שיעור הקבלה היומי3 Eki 2025(בוקר)

חלק 1 בעל הסולם. שמעתי, א. אין עוד מלבדו (מוקלט מתאריך 19.09.2021)

בעל הסולם. שמעתי, א. אין עוד מלבדו (מוקלט מתאריך 19.09.2021)

3 Eki 2025

שיעור בוקר 03.10.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.09.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/oKYpr9dU?activeTab=downloads&mediaType=video

קטעים נבחרים מן המקורות לציון יום הסתלקותו של בעל הסולם

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי" בעמוד 513, מאמר: "אין עוד מלבדו".

היום כל השיעור שלנו הוא לכבודו ולזכרו של המורה שלנו בעל הסולם. הוא פתח לנו את הפתח להתקרב לבורא, להכיר את הבורא, לדביקות בו, ולכן היום כל היום אנחנו במיוחד לומדים מה שהוא כתב על הנושא הזה, על החיבור בינינו ועם הבורא, שכל זה זו בעצם תורתו ומגמתו בתורה.

אנחנו רוצים לקרוא בתחילת שיעורי הבוקר שלנו בעיקר את אוסף הקטעים, המאמרים ממחברת "שמעתי", מה שבעל הסולם דיבר ורב"ש כתב, ולכן בתחילת השיעור אנחנו נקרא את כל המחברת הזאת, אחד אחד. נקווה שזה יפתח את ליבנו, גם זה לזה וגם מהלב המשותף שלנו לבורא, וכך נתקדם.

אני רק רוצה להוסיף שאנחנו נשתדל לקרוא את זה מהמקור, ונשתדל להיות מחוברים יחד כמה שיותר, ממש בתוך הלב הכללי שלנו, שאותו אנחנו רוצים להגיש לבורא שיתלבש וייהנה מאיתנו.

אין עוד מלבדו

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.

וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.

וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.

(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.

(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.

כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."

זה לא מאמר, כך דיבר בעל הסולם ורב"ש כתב. הוא גם לא כתב בדרך כלל בזמן שבעל הסולם דיבר אליו, אלא אחרי שבעל הסולם גמר לדבר והם נפרדו, רב"ש הלך למקום שלו והוא ישב שם וכתב. תתארו לעצמכם איך זה לשמוע כזה נאום ואחר כך לפי הזיכרון שבלב ובמוח, לפי ההתפעלות, ההתרשמות שקיבל, לפי זה לכתוב מילה במילה מה שאמר המורה, עד כמה זה מיוחד. כך הוא כתב את כל מאמרי שמעתי. בעל הסולם לא רצה שיכתבו אחריו כי אז האדם לא חושב על מה שהוא שומע, ולכן היה צריך לכתוב רק אחרי ששמעו. זו הייתה הגדלות של רב"ש, שהיה יכול לשמוע את אבא שלו ואחר כך לחזור ממש מילה במילה ולכתוב. מדובר על חיבור מיוחד שהיה לו עם האבא.

אנחנו בעצם רוצים במאמרים האלה רק לחדש לכם קצת את היחס אליהם, ושאחר כך במשך היום תדברו על זה וכך אנחנו נתקדם. בכל זאת להיות כל הזמן בקשר עם מאמרי שמעתי שזה העיקר.

אני לא ידעתי על המאמרים האלה, אף אחד לא ידע על המאמרים האלו, אלא אחרי חצי שנה שלמדתי אצל רב"ש הוא קרא לי ונתן לי מאמר אחד, אחר כך מאמר שני, ואחר כך נתן לי מחברת. אני מיד צילמתי אותה והחזרתי לו, כי הוא היה פותח אותה וכל הזמן מתעניין בזה, היה מחדש לעצמו כל מיני מצבים. כי בעל הסולם במאמרי שמעתי תיאר לנו את כל המצבים שאנחנו עוברים במצבים רוחניים, איך מ"לא לשמה" מגיעים ל"לשמה", איך מלמטה מהדעת מגיעים להבנה מה זה למעלה מהדעת, עד שמגיעים לדביקות השלמה בבורא. לכן המאמרים האלה הם תורה מיוחדת למי שרוצה להיות בדביקות עם הבורא.

