שיעור בוקר 31.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 476, "מאמר לסיום הזוהר"

"והנה ביארנו היטב, תשובת חז"ל על הקושיה: איך אפשר להדבק בו, שאמרו, שפירושו "הדבק במדותיו"? - שהוא צודק מב' טעמים:

א. כי דביקות הרוחנית, אינה בקירוב מקום, אלא בהשוואת הצורה.

ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'.

אמנם, כל זה להלכה. אבל למעשה, עוד לא תרצו כלום עם הפירוש "הדבק במידותיו", שפירושו להפריד את הרצון לקבל, המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע, שהוא היפך טבעו".

אנחנו לא מבינים מה זה רצון להשפיע. רצון לקבל זה כל חומר הבריאה, אני מבין שכך אני בנוי, אני רואה את זה בכל הטבע שלפניי, סביבי. רצון לקבל, כל אטום, מולקולה, תרכובת כימית, פיזית, לא חשוב לי ממה, בכל דבר הוא רוצה לשלוט בתכונות שלו בכמה שמסוגל, ממיקרו חלקיק, כך זה כל החומר של העולם הזה. מכל שכן הצטברות החומרים שיש בהם כבר איזו תוכנת קיום, שם זה כבר מוח, לב, תוכנה, תכניות, והכול זה איך איזה ייצור או כמה יצורים יחד, יממשו את הרצון לקבל שלהם, רצון להרוויח, רצון לחיות, להביא את עצמם למצב הכי כדאי. מה זה מצב הכי כדאי? מינימום לתת, מקסימום לקבל. כך פועל הטבע בכל דבר, מקטנים עד הגדולים, בכל הצורות.

אם כן, איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו רצון להשפיע, לתת, איך יכול להיות? וחוץ מזה, נגיד שזה קיים באיזו גלקסיה, אני לא יודע איפה זה שם, "אחרי הפינה של היקום", איך אני יכול להגיע לדבר כזה, את זה אני לא מבין. אני מסתכל על העולם מסביבי גם זה לא יתכן.

"ומה שביארנו, שהטובע בנהר, צריך להחזיק החבל בחזקה. ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושיה לדוכתיה [חזרה הקושיה למקומה]: מאין יקח חומר דלק, להתייגע בכל לבבו ומאודו, רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו? כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו. כמו המכונה, שאינה יכולה לעבוד, בלי חומר דלק. ואם לא יהיה שום תועלת לעצמו, אלא רק לנ"ר ליוצרו, אין לו חומר דלק לעבודה."

לא אכפת לי מהבורא, לא אכפת לי מכלום, מאף אחד, אכפת לי רק אני. יכול להיות שמהקרובים שלי, כמו אימא לתינוק שלה, זה ברור, אבל זה מצד הטבע שכלול בתוך האגו שלה לדאוג לתינוק, אבל מעבר לזה אין דבר כזה שאדם יכול לעבוד נגד הטבע שלו. איך התורה מחייבת אותנו בזה? איך אנחנו יכולים להסכים עם זה? איך אנחנו יכולים להתייגע כדי לעלות למעלה מהאגו שלנו ולהגיע לצורה ההפוכה ממש? זה נגד החוק שהבורא נתן במציאות.

"והתשובה היא, שכל משיג רוממותו ית', כראוי, הרי ההשפעה, שהוא משפיע אליו, מתהפכת להיות קבלה, כמו"ש במסכת קידושין (דף ז ע"א), באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת."

אם יש לי מישהו שהוא חשוב בעיניי, איך אני בודק שהוא חשוב או לא? שאני מביא לו משהו, איזו מתנה, ונניח שהוא לא רוצה לקבל, אני נפגע, אני כל כך רציתי לעשות לו טוב, ונניח שאני עושה את זה מטעם הטוב, לא מטעם איזה רווח, כדי שייצא לי מזה אחר כך משהו, אלא באמת בתום לב, באהבה, רוצה להביא לו מתנה והוא לא רוצה לקבל. איזה פגם אני מרגיש? למה הוא לא רוצה לקבל, אני ממש רוצה לשמח אותו, לגרום לו תענוג, והוא לא רוצה, אומר "אני לא רוצה". מה יכול להיות?

