שיעור בוקר 30.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

זמן מתן תורה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: נקרא מתוך כתבי רב"ש, כרך ג'. בהמשך לערב איחוד שהיה לנו אתמול ולדברי הרב בסעודה, מצאנו קטע מדברי הרב"ש בשם: "המתפלל בעד חברו".

כדאי לנו לקרוא למה הכוונה בתפילה. אומרים שרק על ידי תפילה אנחנו יכולים להשיג מה שרוצים וכל העבודה שלנו היא בתפילה, אז מהי בדיוק התפילה, מהי הבקשה. כי מצד שני, אם כל הזמן אדם מתפלל ומבקש מבקש עבור עצמו, אפילו שמבקש שיתנו לו רצון להשפיע וכוחות להשפיע, הוא בכל זאת מבקש את זה עבור עצמו, והוא מחובר לרצון לקבל שלו, לאגו שלו. יש כאן יש פיצול פנימי, מצד אחד הוא מבקש שיהיה לו כוח השפעה, מצד אחר הוא מבקש שיהיה דווקא לו כוח השפעה. האם התפילה הזו היא אגואיסטית או לא?

קריין: אז רב"ש במאמר 454, "המתפלל עבור חברו"..

המתפלל בעד חבירו

נאמר בסעודה כ"ט אב תשל"ח

"המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה" (בבא קמא צ"ב ע"א).

אם כן זהו כמו רמאות. ויש להבין "הוא נענה תחילה", מלשון "טרם יקראו ואני אענה", היינו כדי שתהא יכולת באדם לבקש עבור חבירו, צריכים מקודם סיוע מן השמים, אחרת אין הגוף מסכים וכו'.

"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" וכו'. ענין בושה - צריכים מקודם להרגיש על פני המשפיע. ואז הבושה באה מאליה, כמו שאמרו חז"ל "בהית לאסתכולא באפיה". אבל כשאינו מרגיש להמשפיע ממי יתבייש. לכן, "לך ה' הצדקה", שנותן לו את האמונה. אז שייך לומר, "ולנו בושת הפנים".

כמו שכתוב בזהר, וזה לשונו, "כי נודע שאי אפשר לשום בחינה לעלות למעלה ממדרגתה, עד שהורידו לה בתחילה הארה עליונה, לשתוכל אחר כך להתגדל ולעלות למעלה" (שיר השירים דף מ' ד"ה אחר כך)."

זה קטע מאוד קשה ואולי נחזור אליו אחר כך. אבל ודאי שהתפילה יכולה להיות רק בעד מישהו, כי אם היא בעד עצמו הוא נכנס לאגו עוד יותר גדול ומתרחק מהבורא, ולא יזכה לזה שהבורא יעזור לו ויאיר אליו. לכן "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה" - במידה שאפשר להתכלל בחבר ולבקש עבור החבר, במידה שכל אחד נכלל בשני ומתפלל עבורו, זה גורם ליצירת הכלי, זה גורם למצב שכל הרצונות, כל המחשבות, וכל הכוונות של כל אחד ואחד יהיו מקושרים עם האחרים ובאמת יהיה כלי אחד.

קריין: אנחנו מתחילים את השיעור שלנו במסמך חדש בשם: זמן מתן תורה – קטעים נבחרים מן המקורות.

זה מסמך ארוך מאוד, נעבור עליו במקצת ואחר כך נעבור לדברים שלנו. אנחנו לא יכולים להיות שקועים במשך שבוע ימים בלימוד של מאה פסוקים, אנחנו צריכים תמיד לשקול מה המינון הנכון. אני לא יודע מי מכין לנו את החומר, את הפסוקים, ולמה הוא עושה כך שנהיה שקועים בהם כל כך הרבה זמן, זה מפיג את הטעם.

הפסוקים האלו צריכים להיות תמיד כתוספת למה שאנחנו עושים. כמו שאתה מוסיף פלפל או מלח לתבשיל, כך צריך להיות כאן. זאת אומרת, תמיד יש לנו קבלת התורה, מתן תורה, תמיד יש לנו עסק עם התורה, עם אותו הכוח שמעלה אותנו, מתקן אותנו, אבל לא צריך כל הזמן לדבר על זה. כי אדם לא יכול להיות כל הזמן מכוון לאותו דבר, הוא צריך לצאת ולהיכנס, לצאת ולהיכנס.

קריין: איזה תבלין חסר לנו עכשיו, שעליו היית ממליץ? אולי אפשר לעבור לתע"ס או ל"שלום בעולם" אם תרצה.

זה לא שאני רוצה, אני רק מסביר לכם מה צריך להיות, שאתם תראו האם אני צודק או לא, האם אנחנו יחד בזה או לא.

קריין: מסמך: זמן מתן תורה, כותרת ראשונה - חג השבועות, כותב רב"ש. פסוק 1.

חג השבועות

"הנה חג השבועות ממשמש ובא, שהוא זמן מתן תורתינו. ידוע ששבועות הוא בחינת מלכות בעולמות והלב בהאדם. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על "מקדש שביעי", ששביעי הוא מלשון שֶׁבִּי-הוא. 

דכוונתו, שה' יתברך מלביש בלב האדם, וזמן מתי יכולים לפרש, שהתורה מתלבש בנפש האדם, לכן נקרא שבועות - ונקרא מתן תורה, דהיינו שהתורה מתלבש אז בלבות כל אחד ואחד מהכלל ישראל. "

(הרב"ש. אגרת נ"ב)

זאת אומרת, זה זמן מיוחד. לא לפי לוח זמנים, חודש מאי או עוד משהו, זה סדר התיקונים. כמו שאנחנו לומדים, אחרי שאדם שקוע באהבה עצמית ומרגיש שהוא נמצא ממש בתוך אהבה עצמית ולא יכול לצאת מזה, מצב שנקרא "מצרים", אחרי זה הוא בכל זאת מתגבר על המצב שלו ומשתדל ככל האפשר להתחבר עם החברים, ואז על ידי מאמץ, שמתפלל, שצועק, שמבקש, הם יוצאים ממצרים, מהמצב שכוח האגו שלהם שורה עליהם ולא נותן להם לברוח ממנו, לא נותן להם לגלות ביניהם את כוח ההשפעה, החיבור והאהבה.

