שיעור בוקר 06.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1074,

מאמר "מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1074, "מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה".

זה גם מובן לנו, שמי שבא לקרבן עולה, אז הוא זכר כי כך אנחנו מבחינים בין זכר לנקבה.

קדימה.

מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ד
1989/90 - מאמר 24

"הזה"ק (ויקרא דף כ"ד ובהסולם אות ע') אומר וזה לשונו "אם עולה קרבנו". רבי חייא פתח "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". "מחשבה של הקב"ה", היא "עליונה וראש הכל". "וממחשבה ההיא נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש". "וממחשבה ההיא נמצא, שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". "המחשבה של האדם" היא "ראש הכל". וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו "בעולם הזה" ו"בעולם הבא". "וממחשבה ההיא, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל". "וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים, וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים. ועל זה אומר הכתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם".

ובאות ע"ג אומר וזה לשונו "כל הבא לקרבן עולה, כולם זכר ולא נקבה", משום ש"קרבן עולה" עולה על "הלב", דהיינו על "המחשבה", שהיא למעלה מן "הלב", "שהמחשבה" היא חכמה, נבחנת לזכר, "והלב" לנקבה, דהיינו בינה, בסוד "הלב מבין".

ויש להבין מהי "מחשבה של הקב"ה" בעבודה, ומהי "מחשבה של האדם" בעבודה, שעל זה אומר הכתוב, כפי מה שכתוב הזהר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". וכמו כן יש להבין, מה מרמז לנו בזה שאומר "קרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה, שהיא זכר. מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.

ידוע שהגם שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", שהנבראים יקבלו טוב ועונג, מכל מקום מטעם בכדי להוציא שלימות פעולותיו, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר" על הטוב ועונג. והיות שכל הנבראים נבראו ברצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא שאין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אלא רק שהוא יודע, שמזה הדבר הוא יכול לקבל הנאה ותענוג. אחרת הוא לא מסוגל לעשות שום תנועה, היות שזה יהיה בסתירה להשורש של הנבראים.

ולפעמים שהאדם כן עושה פעולות, אפילו שאין לו הנאה מהמעשים האלו, זהו מטעם, שיודע, שעל ידי זה הוא יקבל אח"כ הנאה ותענוג, מה שיתנו לו תמורת עבודתו, היינו תמורת הפעולות שעשה, שלא היתה לו מהן שום הנאה. ורק מטעם ההנאה, שהוא יקבל אחר העבודה, זה נותן לו כח לעבוד עבודה, מה שהוא לא נהנה מזה עכשיו, אלא שעתיד לבוא אח"כ.

מה שאין כן אם השכר בספק, כבר אין כח לעבוד בעבודה, שאין האדם נהנה מזה. מה שאין כן למשל, האם הנותנת לאכול להילדים שלה. והגם שזה עבודה, היינו לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה, וגם היא מאכילה אותם. ויש כאן להבחין ב' פעולות:

א. פעולות, שהיתה מוותרת עליהן.

ב. פעולות, שאין בדעתה לוותר עליהן.

היינו, לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה וכדומה, על אלו הפעולות היא היתה מוותרת עליהן. ואנו רואים, שאצל עשירים יש מי שקונה מצרכים ויש טבחית, שזה מראה שהאם יכולה לוותר עליהן. אבל זה שהאם מסתכלת על הילדים איך שאוכלים, הגם שהאם, בעת, שהיא מסתכלת, שהילדים יאכלו, אין היא אוכלת, אבל האם מוותרת במצב הזה על עצמה. והיא נהנית מזה שהיא רואה, איך שהילדים אוכלים. ואף פעם לא תעלה להאם מחשבה, מה יהיה לי מזה, שאני רואה, שהילדים הקטנים אוכלים.

והיא לא רוצה בשביל זה לא "עולם הבא" ולא "עולם הזה". והטעם הוא, היות שיש לה הנאה מפעולה זו, כבר אינה צריכה תמורה. לכן, אם היה מגולה את הטעם ב"תורה ומצות", כמו שאמרו חז"ל "שהתרי"ג מצות" נקראים "תרי"ג פקודין", כמו שמפורש בהסולם, שבכל מצוה יש בה אור מיוחד, המאיר בה, ובטח אם זה היה מגולה, ולא היו צריכים להאמין בזה, בטח כל העולם כולו היו עוסקים רק ב"תורה ומצות".

אולם, היות שנעשתה "הסתרה" על הטוב ועונג, שזה לא מתגלה מטרם שהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", לכן יש הפרעות מצד הגוף, שהוא צועק, מדוע אתה רוצה ללכת "נגד הטבע", מה שהקב"ה ברא את האדם, שהוא יקבל הנאה ותענוג. ואתה רוצה לוותר על זה. והגם שהאדם מבטיח להגוף, שיהיה לו שכר, בזה ששומר "מצות התורה", נמצא שהוא כן יקבל תמורה, אז כאילו הגוף שואל, באיזה כלים אני אקבל שכר, "בכלים דקבלה" או "בכלים דהשפעה".

אז אם האדם אומר לו, שהוא יקבל את השכר "בכלים דקבלה", אז הגוף שואל, מדוע ה' נתן לנו כל כך הרבה מצות, הלא הוא "אב הרחמן" ו"טוב ומטיב". ומדוע הוא לא נותן לנו את כל השכר, שרוצה לתת עבור קיום "כל התרי"ג מצות", עבור עבודה של "חצי תרי"ג מצוות". ומאי איכפת לו, אם היה נותן את כל השכר עבור חלק קטן "משמירת תורה ומצות", ולמה אנו צריכים לעבוד כל כך קשה ולקיים "כל התרי"ג מצות".

