שיעור בוקר 07.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/MGRFBECa?c=e1fBbtWl&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", "מהו ברכה וקללה, בעבודה"

שמענו מאמר "מהו ברכה וקללה, בעבודה", מכרך ג' "שלבי הסולם", עמוד צ"ג.

יוצא שכל דבר חייב להתחיל משלילה. לא כמו שחושבים בעולמנו, שמי שלא עושה לא טועה, ולפעמים יש טעויות. זה לא שלפעמים יש טעויות, אלא רק אם בהתחלה יש טעות, טעות מכרעת, טעות יסודית, הכרת הרע, רק מזה יכולה להיות התחלה של צעד נכון לקראת המטרה. 

והטעות, בביקורת שלה, בהבנה שלה, בכל התרכובת שיש שם בנסיבות ובתוצאות ובהכול, הטעות הזאת בעצמה היא הכלי שבונה את הדרך עם כל השלבים, עם כל האפשרויות לתקן את עצמה. זאת אומרת, הטעות בצורה הפתוחה ביותר של השלילה, בהכרה של כל התכונות הלא טובות שלה, היא בעצמה מהווה וקובעת את כל הדרך ואת כל הצורה המתוקנת שצריכה לצאת ממנה. 

לכן אם הכלי לא נפתח בצורתו המקולקלת במלואו עד הסוף, ואם לא מושג בו אפילו הפרט הקטן ביותר בהתפתחות הרעה, אז לא יהיה כנגד זה תיקון והשגת השלמות. לכן זה לא שלפעמים יש פה ושם טעות בדרך, אלא כל רגע ורגע, כל צעד בכל הדרך הוא פשוט הכרת הטעויות ותיקונן, ושוב הכרת הטעויות ותיקונן, וזה דבר בלתי פוסק. 

וצריכים להבין, להתייחס בצורה בוגרת לכך שהטעות היא הכלי, והמצבים שמרגישים אותם, אלו מצבים טובים, נחוצים שרק מזה יש לנו את כל ההשגה ואת כל העבודה והרגשת הדבקות אחר כך ותיקון וגמר התיקון. לכן מי שמגיע להכרת הרע, להרגשת הטעויות, מיהו, מהו, הייתי אומר שזו כבר הרבה יותר מחצי מהעבודה.

רק מעומק הטעות האדם כבר מתחיל להתעורר. זאת אומרת, הכרת הטעות נותנת לאדם גם את הידיעה איך לתקן ומה לתקן וכוח לתקן, אם הוא יודע שזו טעות, זאת אומרת כנגד זה הוא רואה את זה. את הטעות ודאי שאפשר לראות רק באור, שכנגדו האדם מרגיש "כיתרון האור מתוך החושך". וללא אור שבא, הטעויות, השגיאות, המצבים שלנו לא היו נראים לנו אף פעם בצורתם הנכונה. לכן אנחנו לא צריכים להשתוקק לטעויות, אלא כל הזמן להשתוקק לאור, ולפי גודל האור, איך שהוא מאיר, הטעות מתגלה.

ואת זה קובעים שני דברים, לא חשוב באיזה טעויות, באיזו הרגשת הטעויות אנחנו נמצאים, בדברים לא נעימים, בהרגשות לא נעימות, אנחנו צריכים תמיד, למרות זאת, להשתוקק לאור. כי האור מגלה בטעות הבחנות נוספות והוא נותן רצון לתקן את הטעויות, זאת אומרת הרגשת הרע, הכרת הרע, והוא מביא את כל התיקונים. 

זאת אומרת, האור עושה את כל העבודה, גם מגלה את השלילה, גם את כל הסיבות שבה, גם את כל המבנה של הכלי הלא מתוקן, גם את הצורך לתיקון. לכן ההשתוקקות שלנו תמיד צריכה להיות לאור, על אף שההרגשה שבאה לנו מהאור היא הרגשת השלילה, הרגשה לא טובה בכלי שבור. אז יש פה גם עניין של ברכה וגם עניין של קללה שהם בעצם כאחד.

נאמר, ""ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה." הבורא נותן גם ברכה וגם קללה, שני הדברים באים ממנו. למה? רק כדי להבדיל ביניהם. מי שמבדיל ביניהם ועושה החלטה, ההבחנה הזאת נקראת אדם. לא הברכה עצמה ולא הקללה עצמה, הבורא נותן את הברכה ואת הקללה, גם את האור וגם את החושך, הכלי והאור באים מלמעלה. ורק ההבחנה, הבחירה, זה נקרא אדם, הדבר החדש שנולד כאן. 

