שיעור הקבלה היומי15 אפר׳ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 15.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא "פסח"
קריין: אנחנו קוראים בספר "פסח", עמ' 40, "שמעתי" פ"ו, מאמר "ויבן ערי מסכנות".
המאמר "ויבן ערי מסכנות" הוא מאמר עקרוני, בסיסי, לתחילת העבודה בהשגת הכלי, ואנחנו צריכים להתייחס אליו במיוחד ברצינות. להשתדל לקרוא אותו כשאנחנו מרגישים שנמצאים יחד, כי כל העבודה שלנו היא כדי לגלות את הבורא שנמצא במרכז העשירייה. ולכן, נשתדל כך לעשות, ובנוסף נחשוב על החברים שלנו שעכשיו נמצאים בעבודות הכנה לפסח, ושהם איתנו.
קריין: ספר "פסח", עמ' 40, "שמעתי" פ"ו, "ויבן ערי מסכנות".
פו. ויבן ערי מסכנות
"הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א').
ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים. וערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום: "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה?" (לך לך ששי). ומה השיב לו הקב"ה. כתוב: "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה היתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה. ולא נראה שום בטוחות בהתשובה, שהקב"ה השיב לו, כי זרעך יהיו בגלות. ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו.
כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת. ולא היה לו שום וכוח לומר "אולי...". אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ.
ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה. היתכן, שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?
ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם: "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". (סוכה נ"ב ע"א).
והמאמר הזה כולו מוקשה:
א. אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים?
ב. צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח.
ג. איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה?
ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').
אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.
ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.
ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד, היינו עם השאלה לבד, כבר עוברים על הלאו "דלא תפנו".
והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה. ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש הזה"ק, שהקריב אותם לתשובה. ושאל כנ"ל: "איך שייך לומר, שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה?"
וזה יש להבין על דרך, מה שכתוב בזהר, וזה לשונו: "אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה [אבל בָּךְ, מתרשם פשע בִּטְמִירוּ, כמו הנחש שֶׁמַּכֶּה, ומכניס ראשו לתוך גופו]". ובהסולם "כגוונא וכו', כי הפשע הזה, להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו. ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש, הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו". (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם).
ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [שהנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה.
וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו."
סדנה
איפה פרעה קצר ראייה? הוא מעונין באור, אז הוא צריך לקרב את הכלי המקולקל שיהיה קצת דומה לאור, ואחר כך יוכל למצוץ מהכלי הזה שקצת קיבל את האור, לעצמו. איפה כאן הוא כאילו מפספס ולא מצליח לשלוט בכלי לגמרי, אלא הכלי אחר כך בורח ממנו והולך לעל מנת להשפיע? איפה כאן הפספוס שלו?
הוא רוצה את האור, הוא יודע שאפשר לקבל את האור רק לפי השתוות הצורה. הוא מרשה לכלי להיות באיזה מין השתוות הצורה, ואחר כך מוצץ בחזרה דרך העורף, וכך עושה, ופתאום הכלי שחשב שבאמצעותו הוא ימלא בעל מנת לקבל את עצמו, פתאום בורח ממנו והולך לעל מנת להשפיע. איך זה קורה? בואו נחשוב על זה. נדון. קצת נדבר. כמה שיכולים.
*
קריין: עמ' 41, טור ב', פסקה שלישית, מתחילה "וזהו פירוש".
"וזהו פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.
ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.
לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.
אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.
נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.
ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.
נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזה נקרא "עבודה, התלויה בדבר". מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת, אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה".
ידוע, שיש בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל, המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו. וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמ"ש: "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אם כן, אי אפשר לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש, שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה", חטאה. ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ומשם נמשך היצר הרע. היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל.
וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו. ואז מבינים, שאין עצה אחרת, אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים, שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.
נמצא, שתועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא."
איך אנחנו יכולים לתאר את כל הדרך, מכניסתם למצרים עד לרגע שמגלים מהו החטא? דברו ביניכם. לא חשוב מה שמדברים, אלא המאמץ הוא מעורר ומאיר, הוא ככה מגלה. לא לסמוך על השכל אלא על המאמץ המשותף.
*
קריין: עמ' 42, טור ב', פסקה שלישית, "וזה שאמר רבי יהודה".
"וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד, שיהיה "בלע המות לנצח", דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש, שזהו חטא.
מה שאין כן עכשיו, שאין יצה"ר לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל, שחוט השערה לא מרגישים. אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שנוי צורה ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים, שהרשעים, שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. מה שאין כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה.
לכן, אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה, אין מקום לדביקות, כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע.
אם כן, מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים, שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע, שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה.
לכן הצדיקים, כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם, שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם, שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא, שראו אז, היה לטובתם. היינו, שבאמת העבודה זו הוא עיקר. ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות, עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים, שלא תיקנו את החוט השערה. ועכשיו אין להם סיבה. ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'.
נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים. שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן "אגלאי מילתא למפרע [מתברר העניין מלכתחילה]", שדוקא עבודה זו הוא חשובה. ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.
וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג.
וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות".
והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.
אבל התיקון שלהם הוא בזה, שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.
ובזה נבין, למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.
ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.
ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.
שאלה: בעל הסולם אומר, "לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה הייתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה." מה זו "הירושה" ולמה הוא רוצה בטוחות על זה?
הבורא מבטיח לו שיהיה לו את כל העולם. ארץ טובה, חמדה, רחבה, הכול ממש, נצחיות שלמות. כמו שיש לבורא ככה יהיה לאברהם. אז הוא לא מבין איך זה יכול להיות? אין לו לזה שום רצון. ואין לו לזה שום כוח שישיג את זה. אז איך לעשות? אז הוא מבקש קצת הסבר, "איך אני יכול להגיע לזה, להשיג את זה?"
תתאר לעצמך ילד קטן שאבא שלו מראה לו, "תראה מה שאני משאיר לך", ומראה לו שם כל מיני דברים, והילד רוצה כדור. לא אכפת לו מכל הארמון הזה הגדול, ושם צבא ליד זה, ומרתף עם הזהב, וכל מיני דברים, לא אכפת לו. הוא לא יכול להשיג את הדברים האלה, מיליוני דונמים אדמה, שטח, כל מיני דברים. לא. הוא רוצה כדור, כלב קטן. זה מה שהוא רוצה. אז, קודם כל צריכים כאן להבין איך אנחנו מגיעים למצב שאיכשהו מסבירים לילד מה זה.
תלמיד: הקדוש ברוך הוא אומר לו "כי זרעך יהיו בגלות. ומשמע שזה היה תשובה", ואז הוא אומר שזו "תשובה מספקת עבורו". למה הוא קבל כל כך מהר את התשובה?
כי לא צריכים שום דבר חוץ מרצון.
תלמיד: אבל למה גלות? הוא כל כך מהר הסכים שנהיה בגלות?
"גלות" זה נקרא שאין לי מה שאני רוצה. זאת אומרת, שיהיה לי רצון שעכשיו אין לי, ושברצון הזה אני ארצה משהו שעכשיו אני לא רוצה, כך זה. המצב הזה ייקרא "גלות".
תלמיד: כולם מרגישים שיש גלות?
לא. אם אתה אפילו הולך עכשיו להסביר לאנשים שיהיה להם כל טוב, וירושה כזאת גדולה מהבורא, והבטחה, "תראו מה שקורה", אף אחד לא רוצה לשמוע, לא על ירושה, ולא על בטחה ולא כלום. "אתה תביא לי כדור וכלב קטן ותן לי לשחק איתם וזהו". זה מה שכל אחד אומר.
תלמיד: לפי מה שאתה עכשיו אומר, אנחנו לא בגלות. טוב לנו, לא? באמת טוב לנו. לכל העולם טוב. רואים קצת פה ושם, אבל טוב.
זו הבעיה, שאנחנו אפילו לא נמצאים במצרים.
תלמיד: איך אפשר להיכנס לגלות ומי יכניס אותנו לגלות?
הבורא יכניס. הכול עושה רק כוח אחד. "אין עוד מלבדו.". עכשיו, איך הוא עושה את זה? כנראה שהוא יעשה לנו בעולמנו, במצבנו מצבים כל כך רעים שאנחנו ניכנס למצרים. לדוגמה, כמו שהיה בתורה.
תלמיד: כרגע אין גלות. אתה מרגיש שיש גלות כרגע?
אף אחד לא חושב. לא אין מצב. אני רואה בעיתונות, בכל מקום, ש"אין מצב יותר טוב בישראל, אף פעם לא היה". אולי היה, לא יודע, משהו שם בזמני בית המקדש. אף אחד לא יודע, לא מבין. לעומת היום? המצב הכי טוב.
תלמיד: אנחנו צריכים לקרב את הגלות בהתנהגות שלנו, במעשים שלנו?
לא לקרב, אנחנו צריכים לראות מה באמת הירושה שמחכה לנו ושאנחנו בהתאם לזה נתקדם אליה, זאת אומרת, איך אנחנו יכולים לקבל או לקנות אליה חיסרון כשאין לנו חיסרון. תתאר לעצמך שיש לך ילד קטן ואתה רוצה שהוא ירצה משהו טוב, מה שטוב בעיניך, אבל בעיניו זה בכלל לא, כלום. מה לעשות?
תלמיד: מה קורה בזמן שיש גלות? בו נגיד מגיעים לגלות, מגיעים לצרות, מה קורה אז?
גלות זו כבר מדרגה. גלות זה מצב רוחני שאין לי רצון להשפיע, זה נקרא "גלות".
תלמיד: אז כולם נמצאים בקטע שאין להם רצון להשפיע, רובם, אז זה נקרא גלות?
