שיעור בוקר 12.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
תפילה – קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס אירופה
Mlt_o_rav_2019-11-12_lesson_avoda-im-afraot_n1_p1_qEorQ6YW
קריין: אנחנו בשיעור בנושא "הכבדת הלב - הזמנה לעלייה". מתוך שיעור מספר 5 בכנס קבלה לעם העולמי בבולגריה.
אנחנו יודעים שכל הדרך שלנו היא עליות וירידות. שאי אפשר לעלות לדרגה אלא אם כן מקבלים עביות נוספת שעליה מתגברים, ואז נקרא שעולים לדרגה הבאה. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", זאת אומרת הכול מתחיל מהלילה, מהחושך, מגילוי הרצון המקולקל שמתקנים אותו, אז מגיעים ליום.
לכן כאן אחרי הכנס בבולגריה יש לנו שני דברים, ודאי שאם עשינו עבודה טובה ועלייה, אז צריכים עכשיו להרגיש ירידה, אבל זה צריך להיות קצת אחרת כי אנחנו הרחבנו את הכלי, זה לא באותו מקום, נגיד בתוך עשירייה, שהייתה עליה וירידה ועוד עליה ועוד ירידה, וכל ירידה היא יותר גדולה, עמוקה ומרגישים יותר הכבדת הלב, ומתוך ניסיון אנחנו כבר יודעים על זה ושמחים על זה, ומבינים שזאת ההכנה לדרגה הבאה, לעליה הבאה, אבל כאן יכול להיות שהתהליך הזה יהיה מטושטש, מפני שאנחנו כמו שדיברנו, לא בעליות וירידות אלא התרחבות והתקבצות, שזה קצת אחרת. אנחנו צריכים ללמוד להרגיש את השינויים הללו שיש כלי פנימי בעליות וירידות ויש כלי מקיף, לאור מקיף לעליות וירידות, ואנחנו נתחיל לזהות מה ההבדל ביניהם, שוני, שזה קצת מטשטש את העניין, אבל נראה את זה במשך הזמן. קודם שיהיה ניסיון, זאת אומרת הרגשות האלו השונים למיניהם, ואחר כך נבין מה שקורה ואיך לעבוד עם זה. אבל איך שלא יהיה, טוב לנו לחזור על עניין הכבדת הלב כהזמנה לעליה.
קריין: אנחנו קוראים מתוך שיעור 5 של כנס קבלה לעם העולמי בבולגריה בנושא "הכבדת הלב - הזמנה לעלייה" נתחיל מציטוט מספר 3 מתוך רב"ש ב' מאמר "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".
"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."
(רב"ש ב', מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה)
אנחנו יודעים שכך זה קורה ומסכימים עם זה, אבל צריכים עוד לשים לב שכשהבורא פותח לנו חלק נוסף מהכלי השבור, הוא רוצה שאנחנו לא רק נרגיש את החושך, את חוסר הכוחות, חוסר האונים, בזה שאנחנו מבינים שזו מדרגה חדשה, שזה בא מהבורא, זה בדרך כלל גם כן פועל על האדם כך שהאדם נרגע. זה מצב חדש, בטוח שאני חלש, בטוח שאני לא מסוגל, זה יעבור עוד יום, עוד יומיים ולא נורא, כאלה מצבים צריכים לעבור. זאת אומרת "אין חכם כבעל ניסיון", מביא אותו למצב שהוא מסכים עם הדבר הזה ומחכה שזה יעבור.
כאן בהחלט מקום היגיעה דווקא, כי כשבא החושך אנחנו צריכים כאן להראות, שאנחנו מצד אחד מסכימים לחושך, כי לא חשוב לנו איך שאנחנו מרגישים אפילו במצב לא כל כך טוב, וזה שאנחנו מבינים שזה בא מהבורא זה משמח אותנו, שבכל זאת הוא השולט בכל המצבים אלא אנחנו צריכים כאן להוסיף את העבודה דווקא בחושך. בלילות זו עיקר העבודה שאנחנו צריכים להוסיף, דווקא במצבים האלו שאנחנו מרגישים חוסר כוחות, שאנחנו לא מרגישים נכון את ההתמצאות שלנו בהם, במצבים הללו, כאן כמה שיותר מהר להשתדל לברר את המצבים ולהביא אותם למצב של עבודה, מהו מצב של עבודה? שאנחנו כמה שיותר מהר, דרך כל מיני פעולות שנראה לנו שאנחנו צריכים לעשות, מגיעים לפעולה המועילה היחידה שזאת התפילה, ובתפילה הזאת אנחנו מבקשים לא שתהיה לנו יותר הארה והרגשה, אלא אנחנו רוצים יכולת להשפיע נחת רוח דרך החברים לבורא.
זאת אומרת כאן במקום החושך, ערפול חושים, צריכים למצוא את השטח שאותו אנחנו רוצים להחיות וזו עיקר העבודה. אם אנחנו נמצא את הגישה הנכונה, אז יהיה לנו עוד יותר ועוד יותר, כל פעם אנחנו נוסיף לגישה הזאת עוד הבחנות, ואז אנחנו נבין שאנחנו צריכים כאן לעבוד ולהוסיף דווקא ממצב החושך, ושהעבודה בלילות היא העבודה המבורכת ואנחנו מחפשים את זה, ממש מחפשים, ומתוך החושך אנחנו מביאים את האור, לא שהאור שבא מהבורא הוא האור, אלא האור שאנחנו מרגישים, בחושך דווקא, את היכולת לעבוד והיכולת להוסיף לאור האמונה, אור החסדים שאנחנו עושים ואז אנחנו מבינים שיום ולילה יכולים לבוא מהבורא ויום ולילה יכולים לבוא מהאדם. שהאדם יכול להאיר את הלילה וכך להתקדם. אני מעורר את השחר בקיצור. זה שחר אחר כשהוא בא מעבודת האדם, ממה שמגיע מלמעלה.
נמשיך ונראה עוד. אבל, בקיצור, לחפש איך אני יכול להשתדל במצבים של החושך לא להיפרד מהבורא, מאין עוד מלבדו, מעשירייה, מהקדושה שעל מנת להשפיע, חסדים, כוח השפעה זה מה שאני מחפש ומשתוקק ואני מסתפק בזה.
קריין: ציטוט מספר 4 מתוך רב"ש א'. מאמר "כל התורה היא שם אחד קדוש".
"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע."
(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
נתאר מצב שאני נמצא בלי עבודה, כל אחד מאיתנו, ואם אתה נמצא בלי עבודה אין לך מה לאכול, עכשיו מגיע מישהו שאומר לך, "יש לי עבודה בשבילך", אז האדם הזה כאילו בא אליך ומגיש לך מזון, ביגוד, כל הדברים שאתה צריך, לכן אנחנו צריכים להודות לבורא על כך שנותן לנו הזדמנות לעבוד, יש כאלה שלא נותן להם, כל מיליארדי האנשים, הם לא מקבלים את עבודת ה', לעבוד אצלו ולקבל אז שכר את אור החסדים, להיות המשפיע כמוהו ולראות בכוח השפעה שמקבלים שכר הגדול.
לכן אדם כשהוא מקבל הכבדת הלב הוא צריך להיות שמח בזה שמגיע לו מצב כזה. זה מקום העבודה, זה המקום שהבורא מושך אותו, מזמין אותו אליו. ודווקא בזה שממלא אותו במקום שהוא נמצא, אז דוחה אותו בזה מעצמו, ואת היחס הזה אנחנו צריכים להבין, ולהתייחס לזה ממש בצורה מטרתית.
לכן במצבים שהאור לא מאיר, זאת אומרת כשאני בהרגשה שלי מרגיש שלא מאיר, אני מרגיש בזה גם כן הזמנה, לחפש איך אני יכול להאיר את האור שלי בתוך החושך. שהבורא פותח לי חושך זה נקרא שהוא מגלה לי רצון לקבל שבור, ואני צריך להביא לשם את אור החסדים, שהרצון הזה יתחיל להיות מואר.
לכן כל הזמן צריכים לחשוב על היחס למצבים. אם אנחנו נשים לב אז אנחנו נראה שבכל מצב ומצב גם שכאילו מאיר וגם כשלא, בשכל וברגש מאיר ובשכל וברגש לא מאיר, בכל המצבים האלה יש לי תמיד מה להוסיף, ולהוסיף לקראת הדבקות בבורא שאני יותר ויותר נמצא במצב שעובד עמו כשותף שהוא עושה צעד אחד ואני עושה כנגד זה צעד השני, משלים.