זאת אומרת, האדם זו ממש הבחנה רוחנית שנמצאת בין בורא לפרעה, בין יצר הטוב ליצר הרע, בין ימין לשמאל. ההבחנה הרוחנית, ההכרה, ההבחנה, ההחלטה בין זה לזה, הסיכום הזה הוא נקרא "אדם". 

תלמיד: בעמוד 101 הוא כותב בשורה "שבזמן שהאדם זוכה", למעלה, "שה' נותן לו את הרצון להשפיע, וזה זוכים על ידי קיום תו"מ." אני חשבתי שמשיגים רצון להשפיע, ואז אפשר לקיים תורה ומצוות. פה הוא כותב שעל ידי זה שמקיימים תו"מ זוכים לרצון להשפיע, מה הדבר הזה?

מה הקשר בין רצון להשפיע לתורה ומצוות? האם צריכים לקיים תורה ומצוות כדי לקבל רצון להשפיע, תכונות הבורא, או שמקבלים תכונות הבורא, ואז יכולים לקיים תורה ומצוות, זאת אומרת מעשים דהשפעה? גם זה, וגם זה. זאת אומרת, תורה ומצוות נקרא כל המאמץ שהאדם עושה כדי להביא את עצמו לתשובה על השאלה "מה הטעם בחיי?".

השאלה "מה הטעם בחיי?", היא שאלה שנובעת מזה שמתגלה הכלי שהוא ההפך מהבורא. הבורא הוא מקור החיים, האור שבנה את הכלי, וממלא את הכלי. כשהכלי שואל "מה הטעם בחיי?" זו הרגשת הריקנות, הרגשת הפירוד, התרחקות. אז כשמתעוררת שאלה כזאת באדם, אם השאלה הזאת היא כבר באמת מתוך העמקות שלו, לא שהוא הפסיד איזה כסף או כבוד ואומר שיש לי כלי ריק של כבוד או כסף, אלא אם הוא רואה שאין לו במה למלא את הכלי שלו, לא בכבוד ולא בכסף ולא במושכלות ולא בתענוגים בהמיים, זה נקרא "מה הטעם בחיי?". שבכל מה שיש לפניו בעולם הזה, זאת אומרת בכל מה שאפשר למלא את הכלי בעל מנת לקבל, הוא לא מסוגל למלא. זה נקרא שמתגלה כלי שאפשר למלא אותו רק בעל מנת להשפיע, ניצוץ, נקודה שבלב.

כלים שאפשר למלא בכוונה על מנת לקבל נקראים כלים דעולם הזה. רצונות שאפשר למלא אותם רק על ידי כוונה על מנת להשפיע, נקראים כלים דעולם הבא, כלים רוחניים. 

אז אנחנו מדברים על אדם שעל ידי סתם קבלה לעצמו, תיתן לו את כל העולם עם כל הדברים שיש, זאת אומרת את כל האפשרויות לקבל תענוג, ולמלא אותו בצורה ישירה, פתאום הוא מרגיש שזה בלתי אפשרי, אני אישאר ריק. זה נקרא שמתגלה בו אותו כלי שהבורא החדיר על ידי השבירה, על ידי שבירת הכלים, או על ידי חטא אדם הראשון. זה אותו דבר.

אז מאותו רגע שהוא מרגיש את השאלה הזאת, "מה הטעם בחיי?", ומתחיל לעשות איזה פעולות בהכרח, כי השאלה הזאת, החיסרון הזה כבר קובע מה הוא יחשוב, וירגיש, ויעשה ויזוז. כל הפעולות שנובעות מהנקודה הזאת שבלב, בעצם זה כבר חיפוש מסך, והוא עוד לא יודע מה זה, בחיפוש של המילוי הרוחני, הן נקראות תורה ומצוות. 

כי הוא כבר הולך בעצם לבנות כלי רוחני. שהכלי עצמו נקרא המצוות, ובונים אותו מ-620 מצוות, מ-620 חלקים שיש בסך הכול בפרצוף, ותורה זה שהוא הולך להשיג את האור, את המילוי בתוך זה. אז למרות שהוא עדיין רחוק מזה, וכל הפעולות שלו הן עוד בעל מנת לקבל, ועד שהוא מגיע ללא לשמה עוברות עוד כמה שנים טובות, אבל בכל זאת גם הפעולות האלו נקראות תורה ומצוות. 