אין חיסרון מה פתאום. קודם כל לא מרגישים את זה, לכן זה לא נקרא גלות. גלות נקרא שאני נמצא בגלות מהבורא, מהרצון להשפיע, מאהבת הזולת, כל מה ששייך לבורא, השפעה, אהבה כל הדברים האלה, אין לאף אחד חיסרון לזה.
שאלה: מה זה אדם בליעל ?
אדם בליעל זה לא אדם קדמון אלא אדם הקדמון, זאת אומרת, שככה אולי יצא מהקוף, חצי קוף. זאת אומרת שאין לו עדיין, לא התפתחו בו עדיין שום תכונות חוץ מהרצון לקבל הגולמי. דוגמה, תסתכל על כולם.
שאלה: מהי תפיסת המציאות במצרים?
תלוי איפה, מצרים זה תהליך, שקודם כל כשנכנסים למצרים גם הכניסה למצרים היא כבר כניסה רוחנית. ומצרים כולה שייכת לרוחניות זה לא סתם אנשים שנמצאים ברצון לקבל שלהם הטבעי, הם לא נמצאים במצרים, והעובדה איך התורה מספרת לנו, כניסה למצרים היא אם רוצים להתחבר ומתנגדים לזה, שמבינים שאין ברירה וחייבים ומהצד השני לא מסכימים, אז שנמצאים במצב הזה כמו שבני יעקב במריבה שלהם במכירת יוסף, אז נמצאים בכניסה למצרים.
זאת אומרת זו כבר קבוצה, זו כבר עבודה, זו כבר ידיעת המטרה שזה חיבור וסלידה מזה. זאת אומרת, נמצאים כבר ברשות העליון והבורא כבר מסדר להם את השלבים הבאים. וכדי למשוך אותם פנימה אז עושים להם רעב בארץ ישראל ואז מאין ברירה הם נכנסים למצרים, כי אחרת בעצמם הם לא היו יכולים להיכנס, זה לא מושך אותם וכשהם נכנסים למצרים מקבלים שם קבלת פנים יפה. כלפי יוסף זה קצת בעיות, אבל כלפי האחים שלו הוא מכין להם כבר כניסה יפה. אנחנו עוד נברר את כל הדברים האלה, רק שלא נתבלבל.
שאלה: אם הילד רוצה רק גור כלבים או כדור, איך תפתה אותו לרצות ארמון או משהו גדול יותר, כשאין לו שום טעם, רגש, חשק לזה?
מה לעשות?
תלמיד: סבלנות או אולי להלהיב אותו?
מי יפתח אותו בתקופת הסבלנות? בסבלנות אתה מתכוון שיבוא הזמן ובמשך הזמן משהו יעבוד עליו וישנה אותו.
תלמיד: התפתחות כמו ילד.
מה יפעל עליו?
תלמיד: אז בסדר, לאט לאט.
אין דבר כזה לאט לאט. בטבע יש כוח שמפתח אותו. איזה כוח? על ידי מה? על ידי איזה פעולות? באיזה סדר? אתה אומר, "מעצמו". אין דבר כזה מעצמו. אם יש לך רצון לקבל שנברא יש מאין, איך הרצון לקבל הזה מתפתח מאפס ממש עד הסיום, כך שלגמרי מזדהה עם הבורא, דומה לבורא.
אתה צריך להשתדל לתאר לעצמך את התהליך, וחוץ מזה שאתה מתאר לעצמך את התהליך גם לתאר איך זה קורה לא בצורה תאורטית, נניח שאתה מצייר עכשיו איזה גרף, אלא אתה גם מתחיל לתאר את זה בצורה רגשית, שכלית, לפי תקופות, איך זה יקרה בהשתתפות חומר האדם. כי עיקר העניין הוא לא שהאור עובד על איזה רצון לקבל גולמי אלא איך הרצון לקבל הגולמי הזה מתחיל לקבל התרשמויות, התפעלויות מאורות שונים שמעוררים ברצון לקבל כל מיני תגובות, והרצונות האלו הופכים להיות מרצון לקבל לרצון להשפיע, כוונה לקבל, כוונה להשפיע וכן הלאה. ואז איך הבצק הזה מקבל צורה.
תלמיד: אבל זה לא שאפשר לגרום לילד שרוצה עכשיו כדור לעזוב אותו ולרצות משהו גדול יותר, זה עניין של הרבה זמן עד שהאור יאיר והוא יתפתח.
כאן זו השאלה, על ידי מה הוא ירצה משהו אחר. על ידי מה? מה פתאום שהוא ירצה משהו אחר? אז עכשיו הוא רוצה כדור, אחרי כדור הוא ירצה אוטו, אחרי אוטו ירצה מטוס, לא חשוב מה, אחר כך הוא ירצה לבלות, כל דבר, כדורגל, אותו כדור. מה העניין?
איך הוא יתפתח בצורה כזאת שהוא יקבל את מטרת הבריאה, את מה שהבורא רוצה שגם הוא ירצה ויהפוך את זה להשתוות הצורה. יש כאן תהליך מאוד מאוד מורכב, כי אנחנו רוצים שהנברא הזה, חומר הגלם הזה בעצמו יתהפך להיות יצירתי, שיקבל לא רק הרגשה שהוא קיים, מה שאין בדומם, צומח וחי, אלא גם בדומם, צומח וחי שבמדבר אין דבר כזה, כי "קיים" הכוונה שהוא נמצא מול הבורא, שיש ביניהם איזו התמודדות, ניגודיות.
ואז למרות שהוא נשאר ושומר על החומר שהוא רצון לקבל, הוא עוטף אותו ברצון להשפיע, ושתי הצורות המנוגדות האלה כשני קווים ימין ושמאל הן נמצאות בו והוא מתנהג כבר בקו האמצעי, עד שבקו האמצעי נכללים גם ימין וגם שמאל ואז מגיע לדבקות השלמה. זה תהליך, ואת התהליך הזה אנחנו צריכים לאט לאט לבנות, שיהיה לנו ברור, גם רגשית לאט לאט, אבל קודם כל שכלית. שכלית אפשר איכשהו לתאר את זה, ואחר כך לצרף לזה רגש זו כבר עבודה גדולה, זו כבר עבודה בפועל. נעשה, לא נורא.
שאלה: מה עושים עם כל הרגשות שעולים בתהליך הזה?
אני בודק את עצמי כאילו מהצד, את הרגשות שלי ואת המחשבות שלי. רצוי לראות את עצמי מהצד, מה קורה לי, כמו שאתה מסתכל על איש זר, ואז אתה רואה. אתה שואל כך, מה עובר עלי, איזה רצונות, איזה מחשבות, איזו השפעה. לאיזה מצבים הבורא זורק אותי, פעם לזה ופעם לזה. איך אני מגיב על זה, פעם כך ופעם כך.
זאת אומרת, אתה מתחיל להיות כאן חוקר, ומזה כבר מתקדם לאמת. העיקר להיות בעבודת המחקר הזו, זה נקרא "עבודת ה'". שאנחנו בצורה בלתי תלותית, אובייקטיבית, אם אפשר כך להגיד, מסתכלים על איך שהבורא עובד עלינו. שאמנם אני בעל ההרגשה ובעל ההבנה, אבל מידי פעם יש לי אפשרות להתנתק מהאני ולראות את פעולת הבורא עלי, וכך אני מתחיל להבין אותו יותר, להעריך אותו, להסכים עימו. זה רק כתוצאה מהמחקר.
תלמיד: האם מגיע זמן שאתה לא יכול להשתחרר מהרגש מסיבה כלשהי?
רוב הזמן אנחנו לא יכולים להשתחרר לא מהרגש ולא מהשכל שלנו ונמצאים קצת יותר בזה או קצת פחות בזה וכן הלאה. זה רוב הזמן. אבל לפעמים אנחנו יכולים כביכול להיות בנקודה אובייקטיבית, זאת אומרת לשפוט את עצמנו מהצד.
שאלה: פחות או יותר מובן המצב, בכל המאמר הוא מסביר שאנחנו חייבים את הגלות ובסופו של דבר הוא אומר שלא מתוך הגלות, לא מתוך הפחד צריכים להגיע לאמונה מעל הדעת. מה המצב הזה שזה לא מתוך פחד, איך אפשר להגיע לזה?
אנחנו רואים גם מהסיפור, שרוב השהות במצרים זה מצב לא טוב. למה זה מצב לא טוב? הוא לא כל כך לא טוב, היו חיים טוב, רק היו רואים מתי שרואים, שהעבודה הזאת לא מביאה תועלת, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" ותמיד יש איזה בעיות, איזה צרות. הרצון לקבל לוחץ עליהם, הם לא מרגישים שייצא משהו, עד כדי כך שאת מה שנולד מהעבודה שלהם, את כל הילדים, התינוקות האלו שנולדים, המצרים שבהם ממיתים. זאת אומרת, התוצאות מהעבודה, עד כמה שהם משקיעים, אין לזה שום המשכיות. וזה מה שהורס אותם, זה מה שממש מחליש אותם מאוד, שלא רואים שום תוצאה מהעבודה.
זאת תקופה כזאת בדרך שאדם לא מבין שהייאוש, הצער זה תהליך מצטבר שמביא פירות. הוא עוד לא רואה את זה, לא מבין את זה, אלא זו תקופה כזאת, תקופה קשה. מה עוזר? רק חיבור. בכלל כל העבודה במצרים היא ביחס לחיבור. אם זה לא ביחס לחיבור אז אתה לא יהודי, כי יהודי זה מי שמשתוק לחיבור, ואתה ממש כמו המצרי, אין בך שום בעיה. אבל את כל העבודה אנחנו צריכים לבדוק כלפי החיבור בינינו.