הוא עושה, אני עושה, הוא עושה, אני עושה וכך לאט לאט אני מגיע למצב שאני מבין יותר את הפעולות שלו, אני יכול לחלק את הפעולות שלו לשלבים, לצעדים, לסיבה ומסובב, ובהתאם לזה אני מרגיש עד כמה שהפעולות האלה הן באות אלי בצורה של סדר סיבה ומסובב וגם כן בצורה שעולים באיכות, וכך אז יוצא שאני לא מרגיש שזו הכבדת הלב אלא זו מן שפה שהבורא בצורה כזאת מדבר איתי, ואז אני מתחיל להרגיש בכל אלו הירידות והעליות, בניית הכלים, מילוי הכלים, ואנחנו מדברים עמו, אני והוא, וככה כל אחד מתחיל להרגיש את העשירייה כאיזה מן מנגנון, שמנגן כך שיש לי את כל האפשרויות להביע את עצמי, יש לי כל האפשרויות לשמוע, להרגיש את הבורא בתוך העשירייה הזאת כמו נגיד במוזיקה, כמו ממש דרך עשרה כלים.
שאלה: במה בדיוק העבודה המשותפת שלי עם הבורא? מה הוא עושה ומה אני?
העבודה המשותפת שלי ושל הבורא היא שאני משתדל להשלים כל רגע ורגע במה שאני נמצא בזה שאני מקבל ממנו את הרגע הזה, הרגשה, הבנה, הכול בא ממנו, ואיך אני צריך להשלים את זה ל"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". איך אני יכול לעשות את זה לא בצורה הפשוטה ביותר שזה אני והוא אלא דרך העשירייה, שכאן אנחנו עדיין לא מתמצאים מספיק.
אני מתחיל להרגיש איך אני וכל החברים שלי צריכים להיות מחוברים בינינו כדי להתאים את עצמנו לתשובה נכונה לבורא.
תלמיד: מהי התשובה?
התשובה היא שכל העשירייה מחוברת כך שנמצאת בחיבור שנקרא ערבות הדדית כדי סך הכול להשלים את התגובה המשותפת שלנו לבורא. תנסה לחשוב שיש לך קבוצה ויש כוח עליון שהוא עושה משהו בקבוצה, איזה שינויי מצבים ביניכם, ואתם צריכים להשתדל עם שינויי המצבים האלה, כל אחד להשלים את עצמו באופן כזה שהוא מרגיש שזאת תהייה עשירייה מאוזנת, שכולם נמצאים במחשבה אחת, בכוונה אחת לעשות נחת רוח לבורא יחד. עד כמה שכל אחד רוצה אז להרגיש את כולם יחד, כל אחד וכולם, כדי שבסך הכול אתם תרגישו שהבורא מרוצה. ואז בצורה כזאת אתה מתחיל כבר להתקרב יותר ויותר לדבר עימו. זאת השפה. בכל עשרת הכלים האלו תתחילו להרגיש את החיבור, המנגנון, שמדברים זה עם זה. אבל גם תרגישו שאם אתם נמצאים יחד אתם שומעים אותו ואם אתם נמצאים יחד אתם מדברים עימו.
אני זוכר שפעם לפני הרבה שנים ראיתי סרט בשם "סולאריס" כנראה, אני חושב שזה היה עוד כשהייתי שם ברוסיה, שמגיעים בחללית לוונוס או למאדים, אני לא יודע בדיוק, ומתחילים להרגיש שמישהו נמצא, אבל מי, לא ידוע. ואז הם מתחילים להבין שמה שהם מרגישים זה בא מאותו קול ואיך הם יכולים לענות לאותו קול. אתם מתארים את הדבר, אז אותו דבר אצלנו כאן. בהרגשת איש את רעהו יעזורו, בהרגשת החברים, אנחנו כך יכולים להגיע למצב שאם אנחנו מתקשרים יחד המחשבה שלנו, הכוונה שלנו, הרצון שלנו, את כל מה שיש לנו אנחנו יכולים למסור את זה לקול ההוא, קול ה', ואז גם לשמוע באותו הכלי המשותף. את זה בעצם אנחנו צריכים עכשיו לארגן.
שאלה: אני רוצה לדייק, זה דיבור שלי דרך העשירייה?
יחד. יחד עם העשירייה. אבל מה זה יחד עם העשירייה? זה בכל זאת איך שאתה מתאר אותם שהם נמצאים איתך יחד, אתה בהם והם בך, ובמידה הזאת אתם יחד נכללים בבורא.
תלמיד: כי התחלת קודם לתאר את הדיאלוג הזה של האדם עם הבורא דרך העשירייה ואחר כך שאני כאילו נמצא בתוך המנגנון בקשר איתו.
צריכים להגיע למצב שאין אני ומנגנון, זה אחד. הרגשה מאוד מיוחדת שמתקשרים יחד ומרגישים לא יחד אלא אחד. זה כבר אפקט הרזוננס, זה כבר מתחיל להיות, כשכל הגרמוניקות האלה מתחברות יחד אז מרגישים, זה לא עניין של עוצמה, אלא איכות חדשה, בגלל שיחד.
שאלה: לאיזו ירידה לצפות עכשיו, מה הביטוי החדש שלה?
ירידה יכולה להיות מאוד שמחה, קלה, יפה, כי אנחנו כבר רגילים אליהן, לירידות האלו, לא נורא אם אני מרגיש לא טוב, אם אני מעורפל, אם אני מבולבל. הבורא דווקא לא נותן לנו ירידות כאלה ב"בום" שכולנו לא יכולים לזוז. לא, הירידות הן יותר איכותיות. כמו איזה מומחה שאתה מביא אותו לאיזו תמונה, או מוזיקאי, הוא מראה לך הבדלים קטנים. מה שאין כן אדם רגיל פשוט יגיד, בסדר, אני לא מבין, רק דברים גסים. זה כל העניין של המומחיות. אז גם אנחנו, לפעמים נקבל ירידות בומבסטיות גדולות מאוד שממש אדם לא יכול לזוז, לא רואה ולא שומע, ראיתי כאלה אצל רב"ש, זה מצד אחד, אבל עוד חכה עד שזה יבוא.
אבל עכשיו בינתיים יהיו לנו עליות וירידות לא גסות כמו שהיו קודם, אלא כאלה שאנחנו צריכים להבחין בהן שאין לי אותה נטייה כמו שהיתה קודם, לא אותה דבקות, לא אותו יחס עדין לחברים, לעשירייה, אלא קצת פחות. נותנים לך להעלות את הרגישות, מעלים לך את טווח הרגישות קצת יותר, ואתה צריך כבר ברגישות החדשה להבין, כמו שבעל הסולם כותב, שאם אדם רגיל לא מזהה שבכלל יש שינוי אז האדם המומחה או הרגיש לזה, הוא מזהה כאן הרבה שינויים.
ולכן אנחנו צריכים לשים לב, יכול להיות שלעומת הירידות הקודמות, לעומת הכבדת הלב שהייתה לנו פעם, עכשיו אין הכבדת הלב, הכול בסדר גמור, כאילו שום דבר לא לוחץ עליי. אבל אתה מחובר לעשירייה? "אני לא מרגיש כל כך", אז זאת הירידה. אתה חושב על הדבקות בבורא או שאתה נמצא באיזשהו מצב כזה מעורפל? "כן, מעורפל", זאת הירידה. וזאת ירידה ברגישות חדשה, שהעבירו אותך נגיד לרגישות כפול עשר לעומת קודם, זאת אומרת שאתה צריך עכשיו לזהות עליות גדולות וירידות גדולות בהבחנות יותר עדינות. וזה לא שאין לך מצב רוח או אין לך שכל לעבוד עימו כמו שהיה קודם. לא, את המצב רוח אני לא מרגיש כל כך, ושכל, קודם לא יכולתי לחשוב על כלום, היה מצב רוח שלא יכולתי לראות, הכול היה שחור. עכשיו לא.
אתה צריך ברצון החדש הזה ובשכל החדש הזה להבחין שאין לך דבקות, זאת אומרת להעלות את עצמך לרגישות יותר גדולה, לשכל ולרגש, להבחנות יותר דקות. ואתה צריך לעשות את זה בכוח, ובתפילה, בלבקש, ואז אתה באמת עולה לדרגה חדשה. אתה רוצה להבחין בדברים שקודם לא הבחנת, הכול היה בסדר. לא, זה לא בסדר, אין לי דבקות, אין לי מחשבה על הבורא, על העשירייה, אין לי רגש כמו שצריך להיות, אני מעורפל. זה שאני מעורפל זה לא רע, אלא הרע הוא כי אין לי בזה דבקות ברגש ושכל, את זה לדרוש, את זה להוסיף. אז אתה מתחיל לזהות את החושך, את הירידה, בדברים יותר עדינים. כאילו הבורא אומר לך "קח את זה, הכול יהיה בסדר, קח". לא, אני לא מסכים, אני לא מסכים ל"קח ולך", אני דורש התקרבות. זאת אומרת החושך היום בשבילי הוא הרבה יותר ממה שהיה קודם.
