שיעור ערב 20.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
מאמרים לפסח - 1
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 76 מתוך רב"ש ג' "שני יגיעות". ניתן למצוא את המאמר גם בספר כתבי רב"ש כרך ג' במועד 1902.
שני יגיעות
""גורא בגוריה מקטל" (שלפעמים שהאומן עושה חץ בו מתקטיל האומן עצמו) (פסחים כ"ח ע"א). בעניין חמץ בפסח, שהוא בשריפה. על דרך המוסר יש לפרש, כי סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.
ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע.
וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:
א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.
ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.
ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע. ושאר שאלות הבאים לאדם, הם רק תולדות, שנולדים מב' שאלות הנ"ל.
ולהתגבר על השאלות הנ"ל הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים.
היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו' ע"ב), היינו ליראת שמים.
לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות.
ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושיא, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל - זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצוה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיני כל שדרך ה' הוא רק אמונה.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, גורא בגוריה מקטל, שפירוש, שהאומן עשה חץ בו מתקטיל האומן עצמו. שהכוונה הוא, אותו חץ שהוא רוצה להרוג את האדם, היינו הקושיא שהרשע שואל, בו מתקטיל, היינו בהקושיא עצמו הוא הורג את הרשע, שענינו הוא, בהקושיא בעצמו משיב להרשע והורג אותו.
זאת אומרת, שעל ידי השאלה, שהוא שואל, הוא מקבל על עצמו את מצות האמונה למעלה מהדעת כנ"ל, ובזה הוא הורג הרשע, היינו שהוא לא רוצה להביא לו הזדמנות לעשות מצוות."
סדנה
מתי אדם מחויב ללכת למעלה מהדעת? מתי הוא רואה שאין ברירה חייב לעלות לדרגת למעלה מהדעת? מתי אין לאדם ברירה אלא ללכת למעלה מהדעת?
*
איך זה קורה שהיצר הרע בעצמו דוחף את האדם להיכנס למעלה מהדעת? לכן נקרא "עזר כנגדו". מה אדם מרגיש באותו הרגע?
במרכז של העשירייה ישנו הבורא, האור, כל השאלות וכל התשובות, הכול, פשוט מאגר מידע אינסופי שלם, תפנו אליו.
*
קריין: נמשיך בעמוד 277 בטור ב' למעלה.
"ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, גורא בגוריה מקטל, שפירוש, שהאומן עשה חץ בו מתקטיל האומן עצמו. שהכוונה הוא, אותו חץ שהוא רוצה להרוג את האדם, היינו הקושיא שהרשע שואל, בו מתקטיל, היינו בהקושיא עצמו הוא הורג את הרשע, שענינו הוא, בהקושיא בעצמו משיב להרשע והורג אותו.
זאת אומרת, שעל ידי השאלה, שהוא שואל, הוא מקבל על עצמו את מצות האמונה למעלה מהדעת כנ"ל, ובזה הוא הורג הרשע, היינו שהוא לא רוצה להביא לו הזדמנות לעשות מצוות." ובזה מחייב את האדם לעלות לדרגת האמונה.
שאלה: לא הבנתי למה זה באותו החץ? זה הביא חץ, וזה הביא תותח והרס את הכול. כי לבוא ולהגיד שאני כבר לא משתמש בתוך הדעת זה לא תשובה לרשע?
אבל אין לי ברירה אני צריך להגיע לפיתרון. הפיתרון שלי לא יכול להיות בתוך הדעת, לא בחץ ולא בתותח, זה לא יעזור, ולכן אני צריך ללכת למעלה מזה. זה שהיצר הרע מצייר לי כל מיני ציורים, שאני חלש שאני כך וכך ולא יכול וכן הלאה, הייאושים האלו הם בעצמם מביאים אותי לפיתרון, שבאמת בתוך הדעת אני לא יכול להצליח אף פעם, ובאמת יכול להיות שהדרך הנכונה היא בלמעלה מהדעת, ואני פתאום שמח מתוך זה שאני עולה למעלה מהדעת. למה? אני מוצא פיתרון. אני מוצא פיתרון איך לעשות משהו.
כי הייתי במצב כל כך לחוץ לא ידעתי איך אני אתקדם ולאן להתקדם ובמה להתקדם, מיואש מכוחותיי מכל וכל, אין לי ברירה. ועכשיו אני פתאום רואה פיתרון, אני פשוט מפסיק לשאול מה יהיה לי, אלא אעשה ככה, עבד ה', עבד. לא עובד, אלא עבד, וכך אני אעשה, ובזה אני פותר את עצמי מכל הבעיות. כאילו אני "ראש קטן". למה ראש קטן? כי אני בעצם מפסיק לעשות חשבונות בתוך הדעת. אחר כך יהיו לי חשבונות למעלה מהדעת, אבל בינתיים אני רואה איזה מקום פריצה.