שאלה: כתוב ש"פעם אחר פעם אנחנו עולים ונופלים ואין עצה אחרת אלא לקבל את האמונה, שהכול כדי לרכוש את האמונה". על מה מדובר כאן, על גמר התיקון? הרי בכל מקרה יש נפילות, עליות או שנגיע אי פעם לכזה רגע שלגמרי נוכל לקבל את התכונה הזאת, תכונת ההשפעה וכבר לא נצא מזה יותר?
ודאי שנוכל להגיע פעם לזה שתכונת ההשפעה היא תשרה בנו ואנחנו נהיה כבר כל כך מלומדים, חזקים ומחזיקים בה, בהערכה שהיא לא תעלם, ואז נוכל להוסיף לתכונת ההשפעה גם את תכונת הקבלה שהיא לקבל על מנת להשפיע. תכונת ההשפעה זה נקרא נתינה, אבל לפני הנתינה אני צריך לוותר על כל הקבלות, שאני מוכן לעבוד, לתת כוח, הסכמה, כל מה שרוצים, לתת ולתת ללא לקבל כלום. וכך לאט לאט אני מגיע לכוח השפעה.
זאת אומרת, איך יכול להיות, אני הרי נשאר ברצון לקבל, זה הטבע שלי, הטבע לא נעלם, אלא הרצון לקבל שלי מקבל תיקון כזה שלהיות שייך לכוח השפעה בשבילו זה מילוי, פרס, טוב לו ככה, אני נותן וטוב לי. יש כאן שאלה, האם זה להשפיע על מנת לקבל או להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע, סביב הלהשפיע זה יש הרבה שאלות. אבל ודאי שזה לא יכול להיות ללא תענוג ותענוג מהשפעה.
לפעמים גם בעולמנו יש דבר כזה, שאני שונא משהו ואחר כך מתרגל, ואחר כך "הרגל נעשה טבע שני", ואחר כך אני אוהב את זה. למה? אומרים הטבע. אצלנו בחכמת הקבלה אין הטבע, אלא האור שמשפיע עלינו ומביא לנו כאלו תופעות.
שאלה: בפסקה שכתוב "והרשעים בוכין", רשום בסופה "רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין." איך הם רואים שהם מבחוץ אם הם לא הכינו כלי?
איפה כתוב?
קריין: עמוד 43 טור ב'.
תקרא כמה שורות.
"והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין."
כן. תתאר לעצמך שאין לך רצון. מה לעשות? נגיד אדם חולה ואין לו תיאבון ומזמינים לו מאיזו מסעדה כל מיני דברים כאלה, מגיעים, פורסים לפניו, אבל לא רוצה, לא יכול, לא בא, אין רצון, אין רוק בפה, אין טעם שיכול לתאר לעצמו שזה מושך, שזה יהיה לו תענוג, שיתמלא במשהו, אין. מה עושים? זו צרה.
שאלה: איך אפשר לראות את הירושה שרוצים לתת לך, אם אין לך כלים לזה?
אברהם הבין זאת מתוך זה שהוא כבר היה "אברהם". האדם הרגיל לא מבין, הוא מתאר לעצמו עולם רוחני בצורה כמו שהוא יכול לתאר. מה יש שם בעולם הרוחני, תגיד לי? כל טוב. מה זה כל טוב? שולחן ערוך באורך של קילומטר. הכול נמצא שם, כל הזמן חם, כל הזמן קר, כל הזמן ככה וכל הזמן ככה, כל הזמן מלא, מה שאני רוצה נמצא. זה דבר אחד. דבר שני, כמו שאומרים הערבים, שבעים ושתיים בתולות לפניך. ומשפחה, ילדים, כולם, כמו שאתה רוצה לראות, כמו שאתה מתאר לעצמך.
אז יש לך אוכל, מין, משפחה, בצורה [מושלמת], והכול מסודר, יש לך דירה ואלף עוזרות בית, יש לך כול מה שאתה רוצה. איך אתה יכול לתאר את העולם הרוחני, אם לא בצורה כזאת? זה לא נראה לך ככה?
תלמיד: אני לא מתאר את זה ככה.
אלא איך?
תלמיד: אני משתדל לתאר את זה לפי מה שאנחנו קוראים, לפי מה שאני שומע ממך.
אבל אם אנחנו לומדים שהרצון שלנו זה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אתה עוד לא יצאת מהכלים האלו, והעולם הבא, אתה רוצה או לא רוצה, מתואר לך בצורה כמו שמתואר בכלים האלו.
תלמיד: נכון, איך אתה רואה לאן אתה הולך, אם אין לך את הכלים לראות את זה?
לראות את העולם הרוחני? את זה האור צריך לבנות, האור בונה לך את הכלים. אני כתבתי היום בטוויטר, הרבה טוויטים כאלה. זה כמו "חיל בלע ויקיאנו", בצורה כזאת אנחנו בונים את הכלים.
השאלה היא, איך אני יכול לרצות תופעות רוחניות?
תלמיד: איך אתה יכול לרצות משהו שקשור לרוחניות, איך תיכנס למצרים? אין לך בכלל כלים לזה.
הבורא פועל עלינו בשני כוחות ואנחנו נמצאים בין שניהם, כך הוא משפשף אותנו. ולאט לאט אנחנו מקבלים רגישות לרצון להשפיע. זה מאוד קשה ולוקח הרבה זמן, אבל זה מה שקורה.
תלמיד: זה לא בידיים שלך, לך אין מה לעשות?
בידיים שלך זה רק להיכנס לקבוצה וכמה שיותר להשתוקק לחיבור. שום דבר חוץ מזה. אנחנו רואים את זה גם מ"מצרַים", איך להיכנס למצרים, אם אתה רוצה או לא רוצה, מתנגד או לא מתנגד לחיבור, אתה צריך להיות כבר מכוון כלפיו.
תלמיד: ומה חומר הדלק במצרים?
חומר הדלק במצרים זה שאתה כל הזמן רוצה להיות מחובר. מתחילת העבודה, אחרי "יעקב" שזה קו אמצעי, כל העבודה היא בחיבור. האמת שהיא מתחילה כבר מאברהם, יש ג' קווים, גם בקו ימין ובקו שמאל ואחר כך באמצע.
תלמיד: ואת החיבור אתה רוצה מתוך הרצון לקבל?
ממי שאתה. "לא חשוב לי, אני ברצון לקבל כן או לא, אני רוצה חיבור". למה? בחיבור מתגלה הבורא. אבל אתה נמצא בחיבור אגואיסטי? "במה שאני יכול". אז אתה משתוקק לחיבור בצורה אגואיסטית ומתוך זה שאתה משתוקק, המאור מאיר ועושה לך שינויים, ככה זה עובד. מה שבכוחך לעשות, תעשה. ואצלך יש מה לעשות, אתה לא יכול לשנות את הטבע שלך, אתה יכול רק לעשות פעולות שבהתאם להן המאור ישנה את אותו הטבע.
תלמיד: אז על מה מתמקדים במצרים?
רק על חיבור.
תלמיד: במצרים אפשר להשיג חיבור ראשון?
אתה כבר מבין לפני "מצרים", וזאת לא תקופה מיותרת. וכשאתה נכנס למצרים, אתה מתחיל לעבוד רק על החיבור, בצורה או בעד או נגד, מה שלא יהיה, אבל אתה מבין שאתה מכוון לזה, אתה דבוק לזה, זה בלבד על הכוונת, הבורא צריך להתגלות במרכז הקבוצה.
תלמיד: אבל למה הם נכנסים בכלל למצרים, מה המטרה שלהם בזה?
מתגלה להם עד כמה שהם לא רוצים.
תלמיד: למה להיכנס, אם לא רוצים?
מצד אחד, לא רוצים. מצד שני, זה הכרחי. הם לא רוצים לרדת למצרים, הם רק מרגישים שאם הם לא ילכו לחיבור, יהיה להם רע, רעב, לא יהיה להם כלום, והם לא ישיגו רוחניות אף פעם. אז מאין ברירה הם יורדים למצרים, ושם יוסף מקבל אותם וגם לא בקלות, עד שהם חוזרים למצרים, עד שזה קורה. זה הכול בגלל הקשר בין יעקב ליוסף, כשיעקב שומע שיוסף נמצא במצרים, זהו, הוא לא רואה שום דבר חוץ מזה, "הולכים ליוסף".
תלמיד: אז תמיד יש איזו מטרה שאתה רוצה ללכת אליה, העניין הוא שזה לא ברור לאן אתה הולך.
אני רוצה מטרה ללא חיבור.
תלמיד: מה זה מטרה ללא חיבור, אתה רוצה אוויר, מה אתה רוצה?
לא, אני רוצה בורא, להשיג את הבורא, להיות בעולם העליון, להרגיש את עצמי בנצחיות, בשלמות, בהשגה, להרגיש שאני לא סתם בהמה שהולכת למות, ברצון לקבל הקטן שלי. אני צריך להוסיף לרצון לקבל שלי עוד מצרים, פרעה, כדי לקבל באמת את העולם הבא, את מטרת הבריאה. אני צריך להוסיף לרצון לקבל שלי, אני לא יכול אפילו להגיד כמה, זה ממש הרבה מאוד הבחנות, עביות. איך אני עושה את זה? ואני לא רוצה, כי כל פעם שמתגלה [עוד עביות], מתגלה לי משהו לא נעים. לכן אני מוכרח להיכנס למצרים.