איפה בעל הסולם כותב שאפילו על ההבחנה הקטנה הוא אומר שזה דבר גדול?
קריין: ב"שמעתי" ס"א כותב בעל הסולם "אם התחתון, על מחשבה דיבור מעשה קלה, נחשב אצלו כאילו עשה מעשה גדולה. למשל, על הפסק רגע בדביקות ה', נחשב אצלו כאילו עבר על איסור דאורייתא, החמור שבחמורות. אזי גם למעלה מסכימים לדעתו של התחתון. ונחשב זה למעלה, כאילו הוא עבר באמת על איסור חמור. נמצא לפי זה, שהצדיק אומר, שהקב"ה מדקדק עמו על חוט השערה. וכפי שהתחתון אומר, כן מסכימים עמו למעלה.
ובזמן שהתחתון לא מרגיש איסור קל, שיהיה חמור כמו איסור חמור, גם כן מלמעלה לא מחשיבין את הדברים הקלים, שעובר עליהם, שיהיו נחשבים לאיסורים גדולים. נמצא, שעם אדם כזה נוהגים עמו כאילו הוא היה אדם קטן. היינו המצות שלו הם נחשבים לבחינת קטנים, וכמו כן העבירות שלו נבחנים לקטנים. ששניהם נשקלים במשקל אחד, והוא בכלל נבחן לאדם קטן.
מה שאין כן מי שחושב את הדברים קלים, ואומר שהקב"ה מדקדק עליהם כחוט השערה, הוא נבחן לאדם גדול, שהן העבירות שלו הם גדולים, והן המצות שלו הם גדולים.
ולפי התענוג שהאדם מרגיש בעשיית המצוה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש יסורים בעשיית העבירה."
רציתם ללמוד על הכבדת הלב, אז אני רוצה כאן פשוט להעביר שהכבדת הלב זה לא שכבד, זה לא שחושך, זה לא שלא מבינים כלום במוח ולב, זה יכול להיות דברים מאוד קלים, שפשוט לא נותנים לך מלמעלה, מחפשים שאתה תיכנס בעצמך ברגש, בשכל, איפה עוד אני יכול למצוא נקודות קשר עם הבורא. וזה כבר נקרא הכבדת הלב, שלא נותנים. ואז צריכים לבקש, צריכים לדרוש, צריכים בכוח לרכוש את זה.
שאלה: אז ברגע שמזהה איכות חדשה, חושך, ירידה חדשה?
לא, אני רוצה להגיד שחושך זה לאו דווקא שיהיה חושך כמו קודם, פעם היה לי חושך מזה שלא יכולתי לקום מהמיטה, חושך מזה שאני שומע מה מדברים ולא שומע, לא מבין מילה, זה חושך. היום לא, אני מבין על מה מדברים ומרגיש איך שמרגיש אבל אין לי אותה נטייה לדבקות, השתוקקות כמו שלפעמים הייתה לי אין עכשיו, זה בשבילי חושך. זאת אומרת הרגש והשכל עובדים, השתוקקות אין. איפה הנטייה, איזו ערגה, זה חושך. זאת אומרת אני מתחיל לאתר, להגדיר את עניין החושך בצורה יותר גבוהה. אני מודד את החושך לא לפי כמה אני מקבל מהבורא אלא עד כמה אני משתוקק אליו.
תלמיד: וברגע שזיהה שחסרה לו השתוקקות וזה החושך, הדרגה האיכותית.
רק זה, לא אכפת לי מה אני מקבל ממנו, לא חשוב לי, אני לא דורש לקבל אני דורש לתת, להשתוקק, זו רגישות חדשה בעבודת ה', זאת אומרת ביחס לבורא.
תלמיד: ומה בדיוק בנקודה הזאת שהוא תפס את האיכות החדשה הזו?
אני רוצה שתהיה לי השתוקקות, שהמוח והלב שלי יעבדו רק לצורך על מנת להשפיע נחת רוח, לזה אני דואג, אני לא דואג למה שיש בכלים שלי, אני דואג למה שיש מהכלים שלי אליו.
תלמיד: אני מבקש השתוקקות?
כן.
שאלה: האם אנחנו צריכים להתכונן להכבדת הלב, שתהיה לנו הכבדת הלב?
לא, אבל אנחנו צריכים תמיד לבדוק האם יש לנו מצב חדש. מצבים חדשים באים לפעמים מזה שהבורא מאיר לנו או בפנים או באחוריים ואנחנו צריכים בהתאם לזה להגיב. אני עכשיו אחרי הכנס לא מרגיש כלום, לא טוב, לא רע ולא כלום, האם זה עכשיו נקרא אצלי ירידה, עלייה או איזה מצב סטטי, מצב ביניים? על זה אנחנו מדברים. אז בכל מצב ומצב אדם יכול לשאול את עצמו, מה זה נקרא אצלי מצב של ירידה, האם אני מרגיש שאני משתוקק לבורא פחות מהמצב הרגיל שלי או לא?
תלמיד: אני שואל כי אני לא מרגיש את הכבדת הלב.
על זה דיברנו, על כך שאתה יכול לא להרגיש הכבדת לב וזו [בעצם] הכבדת הלב בצורה החדשה. כולנו גמרנו את הכנס, חזרנו בהרגשה יפה, טובה, כולנו מבינים שהשגנו מצב חדש, לכן אני אומר עכשיו, שבמצב החדש הזה הכבדת הלב היא גם הכבדה חדשה. אני מרגיש שאם קודם הבחנתי בהכבדת הלב שלי מזה שלא היה לי רצון או שבשכל לא יכולתי לסובב את עצמי בצורה הרגילה, שאני ככה מעורפל גם בחושים גם בשכל, עכשיו לא, אין לי שום דבר כזה. אז איפה הכבדת הלב, ישנה או לא? אומרים שהכבדת הלב ישנה בכל רגע ורגע אם אתה יכול לזהות אותה, כי בכל רגע ורגע מתגלים כלים חדשים.
עכשיו הגעת למצב שיכול להיות שאתה מרגיש טוב לעומת ההבחנות הישנות, לפי ההרגשה אתה לא מרגיש שרע לך, שאתה מבולבל מבחינת השכל, אבל האם יש לך השתוקקות לבורא, השתוקקות דרך הקבוצה לתת לו, להתייחס אליו, להשפיע לו. יש או אין? אין, אני גם בזה מעורפל. יופי, זאת הכבדת הלב, הכבדת הלב החדשה שלא הייתה קודם, כי קודם לא שמתי לב לזה, עכשיו את זה דורשים ממני. זאת אומרת העליות והירידות הן עכשיו כלפי הערגה, כלפי ההשתוקקות, הנטייה לבורא, ההשפעה לבורא, כלפי זה עכשיו תבדוק את עצמך, האם אתה בעליות או בירידות, לא במה שאתה מרגיש בכלים שלך אלא כמה אתה מרגיש כלפי הבורא.
תלמיד: רציתי להגיד שכול מה שקיבלנו מהכנס, אני דווקא רוצה להעביר לעשירייה, וזה מה שנותן לי להיות קשור לבורא.
יפה.
שאלה: בקטע שקראנו כתוב שאדם מתייחס לכל דבר אפילו הכי קטן כגדול.
כלפי הדבקות בבורא.
תלמיד: כן ברור. השאלה, האם מדובר באדם כלפי העשירייה שלו, שלכל דבר קטן אפילו מבחינת הדיבור או המעשה שלי אני מתייחס ממש בדקדוק, זו הכוונה?
כן אבל צריכים ללמוד איך להתייחס. אתה צודק.
שאלה: מה שהסברת הרגע לגבי הכבדת הלב החדשה הזאת, חוסר ההשתוקקות לבורא ולחיבור, זה בכלל לא היה בעיה במשך הכנס. התיישבת ליד השולחן, הסתכלת על החברים והכול היה שם. לומר את האמת אני עכשיו אישית לא מבולבל אבל מרגיש שבור, כאילו יש לי חיבור מאוד חזק בעשירייה שלי, וחיבור עם הקבוצה מפתח תקווה, ואנחנו פה בעשיריית שיעור בוקר, ויש לי עשירייה מקומית באירופה, אנחנו עושים מאמץ להיכנס לעשירייה אחת באירופה. לאן אני צריך לכוון ואיפה אני צריך להשקיע את המאמץ שלי? מהי העשירייה שלי? באמת חסר לי איזה יסוד לעשות בו את העבודה האיכותית. מה אתה ממליץ?
כך יכולים לשאול אותי עוד אלף איש, לאיזו עשירייה אני ממליץ להיות דבוק. אני חושב שהעבודה היום יומית שלנו בשיעור בוקר כמו שאתם, צריכה לברר לנו עם מי אנחנו יכולים להיות דבוקים כדי להתייחס לבורא. כמו שאני רואה עכשיו, אתם אפילו אחד עשר איש ואני מכיר את כולכם, אני חושב שככה אתם יחד מצטיירים עכשיו לפנינו. בשבילי זו עשירייה.