זה נקרא שנמצאים בגלות, בשליטת הכוח הרע, ואז הם מתחילים להתגבר. זו עבודה גדולה של
"ארבע מאות שנה", זאת אומרת הם משתדלים לעשות את כל ארבעת השלבים, כל ארבע הבחינות של בניית הכלי החדש, ואז הם זוכים ליציאה מהאגו שלהם, להתעלות מעליו, ומגיעים ל"יציאת מצרים". כשהם מתעלים מעל האגו שלהם, במקצת, ככל שמסוגלים, רק מתנתקים במקצת כדי לא להיות שרויים תחת שליטת האגו, בשליטת האגו, אז הם מקבלים כוחות ושיטה איך להתעלות למעלה מהאגו שלהם, וזה נקרא "תורה".

מהי התורה? זו הבנה וכוח איך אנחנו יכולים לעשות פעולות, אמצעים, כדי להתעלות מעל הטבע שלנו שכולו על מנת לקבל, לטבע השני שכולו בעל מנת להשפיע. אנחנו לוקחים מהעל מנת לקבל שלנו ולאט לאט, זאת אומרת בהדרגה, בזה אחר זה, בפרוסות, אנחנו יכולים לעבוד עליו, על הרצון לקבל על מנת לקבל, להפוך אותו לעל מנת להשפיע. זה בעצם הרצון שלנו, הכוונה שלנו, המאמץ שלנו.

כך אנחנו לומדים שצריכים לעשות. והשיטה שנותנת לנו אפשרות לתקן את עצמנו בלהתעלות למעלה מהרצון לקבל שלנו, ולא לחשוב על עצמנו אלא על האחרים, השיטה הזאת נקראת "תורה". כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". מה זה "תורה תבלין"? זו שיטה איך אני משתמש ביצר הרע הזה, באגו שלי, אבל כדי להפוך אותו ליצר הטוב, שבמקום לחשוב כל הזמן על עצמי אני אחשוב על הזולת, ובמידה הזאת שאני חושב על הזולת אני אהיה דומה לבורא.

ודאי שזה נגד הטבע שלי, וודאי שזה קשה, אבל לאט לאט אני יכול בכל זאת לתקן את הרצון לקבל על מנת לקבל שלי שיהיה בעל מנת להשפיע. שאני לא אחשוב ב-100% מכוחותי על עצמי אלא ב-99% מכוחותיי אחשוב על עצמי וב-1% אחשוב על האחרים, שבתוך האחרים נמצא גם הבורא. אחרי זה אחשוב על עצמי ב-98%, ב-97% מכוחותיי, וכך לאט לאט אני מתעלה מעל עצמי וממש בונה סולם מדרגות עד כמה אני מסוגל לצאת מעצמי לחיבור עם הזולת.

התחלנו לדבר מזה ש"המתפלל בעד חברו זוכה תחילה", שהעיקר בשבילנו זה להדביק את עצמנו למה שמחוץ לנו, לקבוצה, לעשירייה, ובצורה כזאת אנחנו נבין, נרגיש, נבצע את השורש של כל התיקונים.

שאלה: איך אפשר להבחין בכמה אחוזים אתה יכול לצאת ממחשבה על עצמך?

אנחנו לא נוכל לשקול ולמדוד את זה בשום צורה, אנחנו פשוט צריכים להשתדל להשתמש בכוחותינו עד הסוף, כמה שאפשר. ואין בזה גבול, פשוט בכל 100% כוחותיי אני רוצה להתרומם מעל עצמי, לתמוך בחברים, ואיתם יחד להידחף להגיע למצב של על מנת להשפיע, של עזרה הדדית, של ערבות הדדית, מצב שאנחנו בסירה אחת. כך אנחנו צריכים לעזור זה לזה להיות למעלה מהאגו של כל אחד ולמעלה מהאגו הכללי שלנו וכך אנחנו מתקדמים למצב שיכולים לעלות במשהו למעלה מהאגו שלנו. ואז מצד אחד נרגיש במאבק הזה שכולנו מחוברים בתוך הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, ומצד אחר עד כמה אנחנו בכל זאת רוצים להתעלות מעליו בעזרה הדדית של כל אחד לחברים, ובזה אנחנו דווקא מתחילים לבנות את העשירייה.

שאלה: המקום הדומה לבורא שעלינו לבנות זאת השכינה שלנו, וגם מתן תורה ושבועות זה היינו הך, כמו הצורה של הבורא?

נגיד שכן, אני לא מבין למה יש לך עניין בזה. אנחנו מדברים על מה שאנחנו צריכים לעשות ואתה מכניס לנו כל מיני דברים שאין לנו עדיין קשר איתם. תחשוב בצורה רגשית מה אנחנו צריכים לעשות, תחשוב בצורה יותר פשוטה, פנימית, בינינו.

שאלה: לגבי "המתפלל בעד חברות", אני מרגיש שאני כל הזמן צריך תזכורת לזה.

ודאי, כי זה מחוצה לאגו שלי, מה פתאום שאני אבקש, אתפלל ואתעניין עבור חבר שנמצא מחוצה לרצון לקבל שלי?

תלמיד: אז מאיפה תבוא התזכורת הקבועה הזאת, כמו ציפור שעומדת לי על הכתף?

זה צריך להיות באוויר, מהמאמצים של כולם יחד.

תלמיד: אז מה עושים, כשאין לי את המחשבה הזאת במהלך היום?

תתחילו לקבוע בכוח, כל אחד לעצמו, וכך ההרגל נעשה טבע שני.

תלמיד: בסעודה, בהכנה, עם כל האווירה שהייתה זה באמת היה קל, אתה לא צריך לחשוב, אתה צולל לשם.

המקובלים מסבירים לך שאם תעשה מאמץ, אפילו שהוא לא ברצון המקורי שלך, אבל אם תעשה מאמץ יותר ויותר בכוח, בהמשך הוא יהפוך להרגל, ואז אתה תתחיל לחשוב כאילו שזה בא מהרצון שלך, שזה חסר לך.

תלמיד: אבל איך יוצרים שהחשמל הזה יהיה באוויר כל הזמן, שהוא יחזיק קבוע?

לפי המחשבות של כולם, של כל אחד ואחד, וזה נקרא ערבות הדדית. אם כל אחד חושב במשהו על זה, הוא מייצר אווירה בה כולנו מתחילים לחשוב שזה חסר לנו. זה כוח החיבור, כוח הערבות.

תלמיד: ומה התפילה בעד חברו, על מה אני מתפלל כל הזמן בעד החברים?

