סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 22.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
מרכז העשירייה – קטעים נבחרים מהמקורות
כהכנה לשבוע הכנסים בישראל
קריין: נושא השיעור שלנו היום הוא "מרכז העשירייה", אנו נלמד קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לשבוע הכנסים שיהיה בישראל בחודש פברואר.
קשה לנו להגדיר מה זה מרכז עשירייה, אמנם יש עליו כל כך הרבה, כולם מסתכלים לזה, כולם מכוונים לזה, כל ההתפתחות שלנו היא בזה. אבל הבעיה היא לאתר את הנקודה הזאת שהיא נקודת הקשר עם הבורא, נקודה שנקראת בניין בית המקדש, הנקודה המרכזית של הבריאה, נקודה של גמר התיקון, תחילת התיקון וגמר התיקון, כשכל זה במרכז החיבור בינינו, כלפי הנבראים. כלפי הבורא זו נקודה שאליה הוא משפיע, שאליה הוא מכוון, מקבץ אותנו.
זאת אומרת, זו באמת הנקודה המרכזית, שהיא גם לפי המעשים של הבורא, גם לפי המעשים והכוונות שלנו, גם לפי כל הפעולות, גם לפי איך שהמערכת כולה מסודרת, כך שהיא דוחפת את כל הנבראים לאותו המרכז. נגד הרצון או בעד הרצון, זה תלוי כבר בגורל של כל נברא. ולכן קשה מיד להבין מה בעצם מהותה של אותה הנקודה, כי היא כוללת בתוכה את הכול. אבל נתחיל מזה, מפני שבכל זאת כולנו צריכים להיות מכוונים אליה, לאותה הנקודה, לאותו המרכז, לאותו הנושא, המושג, ולראות בזה מטרה לכל המעשים, לכל הכוונות, לכל התפילות שלנו, רק לזה.
זה לאט לאט מתייצב בנו, מפני שזה הכול נגד הרצון שלנו. הבורא ברא הכול, "בריאה", בר ממדרגה, זאת אומרת חוץ מהנקודה הזאת. שכל הרצונות, המחשבות, הפעולות, התכונות שיש לנו, שנקראים בסך הכול "יצר הרע" או "רצון לקבל", הוא מכוון הפוך, כנגד, בניגוד, בהתנגדות להתכלל באותה הנקודה המרכזית. לכן הוא נקרא "יצר הרע" ולכן מנוגד, הפוך, נמצא בשנאה, בהופכיות, בדחייה מהחיבור.
זאת אומרת, בבירור הנקודה הזאת אנחנו מבררים את הכול. אנחנו מבררים את הנקודה המרכזית של מבנה המציאות, של מבנה אדם הראשון, מטרת התיקון, הכול בה. אפשר להגיד עליה שהיא מלכות דאין סוף, כתר דאין סוף. כשאנחנו מגיעים לזה אנחנו מתחילים לרכז לתוך הנקודה הזאת הכול. אנחנו מתחילים לגלות עד כמה הפעולות שלנו הן לא שלנו, הכוונות והמחשבות שלנו הן לא שלנו, אלא רק להזדהות עם מה שהבורא עושה בזה שמקבץ אותנו לאותה הנקודה, לאותו המרכז.
הנקודה הזאת היא נקראת "בית המקדש". וכדי להקים שם את היחס הנכון שלנו לבורא, אנחנו צריכים לעבור את כל התהליך הארוך הזה. אז ורק אז אנחנו מגיעים לדבקות בו, בבורא, כשכל הנטיות שלנו, הכוונות שלנו יהיו בהתאם אליו. מתוך זה שעברנו דרך כל המכשולים, עד כדי להבין ששום דבר לא שייך לנו אלא הכול נעשה מהבורא, כל המעשים שעוברים עלינו גם טובים וגם רעים הכול בא ממנו, ועלינו רק לשייך הכול אליו, גם דברים טובים וגם דברים רעים. מפני שהם כולם מכוונים לנקודת הקשר הזו, לנקודת הדבקות, אז אין רע אלא רק טוב, כי הכול נכלל בדבקות.
נראה איך אנחנו עובדים על זה, בכל זאת אנחנו צריכים לטפל בזה. וכל העבודה שלנו בהתאם שנבין יותר ויותר את נקודת המרכז, אנחנו נראה שהכול מרוכז לזה. כל העבודה הפנימית של האדם וכל המציאות, וגם כול מה שבעולם שלנו, הכול בסך הכול מכוון כך, כדי שכולם ינועו למרכז המבנה הזה שנקרא "נשמה" או נקודת הקשר עם הבורא.
אני הייתי אולי ממליץ לפני זה לקרוא דווקא "שמעתי", מאמר ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם".
קריין: מאמרי "שמעתי", ל"ו, "מהו, ג' בחינות גופים באדם".
לו. מהו, ג' בחינות גופים באדם
שמעתי כ"ד אדר תש"ד ירושלים
"האדם מורכב מג' בחינות גופים:
א. גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה,
ב. מקליפת נוגה,
ג. ממישכא דחויא [עורו של הנחש].
ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא, שיש סגולה, שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד, היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים". ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה.
וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.
וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר. מה שאין כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא [עורו של נחש], אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים הנ"ל.
ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם. ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות.
לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת.
וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות.
מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא "בתוך העור", אז "וימותו ולא בחכמה". שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר. מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף."
המאמר בעצם מכוון אותנו דרך כל מיני הפרעות שהבורא עושה בכוונה כדי להביא אותנו לאחיזה בו. איך אנחנו יכולים להיפרד מכל מחשבות זרות, הבחנות למיניהן שגם באות ממנו, אין עוד מלבדו, אבל איך אנחנו מפרידים בין אלו שבאים כהפרעות כדי לכוון אותנו למטרה ומה ששייך למטרה, לגופה עצמה? לכן יש בחינת מטרה, נקודה המרכזית, שאליה אנחנו צריכים להיות מכוונים, אבל כדי לכוון אליה, אנחנו צריכים לדעת מה ההפוך ממנה, מה שלא שייך אליה, ולכן צריכים להתייחס לכל ההפרעות האלה בצורה עניינית, רצינית, שבלעדיהן אין אור, אלא מתוך החושך. ואיך אפשר בכלל להיות מכוון למשהו אם אין משהו שמבדיל בין הנקודה הזאת הרצויה, המטרה וכן הלאה, למשהו מחוצה לה?
לכן יש לנו ג' בחינות הגופים שבאדם, זאת אומרת, ג' הבחנות, שרק הבחנה אחת היא המטרה, והאחרות זה כדי שאנחנו נדע איך לאתר את המטרה הזאת ולהיות כל הזמן יותר ויותר מכוונים אליה בצורה יותר מדויקת, יותר נכונה.
שאלה: מה זה הגוף הפנימי?
"הגוף הפנימי" זה הרצון להשפיע בלבד, נקי, שזאת תכונת הבורא, שאנחנו יכולים לאתר אותה אך ורק כשאנחנו מתמודדים עם כל ההפרעות בהתאם לְמה שאנחנו מגלים כלפי הגוף הפנימי, וכל היתר זה דברים חיצוניים, שבאו גם מהבורא. כאן צריכים להדגיש שאין עוד מלבדו, שהוא עושה לנו את זה כדי שאנחנו נבחין בין קליפה לקדושה, בין עובד ללא עובד, השפעה לעומת הקבלה, אמונה לעומת חוסר אמונה, וכן הלאה, ואנחנו כן יכולים כאן לעשות בירור, כאן זה הבירור האמיתי.
תלמיד: ואיך הוא נעזר בשני הגופים האחרים כדי להתמקד רק בגוף הפנימי?
קליפת נוגה היא חצי טוב וחצי רע, זה כאילו אני יכול להשתמש בה ולא יכול להשתמש, באיזה מקרה כן, באיזה מקרה לא, זאת אומרת, זה כבר עניין יותר עדין בשימוש בה, אבל עורו של נחש, "משכא דחויא", זה ממש קליפות גסות. למשל כשאני חושב על עצמי שאני בעל הפעולה, שמה שיש בחיים שלי זה הכול בא כתוצאה מהמעשים שלי, כאלה דברים גסים, גדולים, ברורים, שזה ממש טעות שאדם נמצא בה וכל פעם הטעות הזאת מתחדשת ומסיטה אותו מהדרך, במקום להתעלות מעליה ולהידבק בבורא, שהוא בעל הפעולה, שהוא בעל הכול, ואני דבוק בו בכול, במקום זה אני מתחיל לברר לעצמי, עד כמה שאני רע, עד כמה שעשיתי מעשים רעים. בדרך כלל אדם אוכל את עצמו [וחושב] ש"יש משהו שתלוי בי".
תלמיד: איך להסכים לעבוד מחוץ לעורו בלי כל התלבשות?
לא, אנחנו לא יכולים. מה זה בלי כל התלבשות?
תלמיד: כתוב "כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות."
כן, אבל זה כאילו שאני בלי זה, אני אפילו לא יודע מה קורה בגמר התיקון, אבל עד אז כל פעם אתה נמצא בהרגשת ג' הגופים הללו, ואתה חייב להימצא בהם כדי לקבוע את היחס הנכון שלך לקדושה, בלי זה אי אפשר. זה כמו שאתה רוצה לכוון את עצמך לירות אל איזו מטרה, אז איך אתה קולע אם אתה לא רואה משהו מחוצה לה? אתה חייב לדעת בדיוק שזאת המטרה, זאת הנקודה, היא הנקודה השחורה, כל היתר לבן, או ההיפך. איך יכול להיות בלי הגופים האלו של משכא דחויא וקליפת נוגה? נוגה זה כבר חצי טוב וחצי רע. עכשיו, השאלה היא, מה זה הקליפות האלה? הקליפות האלה הן מיתקנות, ועד כמה שאדם מתקדם זה נקרא שהוא אמנם דבוק לגוף הפנימי, גוף דקדושה, אבל הוא מעביר מכול ההבחנות הללו לגוף הפנימי יותר ויותר הבחנות, וכך הגוף הפנימי גדל ומקבל יותר כוח, וכנגד זה כל פעם מתגלים גם הגופים האלו שלא בקדושה, קליפת נוגה ומשכא דחויא, והם יותר חזקים, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"1.
והאדם כל פעם צריך לעשות חשבון שזה הכול הבורא מייצב לו והוא צריך להכניע את עצמו ולקבל מה שיורד אליו. זאת אומרת, אתה לא יכול לברוח מהמקרים שאתה עובר, מהמעשים, מהחיים שלך שמתגלגלים אליך, כי הכול בא מאותו מקור, מאין עוד מלבדו, ואמנם אתה סובל, ולא מסכים והיית רוצה מה שלא יהיה, אבל אתה חייב כאן [להיות] בהכנעה.
מי לא היה רוצה להחליף את הרצונות שלו, המחשבות שלו, התשוקות שלו להיות אדם יותר מסודר. אבל זה לא בסדר, זה לא טוב, כי אז בצורה כזאת אם אתה חושב שאתה צריך להחליף את זה, סימן שאתה בורח ממה שהבורא מסדר לך. הוא בורא בכול רגע את היצר הרע שלך, הוא מכניס אותך כל פעם, כל רגע, לכול מיני המצבים וממך נדרש שאתה תתבטל, שאתה תקבל את זה כמו הדברים הטובים ורק את הכוונה אתה צריך לתקן, כי הכול בא ממנו ואתה מתבטל.
