שיעור בוקר 10.09.2022– הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שאלות ותשובות

שאלה: לאחר כשנתיים וחצי בהן ישבנו מאחורי המסכים לבד בבתים, החל מהשבוע הבא נשב יחד עם הרב ועם כל החברים בישראל באולם אחד, בבית המשותף שלנו, וכך, ככול הנראה, נמשיך על בסיס יומיומי לאורך כל תקופת החגים. חברים רבים ששמעו את הבשורה הזאת ממש התפעלו, התרגשו, מרגישים את ההתרגשות הגדולה הזאת לקראת החזרה באוויר. איך אתה רואה את ההזדמנות הזאת שקיבלנו לחזור, להיות יחד במקום אחד?

אנחנו פועלים לפי הנחיות משרד הבריאות, ולכן מרגע שהתחילה התקפת ווירוס הקורונה נכנסנו לבידוד. היו לנו קודם כמה ניסיונות לא לשמור כל כך על עצמנו ומאוד נפגענו מהווירוס ומהשפעת ומכל מיני דברים כאלו, לכן מאוד שמרנו על הקהל שלנו. למרכז שלנו הגיעו מאות חברים, חברות וילדים, זה היה באמת דבר מסוכן ולכן ברגע שהתגלה הווירוס החלטנו שאנחנו חייבים להיכנס לבידוד, זאת אומרת לא לאפשר לחברים שלנו להגיע לכאן, מכול שכן עם ילדים, וכולי.

התקופה הזאת לפי מה שאומרים הרופאים ומשרד הבריאות, כנראה נגמרת, מסתיימת בינתיים, ולכן ניתן לנו לפתוח שוב את הדלתות של המרכז שלנו לכל החברים שלנו מהארץ ומחו"ל, בדרך כלל הגיעו אלינו הרבה אנשים. זה מה שאני יכול להגיד, כל היתר תלוי בכם. אם יש אישור ממשרד הבריאות ויש אישור מההנהלה שלכם, אז תפעילו את הדברים האלה כמו שאתם חושבים, מסוגלים, ובהתאם לרצון שלכם. אני אסכים לכל מה שתחליטו.

שאלה: איך אתה רואה את ההזדמנות שקיבלנו לחזור להיות יחד במקום אחד?

אני רואה זאת משני צדדים. מחד אנשים עברו תקופה של כשנתיים וחצי והתרגלו לשבת בבית מול מחשב ולהשתתף כאילו הם נמצאים יחד בחברה אחת, ובאמת מפגש פיזי לא חסר להם כביכול. מאידך יש כאלו שאומרים "לא" זה מאוד חסר לנו, אנחנו לא מרגישים את החברים פיזית. ויש גם כאלה שאומרים "אם אין מפגש פיזי אז למה בכלל שנשב בפתח תקווה קרוב למרכז שלנו, אנחנו יכולים לנסוע לכל מקום בארץ ובחו"ל ומשם להיות מחוברים", וגם זה נכון מצידם. ויש האומרים "אם אין כאן חיי קהילה, זאת אומרת חגים, תפילות, חיבור לילדים וכן הלאה, אז נחפש מקום אחר שיש שם חיי קהילה כי לנו זה מאוד חשוב". מכל הנאמר כאן רצוי שנחזור למידה כלשהי של חיי קהילה, לאיזו מסגרת שתצטרכו לקבוע ולסדר, ולסדר כך שלא ייראה שאנחנו דוחים את החברים שלנו הנמצאים בחו"ל ורוצים דווקא לקרב את אלו שנמצאים בתוך המדינה.

אז תחליטו איך אתם רוצים לפעול. לפנינו החגים, אנחנו צריכים ללמוד הרבה דברים על החגים האלו כי אלה כרגיל חגים רוחניים, כמו שתמיד למדנו כל הפעולות שאנחנו מקיימים הן פעולות רוחניות, ויש לנו מהן גם העתקה גשמית. אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו עושים או לא, ובהתאם למספר המשתתפים. האם נבנה סוכה או לא, האם נערוך סעודות או לא, האם נהיה בתפילות, נברך על ארבעת מינים ועוד. אנחנו צריכים ללמוד את הדברים האלה ולדעת כמה חשוב לנו לקיים. אני לא רוצה שזה יהיה נגד הרצון אלא שתבינו שזה שייך בכל זאת להתעלות רוחנית ככול שנצרף לזה את הכוונות שלנו.