וכשהוא זוכה למסכים, זאת אומרת התגלות הבורא מגיעה לו, ומזה נבנה בו מסך, כוח התגברות, התנגדות לרצון לקבל, יכולת לעבוד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, אז זה נקרא באמת שהוא עושה פעולות נכונות רוחניות, שהן נקראות מצוות. והאור שהוא מקבל בתוך הכלים האלה, זאת אומרת בפרצופים שעושה נקרא תורה. זאת אומרת, יש תורה ומצוות כהכנה, ויש תורה ומצוות כעצמם. 

על זה בעל הסולם כותב בכרך א' בזוהר, אחרי "הקדמת ספר הזוהר", יש לנו חלק שנקרא "מראות הסולם", "ביאור כללי לכל י"ד פקודין, ואיך מתחלקים ל ז' ימי בראשית". אז הוא אומר כך, באות א'.

"המצות שבתורה, נקראים בלשון הזהר בשם "פקודין". ונקראים אמנם גם בשם" תרי"ג ""עיטין"." זה מה שאתה שואל, יש מצוות לפני שאני עושה משהו באמת, ויש מצוות אחרי שאני עושה משהו. כשאני כבר יודע לעשות משהו באמת. זאת אומרת, לפני שרכשתי מסך, ואחרי שרכשתי מסך. גם עכשיו הפעולות שלי נקראות מצוות. "וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור"," זה מה שאנחנו עכשיו עושים. "ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים".

ועל דרך זה יש בתורה ומצות, בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שאמרו חז"ל: "עושי דברו, לשמוע בקול דברו", ברישא "עושֵי" והדר "לשמוע" (שבת פ"ח). וכשמקיימים תורה ומצות בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים לשמוע נקראים המצות בשם תרי"ג "עיטין"," עצות "והן בחינת אחור.

 גם אנחנו נמצאים באחוריים, בהסתר פנים, בבחינת אחוריים. "וכשזוכים לבחינת "לשמוע בקול דברו"", שרוכשים כזאת מידה, כזה מאמץ "לשמוע בקול דברו", זאת אומרת, בחינת הבינה, תיקון חפץ חסד. אז "נעשים תרי"ג המצות בבחינת "פקודין" הוא מלשון פקדון. 

מה זאת אומרת פקדון? שיש, כשנכנס משהו. מה זה נקרא פקדון? שרכשתי משהו. "כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת,"

שהמצווה הזאת עצמה היא מדרגה מיוחדת בפעולה הרוחנית. אז כנגד הפעולה הזאת, בא המילוי, פקדון. שהיא "כנגד אבר מיוחד, בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה." ושל הגוף. מה זאת אומרת של הנשמה ושל הגוף? ה"גוף נקרא כלי, שיש בו תר"ך חלקים, וכנגד כל התר"ך חלקים שמתקנים כל חלק וחלק, בא הפקדון הזה, וגם יש תר"ך פקדונות, אורות. 

"ונמצא, בעשית המצוה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות," שממשיך כבר אורות, זה נקרא "פנים". "ומבחינה זו דפנים של המצות נקראים אז בשם תרי"ג פקודין. מבאר רבי שמעון את י"ד פקודין הנ"ל." וכן הלאה.

זאת אומרת, יש לנו פעולות לפני שאנחנו רוכשים מסך, ואז הפעולות שאנחנו עושים נקראות "אחוריים", וכשזוכים למסך, ועושים ממש פעולה, ומושכים את האור, אז זוכים לפנים. אז יש לך עיטין, עצות איך להגיע לפעולה הנכונה, ופקודין, שאתה כבר מגיע לפקודות. 

תלמיד: אבל מהי התורה שלפני רכישת המסך? 

זה לא חשוב. "מצווה" נקראת פעולת הזיווג עצמה, והתורה נקראת "אור" שנכנס מהזיווג לתוך הפרצוף. כנגד זה לפני המחסום, למטה ממחסום יש לנו פעולה, שכביכול אנחנו משתוקקים, ורוצים, וכולי, וזה גם נקרא "מצווה", על אף שוודאי פועלים ללא מסך. וגם יש לנו תורה, האור המקיף שמאיר מרחוק, ולאט לאט מקדם אותנו. הוא עדיין לא יכול למלא אותנו, אלא עדיין מאיר מרחוק לכלים. אז כנגד תורה ומצוות אמיתיות, יש תורה ומצוות כביכול, שנקראות "הכנה". 