ודאי שיש עוד שיטות, והם היו לפני בעל הסולם, כמו שכתוב "יש הרבה דרכים למקום". "מקום" זה נקרא בורא. אבל לזמננו, לדורנו, אני לא חושב שיש משהו שיכול להועיל יותר מהמאמרים האלה של בעל הסולם, שהם בעצם שיטה מרוכזת של הבעל שם טוב, וגם של המערכת שאנחנו לומדים, מערכת העולמות שזה דברי האר"י. שני יסודות יש לנו, הבעל שם טוב דרך בעל הסולם, ודברי האר"י דרך בעל הסולם, ורב"ש עשה קשר בין בעל הסולם ובינינו.

היום אנחנו נמצאים ביום מיוחד, אנחנו מציינים את יום הסתלקותו של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, ולכן מדברים על זה במיוחד. התחלנו לקרוא את מאמרי שמעתי ונמשיך אותם בוקר בוקר בחלק הראשון של הבוקר, בתחילת שיעור הבוקר. ואני ממליץ במשך היום לחזור ככל האפשר על המאמרים האלה, תרשמו שאלות, זה טוב, שאלות קצרות ולעניין ככל האפשר, מהן אנחנו גם נדבר ונברר, שיהיה ברור מהן השאלות האלה שיעזרו לנו להתקרב מבינינו לבורא.

שאלה: הקשר בין בעל הסולם לרב"ש זה מה שאפשר לרב"ש לרשום במדויק את המאמרים. איזה קשר זה?

אנחנו לא יודעים את זה, אבל זה קשר בין מורה ותלמיד בעבודה ביניהם שנקראת "פה אל פה", לפי מסך משותף. בזמן שהמורה אומר משהו התלמיד מרגיש את זה והדברים האלה עוברים בו. אם התלמיד מחובר אליו במסך המשותף, הוא עובר אותם הדברים כמו שעובר המורה, ואצלו זה נשאר כרשימו. לכן אחרי השיעור, אפילו שהוא כבר לא נמצא במגע כמו בזמן השיעור עם המורה בפועל, אבל נשארות לו רשימות והוא יכול לפי הרשימות האלה לשחזר את כל אותם המצבים שהמורה נמצא בהם. וגם הוא, בזכות המורה שהוא היה דבוק בו, נמצא בהם, וכך הוא כתב ממש מילה במילה. אין שום בעיה.

אנחנו יודעים את הדברים האלה מהלימודים שהיו לפני אלפיים שנה ויותר מזה, כשבית המקדש היה קיים, כשהיו לומדים באקדמיה הזאת שהייתה מאלף שנה לפני הספירה ועד חורבן בית המקדש נגיד בשנת אפס לספירה. אלף שנה היו לומדים ללא ספרים, לא היה צריך לכתוב ולא כתבו. היו אנשים מיוחדים שהיו כותבים, אבל התלמידים עם המורה היו יושבים בלי ספרים, ומה שהמורה אמר התלמידים היו צריכים פשוט לשמוע ולזכור כל דבר ודבר. כך היו לומדים. לנו זה נראה מוזר, איך יכול להיות, אבל כך היו לומדים.

יש לנו גם הרבה ציורים כאלה, שרבי עקיבא היה יושב על האבן תחת העץ וסביבו היו יושבים התלמידים שלו, והוא היה מדבר, מסביר והם היו שומעים. ככל שיכלו להתכלל בו, לפי זה יכלו להבין גם את מהות הדיבור שלו וגם את המילים שלו, והיו יכולים לחזור. כל התורה שהם למדו בצורה כזאת, זאת אומרת שיטת גילוי הבורא לאדם בעולם הזה זה נקרא "תורה", הם היו לומדים מיום ליום יותר ויותר והכל היה נספג ברצונות שלהם, בחיבור ביניהם, וכך היה בונה אותם, עד שמה שדיבר המורה היה חי בהם, "תורת חיים" זה נקרא.