שאלה: יש חברים שכבר התרגלו לשבת בבית, לחיות חיים וירטואליים, זה כמו טבע שני. מה תענה להם? כבר עכשיו אני מקבל הרבה הודעות מחברים שקצת סולדים מהגעה פיזית לפה.

אני ודאי מבין אותם, זה ודאי נוח, הוא קם מהמיטה, נועל נעלי בית, יושב מול המסך ונמצא לפנינו, זה נוח וטוב, הקהל גם מזדקן, נעשו יותר עצלים, אני מסכים איתם. השאלה רק האם יש כאלה שחשוב להם דווקא, כמו שאנחנו שומעים, להיות בקשר עם האחרים ואז הם יבואו לכאן וישתתפו, יכול להיות גם שלאחר מכן תהיה להם ארוחת בוקר. אני לא יודע איך אתם רוצים, הכול תלוי בכם. ואל תגידו לי אחר כך שאין מניין ואין שיעור, סעודה, אין פעילות לילדים, לנשים. אני אומר שהבניין שלכם ואני לא מגביל אתכם בשום דבר. אז תהיו כגברים המוכנים לארגן ולסדר את הכול.

שאלה: יש חברים שכבר שואלים האם זו החלטה של העשירייה, שהיא תצטרך להגיע כאחד פיזית למרכז או שזה נתון לשיקול דעתו של כל חבר להעדיף להישאר וירטואלית או פיזית? איך אתה רואה את זה?

אני לא יכול להגיד. בואו קודם כל נראה רשימה של החברים הנמצאים בקבוצות, וכמה מכל קבוצה וקבוצה רוצים להגיע לכאן לשיעור בוקר יומיומי. ונניח שלשיעור יומיומי הם לא רוצים להגיע הם רוצים להגיע רק בימי שישי ושבת, ובכל יתר הזמנים הם רוצים לשמוע, לצפות מהבית כי אז יותר נוח להם להספיק להגיע לעבודה וכן הלאה.

שאלה: אחד הדברים היפים שנוצרו בתקופת הקורונה הוא, שכולנו הרגשנו במרחב הווירטואלי כשווים, איך לשמור על השוויון שהושג?

יש אנשים, ואני מדבר על אלו הנמצאים בישראל, שחשוב להם להגיע לתפילה לכן כדאי להם להגיע לשיעור בוקר במרכז ואחר כך להישאר לתפילה. יש לנו כאן שני חללים עם ארון קודש, הכול מוכן ומסודר, סידורים, טליתות, ארון קודש, במה, שיפעילו את זה שוב. אם הם יבואו כך יהיה.

שאלה: אני בטוח שהחברים ידאגו לכל התנאים והמנהגים, אני יודע שכבר מטפלים בזה. אני שואל שאלה אחרת, איך לשמור על הרגשת השוויון בין הכלי הישראלי לכלי העולמי, בין אלה שמתכנסים פיזית לאלה שנמצאים בווירטואלי, איך ליצור הרגשה כזאת שווה שכולנו במקום אחד משותף ולא משנה שחלק מתאסף פיזית פה עם הרב, וחלק נמצא במערכת הגלקסי?

אני חושב שאנחנו נסדר זאת ולא יהיה הבדל, כמו שכתוב בחכמת הקבלה, הרחוק יותר קרוב, זה העיקרון.

שאלה: יש התלהבות מאוד גדולה מההזמנה וההזדמנות הזו, נראה גם שלא ברור כמה זמן זה יימשך. לאור העובדה שלא תהיה פה התכנסות בפברואר, החגים הם תמיד כמו כנס מתמשך של חודש, מה המטרה שלנו, איזו נחת רוח לבורא נוכל להשיג בתקופת החודש הזו?

אני חושב שיש עכשיו זמן והזדמנות להתחבר יותר, והחיבור הזה יעזור לנו. בכל זאת זה זמן החגים, זמן החיבור. אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו בונים סוכה או לא, ובאמת יש רצון לבנות סוכה גדולה ולערוך שם כמה סעודות גם לגברים, לנשים, לילדים, גם לאורחים שירצו להגיע מחו"ל, אני בעד. אם משרד הבריאות נותן אישור אז אדרבא אנחנו יכולים לחגוג כמה שאפשר יותר.

שאלה: קשה לתאר את הקפיצה הזאת, משבוע הבא נהיה כל יום באולם, כל החגים, הסוכה, סעודות החגים, הילדים, פתאום מאפס פעילות למאה. איך לעכל את גודל השינוי שאנחנו יכולים לעשות בחודש הזה?

