שיעור בוקר 03.09.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו מתחילים בשיעור ממולדובה. נתחיל בקטע מרב"ש קטע מספר 17 "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

אנחנו נמשיך כעת ללמוד את הקטעים בנושא של "אין עוד מלבדו", מקטע מספר 17 מתוך מאמרו של רב"ש.

כותב כאן רב"ש, אנחנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה שהיא להיטיב לנבראיו. ואם האגואיזם בא לאדם ושואל אותו כל מיני שאלות קשות, שנקראות קושיות פרעה, אז לא צריך לדחות את האגואיזם, אלא לומר לו, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל דווקא בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת לא להגיד שהשאלות של האגואיזם מתגלות כדי להוריד את האדם ממדרגתו, אלא להיפך, הן מגיעות כדי לתת לו עכשיו מקום לעבודה, שעל ידן הוא יוכל לעלות בדרגות השלמות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת בחינת הליכה בעבודת ה', כל התגברות על האגואיזם, כל התגברות על רצונות אגואיסטים חדשים, כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לגילוי הבורא.

כלומר, כל ההתקדמות שלנו היא בנויה על זה שאנחנו מתחילים לעבוד עם רצון אגואיסטי קטן מאוד, בדרגה של הטבע הדומם, הצומח והחי שבנו. שום דבר אחר לא קיים בנו. כשאנחנו במהלך אלפי שנים רבות של התפתחות גשמית שלנו משיגים, מגיעים לשלב מיוחד, מתחילה להופיע בנו השאלה על משמעות החיים, על מהות החיים. הרצון להגיע לדרגת האדם, בכך החי שבנו נבדל מהאדם שבנו. וכשאנחנו מתחילים כבר באמצעות הרצון לחפש איך בכל זאת נוכל להמשיך ולהתקדם מכאן, כי אני כבר לא יכול להתקיים רק בדרגה הבהמית הפשוטה, הרצון הזה מושך אותי, מחזיק אותי, כאילו מחזיק אותי ברגליים ממש, לא מאפשר לי להתעלות, מנסה להשאיר אותי בדרגה האגואיסטית, שאני אמשיך להתפתח בדרגה הגשמית הזו בלבד.

אנחנו גם רואים שכל אדם בפני עצמו וגם החברה והאנושות, כולם עוברים את השלבים האלה, כאלה שלבים שאנחנו רואים שאין דרך אחרת. אנחנו רואים שההשגחה העליונה מכניסה אותנו למצב שבו נהיה חייבים להתחיל את ההתפתחות הרוחנית שלנו בטוב או ברע. או מקל אל עבר האושר, או באמצעות מקל, באמצעות איזו משיכה למשהו טוב, למתיקות, לרוחניות. אבל כדי להתקדם שלא על ידי ייסורים קדימה כמו כל האנושות, שהאנושות נכנסת כל פעם למלחמה חדשה, לבעיות חדשות, למצבים נוראיים, אם אנחנו רוצים להתקדם בדרך טובה, על ידי התפתחות שלא תמשוך אותנו קדימה על ידי ייסורים, אלא תעורר אותנו להתקדם קדימה על ידי תענוגים, ואיזה תענוגים יכולים להיות, אם אנחנו מתחברים בינינו, אז אנחנו מגלים את הבורא, את תכונת ההשפעה, את תכונת האהבה, את תכונת הקשרים ההדדיים ביניהם. לכך האנושות מתקרבת עכשיו, ולכן יחסית יותר ויותר אנשים מתחילים להתעניין בקבלה, במדע הזה.

כל החכמה הזו בנויה דווקא על פיתוח האגואיזם. וכאן לא ממש ברור לאדם המתחיל למה אני הופך לאגואיסט גדול יותר ויותר, למה מופיעים בי רצונות גדולים יותר ויותר לאוכל, למין, למשפחה, להתקדמות, לעבודה, לכל מיני דברים אחרים. זה פשוט מדהים. האדם מגיע לקבלה, הוא לומד קבלה, ובאותו הזמן הוא מרגיש שמושך אותו ללכת קולנוע, לקרוא רומנים, ללכת לטייל איפשהו, לנסוע לאן שהוא וכן הלאה. כלומר, הרצונות האגואיסטיים מהעבר, שלמעשה הוא התנתק מהם במידת מה כשהגיע לקבלה, הרצונות האלה מתחילים להתעורר בו פעם נוספת. אבל זו לא תנועה לאחור, זה אגואיזם גדול עוד יותר שמתעורר כדי שהאדם יתעלה מעליו עוד יותר. עוד אגואיזם גדול יותר והתעלות גדולה עוד יותר.

בצורה כזאת ההתקדמות שלנו קדימה היא הדרגתית בשני קווים, ימין ושמאל, ימין ושמאל. אגואיזם גדול יותר, קו שמאל. ולמרות האגואיזם אנחנו משתדלים להתעלות מעליו, להגדיל את חשיבות המצב הרוחני, חשיבות הבורא, ובצורה כזאת אנחנו מתעלים מעליו. ולכן קו ימין, קו שמאל, קו ימין, קו שמאל, ככה אנחנו הולכים על שתי הרגליים. ולאט לאט בהדרגתיות אנחנו מתקדמים קדימה.

לכן עלינו להכיר בשיטה הזו, כאילו להדפיס אותה לפנינו, אפילו לצייר אותה, ממש לשרטט אותה מול עינינו, ולהחזיק אותה לפנינו, כדי שבכל המצבים נבין באיזה משני המצבים האלה אנחנו נמצאים. ומה לעשות כדי לחזק את המצב של הימין כשאתה נמשך מעצמך לתכונת ההשפעה ולבורא, ואת המצב משמאל, כשאתה מבין שהאגואיזם הזה שלך יורד עליך עוד יותר ועוד יותר וזה הבורא שמפתח בך בכוונה תחילה.

החלק השמאלי האגואיסטי שמתפתח בנו נקרא "פרעה". והחלק הימני האלטרואיסטי שמתפתח בנו, כפועל יוצא מהמאמצים שלנו בקבוצה, בלימוד, נקרא "בורא". וכך פרעה כנגד הבורא, הבורא כנגד פרעה, בין שני הכוחות העליונים האלה, הכוח החיובי והכוח השלילי, כביכול החיובי והשלילי, כי פרעה זה בעצם הצד ההפוך של הבורא, ככה אנחנו מתקדמים קדימה. ואין בעולם שום כוח אחר, אלא רק הכוח העליון האחד הזה שמשחק בנו בצורה כזאת, חיובית ושלילית, חיובית ושלילית.

שאלה: החיבור בין קו ימין ושמאל. איך לעשות כך שאותה מטוטלת שנוצרת כאן נחבר אותה כמה שיותר מהר לאותה הנקודה שתהפוך את האחד לשני בלי תלות בתוצאה? איך ייוצר איזה מנגנון שיכול לעזור לאזן מהר יותר בין שני אלה?

אנחנו בדרך שלנו את אומרת שדומים לאיזו מטוטלת שנעה מצד לצד, הולכת למינוס ולאחר מכן לצד שמאל נגיד. והאגואיזם מצטבר בנו, אנחנו מרגישים יותר באגואיזם. לאחר מכן, כתוצאה מכך שאנחנו מתקיימים בקבוצה, בשיעורים, חוזרים שוב לשיעור, ללימוד, מעוררים עלינו באמצעות השיעור את האור העליון. זה קורה גם באמצעות הפצת חכמת הקבלה, גם באמצעות הלימוד כמובן ובכל מיני פעילויות קבוצתיות, וכך בעצם המטוטלת הזו זזה לימין.

איך אנחנו יכולים להפוך את האמפליטודה הזו לגדולה יותר, מכיוון שככל הנראה שבכך תלויה התקדמות שלנו קדימה? איך אנחנו יכולים להפוך את האמפליטודה הזו למכוונת על ידנו, כדי שאותה מטוטלת תנוע לפה או לשם בהתאם לפעולות שלנו ולא בפני עצמה? איך נשלוט אנחנו במטוטלת הזאת? כל זה מושג רק בעשירייה ולא בשום דרך אחרת, בשום דרך אחרת לא נוכל לבטא את זה. לכן נצטרך ללמוד איך לעשות את זה, אבל רק בקבוצה.

אם אנחנו רוצים להידמות לבורא, זה רק באמצעות היחסים ההדדיים בינינו בקבוצה. כך שיש לכל הפחות שני אנשים, שאחד עובד כנגד השני, כנגד האגואיזם של האדם האחר, שזה כנגד האגואיזם שלו עצמו כאילו. כי ברגע שמישהו מופיע מולי, האגואיזם שלי מיד נכנס לפעולה, ואם לא יהיה מולי איש, זה לא אגואיזם, זה פשוט מצב בהמי שבו אני רוצה למלא את עצמי במשהו בהמי. אז רק אם יש לפניי מישהו כמוני, ואני מתחיל להרגיש ביחס אליו מצב מיוחד של קנאה, של תחרות, איזה שהם יחסים בינינו, רק אז האגואיזם האמיתי נכנס לפעולה ובאמצעותו אני מתקדם קדימה.

איך אפשר לעשות את זה, לזרז את הדרך, לא לאבד זמן? אפשר לעשות את זה רק בקבוצה. כשאנחנו מבינים שזירוז הדרך זו בעיה שלנו ושאנחנו חייבים לפעול.

שאלה: יוצא שהקבוצה היא כמו איזשהו אמצעי שמאפשר לשמור את האיזון?

כן הקבוצה מהווה את הנשמה, כלומר עשרה אנשים, מניין, שמחוברים יחד על ידי מטרה משותפת, של השגת הבורא, הם נקראים נשמה, וכשהם עובדים בינם על פי השיטה הקבלית הם, במקרה שכזה, יכולים לנוע קדימה באופן מודע כשהם בוחרים בעצמם את הקצב בכל צעד וצעד.