הבורא מסדר את זה, הוא הבטיח לאברהם, "בלי זה אתה לא תגיע לארץ ישראל". הוא הראה לאברהם את "ארץ ישראל", רצון לקבל שהוא כולו על מנת להשפיע שאז הנברא נמצא בדבקות עם הבורא, גמר תיקון. ואברהם שואל, "הייתכן, איך יכול להיות דבר כזה, מאיפה אני אקח רצון, מאיפה אני אקח תשוקה לזה? אני לא רוצה את כל הדברים האלה, לא את הרצון לקבל הזה ולא רצון להשפיע מעליו, אין לי עכשיו, מה לעשות?" הוא נמצא בכוח השפעה קטן, לא בג' קווים, אלא בקו אחד. יש הרבה אנשים כאלה, יש הרבה אנשים שמקבלים כזאת הארה, אור לבן קטן וזהו, נמצאים בזה. הוא שואל איך להגיע לזה? להגיע לזה אפשר רק בג' קווים. זאת אומרת, בקו שמאל שחייב להיות גדול, שזה פרעה, וכשהוא יגדל, בהתאם לזה יגדל גם קו ימין ותוכלו לחבר את זה יחד ואז תגיעו לארץ ישראל, רצון שכולו מכוון לעל מנת להשפיע לבורא, בהשתוות הצורה עימו. לכן הוא שאל איך יכול להיות דבר כזה? והבורא אומר "אני אדאג לזה".
ובאמת כך קורה, שהוא מביא את כול הקבוצה הזאת דרך כל המאורעות למצב שנקרא "מצרים". ואחר כך, כתוצאה ממצרים, "קבלת התורה" וכן הלאה. אבל כל הדברים האלה היו מלכתחילה, כשאברהם היה כבר בכוונת החיבור. הוא היה בכוונת החיבור, אבל הוא חשב שזה בצורה אישית.
שאלה: איך התייצבו שלושה קווים, ימין, שמאל ואמצע, לפני מצרים, אם אנחנו אומרים שגילוי היצר הרע והאגו זה במצרים?
אין שלושה קווים לפני זה. "יעקב" זה הקו האמצעי, ג' קווים, רק בג"ר, קטנות. קטנות בג' קווים. ולכן הוא מכבד את יוסף, כי בו הוא רואה את ההמשך שלו. שאותם "ג' קווים" שזה סימן של יעקב, זה יתקיים בכל הכלי בשלמות על ידי יוסף, שיוסף זה סוף הקו האמצעי.
תלמיד: הוא כותב "בזה נבין, למה נשארים רשעים אחרי שחיטת יצר הרע". מה ההבדל בין רשעים ליצר הרע?
יצר רע ורשעים זה אותו דבר. חייבים להיות, בלי זה לא יכול להיות שיתקיים משהו. הרצון לקבל לא נעלם, הוא רק מתקן את עצמו מעליו, כוונה על מנת להשפיע, וכך מתקיימת הבריאה.
תלמיד: לא לגמרי ברור מהו תיקון הבריאה?
תיקון זה שימוש בעל מנת להשפיע בכל הדברים הרעים שרק יכולים להיות. לכן כל הדברים הרעים חייבים להתגלות. חייבים. תתאר לעצמך מה עוד תצטרך להרגיש שעובר עלייך במחשבות וברצונות, וגם בפועל, כי זה חייב להתגלות. ואז אתה מבקש, בוכה, מתפלל, וזה עובר תיקונים ואתה מגיע ליישום הנכון. כי "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". אתה חייב להיכנס לכל הרצון לקבל בכול הזוועות שבו. כמו שאנחנו אומרים ב"סליחות", אשמנו, בגדנו, הרגתי וגנבתי וכל מה שיש.
תלמיד: אדם שעובר תיקון, באיזו צורה הרע נמצא בתוכו? מה זה הרע שקיים בתוכו אחרי שהוא מתוקן?
הוא מודה לזה שכל הרע הזה נמצא בו. אבל יש הבדל, האם הרע הזה יתגלה כרע עצמו או באור העליון? כשאתה מרגיש עד כמה כלפי האור העליון כל הרע הזה, זה כבר אחרת.
שאלה: הוא אומר כאן במאמר "עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה". קודם הוא אמר "נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים". ועכשיו הוא אומר שהם רואים שאפילו בלי יצר הרע כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.
כן. כי יצר הרע כבר הפך להיות כדי להשפיע. הוא תומך בהשפעה.
תלמיד: אז איפה "על כל פשעים תכסה אהבה", איפה הפשעים?
וודאי שיש פשעים, לכן זה נקרא "יצר הרע", אבל הוא כבר מכוסה במסך ואור חוזר. כל עוד לא תתגלה שנאה, כמו אצל תלמידי רבי שמעון, ונוכל לכסות אותה בחיבור ואהבה לא יהיה לנו כלי נכון.
שאלה: למה הוא פותח את המאמר בקטע "ויבן ערי מסכנות לפרעה", ואז הוא אומר אחר כך את המשפט "הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים", למה הוא אומר שהן ערי מסכנות בעצם?
תלוי למי, לפרעה הן ערים יפות ולישראל הן מסכנות.
תלמיד: לא ברור המשפט הזה, למה הכוונה?
פרעה וישראל הם שני דברים הפוכים, פעם אני נמצא כפרעה ופעם אני נמצא כבורא. אז אם אני נמצא כפרעה, "איזה יופי, יש לי רצון לקבל שאני יכול ליהנות ממנו, במצרים שלי". אם אני מתגבר על זה ולא רוצה ליהנות במצרים שלי אלא להתעלות למעלה, אז למעלה אני כבר צועק לא לפרעה אלא לבורא שיעזור לי, שיציל אותי, ואז הוא מעלה אותי מדרגת פרעה ומהמצב שאני נמצא למצב אחר, ואז אני רואה שמה שבניתי אלה לא ערים יפות אלא ערי מסכנות. למה? כי אני מרגיש שמה שעשיתי אין לי בזה שום תועלת, אני בזה לא התקרבתי לשלמות, בשום דבר לעל מנת להשפיע. אז מה עלי לעשות? אז אני צועק לבורא עד שהוא מתקן אותי. ודרך הרגשת ערי מסכנות הוא מביא אותי לתיקונים. אבל אני לא יכול לתקן את היחס שלי.
אחר כך אני רואה את הערים האלו שבניתי במצרים כבר בצורה אחרת, רוחנית, שאני כבר מוסיף להן, לערי המסכנות האלה תיקונים, אור חסדים, שאני יכול להתגבר ברצון הזה בעל מנת להשפיע ואז אני הופך את כל מצרים הזה לגן עדן. אבל מצרים הזה הוא הופך להיות כבר ארץ ישראל.
תלמיד: ואז בא המשפט "צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין", לא ברור לי המשפט.
הוא ממשיך במאמר ממה כל אחד בוכה.
תלמיד: "צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה". למה הוא מתכוון?
שבכל זאת הם עברו על זה. איך יכול להיות שהרצון לקבל כזה גדול ועכשיו הם מרגישים שהוא נמצא תחתיהם.
תלמיד: "ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". לא ברור.
הרשעים רואים את זה כחוט השערה ושואלים "איך לא יכולנו להתגבר על זה ושעכשיו יהיו לנו ערים יפות?".
תלמיד: מי הם אותם רשעים שפה מדובר? הם בנו?
וודאי שהכול מדובר באדם אחד. מה אתה אומר לפני התקיעה ביום כיפור? אתה אומר, " יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ; וּלְאֻמִּים, תַּחַת רַגְלֵינוּ.", בשיר הזה למנצח לבני קורח מזמור. תרועה לכל העמים, אתה מדבר על כל העמים, למי אתה אומר כל העמים? לאלה שבך.
קריין: זה מתהילים פרק מ"ז.
"ידבר עמים תחתינו; ולאומים, תחת רגלינו."
כן. אז על מי מדובר? מדובר על מה שבנו. התורה מדברת רק לאדם אחד.
תלמיד: פחות או יותר הבנו את זה, אבל איך אני עובד עם זה? זאת אומרת שיש בי חלק שהוא רשעים וחלק שהוא צדיקים, אחד אומר שאני צריך לעבור את ההר הזה ויופי שעברנו אותו, והשני אומר לי "איך לא ראיתי שזה חוט השערה?". בכלליות מה זה אומר?
יש לך כאלה רצונות וכאלה רצונות, עדיין אתה נמצא ביניהם. אז אלו שעברת איתם, עברת, ואלה שלא עברת אתה בוכה, "למה לא עברתי?".
תלמיד: מה עושים כדי להתקדם מהנקודה הזאת? זאת אומרת אני באיזו נקודה מסוימת ואני לא יודע איך לעבור אותה בדיוק, אני נמצא בניוטרל כזה, לא לפה ולא לשם, אז איך אני עושה את קפיצת המדרגה הזאת כדי לצאת מהמבוך הזה שאני גם פה וגם שם?
אתה צריך לעשות את זה כמו שאנחנו עושים. למה הבאתי את מה שאנחנו אומרים ביום כיפור? כי אתה אומר או לחיים או למוות. אתה צריך להגיע למצב שאתה עושה תשובה.
תלמיד: מה הפתרון עכשיו? איך אני יוצא מהסבך הזה?
לבכות. אין לך יותר מה לעשות.
תלמיד: לבכות?
כן, אלא מה יש לך לעשות? אין לך כוח, אין לך כלום, מה יש לך לעשות? רק לשבור את הלב ולבכות. זהו. זה נקרא "יום הדין".
שאלה: הוא כותב כאן "שהאור במצב הקטנות של ו"ק הוא מאיר מהעבר. כלומר, הוא מקבל כוח חיות ממה שהיה בעבר בזמן שאור הג"ר מאיר בהווה"1, אז מה זה העבר וההווה הזה ולמה כתוב שהמצב הקטן הוא ו"ק? הרי זה צריך להיות ג"ר לדעתי.
אני לא מבין אותך. קטנות זה ודאי ו"ק. קטנות זה נקרא "חסדים". רק חפץ חסד. זה קטנות. יש לך עיבור, יניקה, מוחין. עיבור זה ממש ההתחלה, יניקה זה מצב הקטנות וזה ו"ק, אור החסדים, וג"ר זה גדלות, אור החכמה שמאיר עם אור החסדים יחד. הכול מצבים שבקבוצה, בקשר בינינו.