שהבורא יטפל בחברים, ייתן להם כוחות השפעה, ואת כוחות החיבור שהם רוצים, ואני אהיה מחובר לזה בזה שאני דוחף אותם, מטפל בהם, ואחראי על החיבור שלהם.

שאלה: כשאני עם העשירייה זה קל להתפלל עבור העשירייה. אבל גם כשאני מנסה להתמקד בלא לבקש עבור עצמי, זה עדיין נשמע לי שזו תפילה אגואיסטית. איך אני יוצא מהמעגל הזה?

אבל ככה זה, כך אנחנו יוצאים לאט לאט, על ידי המאור המחזיר למוטב. אני אגואיסט, ואני בכל זאת מתפלל עבור החברים. וודאי שהתפילה שלי היא תפילה שקרית, אבל כך מתקדמים. מתקדמים וזוכים לעזרה מלמעלה. ודאי שאנחנו לא יכולים לעשות שום פעולת השפעה, להתפלל על מישהו, לחשוב על מישהו, ודאי שאי אפשר.

אבל זה נקרא "מלא לשמה מגיעים לשמה". יש פעולות כאלו שאפילו אנחנו עושים בהן דברים לא נכונים, אבל נמצא שהבורא ברא את הפעולות האלו כדי שעל ידן אנחנו נצליח להגיע למשהו הפוך. כמו ילדים קטנים שמשחקים בכל מיני משחקים, וזה בטבע שלהם, אבל על ידי המשחקים האלו הם גדלים ומכינים את עצמם למצבים האמיתיים בחיים.

כך גם אנחנו. כל הפעולות האלה שבצורה טבעית נמצאות בילדים קטנים, אצלנו הן לא באות בצורה טבעית, אבל אם אנחנו משתדלים לעשות זאת בקבוצה, ועל ידי זה אנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב.

שאלה: אז מה אתה עושה עם המחשבות? אתה עדיין מתפלל, אתה מנסה להתפלל עבור האחרים אבל המחשבות האלה לא משתנות. אני ממשיך להגיד את הדברים, כמו לנגן את השיר שוב ושוב, ולקוות שזה יקרה? איך אני משנה את המחשבות האגואיסטיות שלי?

נכון. המחשבות באות מלמעלה, ורק בתנאי שאני מעורר את הבורא לעזור לנו, ואני רוצה להגיע לבחינת השפעה, למרות שבאמת אני לא רוצה להגיע, אבל אני מדבר ומבקש, אז לאט לאט על ידי הבקשות האלו, כשאני נמצא עם החברים, כשאני עושה כל מיני פעולות סביב זה, אז סך הכול אני מעורר את המאור המחזיר למוטב. ככה זה.

קריין: כן. קטע מס 2, כותב רב"ש באגרת נ"ב.

"זמן הספירה מפסח עד שבועות הוא בחינת טהרת הכלים, שהוא בחינת טהרה בליבא ומוחא. וכשהכלים נגמרים זוכים אז לבחינת תורה.

ולכן, לפני פסח היה הכנה בטהרת הכלים על בחינת אמונה, הנקרא בחינת מצוה, ועל ידי יציאת מצרים זכו לבחינת אמונה בסוד "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואחר פסח, מתחיל העבודה לטהרה לבחינת הכנה לקבלת התורה. ובזמן כשהתורה מתלבשת בנפש האדם, אז נקרא שבועות זמן מתן תורתינו."

(הרב"ש. אגרת נ"ב)

יש כאן כמה שלבים בתיקון הכלי, ובמילוי הכלי שלנו, של הנשמה. קודם כל צריכים לאתר עד כמה אנחנו שבורים, בצורה חלקית, כמה שאנחנו יכולים לגלות. איפה אנחנו רואים את זה? עד כמה אנחנו לא יכולים להתפלל עבור החבר, וכמה אנחנו שוכחים שאנו חייבים להיות קודם כל בדאגה לחיבור העשירייה יחד, שדווקא לזה אנחנו צריכים לדאוג. ואם אנחנו לא דואגים לזה, זה רק אומר לנו באיזו שבירה אנחנו נמצאים, ומה קורה לנו.

כדאי לשים לב שזה מסביר לנו את עניין השבירה. עד כמה אנחנו שבורים, וצריכים להשתוקק להגיע לבקשה אחת. במה בעצם השבירה? שאנחנו לא יכולים לעלות בקשה, מה שנקרא מ"ן, כולנו יחד לבורא. כי מלכתחילה היינו בנויים כולנו יחד ברצון אחד, ולא הרגשנו את עצמנו כנמצאים בגופים שונים, עד כדי כך שהרגשנו שאנו נמצאים בגוף אחד. כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד", לזה אנחנו צריכים להשתוקק.

אז עכשיו אנו צריכים לתאר את עצמנו שאנחנו רוצים להיות מחוברים ברצון אחד, וברצון האחד הזה פונים לבורא. בפנייה הזו אנו מגיעים למצב שהבורא יותר ויותר משפיע עלינו ואנחנו יותר ויותר מתקדמים להבנה שהייתה שבירה, והיום אנחנו שבורים וצריכים להחזיר את עצמנו למצב התיקון, ושהכול תלוי בעוצמת הבקשה שלנו.

עוצמת הבקשה תלויה כולה בערבות בינינו, עד כמה אנו רוצים להיות בערבות, משתדלים להגיע לערבות. לא שאנחנו כבר נמצאים בערבות, בחיבור כזה הדדי שכולנו כאחד, אבל אנחנו בהחלט רוצים את החיבור הזה כמה שאפשר, יותר ויותר. ודרכו בעצם אנחנו מודדים את התיקון שלנו.

צריך לחשוב על זה עוד, ואתם תגלו איזו עמקות יש בכלי השבור, בכלי השלם, בכל התהליך, ובכל המדרגות שאנחנו צריכים לעלות עליהן.

שאלה: שמעתי שהשבירה היא שאנחנו לא מסוגלים להעלות בקשה, לא מסוגלים להעלות מ"ן. כאן השבירה?

כן.

תלמיד: אז מה מצפים מאיתנו?

מצפים מאיתנו שנשתדל, כמו ילד קטן, שמשתדל פעם אחר פעם, תראה מה הוא עושה. על ידי ההשתדלות הזאת פתאום אנחנו מתחילים להרגיש שמתוך זה שזה לא הולך לנו, אבל דווקא על ידי כך שאני משתדל יותר, ולא הולך לי, ועוד משתדל, ולא הולך לי, בבקשה ובחיבור, בכל מיני צורות שאנחנו לומדים יחד וכן הלאה, מתוך זה אנחנו מתחילים להרגיש שמשהו מתעורר, משהו נעשה בנו. אנו מקבלים הרגשות חדשות, מחשבות חדשות ומתחילים קצת להבין את העניין, ולהרגיש אותו יותר.