ודאי שאתה יכול להיות קשור עם עוד כל מיני עשיריות, האמת שכשאנחנו מדברים על עשירייה אלה לא אנשים אלא התכונות שלהם שאנחנו רוצים לחבר אותן כאחד. איפה שאתה מרגיש שאתה קיים, שאתה נמצא, בינתיים זה לדבר איתם, להרגיש אותם, הם יכולים לעמוד בתוך הלב שלך, זאת עשירייה. אז זה לא עניין קריטי כל כך האם העשירייה הזאת או עשירייה אחרת.
תתאר לעצמך שאתה נמצא בכלי של אדם הראשון שכולו כלי אינטגראלי, אז עליך להיות קשור עם כל מיני עשיריות. בינתיים אנחנו מדברים רק על מה שקרוב אליך, עם מי שאתה יכול להיות קבוע מחובר, אלה שיכולים לעורר אותך ואתה אותם ולקבוע קשרים כאלה בצורה ארצית בוא נגיד, לפי המצב שלנו. אבל עוד מעט תתחילו לראות, ועל זה נדבר בזמנו, שזה קצת אחרת, שיש מהות אחרת לעשירייה, יותר גבוהה ויותר מנותקת מהמציאות שלנו כאן. אז תחשוב, אני חושב שעשירייה היא שאתה נמצא איתם בשיעור בוקר, אתם צריכים לקבוע, אנחנו עשרה ואנחנו קובעים ולומדים, ואחר כך מדברים במשך היום אולי פעם, פעמיים, זאת עשירייה. בהצלחה לכם.
שאלה: אמרת שחושך זה כשלאדם אין השתוקקות לבורא שפעם הייתה לו. איזה אמצעי הוא הבטוח שאדם יגיע עוד פעם להשתוקקות הזאת, להרגשת החיפוש?
חיבור עם עשירייה ותפילה לבורא, על תשובה אין אפילו מה לשאול. מה לעשות? רק דרך העשירייה להשתוקק לבורא, להעלות תפילה דרך העשירייה לבורא, זה כל הפתרון שלנו, כל הפתרון שלנו הוא כך.
שאלה: איך צריכה להיות העבודה בין החברים בעשירייה במצב הזה שאתה מתאר?
לעזור, "איש את רעהו יעזורו", עד כמה חשוב לנו עכשיו למצוא לפי החוסר חושך, חושך חסר. פתאום אנחנו מרגישים שאין לנו רצון, אין לנו אותו דחף כמו שהיה קודם, כי קודם היה דחף מתוך זה שהיה חסר לי, עכשיו כאילו צריך להיות דחף שכאילו חסר לבורא. אז איך אני עכשיו אמצא בי כאלו חסרונות כאלו רצונות שאני אשתוקק אליו, שאשתוקק לתת, להשפיע, לכוון את עצמי אליו בזמן שלא חסר לי? קודם הוא עורר את החושך ועכשיו אני צריך לעורר את השחר. הרבה יותר קשה. עכשיו אני צריך לדאוג לכלי, לחיסרון לבורא. קודם כאילו פניתי אליו בגלל שהיה לי רע, עכשיו לא רע, אז איך אני אפנה? עכשיו זה המקום דווקא להשתוקקות, לתפילה ולפעולה. מובן שאנחנו נמצאים במצב יותר קשה, זו המדרגה החדשה. עקרונית ממש.
שאלה: האם צריך לברר את המצב הזה בצורה פתוחה בעשירייה, ואחרי זה לברר יחד איך לעלות מעליו? האם זו העבודה היומיומית שלנו עכשיו?
יכול להיות, נראה. עד כמה שאנחנו נחזיק. כי אני מזהה שהכנס שעברנו בבולגריה הביא אותנו למצב חדש, לדרגה חדשה, עכשיו ההבחנה חדשה, אנחנו צריכים לעורר את החיסרון שלנו לבורא בעצמנו, זה בכללות הכלי, וזאת עבודה חדשה. זאת אומרת, כלפי זה אנחנו מדברים על הכבדת הלב, מהי הכבדת הלב עכשיו? שאני נמצא בדאגה בזה שאין לי השתוקקות. קודם הייתה לי עזרה מהבורא, הוא היה מעורר בי כל מיני מצבים רעים ואז הייתי רץ אליו. עכשיו אני נמצא במצב שאני צריך לרוץ אליו לא בגלל שרע לי, אלא בגלל שאני רואה שאני לא עושה טוב לו, שאני לא חושב עליו, מזה רע לי, מזה אני צריך להתחיל את העבודה.
שאלה: אז הכבדת הלב עכשיו זה דווקא על זה שאין לי חיסרון, ואז אני מתחיל לעצב את החיסרון?
כן. אין לי חיסרון טבעי, שרע לי, אלא אני עכשיו עובר למצב שיש לי חיסרון מזה שאני לא גורם נחת רוח לבורא.
תלמיד: אז מה מניע אותי? כאילו על מה ההכבדה?
זאת ההכבדה. שאין לי חיסרון טבעי שרע לי, הרצון לקבל שלי כאילו לא עובד, אני צריך עכשיו לפתח רצון להשפיע.
תלמיד: אז רע שאין לי רצון להשפיע?
כן.
תלמיד: וזאת הרגשת ההכבדה?
כן. זו הכבדת הלב החדשה. זו גם מדרגה חדשה. תתחילו להמחיש אותה, אתם תראו, זה מצב חדש. זו כבר ממש התקדמות גדולה לקראת הרוחניות. אם נתחיל לממש את זה, זהו, ניכנס.
שאלה: האם ההשתוקקות החדשה צריכה להיות ברמה אחרת, עם יותר הבחנות?
רמה אחרת, כן. רמה כזאת, שאני מעורר את ההשתוקקות. היא כאילו לא חסרה לי מטבעי, מהטבע שלי, לא חסרה לי. כואב לי לא לתת? לא. עכשיו אני צריך לעורר את הדבר הזה. הנטייה לתת, האם היא נמצאת בי או לא? לא. את זה אני עכשיו מבחין כחושך.
שאלה: במדרגה חדשה כשיש כזה ערפול כמו שאתה מזהה, מה החומר הלימודי שכדאי לעסוק בו במצב הזה, מאיפה להתחיל? דברים כמו תע"ס או דברים שכליים יותר שאפשר לחשוב עליהם, או דברים רגשיים?
כתוב, "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". אז להגיד לך איפה ללמוד? אני לא יכול. יש על זה הרבה מאמרים. בעצם כל חכמת הקבלה בנויה על עד כמה האדם משתוקק להשפיע לבורא, עד כמה עושה צמצום על ההרגשה שלו. אנחנו עדיין לא צריכים לעשות צמצום על הרגשה שלנו. אחר כך יבואו הבחנות חדשות, שיהיה לי רע, שיהיה לי טוב, שהבורא ייתן לי כל טוב, למלאות אותי עד הסוף שאני לא אוכל אפילו לחשוב עליו.
וזאת הכבדת הלב הקשה ביותר, לא סתם בסוכריות. אני לא יכול להגיד מה לקרוא. בדרך כלל כל החומר שמדבר על עבודה רוחנית. אבל גם מתע"ס אנחנו יכולים לקבל איזה חיזוק. לא מיידי אלא בכללות.
תלמיד: פתחנו את השיעור הראשון אחרי הכנס עם הסתכלות שכלית, כאילו לנסות לנתח את המצב שלנו דרך הראש, דרך הכתבים שמלמדים על הכבדת הלב, משהו שממש אפשר לחשוב עליו. לעומת זאת אני מרגיש שהיה יותר טוב במצב של ערפול כזה דווקא להתחיל עם תע"ס, שהוא פשוט מאור ואנחנו לאט לאט נברר ויתברר לנו המצב שלנו. מה לפי דעתך יותר נכון בחזרה ממצב של מדרגה חדשה, האם לעסוק בענייני חכמה או במאור דרך תע"ס?
כמו שאנחנו עכשיו עוסקים, אני חושב שאנחנו צריכים כך לעשות.
לא אני בחרתי את הנושא, אבל אני חושב שזה נושא אקטואלי היום. אבל חוץ מזה, אם אתה נמשך לתע"ס אז בכל רגע בבקשה, אתה יכול לפתוח וללמוד. אני לא מרגיש שיש כאן הרבה אנשים שנמשכים ללימוד התע"ס. עכשיו חשוב לנו החומר הזה.
