שיעור בוקר 02.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אפס המוחלט

הנושא מלמד אותנו שאנחנו צריכים לראות את המציאות לפחות בשתי קומות. מה שנראה לנו בעיניים שלנו שעדיין מקולקלות, ומה שנראה זה נקרא "העולם הזה", או "בדעת". ולמעלה מזה, הקומה השנייה, שאנחנו מתארים שנמצאים בשליטת הבורא והוא "טוב ומיטיב".

ודאי שעד שההשפעה שלו נכנסת בנו ומורגשת בנו, זה הכול האור העליון שממלא את כל המציאות, ו"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". וכך הוא בעצם כולל את הכול וממלא את הכול.אלא שכשהוא נכנס לתוך הכלים המקולקלים שלנו, אז אנחנו מרגישים בהם ההפך מהטבע של האור. ולכן אנחנו צריכים תמיד להבדיל בין מה שאנחנו מרגישים בכלים שלנו, לבין מה שנמצא למעלה מהכלים שלנו. כמה שנעבוד על להבדיל בין שתי הקומות הללו, אנחנו לאט לאט מתקרבים למצב שאנחנו נתקשר לקומה השנייה הזאת, לבורא, ל"טוב ומיטיב", ונתחיל להרגיש אותו, לחיות בו.

כאן ישנם הרבה תרגילים, ב"עיניים להם ולא יראו", במה שאנחנו לומדים כאן בפסוקים האלה, בלקבל הסתכלות נכונה. אנחנו לא עוזבים אף קומה, לא את הראשונה ולא את השנייה. אנחנו מבינים שהקומה הראשונה זה הטבע שלנו, שאנחנו צריכים לתקן אותו. ולתקן אותו רק מזה שהוא עוזר לנו, שנשתמש בו נכון, שהוא עוזר לנו להידבק לקומה השנייה, לכוח עליון.

כך אנחנו לאט לאט עולים לדרגת אמונה למעלה מהדעת, "על כל פשעים תכסה אהבה" וכן הלאה. שהפשעים נשארים, הכול נשאר, מה שמקולקל נשאר, והוא הופך להיות אחר כך לקו שמאל. והקומה העליונה, איפה שאנחנו מתארים את עצמנו כנמצאים בשליטת הבורא ה"טוב ומיטיב", לבן, זה יהיה קו ימין. ואז נקשור ביניהם יחד, נלמד איך להגיע לקו האמצעי, שזה כבר ההשגת הבורא בתוכנו.

דברנו על זה אתמול קצת והיום נמשיך. ובעצם צריכים להשתדל לייצב כזאת תמונה בתפיסתנו. אחת ריאלית שזה באגו שלנו, ואחת למעלה מזה, איך שאנחנו מתארים את זה על ידי המקובלים, השפעת הבורא עלינו, נגיד דרגת מלכות ובינה, יש לזה הרבה כינויים.

אז בואו ניכנס לזה.

קריין: קטע מספר 13. מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו שהקדוש ברוך הוא שונא את הגופים בעבודה".

"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור."

מה הוא נותן לבורא? עד כמה שהוא מרגיש רע בכלים שלו, "בגופו" מה שנקרא, בכלים של הרצון לקבל האגואיסטי שלו, בכמה שהוא מרגיש רע, וכמה שמשתדל להתעלות מזה ולהגיד "עיניים להם ולא יראו", באמת אני נמצא באור העליון בטוב המוחלט, רק אני בכלים שלי מרגיש ההפך, לפי הפער בין מה שיש בתכונות האור לתכונות הכלי שלי, את המאמץ הזה, את היחס הזה שהוא רוצה למרות ההרגשה הרעה בכלים שלו להיות דבוק בבורא, את זה הוא נותן לבורא. זאת המתנה שלו.

"אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.

אז אין לו כאילו התנגדות, הוא מרגיש שהעולם יפה, טוב והכול בסדר גמור. אין לו למעלה ממה להתגבר, ואין לו איזו מתנה להביא לבורא.

"ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".".

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

תקרא שוב.

"יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת. ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה"."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

סדנה

ממה היא השמחה של האדם בזמן שמרגיש את עצמו בשחרית?

*

ואם הבורא לא נותן לו את הרגשת השחרית ברצון לקבל המקולקל שלו, אלא ההפך, הכול יפה וטוב, אז איך לעבוד?

*

מה ההבדל בעבודה, שרע לי ברצון לקבל או שטוב לי ברצון לקבל? אני בכל זאת צריך, רוצה להעלות את עצמי ליחס נכון לבורא. אז מה כאן ההבדל בעבודה שלי? "איש את רעהו יעזורו", דברו כולם, לא חשוב, העיקר מהר.

*

קריין: קטע מספר 14, מתוך רב"ש ג' "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300. "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

סדנה

איך אנחנו רואים את עבודת ה' בשלמות ללא הבדל בין יום ללילה? מהבורא מגיע "טוב ומיטיב", "אין עוד מלבדו", האור העליון, "אני ה-ו-י-ה לא שנתי", בקיצור רק טוב. מה ההבדל בין שאנחנו מרגישים בזה רע לבין שמרגישים בזה טוב? שלמות או חוסר שלמות, מה ההבדל? ההבדל הוא בתוך הכלים שלנו, בקביעת המצב. אז מה אנחנו עושים? דברו, דברו על המצבים האלו. כל אחד קצת, רק ממש בצורה יותר אינטנסיבית.

*

איך אני מודד עד כמה העבודה שלי שלמה או לא? כאן אנחנו נמצאים כבר בעבודת ה'. איך אני מודד האם עבודתי היא שלמה? מה אני צריך לעשות, לבדוק, לראות, למדוד, כדי לדעת שהעבודה שלי שלמה?

*

איך אני מרגיש שיש פער בין היחס שלי אם אני מרגיש אור, לבין אם אני מרגיש חושך, ואיך בפער הזה ממש יש בי אחיזת הקליפות? מה אני מרגיש שזה נקרא "אחיזת הקליפות"? במוח, בלב, פיזית, מה אני מרגיש כשאני נמצא באחיזת הקליפות? אתם תדברו, אחרת איך תמצאו תשובה?

*

הבורא לא ברא שום דבר סתם, מהי התועלת מהקליפות? מהי התועלת מהקליפות כשאני מרגיש פער בין שחור ללבן בעבודה שלי, ויש שם אחיזת הקליפות? הייתה שאלה איך אני מרגיש אותן? עכשיו אני שואל מה התועלת מזה? איך אני משתמש בהן נכון? תדברו ביניכם.

*

קריין: קטע מספר 15, מתוך רב"ש א', "ההבדל בין צדקה למתנה".

"בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן ד'קדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא היתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה. מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך."

(רב"ש - א'. מאמר 24. "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

כשאני מגלה אחרי עשר שנים שאני רחוק מהבורא, הפוך ובכלל כלום, סוף סוף אני רואה את זה עכשיו, מה הסימן לזה? מה זה אומר לי שעכשיו אני מגלה את זה?

*

זאת אומרת שגם קודם הייתי כך, נכון או לא? שעכשיו נגלה לי שאני נמצא רחוק מהבורא, בניתוק מהבורא, אין לי שום קשר עימו, שום השתוות הצורה, לא ברוחניות, זה רק נגלה. העובדה היא עכשיו, אבל בעצם המצב הוא היה גם קודם. למה נגלה לי? כנראה שאני עכשיו יכול להתמודד עם המצב, קודם הייתי בורח ועכשיו אני יכול לעמוד.

איך אני מתמודד עם המצב שנגלה לי, שאין לי אפילו שום מגע לרוחניות?