תלמידה: דיברת על מודעות אז יחד עם מודעות מגיעה גם אחריות שאנחנו מבינים את האחריות של השמאל ולומדים איך לכסות אותו בימין. מתי האחריות הזאת מגיעה?

יש לנו את המצב של הימין את מצב השמאל ואנחנו יכולים להרגיש את המעברים האלה ממצב ימין לשמאל ולהיפך כשמופיעה בנו האחריות לעבור בעצמינו משמאל לימין, ההכרה באחריות שכזו והאפשרות לקיים אותה מגיעה באופן הדרגתי. זה כבר השלב הבא של ההתפתחות שלנו. כשאנחנו מבינים שבהתאם להתגברות על האגואיזם שלנו ביחס למישהו אחר, שבהתגברות על האגואיזם שמפריד ביני לבין החברים בקבוצה אני מעורר בכך הארה גדולה יותר על עצמי מצד האור העליון, במילים אחרות את התקרבות הבורא.

כל העבודה היא בהתקרבות, לכן הבורא שבר את הכלי הענק שהוא יצר את הנשמה שנקראת "אדם" מלשון דומה, דומה לבורא, והמבנה הזה קיבל שבירה מאוד גדולה לחלקים. איזה שבירה? זה כמו שיש לנו איזשהו חלקיק של נגיד בצק ועל חתיכת הבצק הזו, שפכו דלי של מים או זרקו את הבצק הזה לתוך דלי של מים, ואז הבצק הזה מתחיל לתפוח והמים ממלאים את המרחקים שבין חלקיקי הבצק. המים האלה, שממלאים את המרחק בין החלקיקים של הבצק, זה האגואיזם שלנו שדוחה אותנו זה מזה, היינו כולנו יחד אסופים, אגודים יחד אבל בחתיכה קטנה כזו שיצר הבורא, ולאחר מכן הכוח שלו, כוח ההשפעה, כוח אהבה שלו האור העליון נשפך על הרצון הקטן הזה והוא נשבר, כלומר התחלק לחלקיקים.

אנחנו עכשיו צריכים לקחת את החלקיקים האלה יחד עם המים האלה שנמצאים ביניהם ולחבר יחד, ואז החלקיקים האלה כבר יהיו גדולים, יתפחו ואנחנו נקבל, במצב הזה שלנו שבו היינו, מצב גדול יותר יחד עם המים האלה שתפחו, גדלו, הגדילו את הבצק, אנחנו נרגיש בתוכנו את הבורא כי המים האלה שבנו הם תכונת הבורא. אנחנו צריכים להתחבר, ולהרגיש את הכוח הזה שמפריד בינינו ככוח המחבר, ואז גם יקרה גילוי הבורא. גילוי הדרגתי של הבורא בתוכנו הוא המטרה שלנו הוא בהתפתחות שלנו, אנחנו זקוקים לאגואיזם שלנו, אנחנו פשוט צריכים להשתמש בו נכון.

נתקדם קדימה. קטע 18 רב"ש מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת." כלומר להתעלות מעליהן.

"וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה," שהורידו אותו לאן שהוא, שסחפו אותו לאן שהוא הצידה, אלא שיגיד, שמהשמים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה". אותן מחשבות ורצונות זרים ניתנו לו כדי דווקא כדי להכניס אליהם, דרכם לרכוש קשר עם הבורא, שהוא זה ששולח את אותן מחשבות ורצונות זרים. נמצא לפי זה ש"אדרבה שמקרבים את האדם מלמעלה" באמצאות אותן מחשבות, רצונות זרים שונים שכביכול לא קשורים לרוחניות, זה יכול להיות אוכל, מין, משפחה, עבודה, לימודים כל מיני תחביבים, מה לא. צריך לקבל את כל זה במצב שבו אתם תקבלו את זה כנחוץ, הכרחי לקיומכם. אנחנו לא דוחים שום דבר, אסור לנו כל מיני שמה איזה שהם צומות, סיגופים, להרעיב את עצמנו וכולי זה לא אלא רק להשתמש בכול כל התענוגים, כל המילויים של העולם שלנו כדי שהם יתמכו בעבודה שלך עם הבורא. זה תנאי שנקרא "לא יגונה ולא ישובח." ועל זה נאמר 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה', היינו אם הוא זוכה, הוא מקבל ע"י זה עליה. ואם לא (זוכה), הוא מקבל ע"י זה ירידה ברוחניות"¹. כלומר אם האדם זוכה הוא מקבל על ידי הפרעות האלה דווקא עליה, ואם לא זוכה כלומר אם הוא לא מסוגל באמצעות הקבוצה, באמצעות הלימוד, באמצעות כל מה שניתן לו להתחיל להתעלות ולנוע קדימה אז באמצעות זה הוא דווקא ירד ברוחניות. כלומר כל התופעות שמתגלות בנו, הרצונות שמתגלים בנו, המחשבות שמתגלות בנו, כל אלה ניתנים כדי שאנחנו נלמד להעריך אותם נכון, שהם נשלחים רק על ידי הבורא, בכבודו ובעצמו ושאין עוד מלבדו, ושכל זה ניתן לנו רק על מנת שנבחר מתוך כל זה רק את ההכרחי לקיומנו, לקיומנו הרגיל. איש לא אומר שאנחנו צריכים לשבת שם בפינה ולאכול צרצרים, אבל מה שהכרחי לקיומנו רציונאלית ואת כל היתר, כל הכוחות, כל האפשרויות שיש בידינו עלינו להשתמש בהם רק לשם תנועה אל עבר הבורא, לשם התקרבות אליו באמצעות תכונות ההשפעה שאנחנו מפתחים, שאנחנו מעוררים בינינו בקבוצה.

שאלה: גם התיאבון שלנו גדל בזמן שהרצון גדל?

כמובן שהרצונות שלך גדלים.

תלמיד: כלומר מה שאתמול היה לי מספיק כבר, היום אינו מספיק לי?

כמובן, כשאני רק מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, באתי לקבוצה וכן הלאה יכולים להופיע בי המון רצונות חדשים, פתאום אני מתחיל לראות טעם חדש לאוכל שלא טעמתי ולא שמתי לב לזה בכלל בעבר, זה לא עניין אותי, היו לי כל מיני דברים אחרים שעניינו אותי, משיכה לנשים זה בכלל נורא בלומדי קבלה, אתה עוד תינוק שתגדל תראה. כך גם נאמר, שדווקא טעם בי"ע הוא המכשול הקבוע כנגד המתפתחים ברוחניות, מכיוון שהדבר הזה נמצא ממש מול היחסים עם הבורא. כי מה הקשר עכשיו בין איזה שהם חיבורים גשמיים עם בני המין השני וחיבור עם הבורא, אבל ככה זה, זה באמת כך בעולם שלנו, לכן גם זה קורה בעולם שלנו שמתעוררים בנו צרכים גדולים למין, והבורא ממש יכול להוציא את האדם מדעתו בעיקר עם גברים, על ידי כאלה בעיות שונות, והיו, וגם כותבים על זה הרבה, לכל המקובלים.

מכיוון שהזיווג, החיבור עם הבורא, הזיווג דהכאה, וכן האלה, מה שאנחנו לומדים, זה מתואר גם כמו הזיווג הגשמי בעולם שלנו, הקשר המיני בעולם שלנו, זה הרי לא פשוט, זה אחד כנגד השני, ולכן, זה זורק את האדם. כמו שאמרנו עכשיו, צד שמאל, אז זה סוחב אותך למחשבות ולרצונות האלה ואתה צריך להתעלות מעליהן לקו ימין, וכך מכאן לכאן אתה נע פה, מקו שמאל לימין. באוכל זה לא עד כדי כך, כי זה ממש מצב כזה בהמי, נקי, של מילוי, אחרי זה גם זה יבוא, אבל גם רצונות למין לא מגיעים ישר. בהתחלה התלמיד בא ללמוד, תשאל אותו, יגיד לך שכבר חצי שנה, שנה, אני לא מרגיש, לא רוצה, שום דבר אחר לא מעניין אותי, כאלה דברים גשמיים בהמיים לא מעניין אותי. תשאל אותו בחלוף שנה, שנתיים, נוספות, ואתה תראה שזו כבר בעיה, ובעוד שנה, שנתיים, אתה תראה שזו בעיה גדולה עוד יותר, וכן הלאה.

לכן נאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"², כלומר, כל מי שגבוה מאחרים, יש לו גם רצונות גדולים יותר. נאמר אפילו שדווקא לאלה שמתקרבים אל מצב החיבור עם הבורא, טעם הביאה נשאר לעובדי השם³, דווקא להם, אצלם, נשארים הטעמים המיוחדים ביותר ביחסי הגומלין, יחסי המין. והכוונה היא לא לפעולה עצמה, פשוט בזה מתלבשת לאחר מכן השתקפות של הכוח העליון או האור העליון בעצמו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה, מקו שמאל או מקו ימין. אבל כך שהכול עוד לפניך.

תלמיד: טוב.

לא הייתי אומר שזה טוב, זה מסחרר את הראש, צריך להבין את זה, תכתוב לעצמך את כל זה מראש ביומן שלך, ולפעמים תדפדף ביומן הזה, אני ממליץ להתקדם כך.

תלמיד: אז צריך להתעסק באיזו הגבלה עצמית?

לא, לא צריך. הגבר חייב להינשא, לגבר אין זכות מעשית, כך כתוב, אנחנו לא מציבים כזה תנאי, אבל כעיקרון גבר חייב להיות נשוי. זה אחד התנאים וחייב שתהיה לו משפחה.