תלמיד: מה זה בדיוק המצב הזה בקבוצה, מצב של ו"ק וג"ר בקבוצה?
אלה מצבים גדולים. בינתיים אנחנו צריכים להיוולד. לפני עיבור ותשעה ירחי לידה אין על מה לדבר. אחרי זה יש לך שנתיים, שלוש. שש, תשע, שלוש עשרה, אלה מדרגות שבהן אתה עדיין קטן. ממדרגה שלוש עשרה והלאה אתה כבר הופך להיות גדול.
תלמיד: הוא גם כותב כאן על עבר ועתיד. הוא כותב ש"אור של מצב הקטנות מאירי מבחינת העבר"2 מה זה אומר?
מה שהיה, מה שהיית הוא מאיר לך מהעבר, ואור הגדלות מאיר לך מהעתיד, ואתה תמיד נמצא בין זה לזה. בין העבר לעתיד.
תלמיד: זה משהו שאנחנו יכולים לפתח בקבוצה, גדלות הבורא, משהו שיכול להאיר?
את הכול אתם משיגים רק בקשר ביניכם. באדם פרטי זה לא קיים. אנחנו מתחילים בעבודה פרטית וכל פעם נופלים כביכול לעבודה פרטית, אבל אחר כך האור מתקן אותנו ומביא אותנו בכל זאת להתקשרות בקבוצה. אנחנו מתחילים להרגיש שכל זה קורה בינינו. איך זה קורה? אתם מרגישים פתאום שזה לא מצב אישי, אלא מצב קבוצתי. כך זה קורה. שאני לא יכול לתאר את זה. זאת אומרת, אני יכול לתאר את זה לעצמי, אבל אני כלפי הקבוצה. אי אפשר להרגיש את זה בלי יחס לקבוצה כי שם הכול מתבאר.
קריין: ספר פסח. עמוד 52. "שמעתי רד". מאמר "מטרת העבודה".
רד. מטרת העבודה
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.
וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.
זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".
וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."
קריין: עמוד 52. "שמעתי". "רד. מטרת העבודה".
כל חכמת הקבלה היא דבר מאוד פשוט. יש לך רצון לקבל שהבורא ברא ויש לך רצון להשפיע שזה הוא בעצמו, האור שלו. ויש את היחס, הנוסחה בין הרצון לקבל לאור, איך הם צריכים לעבוד זה על זה ובמה אדם יכול לסייע. כי אם אדם לא מסייע, אין שום בעיה, האור גם יעבוד על הרצון לקבל, וזה בטוח שהוא יביא אותו לתיקון, רק זה יהיה מי, מתי ואיך? כמו שזה בטבע מיליארדי שנים. אלא באמצע האור שפועל על הרצון הוא מביא את הרצון בדצח"מ לכל מיני מצבים שהרצון, רוצה או לא רוצה, מתחיל להשתתף. על ההשתתפות של הרצון אנחנו מדברים.
אבל מאוד פשוט, כדי לא להתבלבל, מצד אחד יש רצון להשפיע של הבורא, מצד שני רצון לקבל שבנברא. רצון להשפיע של הבורא צריך להביא את הנברא למצב הנכון בעיניו.
רד. מטרת העבודה
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.
וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.
זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".
וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."
לכן צריכים בצורה שיטתית להמשיך ולהמשיך עד שכל הגלות עוברת עלינו, משאירה רושם ואז אנחנו מוכנים לכל התיקון. בסך הכול יש ארבע גלויות וארבע גאולות וכך אנחנו מתקדמים, לפי ד' בחינות.
שאלה: כתוב "בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין." אנחנו בהכנה, אז כנראה שזה חשוב לנו. אבל אני לא מבין מה זה שכל העבודה בזה בכלל?
שאני עובד בצורה כזאת שאני מגביל את עצמי כל הזמן. כי הרצון שמתגלה הוא רק רצון לקבל, ואז אני צריך להגביל אותו כדי להתקרב לחברים. אין לי כוח השפעה, אין לי כוח חיבור, אין לי כוחות חיוביים רק שליליים, ולכן העבודה היא בזה שאני כל הזמן מצמצם ומצמצם אותם.
תלמיד: וכאילו אין עבודה אחרת, כתוב שכל העבודה היא בזה.
לא, אחר כך יש לך [עבודה] אחרת. אתה מקבל כוחות בעל מנת להשפיע.
תלמיד: אבל זה אחר כך, בשביל להגיע לזה צריך לעבוד ב"לאוין" האלה.
קודם כל ב"לאוין", ודאי, כן.
תלמיד: ומה השיטה לבצע את זה? כי בדרך כלל לא מצליחים.
השיטה היא שאתה הולך לרצון לחיבור, שאתה רוצה להתחבר, שאתה רוצה להשפיע, ובצורה כזאת אתה עובד גם כנגד הלאוין האלו. אתה לא מגביל את עצמך, זה לא טוב אם אתה עוסק בלא. אתה נמצא ברצון לקבל שהוא לא, "ארץ לא", אבל כדי להתקדם אתה צריך לתאר לעצמך שאתה נמצא בחיבור עם כולם, וכך לגדלות הבורא, לכבד את הבורא וכן הלאה. לעבוד בחיובי ולא בשלילי.
תלמיד: אז למה הוא כותב בלא, למה לא לכתוב בכן, בחיובי?
הוא מסביר לך במקום אחר שכך עובדים. אנחנו לא נכנסים להגבלות, אנחנו עובדים תמיד בחיוב, בחיבור, לחמם את עצמנו, לתת דוגמאות וכן הלאה, זאת ההתקדמות הנכונה. כי בצורה שאתה מגביל את עצמך ומכווץ את עצמך וסוגר את עצמך, אתה לא תוכל להתקדם בשום צורה לחיבור. והדרך היא, בכל צעד ושעל להיות בחיבור. לא הולך, לא חשוב, אני הולך לקראת זה. לא יוצא, זה לא חשוב שלא יוצא, זה לא עלי. עלי לעשות מאמץ, והמאמץ הוא רק לקראת החיבור, שבחיבור מתגלה המטרה. ואין אחרת, זאת שיטת אברהם עד ימינו וכך זה עובד.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים להוסיף לעצמנו את כל הכלים של פרעה.
בשביל זה נכנסים למצרים. אנחנו מתחילים מאפס, בונים שיטה שזה נקרא ג' קווים, אברהם, יצחק, יעקב. איכשהו בינינו, אנחנו לא מבינים את זה, אבל כך זה מצטייר. אחר כך אנחנו עוברים את תקופת מצרים. וכשאנחנו רוכשים את כל הכלים מהמצרים, עושים עליהם תיקונים ואז מגיעים לארץ ישראל. זאת אומרת, מי זה ארץ ישראל? כלים מהמצרים פלוס תיקון שנקרא תורה.
תלמיד: כל הכלים של פרעה הם כנגד העבודה בחיבור שלנו?
כן.
תלמיד: זאת אומרת, רק שם מתחילים לגלות?
לא, גם לפני זה, מתקופת אברהם והלאה. מהדרגה הראשונה שאתה ניגש לאיזה קשר עם מטרת הבריאה, כבר יש לך עניין של החיבור. אברהם זה חיבור. "ואהבת לרעך כמוך", ישראל, כל מהות החיבור זה אברהם, אב האומה.
תלמיד: אז כל הקשיים בדרך מהרגע הראשון, את כל זה צריך לקחת ולצאת עם זה ממצרים?
הכול. דיברנו על לוט לא מזמן, איך זה היה שם, גם נגד החיבור. אתה לחוד והוא לחוד, אף אחד לא מפריע לשני, אסור לך להסתכל על מה שיש בזולת, לא לקנאות ולא לעזור, אלא כל אחד בפני עצמו. תאר לעצמך אם היום היה כך העולם, עד כמה זה היה עולם יפה וטוב. [ולא] שכל אחד מסתכל על השני ורוצה לקלקל הכול לשני. ולוט נקרא אצלנו כל העניין של סדום, שלא יכול להתקיים. אז כשאנחנו מגיעים למצב שזה בשבילנו פסול, אנחנו עוברים את סדום, מגיעים ליצחק, ליעקב. [אם] אנחנו עכשיו עם העשירייה מתחילים לעבוד כמו שצריך, אנחנו כבר במצרים.
תלמיד: לפעמים אני שומע אותך אומר שיש הבדל בעביות של נשמות בין אחת לשנייה.
אף אחד לא שווה לשני.
תלמיד: שגודל הגילוי בסופו של דבר תלוי בעביות הנשמה. מה זאת העביות הזאת, אלה הכלים שאנחנו רוכשים בזמן העבודה בחיבור? או שזה מה שאני מגיע ממנו בצורה טבעית עוד לפני שהתחלתי?
טבעית זה כתוצאה משבירת הכלי, חטא עץ הדעת.
תלמיד: הכלי הזה מתגלה בזמן שאנחנו עובדים על חיבור.
כן. לפני העבודה על החיבור אנחנו בהמות, חיות. כשאנחנו מתחילים להתחבר מתעוררת הנקודה שבלב, אנחנו מתאספים בקבוצות וכן הלאה, מתחילים לעבוד על החיבור, אז נקרא שאנחנו כבר הופכים להיות בני אדם, בצורה פוטנציאלית. בני אדם, זאת אומרת, שבסופו של דבר ייצא מאיתנו אדם.
תלמיד: תהליך ההתכללות בין הרצונות, בין ההשתוקקויות של חברים, קורה בזמן מצרים או שזה קורה אחרי?