*

איך צריך להגיב נכון על זה שהוא לא נמצא בקשר עם הבורא? זו עובדה, הוא חשב שהוא כבר ממש כמעט באין סוף, ועכשיו מודיעים לו, הוא מרגיש שאין לו שום מגע עם הבורא. למה כך מגלים לו?

*

שאלה: אני מרגיש שבמצב החושך הבקשה אל הבורא הרבה יותר עמוקה מאשר במצב שבו הכול בסדר. מה בכל זאת אפשר לעשות כך שהפנייה הזאת וההתעלות מעל עצמי יהיו שוות בשני המצבים?

אם אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי, מעל הדעת ורוצה להיות רק באמונה, בתכונת ההשפעה, אז השאלה שלי היא כך, איך אני משפיע בזה שהכלי שלי מלא ובכלי שלי שהוא ריק? אני מרגיש בתוך הכלי שלי או חושך או אור, או יום או לילה. מה השוני, מה הסגנון שיכול להיות שונה בהשפעה שלי לבורא או לא? צריך שלא יהיה הבדל בין היום ללילה. איך אני מגיע למצב שלא חשוב לי אם אני מלא או שאני ריק ואני מתייחס לבורא כאילו באותה הכוונה, באותה הנטייה שאני מתעלה בזה מעל הכלי שלי ממה שיש בו? איך אני מסדר את זה? הייתה לנו שאלה כזאת. זה בסדר מה שאמרתי?

תלמיד: כן, אבל השאלה היא איך לעשות את זה? איך להגיע לזה? כיוון שאני מרגיש שאתה יכול לפעול הרבה יותר כשברצון לקבל רע לך. אתה עובד יותר טוב, יותר באפקטיביות.

כשרע לי ברצון לקבל יש לי דרייב, יש לי דחף לעלות, לעשות משהו ואני יותר מכוון לבורא. ואיך אני עובד אם אני מרגיש ברצון לקבל שלי שאני מלא, שטוב לי, שהכול יפה וטוב? איך אז אני מתנזר מהרצון לקבל כשטוב לי, שזה לא לי אלא לבהמה שלי, איך אני אז עובד עם זה? זו עבודה הרבה יותר קשה. לא מתוך החיסרון שהחיסרון והנטייה לבורא עולים בקנה אחד, אלא החיסרון הוא מלא והוא מושך אותי אליו אם אני רוצה או לא רוצה, ואני צריך להתגבר עליו. זה ההבדל.

אחר כך אנחנו מבדילים את זה בעבודה, שבלהשפיע על מנת להשפיע אין לי מילוי בכלי ובלקבל על מנת להשפיע יש לי מילוי בכלי, זה הבדל גדול. אני בכל זאת צריך להתעלות למעלה מהכלי ולקבוע את העבודה שלי, שלא חשוב לי מה נמצא בתוך הכלי, שנקודת הדבקות שלי בבורא למעלה מהכלי הריק או המלא, נקודת הדבקות הזאת היא בעצם קובעת את המצב שלי. זאת תוספת עבודה גדולה על הרצון לקבל.

תלמיד: מתוך המאמר שקראנו היום, לא ברור מה הן הקליפות במצב הזה?

אין קליפות עדיין, לא מדברים על קליפות ולא הזכרנו כאן מילה כזאת בכלל.

תלמיד: דיברת על "אחיזה לחיצוניים". מה הכוונה?

אחיזה לחיצוניים זאת אחיזה לקליפות. זה בדיוק אותם המצבים היפים שמתגלים כשטוב לי ולא נותנים לי להשתוקק לבורא אלא הם תופסים אותי ומושכים אותי אחורה. נגיד שזו "קליפה", אז אני צריך לעשות כאן פעולות נוספות כדי להתעלות מעליהן. זאת אומרת שהחשיבות שלי לבורא צריכה להיות למעלה מאחיזת הקליפות, למעלה מכל התענוגים האלה שאני מרגיש במצב דלקבל.

שאלה: שאלת קודם איך אני מודד אם עבודתי היא שלמה. מה זאת "עבודה שלמה"?