תלמיד: הוא מתאר פה מצב שהוא לא מסוגל להכריע בין זה לזה, וזה מכריח אותו לעלות מעל הדעת.
כן.
תלמיד: שני הכוחות האלה זה בעד וזה נגד נמצאים באותו משקל ובאותו כוח והוא לא מסוגל להכריע ביניהם, ואז חייב ללכת מעל הדעת. זאת אומרת, הוא מכניע את שניהם, הוא משתיק את כל העבודה?
אני לא יודע, אני לא חכם כמוך.
תלמיד: אני שואל לפי הטקסט.
אז אני לא הולך לפי הטקסט בדיוק.
תלמיד: האם הוא משתיק את שני הקולות?
אני אומר לך בשיא הרצינות, אתה לא רוצה לשמוע מה שאני אומר, בצורה הכי פשוטה.
כמה שיותר נכנסים לטקסט יש יותר בעיות, כי הוא כתוב להרבה מאוד עומק ודוגמאות, ואנחנו רוצים רק להבין את הדבר הפשוט איך אנחנו מגיעים לפריצה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע, רק את החור הזה, איך אותו פרעה דוחף אותנו קדימה. אותו הפרעה בסופו של דבר, בסופה של מצרים מוביל אותנו לגבול ופותח לנו דלת וממש מלווה אותנו, שולח אותנו "לכו לכו לכו", הוא הופך להיות ממש עזר כנגדו. כמו שהיה קודם רע, עכשיו אנחנו רואים ממנו עזרה כטוב. לא שהוא הפך לטוב, אלא אנחנו מגלים בו בכל העבודה שלו שזה לטובה.
שאלה: איך מתגברים מעל הפחד לקפוץ למים ולסמוך עליו? כי זה מה שהוא מדבר במאמר הזה.
אנחנו עכשיו לא יכולים להבין את זה, כי לא נמצאים במצב שאין לנו ברירה. פשוט מאוד. אתה שואל כך, האם כשאני קופץ למים, אני הולך למוות או לחיים? אני הולך לחיים שקודם היו נראים לי כמוות.
תלמיד: בשכל אני יודע את זה.
בשכל אתה יודע שאם אתה קופץ למים האלו, ואתה מתחיל שם ממש לא לעשות חשבונות לפי השכל שלך, אז אתה מגיע לחיים חדשים, אחרים. אין לך ברירה, אתה לחוץ משני כוחות, כוח אחד מאחורה, כוח אחד מקדימה ואתה צריך להחליט. אז בהחלטה שלך אתה מחליט כך, "לי אין ברירה". נחשון בכל אדם ואדם זה מחשבה כזאת שהוא מחליט בה.
תלמיד: אבל איך אתה עושה צעד מעל הצוק וקופץ למים?
בשבילך זו הצלה. אתה פתאום מרגיש שבצורה כזאת ורק בצורה כזאת אתה יכול לעשות צעד קדימה לבורא, על קידוש ה'. אנחנו לא נמצאים עוד בהבחנה הזאת, אבל שוב אלה לא דברים שאנחנו יכולים לתאר אותם ברצון לקבל העכשווי שלנו. זה לא נכון. הפעולה הזאת דווקא אז נראית כפעולה שמחויבת להיות, הגיונית, נכונה, שאין לי שום ברירה, אני בשמחה עושה את זה כי רק לפי כל החשבונות באגו אני מגיע להחלטה למעלה מהאגו שאני צריך כך לעשות. זה מעבר מהמחשבות והחשבונות בתוך האגו ללמעלה ממנו.
קשה להסביר את זה, בצד אחד אי אפשר, זאת אומרת, מהצד האגואיסטי לפני הקפיצה.
שאלה: איך מגלים בכל העבודה של פרעה שהיא לטובתנו?
לא מגלים, אחרת זה יהיה על מנת לקבל כל הזמן. אתה לא תצא לעל מנת להשפיע כך, לא תתקרב לעל מנת להשפיע. "אתה חכם". איך יכול להיות שאני אעבוד עכשיו אצל פרעה וכל הזמן אחשוב איך יהיה לי יותר טוב ויותר טוב?
כשאתה עובד אצל פרעה, אתה משתדל להגיע למצב של על מנת להשפיע עד כמה שאפשר, בחיבור, בהתעלות למעלה מהאגו, בביטול לקבוצה וכן הלאה, כל הדברים שאנחנו לומדים שצריכים להיות כדי לייחד את הקבוצה. שם אתה רואה עד כמה שאתה לא מסוגל. רק לפי הבחנות של חיבור אתה יכול להגיד אם אתה מתקדם ליציאת מצרים או לא.