זה בעצם אותו מקור, אותה התורה האמיתית שהייתה כך קיימת ממשה והלאה, עד חורבן בית המקדש, שזה נקרא עד שנחרב הכלי, הקשר ביניהם, וכבר לא יכלו להיות מקושרים וקשורים למורה. אבל כל השנים האלו, מיציאת מצרים, קבלת התורה ועד חורבן בית המקדש שזה יותר מאלף שנה, הם היו לומדים כמעט הכול בעל פה. רק אחר כך, בגלל שנפלו מדרגת הדבקות ביניהם למורים, וגם המורים נפלו מהדרגה שלהם בזמני רבי עקיבא והלאה, אז כבר התחילו לכתוב. אבל לפני זה היה אסור לכתוב. כי כמו שכתוב, את כל זה "תכתוב על לוח ליבך", על הלב, על הרצונות אתה צריך לכתוב, כי מדובר על החיבור בין הרצונות, על השינויים בין הרצונות. בבקשה, תכניס את זה לתוך מערכת הרצונות שלך, ולפי זה תבנה את עצמך מיום ליום. זה נקרא תורה, ולא מה שכתוב בעשרות ספרים. כי בעצם אף אחד לא היה צריך את הספרים האלה, וגם לא היו. על איזה ספרים היה מדובר? זו הייתה תורה שבעל פה, שכל התורה, כל השיטה הזאת, עם עוד חומרים נלווים, עשרות ספרים, כולם היו נמסרים ממורה לתלמידים ומהם לתלמידים שלהם והלאה, במסירות כזאת שאף אחד לא כתב. אף אחד.

המקובלים, אפילו אחרי החורבן, כשכבר לא היה קשר כזה כמו שהיה בין התלמידים לרב שלהם, בכל זאת היו משתדלים לחדש את סוג הלימוד הזה שלא כותבים אלא רק "כתוב על לוח לבך", על הלב שלך, על הרצונות שלך אתה צריך לכתוב. אתה צריך להשתדל לעבור אותם המצבים שעליהם המורה שלך מדבר, ושזה יכנס ויחיה בלב שלך, זה נקרא שאתה "לומד שיעור תורה". זאת אומרת האור שאתה מושך ואתה רוצה, הוא מסדר לך את הכלים, תורת אור, וכך אתה לומד, כך אתה זוכר, כך אתה רושם.

אחר כך במאה ה-16 היה רמח"ל. אני זוכר שהבן שלי עוד למד בבית ספר הרמח"ל בירושלים, הוא למד שם את הדברים האלה בעל פה, כי כל מה שלומדים צריכים לזכור, ומתוך שזוכרים אחר כך יכולים לדבר, להבין, ולאט לאט כך מתקדמים למהות התורה. לא היו הרבה ספרים, אפילו למורים הגדולים, אם היו להם בבית שניים שלושה ספרים, זה כבר הרבה. היום יש לפחות אלף ספרים לכל אחד ואחד בבית, קיר מלא ספרים, אבל לא שזה היה כך במשך הזמן, הכול לפי הכלל "תכתוב על הלב שלך".

היום אנחנו בבוקר מיוחד, בשיעורים מיוחדים, מפני שאנחנו את כל היום מקדישים לזכרו של בעל הסולם שחי בינינו, ונקווה שאנחנו נגיע לדבקות בו ודרכו לדבקות בבורא.

שאלה: הרב"ש היה כותב את המאמרים אחרי ששמע מבעל הסולם והיה קורא ולומד את המאמרים האלו במהלך כל חייו ואחר כך העביר אותם אליך. איך הפעולה הזאת מצדו של הרב"ש שינתה אותו, שינתה אותך, וקירבה ביניכם?

אני עוד לא יודע את זה, ומה שאני יודע אני לא יכול לספר, כי זה יכול להיות נכון או לא נכון. וגם יש בזה דברים שלא שייכים לי בלבד, אלא לרב"ש ובעל הסולם אפילו, לכן אני לא יכול לענות אני מצטער.