לכן דווקא הדברים הרעים שמתגלגלים על האדם נותנים לו אפשרות לבטל את עצמו ולקבל את החיים שלו כמו שהם, ולא לראות פגם בכול מה שהבורא מגלגל אליו. זה יכול להיות מקצה אל קצה, לא חשוב מה, אבל הפגם רק בזה שהוא לא מקבל את זה בלב שלם, שאם זה בא מהבורא זה טוב. זאת אומרת, להעלות את הדברים האלה למעלה, להיות למעלה מזה. זאת הכוונה להיות דבוק לגוף הפנימי. ולמרות שאני רואה, בדרך כלל באה לאדם מחשבה שהוא מאשים את עצמו בכול דבר שקורה לו, ומתבייש מכול דבר שנעשה, והוא מרגיש את עצמו שהוא אשם בכול מה שקורה, וכן הלאה, הרבה דברים, זה הכול קליפה. זה הכול נחש.
כי הנחש אומר לו שהוא אשם, שיש לו איזו בחינת עצמאות שהוא בעל הפעולה, שלא הבורא מייצב את המציאות אלא הוא מייצב את המציאות, האדם מצד אחד, מצד שני כתוב שהוא עשה אותנו ולא אנחנו, יש בזה בירורים גדולים.
למה אני אומר? כי הנקודה המרכזית שאנחנו רוצים להגיע אליה היא נקודה שבאמת, היא המרכזית. זאת אומרת, שזאת לא רק נקודת החיבור אלא כדי להגיע לחיבור אתה צריך לברר הרבה דברים ובסופו של דבר אתה מברר את הייחוד.
תלמיד: בזמן העבודה אתה מכוון להתלבשות, למילוי, או שאתה פשוט לומד להסכים לעבוד מחוץ לעצמו?
יש הרבה מצבים, הרבה שלבים, אני לא יכול לענות. זאת לא מטרה שהיא גוון אחד, היא כוללת בתוכה הכול, כוללת ולא מוחקת שום דבר. כל הקליפות, כל הקדושה, הכול. גם הקליפות, מה זאת אומרת? אם אני לא מברר אותן, אם הן לא מחוברות באחוריים לאותה נקודה, גם הנקודה הזאת לא יכולה להתקיים. זו הנקודה המרכזית של כל התכונות בעד ונגד, רק שהן מסודרות בצורה נכונה. ואז, היא המטרה כי אז הכול אתה משייך לאין עוד מלבדו ולטוב ומטיב.
שאלה: אמרת עכשיו שכדי להגיע לנקודת החיבור אתה צריך לברר את נקודת הייחוד.
כן. כי הכול בא מהשורש, מהבורא, ואנחנו צריכים לייחד, לכוון אליו את כל מה שיש לנו במציאותנו בכלל. ואז לראות, מה יכול להיות חוץ ממה שבא מהבורא? האם יש דבר כזה או לא? וכאן אנחנו צריכים לגלות מרכיב נוסף שעלינו להשתדל להידבק אליו, שזה נקרא "למעלה מהדעת". את היחס הזה אנחנו צריכים למצוא, ממש לתפוס אותו, והוא מאוד נעלם, ולהתחיל לפתח אותו, דרך אותו קצה החוט לפתח קשר עם הבורא.
תלמיד: התחלנו היום ללמוד על מרכז העשירייה.
כן. ודאי שמדובר על מרכז העשירייה שבו אנחנו צריכים לראות, זה נושא מאוד רחב, הכול כלול בזה, שדווקא במאמצים שאנחנו נשתדל להגיע לנקודה המרכזית של כל המאמצים שלנו, בכול החיים שלנו, אנחנו שם נראה את עצמנו כנפגשים גם עם הבורא. וזה המקום שממנו מתחילה השכינה, זאת אומרת, אנחנו מתחילים לגלות את "שדה אשר ברכו ה'"2, את השטח שבו. אנחנו צריכים להתחבר, מסוגלים להתחבר, כי שם הוא נמצא כעוזר לנו.
הפתח הזה הוא פתח לדבקים בתשובה, פתח לחיבור, זה מרכז העשירייה. זאת אומרת, כאן אנחנו נגלה את העבודה הפנימית של כל אחד ואת העבודה החיצונית שבינינו, כ"איש את רעהו יעזורו"3.
כי הדברים האלה הם מנוגדים זה לזה. או שאני נמצא בתוכי, ואז אני מברר את כל המצבים, או שאני נמצא יחד עם החברים ואני מברר משהו אחר וקשה לי לחבר את זה עם זה, אלה ממש דברים ההפוכים. אז כאן אנחנו צריכים דווקא לחבר את זה יחד, וזה יעזור לנו לראות עד כמה שברוחניות אין הבדל ביניהם, זו אותה הנקודה. ואם זה לא רוחניות אז זו לא אותה נקודה, אז יש עבודה פרטית ויש כאילו חיבור חיצון, גשמי. לאט לאט.
שאלה: מה קובע האם אדם יצליח ליחס את הרגע לבורא?
יש הרבה הבחנות שאז הוא משייך אותן לבורא חוץ מדבר אחד, שהוא עושה מאמצים לשייך את הכול לבורא, זאת אומרת, מה שעברתי בחיים. זה בדרך כלל מה שקורה לאלו שעובדים על עצמם, שהם מתחילים לעשות חשבונות מה עשיתי בסדר, מה לא בסדר, איך אני ניהלתי את עצמי בצורה כזאת או אחרת. אתה חייב להגיע למצב שהכול מהשליטה העליונה, אין עוד מלבדו. תלוי במה שהוא היה, כלום עד כה. ומכאן והלאה? מכאן והלאה תלוי, למה? כי יש לי כבר קבוצה, עשירייה, מורה, שיטה שאני חייב עכשיו להתחיל לעלות למצב שמה שיקרה זה בא מאין עוד מלבדו, שאני מלכתחילה נכלל בזה, ואז נקרא שאני מבטל את האני שלי. ומכאן והלאה אני כבר רוצה להיות באמונה.
תלמיד: אז איך קורה המעבר הזה משליטה של אני לשליטה של הבורא עלי?
דרך ייאוש ושבירה, שבירת הלב.
שאלה: קצת קשה לי עם מה שאתה אומר. לפני כמה דקות אמרת, "אתה צריך להסכים עם המצבים הרעים שלך".
מה זאת אומרת הרעים שלך? שאתה לא יכול להיות בעל הבית עליהם. לא שזה פותר אותך מכל וכל, אבל אתה צריך להבין שמה שקורה, זה קורה מלמעלה. ומה שאתה יכול לעשות, באמת לשנות משהו, זה רק אם אתה נכלל בחברה, אז על ידי זה אתה מביא את עצמך למצב שאתה מסכים עם מה שהבורא מגלגל עליך. סך הכול.
תלמיד: אני לא מסכים. לא טוב לי.
אז אם אתה אוכל את עצמך על מה שהיה לך בחיים עד כה, וגם עכשיו אתה דואג על מה שעובר עליך בחיים, זה חוסר אמונה. זאת אומרת, חוסר הדבקות המינימאלית שלך בבורא.
תלמיד: אפשר לקבל דוגמה? לא טוב לי עכשיו, רע לי מאוד. מה אני צריך לעשות? על מה לחשוב?
יש מאמר כזה שנקרא "אין עוד מלבדו".
תלמיד: הוא עוזר לי לצאת מהמצב הזה?
לא, אתה מתחיל להבין שבאמת אין עוד מלבדו.
תלמיד: ואז מה אני צריך לעשות? על מה לחשוב?
אתה צריך להתכלל במושג הזה "אין עוד מלבדו". לשחרר את המושכות ושהסוס שלך ייקח אותך לאן שצריך, זה לא חשוב לך, אתה צריך לרכב עליו בזה שאתה נותן לו חופש, שהוא מלאך. החיים שלך שייקחו אותך איך שייקחו. זה לא שאתה הולך לאיבוד. אלא סך הכול מה שבסופו של דבר מתגלגל עליך אחרי שאתה משתדל לעשות את הדברים הנכונים, אתה מסתכל אחורנית ואתה רואה "אוי ואבוי, למה כך הייתי חי?". זאת הקליפה הכי הכי גרועה, כי אתה בזה רוצה להעמיד את עצמך במרכז המציאות, שאתה מנהל את החיים.
תלמיד: יש אופציה לא להיכנס לכאלה מראות שחורות?
ודאי שלא. איך אתה תברר את הדברים? איך אתה תברר שאין עוד מלבדו? איך אתה תוכל להרים את הבורא להר המלך? איך יכול להיות, אם אתה לא משייך לו איזה פעולות, כוונות, מחשבות, אלא חושב שיש עוד מישהו שזה תלוי בו, אפילו בך?
תלמיד: הגעתי לקטע הזה שאתה אומר לי עכשיו ואני לא מבין מה אני צריך לעשות כשרע לי? אני חושב על כל הדברים הטובים ואין עוד מלבדו. יש אפשרות לצאת מזה או שאני צריך לשחות בתוך זה ולעשות עוד פעולות?
צריך לברך על הרע מפני שההרגשה הרעה הזאת היא לא נותנת לך מנוחה והיא מחייבת אותך לברר את הדבר. אם אתה תשייך את כל מה שיש לך לבורא, אתה תרגיש טוב. והטוב הזה, זה לא מפני שאתה צריך להרגיש טוב, אלא כדי לעזור לך לבירור. צריך לתת איזה הבחנות. ברצון לקבל שלך ההבחנות בינתיים הן רע או טוב, אחר כך יהיה ברצון להשפיע.
תתאר לעצמך, אני מכניס יד לאש ואני לא מרגיש שזו אש. אני חייב להרגיש רע. ולא בגלל שזו אש, אני מרגיש רע כי כואב לי. אבל על ידי זה שכואב אני מוציא את היד שלי מהאש. זאת אומרת, ההרגשה הזאת בסך הכול מלווה את החיים שלי.
ולכן היצר הרע שמדגיש לנו את זה כבושה, זו עזרה גדולה. קודם כל צריכים להתעלות מעל זה. אז אני לא אתבייש? לא, אני לא מתבייש ממה שקורה לי. כל החיים שלי מנוהלים מלמעלה במאה אחוז. אבל לא שאני פותר את עצמי בזה, אלא האם אני יכול בכל בדברים האלה להיות דבוק, כאן זו השאלה.
שאלה: שמעתי ממך בתחילת השיעור שמרכז העשירייה זה המקום שעליו משפיע הבורא, ושהנקודה הזו נקראת בית המקדש. כמו כן שמעתי שזה שדה שברכו ה'.
מה ההבדל בעבודה בין שני המושגים האלה בית מקדש ושדה? האם בכלל צריך להיכנס לשאלות האלה, או שזה פשוט האגואיזם שלי שמושך אותי לאנשהו?