יציאת מצרים היא שאתה סוף סוף רואה בקשר בין כל החברים את המרכז שלכם ובתוך המרכז הזה אתה רואה ששם יש לך עניין לאבד את עצמך. שאתה בתוך המרכז קופץ כמו לתוך המים עם הראש למטה, זאת אומרת אתה מאבד את כל הקומה האגואיסטית שלך, וכך אתה זוכה להיכנס מהצד השני ליציאה, לקדושה.
תלמיד: וכמו שאתה אמרת עכשיו, הבורא מביא אותנו לשם בעצמו, פותח את הדלת לשם.
בהארי פוטר יש דבר כזה, רציף של תשע ושלושת רבעי. ככה עם הראש בקיר. יפה כתוב שם.
תלמיד: אתה אמרת שהוא בעצמו ממש מביא אותנו לקיר הזה.
הרצון לקבל, כן, בטח. בזה שהוא כל הזמן מראה לך שאתה לא מסוגל.
תלמיד: ואז אדם אומר לו, "אני מסוגל". והוא אומר, "אתה לא מסוגל". זה כל הזמן בהתנגדות כזאת.
כן, כי הוא נעלם ואתה שוב רוצה. הוא מראה לך שאתה לא יכול ואתה מתרחק ושוב מתקרב. וכך בגיחות כאלו, פרוטות מה שנקרא.
תלמיד: אז הוא אותנו מביא לקיר הזה, הוא צריך לדחוף אותנו לשם ולהגיד אין דרך חזרה.
כן. בסופו של דבר אדם רואה שלפניו יש קיר. שעם השכל, עם הרגש שלו, עם החשבונות שלו הוא לא יכול לחדור את הקיר.
תלמיד: אז מה מעביר אותו דרך הקיר הזה?
שנכנס עם הראש בקיר. [בסרט של הארי פוטר] האישה אמרה משפט יפה, "אתה צריך לראות שאתה נכנס". אלה דווקא דברים יפים. תאר לעצמך שאתה נכנס ואתה תראה שאין קיר. מה הבעיה?
תלמיד: כן, אבל חסר משהו.
אני מבין, זה כל ה"אבל". אם אתה תתבטל כלפי החברים ותקבל מהם כוחות, מה שהם יכולים לספק ומה שחסר לך, שהאגו שלך לא נותן לך לקבל מהם, אם תקבל מהם את הכוחות האלה, אתה תיכנס עם הראש בקיר והקיר לא יהיה קיר. אתה פתאום תראה כאן דלת שנפתחת ואתה נכנס.
תלמיד: איך לנצח את האגו שכל הזמן לא נותן להתחבר לחברים?
לא. האגו דווקא אומר לך שאין ברירה, "טוב לי מותי מחיי"
שאלה: יש לעשות תיקון פנימי, אבל אני רואה שגם החברים בעשירייה עוברים את התיקון, כי אנחנו מוצאים איכויות חדשות כל יום. האם התיקון האישי שלי יותר חשוב או התיקון של החברים שלי?
התיקון של החברים הוא התיקון שלך, זה מה שאתה צריך לראות. והתיקונים שאתה חושב שהם שלך, הם בינתיים לגמרי לא תיקונים. עד שתתחיל לספור את עצמך לפי מה שהם, אז הם כבר יהיו תיקונים. אנחנו צריכים לחזור לעשירייה, למערכת שבאדם הראשון, פרטית, קטנה, אבל מערכת שלמה כי כלל ופרט שווים. אם אנחנו נקבע שם את החוקים של העשירייה השלמה, אנחנו בזה נזהה את האדם הראשון והבורא שממלא אותו, הכול. זה יהיה שלנו.
תלמיד: איך אני מתגבר על הכבדת הלב?
אני חושב שזה אפשרי רק על ידי הרבה קריאה וקשר עם החברים. אין כאן משהו מיוחד. יכול להיות הפצה, אבל לא. דווקא להיות כמה שיותר ליד החברים, שתגיע לקנאה עד כמה שהם מתקדמים ואתה עוד לא. להיות יותר מעורב עם האחרים.
שאלה: האם יציאת מצרים זה אותו כוח ההתגברות שאנחנו מקבלים בכדי להיות למעלה משליטת הרצון לקבל?
יציאה ממצרים זו יציאה מעל מנת לקבל. בקיצור. אני לא יודע בדיוק למה אתם מתכוונים. זו יציאה מהרצון לקבל. אבל עדיין כל המאבקים לפנינו, אנחנו רק מתנתקים מהכוונה על מנת לקבל.
שאלה: האם אי אפשר לעשות שום פעולה למעלה מהדעת כל עוד נמצאים בתוך מצרים?
אף פעולה.
שאלה: למה חשוב להאמין שהקדוש ברוך הוא מקבל את יגיעתנו?