תלמיד: אשאל אחרת. אנחנו מתחילים לקרוא את המאמרים מ"שמעתי" וחודר בתוכך איזה כוח מיוחד שמשנה את מצבך ממצב אחד למצב אחר לגמרי, איך לקבל נכון את מה שבעל הסולם אומר ולרשום ישר בלב בלי לנתח במוח?

אם כל הרצונות שלנו לפחות בזמן שאנחנו נמצאים תחת השפעת המאמרים האלו, נרצה שכולנו נהיה קשורים בינינו יחד, בינינו בתוך העשיריות, זה כבר מאמץ גדול שאנחנו מדביקים אותם בבורא. כי באמת בעשירייה, אפילו בעשיריות שלנו עד כמה שהן נראות לנו מפורקות, מקולקלות, זה רק נראה לנו, אבל אם אני משתדל להתכלל ולהידבק בעשירייה, אני נמצא בדבקות לבורא. כי בטוח שהבורא נמצא באותם האנשים שהם רוצים להגיע לדביקות בו.

ואז אם אני נכנס בהם אני נכנס בדרך לבורא, אין לי שום תבנית, שום שיטה אחרת שאני יכול להתקרב לבורא. לכן זו כל העבודה שלנו, לשמוע יחד את בעל הסולם ולהשתדל בקשר בינינו לגלות את מהות המילים שלו. זו הדרך הכי קצרה, הכי ישרה להגיע לדביקות בבורא.

שאלה: בסוף המאמר בעל הסולם מדבר על "שמחה של השכינה". באיזה רמה, באיזה גובה השכינה נבנתה? חשבתי שזה בתוך העשירייה ולא למעלה?

השכינה זה מקום הקשר בין הנברא לבורא. ואיפה שהנברא [נמצא], באיזו מידה, באיזה גובה על מנת להשפיע הוא יכול להיות, שם נמצאת השכינה שלו.

שאלה: למה בעל הסולם כתב כל כך הרבה ספרים ופירושים לספר הזוהר?

על ספר הזוהר אנחנו נצטרך לדבר לחוד. הבעיה היא שכשאנחנו ניכנס קצת יותר להרגשת הקשר שלנו עם הבורא, זאת אומרת, להרגשת הרוחניות, אז אנחנו ניכנס לספר הזוהר ואנחנו נתחיל שם לראות שמדובר על מהות הקשר בינינו ועם הבורא. כי ספר הזוהר זה פשוט סיפורים, אבל אין מילים [אחרות], אופנים אולי, של ההתקשרות בין הנבראים ועם הבורא בצורה הגבוהה ביותר ואין שם דרגות. אנחנו יכולים לקרוא גם תוספת של בעל הסולם, פירוש הסולם על ספר הזוהר.

אבל בעצם ספר הזוהר הוא כולו אור. ולכן מי שכבר נמצא בעל מנת להשפיע בלשמה, אז הוא יכול לפתוח את הספר. זה נקרא "לפתוח ספר". אתה לא פותח ספר, אתה פותח אותו ללב שלך, ואתה יכול להבין על מה מדובר אם אתה נמצא בהזדהות, בהשתוות עם אותם האורות והכלים שהספר מציג לך.

לכן אני מקווה מאוד שאנחנו נגיע לזה. כמו שעכשיו אנחנו כבר יכולים לקרוא במקצת מאמרי "שמעתי", שהרב"ש נתן מהם לתלמידיו רק שני מאמרים, וגם זה בסוף חייו, בשנת 78, 79. אבל את כל ספר "שמעתי", זאת אומרת כל המחברת הזאת, הוא לא נתן לאף אחד.

אז מה שאני רוצה להגיד, שכך אנחנו לאט לאט נתקדם לפנימיות הדברים.

שאלה: נראה לפעמים שמאמרי "שמעתי" הם קשים להבנה עד כדי שזה ממש בלתי נתפס.

כן.

תלמיד: האם יש לזה סיבה מיוחדת שהם כתובים בצורה כזאת?