כל זה נכון, אנחנו נברר את זה במשך זמן. אני בהתחלה רק רוצה להרחיב את העניין הזה, את המושג הזה "מרכז עשירייה", כי שם זה בעצם הסיכום של כל המאמצים שלנו. ואם אנחנו מכוונים נכון גם לקשר בינינו, גם בבירור של הפרצוף הרוחני או העולם הרוחני, כל העבודה שלנו היא בסך הכול צריכה להרחיב לנו את המושג "מרכז העשירייה", מרכז החיבור.
וכשאנחנו נראה עד כמה אנחנו מכוונים לזה, תלויים בזה, צריכים להגיע לזה, לראות בזה את כל הגוונים, כי הכול נמצא שם, זה מלכות דאין סוף. כי הקבוצה היא עשר ספירות, עיגולים בואו נגיד, ואנחנו צריכים לברר את הנקודה המרכזית. אם אנחנו מכוונים נכון אל הנקודה המרכזית הזאת, אנחנו כבר לא עיגולים, אנחנו עובדים ביושר. ונברר שם את ג' הקווים ואת כל הפרצוף עם כל מה שאנחנו לומדים, ואחר כך את כל העולמות, איך הם מתלבשים זה על זה וזה על זה, עד שמגיעים לנקודה המרכזית ממש שזו מלכות דאין סוף.
המושג הזה הוא מחבר גם בין המבנה הרוחני וגם מושגים של העבודה הפנימית של האדם, הכול יחד. אנחנו בזה נסדר את השדה שלנו, שדה הראייה, שדה העבודה, שדה ההרגשה, שהכול יהיה מסודר כך בעשר הספירות. זה יבוא.
שאלה: יוצא שיש עשרה חברים וכל אחד מכוון לראות איך הכול מגיע מ"אין עוד מלבדו", ושמה זו נקודת המפגש ביניהם, זה מרכז עשירייה?
ודאי ששם, ולא בשום מקום אחר הם יכולים להיפגש.
תלמיד: אם כל אחד נמצא באיזו עבודה פרטית פנימית משלו לשייך הכול לאין עוד מלבדו, איפה הם נפגשים בתוך המקום הזה?
בנקודה שהם רוצים לבטל את עצמם כדי להתחבר ביניהם, כדי שהחיבור שלהם הוא יהיה באיכות שנקראת בורא.
ודאי שהתשובות האלו בינתיים הן מאוד מצומצמות, אבל אנחנו נרחיב את המושג.
שאלה: במאמר שקראנו עכשיו, איך לדמיין את המבנה הזה, איפה נמצא מרכז העשירייה, באיזה גוף? בין גופים?
אין לי מושג מה זה באיזה גוף?
תלמיד: אם יש גוף פנימי.
הגוף הפנימי, זו הכוונה מג' גופים?
תלמיד: כן.
גוף "משכא דחויא", שזה ממש האגו הברור, הבולט, ואחר כך יש לנו "קליפת נוגה", חצי טוב וחצי רע. צריכים לברר מה זה חצי חצי, כי זה לא שמחולק לשני חצאים, אלא זה במובן ההבחנות הפנימיות, זה כלפי האדם המברר את כל ג' הגופים האלו. ואחר כך גוף דקדושה, זאת אומרת רצון לקבל שהוא כבר על מנת להשפיע. אז ודאי שמרכז הקבוצה הוא בסופו של דבר מכוון דרך ג' ההבחנות הללו לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אבל מרכז עשירייה זו נקודה שאנחנו מבררים איפה נפגשים.
שם, זה בדיוק כך. לכן אמרתי שכל העבודה שלנו, הלימוד והמבנה, הסטרוקטורה של כל העולמות ומה שקיים, הכול מתחבר למושג מרכז העשירייה.
תלמיד: הוא לא נמצא בקליפת נוגה?
גם קליפת נוגה היא באה כדי לייצב לך את מרכז העשירייה. כל מה שנברא זה רק כדי לייצב את נקודת החיבור, את המלכות. זה מושג מאוד מעניין, שמצד אחד זו מלכות, זו שליטה, מצד שני היא הפוכה מהכתר, מהבורא כביכול, ואיך היא מקשרת זה אל זה דרך הבחנות האלו.
שאלה: הוא נותן פה עצה "שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע לגוף הפנימי", ואז הוא ממשיך "כיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות".
הוא צריך להחזיק את עצמו שהוא לא חושב בזה. הם נמצאים, אבל לא חושב. זאת אומרת, היצר הוא לא מתבטל ולא נעלם, והשנאה, הקליפה והדברים ההפוכים הם נמצאים כדי להחזיק את הקדושה. לגבי גמר התיקון אני לא יודע, חוץ מהדברים האלה. אבל בינתיים לא יהיה שחור ללא לבן.
תלמיד: אם אנחנו לא חושבים על ב' גופים הם מתים, מה הכוונה מתים?
מתים משימוש, שאתה לא משתמש בהם אז הם מתים. כמו שאתה יכול להגיד, סבתא דסבתא שלי נמצאת איפה? סבתא שלי נמצאת בבית קברות ברחובות, זהו. זאת אומרת, שאני מכיר בכל הדברים שעברתי, והם נמצאים בי בתוך הרשימות שמימשתי, ואני משייך את כל הרשימות האלו לכוח עליון שכך עשה. לכן כך אנחנו עוברים את החיים כדי להתכלל. אבל ההתכללות הזאת היא שאתה משתמש בקליפה, אלא אתה משתמש בצורה כזאת שאתה מחזיק את הקדושה, אין קדושה ללא קליפה.
תלמיד: זאת אומרת, מחשבה שמשהו קרה לי ואני משייך זאת לבורא זה אומר שאני הרגתי את הקליפה באיזשהו מקום?
אתה מיצית אותה.
תלמיד: ומיד אחרי זה?
היא קיימת.
תלמיד: זהו, היא רק מתחזקת.
לא, זה כבר לא היא, זו כבר אחרת, זה המצב הבא. ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". חכה עוד מה מחכה לך.
תלמיד: זה כאילו חיה שאנחנו כל פעם הורגים אותה והיא נולדת מחדש יותר חזקה.
בדיוק, כמו באגדות, קם מחדש.
.
שאלה: כדי שבן אדם יגיע לנקודה הזאת לשייך הכול לבורא, כשקורה לו משהו, זה קצת קשה.
כשזה קורה לו, הוא מקבל את זה ברגע הראשון שזה קורה לו והוא לא יודע מאיפה, ותולה את זה במסגרת חיצונה. וודאי שאין בורא, אלא כל מקרה ומקרה שמתגלה זה רשימו חדש שבא מהשבירה אז אין שם בורא, אין שם כוח עליון, אין שם כלום. אדם אף פעם לא מתחיל מזה שהוא דבוק בכוח העליון, ההיפך, הוא דבוק במקרה, ברשימו מהשבירה שמתגלה. ואחר כך זה כבר תלוי בסביבה, בהכנה שלו, עד כמה מהר הוא יכול לאתר את הדברים בצורה נכונה, לסדר אותם.
תלמיד: מה עם המקרים שקורים לו בעולם הזה? למשל הוא מעורב בתאונת דרכים. כל המחשבות האלה, פצועים, לא פצועים, האוטו התרסק, הרבה דברים, איך לשייך עכשיו הכול לאין עוד מלבדו, טוב ומטיב, לכל העבודה הזאת, לחשוב על חיבור?
אין דבר יותר גדול אם במקרים כאלה הוא משייך את זה לבורא. אם מתוך מקרים כאלה הוא מרגיש שזה בא דווקא כדי לגלות בזה איכות וזה יקדם אותו ואת הקבוצה שלו, זה הכיוון הנכון.
תלמיד: אם הוא יגיע לזה. אבל מהי העבודה כדי להגיע לזה?
להכין את הסביבה. במצב שהוא נמצא בתאונה בעצמו, זאת אומרת, יצא מהקשר עם הבורא אז רק הקבוצה יכולה לעזור. מלמעלה מה שעושים עושים, אבל במה שתלוי בו זו ההכנה.
תלמיד: אסור לבן אדם לשייך לעצמו שום דבר?
לא, אבל הוא איבד את ההכרה, מה אתה רוצה ממנו? הוא איבד קשר עם הבורא, אין מה לעשות. אני עכשיו הולך ברחוב, פתאום צועקים עלי, עושים לי משהו, אני מיד מתנתק מכל הרוחניות, כל זה משפיע עלי, כי אני נמצא בינתיים בעולם הזה בכל החושים שלי. אלא מה?
תלמיד: אבל התגובה הראשונה של הבן אדם היא "למה זה קורה לי?".
באמת? זה קורה לי בגלל שהתנפלו עלי.
תלמיד: מה זאת אומרת שהתנפלו עלי?
ככה. בגלל שאני לא זיהיתי, בא אוטו וחס ושלום פוגע בי. אני תולה את זה בבורא? אין לי אפשרות. זה גילוי של הרשימו החדש שהוא שבור. כל הרשימות שלנו מהשבירה. ולכן, וודאי שאין בהם לא בורא ולא כלום.
תלמיד: אז במי זה תלוי, איך שאני הבנתי אני צריך הכול לשייך לבורא?
בהכנה שלך ובעזרת ה'. אם הכנת את עצמך אז זה משפיע על המהירות שאתה תתאושש מזה שאתה נמצא במשכא דחויא, מחשבות של הנחש, שהכול תלוי בך ובאחרים בעולם הזה בלבד, נגיד. אמנם נחש זה הרבה יותר עמוק, זה רוחני, אבל בינתיים ככה. זה הכול תלוי בך ובהכנה שלך.
אתה עושה פוליסת ביטוח, אתה עושה קופת חולים, אתה מכין את עצמך לכל הדברים האלה, כך אנחנו מסודרים. גם החברה עצמה, תראה איך החברה שלנו מחייבת אותנו להיות מבוטחים, להיות שייכים לקופת חולים, למשהו. למה? כי החברה דואגת, כי בכל זאת אתה נופל לידיים שלה. אם חס ושלום אתה עובר איזו תאונה ברחוב, לא ייקחו אותך לבית חולים? ייקחו. לא יטפלו? יטפלו. מי ישלם על זה? החברה. החברה לא רוצה לשלם. היא אומרת שהוא ישלם. אבל בינתיים מטפלים בי? מטפלים. מבזבזים עלי הון. מה לעשות? אז החברה דורשת מכל אחד להיות מבוטח.
תלמיד: לא הבנתי. במי תלוי הגורם עכשיו?
אתה צריך לעשות את הביטוח בעצמך גם כלפי רוחניות, לחזור לחיים רוחניים. מה אתה עושה? חברה. כי אין לך כלום חוץ מזה. עם הבורא אתה יכול לעשות הסכמים איך שאתה רוצה, זה לא מועיל, הוא לא מתפעל ממך. אבל בחברה אתה יכול לעשות כמו בחיים האלה שלנו. אתה נמצא בינתיים בעולם הזה, אז במישור העולם הזה אתה חייב לעשות הכנות, כמו ביטוח רפואי גם ביטוח נפשי.
תלמיד: שילמתי פוליסת ביטוח, עשיתי ביטוח רפואי, הכנתי את הקבוצה, אני נמצא בקבוצה, אני נוסע בכביש, נוסע בירוק, פתאום בצד ימין נכנס מישהו באוטו שלי. מי הגורם עכשיו לתאונה?