אנחנו צריכים לעשות חשבון עם מישהו. אני צריך לעשות חשבון, אז אני כך קובע שיש לי חשבון עימו, ואני רוצה לסדר את כל היגיעה שלי אליו כמה שאפשר. וכשאני עושה ועושה, בונה ובונה, אני רואה שהכול לא אליו אלא אלי בחזרה. וכך פרעה מתגלה יותר ויותר עד שאני מתחיל להתייאש מהכול ומרים ידיים, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". כך מתקדמים ליישום הנכון. העיקר לא לעזוב ולהגביר את הקצב.
קריין: אנחנו נקרא בספר "פסח", בעמ' 269, רב"ש "קידוש החודש", מאמר "קידוש החודש". ניתן למצוא אותו גם ב"כתבי רב"ש" כרך ג' בעמ' 1613.
קידוש החודש
"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב).
ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".
המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כל כך למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד מה הענין, "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת אצבע.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם.
אבל עם הכוונה שהלבנה היא לא בזמן המילוי צריך לקדש אותה אלא בעת המולד, ואז עוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש ואז אינה מאירה, ואז זמן שצריכים לקדש אותה.
הפירוש הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו." זאת אומרת ש[להיות] ברצון לקבל זה הדבר הכי נמוך, וזה דווקא המצב שיכול להיכנס לעל מנת להשפיע. "והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת." המצב אבוד, ממש. מבחינת הרצון לקבל אין כלום, לא יכול להיות. ואז זה המצב הכי טוב.
"ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו.
ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.
ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.
מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.
וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.
ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).
נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה"."
קריין: שוב מאמר "קידוש החודש".
קידוש החודש
"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב).
ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".
המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כל כך למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד מה הענין, "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת אצבע.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם.
אבל עם הכוונה שהלבנה היא לא בזמן המילוי צריך לקדש אותה אלא בעת המולד, ואז עוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש ואז אינה מאירה, ואז זמן שצריכים לקדש אותה.
הפירוש הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו."
"ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו."
זאת אומרת, אין שום דבר כאן שיכול להיות לעצמי. אין. אני לא אקבל שום דבר ואין לי שום תקווה להרוויח מזה משהו. כל הרווח יכול להיות רק לו בלבד. בצורה כזאת שגם אני לא אדע ולא אקשור את עצמי לזה בשום צורה.
"ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.
ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.
מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.
וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.
ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).
נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה"."
שאלה: בהחלטה הזו שלא חשוב לו מה יהיה לו, דברנו על זה גם במאמר הקודם וגם עכשיו, לוגית הכול ברור.
הוא כבר רואה שלא יהיה לו. זה בדעת, אני רואה שלא יצא לי מזה שום דבר בכלל בכלל, אפס, ממש.
תלמיד: ואז? מה הפעולה הבאה?
אז מתגלה לי אפשרות אחת, לקפוץ לים סוף.
תלמיד: לפחות על פניו נראה שבעבודה שלנו יש לנו הרבה הזדמנויות, אפילו בכל רגע, לעשות מין החלטה כזאת.
עוד לא הגעת. עוד לא הגעת להחלטה כזאת.
תלמיד: אנסה מהכלים המקולקלים שלי.
הם עוד לא מקולקלים.
תלמיד: הם אפילו עוד לא התקלקלו.
כן.
תלמיד: יוצא שאדם מחליט, ואחרי שנייה מתגנבת איזושהי מחשבה, הפרעה לתועלת עצמו, ויכול להיות שהוא אפילו לא שם לב.
זה נקרא שעוד לא הגעת לסיום.
תלמיד: אז מה ההחלטה הזו שאתה מדבר עליה כל הזמן, שלא חשוב לי מה יהיה לי?
עד שמתמלאת הסאה. שאתה כבר יודע שלא יצא לך כלום, אפס, שבצורה כזאת לא יכול להיות שאתה בכלל תגיע למשהו.
שאלה: מתי צריך לקדש את הלבנה? מצד אחד כתוב שאי אפשר לבוא בלי גילוי, זאת אומרת כשמשהו ריק אני לא יכול לבוא.
מתי מקדשים את הלבנה, אתה יודע? אף פעם לא היית בקידוש לבנה? לא קפצת ורקדת לפני הלבנה, כמו שכתוב שצריך לעשות?
תלמיד: אולי צריך לנסות לעשות את זה פה.
לכן אתה שואל. מקדשים את המולד הלבנה. מולד, זאת אומרת כשהיא מתחילה. כשהיא נגמרת, היא מצד אחד וכשהיא נולדת היא מהצד השני. כשהיא ככה קצת, קוראים לזה סהר. אז רק שאתה בטוח שזה כך, שהיא כבר נולדה, אז אתה מקדש אותה.