תלמיד: מה זו טעות נכונה בדרך?

אם הטעות נכונה אז היא מתגלה כנגד הבורא. סך הכול כל הטעויות שלנו, כל הכרת הרע שלנו, כל הכלי שלנו, כל ההפכיות שלנו מהבורא נקראת "פרעה". אז הוא בדיוק כנגד הבורא. מה עשה הבורא? הוא ברא משהו כנגדו, בדיוק כנגדו. 

זאת אומרת, את כל התכונות שלו הוא הפך ועשה משהו כנגדו, ועכשיו אם תבוא איזושהי הבחנה ניטראלית ביניהם, בין הבורא ובין הדמות ההפוכה ממנו, אז ההבחנה הזאת שנקראת "אדם" יכולה לבדוק, ללמוד מהתכונות הניגודיות האלה בין הבורא לפרעה, גם את התכונה הזאת, וגם את התכונה הזאת, מה ההפרש ביניהן ומה עדיף. והסיכום שכבר יהיה לו מההבחנות האלו, ההחלטה שלו, זה נקרא דרגת ה"אדם".

לכן הבורא בעצמו לא יכול מלכתחילה לברוא את האדם מעצמו. "בורא" זה נקרא בר, מחוץ למדרגה. בתוך המדרגה שלו, אם הוא עושה משהו, זה נמצא בתוך המדרגה שלו, זה כמו עובר בבטן אימו. לעובר בבטן אימו כבר יש משהו בכל זאת מחוץ לאימא.

זאת אומרת, הבורא שרוצה לברוא משהו, הוא חייב לברוא תכונות ניגודיות אליו, הפוכות ממנו. אז לאט לאט עם התפתחות המערכת הזאת הנברא העתידי מגיע למצב שהוא רחוק יותר ויותר מהבורא, הוא מתחיל להרגיש באיזה מקום, באיזה מצב שהוא ההיפך מהבורא.

ההיפך מהבורא אנחנו מתחילים להרגיש מהשאלה, "מה הטעם בחיינו?", נקודה שבלב, זו ההתחלה שלנו. זאת אומרת, לפני שהאדם מרגיש את השאלה, "מה הטעם בחיינו?", אבל לא כי איבד תענוגים בהמיים כלשהם, ואם תחזיר לו תענוגים בהמיים הוא יסתפק בזה, אלא הוא לא יכול להסתפק בתענוגים בהמיים, והשאלה היא באמת כנגד הבורא, זה נקרא שהאדם מתחיל את ה"עיבור" שלו. מתחיל להתעבר בתוך הבורא עדיין, עוד לא יצא ממנו, כי הכול עדיין על חשבון הבורא, אבל כבר מתחיל להיות כאן משהו מחוצה לבורא. ומזה שהוא מתחיל להיות מחוצה לבורא, מזה נובעת השאלה, "מה הטעם בחיינו?". 

כל השאלות מסוג מה הטעם בחיינו, בכל הגודל שלהן בקו שמאל, נובעות מהרגשת ההפכיות מהבורא. והרגשת ההפכיות מהבורא זה נקרא "נברא". נברא מזה שנברא, ברא. ברא, בר, חוץ. כלומר מתי אנחנו נולדנו והתחלנו להיות עצמאיים, עוד לא עצמאיים, אבל כביכול נקראים "נבראים", מרגע שקיבלת בחיים שלך בגלגול הזה את השאלה הזאת, "בשביל מה אני חי?", שאלה רצינית כנגד הרוחניות, לא כנגד העולם הזה, מזה מתחיל להיות אדם. ולפני זה אין בחירה חופשית, לפני זה אין אדם.

לפני זה הבורא מנהיג את המערכות ומקדם אותן עד שמתעוררת בהן השאלה הזאת. לכן ברגע שיש את השאלה הזאת, היא צריכה להביא את האדם לפעולה היחידה העצמאית, הרצונית, בבחירה. ואיזו פעולה בבחירה? לחפש איך להתאחד לכלי, ושוב לחזור למצב, להיות כמו בורא. בשביל זה האדם צריך ללקט את כל יתר הנשמות, זאת אומרת, הבחירה היא בקבוצה וכל הפעולה הזאת. 