תלמיד: אני הבנתי עד "שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת." ולא הבנתי שאישה נותנת לו כסף.

נניח שאני מביא לך מתנה, נותן לך מתנה יקרה, שאתה כל כך רוצה אותה ואני השגתי אותה בהזדמנות, במאמצים אדירים. ואני מביא לך אותה ואתה אומר, אני לא רוצה לקבל. איך יכול להיות אם יש לך רצון ואתה לא מקבל, אז מה אני צריך לחשוב? האדם הזה רוצה לגרום לי רע, הוא לא נותן לי ליהנות. ממש בכל מחיר, רק שהוא לא ייהנה ואני לא אהנה.

תלמיד: זה נכון.

זה נכון?

תלמיד: בוודאי.

אולי אני אשפוט אותך לכף זכות ואני אגיד "לא, הוא לא רוצה לקבל ממני מתנה מפני שאני נהנה מזה שאני נותן לו מתנה, והוא רוצה שאני אבדוק שהמתנה שאני נותן תהיה באמת בעל מנת להשפיע". מובן למה הבורא לא מראה לנו שהוא מקבל?

תלמיד: בוודאי. אבל יש משהו עוד לפני כן, "ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה", כביכול הוא מזלזל בעבודה שלנו. מה זאת אומרת לא מחזיק את החבל?

הוא לא מוכן לקבל את זה בעל מנת להשפיע, הוא לא מוכן שהם יצילו אותו כדי שילך להשפעה, על מנת להשפיע. האמת שאנחנו כל הזמן מחזיקים בחבל, החבל נמצא כאילו בידינו, רק לא אוחזים בו, לא תופסים אותו.

תלמיד: אז איך עושים את זה?

כי זה על מנת להשפיע. אם אתה רוצה שהחבל יוציא אותך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אתה מתחיל להרגיש שהוא כבר בידיים שלך ומתחילים להוציא אותך.

תלמיד: ומה זה כל העבודה הזאת ללמוד עשר, עשרים, שלושים, כמו שאמרת אתמול, אז מה זה כל העבודה, אנחנו לא מחזיקים את החבל?

לא.

תלמיד: בכלל?

אתה מחזיק את [החבל] בכוונה על מנת להשפיע, בכוונה על מנת לקבל אתה לא יכול לאחוז בו.

תלמיד: אז מאיפה לוקחים חומר דלק לעבודה הזאת אם לא ככה ולא ככה?

מהיאושים, מהמשכת המאור המחזיר למוטב, מהחברים, מקנאה בהם, ומהשקעה בשיעורים, בכל הדברים האלה, כן, לאט לאט אדם מוכן. אנחנו מתקרבים לזה, עוד מעט תעשו את זה בפועל.

תלמיד: הוא אומר, "כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו". איזה תועלת לעצמי?

שאתה מתייאש, מתייאש, מתייאש, ואתה מגיע לנקודת ייאוש כזאת, זה [קורה] על ידי המאור המחזיר למוטב, שאתה מתחיל לראות הצלחה בזה שהחברים ייהנו מהעבודה, מיגיעה שלך.

תלמיד: אז מה איתי?

זה מה שייצא לך מזה.

תלמיד: איך אפשר להחזיק מעמד?

מה זאת אומרת? אתה ממשיך לחיות באחרים. מה הבעיה? זה אגו עוד יותר גדול, אתה תצטרך גם על זה לעשות חשבון.

תלמיד: תאר לך שאתה מגיע עשר, עשרים שנה, לפה כל בוקר, אתה לא מרגיש שקורה איתך משהו, כלום, אלא אתה מרגיש שאתה טוחן מים, אתה נכנס עם דלי, יוצא ממנו בלי מים. איך?

אין שום בעיה.

תלמיד: במה להיקשר?

אין שום בעיה.

תלמיד: מה זה אין שום בעיה? בטח שיש בעיה.