כך ממש אנו מתקדמים ומתחילים להבין מה המערכת שאנחנו מפעילים, מה קורה כאן, ולמה בצורה כזאת אנחנו צריכים להתקדם. הכול בא כתוצאה מהיגיעה, ואת היגיעה הזאת אנחנו משתדלים לעשות בצורה כמה שיותר קולקטיבית, יחד, כשכל אחד חושב על האחרים, ולא חשוב איפה הוא נמצא, בבית, עובד, בכל מיני מקומות, לא חשוב איך ומה, אבל הוא כל הזמן משתדל להחזיר את עצמו לבקשה עבור הקשר בעשירייה.

תלמיד: אז אתה לא מסוגל להתפלל, ואתה צריך להמשיך להתפלל.

כן. ודאי.

תלמיד: ומה בניסיונות האלה מרכך את הלב?

קודם כל בזה שאני פונה לבורא ומבקש ממנו אני עושה את הפעולה היחידה שהיא באמת פעולת תיקון, התפילה. אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולת תיקון בחיבור בשום דבר, אלא בסופו של דבר כל המאמצים שלנו להגיע בפועל לאיזה לחיבור בינינו, רק מראים לנו כמה אנחנו לא נמצאים בחיבור כדי שנוכל כל פעם להעלות מ"ן, תפילה, חיסרון לבורא. וזו בעצם פעולת התיקון מצידנו, לא צריכים יותר מזה.

תלמיד: למה המערכת בנויה בצורה כזאת?

כשאנחנו מעלים חיסרון, אנחנו מעוררים את האור העליון שהסתלק מאיתנו בשבירת אדם הראשון, לפי כמה שאנו רוצים להיות שרויים בכוח ההשפעה, בחיבור בינינו, ובמידה הזאת, הוא מאיר עלינו וכך אנחנו מיתקנים, ומבררים את הקשר שלנו עם הבורא.

קריין: נמשיך, ציטוט מספר 3.

"ימי ספירה מורים על האחדות, כמובא בספרים הקדושים." זאת אומרת שמפסח, מהיציאה מהאגו שלנו ועד הכניסה לחיבור, שזה נקרא כבר שבועות, החיבור הראשון. יוצאים לנו זמנים של כמה עשרות ימים, של שבעה שבועות, ארבעים ותשעה יום, וביום החמישים אנחנו מגיעים לחג השבועות, כך התורה סופרת.

ודאי שלא מדובר על ימים בלוח השנה, אלא על ימים שאנחנו צריכים לעבור בפנים, ואנחנו מגיעים למצב חדש שבו אנו כבר מתחילים לקבל אורות לתוך הכלים שלנו, שמתחילים להתחבר ביניהם.

מפסח עד שבועות יש חמישים יום, זה נקרא "בדיקת הכלים", "תיקון הכלים" שלנו, בהם אותן חמישים הספירות, ארבעים ותשע פלוס אחד אנחנו בודקים את המצבים שלנו כי יש לנו שבע כפול שבע, ארבעים ותשעה מצבים. אחר כך נרגיש אותם, נלמד אותם, וכך אנו מגיעים ליום של קבלת התורה, קבלת האור העליון, הקשר עם הבורא שמסמל את חג השבועות. משם והלאה אנחנו כבר מתחילים לתקן את עצמנו.

"ימי ספירה מורים על האחדות, כמובא בספרים הקדושים. לכן בימי הספירה צריך האדם לתקן מידה זו של האחדות, ועל ידי זה זוכה להשגת התורה בחג השבועות, כמו שכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר", והענין הוא, כי העיקר שהכל תלוי בו הוא, שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל. וכמאמר חז"ל, שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום בישראל, השכינה שרויה ביניהם."

(מאור ושמש. רמזי שבועות)

כל התיקונים באים כדי שנגיע לחיבור, כדי שהרצונות והכוונות שלנו יתחילו להתחבר. ובחיבור בינינו, נתחיל להשיג את האור העליון, את הבורא, ודאי שלא במלואו אלא בצורה הדרגתית וזה כבר "קבלת התורה", כשהבורא מתחיל להתגלות בינינו.

שאלה: איזה משוב אני צריך לקבל מהקשר עם החבר, מה אני צריך להרגיש כדי שאני אוכל להתפלל עליו?

אני צריך לדון את חברי לכף זכות, שתמיד יהיה בעבודה לפי הדרגה שלו ככל האפשר יותר, ממלא בצורה מקסימלית את התפקיד שלו ממלא את היכולת שלו להשתוקק ולהיות בנטייה לחיבור בינינו ולגלות את הבורא בתוך החיבור. כך אני צריך לקבל את החברים שלי, שנמצאים בצורה כזאת. ואין באף אחד שום פגם וכל אחד מבצע בצורה מקסימלית את התיקון כמו שהוא מסוגל לפי המצב שלו.

תלמיד: זה התנאי המקדים, הראשון לתפילה?

כן.

תלמיד: מה בא אחרי זה?

אחרי זה אני בודק האם אני באמת מקושר אליהם כמו שהם ביניהם, ועד כמה אני ממלא את התפקיד שלי, ואם אני מזלזל בתפקיד שלי אני רואה בהם את הזלזול, וכן הלאה.

תלמיד: איזו בקשה מגיעה על הגילויים האלה?

שהבורא יתקן אותי. כי אם אני רואה פגם בחבר זה פגם בי.

תלמיד: ואיפה פה אני מתפלל על החבר?

אני מתפלל שהבורא יתקן אותי כדי שלא אראה פגם בחבר.

תלמיד: ואז אני נענה?

במידה שאני מבקש תיקון מהבורא עליי, ודאי שאני מגיע לפי התיקונים האלה למגע יותר הדוק עם החבר. יש כאן עבודה גם עם הבורא וגם עם החבר.

שאלה: האם תפילה לפני תפילה זאת התפילה היחידה שיש לנו?

לא, יש עוד בדרך. רק מתקדמים, אני לא עובר על כל מצב ומצב, את זה אתם צריכים לראות לפי המגמה הכללית.