אני לא מתאר לעצמי שאם היינו היום פותחים תע"ס והיינו לומדים אז כל אחד היה מקבל משם תשובות על השאלות שלו. גם לא היה מזהה שהוא נמצא בהכבדת הלב החדשה. אלא זה שאנחנו לומדים דווקא את החומר הזה, אז כל אחד יכול לחטט בתוכו ולראות האם יש לו עכשיו הכבדת הלב או לא. כי ההכבדה היא במובן חדש, שאני לא משתוקק היום להשפיע לבורא. אני לא משתוקק היום כל כך להתחבר לעשירייה, אבל הכול בסדר. זאת אומרת, למצב שהיינו קודם, אנחנו כבר לא יכולים לחזור, אנחנו צריכים לעלות להבחנות חדשות.
קריין: ציטוט מס' 6 מתוך רב"ש א', מאמר "לשמע ושלא לשמה".
"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי"."
(רב"ש - א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)
זה ש"אין אור בלי כלי", העיקרון הזה אומר שאנחנו צריכים לקבוע לפי הכלים שלנו מה זה האור שאנחנו רוצים שימלא את הכלי. וזה יכול להיות מילוי שונה לגמרי ממצב למצב.
שאלה: האם עביות שמתגלה מצד הבורא אפשר להגיד שזה "בעתה" ועביות שאנחנו מעוררים אפשר להגיד שזה "אחישנה"?
כן. גם נכון.
תלמיד: החיסרון שעוררנו, אנחנו דיברנו הרבה על קו שמאל, גם על האנטישמיות וכל הדברים שניסינו להעלות, וכנגד זה עשינו את כל פעולות החיבור של הכלי האירופאי, כאילו זו הייתה פעולה מצידנו, אנחנו עשינו את זה. קראת לזה "לעורר את השחר".
הכול נכון.
תלמיד: האם העביות, המילוי שאנחנו מקבלים, זה עביות מצד הבורא, ההכבדה, אותה הכבדה?
תמיד הכול מלמעלה. תמיד הכול בא מלמעלה.
תלמיד: איך לעורר את החיסרון, לא להרגיש הכבדה אלא ההיפך, לעורר את החיסרון ללא הכבדה?
את החיסרון הנכון אתה מקבל מהבורא דרך העשירייה. אחרת זה לא חיסרון נכון, נקודה. זה חיסרון להשפעה שאתה צריך לבקש שיהיה לך.
תלמיד: אם הבורא נותן לנו את ההכבדה, זו הכבדה דרך המצבים שאנחנו עוברים ללא ההשתתפות שלנו. אנחנו חייבים חיסרון אחר.
אתה צריך עוד לחשוב. זה עוד מעט יבוא ויהיה ברור יותר.
שאלה: כשאדם מזהה, מרגיש שאין לו חיסרון להשפיע לבורא, להתחבר עם העשירייה, איך הוא מעורר את הרצון?
תעורר דרך עשירייה. תצטרך להתקשר לעשירייה ולבקש מהבורא, לבקש ממנו, מהבורא, שייתן לך חיסרון להשפיע לו. זה מה שחסר לך.
תלמיד: כאילו בכל רגע זו כל העבודה. מה אני צריך לעשות בדיוק?
אתה צריך לבקש הכול מהבורא.
שאלה: בכנס אנחנו גם ביררנו את הנושא הזה לעומק, וכמו שאני זוכר היו ארבעה שלבים עיקריים שאנחנו עוברים. שלב ראשון זה שאני קושר הכול לבורא, אני מרגיש אותו בשכל, ברגש. וכמו ששמעתי, כולם עוסקים בזה, דתות, אמונות וכולי. שלב הבא זה כבר השלב שלנו, הקבלי, שאני מחפש קשר דרך העשירייה.
אני לא מבין אותך, אתה רוצה ללמד אותנו משהו או יש לך שאלה? כי מה שעכשיו אתה אומר אנחנו לא דיברנו, לא רוצה לקשור אחד להשני. על מה שדיברנו, יש לך מה לשאול?
שאלה: כשאני קבעתי שהכול מגיע מהבורא או שחסר לי הקשר הזה, השלב הבא זה של הקשר עם העשירייה, דרך העשירייה, אותו אני רוצה להבין. איך לקשור את הבורא עם העשירייה.
אתה לא יכול לקשור את עצמך לבורא אלא דרך העשירייה. אם לא דרך עשירייה אתה לא קושר, אלא נדמה לך, אתה נמצא בדמיון שלך.
תלמיד: אז הגדרתי שחסרה לי השתוקקות, שחסר לי קשר. אני רוצה להבין את הפן הפרקטי הזה, איזו תפילה צריכה להיות דרך עשירייה, מה לעשות הלאה?
אתה לא יכול לעשות תפילה לפי נוסחה. אתה צריך לחטט בלב ולראות מה חסר לך כדי להשתוקק לבורא. לתאר את המצב הזה. ואז לראות איך אני יכול לבנות את זה בקבוצה ואז לפנות לבורא. והכול כך דרך הקבוצה עם הבורא לפתור את הבעיה. בעיה של התפילה, של הכנה אליה, מה בדיוק חסר לי, איך אני מעלה את זה, הכול תשאל את הבורא. אבל לא שזה יעזור לך בארבעה שלבים לעשות עכשיו חישוב, זה כבר מתימטיקה, זה לא יעזור לך בתפילה. תפעיל את הלב ותצליח.
שאלה: מה זה אומר לעשות טוב לבורא, להשפיע לבורא?
זה פשוט מאוד. מה שאתה עושה בעשירייה שלך. אם אתה עושה טוב לכל העשירייה, בלי יוצא מן הכלל, לכל העשירייה, אז אתה בסך הכול גם עושה טוב לבורא. מתי תתחיל להרגיש אותו? כאשר כל העשירייה תהיה בעיניך כגוף אחד.
שאלה: ביום האחרון של הכנס דיברנו על זה שכשמגיעים למצב שאתה ממש מנסה להתחבר ולא מצליח, זה המקום הכי טוב שיכול להיות להעלאת תפילה. מה ההבדל בין זה להכבדת הלב? ולמה זה לא מבורך הכבדת הלב?
למה לא מבורך הכבדת הלב?
תלמיד: כן, אם זה מקום שהכי נהדר לבוא לתפילה אליו, לא?
כן. מי אמר שזה לא מבורך?
תלמיד: אנחנו מתייחסים אל זה כאילו זה לא מבורך.
מי מתייחס? תראה לי איפה כתוב. אם אני מוצא כלי שממנו אני יכול לפנות לבורא, אין לי ברכה יותר גדולה מזה שהבורא נותן לי כלי. אלא מי נותן? מי מגלה לי את החיסרון החדש? מלכתחילה הכול בו. אני לא מבין, אתם מייחסים משהו בכלל לאדם? הכול מגיע מלמעלה, רק היחס שלנו למה שהוא עושה לנו זה מה שמשתנה. אנחנו בכלל לא יוצאים מהכלי של אדם הראשון, הוא לא היה שבור ולא מתוקן ולא כלום. כל השבירה וכל התיקונים, זה הכול לפי ההרגשה שלנו, איך שאנחנו מזהים את זה.
או כמו שלתינוקות זה נראה שבור וזה שלם, או כמו שלאדם גדול זה [נראה] שבור וזה שלם, כך אנחנו מתקדמים. גם עכשיו אנחנו מדברים על הכבדת הלב. זאת אומרת היחס שלנו כל הזמן לכלים ולאורות, זה מה שאנחנו משנים ולפי זה אנחנו מתקדמים.
תלמיד: כן. אבל נראה לי שכל פעם אחרי כנס אנחנו מדברים על הכבדת הלב, וזה נשמע כאילו אנחנו מנסים להרגיש "איך נצא מזה ושלא ניפול לתוך הכבדת הלב".
לא, לא ניפול. איפה דיברנו על זה. ההיפך, זה היה פעם, אצלנו עכשיו אנחנו צריכים לזהות שנמצאים בהכבדת הלב החדשה. הכבדת הלב הזאת, אדרבה, שאני אפול בה, ואני אוהב את הכבדת הלב הזאת. כי ההכבדה הזאת אומרת שאין לי השתוקקות מספיקה לבורא. זאת הכבדת הלב, ואני רוצה שתהיה לי השתוקקות יותר ויותר. ופתאום אני מתחיל להרגיש, רגע, ההשתוקקות הזאת לבורא זה בכלל, זה ייסורים או זה תענוג? זה חושך או אור? זה שאני משתוקק למישהו שאני אוהב, אז ההשתוקקות הזאת היא המילוי?
זאת אומרת, אני כבר מתחיל להיות מבולבל. האם השתוקקות, חושך, שחסרים לי זה יכול למלא אותי? כן זה ממלא אותי. אני לא רוצה יותר כלום. להיות, להשתוקק זה כבר מספיק. אני שמח בזה, זה ממלא אותי, אני מאושר.