תלמיד: כן, למעשה התשובה היא שבאצבע מראים לו ואומרים לו,"כזה".
כן.
תלמיד: ובסוף כתוב שזה סוג של גילוי. שאנחנו נדע שזה הא-לוהנו.
זה לא גילוי מצד משה. זה גילוי מצד הבורא.
תלמיד: זאת אומרת, כביכול משה בא לעם ואומר "אני נותן לכם לקדש על משהו ריק, אבל הנה תראו, יש פה איזשהו.." אה.. ואז הבורא כביכול מוסיף את ה..
אתה חוקר איך להיות משה או מה לעשות עם עצמך?
תלמיד: ברור שזה עלינו.
עליך. אז קודם כל אתה צריך להגיע למצב שאין לך כלום, אפס, לא יכולה להיות לך שום תקווה, הגעת לסיום החיים.
תלמיד: ברוך ה', יש.
ברוך ה'? אני לא יודע, עוד לא כל כך רואים את זה, זה מצד אחד. מצד שני, כשאתה תגלה את זה, באותה הנקודה, אם זו באמת הנקודה הסופית, כמו שהלבנה נגמרת מצד אחד ומתחילה מצד השני, אז אתה יודע איך לקדש את המצב שהוא לבנה. זאת אומרת, אמונה. זה הכול. אבל תצא פעם, תקפוץ לפניה ותראה. אלה מנהגים
שאלה: בנקודת הכרעה הזאת שבן אדם באמת לא מסוגל לנתק את החשבונות, אתה יכול לבקש עזרה מהבורא?
יש לו חשבון. הוא אומר "אין לי ולא יכול להיות שיצמח מזה שום דבר טוב". זה חשבון. הוא רואה שכלום, הכול נגמר.
תלמיד: הוא בעצמו עושה את ההחלטה? זו החלטה שהבן אדם עושה בלי עזרה של הבורא?
כן, כך, זה ברור לו. ברור לו, ואז מתגלה הלבנה. עוד נגיע לזה, זו תחילת תכונת ההשפעה.
קריין: נקרא בספר פסח, בעמ' 289.
וידבר אלקים אל משה
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'".
צריך להבין, מה משמיענו האמירה הזו. וכנראה זה מכוון על שאלת משה רבנו עליו השלום שנאמר בסוף פרשת שמות, שכתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת לעמך".
שענין שאלת משה היה, שבזמן שאמר להם שצריכין לעבוד בבחינת לשמה, וכולם חשבו שעבודתן יהיה ביתר שאת וביתר עוז. והעובדא היתה להיפך, שנחלשו מהעבודה.
אם כן צעקו למשה, איזה טוב עשית לנו, שהבטחת לנו שנצא מגלות מצרים, היינו שהדעת שלנו היא בגלות, ועל ידי הדרך שאתה נותן לנו שנעבוד לשמה, אזי אנחנו נצא לחרות משעבוד הגוף הנקרא פרעה. ולמעשה אין לנו חמרי דלק. אם כן הדעת שלנו מחייבת שהמטרה הנשגבה שיש בידך אין אנחנו יכולים לקבל.
ולזה באה התשובה, "וידבר אלקים אל משה". אלקים הוא בחינת טבע, שמבחינת הטבע, אתם צודקים, שאין לכם חמרי דלק שתוכלו להמשיך בעבודתכם. "ויאמר אליו אני ה'", ה' הוא מדת הרחמים, שמבחינת רחמיו יתברך יכולים להמשיך כוחות וחמרי דלק שלמעלה מהטבע ולמעלה מהדעת, שעל זה אין להם כבר מה להתוכח.
משום שכל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע.
ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע.
סדנה
בואו נתאר לעצמנו שאתם כבר נמצאים בעל מנת להשפיע, בכוח רוחני, כולנו נמצאים ממש בלמעלה מהדעת והכול, איך אנחנו מרגישים? איך אנחנו מתנהגים? איך אנחנו חושבים? אבל ממש כאילו זה באמת.
*
שאלה: לא ברור, הוא כותב פה שכשהולכים לשמה אז אין חומרי דלק.
הולכים עד שאין חומר דלק בכלל, אבל בצורה שזהו, אני נכנס בקיר, ואני לא יכול יותר. ברור לי שאין, לא בשכל ולא ברגש, אלא בכלל, ואז יש כאן משהו חדש. מה המשהו החדש? למעלה מהשכל, למעלה מהרגש, למעלה מכל החשבונות, ככה.
תלמיד: אז ממה הייאוש, מזה שנגמר חומר הדלק?
כן, הייאוש מהכלים הקודמים או ממוחה וליבה.
תלמיד: אני לא מבין, הוא כותב שאי אפשר בתוך הטבע.