שאלה: אם אנחנו לא מסוגלים להתחבר ולהיות בערבות, ואנחנו גם אומרים שמתוך ש"לא לשמה" באים "לשמה", למה לא רואים את כמות היגיעה שצריך להשקיע?

איך יראו לך את כמות היגיעה שאתה צריך להשקיע? כל הכלי שלך ריק, שבור, אני לא מבין באיזו צורה אפשר להגיד. במידה שאתה מסוגל לראות את החבר שצריך להתחבר אליו ואתה עוד לא עושה את פעולת החיבור, במידה הזאת מגלים לך חלק מהכלי השבור, אותו חלק שאתה יכול לטפל בו.

תלמיד: מה זאת אומרת החלק השבור שאני יכול לטפל בו? אני לא מצליח לזהות את החלק הזה השבור. איפה עלי להשקיע בדיוק?

בזה שאתה מתאר לעצמך איך להיות מחובר לחבר, כמה שאתה יכול להגיע אליו ולהיות ממש מחובר.

תלמיד: לפעמים אנחנו נותנים דימוי לקושי בחיבור בהרמת משקולת. אם היא כבדה מאד, ברור שאני לא מסוגל להרים אותה, אבל כאן למרות הקושי אנחנו מנסים ומתאמצים, משקיעים בכל מיני סוגים של חיבורים.

צריך כל הזמן להיות בזה, ואז לאט לאט יתברר לך מכל המאמצים שלך, מכל מיני אופנים, איפה עוד אתה יכול להשקיע.

תלמיד: ובצורה הזאת זה נכון להמשיך? זה הכיוון נכון?

אתה חייב להמשיך כל הזמן. יש לך תביעה כלשהי לבורא למה הוא לא עושה לפניך את עבודה לפי מה שאתה חושב שהוא יעשה, והוא נותן לך שטח שאתה חייב לעשות לפי החשבון שלו ולא שלך.

תלמיד: וגם אם לא מתגלה בדרך שיש פירות ליגיעה שהשקעתי, גם עם זה צריך להסכים?

אתה מקבל את כל הנתונים שאתה צריך להתקדמות ואם אתה לא מקבל משהו, סימן שאתה לא צריך לקבל כי זה יפריע לך. כדאי שיהיו פחות תביעות על מה שמחוץ לך.

שאלה: מה לעשות אם תקופה ארוכה לא יוצאת תפילה?

תנסה לכתוב על זה משהו כסיבה ומסובב, באיזו צורה אני צריך להגיע לתוצאה ומהסוף להתחלה, למצב הנוכחי, תנסה לחבר את הפעולות והמצבים האלה כסיבה ומסובב. זה ייתן לך יותר אחיזה איפה אתה עדיין לא מרגיש שאתה נמצא בזה.

תלמיד: אבל אני מרגיש שבמקום שהלב ייפתח הכול קורה ההיפך, הכול נסגר.

כן. בסדר גמור. זה כדי שאתה תחפש יותר.

תלמיד: אבל איך קורה השינוי הזה?

רק במאמץ, והמאמץ הוא בתפילה. תשתדל להיות בתפילה עם החברים ולא לבד אם זה אפשרי, ולכוון אותה כמה שיותר לכיוון התיקון, והתיקון זה להגיע למצב שאתם מחוברים.

תלמיד: אבל אנחנו שולטים על התפילה, זה בידיים שלנו להפעיל אותה?

ודאי שהתפילה היא בידיים שלכם. אתה יכול לחבר בקשה, אתה יכול לדרוש מהחברים להתחבר לזה יחד כמה פעמים ביום - כל מיני דברים אתם צריכים לעשות.

שאלה: מי שמתפלל עבור חברו מקבל תחילה. האם אין כאן קליפה על כך שיקבל שכר? צריך להיזהר כאן ממשהו?

לא צריכים לפחד שאם אני מבקש עבור החבר אני לא מבקש עבורו, אלא אני מבקש לקבל ראשון, כמו שכתוב "המתפלל עבור חברו זוכה תחילה". זה בסדר, אני זוכה תחילה. אבל במה אני זוכה? אני מבקש כלים להשפעה, אני מבקש חיבור, אני מבקש התקדמות רוחנית באיזושהי צורה עבור החבר - זה "מלא לשמה מגיעים לשמה".

אם אני רוצה להגיע לרוחניות, אני צריך להתפלל עבור כל העולם, או עבור הקבוצה שלי בלבד. אז ודאי שיש לי עדיין כוונות אגואיסטיות, אבל את זה הבורא יתקן בי ולא אני בעצמי.

אבל מתי זה יקרה? כשאני אבקש. אז אני חייב לבקש ו"מלא לשמה מגיעים לשמה". דרך הגברת האגו, דרך גילוי האגו, אנחנו מגיעים לאמת. לכן לא לעשות חשבונות, העיקר לא לעצור בתפילה ובבקשה ושתהיה כמה שיותר מחוברת לקבוצה, אז רואים, מבינים, כן או לא, ובכל זאת זה מסתדר.

שאלה: אמרת שעליי לבקש מהבורא לתקן את הראייה שלי כלפי חסרונות החברים. נגיד עכשיו אני מרגיש כך כלפי החברים שלא נמצאים כאן. מה עלי לבקש?

אתה רוצה לחבר בלב שלך את כל החברים שלך שנמצאים עכשיו יחד ושלא נמצאים, ואתה מצדיק את כולם. אתה רוצה לחבר את כולם יחד שתהיו עכשיו מוכנים לפני הבורא. זה הכול. תנסה, וכמה שאפשר בכל זאת להתייחס לזה באהבה.

תלמיד: מה זה אומר להתייחס באהבה?

אתה לא מתרגז עליהם שהם לא באים היום כי אתמול גמרתם מאוחר את העבודה יחד, אלא אתה מוכן לקבל את העבודה שלהם והמאמץ, את היגיעה שלהם על עצמך.

תלמיד: אנחנו אומרים, רק בשביל החברים וכלום לא לעצמי. אבל רק אני היחיד שמקולקל.

זה תמיד יהיה כך. אני היחיד המקולקל בקבוצה, ורק אני יכול להתפלל עבור החברים ורק בי תלויה הקבוצה כולה.

תלמיד: במה אני משלים את החבר?

בכול. בחסרונות, ביגיעה, בתמיכה הדדית ובתפילה שלי עבורו.

שאלה: כשאני מבקש ערבות, אני פונה למצב המתוקן של העשירייה שכבר קיים בתוכה ורוצה להתכלל בו?