וזה דומה מהמשל של האם, שהיא מאכילה את ילדיה באכילה ושתיה, אבל היא צריכה לקנות את המצרכים, ולבשלם, וכדומה, שעל כל הדברים האלו היתה מוותרת. וממה היא לא מוותרת, מזה שהיא רואה ומסתכלת, איך שהילדים אוכלים. ואת הילדים הקטנים היא בעצמה מאכילה אותם, ומזה יש לה הנאה, ועבודה זו היא לא רוצה לוותר, משום שמעבודה בעצמה היא נהנית, ואינה זקוקה לשום תמורה עבור עבודה זו.

ובהאמור יוצא לנו ב' דברים:

א. שהוא לא כל כך רחוק מהשכל, היינו מי שרוצה לקבל שכר ב"כלים דקבלה", אבל הוא שואל, בשביל מה רוצה הקב"ה מאתנו שנשמור כל כך הרבה מצות, כלומר שהיה צריך לתת כל השכר, שרוצה לתת, בקיום "חצי מהתרי"ג מצות", כיון שעבודה שהוא עובד אין בה הנאה, אלא דוקא מהתמורה שיקבל אח"כ. וזה נקרא, שהוא "מקבל שכר בעולם הבא", כלומר בזמן העבודה אין הוא מרגיש שום תענוג, אלא כל מה שהוא רוצה לעבוד, הוא על השכר, שיבוא אח"כ.

ב. שיש להבחין בהשכר, שהוא רוצה לקבל את השכר ב"כלים דהשפעה", היינו שתהיה "אהבת ה'", ושירגיש שהוא משמש את המלך. נמצא שהוא מקוה לקבל שכר, שהשכר הזה יקובל אצלו אח"כ, בכלים הנמצאים "בעולם הזה", היינו בהווה. ואז, כשזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", אז כשהוא מקבל את כל מצוה ומצוה בבחינת "עולם הזה", אין הוא אומר אז, מדוע ניתן לנו כל כך הרבה מצוות.

וזה כדוגמת, שאין בעולם הגשמי, שיהיה מי שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע הוא הכין בשבילנו כל כך תענוגים גשמיים. כך אותו דבר הוא בזמן שהאדם זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", שאז בכל מצוה ומצוה הוא מרגיש טעם אחר, ושאין בדעתו של אדם לוותר עליו.

אולם יש כאן חסרון גדול בעת העבודה בבחינת "תרי"ג עיטין", היינו בזמן שהתו"מ הם רק בבחינת "עצות" איך להגיע ולקבל את "הכלים דהשפעה", כי ההתנגדות מצד הגוף היא גדולה מאוד, מסיבת שהיא ממש נגד הרצון לקבל שלו, שבטבע הזה האדם נולד. נמצא, שהם (עבודה ושכר) ב' בחינות נפרדות זו מזו, כלומר שבזמן שהשכר הוא בכלים דקבלה, יש לו חומרי דלק, מטעם שיקבל שכר. אבל תמיד יש לו יגיעה, מטעם היות שהשכר, מה שהוא מקבל, הוא "בעולם הבא", היינו לא עכשיו אלא בזמן אחר, שהוא יבוא, הוא יקבל שכר. היינו שהוא מסתכל על התמורה, מה שהוא יקבל אח"כ. נמצא שהוא היה יותר שבע רצון, אם היה מקבל יותר שכר ופחות עבודה, כי הוא מסתכל על התמורה. נמצא שתמיד יש לו יגיעה, מטעם שאצלו השכר היא הסיבה, המחייבת אותו לעבוד בתו"מ. לכן זה דומה כמו בעולם הגשמי, שמקבלים שכר עבור עבודה, אז עבודה היא רק "אמצעי". ואם היתה אפשרות לקבל השכר בפחות עבודה, בטח כל אחד ואחד היה בוחר למקום, שנותן יותר שכר ופחות עבודה.

מה שאין כן כשהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", אז יורד ממנו את "ההסתר והצמצום", שנעשה על "תורה ומצות", וזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", כנ"ל. היינו שבכל מצוה ומצוה, שהוא עושה, הוא משיג את הטעם שבמצוה. נמצא שהשכר הוא "בעולם הזה", היינו במצב ההווה, שבו האדם נמצא. ובטח שאין לומר, שהאדם יוותר על העבודה, כי בהעבודה בעצמה שם הוא מקום לקבלת השכר. נמצא שב"כלים דהשפעה" שם "התרי"ג מצות" הם בבחינת "מנוחה" ולא "עבודה ויגיעה", כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב על "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ושאלנו, מה בא זה לרמז לנו בעבודה, בזה שאומר "שהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים להמצא השם הקדוש", מה שאין כן "המחשבה של האדם מתפשטים, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל. וממחשבה ההיא נמצאים עבירות וחטאים וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכת דמים".

ועל זה אומר הכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". הנה "מחשבה של הקב"ה" הכוונה על "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו, היינו שהוא רוצה רק להשפיע להנבראים כל טוב. לכן "התורה ומצות", שהוא נתן לנו לעשות, אנו מוכרחים לומר, שאין כוונתו שאנחנו צריכים לתת לו את העבודה הזאת, והוא מקבל את העבודה. הלא רצונו הוא רק להשפיע. לכן אומר ש"מהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש".