כן, לזה אתה מגיע, לייאוש. כי בתוך הטבע שלך, ברצון ובכוח שלך, אתה לא מסוגל להגיע לשום דבר, אתה לא יכול. לגמרי לברוח אתה כבר לא יכול, לעמוד בזה אתה לא יכול, להתקדם בזה אתה גם לא יכול, אתה נמצא במצב שאין לך לא קדימה, לא אחורה, ולא כלום, ממש לפני קריעת ים סוף, מה לעשות?
תלמיד: אבל הייאוש הוא לא דווקא כשמנסים בכל הכוח ודווקא מזה הייאוש?
הייאוש הוא מהשיטה הקודמת שלך, האגואיסטית, להתקדם בכמה שאפשר. אתה לא יכול, ברור לך שלא ייצא מזה שום דבר, פשוט אפס.
תלמיד: ומה מתפתח משם?
מתפתח שדווקא אז אתה מבין שישנה שיטה שהיא נקראת "למעלה מהשכל והרגש שלי הנוכחיים". איך? בלי חשבון ברגש והשכל אלא למעלה מזה.
תלמיד: למעלה מזה כביכול נראה ששם כבר אין דעת ללכת מעליה, כי אין כבר כוחות.
זה נקרא "למעלה מהדעת", כן.
תלמיד: כלומר, זה לאו דווקא על פני הדעת כמו שאמרת, שמגיעים ויש הכי הרבה כוח כדי להשיג, וללכת קדימה, אלא זה מעל אפס היכולת לזוז?
כן, אתה משיג שזה מבוי סתום, ואז נפתח לך מה שלא חשבת קודם, שאפשר לעבוד בלי חשבון. זהו, אני עושה. אבל איך אני עושה? אני יכול לעשות בלי חשבון. ככה זה, לא חשוב לי מה ייצא לי מזה, זה לא מעניין אותי, אני רוצה לעבוד. אבל מה ייצא לך מזה? על זה אני לא שואל, אני שואל רק על העבודה, בשבילי זה עכשיו הופך להיות הדבר החשוב.
אני כל הזמן עבדתי, כל הזמן חשבתי איך לעבוד, אבל כל הזמן חשבתי על הפרנסה, על התוצאה, על השכר, עכשיו אני רואה שלא ייצא מזה שום דבר, ופתאום נפתח לי שאני יכול לעשות ללא שכר. ואז אני רואה שהעבודה ללא שכר, "עד כמה שזה טוב, כמה שזה נפתח, אין יותר טוב מזה, אני לא מוגבל, אני באמת נקי, עכשיו אני אעשה. לא חשוב כמה שאני אעשה, כמה שיהיו לי כוחות, הבנות, לא חשוב, אבל העיקר שזה לא לעצמי אלא מחוצה לי". אנחנו נמצאים לפני החלטה כזאת אבל צריכים רק להמחיש את המעבר הזה, זאת בדיוק יציאת מצרים.
קריין: זה בכיוון. רב"ש ג', "הכניסה לעבודה".
"אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.
כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.
אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."
לא מרגיש את הגוף, אין חשבון כלפי עצמו, אין התנגדות, הכול כאילו פורח באוויר.
שאלה: במצב החדש הזה האדם מתמלא מזה שאין לו שכר?
הוא לא חושב על השכר. מזה שהוא משפיע מחוצה לו, שבכל מה שקורה יש לו עכשיו בפנים ספק כוח והוא יכול לעשות כל מה שאפשר רק על מנת להשפיע דרך החברים לבורא.
תלמיד: וזה ממלא אותו?
הוא לא חושב על זה. השאלה הזאת לא קיימת.
תלמיד: אז איפה המציאות שלו?
בזה שהוא משפיע. אין לו מציאות, זה שהוא משפיע זאת המציאות, שהוא ממלא. את מי שהוא ממלא זאת המציאות שלו.
תלמיד: שם?
כן, בטח, כמו אימא כלפי התינוק.
שאלה: גדלות הבורא זה לא התשלום שלו כמו שהוא עכשיו קרא?
גדלות הבורא זה אמצעי, אם צריך. עוד נדבר איך מתקדמים בזה, העיקר הנקודה הראשונה היא לתפוס ואחר כך לאט לאט.
שאלה: לעיתים רחוקות יש התפעלויות כאלה ואחרות בכיוון שאתה מתאר.
אמת.
תלמיד: האם זה שקר מוחלט או שיש בזה משהו?
לא, יש בזה משהו, אחיזה כזאת ישנה, ישנה אפילו באלה שלא לומדים את חכמת הקבלה, פתאום מקבלים איזו הארה מלמעלה, יש איזו התעלות.
תלמיד: מה ההבדל בין הארה כזו זמנית למצב האמיתי הזה?
ההבדל הוא שזה זמני וזה קבוע.