כשאני מתפלל עבור הערבות, אני מתאר לעצמי שכולם נמצאים בערבות ואני עוד לא, או שהקבוצה לא נמצאת בערבות, אבל היא תלויה רק בי. בכל מיני זוויות כאלה אני מגיע לתפילה עבור הערבות.

תלמיד: יש פה גישה גם בהלוך והפוך?

כן, כדי לייצב את עשר הספירות האלו כך, שבהם אני כבר מתחיל לקבל מיקרו עולם, מיקרו מציאות.

תלמיד: האם יש דבר כזה, שאני משתדל לבקש עליהם ומגלה שהם כבר מבקשים עבורי?

כן, ודאי.

תלמיד: אז החברים בעצם כלפיי הם תמיד בכל המצבים.

החברים כלפיך זה ט' ראשונות.

תלמיד: אם כך, אני יכול למצוא בהם מכאן עד גמר התיקון את הכול?

כן, ודאי. אתה לא מוצא בשום דבר חוץ ממה שיש בחברים, ועד גמר התיקון אתה מגלה רק מה שכבר טמון בהם.

תלמיד: אז כשאנחנו רוצים להוציא לפועל מצב שכבר טמון, שהוא יותר פנימי, זה למשוך מאור המחזיר למוטב?

לא. מאור המחזיר למוטב, זה משהו שלמעלה מזה, זה כוח הבורא שמתגלה גם בקשר ביניכם, אבל פנימי, מקיף. יש בזה רשימות למיניהן.

תלמיד: אז מספיק לנו רק לתאר שוב ושוב את מצב החיבור היותר מתקדם, ובתוכו כבר כלול המאמץ לבקשה למאור?

כן.

שאלה: באיזו נקודה בעבודה אנחנו מרגישים שלא יכולים להתחבר ולכן אנחנו מבקשים עזרה מהבורא? כל האנשים בעולם, גם הם יגיעו למצב הזה? ואם כן, אז למי הם יוכלו לפנות?

אל תדאג לכל העולם. הם יתקרבו אלינו ויתחברו אלינו ויהיו צמודים אלינו וכך כולנו נגיע לחיבור הכללי. אנחנו החלוץ שנמצא במערכת הכללית של הנשמות, שבאות עכשיו לתיקון וכולנו נתחבר. לכן אנחנו צריכים גם לדאוג להפצה הרחבה אבל זה יקרה.

שאלה: אם אני לא מרגיש מה חסר לחבר שלי, יהיה נכון להתפלל על החיסרון שלי?

כן, ודאי. אתה גם לא יכול אחרת, אתה לא יכול להתפלל אם לא מהחיסרון שלך ולכן זה נקרא "ערבות" ותמיד אנחנו כך מתפללים. מאיפה אני יודע את רצון החבר? ואפילו אם הייתי שומע, אבל זה באמת הרצון שלו? את החסרונות אנחנו לא יכולים למסור אחד לשני, אנחנו רק מתפללים עבור השני. זה כל העניין, אחרת אנחנו רק מבלבלים את עצמנו.

קריין: ציטוט מספר 4.

"בשעת מתן תורה, שחנו שם בלב אחד באהבה ואחוה, כמו שפירש רש"י, מפני זה זכו לקבלת התורה ולגילוי שכינתו ית' עליהם פנים בפנים. וזה אמרו "ויסעו מרפידים", הנה רפידים - אותיות פרודים, ורמז בזה שנסעו מהעצלות והפירוד והתחברו יחד באהבה לעבוד ה', ומפני זה נתן השי"ת התורה."

(מאור ושמש. רמזי שבועות)

קריין: ציטוט מספר 5. רב"ש.

"אנו סופרין מ"ט יום עד קבלת התורה." מהיציאה מהגלות, מאז שאנחנו מתעלים מעל האגו שלנו, ועד שמתחילים לקבל את המאור המחזיר למוטב בפועל, הנקרא "תורה" - עוברים ארבעים ותשע מדרגות הנקראות "ימים". "כי העומר הוא משעורים. שהכוונה, שהוא בא משעורים, על ידי זה שהוא משער בליבא את גדלות ה',"

מהם הימים האלו שיוצאים מעל מנת לקבל ועוד לא נכנסים לעל מנת להשפיע? אנחנו צריכים בעצמנו לאגור, להכין יחס נכון לתורה, למאור המחזיר למוטב, לקראת מה אנחנו הולכים, זאת הכנה לקבלת התורה, אלה ארבעים ותשע יום, שבע כפול שבע - זאת אומרת, שבע שבועות.

"כמו שפירש הזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" [כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו], באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם. 

וזה נקרא בחינת אמונה. וכשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת בהמה. וזה ענין שהעומר היה של שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהכונה שעוד לא זכה לדעת התורה. מה שאם כן בשבועות, שזוכין לקבלת התורה, אז מקבלין את הדעת התורה, לכן מקריבים את מנחת חיטין שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מדבר." 

(הרב"ש. אגרת נ"ט)

בקיצור, מהיציאה מהאגו שלנו שהיא "יציאת מצרים", "פסח" ועד שאנחנו מגיעים לקבלת התורה וכבר יכולים להשתמש באור העליון כדי לתקן את עצמנו ולעלות ממדרגה למדרגה לקראת הבורא, יש לנו תקופה שנקראת "ספירת העומר". אלה ארבעים ותשע יום שבהם אנחנו מעלים את עצמנו כביכול מדרגת המלכות לדרגת הבינה, ואחרי זה אנחנו כבר יכולים להשתמש באור הזה של השפעה ולתקן את הכלים.

עוד ניכנס לזה ונלמד. זאת תקופה שאנחנו עוד לא הגענו אליה, נתחיל ללמוד מהשבוע הקרוב.

אני לא רואה שיש כאן פסוקים שמדברים על מצבים מתקדמים, אבל מפסוק 6 זה משהו אחר.

שאלה: אם אני לא חושבת על החברות, האם זה אומר שאני חושבת על עצמי?

ודאי, אין משהו אחר, או שאני חושב על עצמי או שאני חושב על החברים, אחד מהשניים.

שאלה: מה זה נותן לנו שאנחנו יוצאים מעצמנו?

זה נותן לנו להתחיל להרגיש את הבורא ולהתקרב אליו, להתחיל להרגיש את העולם העליון.

שאלה: האם אפשר או אי אפשר לבקש מהבורא לתת לי כלים דהשפעה, כדי שאוכל לבקש עבור אחרים?