אתם צריכים לנסות להסתדר ולבדוק על כמה מצבים צריך להתגבר וכמה זה מועיל או מזיק. עומדים בפנינו מספר תרגילים כמו היכולת לוותר אולי על הנוחיות ובדיקה האם אנחנו מתרשמים יותר מכך שאנחנו יושבים יחד פיזית. כשאני רואה אותך במסך שלי זו התפעלות אחת, וכשאני רואה אותך לפניי, בכל ההופעה שלך, זו התפעלות אחרת, אין מה לעשות, כך אנחנו בני האדם יכולים בינתיים להתפעל. לכן בואו נפעיל את כול היכולת שלנו להפעיל את החברים יותר ככול האפשר.

תלמיד: אמרת להפעיל את החברים. למי יש את היכולת להוציא את זה לפועל, האם זה תלוי בכל אחד?

כן, ודאי שבכל אחד. אני מגיע לשיעור ויש לי לפחות שתי מטרות כשבעצם הן אחת. אני צריך להתקשר עם הבורא, כדי להתקשר עם הבורא אני צריך להיות מחובר לחברים, כדי להיות מחובר לחברים אני צריך להשפיע עליהם ושהם ישפיעו עליי, וכך כולנו יחד נכנסים לאיזה סיר ומתבשלים בו.

תלמיד: ההתלהבות מגודל ההזדמנות שיש לנו עכשיו, איך אפשר שכולנו נידבק בה?

אנחנו נתחיל ונראה עד כמה זה משפיע על אחרים.

שאלה: אני ממש מתרגש מזה שמתקרבים החגים. אני זוכר איך היינו בונים את הסוכה על הגג עם החברים, היינו מגיעים מוקדם יותר לישראל והיינו בונים אותה יחד. זה לאו דווקא היה סביב בניית הסוכה הפיזית אלא הסוכה הרוחנית, והרגשת החיבור שהרגשנו הייתה מדהימה. כיוון שאנחנו לא יכולים להיות פיזית בישראל, אנחנו יכולים לבנות סוכה רוחנית או אפילו סוכה פיזית בהולנד יחד עם החברים. האם יש לך עצות בשבילנו מה אנחנו צריכים לעשות, האם כדאי לנו לבוא לישראל או לבנות בהולנד סוכה ולהתחבר עם כל העולם וכך בכל מקום בעולם יבנו סוכה מקומית?

בלי לבנות סוכות בכל מקום אנחנו נלמד מה זו סוכה ואיך אנחנו מקיימים את הסכך, היינו את המסך המשותף מעלינו שהוא מקשר אותנו עם הבורא. זה בעצם כל העניין של הסוכות, לבנות מסך מעלינו שמקשר אותנו עם הבורא. נלמד את זה ונשתדל כך לקיים, ולבנות סוכה פיזית אין צורך.

תלמיד: האם זה נכון או טוב להישאר כאן בהולנד ולעשות את זה כאן עם החברים או לבוא לישראל?

אני לא חושב שזה הכרחי לבוא מפני שאתם תהיו יחד איתנו בסעודות ובכל מיני אירועים, ולא יהיו כאן כל כך הרבה אירועים. הסוכה היא בעיקר כדי לקיים את הסכך, את המסך מעלינו, שאנחנו רוצים לבנות בינינו לבורא. לכן נשתדל כולנו יחד לקיים את זה ולא חשוב איפה כל אחד נמצא, וכך כולנו יחד נרגיש את ההשפעה הזאת על כולנו. לכן אתם יכולים להישאר שם וכך נעשה.

אני בכל זאת חושב שבגלל התקשורת שלנו דרך קווי האינטרנט, אפילו שאנחנו מדברים היום לחזור לחיבור פיזי, כבר ברור לנו שההזדמנות הזאת שקיבלנו עקב הקורונה שינתה לנו את סדר העדיפויות והראתה לנו עד כמה אנחנו יכולים להיות קשורים זה לזה דרך קווי התקשורת. זה לא תלוי בהרגשת המרחק הפיזי, אלא בהרגשת המרחק הלבבי, בין הלבבות, בין המחשבות, לכן טוב אם נמשיך כך להתחבר בצורה וירטואלית שהיא רוחנית בעצם.

שאלה: לגבי הכיוון הפיזי, מה ההשלכה על העשיריות הקיימות במידה שיש קבוצת חברים שגרים באותה עיר ויש להם רצון, האם מומלץ שהם יתכנסו לדוגמה בניו יורק, בסנטיאגו, בגוודלחרה?