ויש להבין מהו הפירוש "להמצא השם הקדוש". אלא לפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", נמצא לפי זה, ש"השם הקדוש" של הבורא הוא "טוב ומטיב", היות שהשם הזה נסתר מהנבראים, כל זמן שאין להם "כלים דהשפעה". לכן ניתנו לנו התו"מ בבחינת "עיטין", היינו עצות, איך על ידם להגיע להשיג את "הכלים דהשפעה", כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, שענין עבודה שלנו בתו"מ, זהו לא מטעם שהוא צריך שנקיים את מצותיו, אלא הנבראים מקיימים מצותיו, שע"י זה הנבראים מתקנים עצמם, שיוכלו לזכות ל"כלים דהשפעה". וזה הפירוש מ"ש "להמצא השם הקדוש", שע"י זה כל אחד ואחד ירגיש, ששמו של הקב"ה הוא "טוב ומטיב".

מה שאין כן "המחשבה של אדם", (מהן) מתפשטים זוהמא דיצר הרע, היות שהאדם, שהוא בחינת "נברא", שהוא בחינת "יש מאין", כלומר שיש להאדם מחשבה רק איך לקבל ולא להשפיע, והגם שזה שורשו של אדם, אבל על הרצון לקבל הזה נעשתה "הסתרה וצמצום", לכן נמשכת מהמחשבה זו שבאדם בחינת "יצר הרע". כלומר, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים של השפעה, בכדי שתהיה לו בחינת "דביקות עם הבורא", הנקראת "השתוות הצורה", אז הרצון לקבל הזה מצייר להאדם ציורים, שיהיה לו רע, בזה שהוא נותן מכוחו לאחרים.

לכן בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ על הכוונה דלהשפיע, ולא לקבל שום דבר מה שנוגע לתועלת עצמו, אז המחשבה זו מציירת לו, איך שיהיה לו רע. ועם כח הציור הזה מונעת מהאדם, שלא יכול להגיע לידי "דביקות בה'".

וזהו הפירוש ש"מהמחשבה של אדם מתפשט זוהמא דיצר הרע", כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שאמרו חז"ל "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא". ואמר "זוהמא", הוא בחינת "זו-מה", שבכל דבר של קדושה בא הנחש, שהוא "היצר הרע", ואומר לאדם "זו-מה", היינו מה יהיה לך מזה שאתה רוצה לעבוד ולעשות הכל לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. נמצא לפי זה, יהיה הפירוש "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", כי המחשבה של הקב"ה היא להשפיע, והמחשבה של האדם היא רק לקבל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה מרמז לנו בזה, שהזה"ק אומר, "שקרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה שהיא זכר, מטעם שמחשבה היא חכמה נבחנת לזכר, והלב לנקבה שהיא בינה "בסוד הלב מבין".

ידוע מה שאמרו חז"ל "עין רואה והלב חומד". ויש להבין, מה מרמז לנו "עין". ידוע, שעיניים נקרא "חכמה", היינו מחשבה. ומחשבה נקראת זכר, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאצל האדם, שהוא צריך לקבל על עצמו "עול מלכות שמים", אמונה זו שהאדם מאמין, הנקראת "בחינת מוחא", המחשבה זו משפעת להלב, שאז הלב מתחיל לחמוד להדבר שעלה לו במחשבה במוחו. מבחינת זו נקרא "עין" מחשבה. וחכמה, מה שהוא רואה ומצא חן בעיניו, את זה הוא משפיע להלב. לכן הלב חומד "להדבר שבמוחא".

ובהאמור יוצא, "שהמחשבה של הקב"ה" היא "להשפיע". ועל זה יש לפרש, אמרו חז"ל (אבות פרק ב' א') "דע מה למעלה ממך, עין רואה". שיש לפרש, שהאדם צריך לדעת מה שיש למעלה מהאדם, היינו מה שיש למעלה "ממחשבת האדם", ששם יש "מחשבה של הקב"ה", הנקראת "עין רואה", כמו שאומר הזה"ק, ש"עין נקרא מחשבה, ומחשבה נקראת חכמה, שהוא זכר".

וכמו שלמדנו, שאור החכמה בא מצד המשפיע להמקבל, לכן מוטל על האדם להדמות לעין של מעלה ולהיות משפיע לה', שזה נקרא "השתוות הצורה", ושזה נקרא "אמונה בה'", שזה נקרא בחינת "מוחא", היינו מחשבה שהאדם צריך להיות בהשתוות הצורה להבורא.

וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"ז) וזה לשונו "אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית. ויש בהשואת הצורה האמורה בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". וענין העסק בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו הוא השואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך".

ולפי זה יוצא, אם האדם מאמין ב"דע מה למעלה ממך העין רואה". "דע" היא בחינת "דעת". ו"דעת" נקראת בחינת חיבור ודביקות. "מה למעלה ממך עין רואה". שהעין של הקב"ה, שהיא בחינת "חכמה", שענין "דע" הכוונה על דביקות, שהאדם לה תדבק "בלמעלה ממך", שהיא בחינת "מוחא", היינו אמונה כנ"ל.