ודאי שכן, מאיפה אני אקבל כלים דהשפעה, רצונות להשפיע, מחשבות על אחרים? רק בתנאי שאני אקבל את זה מהבורא.

תלמיד: אבל אני מבקשת כלים דהשפעה לעצמי.

לא חשוב אם אלה כלים דהשפעה לעצמך, למי עוד אנחנו מבקשים? אנחנו מבקשים שיהיו לנו כלים דהשפעה.

שאלה: מהי טהרת הכלים במוחא וליבא?

אני מרגיש שאני שקוע ברצון לקבל על מנת לקבל, ואני מבקש שיהיו לי מחשבות ורצונות על מנת להשפיע, זה נקרא לטהר את הכלים במוחא וליבא.

שאלה: האם תפילה עבור חברה זו שיחה שלנו עם הבורא, האם הבורא מחכה לזה?

כן. אנחנו לא יכולים להתפלל עבור הבורא, הוא לא בעל חיסרון. אנחנו גם לא יכולים להתפלל עבור עצמנו כי זאת ממש תפילה אגואיסטית, אלא להתפלל נכון זה עבור החברים בלבד.

שאלה: האם אפשר בתפילה לבקש מהבורא שיתן לנו, שכל חברה מבקשת עבור כולם, או להתאמץ לבקש רק עבור החברות שזה לא כולל אותי?

אני לא יכול לבקש עבור עצמי כי אז בטוח שאני לא מקבל כלום, אני לא יכול לבקש עבור סתם זולת, אלא מה שנשאר לי ומה שאני מברר נכון זה להתפלל עבור החברות. ולכן אני יכול לפנות לבורא עם החיסרון של החברים, חברות, שהבורא יתקן אותם וימלא אותם. בצורה כזאת אני יכול לפנות אליו, אין לי שום אפשרות אחרת.

תלמיד: כשאני מבקשת עבור החברות אני כוללת את עצמי בפנים או לא?

לכלול גם את עצמך, כן, ודאי, שאני גם נמצאת איתן בתוך התפילה. כמו שאנחנו אומרים שאנחנו מתפללים על זה, על זה, על זה, ועלינו בסוף.

שאלה: האם יש דוגמאות מה זה בעצם לצאת מעצמך?

אין כאלה דוגמאות, כל אחד צריך להרגיש איך הוא עושה את זה כתוצאה מהתפילה הנכונה.

שאלה: מה זה אומר לצאת מעצמי?

"לצאת מעצמו", שלא תהיה לי שום מחשבה על עצמי אלא רק על הכלי הכללי, על העשירייה, ואפילו על כל העולם שהוא גם ככלי הכללי.

שאלה: איך הקבוצה יכולה לעזור לנו להגיע לקבלה על מנת להשפיע?

זה מה שאנחנו כל הזמן לומדים, שרק על ידי זה שאני כלול בקבוצה, עובד איתם, אז אני מרגיש עד כמה אני נמצא במחשבות רק על עצמי ועליהם לא, ולכן אני רואה עד כמה אני רחוק מרוחניות.

שאלה: האם בתפילה עבור החברות אנחנו מוסיפות את הכוחות שלנו כדי לבנות את הבורא?

כן.

שאלה: איך בעצם התפילה בונה את הבורא, מגלה את הבורא?

בזה שאני בונה את הרצון לקבל שלי עבור אחרים.

שאלה: בשביל מה נחוץ העולם הזה עם כל העסקים הקטנים, כשהחיים האמיתיים מורגשים במצב עליון יותר של אחדות?

אנחנו חייבים לחיות בכל העסקים של העולם הזה, בזה שאנחנו חיים בצורה גשמית, בהמית, מתוך זה להתעלות למצב של העולם הרוחני, בעל מנת להשפיע. רק כך אפשר לעשות את העלייה הזאת בצורה אמיתית ולא אגואיסטית.

שאלה: אם אני אמור לעשות את כל העבודה בפנים, איך אני יכול לדרוש משהו מהעשירייה כמו לקדם אותי, להיות בערבות, להתפלל, לעשות חובות כלשהם?

כי אנחנו בכל העבודות האלה נמצאים בערבות, בעבודה הדדית, מה שאני לא עושה החברים עושים, ומה שהחברים לא עושים אני עושה, כך אנחנו נמצאים בכל זאת בערבות הדדית. אין שום פעולה ברוחניות שלא כוללת את כל חברי הקבוצה יחד.

תלמיד: אבל מה ההבדל בין עבודה פנימית לעבודה במעשה?

"מעשה" נקרא הרצון שלנו, שאנחנו רוצים יחד לכוון לחיבור ולהשפעה לבורא.

שאלה: האם אפשר לא לדבר במהלך מפגשי הזום של העשירייה, ורק ללכת לשיעורים ולעשות עבודה פנימית?

לא, אני חייב לבצע בכל זאת את מה שקשור לסביבה, לעשירייה, לקבוצה שלנו, אני לא יכול לזלזל בזה אף על פי שקשה לי ואני לא יכול. יש אנשים שדווקא האופי שלהם מתאים להיות בחיבורים כאלה, ויש אנשים שמאוד סובלים מהחיבורים האלה שהקבוצה קובעת, אבל אני דווקא חייב להשתתף בכול מה שהחברים קבעו. בזה אני עושה תיקונים על עצמי, נראה לי שאני לא צריך את זה, אבל דווקא בגלל שיש לי התנגדות אני צריך את זה.

שאלה: למה הבורא מתלבש בלב האדם דווקא בחג שבועות?

זה מצב רוחני, זה לא לפי לוח הזמנים, לא לפי הלוח האסטרונומי, אלא לפי הכנת הכלים, זה נקרא שהגענו למצב פנימי בינינו שנקרא "חג השבועות". אין חגים ואין זמנים אצל הבורא, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת וכל השינויים הם רק בכלים. ולכן אנחנו צריכים לקבוע עד כמה הזמנים האלה יתקדמו ויביאו אותנו למצב של גמר התיקון. לכן כתוב "ישראל מזרזים את הזמנים", אנחנו יכולים לקצר, לזרז את הזמן, ולהגיע מהר מאוד לכל המצבים הבאים שעוד לפנינו.

שאלה: האם האדם יכול להרגיש רצונות של אחרים?