זה בשום פנים ואופן לא עושה את הדרך שלו לקלה יותר, אבל התנאים האלה חייבים להתקיים. אנחנו צריכים ליצור בעולם שלנו איזו השתקפות של העולם הרוחני. כלומר, זה שברוחניות אנחנו צריכים לעשות את החיבור הזה עם הבורא, להתקדם אליו, כמו למשל רבייה, אנחנו צריכים גם לעשות זאת בעולם שלנו וגם כשורש בעולם הרוחני.

שאלה: בעניין המטולטלת הזאת שאתה מתאר והמחשבות הזרות, איך חברים הכי חזקים בדרך יכולים להתמודד עם כל זה, ללא ערבות, ללא הברית בינינו? ומה החשיבות של הערבות והברית בינינו על פני כל הפעולות שאנחנו עושים?

איך אנחנו באמצעות הערבות בינינו יכולים להתגבר באופן טוב יותר על כל הבעיות האלה? אנחנו חייבים לדון בהן ולחלוק, לא בדיוק מה קורה איתנו, אלא בכללות מה כתוב על זה, להזכיר על זה לחברים שלנו, וכך אולי אם לא נמנע את הפעולות הלא נכונות שלהם, אז לפחות כשהם נמצאים במצבים הלא נכונים, שיבינו מהיכן זה נובע, ובאיזו דרך צריך לתקן את זה.

אבל אדם לא יכול להתקדם רק על רגל אחת, רגל ימין, הוא חייב להשתמש גם ברגל שמאל, רק שצד שמאל אצלו צריך להיות קצר. כשאנחנו משתדלים לקצר את המצבים [בשמאל], באותה המידה אנחנו מגבירים את האינטנסיביות שלהם, מכיוון שהעוצמה של ההפרעה הזו צריכה להיות, וככל שתיקח פחות זמן, כך היא תהיה בכל זאת אינטנסיבית יותר.

זו מכפלה של אחד על השני, נגיד מכפלה של עוצמה כפול זמן. אבל בסופו של דבר התוצאה צריכה להיות איזו עוצמה אגואיסטית כתוספת, שמעליה אנחנו עולים לאחר מכן בקו ימין.

קטע 19, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות בעבודה, ב" ⁴.

כל המחשבות מגיעות מהרצון האגואיסטי, לקבל, והאדם צריך להאמין שהמחשבות האלה נשלחות לו מלמעלה. ונשלחות כיוון שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה. ובינתיים הוא מתעצל בעבודה.

לכן, היות שהאדם מבקש שהבורא יקרב אותו, להתחבר איתו, מה שנקרא השתוות צורה, כלומר, להשיג תכונות שדומות לבורא, כך מתרחש החיבור הזה. לכן כשהמערכת רואה מלמעלה שהאדם מתעצל ולא שולח מצידו אותות על הרצון שלו להתקדם קדימה, אז שולחים לו מחשבות הפוכות להתקדמות הזו, כדי שהאדם לא יסכים להיות תחת שליטתן. כלומר מתחילים לדחוק את האדם לאחור. וכשדוחים אותו לאחור מעוררים בו הבנה גדולה יותר שהוא לא נמצא בדרך אל המטרה, שהוא לא מתקדם אל המטרה.

האדם מרגיש באיזה מצב שפל הוא נמצא, שהוא לא היה יכול בכלל לתאר לעצמו, לא עלה בדעתו שהוא יוותר על המטרה הזו ולא ידאג לה, לא יתפעל ממנה ולא יברח ממנה, אלא דווקא רוץ אליה. פתאום הוא הופך פסיבי, אז להיפך, אדרבא, הוא צריך להבין שהבורא מטפל בו עתה, במצב הזה. למרות שנראה לו שעזבו אותו, ואין לו יותר כלום והבורא כבר לא רוצה לתת לו שום רצונות טובים, לכן הוא מרגיש כך. אז הוא צריך להכיר, להבין כמובן באמצעות הלימוד, החברים, העבודה העצמית שלו, שדווקא הבורא במצב הזה מקרב אותו אליו.

כלומר, בזה שהוא מעורר בו כאלו תחושות שליליות, זה כמו פלירטוט, זה כמו איזו דחייה כביכול. הבורא דוחה את האדם מעצמו ובכך הוא מעורר בו רצון אליו. כפי שנאמר, "דומה דודי לצבי"⁵, כמו שצבי בורח ומחזיר פניו לאחוריו, כך הבורא, בשעה שהוא מסתלק, וכביכול מסתתר מאתנו, הוא מחזיר פניו לאחוריו. כלומר, הוא מעורר בנו תחושות של ריחוק כשהוא מתרחק. וזה נעשה בכוונה בצורה כזו באדם, כדי לעורר בנו שוב את ההשתוקקות אליו.

ואם האדם משתוקק ומתגעגע לחזור, להתקרב אל הבורא, מזה נולדים באדם געגועים והשתוקקות להדבק בבורא, ואז מתגלות בו אותן התכונות, אותו הרצון שבו מסוגלים לגלות את בורא. זה דומה מאוד לאופן שבו אנחנו בעולם שלנו מתרחקים זה מזה, מתקרבים זה לזה, בצורה כזאת אנחנו מעוררים זה בזה כאלה מצבים.

כעיקרון הבורא מקרב אותנו אליו, הוא מעורר בנו תחושות של ריחוק ממנו ומצפה לרגע שבו נתחיל לבקש ממנו להתקרב. כל ההתקדמות קדימה בנויה רק על בסיס זה שאנחנו כביכול מתרחקים וזה קו שמאל, זה רגל שמאל, ואחרי זה צד ימין, הרגשת התקרבות לבורא. צד שמאל מורגש כהתרחקות מהבורא, אבל למעשה זו התקרבות אליו, זו הרגשה של חושך גדול יותר, של מרחק גדול יותר, של ריחוק גדול יותר ואז התקרבות גדולה יותר. וזה טבעי כמו בעולם שלנו, ככל שאתה אוהב יותר, כך אתה מתגעגע יותר. ואחד לא יכול להיות ללא השני.

שאלה: ההבנה הזאת שאין עוד מלבדו הביאה אותי למצב כזה שאני כל הזמן וכל אירוע בחיים שלי מנסה להסתכל מנקודת המבט הזאת ומבקשת לנתח כל אירוע, למה זה קורה? בסופו של דבר אני כל הזמן נמצאת באיזה בירור, למה הכוח העליון שם אותי במצב זה או אחר. זה נורמלי?

הניתוח הטוב ביותר של המצבים שלנו זה כשאני נזכר באין עוד מלבדו ורק ביחס למצב הזה אני ממצב את עצמי, מנתח את מצבי ובוחר באופן זה את הצעד הבא שלי. רק כך.

תלמידה: אז הבירור הזה נחוץ?

כן. ביחס לאין עוד מלבדו אני כל הזמן צריך להימצא בבירור. רק ביחס לזה. בכל המחשבות שלי, בכל הרצונות שלי, בכל המצבים שלי, אני צריך להבין שמה שנמצא בי זה בעצם הבורא הטמיע בי, ועכשיו ברגע שאני קבעתי שכל זה הוטמע בידי הבורא, מה התגובה שלי? התגובה שלי לזה, שזה יהיה "האני". וגם פה צריך להבין שיש את התגובה האוטומטית, שזו התגובה הבהמית שלי, אפילו אם הבנתי שכל זה נובע מהבורא. ולאחר מכן מהי התגובה הרוחנית ולא הגשמית? זה רק אם אני קשור לקבוצה. יחד איתם אני מפתח את התגובה שלי לכל מצב שלי שלא יהיה. זו כבר תגובה מודעת לרמת האדם.

שאלה: יוצא שהבורא מטפל בנו?

הבורא מטפל בנו כאיזה גנב בעל ניסיון ואדם פשוט.

תלמיד: האם צריך להיות כל הזמן על המשמר?

כן, צריך להיות כל הזמן על המשמר, אחרת הוא יסובב אתכם על האצבע, הוא יסובב אתכם איך שהוא ירצה, ומה שלא תעשו, איך שלא תרצו לצאת מזה, לא תצליחו. כי עוד לפני שהוא מתחיל לסובב אתכם פעם נוספת, והוא מסובב אתכם כל הזמן, אז הוא כבר מראש יוצר בכם כאלה מחשבות ורצונות כשהוא מבין מראש מה תהיה התגובה שלכם. כי הרי מהיכן מגיעות כל הפעולות שלכם, כל הרצונות שלכם, כל המחשבות שלכם, כל הפנימיות שלכם, כל מה שהוא יצר בכם, מאיפה זה? כל זה ממנו.

אז הוא לא צריך לחשוב מראש איך יהיו התגובות שלכם, הוא בכלל לא זקוק לזה. אתם זקוקים לזה לשם ההתפתחות שלכם. כי רק כתוצאה מההתפתחות ההדרגתית הזו של חושך ואור, קו ימין וקו שמאל וכן הלאה, רק במהלך התהליך הזה לאורכו, אתם אוספים בכם, אוגרים בכם את כמות התחושות, ההרגשות הנחוצה, מימין ומשמאל וכן הלאה, שיתנו לכם בסופו של דבר אפשרות להרגיש אותו עצמו, את הבורא.

זה יפתח בכם הכרה, הרגשה, הבנה של חושך מול אור, של צבעים שונים, של קולות שונים, של כל אותם גוונים שתצטרכו לסגל לעצמכם כדי להרגיש אותו. כלומר זאת התנועה ההדרגתית של ההתפתחות שלכם, צעד אחר צעד. והבורא לא זקוק לזה, הוא זקוק לכך שתתפתחו עד לדרגתו, הוא רוצה לראות אתכם בדרגתו, האור העליון הזה. ולכן הוא מפתח אתכם כך.