וכפי הכלל "עין רואה והלב חומד", כלומר שהמחשבה, שהיא בחינת "זכר", משפיע להלב, שהיא בחינת "חמדה ורצון", אז כמו שהמחשבה, שהיא בחינת "אמונה", יש לו השתוות עם ה', כנ"ל, אז גם הלב, שהוא הרצון לקבל, אינו רוצה לשמש עם בחינתה, שהיא "בחינת קבלה", אלא שהיא מושפעת מהמחשבה ורצה להיות משפיע כמו המחשבה. נמצא, שאם האדם שלם עם השתוות הצורה בבחינת "מוחא", זה משפיע להלב, שגם הלב יהיה בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

וזהו על דרך שביארנו על מה שאמרו חז"ל "כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". שפירושו, שכל מי שיש לו "קבלת עול מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", דבריו נשמעים אצל הגוף, היינו כל הגוף שומע בקולו מטעם הנ"ל. כי אם המחשבה היא בבחינת "אמונה למעלה מהדעת" בבחינת "השתוות הצורה" כנ"ל, המחשבה, שהיא זכר, משפיע להלב, שהיא בחינת נקבה, כמו שכתוב "והלב מבין". וזה שאומר הזה"ק "בינה זהו לבא", והיא בחינת נקבה.

לכן אם "עולה קרבנו הוא זכר". ואמר, שהטעם הוא משום "שעולה" בא לכפר על "המחשבה", שהיא זכר חכמה. כלומר, שאם האדם חטא, היינו שפגם בחינת המחשבה שלו, שהיא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", אז הוא צריך לתקן את הבחינה שפגם בה. והיות שבחינת "אמונה", שהיא בחינת "עין רואה", שהיא בחינת "חכמה שלמעלה", שפירושו הוא, ש"המחשבה של הקב"ה" היא "רצונו להטיב לנבראיו", היינו להשפיע לתחתונים, והאדם פגם בזה, היינו שלא מאמין שיש מנהיג על העולם והוא משגיח על הנבראים בבחינת "טוב ומטיב", ועל האדם מוטל לתת שבח והודיה להקב"ה.

נמצא, שאם אין האדם מאמין בה', שהוא המשפיע, הנקרא "זכר", לכן האדם צריך להביא קרבן של זכר, שזוהי הבחינה "שכנגדה", שבזה הוא פגם. לכן הפגם של המחשבה הוא חמור מאוד, משום שזהו כל ענין של מטרת הבריאה. והאדם אינו מאמין בזה, לכן נקרא זה, שחטא ופגם במחשבה, וצריך לעשות את התיקון גם כן באותה בחינה.

ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב "אם עולה קרבנו", "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ואומר "וממחשבה ההיא נמצא שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". ויש לפרש, שבדרך עבודה נקראת "מלכות" בחינת "מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", ו"תורה שבכתב" נקראת בחינת "תורה". היינו, שאי אפשר לזכות לבחינת "תורה", אם עדיין לא זכה לבחינת "אמונה", כמו שאמרו חז"ל "אסור ללמוד תורה לעכו"ם".

אלא לאחר שזכה לבחינת "אמונה", הוא יכול לזכות לבחינת "תורה". וזה שכתוב "וממחשבה ההיא", היינו מבחינת "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו", נמשכת בחינת "אמונה" ובחינת "תורה". כלומר, זה שניתן לנו בחינת "אמונה", שכולם שואלים, מדוע עשה הסתרה על השגחתו יתברך וצריכים על זה אמונה, התשובה לזה היא, שגם זה הוא מטעם "להטיב לנבראיו", הנקרא "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". נמצא, כשדבוקים במחשבתו יתברך, יש להאדם הכל. מה שאין כן המחשבה של האדם אומרת, וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים וזדונות. וזה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

לכן מוטל על האדם להתאמץ ולרכז כל עבודתו, שתהיה אך ורק להיות דבוק במחשבתו יתברך, ולהאמין בזה שהוא משגיח על העולם בבחינת "טוב ומטיב", וכשתהיה לו אמונה הזאת, יזכה להכל."

שאלה: אתה אומר לנו כל הזמן שאנחנו צריכים ללמוד מהילדים איך אנחנו צריכים להתנהג מול הבורא. ואנחנו רואים איך האימא כשהיא נותנת את האוכל לילדים, היא נהנית מזה. למה כל כך קשה לנו לקבל מהבורא מה שהוא רוצה לתת לנו לאכול? הרי זה המאכל הכי טוב שיש, למה אנחנו לא יכולים להתנהג כמו הילדים?

הסתרה. אנחנו לא רואים, לא מבינים, וזה לא מגולה. אם זה היה מגולה אז כולם היו צדיקים גמורים.

תלמיד: אז איך אנחנו כל פעם מגלים את ההסתרה, רק דרך החיבור עם החברים?

לכן כל העבודה שלנו זה לסלק את ההסתרה.

תלמיד: איך בדיוק עושים את זה?

בקבוצה. אין יותר.

תלמיד: זאת אומרת, לקחת את המחשבות שלי ולהצמיד אותן למחשבות של הבורא, זה בעצם לעשות השתוות צורה. כמו שהוא רוצה להיות "טוב ומיטיב" לנו, כך אני צריך להתנהג עם החברים?

כן.

שאלה: נשמע מהמאמר שהשליטה על הלב היא דרך השכל, המחשבות, האמונה. ואנחנו לצד זה גם לומדים, ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

כן.

תלמיד: אלה דברים משלימים או שיש עבודה כזו ועבודה כזו?

משלימים. אם אדם עושה הרבה מעשים באופן מסוים, אז מהמעשה נמשך גם ללב. הרגלים.