הגורם לתאונה זה הבורא, "אין עוד מלבדו", על זה לא שואלים. שואלים איך להתאושש מהר לעבודה, איך להיות מכוון יותר מהר למטרה. אז כאן אומרים שאתה חייב לעשות את זה בקבוצה. למה בקבוצה? כי כל העבודה שלך היא להגיע למרכז העשירייה. אז כשאתה לא יכול לפעול, אתה מכין קשרים עם כל תשעת החברים, שכשאתה נופל על הידיים שלהם הם עוזרים לך להתקרב למרכז העשירייה על ידם. וכך כל אחד ואחד נופל על ידיים של אחרים. ואחר כך אנחנו רואים שבאמת אי אפשר להתקרב למרכז העשירייה אלא על ידי זה שאני עושה את זה על ידם.
אבל בשביל זה אני צריך לעבור תאונות? למה? אני מראש מגלה שאני נמצא כל הזמן בתאונה, ברשימות שהם באות מהתאונה, משבירת אדם הראשון. ולכן, ברור שאני נמצא בידיים שלהם ואני צריך רק לחזק את הקשר שלי איתם. אני להם והם לי.
כך אנחנו מתקרבים מהר מאוד לנקודה המרכזית בינינו, בין כולנו. הנקודה האינטגראלית הזאת בינינו שמחברת את כולנו, זה נקרא "מרכז עשירייה". אם אנחנו כולנו כך מכוונים, חוץ מהמאמץ שלנו שזה הכול על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, ויותר קל לנו לחשוב על זה כי אנחנו נמצאים בעשירייה, ואפילו היצר הרע כאן עוזר לנו. אנחנו מתחילים להבין שאם אני חושב על היחס הנכון בינינו כדי להגיע לתוצאה טובה במאמצים שלנו, אז הכי טוב אם אנחנו פועלים למען הבורא. היצר הרע שלנו מתחיל לעזור לנו בזה. מה? למענך? למענו? למען זה? לא, זה נראה לנו עקום, מה פתאום? אבל אם זה לבורא, זה משהו משותף בין כולם. אפילו היצר הרע כאן מתחיל להגיד, "כן. זה בסדר. לזה אני מסכים".
תלמיד: בעל הסולם כותב ב"אין עוד מלבדו" על לשייך את הצער או את השמחה לשכינה. לא לחשוב לעצמי "למה קורה לי משהו?", אלא השכינה יותר סובלת מזה שהיא הייתה צריכה להעביר אותי דרך מצבים כאלה.
כן.
תלמיד: יש פה את העבודה הזאת?
יש עבודה שאתה לא מוחק את הדברים האלה. אתה יכול להגיד, "אני אפס, מה יש לי לחשוב על עצמי?". אבל בזה אתה מוחק את העביות. אתה צריך להעלות את חשיבות הבורא למעלה מהעביות שלך ואז בזה אתה מתקדם. זאת אומרת, לא שאני אפס, ואז הבורא הוא קצת יותר מאפס.
שאלה: זה מגיע לנקודה שיש לו קשר עם הנקודה המרכזית, ויש לו את היחס לג' הגופים האלה. האם יש לו הבחנה בין משכא דחויא לבין מה שלא שייך בכלל לג' הגופים האלה?
לא הבנתי את השאלה. אבל זה לא כל כך חשוב. בסך הכול אנחנו צריכים שהנושא עצמו יהיה קצת יותר מבורר. ג' קליפות האלו יש בהן הרבה מאוד הבחנות. כל המציאות היא בג' הבחנות הללו. ואנחנו עוד נטפל בזה.
שאלה: למדנו שאנחנו צריכים לייחס את כל מה שמגיע אל הבורא. זה ברור. השאלה היא, איך לא ליפול למלכודת של להצדיק את המעשים שלי ולמצוא תירוצים? למשל, מישהו לא רוצה לקום לשיעור הבוקר ואומר "זה לא אני. זה הבורא שלא נותן לי להתעורר". הגישה הזאת הרי לא נכונה, נכון?
תמשיך, אני לא יודע, בינתיים לא אומר כלום. אנחנו עדיין לא יכולים לברר מה שאתה שואל, אין לנו עדיין בזה אחיזה נכונה. כדי לברר כאלה שאלות אנחנו כבר צריכים להיות במשהו במידת ההשפעה, במידת האמונה, מנותקים קצת מעצמנו לראות את עצמנו מלמעלה. אחרת אנחנו בכל זאת מייחסים הכול או לנו או לאחרים. כדי להיות ב"אין עוד מלבדו" צריכים לקבל כוח מיוחד ולא שאנחנו עכשיו מחליטים שזה כך. אתה יכול להחליט "כן, הכול, חוץ מבורא אין כלום", אבל זה לא עוזר.
לכן, המאמצים שלנו כדי להתחבר בינינו, כדי להיות באותו מרכז, שאנחנו רוצים כולנו להיות מחוברים, ולהיות מחוברים זאת אומרת שאנחנו שם מבטלים את עצמנו כל אחד כלפי האחרים וכלפי החיבור וכלפי הבורא, אז לאט לאט, על ידי זה אנחנו מזמינים המאור המחזיר למוטב והוא עושה עלינו את הפעולה הזאת. כשנקבל את הכוח הזה אז נוכל להבין ולהרגיש מה זה נקרא מחוץ לרצון לקבל שלנו, וכבר נהיה בהבחנות הנכונות.
שאלה: השאלה שלי לגבי מרכז העשירייה. האם זה נבנה בהתאם לחוק השתוות הצורה? כשהחברים נמצאים ברצון משותף להיות בהשפעה ובאהבה הם בונים שדה אחד, איזו וויברציה אחת? ובהתאם להשתוות התכונות לרצון הבורא הם מגלים את הבורא בשדה המשותף הזה, וזה נקרא "מרכז הקבוצה"?
נגיד שאתה צודק. רק תבינו שכל אותה השתלשלות שאנחנו לומדים מאין סוף דרך כל המערכות הללו עד העולם הזה, אנחנו צריכים עכשיו לעלות ממטה למעלה. יש ציר אחד, שני ושלישי, כמו שאנחנו פעם ציירנו, ואנחנו צריכים לעלות בחזרה לאין סוף. כל זה נעשה בחיבור בינינו המתגבר יותר ויותר ויותר.
כמו שאנחנו לומדים, בהתחלה מבררים רק את הכלים הזכים ביותר, גלגלתא ועיניים, או אפילו גלגלתא ואחר כך עיניים, אחר כך גלגלתא ועיניים, ואחר כך מתחילים עם האחפי"ם. את כל הדברים האלה לאט לאט אנחנו מבררים. ומבררים רק על ידי החיבור, אין לנו שום דבר חוץ מזה, זה התיקון של אדם הראשון. את זה צריכים לעשות.
לכן, אני לא חושב שכדאי לנו אפילו את ג' הקליפות האלה לברר מהן, כי זו עבודה גדולה מאוד ומאוד פנימית אחר כך. נגיד בקליפת נוגה, חצי טוב וחצי רע, איפה זה? שליש עליון, שליש תחתון דתפארת, איפה זה? אלה דברים מאוד גדולים, הם עדיין לא ברגש שלנו. נגיע לזה. העיקר לקחת רק את הכיוון הכללי וכל פעם להימשך אליו.
קריין: קטע ראשון מתוך המסמך של "מרכז העשירייה", אומר בעל הסולם באגרת ב':
"ענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו."
(בעל הסולם. אגרת ב')
"ישראל" נקרא כל אחד שמשייך את עצמו להשגת הבורא. "הבורא" זה נקרא כוח החיבור והאהבה שמתחיל להיות מגילוי הדחייה והשנאה למיניהן עד שמגיעים לחיבור ואהבה. ואז לפי כמה שאנחנו יכולים לתקן את עצמנו משנאה, מדחייה שבתחילה ועד גמר שזה באהבה, אנחנו בזה מגלים את הבורא. זאת אומרת, הבורא מתגלה לפי הכלים המתוקנים שלנו.
"ענין החשוב שבחשובים," זאת אומרת זה המרכז של העניין, "שנקרא "אהבה"" זה "הקשר הרוחני בין ישראל" למי שמשתוקק לבורא, "לאביהם שבשמים," זאת אומרת למרכז שלהם, למקור שלהם, "כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה"." מה זה אהבה? זה הקשר השלם שיש בין שני המנוגדים. "וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון," גם תחילה וגם גמר, "אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו." זאת אומרת, מגלה את מצפוני לבו כלפיהם.
שאלה: הנושא של מרכז עשירייה הוא קצת מופשט מדי בשבילי.
בטוח. טוב מאוד. אתה מרגיש שזה מופשט? זו כבר הבחנה טובה.
תלמיד: מה שאני מבין ממרכז העשירייה שזה סוג של הלך רוח כזה או כיוון כללי שעכשיו עשירייה דוחפת. נגיד החלק הדומיננטי בעשירייה דוחף עכשיו ליותר חיבור, ליותר אהבה.
שאנחנו בצורה מלאכותית מחפשים משהו שלא כל כך קיים. רוצים לאתר האם דבר כזה ישנו או לא? אנחנו צריכים לבנות אותו, אנחנו צריכים לגלות אותו? הוא כבר קיים מכבר או שאנחנו צריכים לעשות אותו מחדש? איפה המקום שאנחנו לבנות אותו, לשים שם איזו אבן, איזה סימן שזה המרכז? כן, אלו כל השאלות, זה טוב מאוד.
תלמיד: מה קורה כשבעשירייה מרגישים שאין מרכז?
זה כבר סימן יפה שמרגישים שאין מרכז, מזה מתחילים.
תלמיד: איפה מחפשים אותו? נגיד עכשיו בקבוצה שלנו, בעשירייה, לא מרגישים שום התעוררות.
יופי. תעשו ביניכם סדנה איך אנחנו מאתרים מקום, סימן ששם צריך להיות מרכז העשירייה.
סדנה
איך אנחנו מאתרים מקום ששם צריך להיות מרכז העשירייה? מה זה מרכז העשירייה? איך אנחנו מאתרים אותו? איך אנחנו בונים אותו אולי, מגלים אותו שהוא כבר קיים אולי? וכן הלאה.
רצוי במשפט אחד, כל אחד מה שהוא חושב. האם יש דבר כזה, האם לא, האם אנחנו צריכים לבנות אותו, לגלות אותו, הוא כבר קיים מראש וכן הלאה.
*
איך אנחנו מגדילים חשיבות של מרכז העשירייה על פני כל יתר ההבחנות שיכולות להיות, גם אישיות, גם קבוצתיות וגם הכול? הכול נכלל במרכז עשירייה, בונה את מרכז העשירייה, משם זה נובע, מהבורא ששולח לנו את הכול רק כדי שאנחנו נגדיל את מרכז העשירייה, נבליט אותה ונתכלל שם, כשזו המטרה של כל המאמצים שלנו, הנפשיים, הפנימיים, העולם המדומה, העולם הרוחני, הכול נמצא שם. איך אנחנו נגדיל את החשיבות של המושג הזה, "מרכז עשירייה"? מה זה מרכז עשירייה במחשבה, ברצון ובכוונה?
*
קריין: קטע מס' 2, מתוך "מאור ושמש".
