שיעור ערב 10.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י', עמוד 251, "שיר השירים", 583

קריין: אנחנו קוראים בספר "זוהר לעם", כרך י', עמוד 251, אנחנו ב"שיר השירים", אנחנו בפסקה 583.

טעמים ונקודות ואותיות

.583" כיוון שהמלכות עלתה בשירה, הושיט לה המלך ימינו, חסד, לקבל אותה. וקיבל אותה בין זרועותיו, בין חסד לגבורה. ואמר לה דברי אהבה. וציווה לתת לה מתנות, ומנחות, וכבוד גדול. ואמר, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף. תורי זהב, הם פיסוק הטעמים שבאותיות. משום שהם מלמדים הדרך, איך להניע האותיות, אם לימין, להמשכת חסד, אם לשמאל, להמשכת חכמה דשמאל.

.584 ונקראים תורי, כי כשמגיע התור והזמן של מדרגה זו, לתת למלכות, ע"י היסוד, עושה בה רשימו דטעמים, להניע וללכת באותה דרך שצריכים ללכת. וכן כשמגיע תור וזמן של מדרגה אחרת, לתת לה, עושה בה רשימה דטעמים באופן אחר, להניע וללכת באותה דרך ממש. שצריכים ללכת, כדי לקבל אותה ההשפעה. ועל זה כתוב, ישרים דרכי ה'. אלו הם תנועות הטעמים, כל אחת כראוי לה.

.585 תורי זהב נקראים, משום שהטעמים כך תלויים על האותיות, כמו שתלויים נִזְרֵי נזמים על האוזניים. כמו הטעם תַלְשָׁא, ושאר התנועות, שהן נזמים ונזרי תיקונים של האותיות.

.586 מילים שאין עליהן טעמים, ואין בהן תנועות, הן כאוזני כלה בלי נזרים ונזמים, שהן משוללים מתיקון. מילים בלי נקודות, כאישה בלי לבושים, שאינה יכולה ללכת לשום מקום בעולם. משום זה, תיקוני האותיות הם טעמים ותנועות, אלו ואלו הם תיקונים ומלבושים לאותיות. וע"כ תורי זהב הם תנועות הטעמים.

.587 משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, משום זה כולם עומדים כאחד.

.588 נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות. האותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב (32) השבילים היוצאים מחכמה.

.589 כל האותיות חקוקות למטה, במלכות, שיורשת אותן תושבע"פ, מלכות. וכשכל האורות באים לתקן אותה באלו האותיות שלה, הם עושים בה נקודות וטעמים. ועל זה כתוב, תורי זהב.

.590 וכאן יש סודות עליונים ליודעים ויושבים על כיסא הדין, המלכות. האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה, העומדות ללמוד ולדעת בסודות העליונים.

.591 הנקודות יוצאות מהמוח, לקיים האותיות על תיקונן, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, ומעבירה את המילה ממשמעותה לאופן אחר.

.592 הניצוץ הקשה, כשהזדווג אותו האוויר הטהור עם המוח, הזדווג ולא הזדווג, הגיע אל אותו המוח והסתלק ממנו, הגיע ולא הגיע. אז יצאה אותה הארת הזיווג מהמוח אל האותיות, והאותיות נוקדו.

.593 ואין לומר, שהנקודות הן תיקון סופרים. כי אפילו כל נביאי העולם יהיו כמשה, שקיבל התורה מסיני, אין להם רשות לחדש אפילו נקודה אחת קטנה באות אחת, ואפילו באות קטנה שבתורה.

.594 כיוון שהארת הזיווג הזו התיישבה במוח, מתוך האוויר הטהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל. אבל אותו האוויר נתפס, כשהתיישבה הארת הזיווג העליון במוח ההוא, אז יוצאות כל תנועות הטעמים.

והן טעמים לאותיות, כמו מתג לסוס, ללכת בדרך הישר, לימין ולשמאל, לפי רצון הטעמים, ההולכים, ופוסקים, ושבים, ורצים, הולכים בגאות, ובשפלות. ואין רשות לכל אות ללכת לצד זה או לצד זה חוץ ברשות, כמו שהטעמים מנהיגים אותן, וכמו שהדבר נשמע מהם, כדי ללכת בדרך הישר.