תלמיד: אפשר גם להגיד שבזה שהאדם נצמד לעשירייה, זה משלים גם את השכל וגם את הלב, את המעשים שקשורים גם להבנה וגם להרגשה?

כן.

שאלה: אני לא הבנתי איך אפשר ליהנות מהעבודה ולא מהשכר? כמו לדוגמה אימא שמאכילה את הילדים.

יש לה במאמץ עצמו תענוג שהיא מאכילה אותם.

תלמיד: כי יש לה כבר אהבה לילדים. אבל איך אנחנו, שעדיין לא זכינו לבחינת אהבה, יכולים ליהנות מהעבודה ולא מהשכר?

אז אנחנו צריכים לקבל מהסביבה חשיבות העבודה, ולהשתדל לבצע אותה כמה שאפשר ומתוך זה יאיר לנו קצת אור התענוג. וכך נלמד שבפעולות השפעה יש לנו תענוג.

שאלה: הוא אומר, שבעצם עד שאין אמונה אין שום דבר שבאמת קשור לבורא. היתר זה מחשבות הנברא שאנחנו מכירים. מה זו אמונה?

אמונה זה הכוח שנותן לי אפשרות להשפיע, אמנם אין לזה שום יסוד.

תלמיד: מה ההבדל בין אמונה להרגשה בלב, שהוא כאילו מפריד ביניהם?

הרגשה שבלב זה כבר כאילו עובדה, זה כביכול כבר נמצא בחוש. מה שאין כן, אמונה זה כשאני עדיין לא הגעתי לחוש ממש.

תלמיד: ובכל זאת יש כאילו סדר. קודם להגיע לאמונה ואחר כך להרגשה?

כן.

תלמיד: אז איך המצב הזה שנקרא "אמונה" מנותק מהרגשה? איך יכול להיות משהו שהוא לא בהרגשה שלנו?

זה עדיין לא התפשט ברצון לקבל. ולכן יש לנו בזה כוחות והבחנות, אבל זה עדיין לא מספיק כדי שאנחנו נעבוד עם זה. אם אנחנו מתחברים, אם אנחנו תומכים זה בזה, אז כוח האמונה שלנו הוא גדל ועובר מדרגת האמונה לדרגת הידיעה.

שאלה: אנחנו מרגישים תענוג ברצון לקבל. אז מה ההבדל בין כלי השפעה לכלי קבלה, אם התענוג מתקבל ברצון לקבל?

התענוג מתקבל ברצון לקבל, אבל ההבדל בין קבלה להשפעה, שבכלים דהשפעה מאיר האור העליון ובכלים דקבלה הוא לא מאיר. רק בדרגות שאנחנו מעלים את הכלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע. זו דרגה גבוהה.

תלמיד: הוא מסיים ואומר ש"מוטל על האדם להתאמץ ולרכז כל עבודתו, שתהיה אך ורק להיות דבוק במחשבתו יתברך, ולהאמין בזה שהוא משגיח על העולם בבחינת "טוב ומטיב", וכשתהיה לו אמונה הזאת, יזכה להכל."

למה אני צריך להתרכז בזה שהבורא הוא טוב ומיטיב ולא באיך שאני משווה צורה אתו?

כי בזה אתה מתקן את היחס שלך לבורא, גם בדרגות שהיו לך לפני זה וגם עכשיו. וכול מה שאתה נפעל, אתה נפעל מטוב ומיטיב של הבורא.

תלמיד: הוא אומר, "ה' ית' לא חושב האם הוא משפיע לבריותיו. גם אנחנו לא צריכים לחשוב מחשבות כאלה". למה?

אנחנו לא צריכים לחשוב שאנחנו משפיעים או לא משפיעים. אנחנו רק צריכים להתחבר ושהפעולה שלנו תהיה שלמה, אז אנחנו לא נחשוב על הפעולה, אלא על הכוונה.

שאלה: למה אם אנחנו מתחברים ותומכים זה בזה, אז כוח האמונה שלנו גדל?

כי אנחנו מתחברים בכוחות האמונה שבכל אחד ובכוחות ההשפעה שבכל אחד.

שאלה: מה ההבדל בין כוח האמונה לכוח ההשפעה?

אפשר להגיד שאם זה באמת כוח אז זה אותו הדבר. הוא מתבצע בפעולה, פעולת השפעה.

שאלה: על איזה פעולות שאנחנו עושים שורה צמצום והסתר?

על פעולות שנובעות מהרצון לקבל שלנו, פעולות הפוכות מהבורא, שם הבורא לא נמצא ולכן אין שם אור העליון, הפעולות האלה לא מאירות.

שאלה: למשל, באנו לשיעור בוקר ועשינו איזו פעולה, מה היינו אמורים לקבל ולא קיבלנו?

זה הכול לפי הכוונה.

תלמיד: אני לא מבין את הרעיון הזה. לא קיבלתם שכר ובגלל זה משהו אחר מתחיל להתפתח. מה אני מצפה לקבל אבל לא קיבלתי?

אתה חייב לצפות לקבל תשלום, עבור הפעולה שלך הנכונה אתה מקבל משהו מהבורא, כי הוא יצר לך את שדה העבודה והוא רוצה שאתה תבצע את העבודה הזו ותקבל שכר. ושכר זה מה שאתה בוחר. אז איזה שכר אני רוצה.

תלמיד: אז עדיין אני מצפה לאיזשהו שכר. אני מקבל כבר שכר כזה או אחר כשאני מגיע לפה. מה עוד מסתירים ממני?