אין כאן מה לשחק עם הבורא, ואולי צריכים לעשות את זה בדרך, לתאר אותו אולי כאיזה נוכל או כמישהו שרוצה לטובתכם, זה עניינכם, העיקר הוא שתתפתחו. לבורא זה לא משנה. אתם תתייחסו אליו איך שאתם רוצים, הוא אבסולוט, הוא ערך מוחלט, כל התגובות שלכם מראש מובנות, ידועות מראש, הן בכלל לא מעניינות אף אחד מבחינה רוחנית, חוץ מאתכם עצמכם.

כשנאמר שהבורא עושה איזה תיקונים בעולמות העליונים, הוא עושה כל מיני דברים, כל זה נאמר רק ביחס לאדם. אין יותר מכך, אף אחד לא זקוק יותר לכלום. אתם מבינים איך שאתם חושבים בעולם שלנו. יש לכם פה עסק עם ערך מוחלט, וכל השינויים שאתם עוברים בפנים, הם רק כדי שתתחילו להרגיש אותו תוך כדי שאתם הופכים דומים לו, גם אתם הופכים למוחלטים כמוהו.

שאלה: אמרת שהבורא מעורר באדם תגובות. יש כאן שני מרכיבים, בהמי, טבעי ורוחני שתלוי בקשר עם הקבוצה. אז איך אנחנו מפתחים את המרכיב הרוחני?

המרכיב הרוחני מתפתח רק בקשר עם הקבוצה. איך אנחנו מפתחים בנו את המרכיב הרוחני? המרכיב הבהמי, זאת אומרת קו שמאל, מתפתח בנו בצורה אוטומטית, אנחנו לא יכולים בשום אופן לעורר אותו בעצמנו. וקו הימין אנחנו מעוררים אותו באמצעות הניסיונות להידמות לו דרך הקשר בינינו בעשירייה והקשר של העשירייה לבורא. אנחנו לא יכולים לפנות לבורא אלא רק דרך העשירייה.

עשירייה יכולה להיות גם חמישה אנשים ואפילו שניים, כי כשאדם עובד עם האגו שלו, אז מספיק לו עוד אחד כנגדו. אבל אנחנו בעצם קוראים לזה "עשירייה", כך זה נקרא בחכמת הקבלה. כי דווקא בעשר הספירות אנחנו רוכשים את התכונות של הפרצוף השלם וזהו, אין פניה אחרת לבורא. בעצם הפניה לבורא צריכה להיות מעל האגו.

אתה צריך להבין בדיוק מה זה אומר מעל האגו. אתה נמצא בקשר עם החברים האחרים שלך, גבר עם גברים, אישה עם נשים, והאגו מורגש ביניהם. אתה צריך להתעלות מעל האגו כדי להשתוקק לכוון את עצמך לבורא. זה לוקח הרבה זמן עד שאדם מבין את ההכרחיות שבזה, עד שהוא מתחיל לממש אותה בצורה נכונה, זה לוקח זמן. אבל דווקא זוהי העבודה הרוחנית האמתית ביותר. אנחנו חייבים לצאת מהעולם שלנו דווקא בצורה כזאת, לקשר עם הבורא.

זה כביכול המעביר, המשדר שלנו. כשאנחנו מחוברים על ידי תכונות אגואיסטיות, אנחנו מתעלים מעליהן וההתעלות הזאת מעל התכונות האגואיסטיות שלנו, הוויברציה הזאת, היא שמכוונת לעבר הבורא.

שאלה: מה זה קו ימין בשביל הלומדים את חכמת הקבלה? כי אין לנו הרגשת הבורא, אין לנו הרגשת השפעה. לפעמים מה שנראה לנו כהשפעה מהווה בעצם קבלה.

מה זה אומר עבורנו, אלו שמתחילים ללמוד חכמת הקבלה, קו ימין כשאין לנו בכלל תכונת ההשפעה? יוצא לפעמים, כשאנחנו חושבים שאנחנו משפיעים, פתאום מתברר שזוהי תכונת הקבלה. זה נכון וכך זה יהיה כל פעם. לא שזה נדמה לכם, כך זה יהיה בפועל.

כי העלייה מתבצעת ממדרגה למדרגה ולכן מה שהייתה המדרגה הימנית הופכת לשמאלית. ובאמצעות השמאלית רוכשים את הימנית וכך זה יהיה תמיד בגלל שאתם מתעלים. אם היה נראה לכם קודם שלהתקרב אל החבר במשהו, באיזו פעולה מסוימת, זוהי תכונת ההשפעה, עכשיו אתם מגלים שבעצם זה הכול יגיעה מתוך האגו. אבל כשעשיתם כך, לא חשבתם שזה מגיע מתוך האגו.

אנחנו גדלים כמו ילדים. וגם לילד נראה שהוא משחק במשהו של מבוגרים. וכן הלאה וכן הלאה וכך כל פעם. אז אין בזה שום דבר משפיל, להיפך, צריך להבין את זה ולהתחשב עם זה, כך כולם גדלים, אז מה?

אנחנו רואים איך החדשים שמגיעים ומסתובבים לא יודעים איך ומה, בכלל לא מבינים איפה הם נמצאים וזה טבעי. הם בכלל לא רואים את כל העולם, איפה הם קיימים. ואחרי שיתגלה אותו שדה הכוחות שמנהל את העולם שלנו, אתם תופתעו איך היינו עיוורים לפני המצב הזה.

תלמידה: אז נקודת המשען, ההרגשה הפנימית שלנו שמה שנראה לנו כהשפעה זאת השפעה.

נקודת המשען שלנו היא לא ההרגשה שלנו, בתוכנו, אלא ההרגשה שלנו בתוך מרכז הקבוצה, זוהי נקודת המשען הרוחנית. היא נעלמת, שוב חוזרת וכן הלאה, זה תלוי בעבודה שלנו, אבל דווקא היא המשען.

בי לא יכולה להיות נקודת משען, כי זאת נקודה אגואיסטית. אני צריך אותה, אני צריך להרגיש אותה, אבל זאת לא נקודת משען. נקודת המשען היא נקודה שנמצאת מחוצה לי, בעשירייה, במרכז העשירייה. כשאנחנו משתדלים את אותה נקודה מרכזית, נקודת המשען בינינו, אנחנו מנסים למצוא אותה, זו מציאה גדולה, זה מרכז הנשמה.

תלמידה: מה עובד בקבוצה ומה מניע אותנו בקבוצה?

מה שמניע אותנו זה דווקא החיבור שלנו יחד, בניסיונות לגלות את הבורא בחיבור שלנו. זאת הנקודה המרכזית ביותר, נקודת האיזון שלנו כשאנחנו רוצים לתת זה לזה בצורה הדדית ולקבל זה מזה כדי לשמור על האיזון הדינמי.

ואז אנחנו בונים, מתוך כל העשרה, פלטפורמה כזאת שכל הזמן עולה ועולה. ובחלק מהחברים יש אגו, קו שמאל שמופיע, בחלק יש ימין, וכך אנחנו עולים באיזה דיסק כזה שכל הזמן עולה ועולה. ודווקא הנקודה המרכזית שבו היא שעולה וסביב אותה נקודה מרכזית כולנו מתחברים ביחסים בינינו ושם, בה, אנחנו מגלים את הבורא, בקשר שלנו איתו.

ואיפה שמגלים את הבורא שם כבר יש לנו צמצום, מסך, זיווג דהכאה עם הבורא וכן הלאה. אנחנו בונים פרצוף. אנחנו צריכים לרכוש את כל זה יחסית מהר.

שאלה: לגבי התגברות, לגבי זה שאני אישה וקצת קשה לי לעבוד בהתגברות. אני מרגישה שכשיש גילוי של הבורא והוא קרוב ויש המון גדלות המטרה ואתה ממש נמשך קדימה, אין על מה להתגבר, אבל כשהבורא מתרחק צריך להתגבר כאן, זו עבודה בקו שמאל, צריך אולי לעשות משהו, אפילו פעולות פיזיות כלשהן, ובאותו הזמן בטקסט נאמר שכשהבורא מתרחק למעשה הוא מחכה לזה שיבקשו ממנו שהוא יקרב.

אני רוצה לדעת, אולי כשיש כל מיני קשיים ולא מצליחים בחיבור או משהו כזה, צריך דווקא להתפלל, ודווקא על התפילה הזאת הייתי רוצה שתדייק ותספר. כי אני הרי לא מתפללת בשביל עצמי, ואם "אם אין אני לי מי לי" אז אני צריכה לחשוב כל הזמן על העשירייה, להתפלל כל הזמן על העשירייה?

כן, למה לא? אני כל הזמן צריך להתפלל על העשירייה כי זו הנשמה שלי. אני לבד, אני כלום ברוחניות, לא יכול להיות בי כלום. האור העליון מאיר עליי, אני מרגיש את המשיכה שלי אליו או ייסורים, או בצורה חיובית או בצורה שלילית, אבל אני לא יכול לעשות כלום. הפעולה שלי יכולה להיות רק מתוך התנועה שלי עם הדומים לי. אני חייב ליצור מבנה שהוא דומה לאור ומבנה שדומה לאור, אלה עשרה אגואיסטים שמחוברים יחד למטרה אחת, וכך אנחנו פועלים.

עבור נשים, יש להן אפשרות להתקדם כשהן נצמדות לגברים. זאת אומרת אם בקבוצת הנשים שקיימת, הן מתחברות ביניהן כמה שניתן, ויחד עם זה הן עוזרות לקבוצת הגברים, אז זוהי עבודה רוחנית עבורן, תנועה רוחנית.

בדרך כלל הנשים, כמו בעולם שלנו, הן מבצעות הרבה עבודות רוחניות מתוך העזרה להתקדמות הגברים. זה לא מקטין בשום דבר את ההשתתפות שלהן בעבודה הרוחנית, להיפך, העבודה של הנשים היא דווקא המלכות, הבינה. זוהי השגת הכתר. כתר בינה מלכות, שלושת המרכיבים האלה הם נשיים. והגבריים, הזכריים, חכמה וזעיר אנפין, זוהי ההשפעה של האור העליון. לכן זה בשום אופן לא מקטין את העבודה של הנשים, היא דווקא באה לידי ביטוי בהפצה, בעיבוד החומרים, בהפצה באינטרנט, בכל סוגי העזרה.