הם כתובים ללא הגשה לקהל הרחב, אפילו לא למי שרוצה להגיע לרוחניות. הם כתובים בדרך כלל לאנשים שכבר נמצאים ברוחניות, אבל הם רוצים קצת יותר לדעת איך הם יכולים להתמצא, לראות את עצמם בתוך הרוחניות.

ולכן המאמרים האלה הם ודאי לא למתחילים להיכנס לרוחניות, כל שכן לאלו שעוד לא נכנסים. זה ברור. אבל כשאנחנו קוראים אנחנו לא מצפים שאנחנו נבין. כשאנחנו קוראים אנחנו מצפים רק למשוך את המאור המחזיר למוטב, עד כמה זה ישפיע עלינו, עד כמה זה יתקן אותנו. את זה אנחנו צריכים.

לכן אפילו שאנחנו לא מבינים בשכל, ואני מבין אותך, אתה בחור חכם ורוצה להבין, לרכוש את הדברים האלה, אבל אתה צריך לרכך את הלב שלך, ויש לך לב טוב, כדי שהלב יתחיל ללמוד הבחנות שעליהן בעל הסולם מדבר. לכן כתוב "כתוב על לוח ליבך".

שאלה: ביום כמו היום, שנזכרים בבעל הסולם, האם יש סוג של אנרגיה נוספת שתוכל לעזור לנו בהתקדמות הרוחנית?

כן. גם ביום המיוחד ובכלל, בכל יום ויום כשנזכרים.

שאלה: כותב בעל הסולם, שצריך להיזהר בכמה מקומות. לא לצאת מרשות הקדושה ו"בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו". גם כתוב ש"מציאת חן בעיניו ית' אינו תלוי באדם עצמו". אז מה הוא ענין הזהירות כאן?

לשמור את מה שקבלת ולהיות מוכן לקבל תוספת מהבורא.

שאלה: בעל הסולם אומר במאמר, "מזה שיש שמחה לפרט זהו רק חלק מזה שיש שמחה לכלל כולו." מה הכוונה שיש שמחה לכלל כולו, או למה זה לא שמחה לכלל כולו?

כולנו קשורים יחד וכשאנחנו מגיעים לדבקות בבורא, אנחנו מרגישים עד כמה בדבקות הזאת נמצאים כל הנבראים, על אף שהם עדיין לא מגלים את זה.

שאלה: האם הרב"ש נתן לך להבין או לצפות, שהולכות להיות חדשות טובות לגבי גילוי הבורא, והאם אתה יכול לשתף על ההרגשה שקבלת מהרב"ש לגבי התקופה שלנו, לגבי התקופה שלך?

מה שקבלתי אני קבלתי וכשיבוא היום אני אולי אספר, או שהם יתגלו בעצמם. זה לא כל כך חשוב. חשוב שאנחנו צריכים להתקדם לפי התורה הזאת שאנחנו הולכים ונמצאים בשיטתו של הרב"ש ובעל הסולם.

ודאי שזאת שיטה, שיטה שלימה. אתם רואים עד כמה בצורה מבוררת, סדירה, בקודם ונמשך אנחנו מתקדמים מיום ליום יותר ויותר. ואני מקווה מאוד שתוך השנים האלו אנחנו כבר נגיע ממש להיכנס למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, לגילוי הבורא לנבראים דרכנו וכך נתקדם.

שאלה: "לכתוב על לוח ליבך", מה זה אומר "לוח ליבך"?

זה לא כל כך חשוב לנו. לכתוב על הרצונות של הלב, כי לב זה רצונות. ואתה צריך לכתוב מה שאתה שומע מהמורה על הרצונות שלך, שהם יתפקדו כמו שאתה שומע מהמורה. לסדר את הרצונות שלך כך, שכבר מהרגע שאתה שומע והלאה, הלב יתחיל לעבוד יותר ויותר לפי מה שהמורה אומר לך.

זה נקרא "לכתוב על הלוח ליבך". לב זה רצונות, זה כמו במחשב, הכול תלוי בקשרים בין הנתונים, זו בעצם התוכנה. אז אם אתה מקשר בין כל הנתונים בצורה כזאת שהם כולם יעבדו לשמה, על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, בדבקות בין החברים לבורא, אז אתה מסדר את כול המחשב שלך הפנימי, כל הלב והמוח שלך בצורה כזאת שהם מכוונים להשגת הבורא ולדבקות בבורא.

