבור.

תלמיד: זה קורה בטבור, ובאות ל"ג לפני הוא אומר ככה "אותו זווג דהכאה הנעשה בפה דראש א"ק, דהיינו במסך שבמלכות דראש, הנקראת פה, שהיה הסבה להלבשת אור פנימי דא"ק ע"י האו"ח", אז יש או אין?

מה?

תלמיד: זיווג בפה דראש.

זיווג כן. ביטוש אין. זיווג דהכאה, הכאה שיש אור העליון במסך זה לא ביטוש. ביטוש זה בין שני הדברים באותו הטבע אבל מנוגדים והכאה זה בין שני דברים מנוגדים לגמרי. אור ורצון.

אות ל"ה

"והנה הביטוש הזה נמשך עד שהאו"מ מזכך את המסך מכל עביותו ומעלה אותו לשרשו העליון שבפה דראש, כלומר שמזכך ממנו כל העביות שממעלה למטה המכונה מסך ועביות דגוף, ולא נשאר בו רק השורש דגוף שהוא בחינת המסך דמלכות דראש הנק' פה, דהיינו שנזדכך מכל העביות שממעלה למטה, שהוא החוצץ בין או"פ לאו"מ, ולא נשאר רק העביות שממטה למעלה, ששם עוד לא נעשה ההבדל מאו"פ לאו"מ, כנ"ל בדיבור הסמוך. ונודע שהשואת הצורה מדביקה הרוחניים להיות אחד, ע"ב אחר שנזדכך המסך דגוף מכל עביות של הגוף, ולא נשאר בו רק עביות השוה למסך דפה דראש, ונעשה צורתו שוה אל המסך דראש, הנה נכלל עמו להיות אחד ממש, כי אין ביניהם מה שיחלק אותם לשנים, וזה מכונה שהמסך דגוף עלה לפה דראש. וכיון שנכלל המסך דגוף במסך דראש נמצא נכלל שוב בזווג דהכאה שבמסך דפה דראש, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש, ויוצאות בו ע"ס בקומה חדשה הנק' ע"ב דא"ק, או פרצוף חכמה דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של הפרצוף הא' דא"ק."

תלמיד: זה בקשר לעשר ספירות. אמרת פעם שבן אדם מקבל את תכונת ההשפעה זה בא בו בעשר ספירות. רצון לקבל הוא מקבל.

כן.

שאלה: אז עשר ספירות זה עשר צורות של ביטוי להשפעה? כאילו פעם אתה משפיע בהוד, פעם אתה משפיע בגבורה.

כן. עשר ספירות זה בעשרה אופנים הבורא מתייחס לאדם והאדם יכול להתאים את עצמו במשהו לאותם עשרה אופנים בחזרה לבורא. אתה מתייחס אלי ככה וככה, וסך הכול יש בינינו עשר כאלו התקשרויות, אז זה נקרא "פרצוף".

תלמיד: אז כל פעם אתה משפיע בצורה אחרת בהתאם.

בבת אחת.

תלמיד: בבת אחת כל העשר?

גם במוזיקה, גם בצלילים, גם באוכל, בכל מיני דברים. נגיד יש לך התקשרות עם מישהו, אתה תופס אותו כפרצוף, לפי זה, ולפי זה, לפי הצבע, לפי הריח, לפי האופי, לפי כל מיני דברים, אז זה נקרא פרצוף. תפיסה שלמה, יחסית שלמה של משהו נקרא פרצוף. תבנית.

תלמיד: והתקשרויות בין ספירות.

התקשרויות בין אדם לבורא זה כבר התקשרויות לפי השתוות הצורה. כמה שהוא משפיע לי וכמה שאני יכול להשפיע לו. במידה שאנחנו יכולים במשהו להשתוות אז את הצורה הזאת המשותפת אני תופס. יותר מהבורא אני לא תופס.

תלמיד: אז הבורא זה לא איזה ספירת כתר נגיד, זה מעל זה.

לא. בורא זה סך הכול מה שמתגלה בתוך הרצון לקבל שלי, במלכות שלי. ויש תנאי, שאני יכול לתפוס אותו במידה שאני יכול להידמות לו. ככה זה באותה צורה. אחרת אני לא אבין אותו, לא אכיר אותו. אני צריך להיות בהשפעה במשהו ואז אני לאותו אחוז ההשפעה אני תופס אותו.

תלמיד: יש רצון לקבל ויש עשר ספירות? אלה שני דברים שונים?

רצון לקבל זה מלכות וחוץ ממלכות יש עוד ספירות. זאת אומרת, צורות שעל ידן הרצון לקבל נברא והצורות שעל ידן הרצון לקבל מדמה את עצמו לתכונת ההשפעה, לבורא.

תלמיד: אז בשביל להתייחס לבורא אני צריך לרכוש תשע?

עשר ספירות. כן. מלכות שהיא מדמה את עצמה לט' ראשונות לתשע ספירות שלפניה היא סך הכול מדמה את עצמה לבורא. לאט לאט, אלה שאלות יפות נכונות.

שאלה: מה זה התענוג שאיתו אנחנו עובדים?

הרצון לקבל, כשהוא נכנס בנו אז הוא בונה בנו כל מיני צורות. לפני זה אין. כמו שאתה מכניס פוטנציאל חשמלי בראש אז תלוי במה אתה נוגע, בן אדם בוכה, בן אדם צוחק, בן אדם מרגיש ריחות, מרגיש איזה טעמים, תלוי איפה אתה מכניס את הפוטנציאל החשמלי.