במצרים כשאנחנו רוצים להתחבר. כל עשירייה ועשירייה שלנו נמצאת במצרים, כשהיא מנסה להתחבר, במידה שהיא מנסה להתחבר מרגישה שלא מסוגלת, זה נקרא שהיא נמצאת במצרים.
תלמיד: ההתכללות מהחסרונות האחרים, הכלי המשותף, הוא נבנה וכל פרט צריך להתכלל מכל העביות של כל החברים?
זה כבר מילא. גם זה שייך למצרים, אבל קודם כל העשירייה.
תלמיד: מאיפה אדם מקבל את כל החיסרון שהוא צריך כדי לצאת, כמו שאברהם ביקש. האם זה מתוך זה שאני מתכלל עם כל החסרונות והרצונות של החברים, או שזה משהו שאני מרגיש בתוכי על העביות של עצמי? זאת אומרת, האם אני צריך להרגיש את הזולת, את החבר ולמשוך ממנו את החסרונות שלו כדי לצאת ממצרים?
אני לא צריך את החבר ולא צריך את החברים, אני צריך את הקבוצה. אנחנו כולנו בונים את הקבוצה. אנחנו רוצים שיהיה בינינו קשר כזה שכולנו נהיה כאחד, ובשבילי להרגיש את הקבוצה זה הכול. אני לא מרגיש את עצמי, שוכח את עצמי, בשבילי הקבוצה זה מה שקיים בלבד.
ואם אני כך מקשר את כל החברים בהרגשה שלי, בתפיסה שלי, אז אני מתחיל להרגיש שם כוח עליון שכל הזמן פועל. אני גם קודם מתחיל להרגיש אותו, איך שהוא אוסף אותנו, מסדר אותנו, משפשף בינינו כדי שאנחנו נהיה יותר ויותר תלויים זה בזה, מחוברים זה לזה.
תלמיד: אבל בדרך אני גם רואה קשיים של חברים. מה אני עושה עם זה?
אתה לא עושה, אתה מתקן את עצמך. כי מה שאתה רואה, אתה רואה בתוך עצמך. אז אתה צריך לתקן את התכונות שלך, עד שאתה תראה את החברים שהם מחוברים בך.
תלמיד: איך אני רואה, איך אני הופך את הקושי שאני רואה אצל החבר, את הרצון שלו, את הדילמות, את העליות והירידות שלו, האם אני צריך לעשות איתם משהו?
מבקש תיקון לראות את כולם קדושים. כי כל הפוסל, במומו פוסל. אז אתה צריך לבקש תיקון לעצמך כדי לראות אותם מתוקנים.
תלמיד: אבל אני לא רואה אותם כלא מתוקנים. אני רואה אותם כבעלי מאמץ, כרצון. לא שאני רואה שיש פגם אלא שאני רואה שהם גם עובדים לאותה מטרה.
יופי. זה טוב. אבל יותר טוב לראות את כולם בגמר התיקון.
שאלה: איך אני יכול לבקש עבור חברים, בלי לפגוע בשלמות שלהם? כי בכל זאת אני רואה שקשה להם.
בדרך כלל כמו שעכשיו עניתי, אנחנו לא מבקשים עבור החברים. [למרות] שאנחנו כן מבקשים כך וכך, זה תלוי איך מסבירים, אבל בעצם הבקשה צריכה להיות תמיד עבור עצמי. אני רואה את המציאות, אני מבקש לראות את החבר כמו שהוא בצורה המתוקנת כי בזה אני בטוח לא מוריד את הבורא, ולא מעביר עליו ביקורת. כי כל דבר שאני רואה כפגם זה פגם בבורא בעיניי, אני מודע לזה או לא? ולכן כל התיקונים הם על האדם.
תלמיד: אז מה העזרה הכי טובה שאני יכול לתת לחבר?
להתפלל. שום דבר אתה לא יכול להראות לו, תלוי באיזה מצב אתם נמצאים, באיזו דרגה, אז אתה יכול להראות לו כמה שאתה נמשך, כמה שאתה שקוע בזה, זה כן. זה בצורה גשמית. אבל בצורה פנימית, רוחנית, תפילה לבורא על זה שיתקן כדי שתראה את כולם בגמר התיקון, כי באמת זה מה שישנו, ואנחנו נמצאים סך הכול בתהליך של תיקון התפיסה שלנו. ואחר כך אתה מגלה ש"ואכלתי ישן נושן".
שאלה: בכל מדרגה אנחנו צריכים לשאוף למקסימום חיבור. לא הבנתי מתוך המאמר מה בסופו של דבר אנחנו אמורים לגלות? זה שאנחנו חברים רעים, או שאני רע, מה בדיוק מצפה לנו?
אני לא יודע, מה אכפת לי. אני רוצה להיות כמה שיותר דבוק בבורא ובבקשה אליו לשלמות, עד כמה שאני מגלה שהיא עדיין חסרה.
שאלה: אנחנו נמצאים עכשיו במצב של גלות מצרים, אבל לפני כן כבר הייתה לנו התרשמות על פרעה בקו ימין, במה שקרה עם אברהם. האם ההתרשמות מאותו מצב נשארה, ומה אנחנו יכולים להשיג מהניסיון הראשון שלנו במגע עם פרעה?
אני לא יכול להיכנס לזה. מה שתשיגו, תשיגו כטוב, או תשיגו אותו כרע. בדרך כלל בסופו של דבר אנחנו מבינים שפרעה הוא כוח שעוזר לנו, כי זה מלאך. זאת אומרת, כוח שמנוהל על ידי הבורא בצורה ישירה, שהוא צמוד לבורא ורק משחק תפקיד שהוא ההיפך כדי לעורר בנו יכולת לתפוס את ההבחנות הנכונות, כי לא יכולה להיות תפיסה אלא מדבר והיפוכו.
לכן התפיסה שלנו בפרעה זה כבורא שמשחק מהכיוון השני. אם אתם שואלים אותי ככה אני מרגיש. כבר כדאי לנו כך להרגיש, שהמציאות היא מציאות שלמה, והבורא זה הכוח העליון האחד "אין עוד מלבדו". וזה שיש לנו משהו הפוך ממנו, זה הוא עושה כדי שאנחנו נבחין בו כנבראים שיכולים לתפוס רק "כיתרון אור מתוך החושך".
שאלה: מה זה המנגנון הזה של "חיל בלע ויקיאנו"?
קריין: בכתבי בעל הסולם שמעתי ל"ה "בעניין החיות בקדושה". יש שם קטע מהמאמר שהוא בדיוק עונה על העניין של "חיל בלע ויקיאנו".
קריין: "כתבי בעל הסולם" עמוד 550 שמעתי ל"ה, "בענין החיות בקדושה".
"היינו, אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.
ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".
נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.
והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן."
זה נקרא "חיל בלע ויקיאנו" שמה שאנחנו לא מסוגלים לקבל בעל מנת להשפיע נופל לסיטרא אחרא, ואחר כך אנחנו מקבלים את זה בחזרה כבר בצורה שיכולים לתקן. זה תיקון גדול.
שאלה: בכלל לא ברור, איזה שפע וחיות היא יונקת במצרים. בשבע שנות רעב, אין חיות בעבודה?
אלא מה יש?
תלמיד: רעב, עבודה קשה.
מה הוא הרעב?
תלמיד: רעב, רוצים להשפיע.
ולא מסוגלים.
תלמיד: לא. אבל עבודה קשה, יש להם מזה חיות?
הוא משתדל שתהיה לו חיות.
תלמיד: הוא משתדל?
הוא רוצה להיות בלהשפיע על מנת להשפיע.
תלמיד: כן.
ולא מסוגל?
תלמיד: לא.
לא. ונופל.
תלמיד: כן.
ושוב משתדל ושוב נופל.
תלמיד: כן.
מכל המאמצים האלה מה התועלת? הם נכנסים לסטרא אחרא. כל הדברים שהוא היה צריך לקבל אם היה מצליח, אבל הוא לא הצליח, איך הם נכנסים המאמצים האלה עם האורות שכנגדם לסיטרא אחרא. למה הוא לא מצליח? כי אם הוא היה מצליח לא היה הולך הלאה. הוא צריך לצבור, בצורה שאוסף כל פעם, בהצטברות, הוא אוסף בצורה הצטברותית את הכלי הגדול, הרצון הגדול לקבל, וכך הוא בורח. יש לו תקיפות כלפי הבורא, יש לו עשר ספירות, עשר מכות, ואז יוצא. בלי סיטרא אחרא לא היה יכול להיות כל העניין הזה. הפרעה הוא מי שמוציא אותם ממצרים בסופו של דבר.
תלמיד: זאת עבודה כמותית?
כן. הצטברות.
תלמיד: ממצרים, לא איכותית?
לא. לא הייתי אומר. אבל ודאי שיש בכל דבר יש גם איכות, אבל העיקר זו הכמות. לכן זה נקרא 400 שנה.
תלמיד: אבל מה מצטבר ואיפה זה מצטבר? מה זה החיות והשפע שמצטברים?
מרירות, חוסר אונים, ייאוש מכוחותיו וכן הלאה.
תלמיד: זה מה שמצטבר.
כן, מה צריכים עוד? "ויאנחו בני ישראל".
תלמיד: כאילו יש איזה שפע וחיות שמצטברים איפשהו ואחר כך מקיאה את זה הסטרא אחרא.
כן, כנגד כל הצער הזה מצטבר בסטרא אחרא כל אותם הדברים. זה אותו המאגר שצריך להיות בבורא, מצטבר בה.
תלמיד: המאגר זה, לא ברור מה זה, איפה זה? מערכתית איפה זה?