"תכלית כוונת הבריאה היתה שלא תרד שום השפעה, רק ע"י אתערותא דלתתא והעלאת המ"ן שמעוררים הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלים מ"ן, מתעלים על ידי זה כל העולמות ומוסיפים תשוקה להידבק לשורשם. וזהו עיקר שעשועים להשי"ת, שישראל מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להידבק בבוראם."
(מאור ושמש. פרשת האזינו)
עד כמה שאנחנו משתוקקים להתחבר בחיבור כללי בינינו ורוצים להרגיש את המאמץ שלנו לבורא כדי שיתגלה וייהנה מהעבודה שלנו, בזה הוא באמת נהנה.
איך אנחנו משתדלים לעבוד יחד, משתדלים לכוון יחד, משתדלים להגיש לבורא את המתנה משותפת הזאת יחד? כמו שיש לאיזה חבר יום הולדת, לא יודע, משהו, ואנחנו עושים איזו מתנה משותפת בשבילו, איך אנחנו יכולים לתאר כך לעצמנו, שאנחנו עושים פעולה משותפת לבורא כדי שייהנה, זה נקרא מתנה, שנהנה.
המתנות בעצמן לא כל כך חשובות, אלא המעשה עצמו הוא בעצם החשוב. איך אנחנו עושים את זה? בבקשה, דברו. איך אנחנו מתחברים בינינו לבנות כלי, לבנות סיבה לזה שהוא ייהנה? ממה הוא יכול ליהנות, במה אנחנו יכולים ליהנות לו? קדימה, כמה שאפשר לדבר, בואו נעשה.
*
כל אחד אומר דברים יפים וטובים אבל אנחנו לא מחוברים בזה, ולכן אנחנו לא יכולים להגיש את הכלי שלנו לבורא, והוא לא יכול ליהנות מאיתנו ולהתגלות בהתאם לזה אלינו.
זאת אומרת, הכלי שלנו, הרצונות שלנו לא מחוברים ולכן הם לא יכולים לגלות את הבורא. בצורה כזאת אנחנו לא יכולים ליהנות לו. כל אחד אומר יפה, אבל הקשר בינינו, בין הנטיות שלנו לבורא, אין. מה חסר? יושבים עשרה אנשים, מדברים יפה, כל אחד מדבר מהלב שלו, אבל הם לא מחוברים ביניהם העשרה האלו. מה עושים? דברו על זה.
*
מה זה להיות מכוונים לבורא? אולי כאן אנחנו פשוט מפספסים את העניין. למה אנחנו לא יכולים לקשור את מושג הבורא ואת מושג הקשר בינינו? למה זה וזה לא אותו דבר? למה להשיג קשר נכון בינינו זה לא נקרא להשיג את הבורא? דברו על זה.
*
איך אני מתקרב לחבר רגשית ומובן לי שבקשר בינינו אני רוצה לאתר את הבורא, את תכנות ההשפעה, את תכונת האהבה שאני רוצה לגלות ביני לבין החבר? איך אני מתקרב לחבר כך, שאני רוצה לאתר את הבורא בינינו? כי עכשיו בינתיים יש בינינו ההפך, יש שבירה, לא חיבור, שנאה במקום אהבה.
קריין: נעבור לקטע הבא, שלישי. אומר רב"ש באגרת ע"ו:
"הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו. וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו."
(רב"ש - ב'. אגרת ע"ו)
איך אנחנו קושרים כמה הבחנות יחד: דבקות, גילוי הבורא שאין עוד מלבדו, חיבור בינינו, אמונה למעלה מהדעת, איך כל הדברים האלה מתחברים יחד בדבקות בינינו ועם הבורא?
תקרא שוב.
"הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו. וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו."
(רב"ש - ב'. אגרת ע"ו)
נלך לפי מה שכתוב, איך אנחנו בכל פעולה ופעולה שאנחנו עושים במשהו, במחשבה, ברצון, לא חשוב, אנחנו בזה מרגישים שאנחנו מושכים את הבורא שישלוט עלינו? איך אנחנו מרגישים בכל פעולה שאנחנו מושכים, מזמינים, רוצים, מתארים, רוצים כך לגלות, שהבורא ישלוט עלינו?
זאת אומרת, איך אנחנו מתכננים את כל המחשבות, את הפעולות, את כול מה שנמצא כאילו בידינו, שכל זה נעשה כדי שהבורא יתגלה כשולט עלינו, במעשה, בכוונה, בפעולה, בהכול? פעולה כזאת היא נקראת "מצווה".
*
איך אנחנו קושרים את שליטת הבורא עלינו ואת הנטייה שלנו לבנות מרכז עשירייה כדי לשלוט בשליטת הבורא עלינו? איך אנחנו מכוונים את עצמנו למרכז העשירייה כדי שעל ידי מאמץ משותף נשליט את הבורא עלינו?
*
קריין: נעבור לקטע הבא, קטע רביעי, מתוך רב"ש ג', "ענין אור חוזר".
"מדוע אין לכל אחד ואחד הרגשת אלקות, הלא הכתוב אומר, "את השמים ואת הארץ אני מלא", ו"מלא כל הארץ כבודו", ויחד עם זה לא מרגישים שום הדבר. והתירוץ הוא, במקום שאין המלבוש, שנקרא אור חוזר, נחשב האור העליון כלפי הנאצל כמו שאינו, וכיון שכל ענינו של האור חוזר הוא שאינו מקבל רק לפי כוונת על מנת להשפיע, לכן כל זמן שאין האדם יצא מבחינת הקבלה לעצמו, אין לו עוד האור חוזר הזה, משום אף על פי ש"מלא כל הארץ כבודו", מכל מקום נחשב כלפי התחתון כמו שאינו. היוצא לפי זה, שאין לאדם מה לעשות, בכדי להגיע לתכלית, אלא שירכז את כל עבודתו על נקודה אחת, שהיא, שיוכל לעסוק את כל שעת הפנאי שלו רק לשם שמים. וזה פירוש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהכוונה, הכל נותן הקדוש ברוך הוא. שפירוש, האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים. וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". וזהו המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור עליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו."
(רב"ש - ג'. מאמר 557 "ענין אור חוזר")
שאלה: מה הקשר בין המסך שאני בונה והעשירייה לבין החיבור בתוך העשירייה?
אז בשביל מה אתה בונה מסך?
תלמיד: אין לי מושג.
אז מה אתה בונה? אתה עוד לא התחלת לבנות, איך אפשר לבנות ללא תכנית, ללא מטרה, איך בונים ובשביל מה בונים? איך בלי זה? אנחנו צריכים לתקן את מערכת האדם הראשון. היא שבורה כדי שאנחנו נתקן אותה ובמשך התיקון נשיג את כוונת הבורא כלפינו, למה הוא עשה את זה, בשביל שבר, מה נתן לנו לעשות. את כל הדברים האלה, את כל הבריאה, את הכול אנחנו מכירים מתוך התיקון.
התיקון הוא בחיבור בין החלקים השבורים. במה הם שבורים? הם שבורים בזה שהאגו, הרצון האגואיסטי, לקבל על מנת לקבל נמצא ביניהם ומרחיק ביניהם, אז אנחנו צריכים לתקן. התיקון הוא על ידי זה שאנחנו מעמידים קשרים בין החלקים האלה. אנחנו לא מוחקים, לא מפוצצים, לא מבטלים את האגו שהתגלה בין כל החלקים האלו.
אלא ההיפך, אנחנו משתמשים בו כדי לבנות קשר עוד יותר מהאגו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", "השפעה למעלה מהקבלה", ואז על ידי זה אנחנו מגלים את הקשר בינינו, בונים את הקשר בינינו פי תר"ך פעמים יותר מקודם. בקיצור, הרבה יותר ממה שהיה קשר במערכת הראשונה שנקראת "האדם הראשון לפני החטא".
אנחנו בונים, אנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו, שיגלה לנו, שילמד אותנו. מי שלומד איך לתקן את עצמו בחיבור לאחרים הוא נקרא "תלמיד חכם", כי הוא לומד מהחכם, מהבורא איך לקשור את עצמו עם האחרים. ולזה הוא משתמש בכוח מיוחד שנקרא "תורה", זה נקרא אור עליון שמגיע לאדם ומתקן לו את הכוונות, את הרצונות, נותן לו כוח, ואז אנחנו יכולים לעשות משהו.
כך אנחנו משיגים את הבורא, על ידי זה שאנחנו לומדים מה היה לפני השבירה, מה הוא שבר, ואת כל זה אנחנו לומדים מזה שאנחנו מתקנים את השבירה. אז "ממעשיך הכרנוך", שמהמעשים שלו שהוא עשה על הרצון לקבל, עיצב, שבר ונתן לנו שבור, אנחנו אחר כך מבקשים שהוא יתקן את השבירה הזאת. מכל התהליכים האלה שעוברים עלינו, שאנחנו נמצאים כחומר שבור, כחומר שהולך להיתקן, אז "הכרנוך", "ממעשיך הכרנוך", מה זאת אומרת? שבזה אנחנו מתחילים להכיר אותו, ואין שום אפשרות להכיר אותו אחרת. זו העבודה שלנו.
תלמיד: הקשר בינינו זה המסך?
הקשר הנכון בינינו זה המסך, שאנחנו מתקשרים למעלה מהפירוד, למעלה מהרצון לקבל. הרצון לקבל נשאר, אי אפשר לבטל אותו, אלא אפשר להעמיד את הקשר עוד יותר חזק מהרצון לקבל כשהוא מפריד. יש רצון לקבל ויש רצון שמרחיק, מפריע, אז אנחנו מעמידים זה על פני זה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"4.
שאלה: הצלחת לבלבל אותי. אני רואה את הציורים שלך כבר שנתיים ואני כל הזמן רואה מסך ואור חוזר שחוזר מהאור הישר ויש אור שנכנס פנימה. ועכשיו כתוב פה, שמסך ואור חוזר זה כלי, אבל אני יודע שהכלי שלי נמצא מתחת למסך.
כלי זה נקרא מקום שנמצא בהזדהות עם האור, בהשתוות הצורה עם האור. מקום זה נקרא רצון שנמצא בהזדהות עם האור. איך רצון שהוא כולו לקבל יכול להיות בהזדהות עם האור שהוא כולו משפיע? אם רצון עובד בכוונה על מנת להשפיע הוא יכול להיות בהזדהות עם האור.
לכן אנחנו לא מתחשבים ברצון עצמו, אלא בכוונה שלו על מנת להשפיע שזה נקרא "אור חוזר", הכוונה הזאת היא כביכול נמצאת למעלה מהרצון, בחשיבות היא למעלה מהרצון. הרצון הוא לקבל, אני עכשיו מחשיב כמה יש לי בעל מנת להשפיע, לכן קבלת האור היא באור חוזר, בכוונה שלי על מנת להשפיע.
לכן מה שאני בדרך כלל מצייר זה, אור ישר, אור חוזר וקבלה. ראו בשרטוט אור ישר, אור חוזר, אור פנימי, מסך, רצון וכוונה (ראו שרטוט)
שרטוט
תלמיד: הוא כותב פה שמסך ואור חוזר זה הכלי.