.595 וע"כ כל האותיות באות ללכת בנקודות ובטעמים כאחד. וכמ"ש, תפוחי זהב במַשׂכּיוֹת כּסף, דָבר דָבוּר על אופְניו. תפוחי זהב, טעמים ותנועות. במשכיות כסף, הנקודות. דבר דבור על אופניו. כי אין המילה כפי שראוי לה להיות, אם לא ע"י אלו השניים, הטעמים והנקודות. ומשום זה כתוב, תורי זהב נעשה לך.

א. כי יש טעמים ונקודות ואותיות. והם ד' מדרגות:

ב. או"א עילאין, ג"ר דבינה, מֵהם הטעמים.

ג. ישסו"ת, ו"ק דבינה, מהם הנקודות.

ד. ז"א ומלכות, מֵהם האותיות.

עיקרן של האותיות הוא ז"א, אלא שהמלכות יורשת האותיות מז"א, וגם המלכות היא האותיות. ולפיכך עצם האותיות הם ז"א ומלכות, שהם ז"ת, חג"ת נהי"מ, חסרי ג"ר. וכשמשיגות הנקודות, האורות דישסו"ת, יש להן ג"ר דנשמה. וכשמשיגות הטעמים, האורות דאו"א, יש להן ג"ר דחיה.

האותיות כולן רשומות בסוד, ונקראות גופי תורה. תורה, הוא ז"א, שהגוף שלו, הו"ק שלו, חג"ת נה"י, הם האותיות. אמנם אין האותיות נבחנות בז"א, אלא אחר שייתקנו, שתהיינה ראויות להמשיך הג"ר בתוכן.

כמו האותיות שבספר הראויות לגלות חכמה, שזהו אחר שז"א עלה למ"ן לישסו"ת, לייחד ימין ושמאל שבהם, שהוציא בהם ג' קווים חב"ד, שבזה הוכן ז"א לזכות בעצמו באותם ג' קווים חב"ד, כי שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם.

אמנם ז"א אינו לוקח אותם תכף. אלא תחילה יוצא בו"ק חסר ג"ר. ואז נבחן שהוא כ"ב (22) אותיות, גופי תורה. ואח"כ הוא ממשיך הג"ר, שהם טעמים ונקודות. שהאותיות כבר ראויות להמשיך הסודות העליונים, שהם ג"ר, אז נקראים גופי תורה.

והאותיות הן רשומות בסודות עליונים, כי נרשמו ע"י עליית ז"א למ"ן לבינה, לג"ר, הנקראים סודות עליונים. כי כולן יוצאות בחכמה עליונה, בל"ב השבילים היוצאים מחכמה.

עליית מ"ן דז"א לבינה, המוציא שם ג' קווי חב"ד, מכונה ל"ב שבילים, שהם כ"ב אותיות דז"א, שהם מ"ן לע"ס דבינה, וכ"ב ועשר הם ל"ב. ונמצא שמקור האותיות, שהם הכלים דז"א, הראויים לקבל ג"ר, הוא בבינה, שמשם נעשו מוכשרים לקבל ג"ר, שהם הטעמים והנקודות.

כל האותיות חקוקות למטה, בז"א, אחר שיוצא מבינה ויורד למקומו. יורשת אותן תושבע"פ, שהמלכות, הנקראת תושבע"פ, מקבלת אותם מז"א.

נקודות וטעמים הם שתי מדרגות, כי הנקודות נמשכות אל האותיות, שהם ז"א, מישסו"ת, הנקראים מוח. וטעמים נמשכים להן מאו"א עילאין. אלו ואלו צריכים לתקן בהם את האותיות, שהם ג"ר של האותיות.

הנקודות יוצאות מהמוח, מישסו"ת, ובנקודה אחת משתנה פירוש המילה, שהמילה, ז"א, משתנה ע"י הנקודות, מו"ק לג"ר. שכל נקודה היא בחינה אחרת של ג"ר דישסו"ת.

או"א עילאין מכונים אוויר טהור, מטעם שבעת עליית המלכות בבינה שלהם, שי' נכנסה לאור שלהם והאור נעשה אויר, קומת רוח בחיסרון של ג"ר, אין כניסת הי' פוגמת כלל את האויר שלהם, שאינה עושה בזה חיסרון בהם.

משום שהם תמיד בבחינת אוויר, אור חסדים, ואינם מקבלים חכמה לעולם. וע"כ נבחן האוויר שלהם טהור מכל מסך וחיסרון. וכל זה באו"א עילאין, ג"ר דבינה, הנמצאות תמיד בח"ח.