אם הם יכולים, אז זה טוב מאוד. לפחות לקיים מפגש אחד או שניים במשך החגים האלה זה טוב. אומנם רוחניות היא למעלה מזמן, תנועה ומקום, אבל בכל זאת בזמנים האלה כשכולם משתדלים לעשות משהו, אז יש גם הגברה של הכוח העליון בהשפעה עלינו. לכן כדאי לעשות לפחות פעם אחת מפגש, סעודה, חיבור ביניכם במקומות הגדולים כמו ניו יורק, גוודלחרה וכולי.

תלמיד: האם העשיריות לעת עתה ממשיכות להתקיים כמו שהן?

אנחנו לא מפרקים את העשיריות. מאיפה אתה לוקח שאנחנו מפרקים עשיריות? אנחנו רק אומרים שבזמן החגים כשנעשה סעודות כולכם יכולים להצטרף אלינו לאותן הסעודות. לא לפרק עשיריות.

שאלה: לפני כן היו קיימות מספר קבוצות פיזיות סביב העולם וסגרנו את כל המרכזים ועברנו לעולם הווירטואלי. במקומות שבהם משרד הבריאות מאפשר להתאסף, האם מומלץ גם לחזור ולפתוח מרכזים?

אני לא יודע ואני לא בטוח שהקורונה כבר עזבה אותנו, יש פה ושם סימנים כאלה שהיא עלולה לחזור ולכן אני לא יכול להגיד. אני לא הייתי מבטל את כל מה שבנינו אלא נמשיך בצורה כזאת. אחרי שייכנס החורף נראה עד כמה הוא משפיע על ההחלטה אם לחזור או לא. אני לא יודע למי להאמין, כותבים כל מיני דברים ומי יודע למי זה כדאי. בינתיים אין לי שום דעה על מה לעשות הלאה.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו נכנסים לשלב שבו נוכל לרכוש מסך משותף ויש תחושה מאוד גדולה של פחד, התנגדות פנימית למאורע הזה. האם תוכל לחלוק איתנו אולי מתוך ניסיונך איך האדם מתגבר על כל זה?

ודאי שאדם לא רוצה לשנות את המצב שלו במיוחד את המצב שהוא נמצא בו עכשיו, כי נראה לו שהוא שולט במצבו. וכאן הוא צריך לבטל את השליטה שלו ולהיות ממש בידיים של החברים ובידיים של הבורא, שזו בעצם צורת הביטול, צורת הצמצום שאנחנו צריכים לעבור, וזה מאוד לא נעים לאגו שלנו. אנחנו נצטרך בכל זאת בצורה הדרגתית לעבור את זה כך שניתן דוגמאות זה לזה וזה יקרה.

תלמיד: האם החברים יכולים להציל אותי ממש, להוציא אותי מכל ההגבלות האלה?

אם אתה מתבטל כלפי החברים, אז בצורה כזאת כל אחד עוזר לאחר במידה שהוא נותן לחבר אפשרות לעזור לו ומבטל את עצמו כלפי החבר.

שאלה: בשנתיים וחצי האחרונות ניסינו להתנהג אחרת מכל עשרים השנה שלפני, וכרגיל אנשים התחלקו לשני סוגים, יש אנשים שאוהבים להיות פיזית ביחד, שאוהבים להרגיש את החבר, להתחבק איתו, ויש אנשים שמפריעה להם הקרבה הזאת. וכמו הניסיון לערבב עשיריות, ממש הפריע לאנשים האלה. דיברתי עם כמה חברים, גם בעשירייה, גם מחוצה לעשירייה הניסיון לערבב עשיריות היה גרוע במיוחד, היה ברור שזה לא יעבוד. אני לא מדבר על החגים, אני מדבר בכלל לחזור לפעילות פיזית קבועה. אני מדבר על עצמי, אני מרגיש שהפגישות הפיזיות, הן לא תורמות למה שהשגנו בשנתיים וחצי האחרונות, השגנו יכולת להתחבר בלי קשר לגופים האלה, מעל הגופים האלה. למה אנחנו צריכים לחזור בכלל?

קודם כל יש עניין של מניין. אז יש אנשים שזה חסר להם, שהם רגילים לזה והם לא כל כך מרגישים נוח לעשות את זה בבית, אלא הם רוצים להגיע להיות יחד. ולמה לא אם יש לנו כזאת הזדמנות? קודם כל תעשו רשימה, תפתחו להם מקום שהם ירשמו את עצמם באיזה ימים הם מוכנים לבוא לתפילת בוקר, וגם אפילו לתפילת מעריב.