ממי אתה מקבל?

תלמיד: מעצמי, מהסביבה, מהלימוד, יש לי סיפוק, יש משהו שאני מגיע אתו וממשיך אתו, אבל מה עוד נסתר ממני, שאם זה היה מגולה אז הייתי ממש רוצה אותו וזה היה מונע ממני להגיע לתיקון, ואי אפשר היה לתקן את הכלים דקבלה. על מה הדיון בעצם?

אין כאן דיון, אנשים שואלים על שכר ועונש, על עבודה בשכר, יגיעה בשכר. אין לך על זה שום שאלה? בסדר.

תלמיד: כל מאמר ומאמר תמיד נפתח בכך שיש הסתר וצמצום ובגלל זה כל התהליך, ואני תמיד לא מבין את ההתחלה.

הבורא עשה הסתר כדי שעל ידי היגיעה שלנו, נפריח את ההסתר הזה, נבטל אותו. איך לבטל? ההסתר לא עובר, אלא אנחנו, למרות ההסתר, מגלים למעלה ממנו, מה אנחנו יכולים לבצע על ידי החיבור שלנו, למרות הגאווה, האגו שלנו, וכך אנחנו מגיעים לחיבור בכל זאת והתוצאה מהחיבור היא שאנחנו מגלים את מטרת הבריאה.

תלמיד: אז איפה השינוי שקורה אצלנו, כשבאים עם איזו ציפייה?

על ידי המאמצים אתה מושך את המאור המחזיר למוטב והוא מגלה לך את המערכת האמתית שבה אתה נמצא.

שאלה: רב"ש כותב כאן, שבזמן שאדם רוצה לקיים תורה ומצוות על הכוונה להשפיע, אז יש מחשבה שמציירת לו שיהיה לו רע וזה מונע ממנו להגיע לידי דבקות. אם אנחנו רוצים לעשות את המאמצים האלה, להידבק בחברים והמחשבה מציירת שיהיה רע ומונעת להתקדם לכיוון המאמצים האלה, אז איפה פה התנועה? איך היא קורית בכלל?

כשאתה עושה מאמצים, על אף שאתה מרגיש את כוחות הדחייה, להתקרב לחברים, להתקרב לבורא, למשוך מאור המחזיר למוטב, לגלות מה קורה באמת במחשבת הבריאה. את כל הדברים האלה אתה עושה בכוח, ואז, מתוך זה, מגיע אליך לפי המאמצים שלך המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: כשאני עושה בכוח את המאמצים האלה, מתעוררת מחשבה שמציירת ציור שזה רע, ופוגע בי. איך מתוך המחשבה הזאת אפשר להמשיך לפעול, לזוז לאותו כיוון?

אתה התחברת עם החברים?

תלמיד: אני משתדל.

אם תשתדל ותתחבר, תראה כמה תקבל במאמצים שלך שינוי מהותי.

תלמיד: במה יהיה השינוי?

אתה תתחיל להרגיש עוד כוחות שהולכים איתך יחד ומשלימים אותך.

תלמיד: ואני עדיין אצטרך להתאמץ כנגד המחשבה, או שאני אוכל כבר להשתמש בכוחות האלה?

אתה תוכל להשתמש בכוחות האלה. זה כמו שיש לכם איזו בעיה במתמטיקה, ואתם יושבים ביחד ודנים. כל אחד מוסיף משהו, מוסיף עוד משהו, וכך אתם מתחילים לברר עוד ועוד עד שפותרים את הבעיה. זה אותו דבר.

שאלה: כדי שהלב יוכל להשוות עצמו להבנה משותפת בעשירייה, האם יש סדר קבוע מראש, שקודם מברר את מחשבתו ואז נכלל בבירור הכללי שקורה בעשירייה, ורק אחר כך יכול להשיב ללב מחשבה איך זה תואם לטוב ומיטיב בעבודה שלו בעשירייה?

כן.

תלמיד: זה מתקשר לעבודה בסדנה, ייתכן מאוד שאנחנו צריכים לשפר חלק מהעבודה הזאת. כי לשכל הגשמי שלנו לוקח קצת זמן עד שהוא מסיק משהו מהבירור ואז כבר החבר הבא מדבר, ואי אפשר ממש להתכלל. ייתכן שבמצבים מסוימים צריך לעשות מן הפסקה קלה, או שאדם אפילו יכתוב לעצמו ואז להמשיך, אחרת יש בעיה עם האיכות בסדנאות, והן מתקיימות קצת כדי לצאת ידי חובה. זו פשוט הבחנה שיש שלי.

אתה צודק.

תלמיד: לגבי הקרבת קורבן, אנחנו לא כל כך מבינים מה זה להקריב ממשהו או ממשהו יקר נגיד. האם זו פעולה שהיא יותר בשכל או דווקא ברגש?

היא מאוד ברגש וגם בשכל. זאת אומרת, אני מוכן לוותר על משהו שמאוד יקר לי ואז מגלה שאם אני אוותר על זה, אני מתקרב לחברים, ואוכל לברר איתם דברים יותר פנימיים. זה קורבן.

תלמיד: ואחרי בירור כזה, הבדיקה, הביקורת על הכוונה יותר חזקה?

כן, ודאי. אם ויתרתי על מה שהיה יקר לי, ובמידת הוויתור התקרבתי לחבר, אז יש לי יכולת לברר איתו דברים יותר מהותיים.