דיברתי על ילד בן עשר שמשתוקק לחשוב על הילדה, אז אנחנו נמצאים עכשיו בהכבדת הלב האחרת, שאין לי השתוקקות לבורא. זאת אומרת לא החיסרון הבהמי כמו שהיה לי פעם אלא חיסרון כבר יותר רוחני, וזה נקרא אצלנו היום "הכבדת הלב".
שאלה: עכשיו זה לא עביות בתוך הכלי עצמו, זה על המסך, העביות באה מלמעלה.
כן, כבר מתקרבים לזה, נכון. אתה תופס.
תלמיד: זה דבר שגם מקבלים מלמעלה?
בטח.
תלמיד: אז זאת דבקות, לשייך את זה אליו וזה הכול?
כן. אני שמח לשמוע. יפה.
תלמיד: באיזו צורה זה יתממש?
נמשיך ונראה. העיקר שיש עכשיו הבנה שיכולה להיות השתוקקות להשפעה, להשתוקקות הזאת יש דרגות של עביות, פחות או יותר. ועבור ההשתוקקות הזאת אנחנו צריכים להילחם שתהיה לנו, וההשתוקקות עצמה יכולה למלאות את הכלי. זאת אומרת חוסר, שאפשר להגיד שזה חסר לי, זה לא חסר, זה מילוי. ממש, עונג לנפשי.
תלמיד: זאת שיטת האר"י?
לא, זה בכלל שיטת חכמת הקבלה. תגיד שזה שיטת האר"י, אבל זה [קיים] גם בזוהר, בכל מקום. זה לפי חוקי הטבע, הגשמי והרוחני. וברוחני אנחנו מתמלאים מחיסרון, ומה שהיה חסר בגשמיות זה דווקא מילוי ברוחניות.
שאלה: האם יגיע הרגע בדרך שהחיסרון יתמלא, או שהמטרה היא שהחיסרון יהיה נצחי?
בדיוק. איזה יופי הם שואלים. דואגים עכשיו לחיסרון, לא למילוי. והמילוי שעכשיו אנחנו מרגישים כחיסרון, אז עכשיו כל הזמן נדאג לחיסרון, חיסרון דלהשפיע, לתת, לאהוב. כן. יהיו לנו עוד הרבה כאלו שינויים. כי אנחנו גם את החיסרון להשפיע ולאהוב עדיין מרגישים בצורה גשמית, בצורה אגואיסטית כמו אותו בחור, כמו אותו ילד כלפי הילדה. עוד מעט נגיע לשלב הבא. הכבדת הלב היא העיקר. להבחין כל פעם בשינוי מהותי בהכבדת הלב זה בעצם הדאגה שלנו.
שאלה: עכשיו זו מדרגה חדשה לחלוטין, זה נוגע להכבדת הלב ואותו געגוע לבורא שעליו אנחנו דיברנו בכנס. האם הבקשה הזאת שיש לי עכשיו, נגיד הבורא מבלבל, לא נותן ייסורים מיוחדים, אבל הלב שם נהייה אטום ביחס אליו, ויש חיסרון כדי שתהיה משיכה אליו, כדי שתהיה תשוקה אליו. לאיזה מענה אני מחכה בתפילה הזו מהבורא? אני כביכול משתוקק לגעגוע הזה לבורא, לאהבה כלפיו, אבל איזה מענה, איזו תשובה אני מצפה שהוא ייתן לי? שייתן לי דווקא את האהבה אליו ומזה אני איהנה?
אני לא עונה לך. אתה צריך לגלות את זה לבד. וכך כל אחד ואחד. תחפשו ותרגישו, תשובות ושאלות, תשובות ושאלות בדרך וכך זה יסתדר. אני לא יכול לענות. זה דברים רגשיים ומאוד ספציפיים לכל אחד ואחד במצבים שהוא נמצא, אנחנו נכנסים לאיזה מצב חדש כללי, עליו מדברים, אבל מה שאתה שואל, אלה דברים פרטיים, תפתח את זה לבד.
שאלה: האם יהיה נכון להגיד שהמילוי שלנו הוא כלי לבורא וכלי לבורא הוא השפעה לבורא?
אתם כבר חכמים. שיהיה ככה. אני לא אומר כן או לא, אלא כך.
שאלה: במהלך ההכנה לכנס באירופה עבדנו באופן אינטנסיבי בין העשיריות. מה צריך להיות המיקוד שלנו עכשיו במצב החדש הזה, האם להתמקד יותר בעבודה בתוך העשיריות, כמו בתוך עשיריות מקומיות, או להמשיך את הלחץ הזה לקראת יתר העשיריות באירופה?
אתם צריכים עוד קצת להמתין, כמה ימים, אולי עד סוף השבוע ואחר כך לדבר על זה. לפי המבנה של הכלי הכללי יש לנו היררכיה, זאת אומרת סדר התכללות והתקשרות בין כולם. צריך להיות לאדם עשירייה פרטית שלו וזו חובה שיהיה. העשירייה הזאת יכולה להיות וירטואלית, יכולה להיות פיזית, והוא צריך למצוא אותה, את העשירייה הזאת וכך להתקדם. את העשיריות האלה נצטרך אחר כך לארגן שהן יהיו קשורות יחד. ישנן עשיריות שיתקשרו יחד ביניהן בצורה טבעית, ישנן כאלה שאנחנו נקשור אותן דרך איזה מרכז. נראה, אני לא יודע. אני משאיר את זה, איך להגיד, כמו שאתה לוקח קופסה ומכניס לשם כל מיני כדורים צבעוניים שונים, מנענע אותם, ואחר כך רואה איך הם בעצמם יסתדרו.
אני לא חושב שכאן מישהו צריך לקבוע את הדברים האלה עליכם, אלא אתם האירופאים צריכים לקבוע את הסדר שלכם, את מידת ההתקשרות ביניכם, וזה לא שייך לקשר שלכם עם קבוצות שנמצאות במקום אחר. אירופה זו אירופה. חייבת להיות בכל זאת היררכיה, שהיא עשיריות שבמדינה, עשיריות שביבשת, עשיריות שבכדור הארץ. אז תנסו איכשהו להיות.
עכשיו, קשר זה לא אומר שאתה לא יכול להיות קשור עם עוד בכל מיני צורות אחרות, עם עשיריות אחרות. בבקשה. אבל העיקר שיהיה לנו ברור, כמו שדברנו ודווקא איתך דברנו במיוחד, שאנחנו צריכים לקבוע איזו הנהלה באירופה שהיא מארגנת כל אחד ואחד, כל יחיד לעשיריות, ואת כל עשיריות לעשירייה אירופאית אחת, לקבוצה אירופאית אחת. זה מאוד חשוב. בזה תלוי איך אתם תתקדמו הלאה.
אתם בינתיים לא מרגישים את הצורך בזה כל כך, כי כל אחד עדיין נמצא בתוך עצמו, ועדיין אין לו כל כך קשר יציב, קבוע, חזק עם עשירייה. אבל יבוא הזמן שאתם תרגישו שבלי זה אי אפשר. ואז אתם תרגישו שהמוח שלכם, שהלב שלכם כבר מדבר מתוך עשירייה ולא מתוך עצמו. זה יבוא.
שאלה: כתוב פה "קווי ה' מחדשים את כוחם". האם אני יכול להגיד שאדם שסומך על העשירייה כוחו גם מתחדש? האם זה נכון או לא?
כן, וודאי.
קריין: ציטוט מספר 7" מתוך רב"ש ב', "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה".
"האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים."
(רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)
האם אני סובל היום, עכשיו, מזה שאין לי השתוקקות להשפיע לבורא, כמו שהייתי סובל מזה שהייתה לי השתוקקות להשיג את הרוחניות ואין לי, או שהייתי סובל שאני לא מבין איפה אני נמצא ומה קורה לי? האם אני נמצא היום ומצטער מחוסר השתוקקות לבורא? ואם לא, מה עלי לעשות? איך אני משיג את החיסרון הזה?
יש לי עשירייה, אם אנחנו נמצאים יחד ומבינים שזאת הבעיה שלנו, שאין לנו השתוקקות לבורא, איך אנחנו מגיעים להשתוקקות הזאת? על ידי תפילה. אנחנו רוצים ליהנות מזה שתהיה לנו השתוקקות לבורא. "חשיכה כאורה יאיר.", זאת אומרת אותו חושך, אותו חיסרון, שהוא יהיה בשבילנו כאור.
איך אנחנו מגיעים להשתוקקות משותפת לבורא? אם אין, שיאיר לנו, שייתן השתוקקות עד כדי כך שזה ימלא אותנו ש"היו משקרים בעצמם".
קריין: בעל הסולם, אגרת י"ט.
"שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם,"
שאלה: לגבי מה ששאלת עכשיו. אם אדם מזהה שאין לו השתוקקות, ורואה גם שלא מפריע לו, הוא לא סובל מזה שאין לו השתוקקות.
שיתפלל.
תלמיד: אבל התפילה עצמה זו השתוקקות.
לא. יש תפילה ללא השתוקקות, שתהיה השתוקקות.
תלמיד: מה ההבדל בין תפילה להשתוקקות?
תפילה זו פניה לבורא, שאני רוצה שיהיה לי משהו. ואפילו שאני לא רוצה, אז אני רוצה שארצה.
שאלה: איך אתה מודד השתוקקות?
לפי המילוי.
תלמיד: שבא לידי ביטוי במה?
עד כמה שאני מתמלא מהשתוקקות. עד כמה שההשתוקקות ממלאה אותי. אותו ילד שמשתוקק לילדה, מה הוא יודע? הוא יודע שכשהוא חושב עליה זה ממלא אותו. למה כשאני חושב על הבורא זה לא ממלא אותי? כי אין לי את זה בצורה טבעית, לכן אני מבקש שיהיה לי.
תלמיד: הדוגמה עם הילד זה יותר מוחשי, יש לי אובייקט.
נדמה לך. שם זה דווקא עובר ולא נשאר כלום. לא. אתה על ידי הסביבה יכול להגיע למצב שתשתוקק מאוד, על ידי קנאה, תאווה, כבוד, שתשתוקק מאוד לבורא, וההשתוקקות הזאת היא ממלאה אותך. אתה לא צריך שום דבר חוץ מזה, שום דבר. זה נקרא המילוי הרוחני, יש בו נרנח"י דנרנח"י, אתה לא יודע איזה. השתוקקות היא הכלי.
תלמיד: מה זו השתוקקות לחברים, לא לבורא, לחברים?
איך אתה מתמלא באהבה, איזה כלי אתה צריך לאהבה? השתוקקות. אם יש לך השתוקקות, וההשתוקקות הזאת נמצאת תחת צמצום, מסך ואור חוזר, אז אתה לא מכבה אותה, אתה כל הזמן דואג לה שלא תכבה. כי ברגע שהיא נכבית לא נשאר לך מהאהבה שלך כלום. זה ההבדל בין אהבה למין, למשל. אנחנו מבולבלים בזה, לא יכולים להבדיל.
תלמיד: מה זה להשתוקק לחברים? מה ההבדל בין להשתוקק לחברים לבין להשתוקק לבורא?
זו אותה הנטייה, אבל ככלי ואור. את ההשתוקקות לחברים אני צריך כדי יחד איתם לגדל את ההשתוקקות לבורא, כי הבורא לא מובן, אלא דמות הבורא מתגלה לאט לאט מתוך ההשתוקקות לחברים, כתוצאה מזה ישנה פעולה וישנה תוצאה, כי מפעולת החיבור עם החברים התוצאה שמתגלה פתאום מתוכם, מתוך ההתקשרות שלהם בליבי, זו דמות הבורא.
שאלה: אם אני רוצה לתת הנאה לבורא, האם אני צריך להכיר בשליטה המלאה של העשירייה עלי?
כן. עכשיו בינתיים זה אולי לא כל כך הכרחי, אבל בעצם כן. אני צריך להיות מחובר עם העשירייה כדי לגלות את דמות הבורא, כי רק בעשרה הוא מתגלה. אפילו אור נפש דנפש אנחנו לא יכולים להשיג אלא ככלי שכולל את עשרת החלקים.
תלמיד: אם אני מכיר בשליטת העשירייה עלי, למה זה נקרא "חיבור" ולא "שירות", למשל?
אתה יכול לקרוא לזה איך שאתה רוצה, צריך להיות חיבור. קראנו הרבה פעמים מה נקרא "חיבור". תלמדו.
שאלה: אני צריך לבנות את העשירייה ובכך אני בונה את ההשתוקקות לבורא? אחרי הכנס העשירייה כאילו התפרקה, ועכשיו אני כבר לא מרגיש את החברים כתכונות שלי. אז כשאני בונה את התכונות האלה בי מחדש בזה אני בונה את ההשתוקקות הזאת אל הבורא?
יהיו לנו הרבה שינויים אחרי הכנס הזה, נרגיש חלק מיד וחלק אחר כך. העיקר שאנחנו לא מתנתקים משום דבר, אלא לומדים איך ישפיע עלינו מה שקבלנו מהכנס. וודאי שנצטרך לעשות בדיקה חוזרת על כל הקשרים בינינו, אפילו על הקשרים בעשירייה ולראות עד כמה אנחנו יכולים עוד ועוד יותר להתכלל זה בזה. יהיו שאלות על זה, כן, אבל זה יסתדר. אני בטוח שזה יסתדר.
שאלה: מתוך הקטע האחרון שקראנו, מה זה אומר ש"בזמן ההכנה היו משקרים לעצמם"?
שבזמן ההכנה חשבת שהמילוי בתוך הרצון לקבל זה המילוי שאתה מחפש וזה המילוי שצריך לבוא אליך ולהיות בו, וזהו, ולמה לא? אבל לאחר שאתה עובר תיקונים, אתה רואה שהמילוי הוא דווקא ההשתוקקות, הערגה בעצמה, ולא המילוי האגואיסטי מכלים דקבלה, אלא המילוי האלטרואיסטי ממלא את הכלי. כי הכלי לאט לאט מתחיל להרגיש שיש בו צמצום על הרצון לקבל שלו, ולא שלרצון לקבל בכלל מגיע שאני אמלא אותו, אלא המסך. זאת אומרת, אני בכל זאת מקבל איזו הרגשה, איזו נטייה, איזו תנועה כזאת למלא את הזולת ומזה ליהנות, זה מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שלא ציפיתי לזה. ככתוב, לא ציפו לזה, אבל זה קרה.
עכשיו אני מגלה שבמצב הנוכחי אני כבר רוצה להתמלא מתוך היחס שלי לזולת ולא מיחס הזולת אליי, זאת אומרת כמה אני מקבל ממנו? אם יש לי אפשרות לאהוב את השני, אני מרגיש את זה כמילוי שלי. טוב לי מזה.
ואז אני מתחיל להבין מה חסר לאנושות, מה חסר לבני האדם, הם בסך הכול משתוקקים לאהבה, לחיבור, למילוי, ורק לא יודעים באיזה אופן יכולים לממש את זה. ואם אני מסתכל כך על כל המציאות, אני רואה שכל המציאות כולה סובלת, והם נמצאים במצב נוראי כזה ללא פתרון וכולם כולם סובלים, אז אני מרגיש שאני יכול לבוא למצב שאני או מלמד אותם או ממלא אותם, עוזר להם להתארגן, כדי לקבל את המילוי ממה? מילוי מחיסרון.
אני צריך להביא להם איזו היכרות עם הבורא בצורה מינימאלית, נניח כמו שזה נמצא אצלי עכשיו, כי אני עדיין ללא צמצום, מסך ואור חוזר ממש, אבל במקצת, אני כבר מתחיל להבדיל בין קבלה לבין השפעה, אז אני יכול להעביר להם את זה, אני אספק להם מסך, אספק להם הכול, אבל אני כבר יכול להעביר להם והם יבינו, את זה הם יכולים להבין, שאפשר להתמלא מיחס יפה [אחד] לשני. בזה אנחנו חייבים להיות צינור לכל האנושות.
מהדרגה הראשונה הזאת שלנו, שאנחנו עכשיו מתחילים להבדיל בין מילוי בעצמי לבין מילוי בלהשתוקק למישהו, אנחנו כבר יכולים להבחין גם בעבודה הרוחנית שלנו כלפי הכלי העולמי. לא שלנו אלא בכלל כלפי האנושות.
שאלה: אם אני רואה שבמהלך הכנס לא התפתחה בי ההשתוקקות שאמרת ההשתוקקות לבורא, מה אני יכול לעשות בתוך העשירייה בתוך הקבוצה?
להיות יותר רציני.
תלמיד: מה זה להיות יותר רציני?
מה זה? את זה תברר.
שאלה: אם כרגע אני לא יודע מי זה הבורא ולמה להשתוקק, הבנתי שקודם אנחנו צריכים לבנות את דמות הבורא בעשירייה. מה זו הדמות?
אין אחר. ללא עשירייה הוא לא קיים, אין דבר כזה. זה לא בינתיים וכרגע אני צריך, זה המקום שאני יכול להתייחס לבורא. אין בורא ללא כלי, ללא עשירייה.
תלמיד: איך אנחנו בונים את הדמות, מה זו דמות של הבורא?
דמות? שאני אחבר את כולם יחד, את כל העשרה שיהיו כאחד עומדים ממש בתוך הרגש שלי, אז אתחיל לאתר שבסך הכול זה הבורא. ההתרשמות מכולם יחד כאיש אחד בלב אחד, כשכולם יעמדו, כולם בליבי אז ארגיש בורא. זה נקרא "בורא."