אם אנשים יבואו המרכז יהיה פתוח והכול יתקיים בהתאם לנוכחותם.

תלמיד: מה בדיוק עם אותם אנשים שלא מרגישים צורך בחיבור פיסי. והחיבור הווירטואלי עונה על כל הצרכים, על כל הבעיות, נותן להם הרגשת חיבור הרבה יותר גדולה מאשר הפיסי.

אז בבקשה, תכינו רשימה ותשלחו מי בעד שיהיו בכל זאת לימודים יחד במרכז פיזית, או שאנחנו מעדיפים להמשיך את זה בצורה וירטואלית מכל מקום שבו אנחנו נמצאים. בבקשה, תכינו רשימות ואנחנו נראה מה לעשות. יחד עם זה תכינו רשימות לנשים ולילדים, כמה הם מעוניינים שהמרכז יתקיים ובאיזו צורה ולאיזה פעילויות. אז תעשו את זה, תהיו גברים, מה אתם? ותראו איך אתם מפעילים את העניין.

שאלה: בנוגע לחגים אם זה וירטואלי או פיזי, לתלמידים שלומדים מחוץ לישראל, כמה זה חשוב ללמוד, להשתתף, לחגוג יחד ולהשתמש בחגים האלו כמו שהמקובלים לימדו אותנו להתחבר בינינו ויחד עם הבורא?

החגים האלו הם לא חגים כמו שיש לנו בכל חברה אחרת, כי החגים האלו הם העתקה של כוחות רוחניים שמופיעים בעולם הזה. שאנחנו לוקחים סימנים בעולם שלנו כדי בהם לעשות איזו פעולה כמו בעולם הרוחני. זה העניין של החגים.

הכול התחיל מכך כשגילו אחרי שבירת הכלי דאדם הראשון את כל העניינים, אז התחילו לנסות מה לעשות, גם בגשמיות, וגם ברוחניות את הדברים האלו. לכן התחילו פעולות האלו, גם גשמיות, גם רוחניות ולאט לאט במשך אלפי שנים נעשתה כבר כך צורת ההתנהגות. אבל בעצם אף אחד לא חייב את זה לבצע, כולם חופשיים, רק יש עניין שאנחנו עושים גם איזו מין העתקה.

נניח, במקום לבנות מסך מעלינו שעל ידו אנחנו מתקשרים עם הבורא, אז יש עניין ששבוע ימים בשנה אנחנו יושבים תחת הסכך, שעושים כזאת סוכה מהענפים של העצים ויושבים תחת הסוכה. זה הכול. ועוד כל מיני דברים, אנחנו נלמד את זה, אנחנו נדבר על זה, אבל לא שיש בזה משהו שאתם חייבים לקיים או לקבוע. אבל מעניין לדעת את זה כי אלה ענפים מהשורשים העליונים.

תלמיד: רציתי לשתף את כל החברים, שבעצם בימי שישי בחודשים האחרונים הייתה לגיטימציה גם בווירטואלי וגם בפיזי, זה באיזה מקום פוגע בחיבור. שיש לחבר אפשרות לפי מצב הרוח שלו, אני אשאר בבית, אני אהיה במחשב ולא אעשה את המאמץ לבוא להתחבר עם החברים פיזית, ואתה רואה שלא כל החברים מגיעים פיזית ולא כל החברים שהם וירטואלים זה לא לפה ולא לפה. אז צריך להחליט באמת או שהולכים פיזית או וירטואלית כי קשה כך ביחד לחלק את זה. זה פוגע בחיבור בעשירייה, כך אני מרגיש בכל אופן.

אז תעשה את זה, תעורר את כולם. מה אני יכול לעשות? אתם רוצים שאני אהיה גננת? אני נותן שיעור, אחרי השיעור אתם רוצים לעשות יחד פיזית בבקשה, הכול מוכן. אתם רוצים אחרי השיעור לעשות סעודת חומוס, תעשו. זה הכול. אני בשמחה משתתף, אני מקווה שבימים הקרובים אני גם אהיה יחד אתכם בשיעור בוקר באותו המתחם.

תלמיד: אני רק אומר, אם מחליטים פיזית אולי צריך לחשוב על אפשרות לתקופה זמנית להפסיק את הווירטואלי ולראות איך זה עובד פיזית.

לא, אני לא כמוך, אני לא כמוך שאני מפסיק וזהו. אין אצלי דבר כזה. אל תהיה צדיק גדול, שאתה קובע וזה צריך להיות. כך זה לא עובד. אף פעם אל תגיד דברים כאלה, לפי המחשבה שלך, לפי הרצון שלך אתה עושה כאלו דברים.