שאלה: תיארת קודם איך לפני החורבן היו לומדים בעל פה והיום אנחנו לומדים מספרים. מה ההבדל במהות, לצורך הרוחניות, בין לימוד משמיעה לבין לימוד של מילים כתובות?

מילים כתובות, כשאתה כותב, אתה כותב מתוך מחשבה שזה יישאר על הנייר. וכשאתה שומע בעל פה אתה יודע שאתה שומע פעם אחת, וכמה שאתה דבוק לזה וזה ייכנס בך, וזה יפרמט לך את המוח והלב, אז זה נשאר לך.

כל מה שאתה שומע חייב להיכנס ולהישאר. זאת אומרת, אתה צריך להיות דבוק במורה כדי לקבל ממנו את כל האור, התורה, הכוח הפנימי שייכנס בך וישנה לך את הכלי שלך. רצונות, כוונות, מחשבות, תכונות, אתה עכשיו מקבל את הכיול הזה מהמורה, זה העיקר.

כמו שמגיע מומחה, נגיד לפסנתר ומתחיל לכייל בו את כל הקלידים, איך שהם צריכים להיות, כך אתה בעצם כל שיעור ושיעור צריך לכייל את הלב שלך בעזרת זה שאתה דבוק במורה ואתה רוצה שהוא יעשה לך תיקונים, כיול, לאותו שיעור. וכך משיעור לשיעור יותר ויותר, עד שמגיעים למצב שכבר מוכנים ממש להיות דבוקים בבורא בכל הלב.

תלמיד: זה נשמע מדהים. בעניין השפה, המילים, תמיד יש את המילה ואת הדבר שאותו היא מתארת. וישנו הפער הזה. המילה כלב זה לא היצור כלב. איך המקובלים היו מתמודדים עם העניין הזה?

המקובלים היו מבינים בפנימיות את המילים ולכן לא היה להם קשה. הם היו משתדלים לחדור למהות ששמעו מהמורה, וזה תלוי בדבקות במורה ולא במילים עצמן.

שאלה: בעולם הזה אני יכול להרגיש כשמישהו מרגיש צער עבור האנשים בעולם הזה, איך אני יכול להתחיל להרגיש את צער השכינה?

צער השכינה בשבילך זה קבוצה שמשתוקקת להיות דבוקה ביניהם ובבורא. זה בעצם בשבילך צער השכינה.

תלמיד: אבל איך אני יכול להגיע להרגשה כזאת?

תשתדל לפתוח את הלב שלך, תשתדל להיכנס ביניהם, תשתדל לסייע לכל הקבוצה להיות דבוקים בלב אחד, ועם אותו לב אחד דבוקים בבורא. תשתדל כך לעשות. לפעמים בשביל זה צריכים לעשות כל מיני פעולות חיצוניות, אבל בדרך כלל זו עבודה שבלב. תנסה לרכך את הלב שלך. תשאל חברים איך עושים את זה. יש לך חברים גדולים, תשאל אותם. שלא ייסגר כל אחד בתוך עצמו. אלא קצת, לא לגמרי, אבל קצת שלא תהיה אחיזה זה בזה, קצת שיספרו זה לזה איך הם מגלים, איך הם רוצים לגלות את החיבור ביניכם.

שאלה: קראנו בהכנה, שבעל הסולם לא אמר דבר תורה, אלא אם לפני זה השיג אותו. בשיחות בינינו אנחנו מעבירים אחד לאחר רעיונות פנימיים, בלי שתמיד השגנו אותם. מה צריכה להיות הכוונה לפני שאני אומר דבר חכמה בשיחה עם החברים?

אנחנו מדברים על התפעלות. אנחנו לא מדברים על מהות הדברים, אלא על ההתפעלות החיצונית שלנו, איך נגיע לדבקות, איך נשתדל להתחבר כך שלא נרגיש מחיצות בינינו, זה הכול. לכן מדברים על התיקונים הקטנים בינינו, להיות בכלי אחד.