כן, מסך ואור חוזר זה הכלי. אפשר להגיד כך, (ראו צמצום ומסך בשרטוט), אז אני עושה כאן הבדל בין הרצון לקבל שלי לבין הבורא ובונה רצון להשפיע, זה מצידי רצון להשפיע. זאת אומרת, העיקר זו העבודה שלי. עיקר העבודה שלי היא כאן (ראו בשרטוט סימון ירוק) כולה בצמצום, מסך, אור חוזר וכמה שאני יכול להשוות את האור הישר ואת האור החוזר יחד. כמה שאני יכול להשוות אותם יחד, את זה אני מקבל פנימה, כאור פנימי. ואז מה שאני מקבל, אני מקבל את האור הפנימי הזה כמו נתינה (ראו שרטוט), זה אקוויוולנט שווה לנתינה, כי אני קיבלתי את זה כדי ליהנות לבורא.
זאת אומרת, הפעולה שלי היא קבלה ומהות הפעולה זאת הנתינה, זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.
תלמיד: זאת התמונה אצלי, איך זה אצל החבר יחסית אלי בין מסך למסך כדי לראות את הקשר לבורא?
אני לא יכול לצייר את זה אלא אנחנו יחד רוצים לבנות כזה כלי שכל הרצונות שלנו, כל הכוונות, מסכים, הכול יתחבר יחד כאילו שזה לפעולה אחת. מה נעשה? את זה האור מחבר.
שאלה: רשום פה שכל שעות הפנאי שלו יהיו רק לשם שמיים, מה הכוונה לשעות הפנאי?
חוץ מזה שאתה מרוויח, רואה כדורגל, מבלה, חוץ מזה, זה נקרא שעות הפנאי. זה בסדר או לא? אתה מסכים. זה לא מובן? אתה קובע מה זה שעות הפנאי, אתה קובע עד כמה כן ועד כמה לא.
שאלה: איך העשירייה מקרבת את המושג נחת רוח?
אם העשירייה לא תקרב אתה לא תתקרב. באיזה צורה היא מקרבת? בזה שבכל האפשרויות שלה היא מעבירה לך את החשיבות.
תלמיד: מה זה המושג נחת רוח עבור העשירייה? למי היא עושה נחת רוח? איך אפשר לקרב את זה? לא אני אישית, אלא אנחנו כעשירייה.
כלפי הבורא?
תלמיד: כן, מה זה כלפי הבורא?
אז תגיד. אני חשבתי שכלפי העשירייה אתה רוצה לעשות נחת רוח. גם זה טוב.
תלמיד: המהות של העשירייה היא לתת נחת רוח לבורא, להיות כלי.
נכון.
תלמיד: אז מה זה? איך מקרבים אלינו את הדבר הזה?
פשוט תבוא אליהם ותגיד "חברה, אנחנו כן מסוגלים לעשות נחת רוח לבורא". במה? במה שאנחנו רוצים להתחבר. לא מתחברים אלא רוצים להתחבר, בואו נעשה לו בזה נחת רוח. שמעתי שזה טוב, שמעתי שזה אפשרי, בוא נעשה. מה נעשה?
תלמיד: מאמץ בחיבור בינינו אנחנו יכולים לתאר, מה זה המאמץ הנוסף של נחת רוח?
רגע, בשביל מה אתם עושים חיבור ביניכם? ללא כוונה?
תלמיד: הבירור המחשבתי הזה לשם מה החיבור זה המאמץ של נחת רוח?
כן. אולי אתם רוצים להרביץ לעשירייה אחרת, מאיפה אני יודע מה הכוונה כשאתם מתחברים?
תלמיד: נחת רוח לבורא זו הבחנה בתוך הרצון לקבל? מה אנחנו מצפים שיהיה?
אתם מצפים באיזושהי צורה לגרום נחת רוח לבורא.
תלמיד: מה זה?
אתם מצפים גם לדעת מה זה לגרום נחת רוח לבורא.
תלמיד: שהבורא יתלבש בכלי?
אני לא קובע את זה שהוא צריך להתלבש או לא. אני רוצה רק דבר אחד, כתוב שחשוב מאוד לעשות לו נחת רוח, בואו נשתדל לעשות לו נחת רוח.
תלמיד: וכשנגלה את הבורא בחיבור בינינו, מה זה? זו חללית מחוץ לרצון לקבל שתנחת ואנחנו נרגיש אותה? מה זה הציור הזה?
כן. שיתגלה בתוכנו, כי בזה, כך שמענו, זה התענוג שלו. תתחילו להתקשר, תתחילו לעבוד, אתם תתחילו לאתר את זה בצורה יותר מוחשית, יותר מדויקת.
שאלה: אמרת בזמן הסדנה שכל אחד אומר תשובה טובה אבל לא ביחד, אולי התכוונת שזה לא ממרכז העשירייה?
הסדנה כולה צריכה להיות מכוונת לקשר ביניכם, דהיינו למרכז ביניכם, זה נקרא מרכז העשירייה, עד כמה שאתם מסוגלים, אבל כל הזמן להיות מכוונים לזה. ואז לאט לאט פתאום תתחילו לגלות שיש מושג כזה, שהוא קיים, הוא נמצא בעשירייה, וקודם לא רציתם, או לא יכולתם, לא התכוונתם בכלל לגלות אותו, ועכשיו אתם מתחילים לגלות ואתם רואים שהוא מאוד חשוב ודווקא לזה אתם צריכים להיות מכוונים, וזה מרכז העבודה שלכם, מטרת העבודה, ומשם אתם מצפים לגילוי הבורא. המושג הזה מתחיל להיות הכול, המושג הזה זה בית המקדש. זאת אומרת מקום זה הכלי, כי אף אחד לא כלי, אלא כולם יחד המכוונים נכון, מכונסים נכון, מכוונים ללהשפיע נחת רוח לבורא וכן הלאה, זה מרכז העשירייה. לא צריכים חוץ מזה לבנות שום דבר. ובמידה שאתם משתוקקים לזה תתחילו להרגיש איך משם הבורא מנהל אתכם.
תלמיד: בדרך כלל כשמגיע תורי לדבר יש לי בראש איזו שאלה ששאלת, אני צריך גם לענות עליה, ואני לא יודע איך לענות עליה וגם להיות באמת מרוכז.
אלה בעיות שלך, תתרכז בזה ותלחץ כל הזמן על עצמך להיות במשהו קשור עם מרכז עשירייה, זה חובה. אני רק צריך להדגיש כאן את החשיבות, את כל היתר אני לא אוכל לעשות במקומכם.
שאלה: איפה בדיוק נמצא מרכז העשירייה, כלומר איפה אנחנו מחפשים את הבורא ואת עזרת הבורא בעבודה שלנו בחיבור, ואת החיפוש במרכז העשירייה. אנחנו צריכים לכלול את הבורא כבר בשלבים הראשוניים של העבודה שלנו, או שאנחנו מגלים את הבורא כתוצאה מהמאמצים שלנו, מהעבודה שלנו? איפה אני מבקש מהבורא להיכנס לתהליך, הוא נמצא בתחילתו של התהליך או שהוא תוצאה מהעבודה שלנו?
אם נחבר את כל הרצונות, הנטיות, הכוונות והאמצעים, לא חשוב מה, לבורא, אבל נבין שלהשיג את הבורא אנחנו יכולים אך ורק כשאנחנו מחוברים יחד, המושג הזה יחד שאנחנו נבנה, זה יהיה הבורא.
הבורא לא קיים, אנחנו לא נתפוס אותו כמו איזה דג בתוך המים שתופסים עם רשת, כשאנחנו בונים את הרשת. אנחנו יכולים לדבר כך אבל זה לא נכון, הבורא זה התוצאה, פועל יוצא מהמאמצים שלנו להתחבר בכוונה הדדית זה לזה. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". במידה שאנחנו משתוקקים להיות מכוונים אחד כלפי השני וכולנו יחד בעשירייה, אז ישנו חוק שעשרה שמתחברים, הכוח הפנימי שיש בהם מסדר אותם בצורה כזאת שהם מגלים שיש להם מהות חדשה, זה נקרא גילוי הבורא ביניהם.
מה זה גילוי הבורא? הכוח המשותף המחבר אתכם באהבה כאחד. אבל לא שהכוח הזה קיים מחוצה לכם, אלא רק על ידי המאמצים שלכם, זה נקרא באור חוזר, אתם מגלים אותו, אתם בונים אותו, אתם עושים אותו. הבורא לא קיים מחוצה לזה אף פעם באף מקום, אלא "אתם עשיתם אותי".
לכן בלי מרכז עשירייה שאנחנו מגיעים לזה, שאנחנו משתדלים לאתר כך, לבנות כך אותו, אנחנו לא מכוונים נכון לרוחניות.
תלמיד: איפה הבקשה בתהליך הזה, אם אנחנו עושים את זה רק במאמצים שלנו ומגיעים לתוצאה, באיזה שלב אני צריך לגלות בקשה?
יפה מאוד, שאלה טובה. מזה שאנחנו רוצים להתקשר בינינו להדדיות הזאת בינינו, בלהשפיע זה לזה, מזה שאני רוצה לרומם את העשירייה שלי כאחד, וכל אחד כך רוצה לרומם אותה, בצורה כזאת אנחנו מתקשרים מעלינו וזה נקרא כלי לגילוי המהות הזאת שנקראת "בורא". מאיפה בא הבורא הזה? זה השורש הרוחני הקדום שלנו. אז אנחנו מתחילים לגלות אותו. אבל לא שהוא קיים מלכתחילה, הוא קיים רק כרשימו, כשורש. וזה רק כתוצאה מחיבור בינינו, מאהבת הבריות שאנחנו מחוברים כך יחד, לאהבת ה'. אך ורק.
אנחנו נעבוד על זה עכשיו, אין ברירה, אנחנו חייבים להיכנס לזה. גם התפתחות העולם, כל מה שקורה דוחף אותנו לזה, זה לא שככה אנחנו רוצים, זו ממש קריאת השעה.
שאלה: יש לי איזה פחד פנימי בעבודה למען הנאת הבורא, זה פחד ללכת לאיזשהו מקום שאי אפשר לבדוק בכלל מה לעשות עם זה.
מה פתאום יש לך פחד?
תלמיד: פחד שאני אמציא לעצמי איזה משהו, משהו לא נכון.
אבל אתה נמצא בחברה. אני לא יודע את כל המנטרות האלה, לתת הנאה לבורא, לא לתת הנאה לבורא, אני שואל רק דבר אחד, אני נמצא בחברה, אם אני מתבטל כלפי החברה אין לי ברוחניות, וגם אין לי בגשמיות אחר כך נגלה, אבל לפחות ברוחניות, אין לי ביטוח, פוליסת ביטוח יותר גדולה שאני לא אטעה. כי האני לא קיים, איפה אני אטעה? אני מוסר את עצמי אליהם, לקבוצה, באמונה שהבורא נמצא בהם.
איפה אני אגלה אותו? אני אגלה אותו רק בקשר בינינו, אז אני פשוט מתבטל כלפיהם כמו שרב"ש כותב, אפס לעומת כולם. וזהו, אין לי פחד. כי בצורה כזאת אני מכרתי את עצמי מה שנקרא, נמכרתי אתכם, יש על זה עניין.