שאלה: גם באיטליה, ואני חושב בכל העולם כשאנחנו מארגנים אירועים פיזיים אנחנו תמיד צריכים לדחוף את החברים להשתתף. בהתחלה אנחנו מאתרים את החברים, אחרי זה כקבוצה אנחנו מתארגנים יותר, דוחפים יותר, אז מגיעים יותר ויותר חברים לאירוע. מה צריך להיות האיזון בין לדחוף את החברים ולכבד את הרצון שלהם לא לבוא או כן לבוא.

אני לא יודע. אתם צריכים לדעת להרגיש את החברים עד כמה אתם יכולים לפעול ובאיזה אופן כדי למשוך אותם לפעולה פיזית משותפת.

שאלה: כל תקופת החגים שנמצאת לפנינו. אחד הדברים החזקים שרכשנו ככלי עולמי בכל תקופת הקורונה זה שממש היה אפשר לראות איך ככלי אחד שלם אנחנו עושים צעדים ביחד יום אחרי יום. איך ביחס לכל הכלי העולמי, אנחנו לוקחים את התקופה הזאת, את ההזדמנות הזאת שנמצאת לפנינו ומממשים אותה?

אני מקווה שאנחנו ביחד לא נפרדים אפילו ליום אחד וממשיכים את הקשר בינינו וכל אחד יכוון את הלב שלו לקלוט את כל החברים, וכך אנחנו בונים את הכלי. כך שכל אחד יכלול את כולם, ועל ידי זה כל אחד יהיה כלי רוחני. כי אף אחד מאיתנו לא כלי רוחני, רק עד כמה שהוא יכול לקלוט, להתכלל מאחרים בזה הוא יהיה כבר כלי לאור העליון.

תלמיד: אתה תמיד מספר לנו על כך שכשהייתם אצל רב"ש בסוכות הוא אמר לכם, יש הזדמנות להתקפה עכשיו. מהי בדיוק אותה התקפה שאנחנו יכולים עכשיו ליישם, כדי להפוך להיות כלי שיש בו בורא?

רק התקפת החיבור, אין יותר מזה. רק התקפת החיבור. אתה צריך להביא לנו פסוקים יותר יפים, יותר קרובים ללב ואנחנו לפי זה נתקדם.

תלמיד: אנחנו נביא חומרים שמתאימים ונעשה הכול, אבל מורגש כאילו יש עת רצון עכשיו, כמו שהאר"י הזמין את התלמידים שלו. יש משהו מאוד גדול לפנינו, אז איך כל אחד יכול להיות הכי מועיל למהלך הזה שאנחנו נכנסים אליו?

כל אחד צריך לחפש מתוך הלב שלו מה עוד הוא יכול להוסיף כדי לעורר את הרגישות שלו כלפי האחרים. כדי להרגיש אותם ממש שהם נמצאים בליבו, כי זה כל התיקון. התיקון הוא שכל אחד יכלול בתוכו את כל הרצונות של העולם. ובצורה כזאת הוא הופך להיות אדם הדומה לבורא, כמה שהוא יכול לכלול בתוכו את הלבבות של האחרים.

בואו נשתדל להיות בזה עקביים ונדרוש מתוך החסרונות שלנו, הרצונות שלנו, התשוקות שלנו, שכולנו ייכנסו לתוך הלב. ובמידה שהם נכנסים לתוך הלב אתה תתחיל להרגיש את הבורא שפועל בהם. זה נקרא שבין בן אדם לבורא נמצא חבר, ואם החבר הזה הוא נכנס ללב אז גם הבורא נכנס ללב, ולא אחרת.

שאלה: במה תלויה היכולת שהלב יהיה יותר רגיש וייפתח?

בכמה שהאדם יקדיש לזה תשומת לב, עד כמה הוא ישתדל להיות בנטייה לכולם. אני מסתכל על כולכם עכשיו, ואני רואה שאתם בעצם מוכנים לפעולה רוחנית רצינית והייתי אומר, מאוד מאוד קרדינלית, שעל ידה תתחילו להרגיש את אותו עולם שבו אנחנו קיימים, והוא רק נסתר מאיתנו. אנחנו צריכים רק לפתוח את הגישה אליו והוא יתגלה. זה כמו שאתם פותחים מסך נוסף במחשב, כך אנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: בכל זאת המהלך הזה יצביע על הבדלים גיאוגרפיים וכלכליים בין החברים. זאת אומרת, יש חברים שיותר קל להם להגיע למרכז, יש חברים שיותר רחוקים, יש חברים שאין להם אמצעים כלכליים כדי להגיע. זה יוצר בעיה מסוימת.