שאלה: יש לפנינו את הכתובים כמו שיטה מאושרת. לפני שהיו הכתבים הכתובים, איך העריכו את האמת שבוטאה דרך המילים של התלמידים או המורים?

פשוט המקובל היה אוסף תלמידים, מי שרצה להגיע אליו. גם הבורא מסדר כך שאדם שמאוד רוצה, מביאים אותו לאותו מקום. כמו כל אחד מכם, איך הוא הגיע ופתאום נמצא כאן, עכשיו איתנו בשיעור מול מחשב, ככה זה. זה לא אנחנו, זה הכוח העליון שרוצה לסדר לעצמו מקום לגילוי בכל האנושות, הוא מקבץ אותן הנשמות שכבר מוכנות לקיבוץ, וכך מביא אותנו. כך היה תמיד, זה אותו האור העליון שעושה את העבודה.

שאלה: המאמר "אין עוד מלבדו" הוא מאוד משמעותי, מאוד משפיע. למה זה כך, ואיך אנחנו יכולים להיכנס למאמר יותר ולקבל ממנו יותר?

תשתדל. אין לי כאן מה להוסיף. זה באמת מאמר יסודי בהשגת הבורא. זה המאמר היסודי של הבריאה, יחס הבורא לנברא, ואין מה להוסיף. אלא רק לחזור אליו בכל מיני מצבים שאדם נמצא, וכל פעם לראות ממצבים שונים אישיים של האדם דרך המאמר הזה, את כל הבריאה והבורא. ולהשתדל כל פעם להידבק לאותו המקור, לבעל הסולם שפתח לנו את זה, לרב"ש שהעביר לנו את זה, ובמיוחד דרכם לבורא, שזו המטרה האמיתית.

שאלה: מה ההבדל המהותי בין הפרט והכלל בעבודה רוחנית?

אנחנו צריכים להשתדל להיות בכלל. כשאנחנו משיגים את הכלל, הכוונה לקבוצה, אז מתוכה אנחנו צריכים להשתוקק לבורא. כמה שנחשוב על זה יותר, אנחנו נזמין את המאור המחזיר למוטב. הוא יחבר אותנו בינינו יותר, אנחנו נתחיל להרגיש שאין דבר יותר חשוב מחיבור בקבוצה. ומתוך החיבור בקבוצה אנחנו יכולים לגשת לגילוי הבורא שיתקבל בתוך העשירייה וינהל אותה, זה מה שאנחנו מבקשים. אנחנו רוצים להיות כלפיו כנוקבא שמקבלת הכול מדכר, כמו מלכות מזעיר אנפין, שישלוט בנו. זה בעצם מה שאנחנו רוצים עכשיו. להתקשר בינינו בעשירייה בצורה שהבורא יכול לרדת אלינו ולמלאות אותנו בכל התיקונים. ושאנחנו נהיה מתאימים לו, לקבל את כל האור שלו בעל מנת להשפיע.

שאלה: האם קנאה למקובלים גדולים כמו בעל הסולם והרצון להרגיש את מה שהם עברו, זה מקרב אותנו אליהם?

כן. כתוב "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". כלומר, וודאי שקנאה במורה היא דבר טוב, היא מקדמת את התלמיד מצד אחד. מצד אחר, אנחנו צריכים להבין שכל ההתקדמות הזאת היא אך ורק דרך חיבור בעשירייה, ואם זה בצורה אישית מתלמיד מסוים למורה, זה לא מועיל, אפילו מרחיק.

אסור לנו לעשות פעולות שהן לא מחזירות את המערכת השבורה למערכת המחוברת של אדם הראשון. זאת אומרת, עשיריות, עשיריות, עשיריות, שאחר כך מתחברות למאות, ואחר כך לאלפים, עד שאנחנו מגיעים למערכת שלמה. ואנחנו בעצם הדור הראשון מהדור האחרון, אנחנו הראשונים שעכשיו מרכיבים את העשיריות בכלי השבור. השבירה מתגלה בכל הרמות, אפילו בעולם שלנו לפנינו, ואנחנו צריכים להתחיל את התיקון, להרכיב את כל הנשמות לעשיריות, עד שמגיעים ל"חד מקבל חד", זאת אומרת שאנחנו כולנו נהיה כאחד מול הבורא כאחד.