הנשים, כמו בעולם שלנו, מהטבע, הן תומכות, מחזקות, בונות את הכלי שלנו. זה החומר המקשר, אי אפשר בלי זה. ולכן החלק הנשי הוא המלכות, זוהי הפונקציה העיקרית שלהן. אבל צריך קצת לראות את עצמך כאישה ואז תמצאי את המימוש שלך וגם את המימוש הנכון של הקבוצה הנשית.

הקבוצה הנשית לא יכולה להיות כמו קבוצת הגברים. קבוצת הגברים יכולים להיות קשורים כל הזמן יחד, רצים, קופצים, משחקים במשהו. נשים לא יכולות להיות עד כדי כך קשורות בינן לבין עצמן, קרוב מדי, לא יכולות. הגברים יכולים לצוד, לדוג, לישון במיטה אחת, יכולים לעשות כל דבר. נשים לא. אישה, בכל זאת כל אחת היא בפני עצמה, ולכן היא מגלה את עצמה על ידי עזרה לקבוצת הגברים, ולכן צריך לראות את קבוצת הנשים כקיימת לצד קבוצת הגברים.

אמנם בזמן שלנו לאט לאט הדבר הזה מתעמעם, מתבטל, כמו בחיים שלנו, אבל צריך להבין שבכל זאת בצורה כזאת קבוצת הנשים יותר תגלה את עצמה, תמצא את עצמה כשהיא קיימת לצד קבוצת הגברים, עוזרת לה, בונה אותה, תומכת. וגם הגברים לא יכולים בלי תמיכת הנשים, בשום צורה, כמו בעולם שלנו. איך גבר יכול לחיות בלי תמיכה, בלי משפחה, בלי שמשרתים אותו, הוא לא יכול, הוא היה ילד ונשאר ילד.

לכן השילוב הנכון הזה בעולם הרוחני, בתנועה הרוחנית, הוא מאוד חשוב. וכמו בעולם שלנו, האישה שנחשבת לבית, תמיכה, זוהי הסביבה שממנה האדם כבר ממשיך ומתפתח, כך גם בעולם הרוחני. ולכן קבוצת הנשים צריכה להיות חזקה, צריך שיהיו יותר נשים, שקבוצת הנשים תהיה גדולה יותר מקבוצת הגברים. כמו שגבר הולך לאיזה מקום להרוויח, ואז נשארת האישה עם הילדים, זאת אומרת משפחה, בית, כל מה שנמצא בבית, כל מה ששייך לו, אבל כל זה נקרא החלק הנשי.

ולכן בכל מקום אפשר לראות שיש קבוצת גברים קטנה ולידם קבוצת נשים גדולה יחסית, וזה נכון, כך צריך להיות. לא כמו בעולם שלנו, שיש חמישה אחוז נשים יותר מגברים, אלא הרבה יותר, בחכמת הקבלה זה הרבה יותר, זה יכול להיות פי שניים ופי שלושה בכמות.

זה דומה לכך שבשביל שיגדל, יצמח עץ, איזשהו צומח, צריך הרבה מאוד אדמה סביבו. שילוב כזה צריך להיות, יחס כזה. והם יחד עוזרים זה לזה בהשגה הרוחנית שלהם.

טוב, נכנסתי כבר יותר מדי לנושא הזה.

שאלה: באיזו קבוצה קל יותר לעבוד, פיזית או וירטואלית? כי אני בעשירייה וירטואלית אבל יש לנו גם עשירייה פיזית, ובעשירייה הווירטואלית שלי אני לא מכירה אישית את הנשים האלה ולא מפריעות לי התכונות האישיות שלהן, אני מכירה את הצד הרוחני בלבד וזה קל יותר מפיזית ששם התכונות הפיזיות מפריעות לי.

כן, השאלה ברורה ומאוד מעניינת. יש לי גם קבוצה פיזית, גם קבוצה וירטואלית, אלה קבוצות שונות. בקבוצה הפיזית אני מרגיש, אני תופס אותם כאלמנטים פיזיים וזה דוחה אותי הרבה פעמים ובכלל זה מנהל את היחסים בינינו דווקא מתוך הרגשת התכונות הפיזיות, ובקבוצה הווירטואלית אני פחות תופס אותם כקיימים פיזית ולכן קל יותר לסדר איתם יחסים, היחסים הם יותר כאלה מרוחקים מעל הגשמיות, החומר, אז מה עדיף להתפתחות הרוחנית שלי?

קודם כל זה טוב מאוד שיש לך כבר את ההבחנה, את ההרגשה הזאת, את הניתוח הזה, במה ההבדל בין התפיסה שלך את הקבוצה הפיזית לבין הווירטואלית. את צודקת. מצד אחד כמובן שעשירייה ווירטואלית היא הרבה יותר מרוחקת ולא מפריעה להתקרבות שלנו זה לזה, אבל מצד שני כמובן שזה לא נכון, זה לברוח מהאגו, את לא מעוררת אותו, את מרדימה אותו. זה שזה מוצא חן בעינייך לראות את האחרים מרחוק, ככה את רואה את הדברים ומה שאת לא רואה, לא. אבל זה יעבור. את תראי אחרי זה לאט לאט שיש אפשרות לעבור מעשירייה וירטואלית לפיזית, אם זה אפשרי את צריכה לעשות את זה בשביל להתקדם בצורה רוחנית קדימה בצורה יותר אינטנסיבית והכרתית. באופן כללי זאת שאלה טובה. זה טוב.

שאלה: בעניין עם ההתקדמות שלנו, יחד עם התקדמות, הרצונות הבהמיים שלנו גדלים. השאלה היא איך העשירייה או הקבוצה צריכה לעזור לאותו חבר להתעלות מעל אותם רצונות כדי להתקרב לבורא, מהי העזרה של העשירייה בזה?

העזרה של העשירייה היא בכול, במה יכולה להיות העזרה של העשירייה לכל חבר? באיזה מצב שיהיה, זה קודם כל דוגמה. חוץ מדוגמה עזרה הדדית, תמיכה. אבל דוגמה זה מפסיק. הדוגמאות יכולות להיות חיוביות ושליליות, אני יכול להראות לחבר דוגמה במסירות שלי, במשיכה שלי לכיוון הבורא, ואני יכול להראות לו גם את ההיפך, במשהו לרמוז לו שאני מראה לו דוגמה שלילית, אבל זה מורכב לצייר את זה, אני מפחד מזה.

קטע 20, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב אלול.

"בזמן שהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים. לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא." זאת אומרת עבור הבורא או לא "וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'." כי אין לו בירור מדויק באיזה מצב הוא נמצא "לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית." חושך "ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

שוב מודגש פה שאין עוד מלבד הבורא, הבורא שולח לנו השפעות חיוביות ושליליות, חושך ואור כביכול, זה יכול להיות חושך ואור בהרגשה, זה יכול להיות חושך ואור בידע, השגות, אבל בכל מקרה גם בזה וגם בזה אנחנו תמיד צריכים להבין שעובדים בקונטרסט, בפער, בניגוד בין האור לחושך, בין החיובי לשלילי. ולכן אנחנו חייבים להבין את שני המצבים האלה ולהיות בהם יחד, להיות בהם. אני צריך לבנות בתוכי יחס כזה לאור וחושך, להבנה ולבלבול, ולהרגשת הטוב והרע באנשים, בי, בתנאים השונים, לא חשוב במה ואיפה, כשאני בכל דבר הולך בקו האמצעי. זאת אומרת בעצם לא חשוב לי מה אני מרגיש, חשוב לי שיחד עם זה אני מכוון לבורא, כי כל ההרגשות מגיעות ממנו, והעיקר שאם אני משתוקק מעליהן אליו, אז אני מממש את עצמי נכון. זה הכול.

זאת אומרת בעצם המהות של הפעולות שלי, תכלית הפעולות שלי היא לקבל את כל מה שקורה שמגיע מהבורא וזה דבר שהכרחי להתפתחות הרוחנית שלי. זה הכול.

שאלה: מצד אחד הבורא מעורר אותי, מצד שני אני צריך לסמוך עליו?

וודאי. כל המערכת, כל שיטת ההתקדמות שלנו בנויה אך ורק על ניגודים, רק על ניגודים ושום דבר חוץ מזה. איך יכול להיות אחרת? לא נוכל להרגיש את עצמנו, את המצב האמיתי שלנו. עכשיו בעולם שלנו אנחנו קיימים רק במצב אחד, אגואיסטי, וביחס אליו תופסים את הכול, אין לנו חשבון אחר, אגו גדול יותר, קטן יותר, נעים יותר, נעים פחות, אנחנו לא מבינים מה זה אומר להיות בתכונת ההשפעה, ליצור בנו מערכת חדשה של חשבון, אנחנו לא מבינים את זה עדיין. ולכן קשה לנו כל כך עם השיטה הזאת, לכן היא נסתרת, אף אחד לא מסתיר אותה, פשוט אין לנו רגש כלפיה, אין לנו שום אפשרות לתפוס אותה, להכיר אותה, ולכן היא נקראת "חכמה הנסתר", "מדע נסתר". זה לא סוד שמסתירים ממך משהו, אתה בעצמך עם התכונות החד צדדיות שלך מסתיר אותה.

שאלה: כשמגיע החושך הזה או אילו מכשולים ואני מרגישה את עצמי רע מאוד, אבל אני צריכה לשמוח, אז יוצא שזה חשיבות המטרה. ממה אני שמחה?