אורות מצטברים, יגיעות מצטברות. הכול מצטברות בסטרא אחרא. למה? כי אחר כך זה יוצא בכוח ופועל לטובת ישראל. אבל קודם צריכים להגיע להצטברות, למרירות מספקת. שאני לא מסוגל, ואני לא יכול, ואין לי על מי לסמוך, ושום דבר. ואז מתגלה החושך הנורא ואני מוכן לכל דבר. אחרת אני לא יכול להתקרב. כאילו, זה "בבקשה תתקרב למוות". איך אני יכול? זה כל הזמן נסתר ואני שוב מתחיל, כאילו שלא היה כלום וכל פעם בצורה כזאת ש"חיל בלע ויקיאנה", הוא עושה לי טובה גדולה, שאני יכול שוב להתחיל ושוב להתחיל ושוב.
כאילו אני לא ממורמר, שוכח כאילו, לא ממורמר מהמצב הקודם. איך אנחנו ממשיכים? "ויהיו בעיניך כחדשים", מאיפה זה בא? סטרא אחרא זה כוח גדול וחכם, מנוהל מצד הבורא בצורה קפדנית. זה שכך כתוב עליה ואנחנו מזלזלים זה סתם מטיפשות שלנו, טיפשות. דווקא דרך זה אנחנו מנוהלים, דרכה.
תלמיד: והסאה בעצם שצריך למלא היא בה, לא בשום מקום אחר, צריך למלא את הסאה של הסטרא אחרא כאילו.
סאה זה מספר הגיחות. זה הסאה. וכמה שמתמלא או לא אני לא מבין ולא יודע, עד שזה קורה. ואז הקפיץ נפתח.
שאלה: בניסיון החיים שלי, זאת אומרת ככל שאני דרעק וגנב ורמאי הכול בא אחרי זה לטובתי. זאת אומרת הסטרא אחרא זה כל הדרעק שלי.
לפי מה שאתה אומר, אתה כבר צריך להיות ראש ממשלה.
תלמיד: זאת אומרת כל המעשים הלא טובים שלי בעצם זה הבורות שאני בראתי, עשיתי לעצמי את כל הנזק הזה, ובסוף הכול כאילו מתכסה אני מקבל את כל המתנה הזאת? זה מה שהוא אומר לי פה?
כול מה שעשית, הכול הופך להיות לטובה.
תלמיד: אתה יכול להסביר יותר?
ההסבר הוא פשוט, כי לא עשית כלום.
תלמיד: זאת אומרת, כמו שהייתי פושע יותר.
לא עשית כלום.
תלמיד: מה זאת אומרת?
לא דברים רעים, לא דברים טובים, לא עשית בעצמך כלום. הבורא העביר אותך דרך כל המצבים האלו, שאתה תטבע בהם, תיטמע מהם, תטעם מהם ותגיע למסקנה שכל הדברים האלה הם מביאים אותי רק לדבר אחד, צעקה גדולה, "ויאנחו", ואני לא רוצה יותר כלום, רק להיות דבוק בבורא. ואז אתה יוצא ממצרים.
תלמיד: איך אפשר להבין את המשפט הזה, "זאת אומרת שהאדם הולך בדרגות הקדושה עד למ"ט שערים". מה זאת אומרת? אני הולך בקדושה ומגיע עד מ"ט דטומאה. זה לא מסתדר לי.
ככה זה.
תלמיד: מה זה הקדושה הזאת שאני הולך ופתאום מגיע למ"ט?
אתה נמשך כל הזמן לחיבור. קדושה זה חיבור, תשכח על כל דבר אחר. על מנת להשפיע, איפה, מה, מי משפיע, חיבור זה הכי פשוט. כי על מנת להשפיע זה מטמטם, זה לא מובן, מבלבל. אם אתה נמשך לחיבור אתה הולך לקראת הקדושה. כל פעם, ודאי שתיפול, ודאי שלא תרצה, הפרעה יהיה ביניכם ואתה תצטרך להשקיע עוד ועוד כוחות. עד מתי? עד שתתמלא הסאה.
מתי? עד שתתמלא הסאה. אז מתי זה? עד שמתלאה הסאה.
תלמיד: מה זאת אומרת? עד שאני מגיע לרוע כזה שאני מגיע לכזאת סאה?
אני לא יודע, עד שזה יתמלא.
תלמיד: במה הוא מתמלא? מה הסאה הזאת שמתמלאה?
אני אגיד לך אחרת, עד שכל היגיעות שלך ייכנסו לסטרא אחרא. עד שתרגיש שאתה רשע גמור, מפני שאתה נמצא במצרים. ואתה לא יכול להיות אחרת אם אתה נמצא במצרים, אבל זה נקרא שאתה נמצא בחושך הכי גדול, "ליל יציאת מצרים".
תלמיד: ואז אני יוצא?
ואז אם אתה מרגיש את זה, כתוצאה מזה יש לך צעקה ויציאה. הכול מחכה ומסודר. בנו תלוי רק הקצב. קצב. וכל הדברים האלה נמדדים כלפי החיבור. כלפי החיבור, בעשירייה.
שאלה: מהו המצב הסופי של העשירייה לאחר שאנחנו מצליחים לצאת ממצרים עם הכלי קבלה? מה אני אמור לראות? מה התחושה? מה המצב?
מה אני צריך לראות ביציאה ממצרים, רק דבר אחד, עם עיניים עצומות אני רץ לחיבור כי נפתחת לפניי היכולת להתחבר. ואז אני מגיע לזה. ואז אני מגיע לים סוף. ורק כלפי החיבור אני קופץ לים סוף וכך אני עובר אותו. ואחרי זה כבר מתחילים לעבוד על החיבור בצורה שיטתית. שזה כבר "אם לא תתחברו, כאן מקום קבורתכם", ערבות, ברית, וכל הדברים האלה כבר שאנחנו צריכים לאחוז בשתי ידיים. במצרים זה הכול לא ברור, זה ככה עדיין לא מבורר, אבל אחרי יציאת מצרים זה מתחיל להיות כבר יותר מסודר.
ואז בארבעים שנות המדבר אנחנו צריכים להגיע לדרגת הבינה. מגיעים לדרגת הבינה, מצרפים לעצמנו רצון לקבל שנקרא "ארץ ישראל" ובונים בית המקדש השלישי. איזה שינויים יש לנו כאן לעומת התורה? אנחנו נראה, אין שינויים בעצם, ממש ממשיכים כמו שכתוב. לעת עתה יתגלו תכונות והבחנות פרטיות מה ששייך לבית השלישי, אבל זה כבר בדרך. בקיצור, הכול נמצא ומחכה.
שאלה: זאת אומרת שהסטרא אחרא עוזרת לנו להתקדם?
ודאי.
תלמיד: כמו קופת "דן חסכן", שאוספים ואוספים, וכשמתאסף, שוברים את הקופה ואז זה מתפרץ.
כן.
שאלה: לא הבנתי, לפי המאמר, מהי מטרת העבודה.
מטרת העבודה היא להגיע לחיבור בינינו עד כדי כך שהוא הופך להיות כלי לגילוי הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח. וזה צריך להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן בכל העבודה שלנו בחיבור, בקבוצה, אנחנו צריכים כבר להתכוון לזה.
שאלה: אני תלוי בזה שלחברים יש חשיבות המטרה, נכון? במה תלויה חשיבות המטרה אצלו, מהו הכפתור שאיתו אני יכול להדליק אצלו את חשיבות המטרה?
אצל מי?
תלמיד: אצל החבר.
מהדוגמה שלך. ככה זה.
שאלה: אז מה העניין של כל העבודה הזאת, כי דוגמה עובדת על החיצוני, לא?
לא, דוגמה אתה נותן לו עד כמה אתה מבטל את עצמך כלפי הקבוצה, עד כמה אתה דואג לקבוצה ולכל מיני פעולות שאתם עשים שם. זאת הדוגמה החיצונה. חוץ מזה, אתה נמצא בתפילה עבור כל הקבוצה.
"ישראל" זה נקרא מי שמזרז את הזמנים, שנמשכים לישר א-ל. וזה מתבטא בתפילה, בבקשה, בהעלאת מ"ן.
שאלה: התפילה היא תמיד לא ברורה. האם יש דרך לדעת, אני יכול לחפש בפנים איך אני יכול לעשות זאת?
כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום" לא חשוב באיזו צורה. כל הזמן לתת דוגמאות לחברים בחיבור בקבוצה, וכל הזמן להתפלל לבורא שיטפל בכולנו.
שאלה: ביציאה מבבל ישראל התחברו כדי ללכת בקריאה של אברהם. למה הם היו צריכים להתחבר במצרים, הרי כל אחד היה יכול לפנות לבורא לבד?
לא נכון, הם לא היו לבד. כבר אצל אברהם הם היו מחוברים, הם היו מסודרים. אחרת זה לא נקרא שהם התחברו לאברהם, סביב אברהם. הוא לימד אותם "ואהבת לרעך כמוך", עם כל שיטת החיבור, כמה שיכל להסביר להם. הם היו עדיין בצורה אישית אינדיבידואליסטית, לפי איך שאנחנו מתחילים עבודה. וזה נקרא "תקופת אברהם", אב האומה, אב החיבור, תחילת החיבור, תחילת הקבוצה, עשירייה.
אחר כך התגלתה בהם ביקורת, בירור, "קו שמאל", "יצחק", "גבורה", לא רוצים, כן רוצים, איך לעבוד עם זה וכן הלאה. עבודה של השמאל, אחר כך עבודה בקו האמצעי, כבר יעקב. וכשישנה עבודה בקו האמצעי וכל בני יעקב, אז הם יכולים להתחיל את העבודה בצורה השלמה, בג' קווים. אז הם נכנסים למצב של הכבדת הלב, לרצון לקבל המוגבר שמתגלה בתוך העשירייה שהיא איכשהו מחוברת, הם מתחילים להרגיש עד כמה הם לא מוכנים לזה, לא רוצים את זה. יש רק הכנה מסוימת ליעקב וליוסף, ולכל יתר התכונות, לא.