לא, אני בזה ארבעים ושתיים שנה. מה יש?

תלמיד: אתה פשוט לא מתייאש.

אני בטח, מה, אני מטומטם? מה, אני לא רגיש? לא, אלא יש ייאוש ויש חשבון, והייאוש הזה נכנס לחשבון.

תלמיד: אתה זוכר ששאלת תוך כמה זמן אני משיג את הרוחניות, אמרו לך שבועיים, והיית בהלם. לנו אתה אומר את האמת, ולמרות זאת אנשים לא בורחים.

כשאני אומר לך שזה ייקח עשרים שנה אתה חושב שזה אמת?

תלמיד: אז אולי תגיד לי עכשיו את האמת?

האמת תהיה ככה, ברגע שתבטל את הרצון לקבל שלך זו האמת.

תלמיד: האמת שאני לא רוצה כלום.

כן.

תלמיד: אז מה אני עושה פה?

זה כתוב, הרוצה לחיות ימית את עצמו.

תלמיד: אז לָמה אני בא?

כדי להמית את עצמך.

תלמיד: את הרצון לקבל שלי?

כן. ואז מיד יש לך. עולם הפוך אתה צריך לראות.

קריין: טור ב', "וכך הוא אצל השי"ת".

"וכך הוא אצל השי"ת: שאם משיג רוממותו ית', אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו. והוא די מספיק לחומר דלק, לעמול ולהתייגע, בכל לבו ונפשו ומאודו, כדי לעשות נ"ר אליו ית'." אלא הבעיה היא שלא תופסים את הבורא בכלים דקבלה. אם היינו מגלים אותו, אם היינו מרגישים אותו, שיש למי לתת, שיש מישהו שמקבל מאיתנו את העבודה, זה היה מובן. אבל אין. עד שאני לא עושה את זה בעל מנת להשפיע אני לא מגלה שום דבר. זה הקושי, לכן יש לנו חברה והמאור המחזיר למוטב.

"אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק."

אני ממליץ לעשות תרגיל פשוט, נניח שיש לפניכם איזה אוכל טעים. מה טעים לכם?

תלמיד: חומוס.

חומוס, משהו משהו. תעשו כוונה שכשאני עכשיו מקבל את כפית החומוס הזו בעל מנת להשפיע, אני רוצה שהבורא ייהנה. האם אתם תרגישו טעם?

תלמיד: לא.

לא. אז כבר אתה יכול להיות בדיאטה, אתה רואה, זה טוב. אז תעשה כל פעם רק על מנת להשפיע, לא צריכים שום דבר. אתם יכולים לפתוח עכשיו עסק.

הכוונה על מנת להשפיע מבטלת את הטעם. מה לעשות הלאה?

תקרא שוב.

"אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק. כי אין אדם יכול להזיז אבר, בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו. ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה, כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק, שלא יוכל לעשות זאת, בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו."

זאת אומרת, אין לנו ברירה. אנחנו צריכים להשיג גדלות הבורא. ואז כשאנחנו ניתן לו, נרגיש תענוג. למה התענוג הזה לא יהיה אגואיסטי? מה אתם חושבים, למה הוא מותר?

תלמיד: כי המיקוד הוא בנתינה, לא בהנאה שלי. ההנאה שלי היא פועל יוצא. המיקוד שלי וכל העשייה שלי היא בזה שאני רוצה לתת לו, לבורא.

אז מה? כשאני נותן לילד הקטן שלי מתנות, אני נהנה?

תלמיד: כן, אבל זה מדרך הטבע.

וזה קצת למעלה מהטבע. אני לא הרגשתי בו חשיבות, עכשיו אני מרגיש בו חשיבות, אז אני נותן.

תלמיד: ואז אני צריך לחזור, זה לדרגה הבאה, זה מה שאמרת מקודם. זה כאילו משהו שהשגתי, ואז אני צריך להתנקות מזה, כדי לעלות לדרגה יותר גבוהה.

זו תשובה חלקית, אבל בינתיים, נמשיך ונראה.