שאלה: איך אני יכול ללמוד ממך "פה אל פה"?

פה זה נקרא מקום המסך, כמו שאנחנו לומדים בפרצוף הרוחני. ולימוד פה אל פה זה ששני פרצופים מתקשרים במסך אחד. זאת אומרת יש להם מטרה אחת, יש להם פעולה אחת, הם נמצאים כאילו בלב אחד, במוח אחד, כביכול הם מחברים את עצמם. כשיש בצורה כזאת קשר בין תלמיד למורה, זה נקרא שהתלמיד לומד פה אל פה מהמורה. זה תלוי במסירות נפש, שהתלמיד מוכן לכל דבר, רק כדי להיות דבוק לכלי של המורה.

שאלה: במאמר נאמר "שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים"." אם הקליפות הן גם משרתי הבורא, איך אני אמור להצדיק את הפעולות של הקליפות, כי הן בעצם באות מהבורא באופן ישיר?

ודאי שגם הקליפות נמצאות בשליטה של הבורא, ועל ידן הוא מכוון אותנו. כי כולנו שבורים, ובלי השפעת הקליפות עלינו אנחנו לא יכולים להתקדם לקדושה, זה נקרא "עזר כנגדו". שאנחנו מתקדמים דווקא על ידי כל מיני כוחות אגואיסטים, רעים, קליפות, עולמות של הקליפות, ויש הרבה כוחות כאלה. כנגד כל טוב יש רע, כנגד כל אחד ואחד, וכך זה הולך בצורת פירמידה עד דרגה עליונה ששם רק הבורא, אבל למטה ממנו הכול מחולק לטוב ורע.

ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו נעזרים בכוחות הרעים, ומשתמשים בהם בצורה כדי להתקדם. ובאמת עכשיו במצבנו אנחנו נמצאים ודאי שמלאים רק כוחות רעים, רק הם מתגלים בנו. ואז ההתקדמות שלנו היא רק בזה שאנחנו מתחברים בינינו ככל האפשר, אפילו בצורה מכאנית בעולם הזה, ומזמינים מאור המחזיר למוטב שהוא יסדר בינינו קשר, והוא כבר מסדר בינינו קשר קצת יותר רוחני. ואז יש לנו כבר שני מצבים, מצב להיות בעל מנת לקבל ממש, ומצב להיות בקשר בתוך הקבוצה. אם אנחנו מגיעים למצב שיש לפניי שני מצבים, או אני בנפרד או אני בקבוצה, אני כבר מתחיל מתוך זה לסדר את עצמי בצורה נכונה. זו הבעיה הכי גדולה, שאנחנו נתחיל להבין שהתיקון שלנו הוא בכל זאת בחיבור בינינו. קל להגיד, ולבצע את זה צריכים כל פעם שוב ושוב מחדש. אבל בלי זה אין רוחניות, אין תיקון של מערכת האדם הראשון.

תלמיד: אנחנו נלמד איך להשתמש ברע כדי להשפיע?

ודאי שאנחנו צריכים ללמוד איך להשתמש גם ברע וגם בטוב, בשני קווים. כי בלי האגו שמתגלה אנחנו לא נוכל לעלות, כל העלייה שלנו לקראת הבורא היא על פני הר של רצון אגואיסטי שאנחנו כל הזמן מתעלים מעליו. אנחנו אומרים שצריכים להיות באמונה למעלה מהדעת, אז יש דעת, והבורא כל פעם מביא לנו דעת חדשה, ואנחנו צריכים לעלות למעלה מהדעת. זאת אומרת מלכות למטה ועליה בינה, מלכות עוד יותר גדולה ועליה בינה עוד יותר גבוהה, וכך אנחנו מתקדמים, זה נקרא "מגיעים להר ה'".