משא"כ ישסו"ת, ז"ת דבינה, שצריכים לקבל חכמה להשפיע לזו"ן. ולפיכך הם סובלים חיסרון מחמת כניסת הי' לאויר שלהם, כי אינם יכולים לקבל חכמה, שהיא ג"ר. וע"כ האוויר שלהם אינו טהור, כי יש בו חיסרון. והם נקראים אוויר סתם ולא אוויר טהור.

ולפיכך האוויר הטהור דאו"א, נחשב כג"ר. משא"כ האוויר דישסו"ת ריק, בחיסרון ג"ר, ואין להם ג"ר עד שע"י הארה עליונה מא"ק, הי' יוצאת מאויר שלהם, והם חוזרים להיות אור, שהוא ג"ר.

וע"כ התחתונים מאו"א עילאין, הצריכים חכמה, אינם יכולים לקבל האוויר הטהור של או"א עילאין, משום שבהם הוא הופך לאוויר סתם ולו"ק בלי ג"ר, משום שצריכים חכמה. ולפיכך נקרא אוויר טהור דאו"א, בבחינת אוויר טהור שלא נתפס. כי אין התחתונים יכולים לקבל אותו.

אמנם בשעה שי' יוצאת מאויר דישסו"ת, שאז עולים או"א לראש א"א, ומשפיעים חכמה לישסו"ת, ואז גם ז"א מקבל חכמה מישסו"ת. וכיוון שהם נשלמים בחכמה, הם יכולים לקבל את האוויר הטהור מאו"א, כי כבר אין בהם שום חיסרון, כמו או"א. ונבחן אז שהאוויר הטהור דאו"א נתפס לתחתונים, וע"כ נקראים אז או"א, אוויר טהור הנתפס.

אמנם הם שתי מדרגות, שתחילה מקבל ישסו"ת החכמה מאו"א, ע"י עלייתה לראש א"א. ומדרגה זו נבחנת לאור הנשמה. ואחר שישסו"ת נשלמו באור הנשמה, עולים לאו"א עילאין, ומקבלים מהם אוויר טהור הנתפס, שזה נבחן לאור החיה.

וההפרש ביניהם, הוא כי כל עוד שישסו"ת לא קיבל מאו"א האוויר הטהור, אין החכמה שבהם מתיישבת, והשליטה לאור החסדים. ואע"פ שנמשכת בהם החכמה בשעת הזיווג עם או"א עילאין, אמנם תכף חוזרת ונעלמת. אלא בשעה שהם משיגים האוויר הטהור הנתפס מאו"א, אז מתיישבת בהם החכמה.

הניצוץ הקשה, הוא המסך שעליו נעשה הזיווג. כשהזדווגו או"א, הנקראים אוויר טהור, עם ישסו"ת, הנקראים מוח, בזיווג להוריד הי' מאויר שלהם, ולהשפיע בהם הארת החכמה, הזדווג ואינו מזדווג. הזדווג להשפיע החכמה לישסו"ת ותכף נפסק הזיווג.

כי כל עוד שישסו"ת לא קיבלו את האוויר הטהור הנתפס מאו"א, שהוא מוחין דחיה, אין החכמה של הארת הזיווג מתיישבת בישסו"ת, אלא נראית ונפסקת.

והזוהר מפרש הדבר בג' קווים. שבקו ימין, ששם מקום הזיווג, נבחן למזדווג ואינו מזדווג, ובקו השמאל נבחן, שהארת החכמה מגיעה לשמאל של המוח ותכף מסתלק. ובקו האמצעי נבחן, שהחכמה הגיעה ולא הגיעה, שאינה מתיישבת. אז הארת החכמה, שהופיעה בזמן הזיווג, יוצאת אל האותיות, זו"ן, מתוך המוח, שהוא ישסו"ת. והאותיות נוקדו, שהאותיות, זו"ן, קיבלו מוחין דנשמה, הנקראים נקודות.

כיוון שהארת החכמה, היוצאת מהזיווג דאו"א, התיישבה במוח, מחמת שקיבלו אוויר טהור מאו"א עילאין, שאז התיישבה בהם החכמה, ואינה עוד בבחינת הגיע ולא הגיע.