אני מסתכל על זה הרבה יותר קל. מי שיכול להגיע - יגיע. מי שלא יכול - לא יגיע. זה לא חשוב, כי לכולם יש אפשרות להיות בקשר וירטואלי. והקשר הזה הוא קשר שממלא אותנו היום לגמרי ללא שום הבדל. הבורא לא לחינם עשה לנו את התרגיל הזה, כשהתרגלנו לקשר וירטואלי ורואים בו ממש הזדמנות להיות מחוברים.

תלמיד: יכול להיות שזה יצריך מאיתנו להתארגן מחדש בעשיריות?

לא צריכים שום דבר, הכול יבוא.

תלמיד: אבל אם נשב בחדר של העשירייה, ולא יהיו מספיק חברים כדי לשאול שאלות?

אז יש לכם למי לפנות, בבקשה תפנו ותארגנו, אני לא שייך לזה. אם יש לכם רעיונות איך להתארגן יותר טוב, אני משאיר את זה לכם , אבל אני לא ממליץ לעשות את זה בחיפזון.

שאלה: הנשים מאוד שמחות ונרגשות לקראת החזרה לשיעורים ולסעודות הפיזיות. והן שואלות, איך להגיע למפגשים הפיזיים במדרגה חדשה של חיבור וכוונה. איך להתכונן לזה ואיך לתמוך בזה?

להשתדל להיות בחיבור כבר במשך היום. פה ושם להתחבר ולהתכלל, להשתתף בכל מיני חיבורים וקבוצות. אין יותר מה להגיד, אני רואה מהנשים נכונות הרבה יותר גבוהה ממה שהיתה קודם.

שאלה: האם כדאי ליצור התכנסויות פיזיות גם במקומות רחוקים, בחו"ל?

לא. אני לא חושב שזו חובה. רק אני רואה בזמן האחרון, שישנם אנשים שמדברים על זה שיש להם צורך להתכנסות פיזית, למניין, לשיעור, לסעודה, לפעולות עם ילדים, פעולות נשים - ויש לנו מקום. אז שיבואו וישתמשו במקום הזה. אדרבה, המקום ריק ומחכה לכם. אבל כל היתר איך להתארגן זה עליכם.

שאלה: איך על ידי שקר ואמירות יפות של אהבה בעשירייה, נגיע מזה לאמת?

ככה זה, זה נקרא מלא לשמה, מגיעים לשמה. אנחנו יודעים שאנחנו אגואיסטים, ושאנחנו כולנו רעים, אבל יחד עם זה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו רוצים להתעלות, וכך להגיע למשהו נכון וטוב.

שאלה: אמרת בתחילת השיעור, שאנחנו כבר צריכים להתחיל להרגיש את הבורא בתוך הקשר בינינו. מה חסר לנו כדי שזה יקרה וממש נרגיש את זה?

במידה שאני מרגיש את פנימיות החבר, במידה הזו אני מכין את עצמי להרגיש את הבורא.

שאלה: איזה תנאים צריכים להיות, כדי שאוכל לשמוע מה הנקודה שבלב שלי דורשת ממני?

רק לפתוח את עצמי לחברות. אני לא רואה כאן שום דבר אחר. ובכלל זאת התשובה הכללית על הכול. תפתחו את הלב לחברות, אל תפחדו. יהיה מה שיהיה. תנסו לפתוח את הלב לכולם ותראו שאתם פתאום מקבלים כלי גדול, ובו יכולת להרגיש את הבורא.

שאלה: מה האדם צריך לעשות כשהוא מגלה רק אדישות, במקום שבו אתמול היה חיסרון חזק?

האדישות היא כנראה מצדו ומאלה שהוא רוצה להתכלל איתם. הוא צריך לראות שזה תרגיל שהבורא עושה לו כדי שיתקדם. הבורא גורם את האדישות ואת כל מיני ההפרעות בדרך, כדי שהאדם יתחזק. כמו שאנחנו עושים עם הילדים הקטנים. אנחנו שמים להם כל מיני הפרעות קטנות בדרך, ורוצים שהם ילמדו איך להתגבר עליהן, איך לעשות כך או אחרת, למצוא כל מיני דרכים. כך התפתחות האדם וגם ההתפתחות שלנו. אז נכון לראות בהפרעות האלה דווקא הזדמנות להתפתחות.