תלמיד: לא הבנתי, מה נקרא בורא?
ההתרשמות מעשרה כאחד זה נקרא "בורא". אסור לתאר אותו באיזו צורה אחרת חוץ מהעשירייה. אסור. זה נקרא "עבודה זרה". אתה כבר עושה מזה פסל. אין אור ללא כלי.
תלמיד: תעשייה שלמה עובדת על העניין של ההשתוקקות. כל תעשיית הסרטים והסדרות עובדת ממש על העניין הזה של השתוקקות. יש נניח סרט רומנטי שבחור פוגש בחורה, כל הסרט מדובר על החיזור שלהם, על מה הם עושים, וברגע שהם ביחד זהו נגמר הסרט. כבר אין עניין.
כי עד שם אנחנו מגיעים לביטוי של אהבה הגשמית, שאהבה זה בכל זאת השתוקקות. ברגע שזה מגיע למעשה שהם קשורים יחד בגופים זו בהמיות, אז הם הורידו את זה לדרגה בהמית.
שאלה: אז אני רוצה להגיד שכל העניין של ההשתוקקות זה "חכמה בגויים תאמין". זאת אומרת האנושות עובדת על הענין הזה וזה דבר מאוד מאוד חזק. ההשתוקקות עצמה היא שגורמת לאדם את העניין, החיות, הוא חי כשהוא משתוקק למשהו, כמו שאתה אומר על הילד לילדה, זה מאוד מורגש בלב.
הכנס היה מאוד מאוד מיוחד, ומה שעכשיו אתה אומר לנו על ההשתוקקות והדרך החדשה המיוחדת להתמודד עם הכבדת הלב, את כל זה אנחנו מקבלים מלמעלה. ועכשיו מצדנו מלמטה אנחנו צריכים להגדיל את החיסרון להשתוקקות, אולי זה פשוט מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו?
על זה מדברים כל הזמן, אם החסרתי כמה מילים תוסיפו בבקשה. אני מראש מבין שהדיבור ובכלל צורת ההוראה שלי היא לא שלמה.
שאלה: לא ממש הבנתי כשאמרת שאנחנו יכולים להעביר בעבודה הזאת, אפילו לאנושות, את הכיוון הזה שהדאגה היא המילוי. אנחנו רואים עכשיו שאפילו לנו קשה בכלל להיכנס לזה, להבין את זה, כשכל כך הרבה עשינו כדי איכשהו להתקרב לזה, אולי אמרת על זה בכללות ולא שעכשיו אנחנו צריכים איכשהו לממש?
בשכל אנחנו יכולים להבין את זה, תסתכל על אמא ותינוק. ביטוי היחס של האהבה שלה לתינוק הוא בכך שהיא כל הזמן דואגת לו. היא דואגת לו בלי הפסקה וכול הזמן חושבת על זה. אז אנחנו צריכים להבין שביטוי הקשר של האהבה הוא בדאגה.
עכשיו השאלה היא כזאת. מתי אנחנו נגיע בדאגה לבורא, שזה ביטוי של אהבה, "ואהבת את ה' א-לוהיך". מה זה "ואהבת את ה' א-לוהיך"? שאני בדאגה אליו. במה בדאגה? בהשפעה. מה חסר לו שאני משפיע? הדאגה שלי חסרה לו. זה נקרא לתת, שום דבר חוץ מזה.
תתאר לעצמך אנשים בעולם שלנו שיש להם הכול, יש בחור ובחורה ויש להם הכול, מה הוא יכול לתת לה מה שאין לה, ומה היא יכולה לתת לו מה שאין לו, נניח יש להם הכול, מה חסר? דאגה, יחס, תשומת לב. זה הכול, שום דבר חוץ מזה. ואת זה לא יכולים. זה תלוי ממש באדם לאדם. את זה הבורא רוצה, כי יש לו הכול, זה בעצם נקרא השפעה, אם צדקת מה תיתן לו. זה מה שאנחנו צריכים לפתח, על זה אנחנו עכשיו מדברים.
שאלה: האם להשתמש בזה בהפצה, האם צריך להסביר לאנשים שצריך להשפיע?
אני עכשיו לא מדבר על הפצה, ואני לא רוצה לדבר איתכם המבולבלים. אני מדבר עכשיו לתלמידים שלי הקבועים, לעשיריות הקבועות, מה עכשיו אתה מכניס לי הפצה. עוד תגיד שאתה רוצה לכתוב באיזה עיתון מאמר על זה. על מה אתה מדבר בכלל? אתה מבין למי אני פונה או לא?
תלמיד: כן, הבנתי, פשוט אמרת שאנחנו צריכים להעביר הלאה את מה שאנחנו מממשים עכשיו. אז לא הבנתי איך אפשר להעביר את המסר הזה הלאה?
אתה לא יודע אז אל תעביר. אני לא אמרתי להעביר את זה עכשיו. אלא אמרתי מתי שאנחנו נגיע להשפעה לאנושות, לא לבני ברוך העולמי אלא לאנושות, אז אנחנו נצטרך גם להעביר להם את העניין הזה של דאגה, כי בדאגה הגשמית אנחנו מבינים, ואנחנו כך גם יכולים להבין את הדאגה הרוחנית אפילו ללא מסך כמו שעכשיו אצלנו. אנחנו יכולים להבין את הרעיון הזה ואת זה להעביר הלאה. אבל זה לא עכשיו.
אתה תדאג לעצמך בינתיים שאתה עוד לא נמצא בשום מושג של השפעה, וכבר אתה רוצה לספר על זה לאחרים. אתם צריכים להבין את השלבים, איך שזה מגיע לאט לאט. אני כבר לא יודע אם אנחנו בכלל נמצאים במקום הנכון. אולי הייתי צריך להתחיל את הנושא הזה בעוד שנה.
שאלה: הכלבים האלה שהיו בכנס שעבר שחיפשו מתחת לאבנים בחיסרון, הם נהפכו עכשיו לחיסרון חדש?
כן.
תלמיד: תודה.
שאלה: להמשיך את השאלה של החבר לגבי היישום של הקשרים בין העשיריות. לפני הכנס כל עשירייה בפתח תקווה הייתה קשורה לכמה עשיריות מאירופה. האם כדאי להמשיך?
אני לא יודע. דווקא בגלל שעברתם את הכנס ואתם מרגישים שקיבלתם משהו, אז תתחילו לעשות רביזיה על כל מה שקרה וכל מה שיש וצריך להיות ולהתארגן לבד, אחרת אתם לא תגדלו. אני לא יודע מה להגיד לכם. ואפילו אם יודע, לא הייתי אומר. אבל אני באמת לא יודע, באמת לא. כי הדברים האלה הם דברים חדשים, גם לכם וגם לי. כן, אני לא מתבייש. אנחנו, ברוך ה', נמצאים בתיקונים המתקדמים. אתה רואה איך שזה הולך לנו. זה לא אנחנו. מלמעלה כך מארגנים אותנו, וברוך ה' אנחנו רואים שכנראה אנחנו עושים משהו נכון במה שתלוי בנו. ואז היתר, "הבורא יגמור בעדי", מה שנקרא.
תלמיד: אספר התרשמות. אני ממש התפעלתי מהחברים שישבתי איתם בכל מיני סדנאות, בכל מיני הזדמנויות. הם הזכירו עד כמה המפגשים האלה תרמו להם וגרמו להם התפעלות. לא שיערתי שיש לזה כזאת השפעה על החברים דווקא מאירופה, ההתקשרויות האלה דווקא.
זה לא חברים מאירופה. זה חברים עם הנקודה שבלב. זה לא אירופאים, זה חלקי אדם הראשון. זה משהו אחר.
תלמיד: בתחילת השיעור אתה דיברת על זה שאנחנו יכולים לעבור את השלב הזה בצורה חדשה בגלל שיש לנו התכווצות והתרחבות. אז איך אנחנו יכולים להשתמש בשיטה הזאת של התכווצות והתרחבות כדי לזרז את קבלת הכלים להשתוקקות?
אני לא מסוגל עכשיו יותר לדבר על זה. יש לי חום. אנחנו נתקדם, אל תדאג, זה לא יברח. שאלת מהו הסדר הנכון שצריך להיות, אני רוצה שאתם תקבעו. שאתם תקבעו את החיבור ביניכם עם האירופאים. דיברתי על זה שם במקום עם חברים מהמשלחת, תשאלו אותם. לא יודע. אתם צריכים להתארגן, אבל לא בצורה שכל אחד עושה מה שנראה לו, אלא בצורה מאורגנת. ונמשיך יותר מאוחר, או מחר. אני ממש לא מסוגל יותר.
(סוף השיעור)