ונקרא אוויר טהור הנתפס, כי יש אוויר טהור שאינו נתפס כלל, כלומר טרם שישסו"ת קיבלו את הארת החכמה, היה להם אוויר טהור דאו"א בלתי נתפס כלל. אבל אחר שהתגלתה בהם הארת החכמה, כבר הם ראויים לקבל האוויר הטהור דאו"א. והאוויר הטהור הזה נתפס.

כשהתיישבה הארת החכמה שבזיווג העליון במוח ההוא, ע"י שקיבלו האוויר הטהור הנתפס, שהוא הזיווג של מוחין דחיה, אז יוצאות מהם כל תנועות הטעמים. והטעמים, להיותם מאו"א, שולטים על האותיות ועל הנקודות, כמו מתג לסוס, שהם מטים את המילים לכל צד הראוי להם.

תורי זהב, כתוב על הטעמים, הבאים מאו"א עילאין. כיוון שהם מאו"א עילאין, מהאוויר הטהור, חסדים שמימין, למה כתוב עליהם, זהב, שרומז על הארת החכמה שמשמאל? האם לא היה צריך לכתוב, תורי כסף, חסדים?

אלא משום שהם באים מראש המלך, לתת דעת ותבונה לכל האותיות, כלומר מאחר שהטעמים באים מג"ר דמוחין, מאו"א, המאירים ג"ר לכל האותיות, וזולתם אין הארת החכמה שבשמאל מתיישבת, ואינה נחשבת לג"ר, משום זה כולם עומדים כאחד, שהאוויר הטהור והחכמה עומדים כאחד.

כי לולא האוויר הטהור הנתפס, לא הייתה החכמה דשמאל מתיישבת, וע"כ קורא את האוויר הטהור הנתפס, בשם תורי זהב, השפעת החכמה, הנקראת זהב, התלויה באו"א. והשפעת הנקודות, שהן מישסו"ת, נקראת נקודות הכסף. משום שהארת החכמה נפסקת מהן וחוזרות לחסדים.

.596 ויאמר אלקים, נעשֶׂה אדם בצלמנו כדמוּתנו. ודאי הקב"ה, מלכות, אמר זאת למחנות העליונים, והתייעץ בהם לברוא האדם, כמלך בתוך צבאותיו.

.597 אבל אם האלקים הוא אלקים חיים, בינה, העולם העליון, שהוא ז"א, המקבל מבינה. ואם הוא אלקים בעולם התחתון, מלכות, שאמרה לצבאותיה, נעשה אדם. איך תתיישב המילה, נעשה אדם, לצד זה, לז"א, ולצד זה, למלכות?

.598 אלא הכול באופן אחד. אדם כלול בכל הצדדים, כלול בכל, ומהשם אלקים נמצא אדם, ואינו נמצא משאר השמות. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים. בצלמו בצלם, פעמיים צלם למה הם? אלא אחד לזכר שבאדם, ואחד לנוקבא שבאדם.

.599 פעמיים השם אלקים. אחד זכר, ז"א, ונקרא אלקים, משום שאדם נמשך רק משם אלקים. ואחד נוקבא, המלכות. בצלמו, זכר, ז"א. בצלם אלקים, נוקבא, המלכות. וע"כ, ויברא אלקים את האדם בצלמו, זהו העולם העליון, ז"א. בצלם אלקים, זהו העולם התחתון, מלכות. וזהו שכתוב, נעשה אדם, שכתוב מז"א וממלכות בכלל אחד. כמו שנאמר, שאדם כלול מכל הצדדים.

.600 בשעה שנברא האדם, כל האותיות שבו נבראו והתגלמו, שנעשו בהן ממשות וחוזק, והצטיירו. בשעה שנפח בו רוח, כמ"ש, וייפַּח באפָּיו, יצאו הנקודות והתיישבו באותיות, הנשמה אל הגוף, שנקרא אותיות. בשעה שנתקן בתבונה ובדעת, יצאו התנועות של הטעמים, ג"ר מאו"א, והתיישבו על הנקודות והאותיות.

וכל התיקון של האדם כלול בכל צדדי העולם. באדם מתיישב הכול. ואינו נקרא אדם, אלא אם יש לו כל אלו התיקונים, אותיות נקודות וטעמים.

.601 אמר אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך, כי רשות מלמעלה נמסרת בידך. פתח רבי שמעון ואמר, בראשית ברא אלקים. על הנקודות, כי אם יבואו כל הנביאים הנאמנים שבעולם, ואפילו יעלו בנבואתם כמעלת נבואת משה, לא יוכלו לחדש אפילו נקודה אחת שבתורה.