כשרע לי ממה אני שמח? אם אני קשור לבורא ומבין שזה הוא נותן לי, אני יכול לשמוח. איך אני יכול לשמוח יחד עם זה שרע לי? כאן יש בנו כבר תכונה חדשה, אני יכול לשמוח לא מזה שרע לי אלא מזה שאני מרגיש שרע לי כי אני עדיין קשור לאגו שלי. זאת אומרת במידת הרגשת הכאב אני מתחיל להרגיש עד כמה אני עדיין נשאר בתוך האגו ועד כמה הייתי רוצה להתעלות מעליו. זאת אומרת זה מצב ביניים, אמצעי, בין המצב האגואיסטי לבין המצב הרוחני. במצב האגואיסטי אני מרגיש כאב ובמצב הרוחני שלי אני מרגיש שבזה אני מתעלה מעל האגו ולכן יש בי שמחה מזה שלמרות שכואב לי, אני מתעלה מעל האגו שלי, אני כבר רוצה להתנתק ממנו, אני שונא אותו. אני נמצא במצב שאני מנוגד, הפוך לפרעה, ורוצה ללכת ממנו, לעזוב אותו. ואני שמח באותן מכות מצרים, שעוברות עליו.

ולכן אני זוכר איך רב"ש הראה על הגוף שלו ואמר "שיסבול", אבל זה לא סבל כמו אצל אלה שגורמים לעצמם לסבול פיזית, זאת הבנה שהאגו שלך סובל ובצורה כזאת עוזר לך להתנתק ממנו. זאת טכניקה כזאת. כמה שאני לא אדבר על זה, רק הכרה ולימוד הדרגתי של הטכניקה הזאת יראה לכם איך לעשות את זה.

שאלה: בעניין הכנס, מצד אחד המסה הפיסית שמתאספת כאן תהיה בקשר מאוד פיזי, שיש אפשרות ככה כמו שאמרת להוריד כפפות. מצד שני המסה הזאת גם תעזור לנו להתבטל. איך לא ליפול לקיצוניות במצב הזה ובאמת לאזן זה עם זה בכנס?

אני חושב שתמיד הכול מתחיל מהתכללות בתנאים הסביבתיים. זאת אומרת אתם צריכים להשיג מצב שאתם מתמוססים בסובבים אתכם, אחרי זה, במידה שאפשר לעורר את הרגשות, התמונות שלכם, יחד עם זה קצת להתנתק מהסובבים אתכם, מהסביבה, אז אתם כבר יכולים לייצב את עצמכם כך שאתם לא סתם מתמוססים בסביבה אלא רוצים לדחוף אותם קדימה, למשוך אותם אחריכם וכן הלאה. זאת אומרת זאת עבודה הדדית ואני חושב שנוכל גם לדבר על זה בכנס. אנחנו מדברים עכשיו כל כך הרבה על המצבים שצריכים לעבור בכנס, ויהיה לנו זמן בכנס גם לדבר על זה.

קריין: על פני מה מתגלה הבורא?

על בסיס מה מתגלה הבורא? הבורא מגלה על בסיס הניגוד בין האור לחושך. כשיש תנאים מסוימים של דחייה בין החברים בקבוצה ותנאים מסוימים של התקרבות בין החברים בקבוצה ובפער, בהבדל בין שני הכוחות האלה החושך והאור, קבלה והשפעה כשמתחיל להתגלות שם צמצום שזה לא עבור עצמך, מסך וכן הלאה, אז בתכונות האלה מתחיל להתגלות הבורא.

הבורא יכול להתגלות אבל הגילוי משמעותו שני כוחות מנוגדים שמנוגדים זה לזה וקיימים זה עם זה בגלל שהם קיימים אך ורק עבור ההידמות לבורא, מה שנקרא גילוי הבורא. גילוי הבורא והידמות לבורא זה אותו דבר כי זה מתגלה בנו. והגילוי יכול להיות בנו רק על בסיס שתי תכונות מנוגדות, אז הבורא מתגלה.

שאלה: בעל הסולם כותב שבן אדם שמח מזה שיכול לעבוד בזמן החושך. איך הוא יכול להיות שמח בזמן החושך?

האדם יכול לשמוח בזמן החושך אם המצב הזה מכוון מטרתית אצלו. אנחנו צריכים להתקדם בשתי רגלים ימין ושמאל ולכן עד שלא נוכל להתייחס אל החושך כמו אל האור באותה שמחה, באותה הבנה שזה המצב ההכרחי ולכן הוא מביא לנו אותה שמחה כמו מצב הימין המלא ואין שום הבדל ביניהם, ואני מרגיש שאני חייב גם את זה וגם את זה, רק אז אני מייצר בי את כל ההכנות כדי להרגיש את המצב הרוחני כסכום נכון, חיבור נכון של שני המצבים האלה החושך והאור..

ואני יכול לעשות שילוב. כל שילוב ביניהם בכל דרגות החושים בראייה, שמיעה, כל מה שתרצו, אם יש לי שני כוחות שמנוגדים, שכל אחד מהם יכול לקבל כל צורה שהיא, אני יכול להרכיב מתוכם, על ידם, כל עולם שהוא. כמו שהעולם שלנו כולו בנוי מפלוס ומינוס וזהו. תראו מה מתוך שתי התכונות האלה, קבלה והשפעה, בדרגה כל כך נמוכה מכאנית, תראו מה יצא מזה, לאן התפתח החומר הזה.

קטע 21 רב"ש מאמר 6. 1990. "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה".

"האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות." העליה הרוחנית "כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה," אפילו אם זה מורגש בו כירידה בכל זאת זה צריך להיות כעלייה, "זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו." 

זאת אומרת, העיקר זה שכל תגובה על כל פעולה שלילית או חיובית, צריך לבדוק שהתגובות שוות זו לזו. עד כמה שהפעולות האלה מעוררות בנו את אותה התגובה. מה זה חשוב לי אם הבהמה שלי מרגישה את עצמה טוב או רע? העיקר שאני מרגיש את פניית הבורא אלי. ועכשיו ממני בתגובה שלי תלוי איך אני מגיב לו, עונה. והתגובה שלי בלי שום מילים. קיבלתי משהו שלילי ואני פונה אליו באהבה או שקיבלתי משהו חיובי ואני פונה אליו באהבה. מתי הביטוי שלי ברור, מובהק יותר? על ידי השפעה חיובית שאני מרגיש או השפעה שלילית? השפעה שלילית. אז אני באמת יכול להראות, להוכיח שאני באמת משתוקק אליו ולא להרגיש ממנו משהו נעים.

אני חושב שזה ברור לכולם. אז אנחנו צריכים להבין את הסימנים של התקרבות הבורא אל האדם, ולכן אנחנו יכולים להיות מאוד קרובים אליו, ויחד עם זה להרגיש במה שמגיע ממנו כמשהו שלילי, אבל זה לא יזמין בנו תגובה שלילית אלא להיפך, אנחנו נודה לו שמעל התגובה שלילית הזאת אנחנו יכולים להראות יחס חיובי כלפיו. כך נבנה המסך. צמצום ולאחר מכן מסך, אור חוזר וכן הלאה.

שאלה: רב"ש מדבר על הגאווה, אז נורמאלי להרגיש גאווה, בכך שאתה לומד קבלה יש איזושהי הרגשה של נעלות, התעלות, התנשאות. אני לא אוהבת אותה ואני נאבקת איתה, זה טוב או לא טוב?

את חושבת שהגאווה היא תכונה שלילית ולכן את נלחמת בה. וזה מצליח לך?

תלמידה: לא. זה לא מצליח.

גאווה יש אצל כולם. כל אחד מאיתנו גאוותן. למה? בגלל שכל אחד מאיתנו ייחודי, מיוחד. היה כלי אחד כללי והוא נשבר למיליארדי חלקים, ובאותם מיליארדי החלקים כל אחד מאיתנו הוא חלקיק נפרד, זאת אומרת הוא ייחודי לפי התכונות שלו, אין עוד כזה ואי אפשר להחליף אותו בשום דבר.

החלקיק הזה, הניצוץ, זהו היסוד של הנשמה שלך. כל שאר הדברים שאת רוכשת, שאת מתמוססת באחרים או מחברת אותם אליך, זו כבר תוספת לאותו היסוד שלך שהוא רק נקודה אחת, אבל הנקודה הזאת הוא האגו והאהבה העצמית והרגשת החשיבות העצמית והגדלות, הנקודה הזאת היא הכרחית.

הקבלה היא רצון לקבל. זה המימוש הנכון של הרצון לקבל, ולכן אסור בשום אופן למחוק אותה, לבטל, להשמיד בשום צורה לא לעשות את זה. הכול יהיה טוב, את רק צריכה להשתמש בזה נכון. על הגאווה כתוב "וייגבה ליבו בדרכיי ה'"⁶. זאת אומרת שהגאווה שלו תגדל בדרך אל הבורא.

אם אני עוסק בעבודה רוחנית, אני צריך להתגאות בזה. אני צריך להתעלות מעל עצמי, אני צריך להרגיש כמה אני מיוחד, אבל בצורה חיובית, לא כנגד האחרים, אלא בשביל לעזור לאחרים. לא מלמעלה, אלא מלמטה, לתמוך וכן הלאה. ולכן, הכול צריך להיות מוגדר, נקבע עלי ידי האהבה. כמו האימא והילד שלה הקטן, היא מרגישה את עצמה גדולה יותר, היא לא מתגאה שהיא יכולה לעשות משהו והוא לא, אין לה הרגשה כזאת. להפך, היא כולה מסורה כלפיו. כך אנחנו צריכים להתגאות בזה שהבורא נתן לנו את העבודה הזאת.