ואז אין ברירה, אלא הם מתחילים להיכנס ביניהם לכאלה מאורעות שנקראים "כניסה למצרים", שזה גדל וזה גדל, זה ככה וזה ככה. ה"יוסף" חייב לקבל עביות, לכלוך מסוים, זה מצד אחד. מצד שני צריך לקבל שם מסכים, עם אשת פוטיפר, עם כל הדברים, מה שעבר. ואז נכנסים בעבודה ביניהם.
אבל שוב, זו אותה קבוצה. אותה קבוצה, שלפי קריאת אברהם היא התחילה להתחבר, ואז בהתחברות הפנימית ביניהם הם עוברים את אותם המצבים שנקראים "אברהם", "יצחק", "יעקב", "כניסה למצרים", "יציאה ממצרים", "קבלת התורה". זו אותה הקבוצה, שכל הזמן היא לא מסתובבת שם בצורה גיאוגרפית או בהיסטוריה, זה סך הכול השינויים שביניהם, זה מה שקורה. מסבירים לנו, מאז שהם מגיעים מתחילת ההתאספות שלהם במצב של בבל, זאת אומרת שרע להם ומרגישים שהם ממש הולכים למות, עד שהם משתנים ומשתנים, עד שבאים לצורת בית המקדש השלישי והבורא מתגלה בהם במלואו. זאת אומרת, הגיעו לתכלית הבריאה.
זו אותה קבוצה, בלי לצאת מכלום, לא לשכוח על תפיסת המציאות. זה לא גיאוגרפיה, לא היסטוריה, אנחנו נמצאים בעולם המדומה וכל מה שאנחנו מתארים לעצמנו, זה כדי לתאר נכון את היחסים בינינו.
שאלה: אם החברים בגמר תיקון, אז איך אני יכול להמשיך לפעול כלפי החיבור?
אלא מה, איך תפעל? הם כולם בגמר תיקון, אבל אתה?
שאלה: אם הכול בתפיסה שלי, אז איך ממשיכים בפעולות החיבור?
תבקש תיקון. אתה לא מבקש שהבורא יתקן אותם. שיתקן אותך, כי "כל הפוסל במומו פוסל".
שאלה: מה עשירייה יכולה להוסיף לחיבור שלה מעבר למה שיש לה היום?
קשר עד גמר התיקון.
תלמיד: כן, אבל במה זה מתבטא? היום יש לנו תחנות שבהן אנחנו מתחברים בינינו במהלך היום, אפילו עושים פעולה פיסית של התחברות. אבל מה קורה בין התחנות, מה קורה בכל שאר החללים של החיים?
חוץ מעשירייה?
תלמיד: לא, דווקא בחיבור עם עשירייה, אבל בכל הרגעים שבחיים.
אתם דואגים רק לחיבור. אתה רוצה לצאת מהרגשה עצמית, ואת כל העולם לראות רק דרך העיניים של העשירייה. להרגיש את המציאות דרך העשירייה, אז אתה תרגיש את המציאות הרוחנית.
תלמיד: אני פשוט רואה שחוץ מאותם הרגעים שאנחנו ביחד, בכל שאר הרגעים אני לא מצליח להיות שקוע בהם, מרוב כל מאורעות החיים שיש מסביבי.
כמה שאתה מסוגל.
שאלה: על זה אני שואל.
ככה החיים מסודרים. אין מה לעשות.
שאלה: איך אתה מגביר את זה, איך אתה מכניס אותם לתוך החיים שלך?
מתי שהבורא נותן לי הזדמנות לחשוב על עשירייה, אני חושב. ומתי שלא, כשאני חושב מראש, אני עושה לעצמי כל מיני סימנים, כדי לחזור לזה.
תלמיד: אז איפה פה היגיעה שלך?
שאני משתדל לחזור למחשבה על עשירייה ועל תפילה להשתתף בה, לתמוך בהם בכל האפשרויות.
שאלה: ובמה אנחנו עוזרים לעצמנו?
זה מה שאני עוזר לעצמי.
שאלה: לא, אבל איך אני עוזר לעשירייה כשאין בינינו עכשיו קשר פיסי, אלא כל אחד בפינה שלו?
כל אחד חושב על אותה עשירייה.
שאלה: וזה נקרא שאנחנו בעשירייה?
כן, אתם כולכם מרוכזים למרכז העשירייה, רוצים ששם יתקבצו כולם. ולכן אני חושב, הוא חושב וההוא חושב, כמו בקבוצת רמח"ל, שיש להם תורנות.
תלמיד: לא חשוב במה כל אחד עוסק, אם אני עכשיו חושב על העשירייה זה נקרא שאנחנו בעשירייה.
כן, אתה דואג לזה. כמו אימא שיצאה לעבודה, יש לה תינוק חולה בבית, היא חושבת כל הזמן עליו.
תלמיד: אין לה ברירה. כאילו, בצורה טבעית היא עושה את זה.
לה אין ברירה, ולנו יש בחירה.
שאלה: מה זה נקרא "לדאוג לעשירייה"?
לחיבור. שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו שנמצאים שם כולם יחד, ללא הבדל בינינו. בונים בזה חוש משותף, ודרך החוש המשותף הזה אנחנו רואים את כל המציאות, זה נקרא "הבורא" שממלא אותנו. ואנחנו רואים דרך העשרה האלו, החיישנים שלנו את המציאות שהוא ברא, ואיך הוא שולט ושורה בזה. את זה עלינו להרגיש. ובזה אנחנו נעשה לו נחת רוח, שאנחנו נמצאים בעולמו, בהיכלו ובדבקות בו.
תלמיד: כשאנחנו שם כולנו יחד, איפה בדיוק אותו ה"שם" הזה?
בבורא. הרצון לקבל שהוא ברא ושהוא מילא. אבל אנחנו נמצאים בין הרצון לקבל שברא ובין האור שמילא במה שנקרא "אור חוזר". השפעה לבורא.
תלמיד: "שם" זה בהשפעה לבורא?
כן. אנחנו כולנו מזדהים עם הכוונה על מנת להשפיע, בה אנחנו חיים.
תלמיד: זה מה שאני מתפלל עבור החברים?
גם עבור עצמך, עבור החברים, עבור החיבור, לא חשוב מה. רק כוונה על מנת להשפיע.
שאלה: כתוב שאדם לא משיג את הגלות בצורה שלמה. מה המשמעות של זה? מה משיגים בצורה אישית, אינדיווידואלית, ומה משיגים דרך העשירייה?
דרך צורה אישית אתה משיג קצת הארה מרוחניות שמחזיקה אותך, אבל לא יכולה לקדם מפני שאין לך כלי. מה שאין כן, דרך הקבוצה יש לך ה-ו-י-ה, עשר ספירות, כמו ארבע בחינות דאור ישר, ואז אתה משיג את המקור של האור, והתהליך שהאור עושה בך ואת התוצאות.
לכן עשירייה זה אותו הכלי שבו אתה מקבל השפעה מהבורא. הוא מפתח אותך. איך אפשר לפתח אדם, נניח שהוא חי ביער לבד? לפתח אותו זה להכניס אותו לעיר, בין האנשים, ללמוד, שילמד מהם, שיעשה משהו, מקצוע, משפחה וכן הלאה. אם הוא חי ביער, אז מה יש לו לעשות עימו? סביבה. כוח הסביבה חסר לו.
שאלה: אם הסיטרא אחרא אוסף את כל מה שהוא אוסף ואחרי זה הופך להשפעה, זה יוצא כמו שכר, כמו כסף שמתאסף בבנק. בהבנה שבסופו של דבר זה השכר, אז איפה כאן העבודה בהשפעה?
אתה ניסית לעשות את העבודה ואתה הצלחת בעבודות האלו, אבל אם אתה היית נשאר בזה, אם זה לא היה נאבד ממך, היית נעצר. לכן כמו הקופסה עם הכסף שאתה יוצא מהאוצר, שוברים לך את הקופסה, כנס עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, ואחר כך אומרים לך, אתה רואה את כל הערמה של המטבעות, קח אותם כולם. כי אחרת לא היית נכנס יותר, יש לך כלי קטן. אתה חייב רק על ידי הרבה גיחות להגיע לסכום הדרוש, למסך הדרוש, ליגיעה הדרושה כדי לפרוץ לרוחניות, ככה עובדים.
שאלה: איך אני עושה את החיבור שלי, את הרצון שלי יותר ויותר חזק, סופר חזק?
תפילה. אין יותר. תפילה.
שאלה: מקודם חשבתי שהקבוצה שלנו לא יכולה להגיע לחיבור אחד שלם, והבעיה היא בהבנה שאנחנו חושבים שיש לנו מה לקבל, יש לנו ספקות, יש לנו ידע וזה מכשול לחיבור. והיום אני מבין שדווקא ההבנה והידע והספקות מרחיבים את הכלי כדי שנוכל עוד יותר להתקדם.
איך אני יכול להשתמש בכל הידע והספקות לא כדי להזיק לעשירייה אלא כדי שיהיה לה טוב, שנוכל להתחבר עוד יותר?
אל תפחד משום דבר, חוץ מלא לפספס כל רגע לחשוב דרך הקבוצה לבורא, זה הכול. רק את זה לא תעזוב. אפילו שאתה מתרגז עליהם, צועק עליהם, גם לא מרוצה מהבורא ועם הבורא גם אתה לא מרוצה ומדבר עליו ככה, העיקר לא לעזוב. ניתוק זה עונש הכי גדול. יותר טוב להיות בהתנגדות, בהתנגשות, בכאסח עם הקבוצה ועם הבורא, רק לא להתנתק. אל תשכח, ובמשך היום כל הזמן תהיה ככה.
(סוף השיעור)