.602 משום שכל האותיות אינן יוצאות, אלא מתוך נקודה קטנה, הי', שהיא חכמה עליונה. והאותיות הן כלל התורה. ואין רשות לאותיות לנסוע לצד זה ולצד זה, חוץ מע"י הנקודות.

.603 כל האותיות כגוף בלי נפש. כשבאות הנקודות, שהן נשמת חיים, הרי הגוף מתקיים בקיומו. ואז כתוב, ויהי האדם לנפש חיה. וכולן מנקודה אחת יצאו, מחכמה עליונה.

.604 כשיצאו האותיות מהעוה"ב, בינה, התגלמו כולן, התקשו וקיבלו ממשות, בצורת אדם, קו אמצעי, שעל ידו מתגלמות האותיות, והיו גוף בלי נפש.

.605 עד שהתעוררה הנקודה העליונה, חכמה, או"א, ונכנסה בעוה"ב, בינה, ישסו"ת. ויצאו כל הנקודות מתוך הנקודה הזו, לקיים האותיות על קיומן. כמ"ש, בראשית ברא אלקים.

ראשית, זוהי הנקודה העליונה, חכמה, שבה ברא אלקים, שהוא בינה, והתקין כל הנקודות, שהן תיקוני האותיות, שהן שמיים וארץ, ז"א הנקרא שמיים והמלכות הנקראת ארץ, הנקראים אותיות. ואם לא ראשית זו, שהיא נקודה עילאה, חכמה, כלומר או"א עילאין, המשפיעים חכמה לישסו"ת, לא נוקדו האותיות, ולא היה בהן קיום.

.606 בראשית, הנקודה העליונה, חכמה. ברא אלקים, שבכוח הנקודה הזו יצאו האותיות. והצטיירו בתיקוניהן, שיהיה הגוף באיברים. בלי נפש. ומשום זה כתוב ברא, לשון מיעוט וסתימה, משום שעוד לא יצאה הנפש אל הגוף לקיים אותו בקיומו.

.607 כיוון שהתעוררה נקודה עליונה, חכמה, להשפיע בעוה"ב, בינה, להוציא הנקודות, נפש חיה, אז כתוב, ויאמר אלקים יהי אור, שהאותיות האירו בנקודות, שהן נפש חיה, חכמה."

אנחנו בכל זאת צריכים לחדש כל הזמן את העניין של החיבור, שלפי עצמת החיבור, בקשה לחיבור אז הזוהר משפיע לנו.

".608 אור היא נקודה ראשונה, שהאירה מתוך הנקודה העליונה הסתומה, שסתומה ואינה ידועה. נקודה זו המאירה מתוך סתימה זו, היא נקודת החולם, המאירה למעלה על כל האותיות, משום הכבוד של נקודת הסתימה.

.609 משום שכ"ב אותיות דז"א התקבצו ב-500 פרסה של העוה"ב, חג"ת נ"ה דבינה, שז"א עלה שם למ"ן, לפיכך מאירה נקודה זו ה"פ. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ויקרא אלקים לאור יום. שהם ה"פ אור, כנגד חג"ת נ"ה דבינה.

.610 יהי אור, הוא נקודת חולם. ויהי אור, הוא נקודת שורוק. כי חולם מאירה למעלה על האותיות, ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, הייתה סתומה. כיוון שנמשכה, האירה באמצע האותיות, שורוק. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, כשמאירה למטה מהאותיות.

יהי אור, שתיכנס י' לאור או"א, ויהיה לאויר, שהמלכות תעלה לבינה דע"ס דאו"א, ותסיים מדרגת או"א תחת חכמה. ובינה ותו"מ, להיותם כבר מתחת למלכות המסיימת, יוצאים למדרגה התחתונה מהם. וכיוון שאין יותר מכו"ח דכלים באו"א, ע"כ אין שם אלא נ"ר דאורות, שהם קומת אוויר, רוח. ואותם כו"ח דכלים ונ"ר דאורות, שנשארו באו"א מחמת עליית המלכות לבינה, נקראים נקודת חולם.