אבל זה שיש לכם מידת פחד כזאת זה טוב מאוד, אתה רק צריך לעבוד על זה, זה סימן של כלי טוב, כלי חזק. דווקא עד כמה שמתגלה חולשה בדרך בשלבים האלו, מדובר על החוזק של הכלי הרוחני.
שאלה: היום פתחת מאוד יפה את הנושא של מרכז העשירייה שהוא לא מצליח להיכנס ולהסתדר בשכל ובלב בצורה מלאה, יש עוד הרבה לברר. איזה דבר אחד קונקרטי, אני יכול לעשות במשך היום, כל אחד מאיתנו, כמשימה יומית ליממה הקרובה?
זו משימה עד גמר התיקון. מהיום והלאה אנחנו צריכים לפתוח אותה ממש עד כמה שאפשר. משימה יומית, האמת שאני לא יודע, זה כל כך כולל הכול שקשה לי להגיד. אני הייתי פשוט חושב על המושג הזה, "מה זה נקרא מרכז העשירייה"? כמה שיותר חושבים הוא מתברר כחשיבות יותר ויותר גדולה, ופשוט שם הכול. אין חוץ מזה שום דבר.
עד כמה שאני יותר נופל לתוך זה, זה ממש כמו בור שחור. אני נמצא בזה, אני נבלע בזה, אני רוצה כאילו לעזוב את הכול ולהיות שייך למרכז העשירייה כי זה הבורא, זה הכלי של הבורא, זה "בית המקדש" נקרא, עשר ספירות שאני צריך לגלות אותן כעשר ספירות שלמות. הכול נמצא, קליפה, קדושה, כל ההבחנות הרוחניות והעולם שלנו המדומה הוא בכלל מחוצה לעשירייה מכל שכן ממרכז עשירייה. לכן אם אנחנו משייכים לזה חשיבות, החשיבות, אז אנחנו כבר מכוונים נכון.
שאלה: כל רגע נתון אני משתדל לכוון את השכל והלב שלי, לכוון את הווקטור אל מרכז העשירייה.
כן, ואפילו שאין עדיין הרגשה ואתה לא יכול לאתר את זה לעצמך, לצייר לעצמך איכשהו מה זה, זה לא חשוב. תתחיל כך ותמשיך כל הזמן, אתה תראה עד כמה מכל המאמצים הקטנים המושג הזה מתחיל להתבהר. אין יותר חשוב מזה, אחר כך נראה בזה הבחנות.
שאלה: כשהחברים נכנסים ללב אז השמחה שמתגלה יש לעשות עליה צמצום?
למה אתה שואל על זה, למה, אסור לשמוח?
תלמיד: כי אז יש נגיעה לרצון לקבל.
זה הכול רצון לקבל, אני בינתיים לא מבין מה זה לא רצון לקבל. כל הבריאה זה רצון לקבל, אלא האם זה על מנת להשפיע או לא? אז אפילו שזה לא על מנת להשפיע בינתיים, דלא לשמה, אבל אני נמצא בזה שאני מחובר אליהם, כבר טוב.
תלמיד: אז ליהנות מזה, לא צריך לעשות פה שום דבר?
אם זה תוצאה מחיבור, תיהנה כמה שאתה יכול.
שאלה: יש לנו כל הזמן בעיה של להתחבר. האם יש אפשרות להבין שאנחנו לא באים בתור חברים אלא כל מי שנמצא איתי הוא חבר לעבודת ה'?
אתם נמצאים יחד. הבורא מעורר שכבה אחרי שכבה מהרשימות אחרי שבירת הכלי דאדם הראשון ולכן אתם כבר מחוברים ואתם שייכים זה לזה. לא יכול להיות שאתם יושבים כאן ולא שייכים, אתם שייכים לנשמה אחת ולא רק לנשמה אחת. כולנו נשמה אחת, אלא לאותה שכבה, לאותו מנגנון וזה לא ישתנה, אתה לא יכול לשנות את זה, זה הדי. אן. אי שלך. ולכן אתם שייכים. זה שאתם באים יחד זה לא שאתם בחרתם, זה פשוט הרשימות כך מתעוררות, אין ברירה, אני יכול לוותר על איזה תלמיד? אני יכול לצעוק, אני יכול, לא יודע מה אבל זה לא תלוי בי בכלל.
תלמיד: מבחינת התפיסה, אם אני יודע שאלה החברים שלי לעבודה אז יותר קל לי להתבטל בפניהם, אני דבק בהם, מה שלא יהיה.
תקבל את זה ככה. הבורא נותן לך מהשמיים, אתה חייב להסתדר עם כולם, חוץ מאם זה מזיק. לפעמים ישנם כאלו שהבורא גם נותן כדי שאנחנו נמיין, נבדיל בין זה לזה, אבל כעקרון.
תלמיד: מרכז העשירייה שאנחנו כל כך מתלבטים בו. האם יש אפשרות פשוט לדמיין את זה ולבנות אולי איזו צורה של פירמידה דמיונית שתהיה לנו נקודת ייחוס ושם אנחנו ניתן את כל המחשבה. אנחנו נחליט ביחד על אותו מקום דמיוני ואז יהיה לנו למה להתייחס, למה להתחבר?
תעשה מה שאתה רוצה. העיקר תהיה דבוק למושג הזה, "מושג" ובדמיון תעשה דמיון, תעשה איזו פירמידה לידך.
תלמיד: אני פשוט רוצה שכולם יעשו את זה ביחד איתי.
אנשים אוהבים לעשות איזה סימן לזכור את הדברים, תעשה. הייתה לי כזאת דוגמה מחבר שהיה עושה כתם על הבגד, אז כולם אומרים לו, מה יש לך כאן? אז הוא נזכר, מרכז עשירייה נגיד. כל דבר זה טוב.
שאלה: לגבי הנושא של מרכז העשירייה. יש הרבה קווי דמיון בין מרכז העשירייה לבין מעבר המחסום.
אותו דבר. שם בפנים, אם אנחנו מגיעים באמת למרכז מתחילים לנגוע בו, עבר את המחסום.
תלמיד: לגבי התכווצות והתרחבות. מתוך זה שמדענים חקרו את היקום יש שתי תיאוריות פיזיקאיות, גדולות.
עזוב אותנו, לא. מה שמגלים מהיום למחר, ממחר למחרתיים זה כבר יהיה אחרת, אז בשביל מה לנו. אבל בכל זאת זה יותר קרוב לאמת.
תלמיד: כי זה אותו התהליך שאתה לימדת אותנו לגבי התכווצות והתרחבות, זה כאילו אנחנו חלקים של היקום שעכשיו בא לידי ביטוי בנושא הזה.
כן בסדר, טוב.
שאלה: במסגרת העבודה בעשירייה, כשאנחנו רוצים להתחבר יכולים לעלות כעסים ואנחנו אומרים "על כל פשעים תכסה אהבה".
אתם יכולים לצעוק כמה שאתם רוצים זה לא חשוב, העיקר שזה יהיה קרוב לחיבור.
תלמיד: נגיד שעולה בי כעס או שנאה, איך אני צריך להתנהג מול החבר?
אני אתן לך דוגמה. אני ראיתי חבר לוקח צלחת ושובר. אחר כך אני ראיתי בסרט, שגם בעל לוקח צלחת ושובר. מה ההבדל?
תלמיד: הכוונה, אולי.
בדיוק. הכול תלוי בכוונה. כאן קלקול, שאנחנו מבינים שהוא על מנת לתקן. ושם זה קלקול על מנת לשבור סופית. כאילו זה סוף דבר, אין קשר. כאן, כדי לברר את הקשר, שאנחנו לא בקשר בינתיים. מתחילים את החיים שלנו, מתחילים מכלי שבור, עד שתהיה לנו צלחת שלמה, מתוקנת ושם לא. אז תלוי במגמה. אני רוצה לשבור, או אני רוצה לראות את השבירה על מנת לתקן.
תלמיד: איזה פנים להראות, או האם להראות את זה לחבר. ואתה אומר שאם הכוונה היא חיבור, הוא יראה, הוא יבין, זו העבודה?
כן, שיצעקו. מה אני רוצה להגיד בדוגמה? אי אפשר להגיע לשום חיבור אם אתה לא עובר כאלו מצבים הפוכים, והפוכים בצורה כזאת, שאני לא רוצה לספר, ממש. וזה עד גמר התיקון שעוד מי יודע מה נצטרך לעבור. ה' ישמור. אנחנו לא בעלי בייתים על מה שעובר עלינו.
שאלה: כשאנחנו מתחברים במרכז העשיריה, אין שם חיסרון כלשהו, אלא יש שם ביטול הדדי של כולנו יחד, אחד כלפי השני. מה אנחנו מבקשים שם?
אנחנו פונים למצבינו המתוקן, שכבר נמצא בעתיד. ולמצב המתוקן, שאנחנו כאן כמו שאתם מסתכלים על עצמכם עכשיו. או שאנחנו כאן, או יחד, לא חשוב, אנחנו לזה פונים. אנחנו פונים לעתיד הטוב שלנו שכבר מיוצב ונמצא ועומד. ולזה אנחנו פונים, לזה אנחנו רוצים להגיע. במידה שאנחנו מאתרים את זה כמה שאפשר יותר נכון. כמה שאנחנו משתוקקים להיות בזה. זאת אומרת, מחוברים באהבה, בהשלמה, בכמה שיותר. במידה הזאת אנחנו נכנסים כבר לפריים הבא, לתמונה העתידה. וככה שלב אחר שלב, אלה המדרגות.
תלמיד: איך לבקש נכון על הפריים הבא הזה שלנו, מתוך מרכז העשירייה, איך לתאר לעצמינו איזה מצב, או לבקש חיסרון להשפיע לבורא. איך נכון לפנות אל הפריים הזה?
אחרי שאנחנו מדברים כך, צריכים להשתדל בינינו בכל זאת להתחיל לאתר את המצב המתוקן יותר. אם הנטייה שלנו תהיה קצת נכונה לכיוון, ואם לא, אנחנו מבקשים את הבורא שיתקן לנו את הנטייה הזאת, שהיא תהיה יותר נכונה, ועוד יותר נכונה כל הזמן. הבורא הוא העוזר שלנו, אבל השלבים האלו שאנחנו צריכים לעבור, הם כבר שלבים מוגדרים. אנחנו כבר נמצאים גם באין סוף, בגמר התיקון. אלא צריכים לעבור את השלבים האלו. בשביל מה? רק כדי להזדקק לבורא, להשתוקק אליו, לבקש אותו, להתחבר אליו. השלבים האלו הם רק האמצעי, רק הסיבה כד לפנות אליו. הם רק הגורם, כדי לפנות אליו.
כי אנחנו צריכים לצרף אותו להתקדמות שלנו, ואז אנחנו באמת מממשים נכון את היוצרות, וכך מתקדמים. זאת אומרת, לא חסר לי להיות מקולקל, מתוקן, צלחת שבורה, צלחת מתוקנת. הבעיה שבזה אני רוכש, מגלה, מתחבר עם הבורא. זה באמצע. לכן אנחנו צריכים לראות לא את המצב הבא שלנו, שהוא הרצוי. לא, אלא את הקשר עם הבורא, כדי להשיג את המצב הבא, זה הרצוי. זאת אומרת, המצב הבא הוא רק גורם, אמצעי, זה כאילו שאני צריך את המצב הבא. אני צריך את הבורא. זה כל עניין, מה אנחנו מעדיפים, להתקדם למצב הבא, או להתקדם לקשר יותר עם הבורא?