תלמיד: אבל יש הבדל מהותי.
אם זה קבוע אז הוא כבר נמצא בעבודה הזאת. יש לו ירידות ועליות אבל בתוך העבודה, ואפילו שנופל לעל מנת לקבל זאת ירידה לצורך עלייה. נעזוב את זה, בואו נתחזק בנקודה אחת.
שאלה: איפה נמצא למעלה מהדעת, איפה המקום הזה?
בלמעלה מהדעת.
תלמיד: אנחנו לומדים שכל תפיסת המציאות זה רגש ושכל, כביכול אין מציאות חוץ מהאדם. ומה זה "למעלה מהדעת"?
רגש ושכל יש למטה מהדעת, בתוך הדעת ולמעלה מהדעת.
תלמיד: אז איפה זה? זה כביכול מחוצה לאדם.
מה זה "מחוצה לאדם"? זה מחוצה לרצון לקבל של האדם.
תלמיד: ואיפה? אין לו עדיין רצון להשפיע.
זה תחילת הרצון להשפיע, ודאי, זה למעלה מהדעת, כן, זה כבר ברצון להשפיע.
תלמיד: איך נקרא המקום הזה?
המקום הרוחני, המקום של הנשמה, המקום שלמעלה מהדעת, על מנת להשפיע. אתם צריכים להיות יותר לקראת זה, לדון על זה, זה ממש נמצא בקרבתכם.
שאלה: צעד אחד אחורה מהמצב הזה זה אומר שכל מה שאנחנו עושים עכשיו צריך להביא אותנו למקום של ייאוש? כל העבודות במטבח ולקום בשתיים בבוקר וחלוקת העיתונים, כל זה צריך להביא אותנו לנקודה של ייאוש מוחלט?
ייאוש מכוחותינו. אבל כך כתוב, מה גילית לנו עכשיו? כתוב או לא כתוב?
תלמיד: כתובים הרבה דברים.
לא הרבה דברים. זה כתוב?
תלמיד: כתוב שצריך להיות בשמחה, שזה המצב הכי מאושר באדם. אני מדבר בצורה פרקטית על המצב הזה, אני צריך לדעת שכל הפעולות שאני עושה עכשיו צריכות להביא אותי למצב של ייאוש טוטאלי, רק שיישאר שם איזה חצי מקום לתפילה או משהו לזרוק בעשירייה, כי משום דבר שאני עושה לא יוצא טוב.
קודם כול ייאוש טוטאלי בלי שום מקום. ממש רק ייאוש, ואז נפתח לך איזה פתח קטן, שמחוצה לעצמי, בלי לחשוב על עצמי אני יכול להמשיך. עד כה אני טרחתי כמה שנים כדי לקבל ולקבל, להבין, לרכוש וכן הלאה. עכשיו הבנתי והרגשתי שאני לא מסוגל להגיע לזה וכלום לא ילך לי, אפס, פשוט הכול נגמר, סופית הכול נגמר.
ופתאום אני מתחיל להבין, פתאום אני מתחיל להרגיש, אבל אני יכול לעשות כל מיני פעולות ולהשתתף ולבצע ולהיות בזה, רק ללא חשבון לעצמי. פשוט לעשות, ככה זה. אני יכול? יכול. בסדר, אז זה שהתייאשתי שיהיה לי מזה משהו, אני זורק את הייאוש הזה, זורק את מה שיהיה לי, זורק את החשבונות, אני מוכן לתת, מוכן להיות בזה. העיקר להיות בזה, פתאום זה נעשה לי חשוב. קודם היה לי חשבון עם השכר, עכשיו זה חשבון עם העבודה, העבודה נעשתה יותר חשובה מהשכר.
תלמיד: אנחנו צריכים כאילו להיות בתכנית גמילה מהרצון לקבל שעושה חשבון כל הזמן?
לא גמילה, זה בא מיד. ברגע שאתה קובע את היאוש שלך, ממש יאוש שלך, כבר יש לך כמעט מיד פיתרון.
תלמיד: אם עבר שיעור ויצאתי באיזו התפעלות, הבנתי משהו, התרוממות רוח, זה כאילו שיעור לא טוב, כאילו פספסתי את השיעור האמיתי, כי השיעור האמיתי היה צריך להיות "אני סמרטוט".
אבל אדם לא יכול להתקדם בלי מצבים טובים, שמחים, לא יכול, הוא חייב להיות בזה. אתה לא יכול. אתה יכול להכניס תינוק לכאלו מצבים רציניים שהוא כל הזמן יסבול, יבכה? מזה הוא לא יגדל, גדלים רק משמחה.
תלמיד: מצד שני זה מעכב את ההתפתחות. אפשר להיות 20, 30 שנה בשמחה.