לא צריך להילחם עם הגאווה. אנחנו צריכים את כל הרגשות שלנו שקיימות בתוך האגו, אנחנו צריכים להפוך אותן, להקרין אותן כמו דרך מראה, לצורה רוחנית, ואז תתגאי דווקא בזה שיש לך בורא כל כך נפלא. תרגישי את זה מתוך ההידמות שלך אליו, ובזה אפשר להתגאות. זו לא תהיה גאווה. אף אחד לא יקבל את זה כגאווה. להפך, את בעצם תהיי כאדם פשוט. במה יש להתגאות? בכל מקרה את הכל עושה הבורא, רק האדם הזה גילה את זה והאחרים עוד לא. זה כל ההבדל.

קטע 22 רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש".

" האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, על המצב הנמוך ביותר ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה," יותר נמוכה מזה. היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. מעל ההרגשה שלו וההבנה שלו בלי לקבל אותם בחשבון כיסוד שלו. "והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה," אין לו על מה להישען. "שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו." שזה גם כן מגיע מהבורא, ודווקא בשביל שהוא יתקרב אליו. "ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים." והמצבים "וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי." 

זאת אומרת, כשאנחנו רואים שהרע מגיע מהבורא, שאנחנו כביכול מאמינים בזה, אז קל לנו. במה קל? לפחות בזה שאני יכול להגיד, מהו המקור של ההרגשות הרעות שלי, שזה מגיע מהבורא. שיש לזה איזו כוונה, יש דרך, מטרה. אז אני מרגיש את המצבים שלי, למרות שהם רעים, אבל זה מגיע ממנו, ולכן, אני מצדיק אותם. ואני רואה בהם כמצבים הכרחיים. אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים להשיג מצב כשבתנאים הגרועים ביותר שמגיעים מהבורא, אנחנו מגלים את המצב הטוב ביותר, טוב ומועיל.

שאלה: אתמול נתת עצה לגבי ערבוב בין העשיריות. אמרת שאנחנו מתערבבים בין כל העשיריות תחילה בשיעורים בין אנשים מאזורים שונים, ולאחר מכן אמרת שהיה לא רע אם אפשר היה להתערבב ושוב לחזור לעשירייה שלך, בהפסקה להתחבר עם העשירייה שלך. למה התכוונת? מה זה החיבור הזה עם העשירייה שלך, איך אתה רואה את זה?

אני אתמול באמת דיברתי על זה שאולי אנחנו נתערבב כולנו בכל שיעור בעשיריות אחרות, וכל פעם אני רואה לפניי פרצופים חדשים לחלוטין, אנשים חדשים. אני מגיב אליהם שונה וכן הלאה. ואחרי זה, בהפסקות בין השיעורים אני מתאסף מהר עם העשירייה שלי ואנחנו מחליפים התרשמויות. איפה כל אחד מאיתנו היה, באיזו עשירייה הוא נפל, מה ההתרשמות שלו מזה שהוא היה עם האחרים ביחס כלפי העשירייה המקורית שלו, שהוא נמצא איתה כל השנה.

איך אנחנו צריכים לפעול? האם כדאי לנו לעשות כך או לא? יש פה שאלה. בכלל, איך לבנות את ההתקשרות, את היחסים בינינו, האם לערבב כך את העשיריות כל הזמן או עם אותה עשירייה שהגעתי איתה נניח ממולדובה מאיזו עיר, או מנובגורוד או מאיזה כפר, לא חשוב מאיפה, או עשירייה וריטואלית שהייתי איתה בגרמניה, ועכשיו התאספנו כאן בכנס יחד ואנחנו יכולים לעשות מאותה עשירייה הווירטואלית עשירייה פיסית בזמן הכנס.

האם אנחנו צריכים לעשות ככה או להיפך, צריך לחבר את עצמך, לשלב את עצמך עם כל האחרים. לא יודע איך להגיד. השאלה הזאת עוד לא ברורה, אני האמת אומר, מוכן לקבל מכם את כל מה שאתם רוצים ואני רוצה שבימים האלה שנשארו אני רוצה שתחשבו על הנושא הזה בוודאות. אני לא יודע מה לעשות.

כל העניין של העשירייה זה עוד מגיע מרבי שמעון ובכלל, לפי חכמת הקבלה זה עוד מגיע מאדם ומאברהם, אבל בכל זאת ההתלבשות החשובה ביותר בחומר זה התחיל מהאר"י, שחכמת הקבלה היא כבר המדע הריאלי, הפרקטי שיש לנו היום, אז אני לא יודע מה להגיד. הרב"ש כתב על זה בצורה מאוד מפורטת, לפניו המקובלים גם כתבו על זה, זה כתוב בתורה ובכל מקום על זה שצריך להיות חיבור, ורק בחיבור אנחנו צריכים לאסוף שוב את אותה הנשמה השבורה של אדם.

אבל אתם רואים, אפשר שיש שני אנשים ולא עשירייה וגם זה מספיק בשביל להתחיל ולתפוס, להיות במצבים רוחניים, שיהיה כנגדך עוד אגואיסט אחד כמוך עם אותה מטרה כמו שלך ולעבוד, וזה מספיק. אז איך נעשה את זה בצורה הטובה ביותר? תחשבו על זה.

כי בעצם כל הכנס כולו בנוי רק על זה, שנמצא בינינו כזאת נוסחת צורת הקשר שהיא תהיה דומה לבורא שנוכל לגלות בינינו ונרגיש בזה התקרבות. כמה שאנחנו יותר קרובים זה לזה בתוך העשירייה מעל האגו, בונים את הסנדביץ' שלנו של שתי הקומות, למטה שנאה ומעליה אהבה, או אדישות למטה וקשר למעלה, לפחות איזשהו, אז אנחנו בסנדביץ' הזה בין התכונה הזאת והשנייה, בין התכונה האגואיסטית ותכונת ההשפעה, אנחנו מגלים את הבורא כמקור של שתי התכונות האלה.

אני לא יודע. אני לא יכול לענות. אני רוצה שאתם תחשבו על זה.

תלמיד: יש לנו חברים שמגיעים וחלק מהעשירייה שלהם נשארת במולדת שלהם. הרבה חברים מגיעים מישראל וממקומות אחרים, אולי אפשר לעשות איזה זום כזה בהפסקה, נניח שלושה חברים שהגיעו לכנס ועוד חמישה שנשארו נניח בפתח תקווה, אז הם יכולים בזום.

אני לא יודע. אני בכנות אני אומר לך, אני לא מבין את כל זה, לא יודע, אני חושב שאתם תתחילו לעבור את כל זה על עצמכם. אני פשוט מעלה הצעה כזו.

תלמיד: אנחנו אוהבים את ההצעה, פשוט אנחנו רוצים איכשהו לארגן את זה בצורה מכוונת, מטרתית. נניח אנחנו יכולים להוציא הודעה ולהגיד, שהעשיריות צריכות לסכם שהן מתאספות באיזה מקום בהפסקה או שאנחנו יכולים להכין שולחנות לזה, שבשולחן כזה וכזה עשירייה יושבת בכל הפסקה. יש לנו כל מיני אפשרויות.

אני לא יודע, תתייעצו ביניכם, קבוצת מוסקבה עם קבוצת קייב, קבוצת ישראל, פתח תקווה ועוד אולי יש קבוצות גדולות, אני לא יודע. בינתיים אני לא רואה שיהיו נוכחים פיסית בכנס הזה. ותחשבו, בהתחלה בקבוצה, תחליטו את מה שנראה לכם לנכון ולאחר מכן ביניכם תחליטו. זה טוב מאוד, זה מה שאנחנו צריכים לברר.

אתם לוקחים בחשבון את הקשר ביניכם, אתם לוקחים בחשבון את הקשר עם האחרים ואיך אנחנו יכולים לחבר את זה אחד עם השני. אנחנו זקוקים לכל זה. כך שאני אהיה מאוד שמח אם אתם תתבשלו בזה קצת ואז תציעו משהו. ואם לא תציעו אז נראה בכנס מה לעשות, בכנס עצמו. אנחנו מגיעים לשם כדי להתחבר, כדי ליצור קשר הדדי קרוב ככל שניתן, לבורא. כך שככל שהקשר ההדדי בינינו יהיה גדול יותר, כך לפחות מבחינת האור המקיף נרגיש בחיבור בינינו כוח גדול יותר של אור מקיף. אולי נרגיש אפילו לא אור מקיף אלא אור פנימי. כך שהכול תלוי בנו, בואו נשתדל.

שאלה: מה זה אומר להאמין שכל המצבים מגיעים מהבורא ואיך להגיע לאמונה כזאת?

איך להגיע לאמונה בכך שכל המצבים מגיעים מהבורא? זו הכרה הדרגתית שאין עוד מלבדו. זה מתרחש כתוצאה מהשפעת האור העליון עלינו. כשהאור העליון הזה, חוץ מזה שהוא שולט בנו, בכולנו, ובטבע הדומם, הצומח, החי והאדם, חוץ מזה האור העליון הזה מאיר גם מעט אחרת. לא רק שולט אלא הוא גם רוצה בכך שהאלמנט שנשלט על ידו, כלומר האדם, ירגיש שהוא נשלט על ידי הכוח, האור העליון הזה.

זה כבר יחס חדש, מיוחד לחלוטין של הבורא לאדם. כלומר, הבורא מתחיל למשוך את האדם אליו, מתחיל לעורר רגשות כלפיו מצד האדם. והמשיכה הזאת יכולה להיות דו צדדית כמובן. מצד אחד הבורא מעורר אותו אליו, ומצד שני הוא מתחיל לעורר בו מחשבות שונות, הפרעות שונות, כל מיני כיולים וחיווטים. כמו שאנחנו שומעים איזה שידור, ובמקביל לשידור הזה, לקול הרגיל ששומעים, פתאום שומעים איזה הפרעות בקו, רעשי רקע כאלה, אז גם הבורא, הוא מומחה בדברים האלה, ביצירת המיסוכים האלה, ואנחנו צריכים לעבוד עם זה.