זאת אומרת השאלה היא פשוטה. זה שאנחנו משיגים את גדלות הבורא נותן לנו אפשרות להשפיע לו, כי אני מקבל מזה תענוג. במה התשובה? בשביל מה אני צריך תענוג, כדי להשפיע לו, או להשפיע לו כדי לקבל תענוג.

יש לי הזדמנות להשיג גדלות הבורא. אני השגתי שהוא גדול. עכשיו השאלה, בשביל מה השגתי, כדי לתת לו תענוג, שתהיה לי הזדמנות, כי אחרת אני לא יכול לתת, הטבע שלי לא מרשה לי, או שאני נותן לו כדי ליהנות מזה שאני נותן לגדול. כאן השאלה. כאן אני צריך בירור. האם אני צריך את הגדלות שלו כי זה הכרחי, כדי שאני אוכל לתת לו, ואני רוצה לתת לו, אבל בלי שאני אגלה את הגדלות אני לא אתן, אני לא יכול. או שאני מגלה את הגדלות, "יופי, איזה תענוג יש לי עכשיו, כשאני נותן לו".

שאלה: לגבי הדוגמה עם החומוס. למה התענוג נעלם כשמנסים לכוון לעל מנת להשפיע לבורא?

התענוג מהחומוס נעלם כשאתה רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, בגלל שהבורא לא חשוב בעיניך. אם הבורא היה חשוב בעיניך, היית מגדיל את החומוס כפול הגדלות שלו בעיניך.

תלמיד: אז לקחתי את הביס, נעלם התענוג. זה מגלה לי עד כמה הבורא לא חשוב בעיניי?

אתה לוקח את הביס הזה, כמו שאתה מכניס צמר גפן לפה.

תלמיד: הוא חסר טעם לחלוטין?

כן.

תלמיד: וזו אינדיקציה לזה שהבורא לא חשוב בעיניי?

לא. לפני זה הרגשת טעם בחומוס, עכשיו אתה עושה כוונה, ואין כלום.

תלמיד: נכון. מה אני עושה מפה והלאה. איך להשתמש במה שגיליתי כרגע?

גילית שאין לך גדלות הבורא.

תלמיד: נכון. מה לעשות עם הגילוי הזה?

לעבוד על זה. אתה שואל את החברים, הם בודקים, הם רואים אותו דבר. אתה אומר, "חבר'ה, הרגשנו שיש כאן איזה חומוס מקולקל. איך אנחנו עושים אותו טעים, ומלא בכל התענוגים שבעולם? אנחנו חייבים להשיג את גדלות הבורא".

שאלה: אדם צריך להשיג את גדלות הבורא, כדי שיוכל לקבל ממנו, כדי לעשות לו נחת רוח?

כן, אם הוא מסוגל.

תלמיד: ואת זה אפשר רק על ידי גדלות הבורא. למה דווקא גדלות הבורא נותנת אפשרות לקבל ממנו, כדי לעשות לו נחת רוח, ולא לקבל לעצמי?

אפילו בעולם הזה זה עובד. אם יש מישהו גדול ואני נותן לו, ההשפעה הופכת להיות לקבלה. כי אני נהנה מהגדלות שלו כשאני ממלא את הגדלות שלו. אם הוא גדול יותר ממני, בשייכות לגדול, אני קונה כאילו את הכלי שלו.

תלמיד: אבל הגדלות שלו ממלאת אותי.

ממלאה אותך, כן.

תלמיד: יוצא שזה בכל מקרה על מנת לקבל, כי אני מקבל מהגדול, אז זה תענוג?

כן, בגשמיות ודאי שהפעולה הזאת היא פעולה אגואיסטית, לכן כלה יכולה לתת טבעת לחתן, ולא ההפך. ודאי שזו פעולה אגואיסטית. רק היא מסבירה לנו עד כמה שגדלות האדם יכולה לספק לי את התענוג.

.