תלמיד: גם בכל הפעולות שלנו בקבוצה, ובכל מיני מחשבות שאני מנסה לחפש מה הבורא רוצה ממני, יכולה להיות טעות.

לא יכולה להיות אצלנו שום טעות בדרך. אין טעויות בכלל, אם אנחנו מדברים על המערכת שמביאה אותנו לתיקון. אלא מה שנראה לנו טעות זה גילוי ההפכיות שלנו מהבורא. והטעות היחידה שיכולה להיות אצלנו היא לתת פחות יגיעה ממה שאפשר כדי לזרז את ההתפתחות, כדי לזרז את ביאתנו לתיקון. זו הטעות היחידה, זאת אומרת רק בזה יש בחירה. 

זה מה שבעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס, הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר, "קח לך את זה". זאת אומרת, תן בזה יגיעה, רק בזה. אם אדם נותן יגיעה אז הוא הולך קדימה, אם לא נותן יגיעה אז מרגיש ייסורים עד שהם מכריחים אותו בכל זאת ללכת קדימה. זאת אומרת, היגיעה היא כדי למצוא כוח ללכת קדימה לפני הייסורים. לא שהייסורים ידחפו מאחורה, אלא למצוא כוח שימשוך אותי מקדימה, וזו יכולה להיות רק החברה. 

כי הבורא לא ייתן כוחות, זו הבחירה שלו, הוא שם אותך כך במקום. אתה בעצמך לא יכול למצוא כוחות כאלה, אלא רק חברה, זה מה שבעל הסולם כותב. זה הכוח הצדדי היחיד שיכול להיות. ובעצם זה הבורא בסופו של דבר. מה זו החברה? הבורא. במידה שאתה מוותר על האגו שלך ומוכן להתחבר לחברים למען השגת המטרה, אז בעצם זה אותו בורא. במידה הזו אתה משווה איתו תכונות, ואז מאיר לך האור ומקדם אותך קדימה.

אז מה החברים, בשביל מה החברים? זו פשוט אותה הופעת הבורא אם אתה מתייחס אליהם כמו לחלקי הנשמה. זה אותו בורא רק שמופיע בצורה כזאת, מפני שבצורה כזאת אתה מסוגל לראות את העבודה שלך ולתת יגיעה ולא להשלות את עצמך. הדבר הוא פשוט מאוד. 

תלמיד: איך לבדוק את הטעות שאמרנו שאתה נותן פחות ממה שאתה יכול?

איך לבדוק את הטעות, האם אני נותן פחות ממה שאני יכול? זה גם מאוד פשוט לבדוק. האם אני מוציא מהחברה התרוממות, התעוררות מקסימאלית שרק אפשר. האם אני כל הזמן מחפש איך להיטיב לחברה שהיא תהיה המועילה ביותר אליי. זאת הבדיקה האם אני עושה מספיק, האם אני עושה את המיטב. בגלל שהכול נמדד כלפי החברה, אז אני יכול לראות את זה בסופו של דבר. כלפי הבורא אני משלה את עצמי ואין לי שום בסיס למדידה. 

לכן בעל הסולם אומר שהבחירה חופשית היא, העושה כל פעם חברה יותר טובה, המחפש כל פעם, המוצא כל פעם חברה יותר טובה, יותר מתאימה להתקדמות. זאת התשובה לשאלה "מה בידינו לעשות?". חוץ מזה, כל הפעולות שלנו, כל המחשבות שלנו, כל ההחלטות שלנו, הן כולן מלמעלה, הן לא שלנו. הן רק נכנסות לאותו משפט שהבורא לוקח ידו של אדם ושם אותו על גורל הטוב. 

כל הדברים שלא שייכים להחלטה שלי כלפי החברה, שייכים למשפט הזה שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, הם מלמעלה. יש רק שתי פעולות. פעולה אחת של הבורא אליי בזה שהוא שם את היד שלי,  דרך ייסורים, בדרך טובה, לא חשוב איך, בכל מיני דרכים. זו הפעולה היחידה שלו, לשים את היד שלי על גורל הטוב, והפעולה היחידה שלי היא שאני הולך להתחזק דרך החברה. חוץ מזה לא קיים שום דבר במציאות, בפעולה, במחשבה, בכוחות, בהפעלה. שום דבר, רק שני אלה, אחד ממנו, אחד ממני.

(סוף השיעור)