ודאי שאם אדם נמצא בעל מנת להשפיע אז הוא יכול להרגיש רצונות של אחרים. כי אם הוא נמצא בעל מנת להשפיע, אז הוא לא מפריע, הוא לא נכנס בהם, לא משתמש בהם. זה כמו שאימא רוצה להרגיש כל מה שיש בתינוק, כדי לעזור לו, כדי לטפל בו לטובתו. כלומר, במידה שיהיו לנו כלים דהשפעה, כוונות על מנת להשפיע, אנחנו נוכל להרגיש את החברים.

שאלה: כתוב "מפני זה זכו לקבלת התורה ולגילוי שכינתו ית' עליהם פנים בפנים". מהו גילוי שכינתו פנים בפנים ואיך נזרז את זה?

זה גילוי הבורא לקבוצה, לעשירייה, שכבר מוכנה לקבל את הגילוי שלו לפי הכלים שלהם, שהאור והכלי צריכים להיות מותאמים זה אל זה. שהחברים מתחברים ביניהם בצורה כזאת ברצונות שלהם, שהם מתייחסים אחד לאחר כמו האור שעומד להתגלות בהם. זה נקרא שהאור והכלי שווים, ובהשתוות צורה כזאת יש גילוי אור בתוך הכלי. 

שאלה: האם להתפלל עבור החברים בידיעה שבעזרת התפילה עבורם אני אתפלל דווקא עבורי, זה יכול להיות אגואיסטי?

אני ממליץ לא להתבלבל אלא להתפלל עבור החברים. 

שאלה: שמעתי שאמרת שאי אפשר למסור חיסרון לחבר, אם כך מה זה להגיע לחיסרון משותף?

כל אחד נמצא בחיסרון שלו, של עצמו. אבל אם אני רוצה על ידי החסרונות שלי לעזור לחבר, אז אני רוצה להתחבר עימו למצב שאנחנו נהיה יחד כדי שאני אתמוך בו, אעזור לו, וכך אנחנו מתחברים. 

שאלה: יש התפעלות מהאירוע של אתמול, ונוצר חשש שלא ניפול לשים דגש על הסעודה והחיבור שהיו בצורה פיזית. האם הדגש על תפילה עבור חבר הוא ההצלה?

אתם צריכים, גם הגברים וגם הנשים לכתוב לראשי שפות ולמנהלים שלכם על ההתרשמות שלכם מהאירוע. לעשות ביקורת אולי מה כדאי לעשות, מה לא כדאי לעשות, כמה פעמים בשבוע, בשנה, בחודש, ובצורה כזאת אנחנו נגיע למצב שהפעולות שלנו יהיו נכונות. לא שהן יהיו נכונות ברוחניות, אלא שאנחנו נקבל אותן כך שזה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו כדי להתקדם. יכול להיות שאלה לא פעולות גדולות ולא בדיוק הנכונות. אתן צריכות לכתוב למנהלים שלכן וכך לקבוע.

אתם אולי לא שומעים שאני לא נכנס לזה. אתם רוצים לעשות משהו, תעשו. אתם רוצים שאני אבוא, אני אבוא. אתם רוצים שהערב יתקיים בצורה כזאת לפי התכנית שאתם מכינים, אני מסכים. אני קיבלתי, אולי חצי שעה לפני הערב, בא אליי החבר האחראי על הערב, ונתן לי נייר ואמר, "הערב יהיה כך, כאן אנחנו שרים, כאן אתה מדבר, ככה וככה וזה ככה". ואני קיבלתי את זה והשתתפתי ככל יכולתי, וכך ראיתי את הכניסה שלי כנכונה לאירוע של הקבוצה הגדולה.

אני לא קובע מה קורה שם. לפעמים אני אומר - זה יותר, זה פחות, זה ככה, זה ככה. אבל בדרך כלל אלה שינויים מאוד קטנים ואתם הקובעים. לכן תשפיעו על מי שמארגן את הערב, תגידו לו יותר מה אתם רוצים ואנחנו נעשה. 

אתמול בערב אני התפעלתי מאוד מההשתתפות של הנשים. היא הייתה גדולה ועוצמתית, הן היו בהתפעלות, בהתלהבות. ודאי שכך הן עשו קצת מדי רעש, אבל זה טבעי. ודאי שלא היה להן סבלנות לשבת במקום, ואז ראיתי מרחוק שקמות והולכות וחוזרות, אבל זה גם טוב. מתי הן יכולות להיות יותר מחוברות ונכללות זו מזו. לכן בעיניי זה טוב. אם זה מועיל להתכללות שלנו אז זה טוב.

שאלה:  כשעשירייה מתפללת על חבר אך המצב שלו לא משתפר. החבר עדיין חולה או חסרים לו צרכים, או אין לו משפחה או משהו אחר חשוב, איך אפשר לעזור לו, איך לשפר את התפילה?

אם זה חבר אמיתי, חבר ותיק, אנחנו צריכים לטפל בו כמו בחלק מהמשפחה, אין מה לעשות. ולכן צריכים אולי גם לבקש מקבוצות אחרות עזרה ותמיכה. יכול להיות שיש שם מומחים לעזור בכל מיני דברים. אולי יש מחסור באספקה במשהו, שיפנה גם למרכז שלנו שאנחנו נעזור. ככה צריך להיות. אנחנו צריכים להתקדם לקראת הערבות ההדדית בכלי הכללי שלנו. ולכן ערבים כמו שהיו אתמול, אומנם היו הרבה אנשים שלא היו בקבוצה פיזית יחד, כמו במרכז שלנו כאן בפתח תקווה, אבל בכל זאת זה פועל לחיבור ולכן אני תומך בזה. לא לעשות פעם בשבוע, אבל מדי פעם נעשה בכל זאת, זה פועל טוב. 

וכמה שיותר אנשים מתחברים, זה מאוד מועיל כי דווקא בדברים האלה יש פיזור של האור בין כולם. רב"ש עשה - חוץ מהחגים - התאספויות כאלה פעם בחודש, בימים הראשונים של החודש הוא היה עושה סעודה. אז היו באים מכל המדינה אנשים והשתתפו בסעודה כזאת. 

אני מאוד מודה לכל הנשים שהיו והשתתפו בהזדמנויות כאלה יחד. זה מאוד מאוד מועיל להתקדמות לתיקון הנשמה. דווקא כתוצאה מחיבורים כאלו אתם תרגישו שיש ביניכם איזה חום, איזו הבנה, התקרבות הדדית, פנימיות מחברת בכל אחד ואחד עם האחרים, זה נקרא קיום הערבות - שלמדנו.

(סוף השיעור)