תלמיד: אז אני בכל פעם, בכל רגע של הקשר הזה, מבקש חיסרון לבורא, געגוע אליו?
כן, ודווקא על זה אני שם את הדגש.
שאלה: קודם כל תודה רבה על התחלת החיים העצמאיים האלה. גילוי הבורא זה ברור, אי אפשר בכלל להתבטל כלפי עשירייה. אבל מה עם לשייך לבורא אפילו משהו, במיוחד משהו שלא מורגש נעים אצלי? נראה גם שאי אפשר לשייך זאת לבורא בלי ביטול לעשירייה. אז מה השלב הראשון, לשייך זאת לבורא, או להתבטל למרכז העשירייה?
אתם צריכים לגלות שבלי שמתגלים כל הקלקולים, ובלי שמתגלים המצבים המתוקנים על ידם דווקא, אתם לא יכולים לשלב את המצב הנוכחי עם המצב הבא, והבורא שמשלים את זה. כי אתם לא יכולים להגיע לצורה השלמה, להשלמה ביניכם, לזה שאתם מחברים את החלקים השבורים, אם אתם לא מכניסים שם את הבורא, שנמצא באמצע, כי דווקא הוא משלים על הכול. הוא משלים על הכול. כי הוא הסיבה לכל השבירה, והוא הסיבה לזה שאתם דווקא על ידי גילוי השבירה, תגלו את ההשלמה פי תר"כ פעמים, והיא תהיה כל פעם יותר גדולה מהשבירה.
תלמיד: אני משייך את זה לבורא כדי לגלות אותו בעשירייה, כדי לבוא למרכז העשירה, בגלל זה אני משייך את זה לבורא?
זה אתה ככה חושב. אתה משייך את זה לבורא, כדי לגלות אותו בעשירייה. אתה רוצה לשייך את זה לבורא, כי סוף סוף אתה מגיע למצב שהבורא בשבילך מכסה את הכול. וכדאי את השבירה, וכדאי את הכול, כדי שעל ידו, על ידי כל המצבים האלו אתה תוכל לגלות את הבורא. ועוד יותר מזה, כדי להרגיש שאתה עושה לו נחת רוח.
שאלה: לגבי האור החוזר. כשהאור הפנימי מסתלק מהכלי, והופך לאור חוזר, והאור חוזר ממשיך כדי לבנות את הכלי במצב הבא. האם האור חוזר מתערבב עם האור המקיף והאור הישר, או שהוא נכנס ישר אל הכלי בלי להתערבב עם אף אור אחר?
איזה חכם אתה. האור הפנימי שנכנס לתוך הכלי כולל בתוכו את כל ההבחנות. הוא מרחיב את הכלי, הוא ממלא אותו, הוא מחייה אותו, הוא נותן לכלי יכולת לפעול כמו הבורא. בתגובה שהוא מקבל על מנת להשפיע. ואחר כך הוא עושה את הביטול על הקבלה על מנת להשפיע ומתחיל להמשיך את האור בצורות אחרות. על זה עוד נדבר, על עד כמה ולמה הכלי השני הוא פחות ופחות, מה קורה כאן, האם זה פחות או יותר, ובמה ההוספה, אנחנו נברר.
כי בכל זאת, מצד אחד הוא גומר את המילוי נגיד באור הנפש אבל אחר כך הוא עובר לאור הרוח. אור הרוח לעומת אור הנפש זה הרבה יותר מהותי. כשמתגלים עשרה מיליארד בני אדם, אבל יחד עם זה אתה יכול להגיד, "רגע רגע, אבל יש לנו מאה מיליארד ג'וקים". אבל זו איכות, וזו כמות. אז האורות האלו שמתפשטים בתוך הכלי, הם שמעלים את הכלי לדרגה הבאה.
שאלה: דיברנו על סדר העניינים, אמרת לפני כן שאין עוד מלבדו, שהוא שעושה הכול. אז מה סדר התפילה הנכון של החברים בבוקר כדי שנגיע לאותה עשירייה עולמית?
לא אתם צריכים לעשות את זה, לאתר את זה, אלא אני?
אני חושב שהשיעור שלנו היה טוב מאוד. לא ציפיתי שככה זה יהיה, כי האמת שהקטעים לא היו כל כך מתאימים נכון?
תלמיד: כהקדמה.
כהקדמה, בסדר, נקווה שנגיע לזה, אבל בסדר. כשנכנסים רואים עד כמה שהנושא הזה הוא החשוב. על זה אני חושב שאתם צריכים לדבר, על החשיבות של הנקודה המרכזית של כל עשירייה, וכשמחברים אותנו לנקודה המרכזית של הכלי העולמי. תחשבו על זה, תדברו. כמה שנדבר על זה, לא חשוב באיזה כיוון ולא חשוב על מה, אבל שזה כל הזמן יהיה ככה לפנינו, זה מאוד מקדם אותנו, מאוד מקדם. רוצים או לא רוצים, החור השחור הזה ישאב אותנו פנימה, הוא ככה ישאב אותנו וניכנס פנימה. אתם תראו, כי כשכולנו מתחילים לדבר, כולנו להתכוון, ככה זה יהיה. כל אחד ירגיש שהוא שייך לזה, הוא שייך, וכל החיים האחרים ששם, נשארים מאחור.
שאלה: יש הרגשה של חשיבות לחלוק אתכם ועם החברים שאתמול הייתה לנו פגישה מאוד חזקה עם החברים מאירופה, למעלה מ-170 חיבורים. חברים מכל אירופה הכינו את הישיבה הזאת, הם הכניסו את כל הציטוטים שדברת בשיעור על חשיבות העשירייה ועל חשיבות עשיריית כלי עולמי אחת. העשיריות הכינו את זה ועשינו סדנאות סביב זה ודברנו על זה אתמול, זה היה מאוד חזק. עכשיו אנחנו נמצאים בהרגשה שזה ממש ברור, שהעשירייה שלנו היא באמת המקום החשוב שבו יתגלה הבורא.
אבל עם זה יש לנו גם את הכאב, ממש כואב מזה שיש לנו את הכלי האירופאי הזה, את העשירייה האירופאית, ויש פחד שכשאנחנו חוזרים עכשיו חזרה לעשיריות האישיות שלנו שלא נאבד את השאיפה הזאת להיות כלי אירופאי אחד שבזה נהיה תוספת לכל העולם.
איך נוכל לשלב את הפחד והחיסרון האלה, ומצד שני מעשית איך נגיע לגישה שמאחדת את כל הדברים האלה ביחד? כי יש לנו דעות שונות ויש לנו את הנטייה ליפול לעניינים אירגוניים, לפתרונות אירגוניים. איך נוכל לעבוד באמת עם החסרונות השונים האלה כדי להגיע בסוף להתקפה אחת חזקה, לתפילה אחת חזקה?
קודם כל ודאי שהפתרון הוא להיות מחוברים יחד בשיעור. זה לא שיעור, זה החיבור בעצמו. מה שעכשיו אנחנו עשינו, אנחנו עשינו סדנה בכל העולם עם כל מי שהיו מחוברים, טורנטו, קאונוס, דנייפר, לוס אנג'לס, ירושלים, אשקלון, פלובדיב, זכרון יעקב, אירופה כולה, מוסקבה, פיטר, ניו יורק, קייב, סן פרנסיסקו, רבדים, רוסטוב, וינה, שיקגו. תראה מה שיש כאן, כל העולם. נור סולטאן, נירנברג, אלמטה. זה נקרא ישיבה עולמית, בכל זאת אנחנו כולנו נמצאים ביחד. טאלין, סוצ'י, חדרה. מה אתם רוצים? תראו מה שקורה. בוקרשט, רחובות, כרמיאל, טביליסי, אסיה, ברלין.
חבר'ה, אתם מזלזלים בהזדמנות הזאת להיות יחד ולדבר. זה לא שאנחנו לומדים משהו מתלמוד עשר הספירות או משהו מופשט, אנחנו לומדים על החיבור בינינו. זאת אומרת כל יום יש לנו לימוד בפועל איך אנחנו עושים עוד צעד אחד קדימה לחיבור. זו ישיבה בפועל, ישיבת חברים. אני לא אומר שלא צריכים עוד להתחבר, אבל אני חושב ששיעור בוקר הוא המקום לחיבור קודם כל.
עכשיו, מה לעשות לאירופה במיוחד? אני חושב שלדבר על מה שאנחנו עכשיו עוברים, כי אז יש לכם גם תמיכה מכל הכלי העולמי שגם חושב על זה. גם מחר, גם מחרתיים, אנחנו כל הזמן נמשיך להרחיב את הנקודה הזאת. אנחנו צריכים להיכנס למרכז המשותף של כולנו ושם אנחנו משיגים את הכול. אז היום התחלנו לברר את המושג הזה, ייקח לנו כמה זמן. אבל אני מאוד מרוצה מההתחלה הזאת, ממש הרבה יותר מהמשוער.
שאלה: יש לנו בקשה ויש לנו שאלה בהקשר זה.
היום וביום ראשון יהיו הרצאות מבוא באלמטה וכבר נרשמו להרצאות המבוא האלו מאתיים איש, משהו כזה. חמש עשרה כבר מחכים לקורס ונרשמו לקורס עוד לפני ההרצאות. ואנחנו מבקשים מכולם וקודם כל ממך רב, תמיכה, מחשבות עלינו שתתמכו בנו, ומבקשים גם מכל החברים לתמוך שנצליח היום ושהרצאות המבוא יהיו מוצלחות.
ובהקשר זה, יש לנו שאלה. העניין הוא שלקראת ההרצאות האלה, כל ההכנה עברה לא פשוט עלינו. בקבוצה היו בירורים מיוחדים, מצבים מיוחדים, היה מאוד קשה. זה כאילו שהקבוצה עברה את כל השיעורים, את כל המצבים האלה לפי נושא השיעור ממש, בהכבדת לב כזו, כמובן כמו שצריך, מצב טוב, מצב של מתנות שהבורא נתן לנו. איך אנחנו הופכים את הפחד ואולי אפילו את היראה במובן מסוים לביטחון ולשמחה, מזה שאנחנו מפיצים את חכמת הקבלה ועוסקים בזה?
אתם תמשיכו יחד לפתח את הנושא הזה ותראו עד כמה זה יסתדר. אנחנו נחשוב עליכם, נחשוב, ואתם תרגישו בזה תמיכה. אני מבטיח לכם שככה זה יהיה.
שאלה: מרכז הקבוצה הוא אותו מרכז של כל העשיריות של הכלי העולמי, או שקיים לכל עשירייה מרכז אחר?
זאת שאלה שאנחנו עוד נצטרך לברר, עד כמה המרכז של כל עשירייה הוא תואם למרכזים של כל העשיריות ואיך יחד הם מתחברים לעשירייה אחת ולמרכז אחד. אנחנו עוד נברר את זה, חכה, אני רוצה שיהיה בזה כאן בלבול, כי בלי בלבול לא נבין יותר לעומק את המושג. אבל שאלה יפה.
(סוף השיעור)