אז כעיקרון הבורא מעורר את הקשר איתנו ובמקביל הוא מעורר גם משהו שלילי בקשר בינינו, כלומר איזשהו בלבול. נניח עכשיו, אתם מסתכלים עלי, אתם מקשיבים לי, אתם רוצים להיכנס למילים שלי ויחד עם זה אתם מתארים לעצמכם את הכרית שלכם שעליה אתם נופלים. אלה דברים הכרחיים כי בזה אתם מחזקים את הקשר.

מה צריך לעשות? לבקש מהבורא. לא צריך לבקש מעצמכם, "אני אשתה עכשיו עוד כוס קפה, אני אתחמם, אני עכשיו אנער את עצמי איכשהו, אעצבן את עצמי". לא, לא צריך. לא צריך לעורר את החמור הזה שלכם. צריך לבקש מהבורא, זה הדבר הטוב ביותר. תבקש ממנו את הדבר ההפוך, "זה שאתה נותן לי מחשבות על עצמי, תודה לך על זה. זה שאתה נותן לי רצונות לישון ולא להקשיב לשיעור, תודה לך על זה. ואני עוד רוצה להגיד לך תודה על כך שאתה עכשיו תעורר אותי ותמשוך אותי עוד יותר אליך".

יש לכם את כל התנאים כדי שכבר תתחילו לעבוד לקשר דו צדדי. כך זה קורה, פשוט מאוד. כלומר, עדיף לא לעשות שום מאמצים אישיים מצידכם. המאמצים צריכים להיות רק בכיוון אחד, כדי שבכל המקרים בחיים שלנו נפנה לבורא. עד שזה יתבהר עד כדי כך בצורה ברורה, שאין עוד מלבדו מולכם. והמאמצים שלכם, אין שום מאמצים, ברוחניות זה בכלל לא יכול להיות, מי אתם שתוכלו לעשות איזשהן פעולות רוחניות, לקבל החלטות כלשהן, מה זה השטויות האלה?

לא יכול להיות שום דבר כזה באדם, רק פנייה לבורא. ולכן נאמר "הלוואי שיתפלל כל היום", מהבוקר עד הערב. "יתפלל" כלומר יפנה לבורא, כל הזמן יימצא בדיאלוג פנימי איתו.

שאלה: שאלה בהמשך לנושא של העשיריות בכנס. כל העשרה אנשים שבעשירייה שלנו נוסעים לכנס ורצינו להבין מה הטכנולוגיה שם. אנחנו יושבים בעשירייה שלא מכירים אף אחד, רוצים להתמוסס בחברים, רוצים לספוג מהם את כל מה שיש בהם, שהבורא נתן להם, וכשאנחנו יוצאים להפסקה, מה אנחנו צריכים לעשות? אנחנו צריכים לספוג בתוכנו, להעביר בינינו את אותה התמוססות כללית שספגנו בשיעור?

מה אתם חושבים שצריך להיות בהפסקה, אחרי שישבתם באיזו עשירייה חדשה לכם, בעשירייה זרה נגיד? השתדלתם בעשירייה הזאת במשך השעתיים של השיעור, ניסיתם להתקשר איתם, ניסיתם להיות כמו אחד שלם, להתגבר על כל הבעיות. הרי אין לכם עדיין שום בעיות איתם, אתם לא יודעים, לא מכירים אותם. אתם משתדלים להתחבר, כמו שנפלתם למשהו חדש ואולי זה אפילו קורה בקלות בהשוואה לעשירייה המקורית, האמיתית שלכם. כי שם אתם מכירים זה את זה, כבר יש לכם שם יחסים שנבנים ביניכם ורוכבים על זה, זה כבר משהו אחר לחלוטין.

אז קל לכם בעשירייה החדשה הזו בהשוואה לעשירייה הסטנדרטית שלכם, הקבועה. כי בעשירייה הקבועה הסטנדרטית שלכם יש לכם כל מיני ריבים ומחלוקות ובעיות ורבדים על רבדים, אתם יודעים, כמו במשפחה. ובעשירייה החדשה זה כמו בפגישה ראשונה, הכול טוב, הכול נהדר.

אז עם מה תבואו לעשירייה הקבועה שלכם אחרי שהייתם בעשירייה "זרה"? כביכול הכול טוב שם. למרות שאתם לא מכירים אותם אבל הכול עבר חלק, אתם מספרים, מתפעלים אחד מהשני, יש לכם רק התרשמויות חיוביות זה מזה. וכשאתם פוגשים את העשירייה הקבועה שלכם אתם נכנסים באופן טבעי למצב שונה לחלוטין מבחינת העביות של האגואיזם שביניכם, שכבר התגלה ביניכם במשך זמן רב, איזו תחושה זו תהיה?

מה אנחנו צריכים לעשות פה? אנחנו צריכים להוציא מכאן איזשהן מסקנות.

תלמיד: אני לא ממש מבין למה אתה אומר שהכול יהיה כל כך טוב ויפה, אם אנחנו בזה בכל הלב והנשמה.

אין לכם מספיק הזדמנויות בעשירייה החדשה והאקראית הזו כבר להתחיל להתווכח ביניכם ולריב. אתם כמו עם כפפות שם, כל אחד חולק את דעתו בצורה מתוקה, מחייכים זה לזה.

תלמיד: אנחנו מחייכים, עושים הכול במתיקות, אבל הרי אנחנו צריכים לבטל את עצמנו, ואם אנחנו באמת נבטל את עצמנו אז כתשובה לזה, כתגובה לזה הבורא ישלח מצב הפוך.

תלוי על איזה אגואיזם אנחנו מבטלים את עצמנו. כשאני נמצא לפני אנשים כמעט זרים, שיש לי איתם מטרה משותפת והיא חשובה לנו ואנחנו התאספנו יחד כדי להכיר ולהגיע יחד אל המטרה המשותפת הזו, אבל עוד אין בינינו איזו שכבה אגואיסטית, אנחנו עדיין לא התחככנו מספיק בינינו, עוד לא השתפשפנו, עוד לא מרגישים את אותם החיכוכים השונים האפשריים בינינו, אז הקשר הזה הוא ילדותי. ולכן אין לנו כאן משהו מיוחד מדי בינינו, משותף.

כך שאני לא יודע איך לעשות את זה. תחשבו ביניכם, תדברו ביניכם, אנחנו לא רוצים כעת להתפזר לנושא הזה, יש לי עוד כמה שאלות מהקהל שמתאסף פה. מחר בשיעור כבר יהיו עוד הרבה יותר אנשים וכן הלאה. כלומר אנחנו מתקרבים באמת במה שנקרא "טורים גבוהים" לכנס.

אז תכתבו לי דרך החברים שנמצאים פה, נחשוב. אנחנו פשוט צריכים להסתכל על זה ככה, הכנס מכוון כדי שבכל מצב שלא יהיה ניצור בינינו כזה קשר שבו מתגלה הבורא. זו בעצם מטרת הכנס, שום דבר אחר לא יכול להיות. אז איך נעשה את זה? בואו נחשוב. ואל תצפו לתשובה ממני, כיוון שחיסרון זה מצב של השתוקקות, שבו צריך להתגלות בורא. אז ככל שאנחנו נחשוב יותר, ככל שנהיה מוטרדים מזה יותר, אז יותר גדל הסיכוי שנגלה אותו.

שאלה: האם תוכל לתת עצה לאזור שלנו, למולדובה, איך להתפתח, להתחבר? כי אנחנו יודעים שהכול מאוד ספציפי, מה שבגרמניה זה לא מה שבמולדובה.

השאלה היא כזאת מקומית. כל עוד אני נמצא כאן, כל עוד אנחנו נמצאים כאן, האם ניתן להרגיש את מולדובה ולהציע באיזו דרך החברים בקבוצה פה יכולים להתפתח רוחנית.

כן, זה דבר שבאמת צריך להרגיש אותו, אנחנו עוסקים בזה עכשיו כמה ימים. בשמחה אני לומד להכיר את המדינה הזאת, זו מדינה מאוד ספציפית, מאוד ייחודית, אני מרגיש איך אני טובל בילדות שלי ובנערות שלי, כי הכול פה כאילו נשאר באותם זמנים, כאילו חזרתי לאותם זמנים, זה מצב מאוד מעניין. אני אחשוב, אני אשתדל לתת תשובה כלשהי.

איך אתם תתפתחו? אתם מתפתחים בקשר איתנו. איך לפתח את הסביבה שמקיפה אתכם, זו בעיה. כאן צריך באמת להרגיש עוד קצת את הנסיבות הסובבות אותנו, אבל אני חושב שזה אפשרי. כי כעיקרון העם מסכים עם מה שקיים, מצד שני, קשה לו בכל זאת ולא יהיה לו קל יותר. לצערי אם מדברים רק בהיבט הגשמי, לא בהכרח. הבורא לא שוכח מאיתנו, לשמחתנו, ולכן לא יהיה קל יותר. השאלה היא איך לעשות כך שכל אותן השפעות שליליות של הבורא יתקבלו באופן חיובי על ידי האוכלוסייה, באופן מטרתי, רוחני. ועל זה אנחנו נדבר.

זו שאלה מצוינת שהצבת אותה כאן, הצבת אותה נכון, כל הכבוד לך. חוץ מזה שכל הכבוד לך באופן כללי, כל הכבוד גדול לך מהקבוצה שלנו.

(סוף השיעור)

---

1. " מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יהוה וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" {יהושע, יד, י}↩

2. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩

3. "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה" (תלמוד בבלי, דף ע"ה, א' גמרא)↩

4. "כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא ענין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא. נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים. וזהו על דרך שכתוב "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".

   (רב"ש - ב'. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב" 1990)↩

5. "דומה דודי לצבי או לעפר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב', ט'.)↩

6. "ויגבה לבו בדרכי יהוה ועוד הסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה" (דברי הימים ב', יז', ו)↩