ויהי אור, אור שכבר היה, שהי' יצאה מאויר או"א, שהמלכות ירדה מבינה למקומה בסיום בינה ותו"מ, שאז חוזרים ג' כלים בינה ותו"מ, ומתחברים במדרגת או"א כבתחילה. וכיוון שחזרו להיות חמישה כלים כח"ב תו"מ באו"א, חזרו להתלבש בהם חמישה אורות נרנח"י, שזה נבחן, שהי' ירדה מאויר או"א וחזר האור שהיה בתחילה באו"א. שזהו אור שכבר היה.

שאותם ג' כלים בינה ותו"מ דאו"א, שחזרו למדרגת או"א, כמ"ש, ויהי אור, הם נקראים שורוק, מְלָאפוּם, ו' ובתוכה נקודה.

כי חולם מאירה למעלה על האותיות, כלומר שמאירה מלמטה למעלה, להיותה רק קומת אוויר, ו"ק, ואינה מאירה מלמעלה למטה, להתלבש בתוך האותיות. ומטרם שנמשכת להאיר למטה לאותיות, מטרם שהשיג אור ג"ר, הנמשך מלמעלה למטה, הייתה סתומה. שאורה נסתם ואינו מאיר, שמשום שחסרים בה בינה ותו"מ דכלים, חסרים בה ג"ר דאורות.

כיוון שהשיג ג"ר והאור נמשך מלמעלה למטה, כלומר שהמלכות יצאה מהבינה וחזרה למקומה, וג' הכלים בינה ותו"מ חזרו למדרגתם באו"א, שאז חזרו ג"כ ג"ר דאורות, והאור נמשך מלמעלה למטה. אז נמשך האור ומאיר באמצע האותיות, כמו נקודת השורוק, שמאירה באמצע הו'.

ואלו ב' נקודות חולם שורוק, הם ימין ושמאל. כי החולם, שהם כו"ח, שנשארו במדרגה, ולא נפגמו מעולם, הם קו ימין. שורוק, שהם בינה ותו"מ, שיצאו למדרגה תחתונה ואח"כ חזרו למדרגתם, הם קו שמאל.

ונודע, שביציאת ב' הקווים, נעשתה בהם מחלוקת, ואינם יכולים להאיר, עד שז"א עולה למ"ן לאו"א, ומייחד ב' הקווים זה בזה, שהוא קו האמצעי ונקודת החיריק. אז יכולים להאיר. וירא אלקים את האור כי טוב, זוהי נקודת חיריק, שמאירה מתחת לאותיות.

.611 בזמן שהנקודות יוצאות להאיר לגוף דז"א, האור הראשון, חולם, מאיר למעלה ומתיישב בראש של הגוף, ונותן אור לכל הראש, לפנים, לעיניים, לאור הראש, לכל תיקוני הראש.

.612 ונקודת השורוק שורה באמצע הגוף, בתוך, ומאיר אור לקיים הגוף ממראֵה מותניו ולמעלה, בחג"ת דז"א.

.613 ונקודת החיריק שורה למטה, בסוף דגוף, ונותנת אור וקיום ממראה מותניו ולמטה של הגוף, בנה"י דז"א, בכל התיקונים והסודות שלו. אז, וירא אלקים את האור כי טוב.

חולם שורוק וחיריק, ג' קווים. החולם, הוא כו"ח, שלא נפגמו ולא יצאו ממדרגתם, והם קו ימין. השורוק, הוא בינה ותו"מ, שנפגמו ביציאתם ממדרגה, והוא קו שמאל. החיריק, הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה והכריע שם בין ימין ושמאל, וכלל אותם זה בזה.

לפיכך החולם, החשוב מכולם, שהוא כו"ח, שלא נפגמו כלל, מאיר בראש המדרגה, בג"ר. השורוק, שהוא בינה ותו"מ, שיצאו וחזרו למדרגה, שכבר נפגמו ביציאתם, מאיר רק לתוך של המדרגה, בחג"ת. החיריק, שאינו כלל מגוף המדרגה, אלא הוא ז"א, שעלה למ"ן לבינה, מאיר בסוף המדרגה, בנה"י, כי נה"י נחשבים מחוץ למדרגה, ואינם מהמדרגה עצמה.

.614 כשנתקן הגוף של האותיות, חג"ת דז"א, בנקודות האלו, אז כתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. הבדלה היא תמיד בזרוע שמאל, בגבורה דז"א, שיש בו חושך. כי בקו שמאל, כל זמן שאינו מתייחד עם הימין, יש בו חושך ודינים, והאיר בנקודת הסֶגול, שג' נקודות שבה הן בציור ג' קווים, להאיר מתוך החושך והעייפות שיש שם.