זה לא מעכב, זה רק קו ימין וקו שמאל. זה לא מעכב, שום דבר לא עובר סתם וצריכים להיות כל הזמן דווקא בשמחה. היאוש לא צריך להיות בעצב, אין מצווה להיות בעצב. לא. אפילו כשמגיעה הבנה, הרגשה שלא יצמח לי שום דבר, אני לא נמצא בעצב, אני לא נמצא ביאוש, אני רק מבין שזהו, הדרך הקודמת הסתיימה. לחשוב על השכר זה מיותר, אין, לא יכול להיות. ובינתיים אני עשיתי כל כך הרבה יגיעה, שבשבילי העבודה, המאמץ עצמו הופך להיות השכר. אני כבר לא יכול בלי זה. זה נקרא "עבד נאמן", אני לא צריך שכר. כשאני נמצא בעבודה הזאת, העבודה היא השכר.
תלמיד: אנחנו קוראים על זה ולומדים את זה שנים ובאמת אפילו רוצים, יש משהו מיוחד בזה.
אני לא הייתי פותח לכם את זה, וכמו שלא עשיתי הרבה שנים, אם לא הייתם קרובים לזה.
תלמיד: אפילו רוצים להיות בזה, אבל כאילו מצד שני כל הניסיונות שלנו לא זזנו.
תרצה, תרצה. עזוב אותי מהניסיון שלך.
שאלה: על איזו עבודה מדובר?
העבודה בקבוצה בעיקר.
תלמיד: מה אנחנו כרגע?
אנחנו רוצים להגיע בקבוצה למצב שאנחנו מתאחדים יחד עם הלימוד, עם ההבנה שאנחנו רוצים שתהיה לנו, עם השכל, עם הרגש, אבל העיקר זה בתוך קבוצה. איפה שצריכים לגלות את הבורא ופתאום אני מזהה שאני לא יכול לגלות אותו בצורה כזאת, שזה בכלל נמצא בתכונה אחרת, בתכונת ההשפעה, ותכונת השפעה זה מעבר לתשלום.
תלמיד: מה ביחסים בינינו, במאמצים לחיבור בינינו צריך להשתנות כדי שזה יהיה רק בשביל העבודה?
אני רוצה שזה יהיה בכולם ואני דואג להם, ומכל הלב רוצה שהם יתחברו ושיהיה להם, ואני מוכן להקריב את עצמי שזה יקרה להם, שהבורא יהנה מהם. ומעצמי? ומעצמי לא יכול להיות כי אני רוצה לעבוד בהשפעה, אז איך יכול להיות אני? אני רק בזה שאני עושה את זה בהם בשבילו. בתוך העשירייה בשביל הבורא.
תלמיד: בתוך העשירייה זה בתפיסת המציאות שלי או בפעולות שלי?
בפעולות שלי. אתה צריך לתאר לעצמך מה זה עשירייה וכן הלאה, אבל כמה שאתה יכול בצורה פשוטה.
תלמיד: והכוחות לזה באים ממני עדיין, או שפה הכוחות שלי צריכים להיגמר?
להתאמץ.
שאלה: אמרת בהתחלת השיעור שיש מידע אינסופי בתוך העשירייה. הכול נמצא בפנים.
בתוך עשירייה נמצא הכול. נכון.
תלמיד: אבל יש הרגשה כאילו בסדנה, החברים מדברים ויכולים לעורר אותך. אבל כשאתה מדבר זה מרגיש כאילו יש מידע ומתקדמים. דווקא בסדנה יש הרגשה לפעמים של "כן, זה נחמד כזה, אבל." ואתה אומר, שם זה האין סוף, לא אצלך. כאילו אתה רק עוזר לנו להתחבר.
אני נהנה לשמוע אתכם. אני דווקא, כמו שכתוב, "מכל תלמידיי השכלתי"1. הלימוד הכי חזק הוא דווקא מהתלמידים. כמו שכתוב, "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי ועוד יותר מתלמידי"2. למה? כי הם לא מבינים מה שהם אומרים ויש במילים שלהם ממש קול ה'. ככה זה. זה הכול התגלות הא-לוהות.
תלמיד: איך אפשר בסדנה להפוך את הסתם מילים שכאילו חבר מדבר ואני אומר, "בסדר, נתן תשובה". יכול להיות שהיא טובה יותר, טובה פחות, איך אפשר להפוך את זה, להמיר, לשמוע את קול ה'?
אני לא יודע. מה להגיד לך, נקווה שתחזיק תינוק ביד ותשמע מה הוא שם, טה, טה, טה, טה, אומר, ואתה תרגיש שהבורא מדבר איתך. אני מדבר לא מבחינת הרגש, אלא תתחיל לגלות שבצורה כזאת מתגלה הבורא אליך דווקא מהתינוק, יותר מאשר מאדם גדול.
(סוף השיעור)