תלמיד: אנחנו רצינו לדווח שמחר יהיה לנו דיון בנושא עשיריות, כדי שנסכם את כל התקופה האחרונה של העשיריות האקראיות. נראה ביחד כחברה מה לשיפור, מה לשימור. ובנוסף יהיה לנו דיון על המהות הפנימית של הסעודות לקראת לחגים. איזו מדרגה חדשה היינו רוצים להכניס בינינו, בפעולה הזאת שנקראת סעודה.

שאלה: אם יש לי חבר בדרך, שנתן את כל הכוחות ונשאר ללא רוח חיים, איך אני יכול לעזור לו?

תגיע אליו, תביא לו את קצה החבל, ותגיד לו שאתה מושך אותו. מה אתה יכול לעשות אם הוא בלי רוח חיים? אבל מה זה החבל, מהי רוח החיים שיכולה להיות לחבר הזה? איך שיחזיק את החבל בחוזקה, כמו שדיברנו כבר היום, הכול בלמעלה מהדעת, או לפחות בגשמיות.

כמה שאנחנו יותר מתקדמים, זו לא תופעה רצויה, אבל כך בכל זאת זה קורה, הרבה אנשים נופלים בדרך, כי הם מבררים לעצמם שהדרך היא לא בשבילם, ללכת על מנת להשפיע. עד כמה ש[הדרך] בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לברר שזה הכול למעלה מהטבע שלו והוא לא רוצה. לא מסוגל, לא כדאי. "יותר טוב שאני אסגור עיניים, ואשאר בחיים האלו לסחוב כמו אתמול. ואז לא אכפת לי. אמות, אמות. מתי אמות? מתי, כולם כך. לא רוצה לחשוב יותר, לא רוצה לתת יגיעה." והעניין הוא שהוא לא אשם. אשמה הסביבה שלא נותנת לו ביטחון, שכן, כל אחד יכול לתת יגיעה ולהרוויח עולם הבא.

תלמיד: באותו רגע שזה קורה, אני החבר היחיד שעומד לידו, והוא מרביץ לי. הוא חושב שאני לא עוזר לו כרגע?

אני צריך לעשות מה שמוטל עלי, זה הכול. אני לא עושה חשבונות אחרים. כמה שיותר. אני גם לא לבד, אני חייב להתייעץ עם החברים איך צריך לגשת לאדם שנופל, לא עושים כך. לבד אי אפשר. כאן צריכה להיות קבוצה, צריך את כוח הקבוצה.

שאלה: בעל הסולם כותב "כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'." זה מתאר תהליך שכביכול אנחנו דבוקים לחלוטין?

אנחנו דבוקים כל הזמן, אבל אנחנו צריכים לעבור מדבקות ללא הכרה, לדבקות בהכרה. אנחנו נמצאים כל הזמן בתוך הבורא, או בתוך הטבע. אבל אנחנו צריכים להבין את מידת הדבקות של עכשיו, אם אני כולי נפעל על ידו, אני דבוק או לא? תגיד לי עכשיו, מה שאני לא אעשה, אדבר, לא חשוב מה, את זה אני עושה בגלל שהוא מחייה אותי, הוא מכוון אותי לכל הדברים האלה, הוא מבצע בי את הכול. אני רוצה להפטר מזה. אני רוצה לעשות רצונו בעצמי, בבדיקה, בהבנה, בכוונה, שכל מה שיש לו, כל תוכנת הבריאה, אני רוצה להעתיק אותה עלי, ולפעול כאילו זה אני עצמאי. זה נקרא "שובו בני ישראל עד ה' א-לוקיך", שאני אהיה דומה לו.

תלמיד: ואותו תהליך של להפריד את הרצון לקבל מתוך הנשמה, כמו שהוא כותב פה, זה כביכול כל רגע ורגע כמו שמישהו יושב מעל כל אחד שלומד, ומנסה לעשות את ההפרדה הזו בתוך הרצון לקבל?

כל מי שיושב, אני לא יודע , זה כך, זו התכנית.

תלמיד: כל מי שבתהליך?

כן.

תלמיד: המשימה היומית, מבררים בעשירייה מה הקשר בין הכרחיות ומותרות, לאמונה למעלה מהדעת.

(סוף השיעור)