בכל מדרגה ומדרגה ההגדרה יכולה להיות שונה. "עבודה שלמה" נגיד כאן זה שאין הבדל אצלי בין היום ללילה, שאני מכוון לבורא גם במילוי וגם בחוסר מילוי. למרות, כמו שאמר החבר והוא צודק, שבחוסר מילוי יותר קל לי ובמילוי יותר קשה לי.

תלמיד: ואיך אני מודד אם העבודה שלי שלמה?

שאני בכל זאת דבוק בבורא גם ביום וגם בלילה זה נקרא. קודם כל חשבנו שלהיות ביום דבוק בבורא זה הרבה יותר טוב, הרבה יותר קל, ובלילה זה הרבה יותר קשה, זה חושך, לא מבינים ולא מרגישים, ועכשיו אנחנו רואים שזה אחרת. למה העבודה בלילות "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", מתחילה מהערב? כי העבודה בלילה היא עבודה שמסייעת לאדם, דווקא בגלל שיש חושך ויש חוסר אונים. תיראו מה הבורא עושה עם העולם שלנו? הוא מרוקן ומרוקן אותו ועל ידי זה האנשים מאין ברירה מתחילים להתקרב אליו.

שאלה: בכל זאת כנראה שאיכשהו בקבוצה, בעשירייה, אפשר להגיע למצב שבו האינטנסיביות הזאת של הבקשה לבורא בעבודה הפנימית, לא תפחת במצב שיש בו ייסורים, אלא אפילו תהיה אפקטיבית יותר גם במצב של "לבנונית". זה אפשרי?

המצב של האור הוא מצב הרבה יותר קשה ומצב הרבה יותר מתקדם, לכן קודם עובדים בהסתרה ואחר כך הבורא פותח את עצמו ואנחנו צריכים להבין שכשהוא פותח את עצמו העבודה שלנו יותר קשה. זה ההיפך ממה שחושבים בני האדם. לכן כתוב בזוהר, אתם המתהווים ליום ה', זה חושך ולא אור, מדובר שם על התרנגול והעטלף שצריכים לקבל אותם אחרת ממה שחושבים האנשים הרגילים.

קריין: קטע מספר 16 בעל הסולם "מאמר לסיום הזוהר".

"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

סדנה

יוצא לנו שכל העבודה שלנו היא אחרי שהבורא עושה איתנו איזה תרגיל ואנחנו מגיבים, זאת אומרת שהעבודה שלנו היא בדרך כלל בתגובה נכונה על מה שהוא עושה. איך אנחנו יכולים לעשות פעולה לפני הבורא? ישנה עשירייה וכל מיני דברים, איך אנחנו עושים פעולה לכיוון הנכון, צעד נכון דווקא בגלל שאנחנו בעשירייה, לפני שהבורא עושה איתנו, לא בתור תגובה אלא בתור יוזמה מאיתנו? "אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני".

*

איך העשירייה תופסת את האדם ומחזיקה אותו מעל עצמו? איך היא עושה את זה? פשוט מאוד, אנחנו צריכים כל הזמן להרגיש את עצמנו למעלה מעצמנו. איך העשירייה עושה את זה?

הוא אומר, "כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על הבריות, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלה, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך,"

איך אני מפסיק לחשוב על עצמי? ודאי שאני לא מסוגל כי כל הזמן אני אברח לתוך המחשבות שלי. איך החברה יכולה כאן לעזור לי? פשוט מוציאה אותי מבית האסירים, שבית האסירים זה אני. איך היא מוציאה אותי משם? איך אנחנו עושים את זה פרקטית?

עוד מעט אנחנו יוצאים מהשיעור ליום שלם וכל אחד מתנתק מהעשירייה פיסית, איך אנחנו לא נותנים לאף חבר מעשירייה לשקוע בתוך עצמו?

*

(סוף השיעור)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/qBDKoSmz?language=he