שאלה: האם ההרגשה של קרבה עם הבורא, זה משהו שיכול לבוא בכל רגע נתון, או שזה תהליך הדרגתי?

קרבה לבורא יכולה לקרות לנו בכל רגע, אם אנחנו מקבלים כל רגע כהזדמנות להתקרב אליו.

שאלה: יש בלבול בין העבודה בעשירייה, לבין העבודה בקהילה. איך לסדר את שני המצבים האלה?

עבודה בעשיריה חייבת להיות עבודה פנימית, שם אני מדבר עם החברים שלי כמו עם הלב שלי. ועבודה בקהילה זו עבודה ארגונית, שם אני צריך להציב את הגבולות, המערכות, הגדר החיצונית, היותר פנימית אולי לפעילות הקהילתית שלנו. זה מה שאני חושב שצריך להיות.

שאלה: לפני שנתיים וחצי היה שיעור בוקר שבו אחד התלמידים אמר לך, "אנחנו מאוד אוהבים אותך, אבל עכשיו הקורונה מתפשטת ואנחנו פוחדים שחס ושלום תידבק, לכן אנחנו מעדיפים שתצא מאולם הלימוד ותעביר את השיעור ממקום שבו אתה תהיה לבד כדי לשמור עליך שלא יקרה לך כלום". מאז כל יום אני עובר במרכז ורואה אותו ריק והלב שלי ממש מרוסק ואני מתפלל שתחזור לשם רוח החיים, שהחברים יבואו, ושגם אתה תהיה. אמרת קודם שביקשת שיכינו לך את המקום באולם הלימוד שבו היית מלמד אותנו. מה אתה מרגיש עם זה עכשיו?

אני מרגיש עכשיו שאני יכול. אני יוצא מחר לשבוע ימים, אני לא מפסיק את השיעורים, אבל שבוע ימים לא אהיה כאן. כשאחזור פיזית למדינה בעוד שבוע אתחיל ללמד מאולם הלימוד שבו מתאספים החברים, וכרגיל אשב שם על הבמה, במקום שלי, ליד השולחן שלי, על הכיסא שלי, ואתם תראו אותי כרגיל בשיעור כמו לפני שנתיים. נקווה שנחזור לאותו סגנון ויבואו אנשים. מי שטוב לו לבוא ולהתרשם ולקבל מהאוויר השורה במקום הזה שיבוא, יכול להיות שתהיה עליו הרבה יותר השפעה מאשר לשבת בבית מול מסך המחשב. מי שהוא חבר בני ברוך יש לו כאן מקום והוא יכול לבוא ולהשתתף. אני מקווה שאתה גם תשמח מזה, ודאי. עוד שבוע בעזרת ה' כך יהיה.

קריין: לגבי הנסיעה שלך בשבוע הבא. כל פעם כשאתה יוצא לנסיעות ומעביר משם שיעורים, יש הרגשה מיוחדת, השיעורים מאוד מיוחדים, זה כמו איזה יומן מסע פנימי שלך.

תפנו לאחראים, ומה שתכינו כך תקבלו.

תלמיד: אני לא מוטרד מחומר הלימוד, אלא שואל איך לעשות הכנה נכונה, אם צריך בכלל, כדי לספוג את השיעור בצורה אחרת? יש הרגשה שאפשר להתכלל בפנימיות שלך בשיעורים האלה בצורה אחרת קצת.

אני חושב שזה תלוי בך. אני לא מרגיש שום יציאה מהמקום ושום התרחקות מכם, ומה שאני משדר משם זה ממש לגמרי שווה למה שאני משדר מכאן. זה תלוי יותר בחיבור ביניכם ובחומר הלימוד שמכינים החברים. זה שאני אהיה במרחק 2000 ק"מ מכאן אין בזה משהו מיוחד, אני לא מרגיש את זה. האמת אני אפילו לא מרגיש שאני יוצא לאיזה מקום ושהמקום הזה כבר פועל עליי ועושה ממני משהו אחר.

תלמיד: האם אין לך התרשמות מהטבע, או ממה שאתה אוסף איתך במהלך היום?

מעט מאוד, זאת גם לא ההתרשמות שאדם צריך להרגיש, אולי הייתי רוצה להרגיש איזו התרשמות. גם בגילי וגם עם כל המצב הפנימי הרוחני, אני לא מרגיש כמעט שום שינוי כשאני יוצא. אבל משהו זה נותן, את המשהו הזה אני אספר לכם אחר כך.

(סוף השיעור)