העיקר כשקבוצה מתאספת, שכל אחד יחפש על מה אני יכול עכשיו לוותר למען האחרים, למען החברים שלי בקבוצה, כך שנרגיש את עצמנו עוד יותר קרובים אחד לאחר. כאן כל העבודה של החברים, היא מאוד חשובה וגם מאוד פורייה.

שאלה: לפעמים יש לחברים התנגדות מאוד חזקה, אפילו בזמן שיעור, מרגישים ממש דחייה מחיבור, לא יכולים לשבת על הכיסא.

כי לא עשו הכנה נכונה.

תלמיד: עכשיו הסברת שהקורבן הוא שהאדם ממש מקריב מעצמו?

מעצמו לא, אלא אנחנו מקריבים אותו ואז מתקרבים זה אל זה, לב ללב, וכך מרגישים שאנחנו יכולים עוד ועוד לראות את עצמנו כאחד.

תלמיד: במאמר רב"ש מדבר על קורבן עולה שמכפר על החטא שפגם באמונה למעלה מהדעת. יש לנו לפעמים את ההרגשה הזאת שכדי להתקרב לחברים, אני צריך במשהו לבטל את עצמי וממש ללכת למעלה מהדעת שלי.

אתה בכל מקרה חייב לבטל במשהו את עצמך.

תלמיד: אז התיקון של אמונה למעלה מהדעת הוא כשאנחנו באים ויש עשירייה גשמית, ואנחנו רוצים ממש להיכנס פנימה לתוך עשירייה יותר פנימית, ששם יש כבר פעולה יותר עמוקה.

כן.

תלמיד: במאמר רב"ש כותב על האם שקונה מצרכים, מבשלת לילדים, מאכילה אותם ומסתכלת איך הם נהנים, היא בכלל לא חושבת על עצמה, היא נהנית מהתענוג של הילדים. איך כל חבר בעשירייה יכול להגיע למדרגה כזאת, כי אין לנו אהבה טבעית כמו לאימא, אבל מצד שני נראה שיש פה איזו התקרבות?

על ידי דוגמאות שכל אחד נותן לאחרים, דוגמה כמו אימא.

תלמיד: וזה גם בתוך פעולה פנימית של האדם כלפי העשירייה, הוא ממש יכול ליהנות מזה שהחברים מתחברים?

כן, ודאי.

שאלה: כשהעבודה הופכת לשכר, ואני נהנה מזה שאני רץ ומשפיע, איך אני לא משתמש בזה לטובת עצמי?

ברגע שאתה הופך את העבודה שלך מנתינה לקבלה, ואתה דורש עבורה תשלום, אז אתה כבר נופל מהדרגה הרוחנית, אין בעבודה שלך שום התקדמות רוחנית, ואין מה לדרוש עבור זה.

תלמיד: אני לא מדבר על דרישה, אלא העבודה עצמה היא השכר, עושה ומקבל מיד, זאת לא איזו דרישה אלא כפעולה עצמה. איך כשאני במצב הזה אני לא נכנס למצב שאני מקבל שכר עבורה?

זה החשבון שלך - האם אתה יכול לעשות יותר, האם מה שתוסיף עכשיו זה יהיה גם בעל מנת להשפיע. זה הכול החשבון שלך.

שאלה: האם יש הבדל בין ביטול וויתור? האם ההתכללות היא המושכת אותנו לכל העניין הזה?

כן. מפני שבהתכללות אנחנו עובדים למעלה מהרצון לקבל האישי של כל אחד, אז יש בזה כבר כוח רוחני.

שאלה: איך פעולת ויתור שאני עושה כלפי החבר שעומד מולי תגרום לזה שאני אגדיל את החבר בהווה שהוא יהיה במציאות של יותר טוב ומיטיב עבורו?

אני לא מבין.

תלמיד: אם אני עושה ויתור, אז זה לא בשבילי, אני רוצה שהחבר יהיה יותר בטוב ומיטיב, איך זה משפיע על החבר שהוא יהיה יותר בהרגשה של טוב ומיטיב?

כי אני ברצון שלי פועל עליו.

תלמיד: איך זה שאני עושה ויתור התוצאה היא אצל החבר?

אבל האם אני מתכוון אליו?

תלמיד: כן. איך אני עושה פעולה שנקראת "ויתור"? על מה אני מוותר? איך אני מוותר כך שהמציאות של החבר תהיה בהווה ביותר טוב ומיטיב?

אתה כביכול מוסר לו את הכוחות שלך, מתחלק עימו, תומך בו.

שאלה: אמרת קודם שעבודה מאוד חשובה ומאוד פורייה היא כשקבוצה מתאספת וכולם מחפשים על מה הם יכולים לוותר למען אחרים. על מה אדם צריך לוותר?

על עצמו, הוא במשהו צריך להזיז את עצמו ולתת מקום לבורא, לתת מקום לחבר, לקבוצה.

שאלה: באיזו אמונה והתכללות אני צריך להיות בעשירייה כדי שאני אוכל להפוך את כל המחשבות שמגיעות מהרצון לקבל שלי לצורה שמבוססת על כוח השפעה?

אתה צריך להיות מחובר עם כל החברים בקבוצה ולהעלות יחד תפילה לבורא, ואז תקבלו ממנו עזרה לממש את מה שאתם מבקשים.

שאלה: האם יש דברים שעשיריות עושות שדווקא מונעים מהאור המחזיר למוטב להאיר בעשירייה? והאם יש דברים שהעשירייה עושה יחד שדווקא מושכת את האור הזה יותר?