כי ע"י הקו האמצעי, הנקודה התחתונה האמצעית שבסגול, מתייחד השמאל עם הימין ועברו החושך והדינים ממנו.

.615 ויקרא אלקים לאור יום. זוהי נקודת הצֵירה, שהאירה והתיישבה בזרוע הימנית, חסד, והתקינה אותו בכל התיקונים.

ג' הנקודות חולם שורוק חיריק רומזות על ג' קווים, המקורות של הנקודות. ואחר שהפרצוף נתקן בג' נקודות, הכוללות חולם שורוק וחיריק, אז התפשטו מג' הקווים שבהן צירופים אחרים של ג' קווים, שהם שאר הנקודות, שכל אחת מאירה בספירה מיוחדת.

ומתבארות כאן ב' הנקודות, המאירות בחו"ג דז"א. בחסד דז"א מאירה נקודת הצירה, שב' נקודות שבה, הם ב' קווים ימין ושמאל, זה כנגד זה בקומה שווה. הימין כו"ח, השמאל בינה ותו"מ.

ובגבורה דז"א מאירה נקודת הסגול, שיש בה ב' נקודות למעלה, כנגד ב' קווים ימין ושמאל, ואחת באמצען למטה, כנגד הקו האמצעי, שהתווספה בזרוע השמאלית דז"א יותר מבזרוע הימנית, כי מטרם שהזרוע השמאלית מקבלת נקודה זו דקו האמצעי, היא חושך ולא אור. ע"כ נקבעת בה הנקודה דקו האמצעי. משא"כ הימין שמאיר תמיד, נקבעו בו ב' נקודות כנגד ימין ושמאל. לפיכך הצירה מאירה בימין והסגול בשמאל.

.616 כשהנוקבא, המלכות, מתדבקת בימין ובשמאל דז"א, וניתנת ביניהם, שאז מקבלת מימין ומשמאל דז"א, התדבקו בה ב' נקודות צירה וסגול. אלא בקיום אחד הפוך, כי אינן מתיישבות בה כך.

נקודת הצירה נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת בלתי מיושבת, כמו בזכר, ז"א. וזו נקודת שְׁוָוא. ששתי הנקודות זו תחת זו. והסגול נהפכה ומאירה בה בצורה אחרת, והיא שורֻק של ג' נקודות. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שגם בה מאירות נקודות צירה וסגול כמו בזכר, לעת שמאיר בהן הזכר, בשעה שהם בזיווג פב"פ. מכאן מתפשטות הנקודות לשאר איברי האותיות שבגוף.

ב' הנקודות שבצירה מורות, שקו ימין, כו"ח, וקו שמאל, בינה ותו"מ, הם זה כנגד זה בקומה שווה.

וכן הסגול, יש בו ב' נקודות זו כנגד זו, קו ימין וקו שמאל בקומה שווה, והנקודה האמצעית תחתיהן.

אבל המלכות, מטרם שנתקנה להיות בזיווג עם ז"א פב"פ, אין קו ימין וקו שמאל מאירים בה בקומה שווה, אלא קו ימין, כו"ח, למעלה, וקו שמאל, בינה ותו"מ, למטה, שזוהי צורת שְׁווא. באופן, שאותן ב' הנקודות שבצירה, שהיו זו כנגד זו, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, שהן שווא.

וכן ב' הנקודות שבסגול, שהן למעלה בקומה שווה, נהפכו אצל המלכות להיות זו תחת זו, כו"ח למעלה, ובינה ותו"מ למטה. והנקודה האמצעית, שמתחת למדרגה, מז"א שעלה למ"ן לבינה, היא בסוף כולן. באופן, שהנקודה הימנית, כו"ח, למעלה מכולן, ותחתיה הנקודה השמאלית, בינה ותו"מ, ותחתיה הנקודה האמצעית, שהיא מז"א שעלה לבינה. שהן צורת שורֻק, ג' נקודות זו תחת זו.

אמנם בעת שז"א ומלכות פב"פ בקומה שווה, אז מאיר בה ז"א ב' נקודות צירה וסגול, כמו שהן אצלו. ולהראות חביבות הזכר, ז"א, אל הנוקבא, מלכות, הוא והיא הכול אחד, שהצירה והסגול מאירים בה כמו בו, לעת שז"א מאיר לה פב"פ."

(סוף השיעור