תלמיד: איזה תענוג יש לנו שאיתו אנחנו צריכים לעשות?

תלוי במה שאתה נוגע, באיזה תאים במוח שאתה נוגע, בהתאם לזה אתה מרגיש את סוגי התענוג.

שאלה: אם אנחנו צריכים לעבוד מול תענוג ולעשות צמצום ומסך, איפה נמצא התענוג שאנחנו איתו נעבוד?

אתה צריך להרגיש אותו בפנים. אני רוצה לישון, לאכול, לטייל, כל מיני תענוגים. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, יש לי סוגי תענוגים. האם אני מוותר עליהם? אני לא יכול לבטל אותם, לבטל אסור, זה נקרא "נזיר" ונזיר חייב הרבה תיקונים כדי להיות אחר כך אדם נורמלי. צריך להביא קורבן, כדי להתקרב לבורא צריך להביא קורבן. למה? לא יהיה לו על פני מה להתקרב כי הוא נזיר, הוא מתנזר מהרצון לקבל. אנחנו, עם הרצון לקבל שלנו, על פני הרצון לקבל, לוקחים אותו ואיתו עובדים כדי להתקרב לבורא. לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", בגלל שיש לו יצר יותר גדול שהוא מתגבר עליו, הוא יותר קרוב לבורא, לכן כל צדיק הוא בפנים רשע גדול מאוד.

תלמיד: ואיך זה קשור לעבודה בעשירייה?

עד כמה שאני יכול להתגבר על הרצונות שלי ליהנות, למען העשירייה להידבק בהם, אני רוצה לגלות תענוג מהדבקות בעשירייה שהוא יותר גדול מכל התענוגים הפרטיים שלי. ואני רוצה ליהנות מדבקות בעשירייה לא מפני שאני נהנה אלא מפני שאני מהנה לבורא, אז יוצא אני, עשירייה ובורא ובצורה כזאת אני משפיע לו. משפיע.

תלמיד: כל העבודה בעשירייה זה כאילו סוג של הכנה לעבודה עם התענוג של להידמות לבורא?

ודאי, אלא בשביל מה אנחנו עושים את הכול? שיהיה לנו פרצוף. מה זה פרצוף? מכונה שמייצרת תענוגים לבורא.

תלמיד: אם העבודה בעשירייה היא הכנה לעבודה עם התענוג של דבקות בבורא או דבקות בעשירייה, אז איפה יש שני חלקים של ביטוש, מה זה הברור של הביטוש?

אני חייב להוריד לא את התענוגים שלי אלא את חשיבותם לעומת חשיבות הבורא, לעומת חשיבות הקבוצה. יש כאן "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד הוא", יש כאן שלוש מדרגות, אני, מבטל את התענוג האישי שלי כלפי הקבוצה, אני מבטל את התענוג שלי כלפי הקבוצה כדי להשפיע לבורא. בראש הקבוצה נמצא הבורא.

תלמיד: אז מה הפעולה של האור המקיף, דווקא היא דוחפת אותי להרגיש את התענוג בקבוצה?

האור המקיף כל הזמן עומד לידך כדי לייצב לך את הצורה. אם לא היה הלחץ של האור המקיף מבחוץ, לא היית מקבל "גזרה", באיזו צורה אתה נמשך ומתייחס לבורא.

תלמיד: אז האור המקיף בעבודה בעשירייה יוצר בי נטייה להישאר רק בעשירייה כאילו.

לא. אור מקיף יש לו הרבה פעולות. כל פעולה היא תמיד בעד ונגד. האור המקיף כשהוא לוחץ עליך הוא גם מביא לך הכרחיות לעלות מדרגה. כמו שאנחנו לומדים כאן שבהשתלשלות מלמעלה למטה הוא גורם לירידה, לטנת"אות בירידה, הוא גם מגלה לך את הרשימות החדשות, יציאת הרשימות החדשות. הן כבר נמצאות בפנים אבל הוא עוזר להן להתגלות ואתה עולה ממטה למעלה.

שאלה: מה משתנה בפרצוף הבא, אחרי ההזדככות של הפרצוף הקודם?

משתנה הכול. כל פרצוף ופרצוף בפני עצמו באלף ואחד צורות. דגים, בשר, גדול, קטן, קטנות, עיבור, יניקה, זה הבדל. מה שאפשר לקשור ביניהם זה רק קודם ונמשך, אחד תוצאה מהשני. אבל הטבע שלהם, הביטויים שלהם, הכול יכול להיות מאוד מאוד שונה.

שאלה: אור מקיף ואור פנימי שניהם מכים במסך ורצונם לבטל אותו. האם זה נכון?

נכון.

תלמיד: למה תמיד נאמר שאור מקיף מזדווג או מכה באור פנימי והמסך נעלם?

אור פנימי מחליש את המסך מפני שהוא נותן לו תענוגים מהפעולה שעשה. אור מקיף אומר "תראה כמה שיש לי עוד תענוגים", ואז שניהם מבטשים במסך והמסך מתבטל. אבל המסך מתבטל לא בגלל שהם מבטשים, אלא הפעולה שהם מבטשים בו, מביאה אותו להחלטה שלו להזדכך כדי שלא יבטשו בו, כי הוא לא מסוגל לעמוד תחת הלחץ שלהם. ולכן הוא עולה לפה דראש, מקבל שם, בפה דראש תוספת כוח מהאור שעומד בפה דראש, מקבל משם תוספת כוחות ואז עושה את הפעולה הבאה בלקבל על מנת להשפיע.

(סוף השיעור)