גם וגם.

שאלה: לגבי הכיול, הכוונון של הלב והשכל, האם צריך קודם להגיע ללב מחובר בעשירייה כדי להבין את השכל או את המחשבה של הבורא?

מה כאן הבעיה? עלינו להשתדל למלא את הלב יחד עם החברים, כי המאמצים שלנו הם שעושים את הכול. ודאי שאנחנו לא יכולים לעשות תיקון, אבל מאמץ לתיקון אנחנו צריכים לתת, ואז לפי זה הבורא, כמו שכתוב, "יגמור בעדי".

שאלה: האם כדי להתקרב לבורא אנחנו צריכים להקריב את כל המחשבות שעולות בנו?

אנחנו צריכים להקריב את כל המחשבות האגואיסטיות ובמקומן לקבל מחשבות של חיבור עם החברים ועם הבורא. זה נקרא הקרבה, מפני שעל ידן אנחנו מתקרבים זה לזה ולבורא.

שאלה: נראה שהרבה דברים תלויים באמונה. איך אפשר לחזק את האמונה בעשירייה?

רק על ידי חיבור בינינו, אמונה זה כבר כוח רוחני, השפעה הדדית זאת האמונה וזה מה שאנחנו צריכים לייצב בינינו.

שאלה: מה זה המחשבה של הבורא? ואיך להידבק במחשבת הבורא כמו שכתוב במאמר?

בכוונה שלנו.

תלמיד: מה זה המחשבה של הבורא?

זה כוח שיצר ומחזיק ומתקן את כל המציאות. במחשבה אחת נעשה הכול והמחשבה הזאת מביאה את כול מה שיצרה, לגמר התיקון.

תלמיד: פשוט כשאנחנו מדברים על מחשבה, אז כאילו מדברים על פעולת המוח, השכל שלנו. אז מה זה מחשבה של הבורא? זה אנרגיה או מה?

כוונה.

שאלה: תמיד נצטרך לעשות מאמץ, יגיעה כלפי אותו מצב שרוצים לבנות? או שבסופו של דבר הוא יתרחב ולא ניפול ממנו כל הזמן.

ובאיזה כוח תעשה איזו פעולה משלך?

תלמיד: אני מניח שאנחנו באמת ניפול מאותו מצב כל הזמן, אבל אם המצב יתרחב, אז זה יקבל איזה אופי אחר אולי?

אנחנו פשוט נהיה יחד יותר קרובים לבורא, וכך על ידי פעולות משותפות אנחנו נקיים, נבצע, כל מה שצריך עבור כל הבריאה.

תלמיד: אם עכשיו אנחנו נוגעים בו רק לרגע ממש, אז אחר כך זה יתרחב עד לאינסוף?

כן.

שאלה: מה זה אומר שכשאחרי שהשגנו כלים דהשפעה, כבר אין לנו עבודה בתרי"ג מצוות? הם במנוחה?

כי אין לנו יותר מה לעשות, את כל הרצונות, הפעולות, המחשבות האגואיסטיות, אנחנו תיקנו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז לא נשאר מה לעשות אחרי שיש כלים דהשפעה?

כן, כי אנחנו הופכים את כל הכלים דקבלה לכלים דהשפעה, זאת אומרת לעל מנת להשפיע, אז אין לנו יותר מה לעשות.

שאלה: כשאני חושבת על השתוות הצורה, השכל ישר חושב שאני אסבול במצב הזה. אז איך אני יכולה להתעלות מעל הציור הזה של הסבל כדי לא לברוח מהמחשבה על השפעה?

למה את עלולה לסבול מזה? זה לא הסבל. שאת מגיעה לכלים דהשפעה, זאת אומרת להשפיע, לתרום, לתת, את מגלה תענוג שיש בכלים האלו שאת מתחברת איתם. ההיפך, רק הפעולה שלך זה ויתור על האגו שלך, אבל בחיבור עם כלים זרים, את מרגישה תענוג, מילוי.

שאלה: על מה אנחנו צריכים לוותר בעשירייה כל פעם כדי להרגיש את החברים קרובים יותר?

העבודה שלנו היא כנגד האגו, ואז אנחנו מרגישים את החברים שלנו יותר קרובים. ככה זה.

שאלה: כתוב במאמר ש"דע" היא בחינת "דעת". ו"דעת" נקראת בחינת חיבור ודביקות". אז מה ההבדל באמונה שיש לאדם לפני שיש לו דעת, והאמונה שיש לו אחרי השלב הזה?

זה למעלה מהדעת ולמטה מהדעת. למעלה מהדעת זה שאנחנו עולים לכלים דהשפעה, ולמטה מהדעת זה שאנחנו יורדים לכלים דקבלה.

שאלה: הוא כותב פה, לגבי "המחשבה של האדם מתפשטים, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל". כשהבורא מגלה בי המחשבה כזאת שעושה לעולם, העבודה היא אישית שלי מול הבורא או שאני יכולה להביא את זה לעשירייה ולעבוד על זה ביחד?

גם וגם, לפי איך שאת מחליטה.

שאלה: כתוב "נמצא, שאם האדם שלם עם השתוות הצורה בבחינת "מוחא", זה משפיע להלב, שגם הלב יהיה בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים". מה זה המצב הזה שאדם שלם עם השתוות הצורה בבחינת מוחא?

כנראה שכל המחשבות שלו יהיו כמו לבורא, לא כל המחשבות. עד כמה שאפשר.

(סוף השיעור)